ROMANESQUE

  אדריכלות רומנסקית

          רקע היסטורי

           לאחר מות יוסטיניאנוס, הלומברדים פלשו לאיטליה בשנת 565, והקימו ממלכה גרמנית בצפונה. תקופת שלטונם נמשכה עד שנת 774. הכיבוש הלומברדי ניתק את רומא משאר איטליה הביזנטית והפך את האפיפיור למושל חילוני לצד היותו מושל רוחני.   

            בתקופה זו הופיעה דת האיסלם שנוסדה בשנת 622 על-ידי מוחמד. המוסלמים עשו נפשות לאמונתם והקימו ממלכה אדירה שהשתרעה מהאוקיאנוס האטלנטי ועד הודו המערבית. את ארץ ישראל כבשו בשנת 634.  בשנת 711, לאחר שהשתלטו על  צפון-אפריקה, פלשו לספרד ונהדפו על-ידי הפרנקים שמנעו את חדירתם לצרפת בשנת 732.

             התורכים הנוודים הסלג'וקים (שנקראים כך על שם מנהיגם ששמו היה סלג'וק) שקבלו עליהם בקנאות את דת האיסלם, ולא הפריע להם להלחם במוסלמים אחרים, כבשו במאה ה-11 את החלק המזרחי של המדינה המוסלמית, ואף את ירושלים עצמה (1071). מסעי הצלב שהחלו ב-1096 במטרה להציל את הקבר הקדוש מידי התורכים, הביאו לשחרור ירושלים ולהקמת מדינת צלבנים בארץ הקודש. האמונה בקרב רבים מעולי הרגל היתה שיציאה למסעי הצלב תבטיח להם חלק במלכות שמים. התלהבותם הדתית היתה משולבת בהרפתקנות ובמניעים כלכליים ופוליטיים. היתה זו דרכם להימלט משעבוד, מעול מיסים ומעוני.

            למסעי הצלב היתה השפעה רבה על חיי המסחר ועל החיים המדיניים, בהיותם מנוף כלכלי של אירופה, ובהגבירם תנועת אנשים וסחורות ברחבי היבשת. עליות לרגל למקומות מקודשים ורחוקים נעשו פופולריות. רבים נהנו ממנה כפי שנהנים ממנה תיירים בני זמננו.

             היעדר אבירים בארצות מוצאם של נוסעי הצלב הביא להרחבת סמכויותיהם של  מלכי אנגליה וצרפת, ולהתגברות הרגש הלאומי בארצותיהם. במאות ה-11 וה-12 המסחר באגן הים התיכון שב לחיים והתפתח ברחבי אירופה. האחוזות הפאודליות, המוכרות לנו היום מתוספת המילה "בוּרג" לשמות ערים, היו קרובות למסלולי המסחר או משכו את מסלולי המסחר אליהן. היו אלה גרעינים שמהם התפתחו ערי שוק. חיי הכלכלה התחדשו והתפתחו הערים.

             בשנים 1060- 1091 הנורמנים כבשו את סיציליה מידי המוסלמים. בסוף המאה העשירית הם חזרו ותקפו תכופות את אנגליה. המלך אדוארד המוודה מינה נורמנים למשרות בכנסיה ועודד הגירת נורמנים לאנגליה. ב-1066 ויליאם, דוכס נורמנדי, כבש את אנגליה והיה למלך אנגליה. הכיבוש הנורמני הפך את אנגליה לפרובינציה של התרבות הצרפתית, והשפה הצרפתית היתה ללשון האצילים.

             ויליאם ויורשיו המשיכו לשלוט בנורמנדי. חלק גדול של צרפת, תחילה נורמנדי, ומאוחר יותר ממלכת אנז'ו, נשאר עד תחילת המאה ה-13 כפוף לשלטון מלכי אנגליה. מצב זה שבו התערבה אנגליה בענייניה המדיניים של צרפת הביא למלחמות שנמשכו מאות שנים בין אנגליה וצרפת.                                    

             בתקופה זו החלה עלייתן והתחזקותן של מדינות אירופה המערבית, ואירופה התחילה לקבל את צורתה המודרנית. בין השנים 1070 -1130, בני המעמד הבינוני בערים רבות התמרדו כדי להשיג עצמאות פוליטית מהמערכת הפאודלית. המלכים בארצות השונות הכניעו את האצילים הפאודלים ואת אזרחי הערים, ויצרו כך אחדות לאומית. האנגלים היו הראשונים שהקימו מדינה לאומית, אחריהם הקימו הצרפתים מדינה, ואחריהם הספרדים.

            עם התעוררות חיי העיר באירופה במאה ה-12, החלה תחייה אינטלקטואלית. לימודי משפטים ורפואה, פילוסופיה ותיאולוגיה קבלו תנופה חדשה. באיטליה נוסדו אוניברסיטאות חילוניות. האוניברסיטה בבולוניה התפרסמה בתחום המשפט, ופריס היתה מרכז אוניברסיטאי ללימודי תאולוגיה. שלא כבתי-הספר של המנזר שהתקיימו באזורים כפריים מבודדים ללא יכולת לקיים חילופי דעות, האוניברסיטאות פעלו בערים.

תפיסת האדריכלות הרומנסקית

כמו שמות רבים אחרים שניתנו לתקופות ולסגנונות, השם "רומנסק" (מילולית: "באופן הרומי") לא ניתן לסגנון על-ידי בני התקופה עצמה, אלא הופיע מאוחר יותר. הוא נטבע בתחילת המאה ה-19 בנורמנדי, כאשר אמנות ימי-הביניים התגלתה מחדש ועוררה התלהבות במונומנטליות שלה. יש הרואים בשם "רנסנס" מתאים לתקופה זו לא פחות מאשר למאה ה-15 באיטליה.

במאה העשירית, הנחשבת לתקופת האדריכלות הקדם - רומנסקית, מופיעים כבר חלק מהמאפיינים של אדריכלות הרומנסק. מופיע הקמרון בספינה המרכזית, ומופיעה כיפה על סקווינצ'ים. בדקורציה מופיעים "סרטים לומברדיים" וגומחות. האזורים העיקריים שבהם אנו מוצאים ניצנים של אדריכלות רומנסקית במאה העשירית הם קטלוניה המושפעת מהאמנות המוסלמית בספרד, ולומברדיה שבצפון-איטליה.

אדריכלות הרומנסק מבוססת על מסורות רומיות ועל הבנייה הרומית בתקופת הנצרות המוקדמת. השרידים הרומיים שנמצאו בשטחים שהיו בעבר פרובינציות של האימפריה הרומית השפיעו על הבונים בימי הביניים, והיוו מודלים טבעיים לחיקוי.  

את סגנון הרומנסק ניתן להבין לאור הסגנון הקרולינגי והאוטוני שקדמו לו. מאפיינים אחדים של סגנון הרומנסק שהופיעו כבר בתקופות אלה היו: הווסטוורק - החזית המסיבית במערב שבה זוג מגדלים, המערך המורכב בצדה המזרחי של הכנסיה, והקצב שנוצר בהצבת אומנות ועמודים לסירוגין. בגרמניה סגנון הרומנסק נשאר קשור מאוד לסגנון האוטוני שקדם לו.

 המאפיינים הבולטים ביותר של סגנון הרומנסק הם: קשת עגולה, בנייה מסיבית באבן המזכירה את התקדים הרומי שלה, קמרונות חבית, קמרונות מצולבים ואומנות כבדות התומכות בהם. במבנים בסגנון הרומנסק אנו מוצאים אזורי קיר גדולים. גושי אבן מונחים זה על גבי זה ויוצרים קיר מסיבי. את המראה המבוצר של מבנים, ובהם כנסיות, בתקופה זו, ניתן לייחס לריבוי של מלחמות אזרחים בתקופה זו.

באדריכלות הרומנסקית אנו מוצאים חלוקת קיר אופקית ואנכית של הפנים והחוץ. הצורך בתמיכה מסיבית בקמרונות הביאה לבניית קירות עבים ולפתחים קטנים שהשפיעו על אופיו של האור בתוך המבנה.

אחד החידושים של האדריכלות הרומנסקית הוא השער הגדול בחזית הכנסיה  והפיסול העשיר שבו. כמו כן היה חידוש בעיצוב כותרות העמודים. אנו מוצאים לראשונה כותרות המציגות בתבליט גבוה סיפורים כגון: סיפור תיבת נוח, סצנות מילדותו של ישו ותמונות מחיי קדושים. בכנסיות הביזנטיות מצאנו כבר כותרות שהוצגו בהן תבליטים של דגמי צמחים וחיות, אך תיאורים סיפוריים כדוגמת אלה הנמצאים בכותרות הרומנסקיות לא נמצאו אז. כאן, כמו במקדשים מהעת העתיקה שבהם היו תבליטים הרחוקים מעין הצופה, נדרשת משקפת כדי לראות את התבליטים שבכותרות. נראה שלדמויות המתוארות חיים משלהן ללא צורך לשתף בהם את הבאים לכנסיה.   

הרומנסק היה הסגנון הראשון שכבש את אירופה כולה מאז האדריכלות הרומית האימפריאלית. את התפשטות הסגנון ניתן לייחס לניידותם היחסית של בני התקופה. סוחרים, אצילים, אבירים, אומנים ואיכרים נעו ברחבי אירופה למטרות מסחר ועלייה לרגל. מסלולי העליה לרגל סייעו בהפצת הסגנון. 

 

חומרים וטכניקת בניה

כמו האדריכלים בתקופת הנצרות המוקדמת, הבונים בתקופת הרומנסק נאלצו לבנות ללא מלט הפוצולנה ששימש בסיס לבנייה בבטון ברומא. סוג חזק של מלט, כמו הסחף של נהר הריין, או האבן הקשקשית המוזכרת על-ידי פלאדיו, נמצאו במקומות אחדים, אך חומרים אלה לא היו נפוצים, ולא השפיעו על שיטות הבנייה שהיו מקובלות בתקופת הרומנסק. במבנים רבים שנבנו בתקופה זו נעשה שימוש במלט-סיד חלש לבנייה. תוצאה של בנייה כזו היא שהמים, באופן בלתי נמנע, מחלחלים במשך הזמן ונוטים להסתנן ולסחוף החוצה את המלט, בהותירם חללים הגורמים לעתים לקריסת המבנה. תופעה זו לא היוותה בעיה גדולה במשך דורות אחדים אחרי הבנייה, אך הורגשה מאוחר יותר. זו הסיבה לבעיות הקונסטרוקציה ולתיקונים המתמידים האופייניים למבנים הרומנסקיים.

השוואת הבנייה הרומנסקית עם קודמתה הרומית, מציגה יתרון בולט לבנייה הרומית בבטון עם מלט הפוצולנה. רמת הישמרותם של המבנים הרומיים, למרות היותם עתיקים יותר, עולה במידה רבה על זו של הרומנסקיים.

בתקופת הרומנסק, כנסיות הבזיליקה הגדולות קורו בקמרונות אבן מסיביים שנועדו להחליף את תקרות העץ השטוחות מתקופת הנצרות המוקדמת, שהיו מועדות לשריפות כתוצאה מברקים. בגלל המסיביות של הקירות בתקופת הרומנסק, היו מגבלות בלתי נמנעות על עיצוב המבנה, ובמיוחד על גודל החלונות. אלה היו קטנים ומועטים כדי לא להחליש את הקיר, וגם משיקולי הגנה מפני תקיפות אויבים. לשימוש בקמרונות אבן היה תקדים בתחילת ימי הביניים כאשר נעשה בהם שימוש במבנים קטנים ובקריפטות

הקמרון המקובל ביותר באדריכלות הרומנסק  היה קמרון חבית. הצורה המעוגלת הפשוטה של קמרון זה סייעה בפיזור משקל התקרה על הקירות, אך היתה מגבלה על רוחב קמרון החבית שניתן היה לבנות. אשר לקמרונות הכיפה, ככל שהם היו קטנים יותר, קל היה יותר להבטיח את יציבותם. לכן יצרו האדריכלים תכנית המורכבת מיחידות קטנות המכונות מפרצים. אלו הן יחידות של שטח ריבועי או מלבני המקורה בקמרון. יחידה כזו שמשה בדרך כלל כמודול, יחידת מידה בסיסית שכפולותיה היוו את מידות שאר האברים האדריכליים במבנה.             

בפני הבונים הרומנסקיים ניצבה בעיה כפולה: להבטיח את יציבות המבנה, ולהאיר את הפנים שלו, מבלי לפגוע ביציבותו. התאורה במבנים הרומנסקיים היא בדרך כלל אינה מספקת. כדי לחזק את המבנה, השתמשו הבנאים בפנים המבנה בקשתות כפולות שנועדו לחזק את הקמרון. קשתות אלה, הבולטות תמיד מתוך קמרון החבית, אינן מופיעות בכל האזורים בהם בנו בסגנון הרומנסק. באזור אוברן, למשל, הן אינן מופיעות. האומנה הנושאת את משקל המבנה הרומנסקי עשויה ממסה כבדה, ולה צורה עגולה, רב-צלעית או מורכבת.

אמצעי שבו השתמשו הבונים לחיזוק המבנה היה תומכות (Buttresses) מסיביות שניתן להבחין בהן במבט חיצוני על המבנה. המראה שלהן פשוט ותפקידן לחזק את הקירות ולנטרל את הלחץ מהקמרונות. לעתים נוספו להן תומכות דואות (Flying Buttresses), כדי לחזק את כוח ההתנגדות של הקיר.

באנגליה שיטת הבנייה הרומנסקית (המכונה נורמנית) היתה פשוטה. ניתן לייחס זאת לעובדים סכסוניים בלתי מיומנים שהיו רגילים לבנות בעץ ולא באבן. המראה המסיבי של המבנים הנורמנים עלול להטעות. ברוב המקרים, האומנות עשויות מלבנים פשוטות או מקליפת אבן שמולאה בחצץ. 

טכניקת הבנייה הרומנסקית לא תמיד התחשבה במזג האוויר. הסופר פרוספר מרימה שעסק גם בחקר אמנות ימי הביניים במאה ה-19, כתב שמדהים לראות עד כמה היתה מעטה השפעת האקלים על מבני הכנסיות הצפוניות שגגותיהן, בהיותם שטוחים, לא התאימו לתנאי מזג אוויר. בכנסיות במזרח, הוא מציין, נמצא בניה מותאמת יותר לתנאי מזג האויר.

הכנסיה הרומנסקית

כנסיה רומנסקית אופיינית משלבת, בצורה זו או אחרת, תכנית בזיליקה עם קמרונות אבן. הדגש בה הוא על אורך, ולא על גובה. לתכנית הקרקע שלה צורת צלב לטיני שניתן להבחין בה גם במבט מלמעלה על הכנסיה. המוטיב המודגש של הצלב היה לאלמנט מרכזי, מאוחר יותר, באדריכלות הכנסיות הגותיות.

מעל ריבוע התצלובת של הכנסיה הרומנסקית מופיעה בדרך כלל כיפה, ומעליה, מגדל פעמונים. אלה הציגו תכנית היררכית באוריינטציה אנכית בנוסף לאוריינטציה האופקית  ריבוע התצלובת הוא המקום המקשר בין שמים וארץ. הכיפה מסמלת את כיפת השמים וצורת הריבוע מסמלת את ארבעת יסודות העולם, את ארבע רוחות שמים ואת ארבעת כותבי הבשורה שסמליהם הוצגו לעתים קרובות בארבע פינות הכיפה. אזור התצלובת הוא המקום שבו מציינת הכנסיה את עליית ישו לשמים, ואת הקריאה לישו, האל-האדם, לשוב.

בכנסיות הרומנסקיות אנו מוצאים קמרונות מצולבים, הנשענים על ארבע נקודות שמהן צומחות קשתות החוצות זו את זו. קמרונות אלה אינם מופיעים בדרך כלל בספינה המרכזית, אלא בספינות הצדדיות. הקמרון הכניס לקצב האדריכלי את המעגל -- דימוי של מחזור הזמן, קו מושלם שאינו מסתיים לעולם, הסמל הברור ביותר של נצח – סמל גן העדן שאליו שואף המאמין להגיע ביום מותו. 

            כיפות על בסיס ריבועי, מופיעות בכנסיות רבות הבנויות בסגנון הרומנסק. לעומת האדריכלים הביזנטיים, האדריכלים הרומנסקיים בנו כיפה שלמה בצורת חצי-כדור אשר בסיסה נישא מעל פנדנטיבים וקשתות. השימוש בסקווינצ'ים, מופיע בדרך כלל במגדלי פעמונים שהבסיס הריבועי שלהם הופך באמצעות הסקווינצ'ים למתומן.

            סוג נוסף של קמרונות שאותם אנו מוצאים בכנסיה הרומנסקית, מלבד קמרון חבית וקמרון על בסיס ריבועי , הוא קמרון בצורת חצי-כיפה, המאפיין את האפסיס ואת הקפלות הקורנות.

