אדריכלות ימי הביניים
המונח "ימי הביניים", המתייחס ל-1000 השנים שבין התקופה הרומית ובין תקופת הרנסנס, נטבע במאה ה-15 על-ידי האיטלקים שראו בתקופה זו ברברית. עד המאה ה-18, אמנות ימי הביניים נתפסה בעיני היסטוריונים כביטוי של גסות ופרימיטיביות. רק במאה ה-19 זכו הישגי תקופה זו להערכה ולהערצה שנמשכות עד ימינו. עם זאת, יש עדיין בימינו אנשים, אשר מתוך בורות מכנים תקופה זו בשם "תקופת חושך" (Dark Ages).בימי הביניים התייחסו לאמנות כאל עיסוק שאינו יוצר בהכרח דברים יפים או מהנים. לשבע האמנויות החופשיות נוספו מאז המאה ה-13, שבעה מדעים שכונו מכניקה (Mechanicae), וזכו לפחות הערכה. על אלה נמנתה האדריכלות. האמנויות החופשיות מתייחסות לאנשים חופשיים אשר אינם חייבים להרוויח את לחמם כדי להתפרנס מעבודה, וכך נותר להם זמן פנוי למחשבה.
מושג האמנות לא היה קיים במובן המוכר לנו היום. האמנות נקראה "ארס"(Ars), מילה שמשמעותה "טכניקה של בניית דברים". מקורה במילה Arete שפירושה "מצוינות" ביוונית. האדריכל הצרפתי מיניו (Mignot) אשר סייע לאיטלקים במלאכת בניית קתדרלת מילנו, אמר, כפי שכתב איזידור (Isidore) מסביליה (560-636), שעבודה מעשית (האדריכלות) ללא מדע (הגאומטריה), אין לה קיום (ars sine scientia nihil est). כמו כן, אמר שעל האדריכל לשלוט בשניהם (בעבודה המעשית ובמדע). לעומתו, האדריכלים האיטלקיים אמרו "התאוריה היא דבר אחד, והמעשה הוא דבר אחר" scientia est unum et ars est aliud)).
האדריכלות, כמו כל תחום אחר בחיי אנשי הביניים, נקשרה ברובה לאמונה..גורם מרכזי בחיי תושבי אירופה בימי הביניים, שהיו ברובם נוצרים, היה רצון האל, והדרך היחידה שלהם לרכוש ידע הייתה דרך האמונה. אוגוסטינוס (Augustinus) הקדוש (354-430) כתב שתבונה עדיפה על התנסות כי בה מותר האדם מן הבהמה. העדפתו מחשבה על התנסות הביאה להתרחקות מכל ניסיון לגלות את טבע העולם. המסר העולה מכתביו היה שאין ביכולתה של רוח האדם להבין את תוכנית האל.
מלבד האמונה הנוצרית, משולבים בתרבות ימי הביניים, מסורת יוונית-רומית ורוח קלטית גרמנית של ה"ברברים", כפי שכינו אותם הרומים. בניין בעל חשיבות אדריכלית היה קשור בדרך כלל לפולחן דתי. חוץ מאשר במקרים בודדים, בניין הכנסייה היה לבניין החשוב ביותר בקהילה. בהיותו בנוי מאבן, סיכויי הישרדותו היו גבוהים. מהאדריכלות האזרחית שרד מעט מאוד. לכן מקור הידע שלנו על אדריכלות ימי הביניים הוא בכנסיות.
הכנסייה בימי הביניים הייתה רבת-עוצמה. היא שלטה בכל תחומי החיים והשפעתה על חיי בני התקופה הייתה גדולה משהייתה בכל תקופה אחרת. השינויים בהלכי הרוח בכנסייה והרפורמות בדת היוו הזדמנות לבנייה ולבנייה מחדש. כך, אדריכלות ימי הביניים משקפת במידה רבה את ההיסטוריה של הכנסייה. תנופות של בנייה בלטו במיוחד בתקופות של התעוררות קבוצות דתיות חדשות שהתנתקו מהסדר הדתי הקיים.
מקובל לחלק את קורותיה של אדריכלות ימי הביניים לתקופות הבאות:
אדריכלות תקופת הנצרות המוקדמת ואדריכלות ביזנטית – מאז שהוכרה
הנצרות במאה הרביעית ועד אמצע המאה השישית.