הספינה המרכזית הרומנסקית בדרך כלל גבוהה וצרה מזו שנבנתה בתקופות שקדמו לה, כדי לאפשר יותר מרחב לחלונות קומת התאורה. חלונות אלה היו לעתים קרובות קטנים וקושטו בפיתוחים, בתבליטים ובפסלים. בקומת התאורה שבכנסיית אוטן (Autun) נמצא בכל מפרץ חלון אחד בלבד אשר תופס שליש מאורך המפרץ. בפריי לה מוניאל (Paray Le Monial) שלושה חלונות למפרץ, אך גובהם תופס חלק קטן בלבד מגובה קומת התאורה. כתוצאה מכך, הספינה המרכזית ובית המקהלה אפלוליים יחסית.  

כנסיות עולי-הרגל בתקופת הרומנסק שונות מכנסיות הנצרות המוקדמת בחלק שמעבר לטרנספט, באזור בית-המקהלה. כאן, כפי שכבר מצאנו באדריכלות הקרולינגית ובאדריכלות האוטונית, הספינות הצדדיות נמשכות בצורת קשת סביב בית-המקהלה, כדי ליצור את האמבולטוריום שממנו קורנות קפלות. תכנון זה נועד לספק את דרישות פולחן השרידים הקדושים.

תכנית הכנסיה התאימה גם לדרישות הליטורגיה שהיו: קהל גדול, שירת מקהלה של כמרים והפרדה בין הכמרים ובין הקהל. הקמרונות שיפרו במידה רבה את האקוסטיקה של הכנסיה ששיחקה תפקיד חשוב בטקסים המוסיקליים.

אחד מחידושי הסגנון הרומנסקי הוא הקומפוזיציה של השער. אנו מוצאים לראשונה ארכיבולטים, קשתות קונצנטריות מעוטרות שהולכות וקטנות לעומק השער. קשתות כאלה מופיעות גם בעיצוב הארקדות, ובעיצוב קמרונות וחלונות. בשער שבחזית מופיע לעתים קרובות טימפנון (השטח שבין קשת השער ובין הקורה). 

האדריכל הרומנסקי הגיע לתיאום מושלם בין האורנמנט ובין המבנה. הפיסול בתקופת הרומנסק לא התפתח כאמנות עצמאית, אלא כחלק מהמערכת האדריכלית. כך, אנו מוצאים פסלים המתאימים עצמם לפורמט כותרת העמוד, לפורמט הטמפנון בחזית הכנסיה ולארכיבולטים. פסלים הוצמדו לעמודים והדגישו את האברים האדריכלים האנכיים התומכים במבנה. השימוש בפיסול כחלק מהתכנית האדריכלית הכוללת מבשר את הפיסול כחלק בלתי נפרד מהאדריכלות הגותית, כפי שנראה בשארטר, באמיין ובקתדרלות גותיות אחרות.

הבריחה למצרים, כותרת עמוד בכנסיית סן בנוא סור לואר (St. Benoît sur Loire)

 

לעומת כנסיות הנצרות המוקדמת שבהן חיצוניות הכנסיה היתה פשוטה והפאר נשמר לפנים הכנסיה, באדריכלות הרומנסקית המראה החיצוני עשיר ופיסולי. חזיתות שופעות פסלים נעשו רווחות במאה ה-12 ברחבי אירופה. הפיסול הוא בדרך כלל נאיבי, ללא הקפדה על פרופורציות נכונות של הגוף שלעתים מוארך בצורה מוגזמת. קומפוזיציות אלה מבטאות רגשות כנים של להט דתי רב-עוצמה.

היו נושאים שהרבו להופיע בחזיתות הכנסיות בעקבות תחיית הפיסול המונומנטלי. בחזיתות הכנסיות של מסדר קלוני, בעשורים האחרונים של המאה ה-11, הופיע בשיטתיות בטימפנה (רבים של טימפנון), נושא יום הדין האחרון שבו מוצגים המבורכים בגן העדן לימין ישו, והמקוללים המתענים בגיהינום, לשמאלו. הדוגמא המפורסמת ביותר להצגת נושא זה נמצאת בחזית קתדרלת אוטן. נושא מועדף נוסף שהופיע בטימפנה, היה ישו בהדרו, ישו היושב בתוך מדליון בצורת מנדורלה (צורת שקד), ומוקף בסמלי כותבי הבשורה.

ניתן למצוא בכנסיה הרומנסקית, פסלים של דרקונים, ומוטיב חוזר של זוג חיות עם ראש אחד. אמנות זו הגיעה לאירופה מאירן ומתורכיה, עם פלישות ההונים בתחילת ימי-הביניים.

לעתים נוספה לפסלים משמעות של שומרי המקום. כך, פסלי אריות הוצבו כדי לשמור על הכנסיה. לפי ספרי אלגוריות על חיות (Bestiary), מימי הביניים, אריות אמורים לישון כאשר עיניהם פקוחות, וכך מוגבר כוח השמירה שלהם. הפסלים בעלי החזות המפלצתית עוררו את התנגדותו של ברנאר Bernard)) מקלרוו ((Clairveau שבו אדון בהמשך. המסדר של ברנאר מקלרוו, המסדר הציסטרסיאני, התנגד לשימוש בפיסול, בויטראז'ים או בצבעים בכנסיותיו. הויטראז'ים הצבעוניים הוחלפו בזכוכית ללא צבע אשר האורנמנט בהם הושג על-ידי עופרת שעוצבה בדגמים דקורטיביים. הדבר היחיד שהתיר ברנר מקלרוו היה שימוש בגביעים מכסף.

הכנסיות הרומנסקיות היו בדרך כלל רב-צבעיות. בימי-הביניים בניית כנסיה לא נחשבה למושלמת כל עוד לא הושלמו בה עבודות הצבע והדקורציה. על קירות הספינה המרכזית הוצגו מחזורים סיפוריים - תכניות איקונוגרפיות שבהן הוצגו עקרונות הנצרות. רוב הפסלים בימי הביניים היו צבועים, וניתן למצוא בהם לעתים קרובות שרידי צבע.     

מוטיב חוזר בעיטורים האדריכליים של הכנסיה הוא קשתות עגולות המהוות אלמנט מרכזי באדריכלות הרומנסקית. אנו מוצאים קשתות קטנות עיוורות אשר נראות כמודבקות לקירות. הן מופיעות בכל האזורים שבהם הופיע סגנון הרומנסק, וניתן למצוא אותן מקשטות כל חלק במבנה. קשתות מופיעות גם בחלונות הטריפוריום, אשר לעתים הם מדומים, ללא כל פתחים. טריפוריום מסוג זה ניתן למצוא לעתים קרובות בבורגונדי.

באדריכלות הרומנסקית מבחינים באורנמנטים משני סוגים: אלמנטים גיאומטריים כמו זיג זג, קווים אנכיים, ספירלות, ואלמנטים עם מוטיבים מסוגננים מהטבע, כמו פרחים עם ארבעה, או שמונה עלי-כותרת. המורכבות של הדקורציה הרומנסקית היא קיצונית. מוצאים בה תערובת של השפעות שונות שמקור השראתן הוא בדים, כלי שנהב, וחפצים מיובאים אחרים. בדקורציה קיימת גם השפעה מוסלמית אשר ניתן למצוא אותה בכנסיות הגדולות, הנמצאות על המסלולים שהובילו את עולי-הרגל לכנסיית סנטיאגו בקומפוסטלה שבספרד.

ויטקובר כתב שפנים הכנסיות הרומנסקיות היה בעל מראה מזרחי, יותר משאנו מעלים בדעתנו היום. הכנסיות הרומנסקיות לא הציגו קירות וחללים גדולים וחשופים אשר  להם הורגלנו. עבודות טכסטיל נתלו בין העמודים, סביב האלתר ולאורך קומת התאורה. בשנת 1150 בקירוב סיפר אב-המנזר סוז'ה (Suger), שבכנסיית סן דני (Denis .St) המוקדמת, היו אוצרות של זהב וכסף טהורים ביותר, תלויים על הקירות, על העמודים, ועל הקשתות. נתלו שטיחים ארוגים (Tapestry) בזהב, ומעוטרים בעושר בפנינים. הפאר הרב הזה הושג מתרומות המאמינים.

רוב פעילות הבניה של הכנסיות הרומנסקיות מומנה על-ידי קהילות הנזירים. האחראים לבנייה  היו אבות המנזרים אשר יזמו את הבנייה, וגייסו כספים למימונה. לעתים רחוקות יותר, אזרח פטרון היה המממן. נזירים השתתפו לעתים בבנייה עצמה. אדריכלי הכנסיות נסעו וראו מבנים, לפני שהחלו בעבודתם. במקרים אחדים, פטרונים בקשו מהם להסתכל על בניין אשר ראו בו מקור ראוי לחיקוי. האדריכלים והבונים הרבו לטייל. כאשר עבודתם הופסקה כתוצאה מבעיות מימון, כתוצאה מבעיות פוליטיות, או מסיבות אחרות, נאלצו לעבור ממקום למקום.

  כנסיות וקתדרלות רבות שנבנו בתקופת הרומנסק שונו במידה רבה או הוחלפו  מאוחר יותר בכנסיות אחרות. במקומות מסוימים נמצא צורות רומנסקיות שולטות, עם תוספות גותיות.

מסדר קלוני ומסדר סיטו (המסדר הציסטרסיאני)

תקופת הרומנסק היתה תור הזהב של המנזרים. קהילות הנזירים בקלוני (Cluny) ובסיטו (Cîetaux), שתיהן בבורגונדי, התבססו לא רק כמרכזים רוחניים, אלא גם כמרכזים אינטלקטואליים, אמנותיים ואף פוליטיים, שהיו תוך תקופה קצרה למרכזים בינלאומיים. המנזר היווה חברה סגורה שהיה לה מעט קשר עם העולם אשר סביבה. חברת הנזירים היתה דומה למשפחה גדולה שהיו לה שטחים נרחבים ומשרתים רבים. בכניסה למנזר, אוכלסו עולי-הרגל, וחולק אוכל לעניים. תפקיד הנזירים היה להתפלל למען הקהילה כמכלול, ולשמש למאמינים כמתווכים רוחניים.

עד המאה ה-11, חיו הנזירים בבידוד וספקו את צרכיהם העצמיים, אך העליות-לרגל לחצו על כנסיות המנזר להיפתח לאורחים שהיו צמאים למעשי נסים. כתוצאה מכך מוקמו מנזרים חדשים סמוך לכנסיות בזיליקה עתיקות שנבנו על קברי קדושים. המסחר בשרידים הקדושים התפשט, והמאמינים נהרו לכנסיות המנזר שרכשו אותם.

במאה השישית ניסח בנדיקטוס הקדוש את הכללים שעליהם התבסס אורח החיים במנזרים הבנדיקטינים. גישתו המשלבת חיים רוחניים עם עבודת כפיים הנחתה את שני מסדרי נזירים, מסדר קלוני, ומסדר סיטו – הציסטרסיאני.

בשנת 910, הקים הדוכס ויליאם מאקוויניה את מנזר קלוני שבבורגונדי, שהשפיע מאוד על החיים במערב-אירופה. תוך שנים אחדות, בעולם פאודלי וברוטלי, הוקמו כאלף ארבע מאות מנזרי מסדר קלוני אשר פשטו ברחבי אירופה, מאנגליה עד איטליה ומפורטוגל ועד גרמניה.. ראול גלאבר (Raul Glaber) (985-1046) שהיה נזיר במסדר קלוני, כתב בכרוניקות שלו ששלוש שנים לאחר שנת האלף, היתה תנופה גדולה של בניית כנסיות. אנשים התחרו זה בזה מי יבנה כנסיה אצילית יותר "זה היה כאילו כל הארץ...לבשה בכל מקום כסות לבנה של כנסיות".

כאשר אנו מתייחסים לכנסיות הרומנסקיות, עלינו לזכור את חשיבות מסלולי העלייה-לרגל לכנסיית סנטיאגו בקומפוסטלה, לרומא ולירושלים. אירופה היתה לרשת של מסלולי עלייה-לרגל. דרכי העלייה-לרגל לסנטיאגו בקומפוסטלה חצו את צרפת והובילו לפירנאים. אחד המסלולים עבר דרך שארטר, אורליאנס, טור ופואטייה. מסלול שני עבר דרך ווזליי, דרך פוי (Puy) וקונק, ושלישי עבר דרך ארל, סן ז'יל (Gilles) וטולוז. מכאן אפשר להבין את הדמיון הברור בין כנסיות סנטיאגו בקומפוסטלה, סן סרנן בטולוז וסן מרטיאל דה לימוז' ( Martial De Limoges .St )(שכבר אינה קיימת).

מסדר קלוני תרם רבות לפיתוח מסלולי העלייה-לרגל. את המאפיינים של קלוני כמו האמבולטוריום והקפלות הקורנות, שנועדו להקל על גישת המאמינים לשרידים הקדושים, ניתן למצוא ברוב כנסיות המנזרים לאורך מסלולי העלייה לרגל, גם כאשר הם משולבים במסורות מקומיות. אמבולטוריום וקפלות כאלה מצאנו כבר בתכנית מנזר סן גאלן מהמאה ה-9.

כנסיות המנזר של קלוני היו פתוחות לקהל המאמינים שהוזמן ליהנות מהפאר שבהן ומשירתן הליטורגית. המבקרים בכנסיות הרבו לתרום להן, וכך צבר המסדר נכסים ועושר, ובאופן בלתי נמנע, עורר בקורת. הבולט שבמבקרים אלה היה ברנאר מקלרבו אשר גינה את העושר ואת השפע של המסדר. ברנאר רצה לחזור לכללים המקוריים של בנדיקטוס הקדוש, הדורשים שילוב של עבודה פיזית, תפילה והתנזרות מכל מותרות.   

ב-1098 הוקם בבורגונדי מנזר סיטו (Cîteaux) שהעניק את שמו למסדר הציסטרסיאני שנועד ליצור את הרפורמה למסדר קלוני, ולחיות על-פי הכללים של בנדיקטוס הקדוש, כלשונם. הכללים הציסטרסיאנים הכתיבו הקמת מנזרים מחוץ לעיר, ובמקומות מבודדים. המסדר החדש של סיטו אשר אליו הצטרף ברנאר מקלרוו  ב-1112, מנה ב-1152, שנת מותו של ברנאר, 343 מנזרים, ובשנת 1200 בקירוב, מנה כ-700 מנזרים.

ברנאר מקלרוו השפיע על כל תחומי החיים של הנזירים, במכתביו, בכתביו ובדרשותיו. הוא הכיר ברפורמה הדרושה לכנסיה, ותקף שחיתויות בכל מקום שבו הבחין בהן. כמו כן, תקף את הצבת היצורים המפלצתיים בפיסול הכנסיה. במכתב ששלח לאב מנזר סנט טיירי (St . Thiery)  כתב בהקשר זה: "גופים רבים לראש אחד, או ראשים רבים לגוף אחד. כאן בהמה בעלת ארבע רגליים עם זנב נחש. שם דג עם ראש בהמה. כאן שוב חיה שחלקה הקדמי בצורת סוס וחלקה האחורי בצורת עז... בקיצור... דברים כה מרהיבים במגוון צורות, שאנו מתפתים יותר לקרוא בשיש מאשר בספרינו, ולעבור יום שלם בהשתאות מדברים אלה במקום להרהר בדרכי האל..." (מתוך :                                    “Apologia” to William abbot of  St. Thierry, in: Elizabeth G. Holt., A Documentary History of Art, Vol. I, New York, 1957. ©Doubleday &Company, Inc. Garden city, New York.   

עמ' 21)

ברנאר התקיף את ההיבט הגרוטסקי באמנות הרומנסק. הוא ראה בה גיחוך מפלצתי, ושאל מה לקופים ולאריות הפראיים בכנסיה. מה עושים בה הקנטאורים המפלצתיים, היצורים החצי-אנושיים האלה. ממדיה העצומים של כנסיית קלוני, אף הם גונו על-ידו. כממשיך דרכו של אוגוסטינוס הקדוש, ברנאר התעניין מאוד בקשר בין הרמוניה מוסיקלית, יופי חזותי ואמת מוחלטת. הגישה הנוטה לפשטות שאותה ביטא בכל הנוגע לייפוי הבניין הדתי, נותרה בתחום האמנויות החזותיות, אך מחוץ לתחום המוסיקה.

כנגד הצלחת מסדר קלוני שנבעה מרצונה של אירופה להינתק מהברבריות של המאות העשירית והאחת-עשרה, הצלחת המסדר הציסטרסיאני נבעה מהשאיפה לחומרה ומהרצון להינתק ממנעמי העולם המערבי. מסדר סיטו ומנהיגו הרוחני, ברנאר מקלרוו, נטשו את חיי המותרות והטיפו לאהבת האל. הם התרחקו מכל תענוגות העולם, כדי להקדיש עצמם בגוף ובנפש לאלוהים.

השקפת העולם של הציסטרסיאנים השפיעה על מיקומם של המנזרים ועל צורתם. מנזרי המסדר התרחקו מהחברה, ומוקמו ביערות, באזורים עשירים במים. גישתו המחמירה של המסדר הכתיבה היעדר אכסדרות, מגדלים, פסלים וויטראז'ים מהמנזרים. השמשות היו נטולות צבע. מנזרי המסדר היו פשוטים למראה, ובעלי צורה אחידה. לכנסיות המנזרים היה אפסיס מלבני, ושתי קומות הכוללות קומת תאורה. לעומת כנסיות מסדר קלוני, שהיה בהן שפע ציורים וזהב, הכנסיות הציסטרסיאניות היו מסוידות בלבן.