בתקופה שבין אמצע המאה השישית ובין אמצע המאה השמינית לא הייתה בנייה מונומנטלית, ואמנות התקופה התבטאה בעיקר בכתבי-יד, בציור ובתבליט.
אדריכלות קרולינגית – מאמצע המאה השמינית עד המאה העשירית.
אדריכלות אוטונית מאמצע המאה העשירית עד אמצע המאה האחת עשרה.
אדריכלות רומנסקית – מאמצע המאה האחת עשרה עד אמצע המאה השתים עשרה.
אדריכלות גותית – מאמצע המאה השתים עשרה עד המאה החמש עשרה
באיטליה, ועד המאה ה-16 בארצות שמצפון לאלפים.
מאפיין העובר כחוט השני לאורך כל תקופת ימי הביניים הוא הגישה הסמלית בתרבות התקופה בכלל, ובאדריכלות בפרט. יקשה עלינו להבין אדריכלות זו
ללא הבנת השימוש שעשתה בסמלים. לכן אציג תפיסה זו לפני שאדון באדריכלות של כל אחת מתקופות הנ"ל.
התפיסה הסמלית באדריכלות ימי הביניים
המעבר של האדריכלות מהעת העתיקה לימי הביניים, מציג נטישה הדרגתית של צורות קלאסיות לטובת סגנון המבוסס על עקרונות של אמונה נוצרית. במבנים פגאניים הוכנסו שינויים כדי להתאימם לדרישות הפולחן הנוצרי. האדריכלות בימי הביניים, יותר מאשר בכל תקופה אחרת, היא תוצר ישיר של רוח זמנה. לסמלים האדריכליים היה תפקיד מרכזי ביצירת קשר בין האלוהי ובין האנושי.
תפיסת האמת בימי הביניים הייתה שונה מתפיסתנו היום. לא בוצעו מחקרים כדי להגיע אל האמת. ברוח ימי הביניים, מעבר לחזות החיצונית של כל דבר, הסתתרה משמעות סמלית. האדריכלות, הפיסול והדקורציה מתאחדים לשלמות, ומשקפים את תפיסת העולם של בני התקופה.
ההייררכיה הכנסייתית על-פני האדמה ייצגה את ההייררכיה השמימית. במבנה הכנסייה הנוצרית ניתן להבחין בהייררכיה אופקית ובהייררכיה אנכית. האופקית היא זו המובילה את המאמין משער הכנסייה הממוקם בדרך כלל במערב הכנסייה, ועד האפסיס (הגומחה החצי עגולה) בקצה המזרחי שלה – פסגת ההייררכיה. ההייררכיה האנכית מובילה את מבטו של המאמין מרצפת הכנסייה המייצגת את הארץ שהיא תחתית ההייררכיה ועד תקרתה – השמים, ראש ההייררכיה. הדקורציה של הכנסייה מספרת את סיפורה של הנצרות, מאז בריאת העולם ועד יום הדין האחרון, אם בצורה ישירה ואם בסמלים.
8.1 אלוהים עם מחוגה בידו, מתוך Bible Moralisé
באיקונוגרפיה הנוצרית, אלוהים מוצג כאדריכל הגדול של העולם. כבורא העולם, עם מחוגה בידו, הוא מפריד בין האור וחושך, בין שמים וארץ, ובין יבשות וימים. בימי הביניים היה יוצר אחד והוא האל. האדריכל היוצר מחקה את יצירתו ומהווה כלי אנונימי שלו. חתימה על עבודות אמנות בנסיבות אלה נועדה יותר למטרות מעשיות של זיהוי מאשר להצהרה על סמכות הפרט. האם יכול נוצרי להחשיב עבודה שעשה כעבודה שלו כאשר ישו עצמו אמר: "אני אינני עושה דבר מתוך עצמי, אלא על-פי שלמדני אבי ... כי את הטוב בעיניו אני עושה תמיד" (הברית החדשה, יוחנן ח', 28-29)?
תפיסת האל כאדריכל מתקשרת לייחוס כוח מאגי לצורות גאומטריות ולמספרים. מקורה באבות הכנסייה אשר ירשו אותה מאסכולות נאו-פלאטוניות שבהן קמה לתחייה רוחו של פיתגורס. על-פי אוגוסטינוס הקדוש שהתייחס אל הבורא כאל מהנדס, החכמה האלוהית משתקפת במספרים וטבועה בכל דבר. שלמות הסדר האלוהי משתקפת, על-פי אוגוסטינוס, בדגמים הרמוניים בטבע. העולם הפיזי והמוסרי כאחד מבוסס על מספרים נצחיים.