המנזר הציסטרסיאני היחיד ששמר על מראהו המקורי, הוא מנזר פונטנה (Fontenay) (נוסד ב-1119 ונבנה בשנים 1139-1147), המייצג את האידיאלים הציסטרסיאניים. הוא נמצא באזור מיוער, מוקף בחומה ובמרכזו קלויסטר. הכנסיה אשר לה  תכנית קרקע בצורת צלב, פשוטה בחיצוניותה ובפנימיותה ואין בה קישוטים. היופי מושג על-ידי פשטות המבנה. בספינה המרכזית, אשר לה קמרון חבית מחודד, שולטת אפלולית היוצרת אווירת מסתורין. בספינות הצדדיות, כמו בספינה המרכזית, קמרון חבית מחודד. בחלוקת קיר הספינה המרכזית ובספינות הצדדיות, ניכרת פשטות רבה. אומנות ריבועיות עם עמודים צמודים, תומכות בארקדות שבהן קשתות מחודדות. הקיר חלק, ללא דקורציה, ומופרד מהקמרון על- ידי קורניז פשוט. הקשתות החוצות הן רבות עוצמה. לכל קשת של הספינה המרכזית, קמרון חבית בספינה הצדדית, המאונך לציר הספינה המרכזית. כל מפרץ בספינה המרכזית נפתח למפרץ הסמוך לו, דרך קשת נמוכה המחברת בין שני המפרצים. חלונות גבוהים בקירות החיצוניים, וחלונות בקיר המזרחי, הם מקורות האור היחידים. בכותרות העמודים מופיע תבליט עדין ופשוט. במזרח הכנסיה, אפסיס מלבני המשמש כבית-המקהלה.

פונטנה- מבט לעבר האפסיס

האדריכלות הציסטרסיאנית מאופיינת בקווים חמורים שבאמצעותם היא מבטאת את התנגדות המסדר הציסטרסיאני לרוח מסדר קלוני. בניגוד למנזרי מסדר קלוני אשר הזמינו את הקהילה לתוכם, למנזר פונטנה אין מבנים לשימוש הקהל הרחב. אין מבני אירוח ואין בית-חולים. המנזר מסתגר ומתרחק מקשר עם העולם הסובב אותו.

תכנית מנזר פונטנה

רוב הכנסיות הציסטרסיאניות אימצו את הצורה המלבנית לבית-המקהלה. מאחר והליטורגיה הציסטרסיאנית בוצעה בספינה המרכזית, לא היה צורך בקצה מזרחי מוגדל. גג הכנסיות הציסטרסיאניות היה בדרך כלל שטוח, גם כאשר האפסיס היה מעוגל.

האדריכלות הציסטרסיאנית העבירה לאמנות הגותית את עוצמתה, את בהירותה ואת הדגש שלה על פשטות. היא משמשת דוגמא לבהירות קרה, ללא תחפושת. הקמרונות המצולעים שרווחו במסדר הציסטרסיאני, היו אחד המפתחות למעבר מהסגנון הרומנסקי לסגנון הגותי.

טוהר הצורות והיעדר האורנמנט, משתלבים היטב עם השאיפות הרוחניות של המסדר הציסטרסיאני המבטא את מסתרי האמונה ואת אור התבונה. במאה ה-11 איש לא הטיל ספק בקדימותה של האמונה על התבונה. מסדר סיטו ראה בבתולה את המגנה על כנסיותיו. במשך המאה ה-12, רוב הכנסיות נקראו "נוטר דאם" (מצרפתית, מילולית: "גבירתנו") – "נוטר דאם דה ליון", "נוטר דאם ד'אמיין", "נוטר דאם דה פריס" וכדומה. על כך, כתב ליאונרדו דה וינצ'י שרבים אשר מאמינים בבן, בונים מקדשים רק על שם האם.

האיקונוגרפיה של הכנסיות הרומנסקיות מבשרת במידה מסוימת את האיקונוגרפיה הגותית בפרשנות הכללית שלה לברית-החדשה ולברית-הישנה, ואת המקום שהיא שומרת לפולחן הקדושים.

עליה לרגל

אחת הדרכים להתקרב לאל ולזכות בחסדו, מלבד מתן תרומות לכנסיה, היתה העלייה לרגל - נסיעה למקום קדוש. עולה הרגל היה מגדיר לעצמו את תאריך עלייתו לרגל ואת היעד. אנשים עזבו את משפחותיהם ויצאו לדרך של תלאות שחיכתה לעולה-הרגל בימי הביניים, מרגע שיצא מפתח ביתו. היתה זו פעולה של חזרה בתשובה ושל טיהור הנשמה. בפעולת העלייה-לרגל, חיקה עולה-הרגל את העם הנבחר בדרכו לארץ המובטחת. עולי-הרגל האמינו ששרידי הקדושים יגמלו להם על ביקורם, בעזרה ובמילוי בקשותיהם. בספרים מימי-הביניים, כמו "הנסים של פוא הקדושה", ו"הנסים של בנדיקטוס הקדוש", תוארה אפקטיביות העלייה-לרגל ברשימות של הוכחות.

בתקווה שנסים יקרו גם להם, עצרו עולי-הרגל בכל כנסיה שבה הוצגו שרידים קדושים. נהירת עולי-הרגל לכנסיות הביאה אותם למצבים של סיכון חיים, כפי שמספר סוז'ה (Suger), אב המנזר של סן דני: "אדם יכול היה לעמוד כפסל שיש, משותק, וחופשי לצעוק בקול. בינתיים, הנשים בקהל סבלו מאוד, נמעכות בין גברים חזקים, כאילו היו גפנים תחת מכבש, עד שהמוות נראה מרקד מול עיניהן. דם ניגר מפניהן והן צעקו כאילו תקפו אותן צירי-לידה. חלקן נותרו יחפות, וצריך היה לשאת אותן מעל הראשים בקהל בידי אנשים אדיבים... אשר לנזירים שהיו אחראים לשרידי הקדושים, הם לעתים קרובות נאלצו לברוח עם השרידים דרך החלונות..."   מתוך:  

: Elizabeth G. Holt., A Documentary History of Art, Vol. I, New York, 1957. ©Doubleday &Company, Inc. Garden City, New York.   

עמ' 37.

ככל שגדל מספר עולי-הרגל, נוספו מקומות קדושים חדשים לרשימת היעדים, אך היו שלושה יעדים עיקריים, בעלי חשיבות עליונה: הקבר הקדוש בירושלים, קבר פטרוס הקדוש ברומא וקבר יעקב הקדוש בקומפוסטלה שבצפון-מערב ספרד.  

מסלולי העליה לרגל לסנטיאגו בקומפוסטלה

באמצע המאה העשירית, החלו נוצרים בגאליה (צרפת) לעשות להם הרגל לעלות-לרגל לקבר יעקב הקדוש (Santiago) בכנסיית סנט'יאגו בקומפוסטלה שהוקדשה לו. סנט'יאגו הוא יעקב בן זבדי, אחד השליחים של ישו, ואחיו של יוחנן המטביל. ראשו נערף בין השנים 41- 44 לספירה בקירוב, ומקום קבורתו נשכח. אגדת הזהב (בה מסופרים חיי הקדושים) מספרת שלאחר שנערף ראשו של יעקב הקדוש ביהודה, הניחו תלמידיו את גופתו בסתר על סירה. הם שטו בסירה ללא משוטים, חצו את הים והגיעו לחוף גליסיה שבספרד אשר בו קברו את הקדוש. על-פי המסורת הנוצרית, בתחילת המאה התשיעית נמצא הקבר על-ידי נזיר ספרדי אשר מלאך נגלה אליו והראה לו את אתר הקבורה של השליח הקדוש. כאשר המלך אלפונסו (Alfonso) השני שמע על הגילוי, הוא מיד בנה שלוש כנסיות במקום. גילוי שרידי הקדוש הביא לתנופה גדולה במוטיבציה של הצבא הנוצרי ללחום נגד הכובשים המוסלמים, והפך את יעקב הקדוש לסמל של הגנה על ספרד הנוצרית ולקדוש הפטרון של ספרד. כתוצאה מכך דבק בו דימוי של לוחם חזק הנאבק במוסלמים. מכאן הכינוי שניתן לו - "מטמורוס" (Matamoros) (הורג המאוּרים). הוא היה גם לקדוש פטרון של העניים ושל עולי-הרגל. 

עולי-רגל ותרומות הציפו את כנסיית סנטיאגו בקומפוסטלה, ועיר נבנתה סביב המאוזולאום. מאז שנת 844, כנסיית סנטיאגו בקומפוסטלה היתה למרכז גדול של עלייה לרגל. קבר יעקב הקדוש היה פופולרי ומשך אליו יותר מאמינים מאשר הקבר הקדוש בירושלים.     

העלייה לרגל נמשכה חודשים. עולי-הרגל אף פעם לא היו בטוחים שיגיעו ליעדם בבטחה, וגם חזרתם בשלום לבתיהם לא היתה ודאית. בדרך לקומפוסטלה, יכולים היו לנוח בכנסיות עולי-הרגל שנמצאו על המסלול שאותו בחרו. כאשר הגיעו לכנסיית סנטיאגו, לפני שעברו את תהליך טיהור הנשמה, לבשו בגדים חדשים, ולאחריו, קיבלו תעודה שהעידה על ביקורם בכנסיית סנטיאגו בקומפוסטלה ועל כפרת עוונותיהם. 

 היתה ציפייה מעולה-הרגל שייתן לכנסייה מנחות בנדיבות, בהתאם לאמצעים שהיו ברשותו. ללא מתנות לכנסיה, לא היה ערך לעליה-לרגל. סופר על אישה שהביאה טבעת יקרה לכנסייה בקונק, ולא נתנה אותה לפוא הקדושה. אישה זו קוללה, חלתה ואחזו בה סיוטים. אישה אחרת שיצאה מכנסיית קונק כאשר טבעתה עדיין בידה, חלתה ולא הבריאה עד אשר מסרה את הטבעת לאוצר הכנסיה.

החדרת פחד בקרב המאמינים הביאה להגדלת סכומי התרומות לכנסיה. התורם קיווה שביום הדין האחרון יזכו הוא עצמו ובני משפחתו בגאולה בזכות תרומתו לכנסיה. מתנות אלה רוששו את האריסטוקרטיה והעשירו את הכנסיה.

הסגנונות המקומיים באדריכלות הרומנסק

לא היתה תקופה בתולדות האדריכלות אשר הציגה מבחר כה גדול של חזיתות ותכניות של כנסיות, כמו תקופת הרומנסק. ריבוי סגנונות האדריכלות משקף את הפיצול הפאודלי שהיה קיים בתקופה זו. אציג את המאפיינים הארכיטקטוניים הייחודיים באזורים השונים בצרפת, באיטליה, באנגליה (שבה הרומנסק מכונה נורמני), ובאזור הריין שבגרמניה.   

הרומנסק בצרפת

את אדריכלות הרומנסק בצרפת ניתן לחלק לשתי קבוצות סגנוניות עיקריות: קבוצה אחת שבה לכנסיה ספינה מרכזית עם שתיים או ארבע ספינות צדדיות, טרנספטים ואפסיסים, בית-מקהלה עם אמבולטוריום וקפלות קורנות. מאפיין בולט בכנסיות אלה הוא הווסטוורק. אל הספינות הצדדיות ואל הגלריות חודר אור ישיר, והספינה המרכזית מוארת באור בלתי ישיר. על הקבוצה השנייה, נמנות כנסיות המציגות השפעה ביזנטית ומוסלמית, ומאופיינות בסדרת כיפות. לכנסיות אלה אין ספינות צדדיות, אך לעתים, יש להן טרנספטים. האפסיס בהן, הוא ברוחב הספינה המרכזית, ולעתים נמצא בהן קפלות קורנות. חלוקה מפורטת יותר של סגנונות הרומנסק בצרפת מציגה את המאפיינים השונים לכל אזור. האזורים הם: פרובנס, אוברן ולנגדוק, אקוויטניה, פואטו, בורגונדי ונורמנדי.

הרומאנסק בפרובנס (PROVENCE)

אזור פרובנס שבדרום מזרח צרפת, שאב, יותר מכל אזור אחר של אדריכלות הרומנסק, את השראתו מהעת העתיקה שהותירה בו את רישומה. האזור נקרא "פרובנס" (Provence),  כי היווה פרובינציה רומית מאז שנת 118 לפנה"ס. בעוד שאר שטחי גאליה היו בעת העתיקה תחת שלטון צבאי, כשטח כבוש, אזור פרובנס נשלט על-ידי הסנט הרומי. בנייה רומית מרהיבה שרדה מהתקופה הרומית בארל, בנים, באורנז', ובערים רומיות אחרות.

אדריכלי פרובנס הקימו כנסיות קטנות, אך הקפידו על פרופורציות הרמוניות. בין האלמנטים העתיקים שאנו מוצאים בכנסיות באזור זה הם: חזיתות מקושטות בגמלונים ובאנטבלטורות, פילאסטרים מחורצים וכותרות קורינתיות. בפסלים ניתן להבחין בקפלים כבדים ומקבילים המזכירים פסלי דמויות מהקברים הגאלו-רומיים. האלמנטים הדקורטיביים דומים לאלמנטים בדקורציה של האדריכלות הרומית.

חזית סן טרופי בארל

כנסיות בעלות חזית מקושטת במיוחד באזור פרובנס הן כנסיית סן טרופים (Trophime St.) בארל (1180), וסן ז'יל די גאר (Gard Du Gilles .St) (1161). לכנסיות אלה, שער המזכיר שער ניצחון רומי, או שער עיר. סן טרופים בארל היא יצירת מופת של הרומנסק בפרובנס. לחזיתה צורת שער ניצחון בעל קשת אחת. משני צדי הקשת מוצגות דמויות השליחים בתוך גומחות הממוסגרות בעמודים מחורצים. העיטורים האדריכליים שאולים מהמבנים הרומיים העתיקים. חזית כנסיית סן ז'יל די גאר מציגה שלוש קשתות שהמרכזית היא הגדולה שבהן כמו בשער ניצחון רומי. האופי הקלאסי מודגש כאן במיוחד על-ידי הפילסטרים, הפורטיקו, העמודים והאנטבלטורה. הטמפנון (העתק מהמאה ה-17 למקור הרומנסקי) בשער המרכזי מציג את ישו על כס, ואת סמלי האוונגליסטים. הטימפנה בצדדים מציגים את הצליבה ואת הערצת המגים. בין הקשתות, פסלים בגומחות מוסגרו על-ידי פילסטרים מחורצים.  

החזיתות בכנסיות אלה מעוצבות ללא קשר למבנה הפנימי. הפנים והחוץ נראים כמו שתי יחידות אדריכליות עצמאיות הניזונות ממסורת העת העתיקה. בחזיתות הכנסיות בפרובנס, פסלים בהשראת המורשת הרומית הפגנית שימשו לשירות הכנסיה המנצחת.   

אלמנט אופייני בספינות מרכזיות בכנסיות פרובנס הוא חיזוק הקמרון בקשתות כפולות. ברוב הכנסיות הרומנסקיות, באזור זה, ניתן למצוא אומנות עם פילסטרים. השפעת הרומנסק הלומברדי ניכרת כאן בפסלי האריות שעליהם נשענים עמודים.

מגדל הפעמונים בכנסיית סן טרופים בארל הוא אופייני לאזור פרובנס. המגדל  הריבועי אשר לו שלוש קומות, מעוצב כך שכל קומה נוספת נסוגה מעט לעומת קודמתה, ומוגדרת על-ידי קורניז. שתי הקומות הראשונות מקושטות בסרטים לומברדיים (פסים אנכיים בתבליט נמוך שקצותיהם העליונים מחוברים זה לזה על-ידי סדרת קשתות קטנות המהוות חלק מאותו תבליט נמוך), והשלישית מקושטת בפילסטרים מחורצים הנושאים כותרות מפוסלות. 

פנים כנסיית סן טרופים בארל  מציג דוגמא מייצגת של האדריכלות הרומנסקית בפרובנס. לאומנות צמודים פילסטרים התומכים בארקדות הגדולות. הקשתות גבוהות, ומגדירות את מיקומם הגבוה של החלונות. ממדיהם הקטנים של החלונות מאפשרים חדירת מעט אור. לאפלוליות בכנסיה תורמת גם העובדה שמהספינות הצדדיות אין חדירת אור ישיר לספינה המרכזית. הקמרונות גבוהים מאוד, וניכר בהם היעדר פרטים קישוטיים. במראהו החמור, מכלול זה מייצג את שיאו, וגם את קצו של סגנון הרומנסק בפרובנס.

באזור פרובנס השתנתה, במשך הזמן, טכניקת הבנייה. השימוש בשברי אבנים, הוחלף בשימוש באבנים המונחות בשורות, זו על גבי זו. 

על הכנסיות העיקריות בפרובנס נמנות, מלבד סן ז'יל די גאר וסן טרופים, קתדרלת אביניון, סיסטרון (Sisteron), וקרפנדרה (Carpendra).   

הרומנסק באוברן (AUVERGNE) ובלנגדוק (LANGUEDOC)

אזור אוברן נמצא במרכז צרפת, ולנגדוק (Languedoc , langue מילולית: "לשון", ו-oc – "כן") היא פרובינציה היסטורית בדרום-צרפת הגובלת בים התיכון בדרום, ובנהר הרון במזרח. בשנת 121 היתה לנגדוק פרובינציה רומית. במאה ה-9 טולוז היתה למרכז התרבותי של לנגדוק ובשנת 924 לנגדוק עברה לשליטת דוכסי טולוז. כאן התפתחה תרבות שהתבססה על דיאלקט ייחודי של השפה הצרפתית אשר על שמו נקרא האזור. באזור זה המילה "כן" היא "oc", להבדיל מ"oil" (היום (oui.

באזור ההררי של אוברן נמצאת קבוצת כנסיות מנזר, שנבנו מאז סוף המאה ה-11. המאפיין הבולט ביותר בהן הוא תקרות בצורת חצי קמרון חבית, מעל הספינות הצדדיות,    הבנויות, על-פי עיקרון של התומכות הדואות הגותיות שבהן אדון בהמשך. קמרונות אלה תומכים בקמרון החבית שמעל הספינה המרכזית. אור חודר לכנסיה דרך חלונות הספינות הצדדיות ומהגלריות, וכתוצאה מכך התאורה בכנסיות אלה היא בלתי מספקת, ופנים הכנסיה תמיד אפלולי.

הטיפוס העיקרי של כנסיה באוברן הוא כנסיה עם ספינה מרכזית גדולה שאליה נוספות גלריות בספינות הצדדיות. את הספינה המרכזית מקדים, בדרך כלל, נרטקס. החלקים השונים של הכנסיה מקורים תמיד בקמרון חבית. לפינות האומנות בספינה המרכזית צמודים עמודים. מאפיין חשוב נוסף, הוא האמבולטוריום אשר ממנו קורנות קפלות.

מגדל פעמונים מסיבי מתומן מעל אזור התצלובת הוא האלמנט החיצוני הבולט ביותר בכנסיות באזור אוברן. לצדי אזור התצלובת, מצפון ומדרום לכיפה, מוגבהות הספינות הצדדיות, ויוצרות מעין כתפיים לכיפה. המעבר בין ריבוע התצלובת לכיפה, נעשה בעזרת סקווינצ'ים. כזו היא התכנית אשר מופיעה בסן נקטר (St. Nectaire) שבנייתה החלה ב-1080, בסן פול באיסואר (Issoire) מ-1130 בקירוב, בסן אוסטרמואן (Austremoine .St) באורסיבל (Orcival) מתחילת המאה ה-12, ובכנסיית נוטר דם דה פור דה קלרמו פרה (Notre Dame Du Port De Clermont Ferrand) שנבנתה ב-1100 בקירוב על הריסות כנסיה מהמאה השישית. הקמרונות הכבדים ומעט האור החודר, תורמים לאווירת מסתורין וחוּמרה. עם זאת, האלמנטים הרבים היוצרים את הקמרונות בתוך הכנסיה משווים למכלול מראה מפואר.

כנסיית סן נקטר

ספינות צדדיות עם חצי קמרון חבית, התומכות בספינה המרכזית, מופיעות בסנט אטיין בנבר (Etienne   St. ב- Nevers) ובפרה לה מוניאל (Paray Le Monial).

כנסיית נוטר דם דה פור דה קלרמו פרה מייצגת היטב את טיפוס הכנסיות מאוברן. כל מאפייני אסכולת אוברן נמצאים בה, חוץ מהעמודים הצמודים לאומנות, הנמצאים רק בשתי אומנות בספינה המרכזית.

כנסיות לנגדוק, כמו סן סרנן (St. Sernin) בטולוז, וסן פוא ( Foy.(St  בקונק הן מטיפוס זהה לזה של אוברן. נמצא בהן ספינה מרכזית גדולה עם ספינות צדדיות וגלריות, טרנספט גדול, בית מקהלה עם אמבולטוריום שממנו קורנות קפלות, ומגדל מתומן באזור התצלובת.

כנסיית סן סרנן שהוקדשה לסטורנינוס (Saturninus) הקדוש, מביא בשורת הנצרות ללנגדוק, היא כנסיית עולי-רגל, הנמצאת על מסלול העלייה לרגל לכנסיית סנטיאגו בקומפוסטלה. היא נבנתה בשנים 1150-1060 והוקדשה ב-1096. חומר הבנייה העיקרי לבנייתה היה לבנים רומיות, בשימוש חוזר. תכנית סן סרנן דומה לתכניותיהן של הכנסיות: סן פוא בקונק, סנן מרטיאל בלימוז', סן מרטן מטור וסנטיאגו בקומפוסטלה, הנמצאות כולן על מסלול העליה לרגל.

כנזיית סן סרנן בטולוז

כנסיית סן סרנן היא מונומנט גדול ורחב עם תכנית קרקע בצורת צלב. הספינה המרכזית שלה מחולקת לשני אזורי קיר: ארקדה וגלריה. כדוגמת כנסיית סן פייטרו ברומא, או כדוגמת כנסית קלוני III,  סן סרנן היא כנסיה גדולה, שבה חמש ספינות. כמו כנסיות עולי-הרגל האחרות, היא עוצבה כדי לקבל קהל גדול של מאמינים והתכנון שלה נועד להקל על תנועת עולי-הרגל בתוך הכנסיה. הספינות הצדדיות-הפנימיות והגלריות, נמשכות ומקיפות את הטרנספט. כך נוצר בטרנספט חלל עם שלוש ספינות. לטרנספט מחוברות קפלות מצדו המזרחי. בית-המקהלה מוקף באמבולטוריום עם חמש קפלות קורנות. המאמין נכנס מצד אחד של הכנסיה, עבר דרך ספינה צדדית שהובילה אותו דרך הטרנספט אל האמבולטוריום הנמצא בהמשכה. הוא המשיך בחלקו השני של הטרנספט ויצא דרך הספינה הצדדית, בצדה השני של הכנסיה. כך עברו בכנסיה המוני עולי-רגל, מבלי שהפריעו לפעילות הליטורגית של הנזירים.

כנסית סן סרנן בנויה על בסיס מודול בגודל מפרץ של הספינה הצדדית. לנכנס לתוכה יש תחושה של אורך אינסופי. קמרון החבית נמצא כולו באפלולית. התאורה בספינה המרכזית עמומה כי החלונות ממוקמים בספינות הצדדיות ומעט אור מגיע מהם לספינה המרכזית. הגלריות אף הן מונעות תאורת יום ישירה. עוצמת האור נחלשת ככל שמתרחקים מהספינות הצדדיות לעבר הספינה המרכזית. לא ניתן היה ליצור פתחים לחלונות בקמרון הספינה המרכזית כי אז היתה מתערערת יציבותו.   

חצאי העמודים הצמודים לאומנות מגיעים לגובה הגלריות, והכותרות שלהם קולטות את הקשתות הכפולות מקמרון החבית. קשתות אלה, החוצות את תקרת הספינה המרכזית, מחלקות את הקמרון למפרצים המתקשרים למפרצי הספינות הצדדיות. הכיוון האנכי של חצאי העמודים הצמודים לאומנות, יוצר במכלול תחושה של שאיפה לגובה, ומאזן את הכיוון האופקי של הארקדות הגדולות והגלריות. הספינה המרכזית ארוכה מאוד, ומובילה אל מזרח הכנסיה העשיר והמורכב. בחזית שבמערב הכנסיה, תוכננו שני מגדלים, אך הם אף פעם לא נבנו. כך, המגדל שבתצלובת הוא האלמנט האנכי היחיד הבולט במבט חיצוני על המבנה. מגדל מתומן זה, נישא ורב-עוצמה, מקבץ את כל המבנה סביבו. הוא מאזן את האופקיות היציבה של הספינה המרכזית הארוכה, ומושך את העין כלפי מעלה.  

הקומות העליונות של המגדל, נוספו במאה ה-13.

כנסיה הדומה בתכניתה לכנסיית סן סרנן, אך בתבנית מוקטנת, היא כנסיית סנט פוא בקונק (1052-1130), כנסיה קטנה הנמצאת על גבעה ושולטת בנוף. באזור הכפרי שבו היא ממוקמת, האדמה אינה פורייה והאקלים אינו נוח. הגעת שרידי הקדושה פוא ("Foy" בצרפתית, מילולית: "אמונה") היתה כהצלה לאזור אשר זכה בזכותה לא רק בחסד אלוהי רוחני, אלא גם בשגשוג כלכלי. שרידי הקדושה נגנבו על-ידי נזירים בשנת 880 מכנסיית מנזר שכנה. תופעה מסוג זה, לא היתה יוצאת דופן בימי-ביניים.

סנט פוא בקונק –חזית, ספינה מרכזית ותכנית קרקע

מבנה כנסיית סן פוא, מדגים תכנית אדריכלית של כנסיית עולי-רגל. כמו בתכנית של סן סרנן בטולוז, גם כאן, לטרנספט ספינות צדדיות. גם כאן, אמבולטוריום עם קפלות קורנות, ומגדל מתומן באזור התצלובת. סן פוא, כמו סן סרנן, מבוססת על מודול שגודלו הוא גודל מפרץ של ספינה צדדית. שלא כבסן סרנן, אשר בה חמש ספינות, כאן שלוש ספינות בלבד. האנכיות של הספינה המרכזית בסן פוא מודגשת יותר מאשר בסן סרנן. כמו החלל בכללו, המפרצים, הקשתות, הגלריות, ויותר מכל, הארקדות, נישאים כלפי מעלה בתעוזה רבה. הגובה הרב של הארקדות סביב בית-המקהלה, תורם במיוחד למראה האנכי הכללי. בספינה המרכזית, חצאי עמודים הצמודים לאומנות, מופיעים לסירוגין עם פילסטרים המגיעים עד גובה הגלריות ונמשכים כחצאי עמודים עד גובה קמרון החבית. בספינות הצדדיות קמרונות מצולבים.

הכניסה לכנסיית סן פוא, מודגשת על-ידי שני מגדלים, ונותנת מושג לגבי החזית שהיתה אמורה להיבנות בסן סרנן בטולוז. הקיר השטוח בחזית מחולק לשלושה אזורים אנכיים שהמרכזי שבהם מתקשר לספינה המרכזית. הספינות הצדדיות צרות ונמוכות יותר. במרכז החזית נפתח שער גדול, אשר בטמפנון שלו (מ-1140 בקירוב) מוצג בפיסול, נושא יום הדין האחרון. את הארגון הכללי של חזית זו אי אפשר להבין ללא הבנת השפעת אדריכלות הכנסיות בנורמנדי שבה נוצר טיפוס זה של שער, כבר מאה שנה קודם לכן. המגדלים מסתיימים בצורת פירמידה. קיר החזית, המקטין את הרושם הנישא של המגדלים, הוא האלמנט השולט.

השפעת אסכולות אוברן ולנגדוק, הגיעה עד ספרד. בכנסיית סנטיאגו בקומפוסטלה (1078 - 1128)  ניכרת השפעת סן סרנן בטולוז בתכנית הקרקע ובחתך הצד שלה. לספינה המרכזית גלריות. סביב בית-המקהלה אמבולטוריום וקפלות קורנות. לספינה המרכזית ולטרנספטים ספינות צדדיות נמוכות יותר. כל המבנה מקורה בקמרונות חבית. מעל אזור התצלובת מתנשא מגדל מתומן. לחזית המערבית, שני מגדלים.

הרומנסק באקוויטניה (EQUITAINE)

אדריכלות אקוויטניה שבמערב-צרפת, מציגה טיפוס של אדריכלות אשר הושפעה ללא ספק מהאדריכלות הביזאנטית. השפעה זו היא תוצאה של מסעי הצלב ושל קשרי המסחר עם ונציה. האלמנט הבולט ביותר בכנסיות אקוויטניה הוא כיפות הנתמכות על-ידי פנדנטיבים או סקווינצ'ים. לכנסיות אלה, תכנית קרקע בצורת צלב יווני או לטיני, עם כיפות הנתמכות על-ידי אומנות מסיביות. פנים המבנה שדקורציה נעדרת ממנו כמעט לחלוטין, מורכב מחללים רבים מקורים בכיפה, הסמוכים זה לזה.

קתדרלת סן פרון בפריגה (St. Front de Perigueux) שנבנתה ברובה   ברבע השני של המאה ה-12 (ושוחזרה ולמעשה נבנתה מחדש במאה ה-19) מייצגת היטב את אדריכלות אקוויטניה. היא נבנתה באתר שבו היתה קיימת כנסיה קטנה מהמאות 10-11 אשר נהרסה בשריפה ב-1120. לסן פרון בפריגה צורת צלב יווני, עם כיפה מעל כל אחת מזרועות הצלב, ומעל ריבוע התצלובת. למרות המראה הכללי המרכזני של הכנסיה, יש בה אוריינטציה לעבר האפסיסים. בקצה המזרחי של סן פרון בפריגה, אפסיסים הפונים למזרח, אחד בזרוע הצפונית, ושני בזרוע הדרומית של הצלב. אפסיס גדול יותר ממוקם בין שני אפסיסים אלה, בזרוע המזרחית של הצלב.

סן פרון בפריגה

xi סן פרון בפריגה –תכנית קרקע

 כנסיית סן פרון בפריגה דומה מאוד במבנה שלה לכנסיית סן מרקו בונציה מהמאה ה-11. ונציה קיימה קשרי מסחר פעילים ומשמעותיים מאוד עם האימפריה המזרחית ועם קונסטנטינופול. כנסיית סן מרקו בנויה בצורת צלב יווני עם חמש כיפות אשר המרכזית שבהן מעל ריבוע התצלובת, היא הגדולה ביותר. כנסיית סן מרקו בוונציה וכנסיית סן פרון דה פריגה נבנו על-פי מודל של כנסיית האפוסטלים שנבנתה על-ידי יוסטיניאנוס בקונסטנטינופול בתחילת שלטונו.

ההבדל העיקרי בין כנסיית סן מרקו בונציה ובין הכנסיות באקוויטניה, הוא שבונציה ובמזרח הכיפות בנויות מלבנים, לעומת הבנייה באבן באקוויטניה. לעומת סן מרקו אשר קושטה בפסיפסים ובכותרות מפוארות על-פי המסורת הביזאנטית, בסן פרון בפריגה הדקורציה נעדרת לחלוטין. את הפאר הקישוטי מחליפות צורות אדריכליות טהורות ואציליות.

קיים הבדל בין ארגון הכיפות בונציה ובמזרח ובין ארגון הכיפות באקוויטניה. באקוויטניה, לכנסיה בדרך כלל צורה אורכית, והכיפות שבה ערוכות בשורה לאורך הספינה המרכזית, בניגוד לאדריכלות המזרח שבה הכיפות ערוכות בצורה קורנת. בסן פייר St. Pierre)) באנגולם Angoulême (1105-1128)  אנו מוצאים שלוש כיפות עם פנדנטיבים לאורך הספינה המרכזית, ועוד כיפה באזור התצלובת. ארגון כזה של הכיפות בצורה אורכית, הופיע כבר בבנייה הרומית באנגולם שהיתה העיר הרומית העתיקה באקוויטניה. בחזית כנסיית סן פייר באנגולם  עבודת פיסול מונומנטלית שנעשתה בה עבודת שחזור גדולה במאה ה-19.

תכנית קרקע של כנסיית סן פייר באנגולם

פנים כנביית סן פייר באנגולם

הכנסיות החשובות ביותר שנבנו באקוויטניה הן: סן פרון דה בפריגה, קתדרלת סנט פייר באנגולם,  קאאור (Cahors ) וסווילק ((Souillac .

אזור פואטו (POITOU)

אזור פואטו הנמצא במרכז מערב-צרפת, נכבש על-ידי הרומים בשנת 56 לפנה"ס והם הפכו אותו לחלק מפרובינציית אקוויטניה. הויזיגותים השתלטו על אזור זה בשנת 418,  אך הוא עבר לפרנקים בשנת 507. בשנת 732 הקיסר קרל מרטל הדף את פלישת המוסלמים בפואטייה. במאות ה-11 וה-12 דוכסי פואטו היו גם לדוכסי אקוויטניה וחשיבות העיר פואטייה עלתה. ב-1152 עברה פואטו לידי שלטון אנגלי כאשר אלאונורה מאקוויטניה התחתנה עם הנרי השני שהיה מאוחר יותר למלך אנגליה.

אחד המאפיינים הבולטים באדריכלות של אזור פואטו, הוא קירוי הספינה המרכזית והספינות הצדדיות באותו גג משופע, כך שגובה הספינה המרכזית, כמעט שאינו עולה על גובה הספינות הצדדיות. לכנסיות אלה אין גלריה או קומת תאורה. במקום אלה, יש בהן אומנות גבוהות המגיעות עד הקמרונות. עיצוב הכנסיה בצורה זו מאפשר חדירת אור דרך חלונות הקירות החיצוניים של הספינות הצדדיות בלבד.