למלומדים בימי הביניים, ובעיקר למלומדים של העיר שארטר שבצרפת, הייתה אובססיה למתמטיקה, ובמיוחד לגאומטריה. מדע המספרים נחשב בעיניהם כמדע העולם וכמפתח לסודו. באדריכלות הכנסיות הגדולות ובקתדרלות, סימבוליזם נוצרי התערבב עם גילוי חוקי הגאומטריה של העולם והיה ל"גאומטריה קדושה". מספרים בטאו סדר אלוהי של דברים או של כוחות בלתי נראים, תופעה המוכרת לנו בקבלה היהודית. היה זה ניסיון לבטא את התאולוגיה באמצעות הגאומטריה.
המתמטיקה ביטאה גם את הקשר בין מוסיקה לבין אדריכלות. קשר ישיר בין תווים מוסיקליים ובין יחסים מתמטיים הוצג כבר על-ידי פיתגורס. העיקרון הבסיסי בהקשר זה הוא שויברציה של מיתר לכל אורכו מתורגמת ליחס מתמטי 1:1. אם המיתר יקוצר לחציו יהיה היחס 1:2. כך ניתן ליצור יחסים 1:3, 1:4 וכדומה. בניין שעוצב על-פי פרופורציות אידאליות נתפס כהד להרמוניה של העולם וכהשתקפות של הסדר האלוהי.
מלומדי ימי הביניים ראו בבריאה סימפוניה, אך הבורא נתפס בעיניהם לא כמוסיקאי אלא, כאמור, כאדריכל. פרופורציות הרמוניות ייצגו את העיקרון העומד מאחורי העולם, ונתפסו כסוד יופיו של הבניין ויציבותו. למרות שהצופה אינו מבחין מיד במשמעות העמוקה של הסימבוליזם שבמספרים, נוכחותם ההרמונית, כמו נוכחות הסדר האלוהי אשר שימש להם השראה, יכולה לדבר אליו בדרך שאין לה הסבר רציונלי. "הגאומטריה הקדושה" מקשרת בין העולם החומרי ובין העולם הרוחני בדרך שבה, גם אם איננו מודעים לה, אנו מושפעים ממנה באותה מידה.
ביטויה המעשי של הגאומטריה הקדושה הוא בצורות גאומטריות פשוטות כמו מעגל, ריבוע ומשולש ובצורות הנובעות מאלה, בהתאמה – כדור, קובייה ופירמידה. העולם בתקופה זו נתפס כראי שבו משתקף האל בו-זמנית כאדון הטבע וכאדון ההיסטוריה. האל ברא את העולם במילה, ולכן העולם הוא מחשבת האל המוגשמת במילה. בעולם שהוא ספר הכתוב בידי האל, מאחורי כל יצור יש מילה טעונת משמעות. האובייקט החומרי נתפס כסמל של עובדה רוחנית. פעולה אנושית פיזית נתפסה כסמל של פעולת האל הגורמת לשינוי רוחני באדם. העולם הוא כולו סמלים. ורדים מסמלים את דם המרטירים, סרפדים מסמלים את צמיחת הרע וכדומה.
על-פי מיסטיקאים נוצרים כמו הקדוש ברנאר מקלרוו (St. Bernard DeClairveau) (1090-1153), הלילה מייצג את השטן, ולעומתו אור מתקשר לנצח. מדריך עולי הרגל לסנטיאגו מקומפוסטלה שבספרד מ-1139, המיוחס לאמרי פיקו דה פארטניי הזקן (Aymery Picaud De Partenay LeVieux), משווה את הכנסייה לגוף אנושי. הספינה המרכזית (האולם המרכזי בכנסייה) היא הגוף, והטרנספטים (הזרועות הקצרות בצלב תוכנית הקרקע של הכנסייה) הם הידיים. מידות הכנסייה מחושבות בקנה-מידה אנושי.