בחזיתות של כנסיות אזור זה פני שטח הקיר כולו עטורים בפסלים ויוצרים במבט מרחוק רושם עז של דקורציה. הדמויות מוארכות לעתים בצורה מוגזמת המותאמת לקווי הארכיבולטים. באזור פואטו אין טימפנון בשער הכנסיה. לכנסיות אלה, ספינות צדדיות, טרנספט, ובית-מקהלה עם אמבולטוריום וקפלות קורנות.

הכנסיה העתיקה ביותר עם קמרונות באזור פואטו היא כנסית סן סבן                       (Savin .St) שנבנתה במאה ה-11. קמרון החבית המחודד בספינה המרכזית נישא מעל ארקדות גדולות שגם הן מחודדות ומורכבות מאומנות עגולות גבוהות ודקות. על קמרון החבית נראה מחזור ציורי פרסקו שבו תוארו סצנות, ובהן: תאורים מהאפוקליפסה, מגדל בבל ותיבת נוח. זהו המבנה היחיד שבו ניתן להביט על ספינה מרכזית מימי-הביניים עם דקורציה צבעונית אותנטית. הציורים צוירו ישירות על הקמרונות על שטח של 412 מ"ר.

פנים כנסיית סן סבן

בכנסיות באזור פואטו, רוב המאמץ מרוכז בחזית שהדקורציה שלה מגיעה כמעט להגזמה. כנסיית נוטר דאם לה גראנד מפואטייה (Notre Dame La Grande De Poitiers) המתוארכת לשנים 1100 –1150 בקירוב, היא המונומנט העיקרי בפואטו. כנסיה זו היא הכנסיה הרומנסקית העשירה ביותר בדקורציה בצרפת. בחזית הכנסיה, שלוש קשתות מחלקות את הקומה התחתונה, המופרדת מהקומה העליונה על-ידי קורניז. הקשת המרכזית עגולה וגדולה, ושתי הצדדיות עיוורות, ומעט מחודדות. בתוך כל אחת מקשתות עיוורות אלה, זוג קשתות עיוורות. פסלי דמויות בישיבה ובעמידה ממוסגרות על-ידי ארקדות. לא נותר כמעט שטח חופשי מפסלים בחזית. הסצנות המוצגות בפסלים אלה הן: אדם וחוה, מלכים ונביאים מהברית-הישנה, הבשורה, ועוד. בגמלון מוצג ישו בין סמלי האוונגליסטים. פינות החזית מודגשות על-ידי מגדלים עגולים המסתיימים בצורת חרוט. המגדלים אשר אליהם צמודים חצאי עמודים, משמשים הד לאומנות המורכבות מאלומות עמודים בתוך הכנסיה.

נוטר דם לה גרנד בפואטייה

מגדל הפעמונים בכנסיות אזור פואטו הוא בדרך כלל ריבועי בעל קומה אחת או שתיים, ובקצהו פירמידה או חרוט, עם ציפוי העשוי משיבוץ בצורת קשקשים. לאומנות שבתוך כנסיות אלה, בדרך כלל, קו מקיף בצורת ארבעה עלי כותרת. למעשה, הן מורכבות מארבעה חצאי עמודים. בנוטר דאם לה גראנד קמרונות החבית של הספינה המרכזית נשענים על אומנות כאלה, הנוצרות מחיבור של ארבעה חצאי עמודים צמודים. צורה זו של אומנות נמצאת גם באולניי (Aulnay) ובשוביניי (Chavigny).

חזיתות שופעות פסלים נמצאות גם בכנסיות הקטנות ביותר בפואטו. לעתים קרובות, מקושטות גם חזיתות הטרנספטים. שפע פסלים בחזית הכנסיה ניתן למצוא גם         בסיבארי (Civary), אשילה (Echilais), פטי פאלה (Petit Palais), אולניי ועוד.

על הכנסיות הרומנסקיות בפואטו, נמנות, מלבד אלה שהוזכרו, גם סנט אורופ (Europe .St) וסנט קרוא (Sainte Croix) בבורדו.

רומנסק בורגונדי (BOURGOGNE)

אזור בורגונדי הנמצא במרכז מזרח-צרפת, יצא נשכר מהעובדה שבו צמחו מסדר קלוני והמסדר הציסטרסיאני. מסדר קלוני בנה כנסיות גדולות, ומקושטות בפיסול עשיר, בהן כנסיית מנזר קלוני ולה שריטה סור לואר (La Charité sur  Loire). המסדר הציסטרסיאני, לעומתו, בנה כנסיות חמורות סבר, נטולות כל קישוט, שעליהן נמנות: כנסיית מנזר סיטו (Cîteaux), פונטיני (Pontigny) וקלרבו.

בשנות המעבר מהאלף הראשון לאלף השני, שיחק אזור בורגונדי תפקיד חשוב באדריכלות. כאן נשמרה מסורת הבזיליקה אשר לה נוספו קמרון חבית או קמרונות מצולבים בסגנון גרנדיוזי ביותר. אדריכלי בורגונדי הבינו את יתרונות הקשת המחודדת, לפני הופעת האדריכלות הגותית. לקשת המחודדת יתרונות, לעומת הקשת העגולה. יש לה התנגדות רבה יותר ללחץ מאשר לקשת העגולה, והיא מאפשרת את בנייתה לגובה רב יותר מאשר קשת עגולה הנתמכת על-ידי אומנות הנישאות לאותו גובה. בכנסיות בורגונדי נוצל יתרון זה וקמרונות החבית המחודדים נישאים לגובה רב. שימוש בקמרון חבית מחודד, אנו מוצאים באוטן (Autun), בפריי לה מוניאל (Paray Le Monial) ובבון (Beaune).

בכנסיית מדלן בווזליי שנבנתה אחרי 1120, נעשה, לראשונה, שימוש בקמרונות מצולבים, אך הוא הוגבל לספינות הצדדיות. קמרונות מצולבים כאלה, מופיעים גם בכנסיות אחרות בבורגונדי: אנזי לה דוק (Anzy Le Duc), גורדון (Gourdon) ופונטובר Pontaubert)). קיר הספינה המרכזית של כנסיית המדלן מחולק לשתי קומות   שמעליהן נישא קמרון חבית. אבנים בשני צבעים, המופיעות לסירוגין, מרכיבות את הקשתות החוצות ואת הקשתות בארקדות הספינה המרכזית. עיצוב זה באבנים שחורות ולבנות, לסירוגין, מקורו בהשפעה סורית, או מוסלמית. תבליטים בדגמי רוזטות, סרטים ועלים, בדגמים החוזרים על עצמם, מדגישים את הארקדות ואת פסי החלוקה לקומות (string courses). פסי אורנמנט אלה, מדגישים את המבנה האדריכלי, בבהירות רבה. האומנות של כנסיית ווזליי מפורסמות באלגנטיות ובקומפוזיציה שלהן.

כנסיית מדלן בווזליי . הספינה המרכזית

הפיסול ברומנסק הבורגונדי, ראוי במיוחד לציון. הדחף לדקורציה עשירה, בא מכנסיית קלוני שהגיעה לשיא פריחתה במחצית הראשונה של המאה ה-11. לפני הבנייה מחדש של קלוני, הוקמה כנסיית סנט אטיין מנבר (Nevers) (1063-1097) המהווה חלק ממנזר שהוקם על-ידי מסדר קלוני. לכנסייה זו, ספינה מרכזית, שתי ספינות צדדיות עם טרנספט וקפלות הקורנות ממנו. אמבולטוריום מקיף את בית-המקהלה, וממנו קורנות שלוש קפלות. בחתך צד של הכנסיה, ניתן להבחין בשלוש קומות: ארקדות גדולות, גלריות וחלונות קומת התאורה הממוקמים גבוה. מעל החלונות, קמרון חבית. החלונות קטנים יחסית, כי משקל הקמרון דורש קירות מסיביים.

כנסייה חשובה מסוף המאה העשירית, היא כנסיית סן מרטין מטור                                     (De Tour St. Martin). כמו במקרה של קלוני II, לא שרד ממנה דבר. הבנייה החדשה בה, בוצעה בשנים 997- 1015. בטור הופיע לראשונה אמבולטוריום עם קפלות קורנות. טיפוס זה של תכנון, אומץ על-ידי כנסיות רומנסקיות צרפתיות רבות.

המבנה הראשון של כנסיית קלוני, קלוני I, הוקם בשנת 910, ולא היתה לו חשיבות רבה, בהיותו קטן ממדים. לכנסיית המנזר היתה ספינה אחת בלבד. המבנה השני, קלוני II, נבנה בשנים 954 - 981. החידוש בקלוני II הוא בריבוי הקמרונות. הנרתקס בכנסיית סן פיליבר בטורני (Philibert De Tournu St.) (שבנייתה החלה בשנת 1000) נבנה, כנראה, כחיקוי לקלוני II, וניתן להסיק ממנו, לגבי המודל שלו. לנרתקס הבנוי מאבן מחצב, שתי קומות. לקומה הראשונה שלוש ספינות שגובה הקמרונות שלהן שווה. אומנות מסיביות עגולות, נושאות קמרונות אבן מרשימים.

נרטקס בסן פיליבר בטורני

תכנית קלוני II ותכנית קלוני III, מציגות חמש ספינות, ספינה מרכזית עם שתי ספינות צדדיות מכל צד שלה, טרנספט כפול עם קפלות קורנות, ובית-מקהלה בצורת חצי-עיגול עם אמבולטוריום שממנו קורנות חמש קפלות. בחתך צד של הספינה המרכזית ושל הטרנספטים, ניתן להבחין בשלוש קומות. לספינה המרכזית ולזרועות הטרנספטים, קמרון חבית. לאמבולטוריום קמרון חבית טבעתי. לצדי ריבוע התצלובת, בקצות הטרנספט, נישאות כיפות מתומנות על קשתות אבן, המאפשרות מעבר מצורת ריבוע לצורת מתומן. מבחוץ נישאו מעל כיפות אלה מגדלים בגובה קומות אחדות.

מבט לכיוון האפסיס של קלוני , 1798

כנסיית המנזר קלוני III נבנתה מחדש בשנים 1080-1120 על–ידי אב המנזר יו (Hugh) מסמור (Semur) (1049-1109), אחד הבונים הגדולים בכל הזמנים. הוא היה עמד בראש מסדר קלוני במשך שישים שנה, עד מותו, ואישר אישית תכניות בנייה לאלף כנסיות בקירוב. קלוני III היתה בזמנה הכנסיה הגדולה והמרשימה ביותר בעולם הנוצרי (אורכה היה 198 מ' וקמרונותיה נשאו לגובה כ-30 מ'). אפיפיורים, מלכים וקיסרים היו מבקרים בה לעתים קרובות והיא היתה למילה נרדפת לרוחניות, לאמנות, להגות ולפוליטיקה.

תכנית מנזר קלוני

 

הקצה המזרחי של הכנסיה הוקדש ב-1095, בניית הטרנספטים הסתיימה   ב-1100, ובניית הספינה המרכזית הושלמה ב-1120. קמרונות הספינה המרכזית קרסו ב-1125 ונבנו מחדש ב-1130, כנראה עם תומכות דואות.

בחזית קלוני III היו שני מגדלים. תכניתה ותכנית הבניינים הצמודים לה, הוגדרו על-ידי דרישות המסדר. היו בה ארבע ספינות צדדיות, והיא היתה מקודמת בנרתקס. כמו כן היו בה גם שני טרנספטים ואפסיס עם אמבולטוריום וקפלות קורנות. קיר הספינה המרכזית חולק לשלושה אזורים אופקיים. פסלים מהיפים ביותר שבפיסול הרומנסקי עטרו את הכנסיה.

עד שנבנתה כנסיית סן פייטרו ברומא, במאות  ה-16 וה-17, קלוני III היתה הכנסיה הגדולה ביותר במערב. בממדיה הקולוסאליים.היא משקפת את שאיפות מסדר קלוני ליוקרה ולאוניברסליות. בעקבות המהפכה הצרפתית, מערך המבנים שלה נהרס בין השנים 1798- 1823. הזרוע הדרומית של הטרנספט הגדול שרדה יחד עם כותרות מהאפסיס.

כנסיית המנזר של קלוני היתה אחד המונומנטים החשובים ביותר של תחילת האדריכלות הרומנסקית בצרפת. היעלמו של מבנה זה הוא אחת האבדות הגדולות המהוות חוליה חסרה בתולדות האדריכלות.

המודל של קלוני שימש מקור השראה לכנסיות רבות, בהן: כנסיית סן לזאר (Lazare .St) באוטן (Autun), סולייה (Saulieu), וסמור אן בריונה                                    (Semur en Brionnais ).

כנסיית סן לזאר באוטן נבנתה ב-1130 בקירוב, תאריך המתקשר לזמן בניית כנסיית קלוני III. תכנית הקרקע שלה מציגה ספינה מרכזית, ספינות צדדיות, טרנספט ובית-מקהלה. בית-המקהלה מוארך ולצדו אגפים צדדיים נמוכים יותר. הקמרון, שלא כבקלוני, מסתיים בשלוש קפלות ללא אמבולטוריום. בספינה המרכזית שלושה אזורי קיר: ארקדות גדולות, טריפוריום מדומה, וחלונות גבוהים שביניהם אומנות עם פילסטרים, המגיעות עד תחילת אזור הקמרונות ומסתיימות בכותרות.

מאפיין חשוב ברומנסק הבורגונדי הוא השימוש בקמרונות מצולבים בספינה המרכזית. הדוגמאות המייצגות ביותר לכך הן של כנסיית מדלן בווזליי וכנסיית מריה הקדושה באנזי לה דוק (Anzy Le Duc).

הכנסיה הבנדיקטינית מדלן בווזליי שהוקדשה למרים המגדלית (מריה מגדלנה), ואשר בה נשמרו שרידיה, היתה חשובה מאוד ומפורסמת בקרב עולי-הרגל שעשו דרכם לסנטיאגו בקומפוסטלה. כמו סן סרנן בטולוז, עברו דרכה המוני עולי-רגל. בניית בית-המקהלה והטרנספט בכנסיית המדלן, הסתיימה ב-1104, אך הם הוחלפו בסוף המאה            ה-12 בבנייה גותית. בווזליי, כל הצורות מעידות על נטייה דקורטיבית. הארכיבולטים והקורניזים מקושטים. הלינטלים עשויים אבנים בצבעים שונים המופיעות לסירוגין, כמו באדריכלות הגרמנית מהתקופה האוטונית. הדקורציה אינה מבטלת את הרושם והעוצמה שמעביר המבנה הכללי, אלא מחזקת אותו.

ווזליי היא נקודת המוצא שממנה תתפתח האדריכלות הגותית. פתיחת הקירות בקומת הטריפוריום עם גלריה וקומת תאורה היא טיפוסית לבורגונדי. בניית מגדל גבוה באזור התצלובת, מקורה במסורת מקומית. החזית, ללא מגדל, מחולקת לקומות. בקומה הראשונה שער הכניסה מורכב משלוש ארקדות, ומעליו שתי קומות המופרדות על-ידי קורניזים. חלוקה זו מתאימה לחלוקת אזורי הקיר בפנים הכנסיה. זוהי גם החלוקה בנוטר דאם בדיז'ון (Dijon). חלוקה זו שאבה השראתה כנראה מהאדריכלות האיטלקית. ייתכן שמקור ההשראה הוא כנסיית סנטה מריה דלה פיאבה (Pieve) בארצו (Arezzo). השפעות אלו הגיעו לצרפת והוכנסו בהן שינויים שהפכו את מראה הכנסיה לאלגנטי ביותר. שילוב של עוצמה ועדינות הוא תמצית הסגנון הגותי הבורגונדי.

חשוב לציין שהצעד הראשון בהתפתחות הקמרון המצולב ובפתיחת הקירות נמצא בנורמנדי. באדריכלות הרומנסקית הנורמנדית הקירות מוכנים לשאת קמרונות מחודדים, אך הביטוי המלא לכך יופיע עשרות שנים מאוחר יותר, עם התפתחות הסגנון הגותי. הקמרונות המחודדים הראשונים יופיעו בקתדרלת דורהאם באנגליה.

ייתכן שהעובדה שבבורגונדי הבנייה הרומית לא היתה דומיננטית, מסבירה מדוע פתיחת הקיר בהדרגה בכנסיות הצרפתיות הרומנסקיות החלה דווקא כאן, ומדוע דווקא באזור זה החלה האדריכלות הגותית.   

הרומנסק בנורמנדי (NORMANDY)

אדריכלות הרומנסק בנורמנדי שבצפון-צרפת קרובה לאדריכלות הרומנסק האנגלי, המכונה אדריכלות נורמנית. השם "נורמנדי" מקורו בויקינגים הפולשים – "האנשים הצפוניים" (northmen). אזור זה היה שייך לכתר האנגלי, לפני שנכבש                           ב-1204, על-ידי מלך צרפת פיליפ אוגוסט (1165-1223). בתקופת ויליאם הכובש (1028-1087) אשר הביא את האדריכלות החדשה לאנגליה, אנו מוצאים באזור זה כנסיות מנזר כסנט אטיין (Etienne  .St) , סנט טריניטה (Trinité .( St בקאאן (Caen), ז'ומייז' (Jumièges) ומונט סן מישל (Mont St. Michel)  (שבנייתה החלה אחרי שנת 1060).

 בכנסיות אלה, מתחילה החלוקה לשלושה אזורי קיר, עם דגש על אנכיות המבשרת את הסגנון הגותי. שלושת אזורי הקיר הם: ארקדה, קומת גלריה וקומת תאורה. התקרה שהיתה במקור מעץ.אפשרה בניית ספינה מרכזית רחבה. חזית עם שני מגדלים רבי-עוצמה אשר ביניהם גמלון, היא מאפיין נוסף באזור זה. 

התקדמות משמעותית בעיצוב קירות הספינה המרכזית, הושגה בכנסיית נוטר דם בז'ומייז' (1040-1067). זוהי העתיקה שבכנסיות אזור זה, ותאריך בנייתה ידוע לנו בוודאות. היום ניתן לראות את הריסותיה המעידים על הפאר וההדר של הכנסיה שהיתה החשובה ביותר באזור נורמנדי. החזית המערבית שלה, עם המגדלים הגבוהים שנישאו לגובה העולה על  50 מ', היא מהדוגמאות המוקדמות של ווסטוורק שגמלון ממוקם במרכזו. זו גם מהכנסיות הראשונות באזור זה שהיו בהן קמרונות מחודדים. 

כנסיית ז'ומייז'

בכנסיית ז'ומייז' נעשה שימוש בנוסחת פרופורציות שעל-פיה מפרץ אחד בספינה המרכזית אשר לו צורת ריבוע, שווה בגודלו לשני מפרצים של מלבניים של הספינה הצדדית. ניתן להבחין בתומכות המופיעות לסירוגין (בין כל שתי קשתות בארקדה), ובקומת תאורה גבוהה מאוד.

בסנט אטיין בקאאן  (מ-1064) ובכנסיות הרומנסקיות האחרות בנורמנדי, הקיר נפתח במידה רבה, וחודרת כמות גדולה ביותר של אור לכנסיה. בספינות הצדדיות, בגלריות, ובבית-המקהלה, התגשם האידיאל של החדרת אור מרבי למבנה. שלד הבניין הנוצר על-ידי קווים אנכיים של אומנות ועמודים הצמודים להן, מאפשר קיר פתוח יותר. עקרון צמצום פני שטח הקיר לא יכול היה להרחיק לכת ללא אימוץ הקמרונות המצולעים, וללא התומכות הדואות שפתחו אפשרויות חדשות. בשנים 1130-1135, תקרת העץ בסנט אטיין הוחלפה בקמרונות מצולעים המבשרים את הקמרונות הגותיים. האומנות והקשתות של סנט אטיין חזקות במידה רבה מאלה של הכנסיות בנות זמנה מאזור איל דה פראנס, והן מקושטות במספר רב של עמודים.

כנסיית סנט אטיין בקאאן

בסוף המאה ה-12 נבנה אפסיס גותי חדש בכנסיית סנט אטיין, בעוד תכנית הקרקע קרובה בצורתה לזו של כנסיית סן דני, אדריכלות הכנסיה עצמה, מושפעת יותר מהכנסיה הישנה של סנט אטיין. גיללמוס ניצל את הקיר העבה ((Mur Épais אשר אפשר פיצול של הקיר לשכבות אחדות, בזו אחר זו. הוא יצר בספנדרלים (מפגש עמוד עם קשת) של הארקדות פתחים אל לב הקיר, בצורת רוזטות. יציבות הקירות תלויה, יותר מכל, בעוביים. הקיר העבה העשוי משכבות אחדות, ומכונה "קיר עבה" (mur épais) עמיד יותר ללחץ מהצדדים מאשר קיר רגיל באותו משקל.

כנסיית סן טריניטה בקאאן

בכנסיית סנט אטיין בקאאן באזור התצלובת היה במקור מגדל אשר קרס  ב-1566. גם לכנסיית סנט אטיין וגם לכנסית סנט טריניטה אשר שתיהן בקאאן, חזית עם שני מגדלים. החזית מחולקת לשלושה חלקים אנכיים, כך שהחלוקה הפנימית לשלושה חלקים נמצאת כבר בחיצוניות הבניין. לצדי הספינה המרכזית שתי ספינות צדדיות.

פנים סן טריניטה בקאאן

כנסיית מנזר טריניטה בקאאן שנוסדה ב-1059 על-ידי מטילדה, אשת ויליאם הכובש, הוקדשה ב-1066, לפני שהושלמה בנייתה. כנסיה זו היתה כנסיית נזירות ומקום קבורתה של מטילדה. גם בכנסיה זו, כמו בסנט אטיין, בוצעו שינויים. כל החלקים העליונים של הספינה המרכזית, נוספו בתחילת המאה ה-12. חלונות גדולים בשתי קומות, פותחים את פני שטח הקיר. הקמרונות היום הם מודרניים. החלק התחתון של חזית כנסיית סנט אטיין בקאאן, שרד מהמאה ה-12 עד ימינו. מגדלי כנסיות המנזר בקאאן שונו בחלקיהם העליונים, במאה ה-18.

בעוד שברחבי צרפת אימצו את הקמרון כדי לקרות את הספינה המרכזית, בבורגונדי המשיכו להשתמש בתקרת עץ עד התקופה הגותית. בית-המקהלה נישא בדרך כלל מעל הספינה המרכזית ומואר על-ידי חלונות. מגדל הפעמונים הממוקם מעל אזור התצלובת, מאיר אף הוא ישירות את בית-המקהלה. זהו "מגדל הלנטרנה" (מגדל שדרכו חודר אור). מגדלי הפעמונים הנורמנדיים נודעים באלגנטיות הפרופורציות שלהם. לעומת אדריכלות הכנסיות בגרמניה אשר בה שולטים המגדלים, בחזית הכנסיות בנורמנדי, הדגש הוא על החלק התחתון של המבנה אשר ממנו צומחים המגדלים.

הקשתות המחודדות הראשונות בנורמנדי הופיעו בשנת 1100 בקירוב, שחררו את המבנה ממגבלות הקשת העגולה ואפשרו בנייה לגובה רב. קשתות מחודדות החוצות זו את זו, יוצרות קמרונות מצולעים בעלי ארבעה חלקים (Quadropartite )  ובעלי שישה חלקים (Sexpartite). כך מוצאת האדריכלות הנורמנדית אמצעי המאפשר לה יצירת רושם חזק של אנכיות.

האדריכלות הנורמנית - הרומנסק באנגליה

האדריכלות הרומנסקית שהשתרשה ברחבי אירופה הגיעה גם לאנגליה. המונח "סגנון נורמני" נטבע במאה ה-19 באנגליה כדי לתאר סגנון של אמנות רומנסק שהיה משותף לנורמנדי שבצפון-מערב-צרפת ולאזורי הכיבוש הנורמנדי בעיקר באנגליה. היום מונח זה מיוחס לרומנסק אנגלי בלבד.          

אדריכלות הרומנסק באנגליה מתחילה למעשה עם כיבוש נורמנדי על-ידי ויליאם הכובש ב-1066 ונמשכת עד שנת 1180. עם מעורבותו של וויליאם הכובש באדריכלות האנגלית, מקבלת זו אופי צרפת-נורמנדי. עד המאה ה-13, ניתן היה לראות כתובות נורמנדיות בכנסיות האנגליות. כל התרבות קיבלה אופי צרפתי בתקופת הכיבוש. מז'ומייז' ומשתי כנסיות-המנזר בקאאן צמחה האדריכלות האנגלו-נורמנאנדית.

בהיותו יבוא ישיר של הרומנסק מנורמנדי, לסגנון הנורמני מעט מאוד אופי אנגלי מקורי. אילו אינן עבודות לאומיות, אלא עבודות הנקשרות לתרבות האירופאית, ובמיוחד למנזרים הבנדיקטינים. בעוד אדריכלות הרומנסק במאה ה-12 ביטאה יחסים בין אנשים חופשיים בעולם חופשי, אשר אהבת האל קושרת ביניהם, הקתדרלות הנורמאניות התאחדו מתוך פחד מתוקפים זרים.

האדריכלות הנורמנית מאופיינת במסיביות ויוצרת רושם של יציבות יותר מהאדריכלות הסכסונית שהקדימה אותה. קירות הקתדרלות היו עבים מאוד והגיעו לעובי של כ-7 מ' בבסיסם.

לכנסיות המנזר הנורמניות הגדולות היתה צורת צלב לטיני, שער עמוק, קירות עבים ואומנות. הספינה המרכזית ארוכה, הטרנספט כפול והאפסיס מלבני. הספינה המרכזית היתה בתחילה מקורה בתקרת עץ שטוחה שהוחלפה מאוחר יותר בקמרונות. הספינות הצדדיות קורו בקמרונות מצולבים. חתך הצד של הכנסיה כולל בדרך כלל שלוש קומות כמעט שוות בגובהן, עם גלריות גדולות. הקלויסטרים ומבני המנזר האחרים, ניצבים לאורך הכנסיה. החלק המערבי של הכנסיה, נבנה בדרך כלל האחרון, עובדה המסבירה את היותו  בנוי בסגנון המאוחר ביותר. חלק זה של הכנסיה הנורמנית התרחב לעתים למבנה גדול של ווסטוורק בסגנון שכנראה קיבל השראה מדוגמאות גרמניות, יותר מאשר מדוגמאות צרפתיות.

החלק המעניין ביותר בכנסיות הנורמניות הגדולות הוא החלק המזרחי. האפסיס בכנסיות המנזר הנורמניות הסתיים בדרך כלל בקו מעוגל. בכנסיות אחדות שבנייתן החלה לפני שנת 1100, היתה סדרת אפסיסים מקבילים שהופרדו זה מזה על-ידי קיר מסיבי, אך לא שרד מבנה מטיפוס זה. תקרת הכנסיה הנורמנית נבנתה בדרך כלל מעץ, והמגדל באזור התצלובת הוא נמוך יחסית.

בכנסיות הגדולות בתקופה הנורמנית, ובעיקר באלה שנבנו בשנות המעבר מהמאה ה-11 למאה ה-12, הספינה הצדדית נמשכת דרך האמבולטוריום וסביב הקצה המזרחי של הכנסיה. הארקדה שנבנתה כדי להפריד בין הספינה המרכזית ובין הספינות הצדדיות, נמשכה מאחורי האלתר הגבוה, עיצוב שיצר אפקט מרשים.

דגמים דקורטיביים היו מעטים במאה ה-11, וכאשר היו כאלה, בלטו בהם צורות גאומטריות. הנפוץ ביותר היה דגם הזיגזג הנורמני שנמצא לעתים קרובות במסגרות של דלתות וחלונות. במאה ה-12 הופיעה דקורציה מפוארת מאוד כמו דגמי כוכב עם ארבע פינות, דגמי יהלומים ודגמי גלים שנחרטו בתבליט נמוך. רק במאה ה-13 הופיעו תבליטים גבוהים.   

דוגמא מובהקת ביותר של אדריכלות נורמנית שנותרה כמעט ללא שינוי, היא קתדרלת דורהאם שנבנתה החל משנת 1093 והוקדשה ב-1133. לתכנית הקרקע שלה, צורת צלב לטיני וחזיתה מזכירה מאוד את חזית סנט אטיין בקאאן עם שני המגדלים  השולטים במראה החיצוני שלה ואשר חלקיהם העליונים אף פעם לא נבנו. באזור התצלובת של דורהאם נמצא מגדל רב-עוצמה היוצר תחושה כללית של מסיביות. רושם של מסיביות מתקבל גם בפנים הכנסיה אשר לה ספינה מרכזית ושתי ספינות צדדיות, טרנספט ואפסיסים. הספינות הצדדיות מסתיימות בקפלות בצורת אפסיס בפנים, אך ריבועיות בחיצוניותן. בכך משתקף האופי הנורמני של הכנסיות אשר להן צורה ריבועית בקצה המזרחי. הקמרונות המצולבים שמעל בית-המקהלה נבנו בין השנים 1104-1096 והוחלפו ב-1235. קירוי הספינה המרכזית בוצע כנראה בשנים 1128-1233.

                                                         פנים קתדרלת דורהאם

קתדרלת דורהאם - תכנית קרקע

 במאה ה-12, כאשר פולחן מריה הבתולה היה בשיאו, ניסו לבנות בקתדרלת דורהאם את קפלת הבתולה מאחורי האלתר של הקדוש קתברט ((Cuthbert. יסודות קפלת הבתולה התערערו והקיר נסדק. תושבי המקום ראו בזה סימן שהקדוש לא רצה בקרבה כה גדולה לנשים. אז נבנתה קפלת הבתולה (המכונה גלילי Galilee) בקצה המערבי של הכנסיה

חלוקת קיר הספינה המרכזית בדורהאם מציגה מחדש את החלוקה שהיתה אופיינית לכנסיות בנורמנדי. הקיר מחולק לשלוש קומות: ארקדה, קומת גלריה עם שני מפרצים לצד כל מפרץ של הספינה המרכזית, וקומת תאורה. האלמנט הראוי לציון ביותר, הוא הופעת קמרונות האבן המחודדים שתפסו את מקומה של התקרה השטוחה מעץ. החלפת העץ באבן נעשתה מטעמים אסתטיים וגם מטעמי בטיחות נגד אש. זו הכנסיה הראשונה באנגליה אשר קורתה כולה בקמרונות אבן. היא היתה גם מהכנסיות הראשונות באירופה שהיו בהן תומכות דואות, קשתות מחודדות וקמרונות מצולעים. קמרון החבית והקמרון המצולב יוצרים אינטגרציה בין הקיר לתקרה. הקמרונות צומחים באופן טבעי מהקירות, והספינה המרכזית נראית גבוהה מכפי שהיא למעשה.

בחידושיה, מייצגת דורהאם הישג אסתטי של הרומנסק האירופאי המבשר את הסגנון הגותי במאה ה-13.  

האומנות בדורהאם מציגות דקורציה עשירה ומקורית. הן עגולות, ובכל אחת מהן שולט דגם החוזר על עצמו. אומנות שעליהן חרוטים בדרך נועזת, דגמי זיגזג, חריצים ודגם יהלום, מופיעות לסירוגין ויוצרות קצב מורכב. דגמים אלה מסווים את האופי המגושם של האוֹמנות. הכותרות שלהן, לעומת זאת, פשוטות. בארקדות מופיע קישוט מגולף בצורת זיגזג, המופיע גם בקשתות הגלריה, ומשמש הד לדגמי הזיגזג המופיעים בחלק מהאומנות.

באנגליה נעשה שימוש רב יותר בדקורציה מאשר ביבשת. בהקשר זה, מבטאת דורהאם סגנון רומנסקי מבודד. הנטייה לאורנמנט תגבר, ככל שתתפתח האדריכלות הגותית באנגליה.

מלבד כנסיית דורהאם, היו כנסיות נורמניות כמו אלאי (Ely) (מ-1081), פטרבורו אבי (Abbey Peterborough) (מ-1118) , סאותוול (Southwell ) (1108- 1114), ופאונטנס אבי (Abbey Fountains) ( נוסדה ב-1135)  שהיו קרובות באפיוניהן לכנסיות נורמנדי. אילו מבנים גדולים אשר בהם גלריות, קירות עבים ואומנות מוצקות, ספינות מרכזיות גבוהות שתקרותיהן בנויות בדרך כלל מעץ, קמרונות אבן בספינות הצדדיות ומגדל הארה (לנטרנה) מעל אזור התצלובת.

הרומנסק באיטליה

כמו בצרפת, האופי השונה שקבלה אדריכלות הרומנסק באזורים השונים של איטליה משקף את היעדר האחדות הפוליטית שהיה בה. הגרסאות החשובות של הרומנסק באיטליה, נמצאות בלומברדיה, בטוסקנה ובסיציליה. בלומברדיה שבצפון איטליה, החלה תחיית האדריכלות הרומית שהביאה להתפתחות אדריכלות הרומנסק באיטליה. כאן ניתן ביטוי לאזור משגשג באירופה שהשפעת הסגנון שלו באדריכלות הגיעה לגרמניה ולספרד. חבל טוסקנה יצר סגנון המשלב השפעות קלאסיות עם ביזנטיות. סגנון הרומנסק בסיציליה משלב השפעות ממקורות נורמניים, מוסלמיים וביזאנטיים.

רומנסק לומברדיה

הרומנסק הלומברדי פרח בעיקר באזור לומברדיה שבצפון-איטליה, ממילנו במערב ועד בולוניה במזרח. הוא ניזון מהמסורת הרומית ומתקופת הנצרות המוקדמת הכוללת את המונומנטים של רוונה. כנסיות מטיפוס כנסיית הבזיליקה מתקופת הנצרות המוקדמת, ומטיפוס הכנסיות הביזאנטיות מרוונה, נבנו עד אמצע המאה ה-11, ובאזורים מסוימים אף מאוחר יותר.     

מאפייני אדריכלות הכנסיות באזור זה הם: תכנית בזיליקה ללא טרנספט, היעדר קומת תאורה, מגדלים מחוץ לקירות החיצוניים של הכנסיה, בנייה בלבנים, קמרונות מחודדים כבדים הנישאים על אומנות גדולות וקטנות, המופיעות לסירוגין, ואטריום או חצר מקדימה המשקפת היצמדות למסורות הנוצריות המוקדמות.

בחלק מהכנסיות הלומברדיות, נמצאת קריפטה מתחת לבית-המקהלה, ורצפת בית-המקהלה נישאת מדרגות אחדות מעל רצפת הכנסיה. אופייניים באזור זה, הם סרטים לומברדיים. ניתן למצוא אותם על הקירות החיצוניים של הכנסיות, מעל הארקדות, סביב האפסיס, לאורך החזיתות ומתחת לגמלונים. 

בלומברדיה הופיעו בתקופה זו דוגמאות אחדות של ספינות מרכזיות עם קמרונות מצולעים שלא גרעו מהחזות הרומנסקית של הכנסיות. הביטוי החזק ביותר של סגנון לומברדיה נמצא בכנסיית סנט אמברוג'יו (Ambrogio .(St  במילנו שהיא הכנסיה החשובה ביותר באזור זה. הכנסיה הראשונה במקום נבנתה במאה הרביעית והוקדשה על- ידי אמברוג'יו הקדוש אשר על שמו היא נקראת. במקומה הוקמה במאה התשיעית כנסיה חדשה. קריסת מפרצים אחדים במערב הכנסיה הביאה לבנייה מחדש ולחיזוק המבנה בסוף המאה ה-12. לכנסיה, שני מגדלי פעמונים. הדרומי שבהם נבנה במאה התשיעית, והצפוני,  הנישא לגובה רב יותר, נבנה בשנים 1128-1144. הכנסיה שוחזרה ב-1863.

כנסיית סנט אמברוג'יו במילנו

סנט אמברוג'יו במילנו –תכנית קרקע

בסנט אמברוג'יו, הספינה המרכזית שקורתה כנראה ב-1117, נמוכה. יש בה שלושה קמרונות מצולבים. קמרונות מצולבים קטנים יותר מקרים את הספינות הצדדיות ואת הגלריות. מערכת אומנות מסיביות ודקות יותר מוצגות לסרוגין. פנים הכנסיה המקודמת באטריום הוא אפל. בספינה המרכזית ארבעה מפרצים ריבועיים. לכל מפרץ כזה מתחבר, מכל צד שלו, מפרץ בגודל מחצית מפרץ של הספינה המרכזית. רוחב כל אחת מהספינות הצדדיות שווה בגודלו לחצי רוחב הספינה המרכזית. שיטת הפרופורציות מיושמת כאן בעוצמה רבה. לכנסיה אין טרנספט, והספינה המרכזית מובילה ישירות אל האפסיס. לספינה המרכזית קמרונות מצולבים מעל המפרצים הריבועיים. הספינות הצדדיות נפתחות, כל אחת מהן, אל אפסיס קטן יותר הנמצא בהמשכן, לצד האפסיס המרכזי. המשך מסורת הנצרות המוקדמת מתבטא כאן באטריום הנמצא לפני הכנסיה. מגדל מתומן נישא מעל המפרץ האחרון המקורה בכיפה, בספינה המרכזית. שאר חלקי הספינה המרכזית מקורים בקמרונות מחודדים וכבדים. לחלק מספינות הצדדיות, קמרונות חבית. שיטת התמיכה של האומנות בקמרונות מציגה מידה מסוימת של אי-תלות בקיר.

סרטים לומברדיים מקשטים את הכנסיה, בפנימיותה ובחיצוניותה.

 רומנסק טוסקנה

הרומנסק הטוסקני קל יותר ואלגנטי יותר מזה שבערים הצפוניות. חוץ מאשר במקרה של קתדרלת פיזה שבה היו קמרונות מעל הספינות הצדדיות, נבנו תקרות הכנסיות מעץ, דבר שאפשר שימוש בעמודים במקום באומנות להפרדה בין הספינה המרכזית ובין הספינות הצדדיות. החזיתות היו מעוטרות בדקורציה שופעת שכסתה כמעט את כל פני הקירות שלהן, או בארקדות עיוורות, כפי שנראה בפיזה. לעתים מחולק הקיר כולו לפנלים משיש, בשחור ובלבן, כמו בסן מיניאטו אל מונטה.

בימי הביניים הרומנסק בטוסקנה נשאר נאמן למסורת הקלסית ושילב בו דקורציה ביזנטית. נעשה שימוש בכותרות קורינתיות ובעלי אקנתוס כאורנמנט. בהשפעת הביזנטיים שהיו להם קשרי המסחר הדוקים עם פיזה, נעשה שימוש בפנלים משיש, שהיה למאפיין של האדריכלות הפלורנטינית, ומאוחר יותר גם למאפיין של הבנייה הגותית-האיטלקית.

בית-טבילה שמייצג נאמנה את הרומנסק הטוסקני הוא בית הטבילה סן ג'ובני (1060-1150) בפירנצה. פנלים משיש בשחור ובלבן וארקדות עיוורות בעלות אופי קלאסי מצפות את הקירות החיצוניים של המבנה. אנשי הרנסנס סברו בטעות שזהו מבנה מהעת העתיקה. מעידים על כך כתבי פילארטה (Filarete) מהמאה ה-16, אשר על-פיהם, היה זה מקדש לאל מרס.

בית הטבילה סן ג'ובני בפירנצה

כנסיה טוסקנית אופיינית היא כנסיית המנזר הבנדיקטינית סן מיניאטו אל מונטה (1140 בקירוב) בפירנצה, הנישאת על גבעה. בדומה לכנסיות הנצרות המוקדמת, יש לה שלוש ספינות ותקרת עץ, ללא טרנספט. חזיתה מחולקת אופקית לשני חלקים. שיבוצי השיש, שחלקם צבועים בלבד, מוסיפים לתחושת ההרמוניה.

ארקדות הספינה המרכזית ערוכות בשלשות אשר ביניהן מפרידות אומנות מסיביות. מהאומנות המפרידות האלה נישאים חצאי עמודים עם כותרות קורינתיות, התומכים בקשתות החוצות את הספינה המרכזית. 

כנסיית סן מיניאטו אל מונטה

את עיצוב הקיר בצבעים שונים נראה גם בקתדרלת פיזה, אך בסן מיניאטו, העיצוב אקספרסיבי יותר. במקום הפסיפסים שאותם מצאנו בתקופת הנצרות המוקדמת, כאן, נעשה שימוש בלוחות שיש העוטפים את כל המבנה.

הביטוי הבולט ביותר לרומנסק באיטליה, מופיע בקתדרלת פיזה. זהו מערך של בניינים המכונה "שדה הנסים" (Campo Dei Miracoli ). האלמנט הראשון במערך הבניינים היה הקתדרלה, שמצפונה מוקם במקור בית-הטבילה אשר ב-1153 הוחלף בחדש. בניית הקתדרלה בשנת 1063, כנראה כמנחה של הכרת תודה לבתולה שהביאה על-פי אמונת בני התקופה להצלחה הדרמטית של הצי של פיזה ליד סיציליה, הוקדשה ב-1118 אך לא הושלמה אלא בשנים 1261-72 על-ידי בוסקטוס (Buschetus).

לקתדרלה שקווים אופקיים שולטים במבנה שלה, תכנית קרקע בצורת צלב לטיני, עם ספינה מרכזית וארבע צדדיות. הספינות הצדדיות נפתחות אל טרנספט אשר גם לו ספינות צדדיות. באזור התצלובת נישאת כיפה. החלק המזרחי של הכנסיה נבנה בשנים 1264-1270.

     בספינה המרכזית של קתדרלת פיזה, חלוקה לשלושה אזורי קיר: ארקדה על עמודים ואומנות, טריפוריום וקומת תאורה. רצועות של שיש שחורות  ולבנות לסירוגין מצפות את פנים הכנסיה ואת קירותיה החיצוניים. כך נעשה שימוש רב בחומרים הנמצאים בשפע באזור זה..

"שדה הנסים" – קתדרלת פיזה, מגדל הפעמונים ובית הטבילה

          מערך בנייני הקתדרלה כולל בית טבילה (מ-1153) בתכנון דיוטיסלווי (Diotisalvi), מגדל פעמונים (מ-1173) המכונה "המגדל הנטוי" (בגובה 55 מ' לערך)  ובית קברות קמפו סנטו (Campo Santo)(מילולית: "שדה קדוש" )(מ-1278). בית-הטבילה שואב השראתו מהרוטונדה בכנסיית הקבר הקדוש בירושלים שהחלל המרכזי שלה מקורה הכיפה בצורת חרוט. בית הקברות מוקף בפורטיקו עם ארקדות, ומכוסה באדמה שהובאה מארץ הקודש.  

             מערך מבנים זה היווה חידוש משמעותי. קמילו סיטה (Camillo Sitte) (1843-1903) משווה את כיכר הדואומו בפיזה לתכנית האקרופוליס באתונה. כיכר מרשימה זו היא ייחודית בהיותה מבודדת מהעולם הסובב אותה, ללא בניינים אזרחיים שיזכירו את חיי היום-יום. 

            יש הרואים קשר בין מערך המבנים בפיזה ובין אתר המקדש בהר הבית בירושלים. הקשר שיצרו מסעי הצלב בין ארץ הקודש ובין אירופה בתקופה זו, מסביר את הדמיון בין "שדה הנסים" ובין מערך המסגדים באתר המקדש בירושלים. הקומפוזיציה של קו ועיגול ב"שדה הנסים" היא כהד לקומפוזיציה של אתר המקדש בירושלים. העיגול ששימש מקור השראה לבית-הטבילה הוא מסגד כיפת הסלע אשר תכניתו המרכזנית היתה מוכרת אז לבני פיזה שכינו אותו בשם "מקדש האל". הקו הישר ששימש מקור השראה לכנסיית פיזה הוא מסגד אל אקצה שכונה אז מקדש שלמה. קומפלקס המבנים בפיזה, כאשר הושלמה בנייתו, היה מרהיב יותר מהאבטיפוס שלו בארץ הקודש.  

החזרה המונוטונית של דגמים, שאותה אנו מוצאים בכנסיית פיזה, היא איטלקית אופיינית, ומופיעה גם בפנים הכנסיה וגם בחיצוניותה. אפילו הכיפה באזור התצלובת אינה מהווה נקודת שיא במבנה. היעדר מגדלים המהווים חלק ממבנה הכנסיה אופייני עדיין לכנסיות האיטלקיות מתקופה זו. מגדל הפעמונים נבנה בקרבת הכנסיה, בנפרד ממנה, מאפיין שהוא ייחודי לאדריכלות הכנסיות באיטליה.

רומנסק בסיציליה

אדריכלות הרומנסק בסיציליה הוזנה ממקורות השראה זרים. שלטון הערבים בסיציליה, שהחל בשנת 827, והנורמנים שהגיעו לסיציליה בשנת 1030, הותירו את רישומם על אדריכלות האי. אנו מוצאים השפעות מוסלמיות ונורמניות, משולבות עם השפעות ביזאנטיות ויווניות, שיוצגו על-ידי היוונים שהתיישבו באי, כבר בתקופות קדומות. 

השפעת האורנמנט המוסלמי מסבירה את הדקורציה המעודנת מאוד באזור זה. מוטיבים ערביים מופיעים בחיצוניות המבנה. בפנים, הדקורציה מבוססת על פסיפסים. האדריכלות המקומית מאמצת את צורת הצלב של הכנסיה ומשלבת בה כיפות מזרחיות.  מתפתחת נוסחה המשלבת תכנית קורנת עם תכנית של ספינה מרכזית ארוכה. טיפוס כזה של תכנית עם כיפות מתבסס על המודל של קונסטנטינופול.

את השילוב בין השפעות נורמניות, מוסלמיות וביזנטיות, אנו מוצאים בכנסיית מונראלה (Monreale) בפלרמו, מ-1175 שנבנתה על-ידי ויליאם השני, הדוכס הנורמני שמלך בסיציליה, ככנסיית קבורה למשפחתו. כוונתו היתה לבנות כנסיה, ארמון ומנזר. בניית הכנסיה היתה מהירה מאוד וכמעט הושלמה ב-1182. הקלויסטר הגדול הושלם בשנת 1200. מפעל הבנייה הזה נועד לחזק את מעמדו של ויליאם, מול הבישוף, שמעמדו היה חזק בתקופה זו. ויליאם הצליח להשיג את מבוקשו ב-1183, כאשר האפיפיור קבע במונריאלה את מושב הבישוף.  

קתדרלת מונראלה – האפסיס

לכנסיה ממדים מונומנטליים. חזיתה מורכבת מפורטיקו בין זוג מגדלים כפי שהיה מקובל בצפון-אירופה. בפנים הכנסיה, ספינה מרכזית רחבה ומוארת ושתי ספינות צדדיות. קשתות מחודדות נשענות בספינה המרכזית על עמודים שכותרותיהם משלבות גילוף בסגנון ביזאנטי עם כותרות קורינתיות. הספינה המרכזית ממשיכה את מסורת הנצרות המוקדמת בתקרת העץ שלה ובשפע הפסיפסים. החלל הוא סטטי, מוארך, ללא כל אלמנט אנכי. בקצה המזרחי, שלושה אפסיסים.

דגמים המזכירים עבודת רקמה, שהם ייחודיים לסיציליה, נראים בקיר החיצוני של כנסיית מונראלה. אבנים צבעוניות וקרמיקה, מצפות את התומכות. המראה החיצוני משלב מסורת ביזאנטית עם ערבית. דקורציה כזו, המסתירה לחלוטין את מבנה הכנסיה, היא טיפוסית לאדריכלות הסיציליאנית.

בקלויסטר של כנסיית מונראלה, העמודים נושאים קשתות חדות, והדקורציה מעידה על איכות גבוהה של פיסול ועבודה בשיש.

כנסיות בגרמניה ובאזור הריין (RHINELAND)

אזור הריין, האזור החשוב ביותר פוליטית ואמנותית בגרמניה, היה למרכז של אדריכלות במאה  ה-11. סגנון אזור זה קרוב לסגנון לומברדי ומציג מאפיינים דומים למאפייני האדריכלות הקרולינגית. המאפיין העיקרי שלו הוא אימוץ טרנספט כפול, כמו בכנסיית הקדושים בקלן. השפה האוטונית שאותה  בכנסיית מיכאל הקדוש בהילדסהיים, פותחה כאן ועודנה. האלטרנציה של התומכות המפרידות בין הספינה המרכזית ובין הספינות הצדדיות, היתה למאפיין של הכנסיות בגרמניה למשך כמאה שנה. באזור זה, לעיתים קרובות, קצה כל טרנספט מתוכנן בצורת זרועות מעוגלות, כמו האפסיס.

קמרונות הגיעו מאוחר לאזור זה, ואומצו באזורים אחרים בגרמניה מאוחר עוד יותר. 

אופייני לכנסיות באזור הריין הוא ריבוי המגדלים השולטים תמיד במכלול ויוצרים צללית ציורית. מבחינים בהם כבר בקומות התחתונות של החזית, והם נמשכים לעבר החלק החופשי שלהם. החזית בכנסיה הגרמנית מתחשבת במיוחד בפונקציה של המגדלים. צורת מגדל ייחודית לאזור הריין, היא הצורה המכונה רומבואידית (Rhomboid). מגדלים רומבואידים ניתן למצוא, בין השאר, בכנסיית השליחים בקלן ובשפייר. בכנסיית סנטה מריה לאאך (Laach) שישה מגדלים אשר אחד מהם הוא רומבואידי.

כיפות רומבואידיות

אין זה נדיר למצוא, באזור זה, כנסיה עם אפסיס כפול, האחד בקצה המזרחי, והאחר בקצה המערבי. מגדלי הפעמונים נישאים באזור המפגש בין האפסיסים ובין הטרנספטים, כפי שנראה בכנסיית השליחים בקלן. מו טיב אופייני נוסף באזור זה הוא סרטים לומברדים הממוקמים על הקורניזים, ומדגישים את הגמלונים. אלמנט זה ניתן למצוא בקתדרלת שפייר, בסנטה מריה לאאך בפטרוס הקדוש בוורמס, ובכנסיות רבות אחרות. הכותרות מעוצבות, בדרך כלל, בצורת כר.

קתדרלת מריה הקדושה וסטפן הקדוש בשפייר

תנופת הבנייה של הכנסיות בגרמניה קשורה קשר הדוק למצב הפוליטי ששרר בה.  בהשוואה לצרפת ולאנגליה, גרמניה נהנתה מיציבות פוליטית יחסית קרוב לאמצע המאה      ה-11, הודות להמשכיות השלטון המלכותי והאימפריאלי. מצב זה לא השתנה עד שנות השבעים של אותה מאה, כאשר האפיפיור גרגוריוס (Gregorius) השביעי דרש את חיזוק מעמד הכנסיה לעומת מעמד השליטים, תהליך שאותו הובילו הרפורמות של מסדר קלוני. כך, קטן כוחה של המדינה ביחס לכוח הדת. המלך הגרמני, היינריך הרביעי, הקיסר של  האימפריה הרומית הקדושה, נאלץ לעשות ב-1077 מסע לקנוסה לבקש מחילה מהאפיפיור גרגוריוס השביעי. היה זה צעד משפיל למלוכה. כאשר התגבר על המפלה הזו לכוח שלטונו, החל היינריך הרביעי לבנות מחדש את קתדרלת סנטה מריה וסן סטפן בשפייר (Speyer ), הכנסיה היוקרתית של אבותיו. היתה זו דרכו להפגין את כוח שלטונו.