אם נתייחס לכנסייה כאל מיקרוקוסמוס המשקף את המקרוקוסמוס, הגאומטריה הקדושה תציג את חיי האדם כמסע לעבר מטרה אחת. נראה את הכנסייה כסמל תלת-ממדי למסע רוחני של האדם בכל פעם שהוא נכנס דרך השער המערבי של הכנסייה. בתנועה פשוטה זו, הוא מפנה עורף לעולם החומרי, כדי למקד את המבט הפיזי והרוחני במזבח שבקצה המזרחי, המסמל שחר של חיים חדשים. ההתחלה והסוף של המסע הזה דרך הכנסייה, נמצאים בשני קצות הספינה המרכזית (האולם המרכזי של הכנסייה) בהם נערכים שני הטקסים העיקריים של הכנסייה: הטבילה והמיסה – סעודת הקודש. המסע מתחיל באגן הטבילה במערב הכנסייה שבו נטבלים לנצרות, כפי שישו נטבל על-ידי יוחנן המטביל, בנוכחות רוח הקודש. המשך המסע עובר דרך גוף הספינה המרכזית, המובילה את המאמין אל אזור התצלובת שבו הוא יוצר קשר ישיר עם הצליבה ועם תחיית ישו. מול המאמין נמצא המזבח המזכיר את שולחן הסעודה האחרונה, את הקורבן ואת הקבר שממנו קם ישו לתחייה. המאמין מוזמן להשתתף בקורבן שאינו קורבנו של ישו בלבד, אלא גם קורבנו שלו עצמו, בהתאחדו עם ישו באכילת הלחם ובשתיית היין.
בתקופה שבה רוב האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב ודימויים ספרותיים היו זרים לה, סימבוליזם אדריכלי היה מייצג טבעי למבנה העולם. הקתדרלה סימלה את העולם ואת הסדר הקוסמי. הפנים שלה עם הכיפה, המזבח והקפלות ייצגו את מבנה העולם. באותו אופן, גם הפרטים הקטנים היו רוויים משמעות סמלית. המאמין ראה בקתדרלה את היופי ואת ההרמוניה שביצירת האל.
האוריינטציה של הכנסייה משמשת הד ל"תנועת" השמש בשמים. האפסיס, המקום הקדוש ביותר בכנסייה, נמצא במזרח, כיוון זריחת השמש המסמל את שמש הברכה (Sol Salutis). זהו מקום מבורך שממנו תבוא באחרית הימים שמש הצדק (Justitiae Sol) כדי לשפוט את האנושות. כך, הכנסייה היא סמל החיים אחרי המוות שאליהם שואפים המאמינים, ושער הכנסייה מסמל את הכניסה לחיי הנצח. ישו אמר: "אני השער, איש אם ייכנס דרכי – ייוושע" (הברית החדשה, יוחנן, י', 9).
מיקום האפסיס במזרח מתקשר לתפיסת אל השמש בתקופות קדומות כמייצג את האמת והצדק, כמי שדבר אינו נסתר מעיניו כאשר הוא עושה את מסלולו היומי בשמים. אלברטי (Alberti) (1404-1472), אותו נפגוש בהמשך כאדריכל חשוב מתקופת הרנסנס, ראה את הקשר בין הבזיליקה כמקום של עשיית צדק בעת העתיקה, לבין כנסיית הבזיליקה כמקום בו משיג האדם את הצדק האלוהי דרך תפילה.
כיוון מזרח היה מקודש כבר למצרים ולפרסים הקדמונים שסגדו לשמש והתפללו לכיוונה. המילה "מזרח" שהופיעה כבר במקרא מציינת את השחר – הופעת האור, והמערב מציין את היעלמות האור. במובן המיסטי, משמעות המילה "מזרח" היא הארה. על-פי התנ"ך, גן העדן הארצי נמצא במזרח, קדם (בראשית, ב,8), בעוד שערי עולם המוות, האדס, על-פי המיתולוגיה היוונית, נמצאים במערב. אזביוס (Eusebius) מאלכסנדריה (שחי כנראה במאה השישית) כתב שהנוצרים התפללו עד המאה החמישית מול השמש העולה.