בניית הקתדרלה המונומנטלית בשפייר, החלה בין השנים 1027-1030, תחת שלטון הקיסר קונרד השני. היינריך הרביעי נאלץ לערוך שיפוצים יסודיים בכנסיה, זמן קצר אחרי שהוקדשה. הסיבה לכשלון האדריכל, היתה הרוחב המוגזם של הספינה המרכזית. המגדלים המרהיבים בשפייר שוחזרו אחרי 1095. קירות הקריפטה חוזקו. שני מגדלי פעמונים הוקמו במקום מגדלי גרמי המדרגות, ואפסיס נבנה על בית-המקהלה. במאה ה-19 שוחזרה הכנסיה אחרי שנהרסה במאה ה-17, ונהרסה שוב בסוף במאה ה-18. מראה הכנסיה הוא אוטוני מסיבי, ומודגש בה הגובה. בחזיתה ווסטוורק עם גלריות. בספינה המרכזית, שישה מפרצים בלבד, לעומת שנים-עשר, בכל אחת מהספינות הצדדיות. עד השנים האחרונות, הניחו שקתדרלת שפייר המקורית עוצבה עם קמרונות בספינות הצדדיות בלבד. לאחרונה סבורים החוקרים שבכנסיה המקורית שנבנתה על-ידי קונרד השני, היה בספינה המרכזית קמרון חבית גדול. מקור ההשפעה לתכנית זו היה תכנית כנסיית טורני (Tournus) בבורגונדי.

כנסיית סנטה מריה לאאש

הכנסיות הרומנסקיות העיקריות שנבנו באזור הריין שבגרמניה הן: כנסיית השליחים הקדושים בקלן, קתדרלות שפייר, וורמס וסנטה מריה לאאש. האדריכלים כאן התקשו לברוח מהנוסחאות האוטוניות, כפי שמעידה כנסיית סנטה מריה לאאש שנבנתה מאז 1093 עד תחילת המאה ה-13. אטריום קטן מוביל אל האפסיס המערבי שלה. כנסיה זו היא אופיינית לכנסיות אזור הריין במאה ה-12. בית-המקהלה נישא במזרח מעל קריפטה, ולו מפרץ אחד אורתוגונלי. לבית-המקהלה המערבי, טרנספט קטן יותר שזרועותיו נפתחות אל אפסיסים יחידים שלצדדיהם מגדלי מדרגות.

אדריכלות רומנסקית אזרחית

במשך ימי הביניים האוכלוסייה ברובה חיה בבקתות ובצריפונים שספקו מעט מאוד מעבר למחסה. בבתים הגדולים יותר החדר העיקרי היה אולם גדול ששימש לבישול, לאוכל ולשינה. לפני שהחלו להפריד בין חדר מגורים לחדרי שינה במאות ה-11 וה-12, כל המשרתים חיו בחדר אחד גדול שאורכו הגיע ל-18 מ' ורוחבו ל-6 מ'. השטח שבו גרו הנשים הופרד באמצעות וילון. חדר גדול זה היה מקורה בעץ והרצפה היתה עשויה מאבן, מאדמה, מלבנים או מאריחים. בצפון-אירופה נהגו לכסות אותה בעלים ובקש.

בסוף האלף הראשון, תקופה שבה סגנון חדש התפתח באדריכלות הדתית הצרפתית, האדריכלות האזרחית פרצה לה דרך חדשה. העץ הוחלף בהדרגה באבן לבניית מבני-מגורים ומבצרים. הסיבה לשינוי הזה היתה כנראה שאיפה לביטחון רב יותר. נדרשו מבנים חזקים יותר שיחסמו את התוקפים ששכללו את דרכי הלחימה, ואת טכניקות המצור שלהם.

המבצר, מלבד היותו מקום מגורים, היה גם סמל של כוח. מקורם של המבצרים  ששמשו כבתי-מגורים היה בצרפת, והדוגמאות המוקדמות ביותר של מבצרים כאלה היו המבצר של דואה לה פונטן ((Doué La Fontaine, מן- א -לואר (Maine Et Loire), משנת 950 בקירוב, והמבצר של פולק נרה ((Fulk Nerra דוכס אנז'ו (Anjou) בלנז'ה (Langeais)  אשר לאחרונה תוארך  ל-1017. שני מבצרים אלה הם מלבניים עם קירות שהיו במקור דקים עם אומנות הצמודות לקירות במרווחים בלתי סדירים. שניהם שימשו למטרות מגורים, יותר מאשר למטרות הגנה.

בהשפעת התורות הניאו-פלטוניות שבהן נתפס העיגול כצורה המושלמת ביותר, המשקפת את הסדר האלוהי של הקוסמוס, נבנו מבצרים עגולים. במונחים של טכנולוגיות הגנה, הופעת המבצר בצורת עיגול או מתומן, כמו בז'יזור (Gisors), ייצגה התקדמות. למרות היתרון במבנה העגול, צורה זו אף פעם לא השתרשה, והמבצרים המלבניים המשיכו להיבנות מהמאה ה-13 עד המאה ה-15.

אחד המבצרים המוזרים מתקופה זו, הוא מבצר הודאן (Houdan) שנבנה על ידי אמורי (Amaury) השלישי, הרוזן מאוורה (Evreux), שליט מונפור (Monfort). לא נותרה ממנו, אלא המצודה מהשנים 1105 -1137. זהו מגדל עצום עם בסיס עגול אשר לו מגדלים בצורת חצי- גליל, המכוונים לארבע רוחות השמים. צורה זו אפשרה הגנה קלה יותר על המבצר. באחד המגדלים האלה, נמצא גרם מדרגות לולייני שהציג הישג עצום באפשרו אי-תלות בין הקומות השונות וכניסה לכל קומה מבלי לעבור בתוך קומה אחרת. כמו בכל המבצרים הרומנסקיים, הכניסה לא היתה מקומת הקרקע, אלא מקומה שמעליה, אשר ניתן היה להגיע אליה באמצעות סולם שהוסר בקלות בשעת סכנה.

מבצר הודאן

באדריכלות הנורמנית, אנו מוצאים טירות מבוצרות (Castles). המילה "Castrum" בלטינית, פירושה "מבצר". מבצר קטן הוא "Castellum", וממנו נגזרת המילה Castle באנגלית. הטירות הנורמניות המוקדמות, היו מבנים צבאיים טהורים. הם  היוו מרכזי הגנה בתקופה של מלחמה ומצור. כמעט כל הטירות היו מטיפוס מבצר על גבעה (motte בצרפתית ו-mote באנגלית), או מטיפוס חצר מבוצרת (Bailey).

הכובשים הצבאיים הנורמנים נדרשו להקדיש תשומת-לב מיוחדת לביצורים כדי להגן על שלטונם ועל הכפרים, יותר מאשר לבניית טירות לאלוהים. הם כיסו את אנגליה, במיוחד בקו החוף הדרומי שלה, במונומנטים לאריסטוקרטיה הצבאית. היתה זו דרכם להפגין את עוצמת שלטונם. לעתים קרובות נבנו הביצורים על-ידי בישופים. הביצורים המוקדמים ביותר אשר בנו הכובשים באנגליה היו טירות מאדמה ומעץ.  

אחרי הקרב בהסטינגס (Hastings), הכניע ויליאם הכובש (1028-1087) את הסקסונים, ובתמורה נתן אחוזות לאלה שהשתתפו במבצעיו. חומר הבנייה היה אבן, והמאפיין הבולט ביותר באחוזות אלה, היה מראה מסיבי. הקירות נבנו בעובי בלתי רגיל והחלונות היו קטנים. מאפיינים נוספים היו: קשתות מעל החלונות, קמרונות חבית ועמודים מסיביים עם "כותרות" פשוטות. הטירות המבוצרות נבנו מקירות אבן שבניהן חלל, או מלבנים שמולאו בעפר ובשברי אבן. שיטה טובה היתה בניית חומה המוקפת בחומה נוספת. כאשר הבקיע האויב את מערך ההגנה החיצוני, יכולים היו כוחות ההגנה להתארגן מחדש במערך הפנימי. תשומת-לב מיוחדת הוקדשה למעוז, חלקה הפנימי ביותר של הטירה ששימש הן כמקום מגורים והן כמבצר. 

לעצמו בנה ויליאם הכובש את המגדל הלבן (White Tower The)                      .(1097- 1078) בלונדון, בגדה הצפונית של נהר התמזה. המתכנן היה הבישוף גונדלף (Gundulf) שהתנסה כבר בבנייה ברוצ'סטר. המגדל הלבן המייצג בצורה הטובה ביותר של אדריכלות נורמנית שלא למטרות פולחן דתי, מילא תפקידים אחדים. במשך ימי הביניים היו בו מטבעה, בית אוצר ותחילתו של גן חיות. היה זה מבצר מוגן, מקום מגורים, בניין יוקרתי וסמל לשלטונו של ויליאם הכובש בלונדון.

המגדל הלבן בלונדון

זהו מבנה מתוחכם המשלב נוחיות עם הגנה מצוינת. במגדל הלבן, קפלה פרטית, קפלת יוחנן הקדוש. ניתן לזהותה מבחוץ בבליטה החצי עגולה בקצה הדרום-מזרחי של הבניין. היא ממוקמת בקומות השלישית והרביעית של הבניין. הימצאותה מעידה שהמבצר הזה שימש גם כארמון. בקפלה, ספינה מרכזית עם אומנות עגולות, אמבולטוריום וגלריה, ללא קומת תאורה. ראויים לציון במיוחד, קמרונות האבן בקפלה. בספינה המרכזית קמרון חבית, ובספינות הצדדיות קמרונות מצולבים. קפלה זו מדגימה, בתבנית מוקטנת, את היעד שאליו שאפו להגיע האדריכלים הנורמנים, בניין שעשוי כולו מאבן, במקרה זה, ללא תאורה טבעית בספינה המרכזית.

קפלת יוחנן הקדוש במגדל הלבן . 1078 בקירוב

בצפון-מזרח המגדל הלבן נמצא מגדל מדרגות. מסדרון מקיף רץ סביב האולמות הגדולים. הקירות החיצוניים מציגים חלוקה לארבע קומות. בכל קומה משלוש הקומות הראשונות, שורת חלונות עם קשת עגולה, בעלי צורה אחידה המשתנה מקומה לקומה. קיים איזון בין הקווים האופקיים ובין הקווים האנכיים בבניין. קשתות ודגם שיני מסור, הם המוטיבים העיקריים בדקורציה.

המגדל הלבן נבנה מאבן שהובאה מקאאן (Caen) שבצרפת. ויליאם פיץ סטפנס (William Fitzstephens), אחד הפקידים הגבוהים שתיאר את לונדון בין השנים 1170-1183, כתב על המגדל הלבן שקירות המבצר צומחים מיסודות עמוקים ומחוזקים באמצעות מלט המעורב בדם בהמות. המגדל מעורר אסוציאציות נוספות הנקשרות בדם. אחרי שהיה הארמון מקום מגורים למלך ולמשפחתו, הוא הפך לבית-הסוהר המלכותי המפורסם שבו נכלאו אסירים מכובדים אשר לעתים קרובות אפשרו להם להכניס לכלא את בני משפחותיהם ואת משרתיהם, ולקבל מבחוץ אוכל ומותרות שהלמו את מעמדם.

האצילים באנגליה חיו במצודות. המצודות הראשונות של ימי הביניים היו מבנים פשוטים העשויים מעץ, אך לאחר המאה ה-11 רובן נבנו באבן. ב-1153, עם עליית המלך הנרי השני לשלטון, החלו לבנות טירות באבן, אך המשיכו לבנות גדרות עץ. השתמשו באבן, כי היא חזקה ועמידה בפני אש. היתה זו הגנה טובה בתקופה שבה היה איום משמעותי על הישרדות הלורד. מטעמי בטחון, לבניית טירה דרוש היה רישיון מיוחד מהכתר. המצודה היתה בדרך כלל בגובה שלוש קומות. קומה תת-קרקעית שימשה כמחסן. קומת הקרקע נועדה לאוחזים בנשק. הקומה הראשונה שימשה את הלורד ואת משרתיו. הקומה השנייה נועדה לנשים, ובה היו דירות עם חדרי-שינה. מצודה שבה היו כל המרכיבים האלה מכונה באנגלית בשם "דנג'ון" (Dungeon), מילה שמקורה במילה Donjon בצרפתית. שורש המילה הצרפתית הוא במילה הלטינית "דומינוס" (Dominus) שפירושה "אדון". את המצודה הקיפה חומה שתעלת מגן היתה צמודה אליה.  

החיים במצודות לא היו נוחים במיוחד. על הקור העז בחורף התגברו בעזרת אח גדולה. בתקופת מסעות הצלב, במאות ה-12 וה-13, השימוש בשטיחים מהמזרח התיכון נעשה אופנתי. אלה נוספו לרצפה ולא שמשו לה כתחליף. הנורמנים נהגו לתלות שטיחים ארוגים על הקירות. הקירות היו עבים והחלונות גבוהים, ארוכים וצרים. האור שחדר לחדרי המצודה היה מועט, ונרות הפיצו אור קלוש ומהבהב. מים הועלו מבארות או מבורות.

הטירות האנגליות נראות היום שלוות, אך עלינו לזכור שבימי-ביניים, הן היו נתונות לאיום מתמיד. היה עליהן להיות מוכנות תמיד לתקיפות אויבים.  

בעלי הטירות, אם מדובר בבני משפחת המלוכה או באצילים, לא גרו בהן בקביעות. הם היו בתנועה עם פמליותיהם, יוצאים למסעות ולציד, כך שקשה לומר שגרו במקום כלשהו. 

אחרי הופעת אבק השרפה במאה ה-14, הטירה לא ספקה הגנה מתאימה. עם זאת,   התבססותו של שקט יחסי באירופה עם חלוף תקופת המלחמה ועליית מעמד הסוחרים, הביאו לביקוש לבתים נוחים יותר ומתאימים יותר לחיי היומיום. טירות היו לבתים, לצד היותן מצודות צבאיות. בשלהי המאה ה-14 רבות מהן לא היו אלא אחוזות, או ארמונות מבוצרים. הטירות היו לביתיות יותר ומספרן גדל, עד שבסוף המאה ה-14 היו פזורות ברחבי אנגליה. הסימן הראשון להתפתחות האופי הביתי בטירה, היה הימצאות מצודות מאבן שבהן גדל מספר הדירות למגורים ומספר המטבחים. סימן נוסף היה הופעת גנים וצירוף גננים לצוות העובדים בטירה.

טירות כאלה נבנו על-ידי בני משפחת המלוכה ועל ידי מעמד האצולה. אלה אשר לא יכולים היו להרשות לעצמם ארמונות וטירות, בנו אחוזות גדולות ומבוצרות. ההבדל היחיד ביניהן ובין הטירות והארמונות, היה היותן קטנות יותר. הן שמרו על אופי חקלאי וצנוע יותר. אחוזות אלה היו בבסיסן בתים כפריים, אך עם חלוף הזמן, כמו הטירות, הפכו לבתי-מגורים נוחים יותר, וכמו הארמונות והטירות, גדל מספרן.  

לבנות באבן או בלבנים, בימי הביניים, היה יקר. עשירים בלבד יכולים היו להרשות זאת לעצמם. הבתים האחרים היו בנויים בעץ. המלך והאצולה בנו בדרך כלל טירות מאבן. רוב בתי האבן הנורמנים היו בנויים בשתי קומות. בני המעמד הגבוה לא גרו בקומת הקרקע של הבית, שבה היה מאוד מלוכלך כי הקרקע לא היתה מרוצפת. סיבה נוספת להימנעות ממגורים בקומת הקרקע, היתה החלונות הקטנים אשר נועדו למנוע כניסת אורחים לא רצויים לבית. מאותה סיבה, לבתי האבן הנורמנים לא היו דלתות בקומת הקרקע. הכניסה היתה מהקומה הראשונה שמעל קומת הקרקע, והגישה אליה היתה דרך מדרגות אבן חיצוניות.

טירת קסטל דל מונטה בפוליה

באיטליה אנו מוצאים טירות מבוצרות בעלות תכנית מרכזנית כדוגמת קסטל דל מונטה Castel Del  Monte))  בפוליה (Puglia) שבנייתו החלה ב-1233. השגשוג בערים הרומנסקיות האיטלקיות החל למשוך את הלורדים הכפריים לבנות ליד השווקים בערים. האצולה שילבה את הטירות הכפריות ואת צורות המגדלים במרקם העירוני. העיר הטוסקנית סן ג'מיניאנו (Geminiano San) מדגימה כיצד ביצרו בני מעמד האצולה והסוחרים את בתיהם במגדלים גבוהים במאות ה-12 וה-13. 

בהדרגה, התלות במעוזי האבן שנועדה להגנה סבילה, פינתה מקומה לשימוש במגדלים עגולים ובחומרי בנייה קלים יותר. אלה העניקו שדה ראייה רחב, וההגנה נעשתה פעילה יותר. הופעת אבק השריפה והתפתחויות אחרות באמצעי הלחימה, הפכו את ביצורי החומה הענקיים לחסרי תועלת. החומות קבלו אז משמעות חדשה. הן שימשו להצבת תותחים.