הקבלה בין הכנסייה ובין ישו נעשתה על-ידי הוגו (Hugue), ראש מנזר סנט ויקטואר בפריז בשנים 1133-1141. הוא כתב שהכנסייה הקדושה היא גופו של ישו שקם לתחייה על-ידי רוח אחת המאוחדת ומקודשת באמצעות אמונה אחת. המאמינים הם איברי הגוף הזה, וכולם יחד מהווים גוף אחד. אבני הקירות מסמלות את חיבור המאמינים עם הכמרים שיוצרים יחד קהילה נוצרית ומהווים שני צדדים של אותו גוף. הויטראז'ים, על-פי הוגו, מאפשרים את חדירת קרני השמש, שמש הצדק שהיא האל עצמו.
אחד הדימויים שבהם הרבו להשתמש בימי הביניים כדי לתאר את הכנסייה, היה דימוי הספינה אשר הופיע כבר במאה השלישית. דימויי ספינה הופיעו על מבני קבורה פגאניים יווניים, רומיים וגם מצריים, כסמל של נצח. על טבעות ועל אבנים טובות, סימלה הספינה תקווה לטיול נעים של הנשמה בחייה בעולם הזה ובעולם הבא. בימי הביניים מופיע דימוי הכנסייה כספינה, בגרסאות שונות. לפי אחת מהן, גוף הכנסייה כמכלול, הוא כספינה גדולה הנושאת אנשים ממוצָאים שונים דרך רוח סערה. גרסה אחרת מציגה את אלוהים כבעל הספינה ואת ישו כקברניטה. הגלים הגועשים הם הפיתויים של העולם, והנוסעים הם המסדרים השונים של הכנסייה.
הונוריוס אוגוסטודונסיס (Augustodunesis Honorius) המוכר יותר בכינויו הונוריוס מאוטן (Autun) (חי במחצית הראשונה של המאה ה-12), חיבר את הספר "על עדי הנפש" (De Gemma Animae) אשר בו כתב שהאדריכלות היא הביטוי המתמיד לתוכנית האלוהית. על-פיו, הנכנס לכנסייה רואה בה אנלוגיה להרמוניה של העולם הנשלט על-ידי אלוהים, ולחיי הנצח המצפים לו. הכנסייה בעיניו היא סמל לתפארת ירושלים החדשה. במקדש השמימי, הכנסייה חוגגת את האלוהות בשלווה מתמשכת. הכנסייה החומרית נשענת על יסודות אבן כפי שהכנסייה השמימית נשענת על סלע ישו. הכנסייה החומרית נישאת לשמים על ארבעת קירותיה, בעוד הכנסייה השמימית צומחת ממעלותיהן הטובות של ארבע הבשורות. בית התפילה הנבנה על אבן מוצקה מסמל את העוצמה הנוצרת על-ידי האמונה ועבודת הפולחן בכנסייה. האבנים המחוברות במלט, הן המאמינים המחוברים באמצעות אהבה. החלונות השקופים שעוצרים סערות ומעבירים את האור, מייצגים את מלומדי הכנסייה הנלחמים בכפירה והמפיצים את לימודי הדת. העמודים שתומכים בבית האלוהים מסמלים את הבישופים שבזכות יושרם נשען עליהם מבנה הכנסייה. הקורות המבטיחות את יציבות המבנה הן חזקות ומבטיחות הגנה לישו. רעפי הגג המונעים חדירת גשם לבניין הם החיילים המגנים על ישו מאויבים פגאניים. האבנים היקרות בכנסייה מסמלות את אלה המצטיינים במידותיהם הטובות.
כמו הונוריוס מאוטן, ממשיכיו במאה ה-12 בנו כך מבנה תיאורטי ומיסטי, והלבישו מבנים דתיים בסימבוליזם שהציג כל פרט בכנסייה כהיבט של סדר אלוהי. הכנסייה הרומנסקית, בצורת הצלב הלטיני שלה ובפרופורציות האנושיות שבה מייצגת את דמות האדם, אך יותר מכל היא מציגה את סמל האדם המושלם – ישו הנוצרי. בישו משולבות אנושיות עם אלוהות. הוא אדם והוא אל. ככזה, הוא מקשר בין שמים וארץ.
הקשר בין הרמוניה אוניברסלית ובין המקדש, הוא עתיק ביותר. עסקו בו גם האדריכלים במצרים ובמסופוטמיה, אנשי קבלה, ונאו-פיתגוראים. הכנסייה, מלבד היותה דימוי של אדם, היא גם דימוי של העולם. מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס מתאחדים בה. הכנסייה בכללותה, מייצגת את הסדר האלוהי בקוסמוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה