גורדי השחקים בניו-יורק
אדריכלות כמודל חיקוי לבינוי ערים
רקע היסטורי
מאז החלה העיר ניו-יורק להתקיים כעיר הולנדית, ועד היום, היא עברה שינויים מתמידים ומהירים. עיר זו שדרכה נכנסו אירופאים לארצות-הברית, מהווה במשך למעלה מ-350 שנה, מרכז חשוב של החיים באמריקה. התעניינותם של אירופאים בניו-יורק, החל כיוזמה כלכלית שהתפשטה לממדים אימפריאליים. כבר ב-1614 חברת "הודו המערבית" ההולנדית, חיפשה רווחים באזור ניו-יורק, אך ב-1626 נמצא מקום שהיה למקור של רווחים כלכליים במאות השנים הבאות. נציג החברה, פטר מינוויט (Peter Minuit) (1580-1638) קנה את האי מנהטין (Manna-Hatin) מהאינדיאנים שהשתמשו בו כאתר צייד, תמורת תכשיטים זולים ובגדים, בשווי 60 גילדרים (23.70$). ההולנדים כינו את השטחים שכבשו באמריקה בשם ניו הולנד, ולאי שקנו מהאינדיאנים קראו ניו אמשטרדם. מינוויט היה, ללא ספק, אחד מסוחרי המקרקעין הממולחים ביותר בכל הזמנים, כי ערך הקרקע שקנה אז מוערך היום ב-60 מיליארד דולר.
ב-1664 הדוכס מיורק כבש את הפרובינציה הצפון אמריקנית ונתן אותה כמתנה לאחיו ג'יימס (James), הדוכס מיורק (מאוחר יותר המלך ג'יימס השני). ניו הולנד, ובירתה החדשה, ניו אמסטרדם אשר עברו לידיים אנגליות, נקראו בשם "ניו-יורק" לכבוד הדוכס. ב-1685 ניו-יורק הייתה לקולוניה מלכותית וב-1988 הפכה למדינה האחת-עשרה של ארצות-הברית.
באי מנהטן מרוכזים רוב גורדי השחקים של העיר ניו-יורק. מקור השם מנהטן לא ברור, אך אין ספק שמקורו אינדיאני. יש המקשרים אותו למילה אינדיאנית שמשמעותה "אי הגבעות" (manah – אי, atin – גבעה). יש הטוענים שמקורו במילה אינדיאנית שמשמעותה "אי קטן". אחרים סבורים שמקורה במילה מנה-ה-טא (Manna-ha-ta) שמשמעותה "מקום של שכרות", כי האגדה מספרת שב-1609 הנרי הדסון (Henry Hudson) שעל שמו נקרא נהר הדסון במנהטן, השקה לשוכרה אינדיאני שרץ לספר על כך לחבריו.
דיטריך ניקרבקר (Knickerbocker Dietrich) (שם העט של אירווינג וושינגטון)(Irving Washington) (1859-1783), אשר כתב את הספר "ההיסטוריה של ניו-יורק" (1809), מתייחס אף הוא לאטימולוגיה של השם מנהטן. הוא מציע, בין השאר, את שם הרוח האינדיאנית הגדולה מנתו (Manetho) כמקור שמו של האי. רוח זו הייתה אמורה להפוך את האי למקום מגוריה המועדף, בזכות התענוגות הבלתי רגילים שהציע. המסורת האינדיאנית מאשרת שהמפרץ היה פעם אגם צלול שבו שפע דגי כסף וזהב, ובמרכזו אי שעליו צמחו פירות ופרחים מכל הסוגים. התפרצות פתאומית של נהר ההדסון הביאה להרס המראות המאושרים האלה, והרוח מנתו עפה מעבר לים, אל אונטאריו (Ontario). מקור אחר שמזכיר ניקרבקר לשם מנהטן, הוא במילים Manna-Hata שמשמעותן "אי המן", או, במילים אחרות: "ארץ זבת חלב ודבש".
בהיסטוריה שלו, ניקרבקר מספר על הצעתו רבת-ההמצאה של מונהר טנברוק(Munher Tenbroeck) ליצור תעלות בעיר ניו אמשטרדם, על-פי דגם הערים בהולנד. כהולנדי אמיתי, הוא שאל מהי עיר ללא תעלות, וענה שכגוף ללא וורידים ועורקים, היא תיעלם מחוסר זרימת דם חופשית של נוזל החיים.
עד שלהי המאה ה-19, אנשים חיו ועבדו בניו-יורק, בבתים נמוכי קומה. רק הכנסיות ומגדליהן הגיעו לגבהים מסחררים. בנייני העירייה נבנו בקבוצות, וביטאו סמכות רשמית. מוסדות תרבות וחינוך מוקמו במקומות מרכזיים, בניגוד לאזורים המיועדים למסחר ולמגורים. קו הרקיע שהיה לקו אקספרסיבי, ביטא מטרות ושאיפות רוחניות. במעבר המאה, הכול השתנה. הנדסה ואדריכלות התאחדו, והפכו את גורדי השחקים לאפשריים. בניינים בגובה 10 עד 20 קומות, לא היו עוד תופעה יוצאת דופן.
בשנים 1880-1910 ההגירה לאמריקה הגיעה לממדים ללא תקדים. בעוד שבשנת 1800 היו בעיר ניו-יורק 60,000 תושבים בלבד, ב-1860 היו בה 800,000 איש (לא כולל ברוקלין), והיא נחשבה לעיר השלישית בגודלה בעולם המערבי. יותר מחמישה מיליון מהגרים הגיעו אליה בשנות התשעים של המאה ה-19. בשנים אלה כוחות פיננסיים, טכנולוגיים וחברתיים זרזו את התפתחותם של גורדי שחקים שהיו לחלק בלתי נפרד מהטופוגרפיה שלה. בעקבות הביקוש הגדול למשרדים באזור העסקים, מחירי הקרקעות הרקיעו שחקים. היה קושי להתפשט לצדדים, והאופציה שנותרה הייתה להתפשט לגובה.
הבנייה לגובה התאפשרה הודות לשילוב של המצאות אחדות – שלד פלדה, מעלית, חימום מרכזי וטלפון. המעליות הראשונות היו הידראוליות. בניין אקוויטאבל (Equitable) ברחוב ברודוויי במנהטן שנבנה ב-1870, היה בניין המשרדים הראשון שהותקנה בו מעלית. הניסיון המוצלח הראשון להשתמש בכוח חשמלי למעליות היה ב-1884. שירות המעליות האלקטרוניות היה קל יותר, זול, ומעשי יותר לבניינים בכל הגדלים. עם הופעת המעליות הראשונות, כינו אותן בשם מסילת ברזל אנכית (vertical railway) ובשמות דומים. בניינים גבוהים שימשו כמטפורה לרחובות המאונכים ברשת הרחובות של מנהטן. את המעליות השוו למכוניות הנעות על מסלולים במעלה השדרות, או במורדן. לבניינים הגבוהים ביותר היו, כפי שיש גם היום, מעליות מהירות (express) ואִטיות (local), על-פי מספר הקומות שבהן הן עוצרות, בדיוק כפי שמונחים אלה מתארים את התנועה ברכבת התחתית, על-פי מספר התחנות בהן הן עוצרות. שירות המעליות היה גורם חשוב בשיווק בנייני המשרדים. שירות מעליות גרוע, חיבל ביעילות הבניין.
גורדי השחקים מסמלים את התגברות הכוח האנושי על איתני הטבע כמו כוח הכבידה וסופות הוריקן. הם מבטאים הישגים גבוהים ביותר של שאיפות ומאמצים אנושיים. עם זאת, יש הרואים בהם אנטי-אנושיים בגמדם את האנשים ובהופכם אותם לאנונימיים.
ניתן לראות את גורד השחקים, כאנלוגיה לגוף האדם. שניהם נתמכים על-ידי שלד. במקרה של האדם מדובר בשלד עצמות. העור אינו תומך במשקל הגוף. הוא פשוט תלוי עליו. גורד השחקים המצוי, נתמך אף הוא על-ידי שלד, אך השלד במקרה זה הוא שלד פלדה. העור שלו הוא הקירות הנתמכים על-ידי השלד. כאשר קיר של גורד השחקים נפגע, הבניין אינו מתמוטט, אלא אם כן, נפגע השלד שלו.
המונח "גורד שחקים" – "skyscraper", המשמש לתאר באנגלית בניין גבוה, הופיע, לראשונה, בדפוס ב-1888. מאז סוף המאה ה-19, הוא שימש לתאר בניינים הגבוהים באופן בלתי רגיל. השאיפה להרקיע שחקים בבנייה העסיקה את האנושות אלפי שנים, אם היה זה בבניית הזיקורת, הפירמידה, או הקתדרלה. בימינו, שאיפה זו מתבטאת בגורדי השחקים.
בנייה לגובה מאפשרת חדירת אור מרבי לבניין, ומבט אל הנוף סביבו, כל עוד לא נבנים גורדי שחקים אחרים החוסמים אותו. במשך מאה שנה, אזור הפיננסים בדרום מנהטן שאליו הגיעו המתיישבים הראשונים, היה מאוכלס בבניינים נמוכים. שלא כמו בשיקגו, לא הייתה כל שרפה שתאלץ פיתוח חדש של המקום. בניינים רבי-הקומות הופיעו לראשונה בשיקגו אשר באוקטובר 1871, פרצה שרפה בלב אזור הפיננסים שבה. רוב הבתים היו בנויים על בסיס עץ וההרס כתוצאה מהשרפה היה עצום. אפילו בניינים שנבנו מברזל יצוק, נמסו בטמפרטורות הגבוהות. החומר אשר אפשר בנייה גבוהה מאוד ובטוחה, היה בטון מזוין.
כאשר החלו ב-1884 להשתמש בשלד פלדה לבנייה, הופיעו גורדי שחקים. לעומת בנייה בברזל יצוק שהגבילה את גובה הבניינים, בניית שלד פלדה אפשרה גובה בלתי מוגבל. ברזל אינו חזק כמו פלדה, ואין לו כוח התנגדות ללחץ, כפי שיש לפלדה. ברזל יצוק עטוף באבן, אפשר בניית בניין שמספר קומותיו אינו עולה על שתים-עשרה. קיים סיכוי קטן שבניין בעל שלד פלדה, יאבד מעוצמתו אפילו תחת חום רב, כי פלדה נמתחת, אך אינה נשברת, כמו ברזל.
ב-1913, היו במנהטן קרוב לאלף בניינים בגובה 11 עד 20 קומות, וחמישה בניינים בגובה 21 עד 60 קומות. גורדי השחקים הראשונים אמנם הופיעו בשיקגו, אך חשיבותם לאדריכלות האורבנית ניכרה לראשונה בניו-יורק אשר אימצה את רעיון גורדי השחקים, ומימשה אותו על בסיס סלעי הגרניט של האי מנהטן. האדריכלים בעיר העזו לבנות בניינים גבוהים יותר ויותר. בתים דו-קומתיים במנהטן, ניצבו לצד בניינים ענקיים, בקונטרסט מדהים. במשך התקופה המוקדמת של גורדי השחקים בניו-יורק, הצורה האופיינית ביותר שלהם, הייתה צורת מגדל גבוה ודק המבטיחה ליזמים רווחים מרביים.
יש להבין את גורדי השחקים בניו-יורק כמונומנטים ליזמות נועזת. אגו וסיבות פרסומיות, משחקים תפקיד חשוב בשאיפה לבנות לגובה רב. גורד שחקים מפרסם את החברה הכלכלית שבנתה אותו. צורה ייחודית שלו בקו הרקיע, נוף מועדף שנשקף ממנו, כמו חזית לפארק, או מיקומו במשולש רחובות, כמו במקרה של בניין פלאטאיירון (Flatiron), או בניין טיים (Time), מדגישים את עוצמתם ואת מעמדם של הבעלים. אידיאל הבנייה "בגדול" קסם לאמריקנים, כפי שהלהיבו אותם רעיונות התחרות החופשית.
צורת הגריד של רחובות מנהטן, גושי הקרקע המלבניים מהתוכנית שסורטטה ב-1811, והמגרשים הרבים והקטנים, יצרו את ההיגיון שבמגדלים. תוכנית אורתוגונאלית זו, כפי שעוצבה על-ידי ועדה מ-1807, היוותה הרחבה של התוכנית הבלתי סדירה בקצה הדרומי של האי מנהטן. הוועדה שזיהתה תוכנית שבה קווים ישרים וזוויות ישרות כגברית באופיה, החליטה על מערכת מלבנית עם גריד, כדי להתאימה לתושבי העיר שהיו ברובם גברים. תוכנית הגריד נמצאה כמתאימה גם בגלל עלותה הנמוכה יחסית וגם בהיותה נוחה למגורים.
הבניינים הגבוהים שנבנו לצד בניינים ישנים ונמוכים הכניסו אלמנט דרמתי לנוף עירוני. כנסיית טריניטי (Trinity), כאשר נבנתה ב-1846, הייתה הבניין הגבוה ביותר בניו-יורק. באופן מסורתי, המבנה הגבוה של הכנסייה סימל את היותה מקשרת בין שמים וארץ. בתקופה הגותית, הכנסייה כביטוי לשמימי ולרוחני, נישאה מעל כל הבניינים סביבהּ, וגם מוקמה, בדרך כלל, במקום הגבוה ביותר. גם בניו-יורק הכנסיות היו הבניינים הגבוהים ביותר בעיר, אך מצב זה השתנה עם הופעת מגדלי המשרדים אשר, עם חלוף הזמן, גימדו את הכנסיות והביאו לאיבוד מעמדן, לא רק מההיבט הפיזי שבהקטנת ממדיהן היחסיים, אלא גם מהיבט החלפת הערכים הרוחניים הקדושים, בכוחות של צמיחה כלכלית. גורדי השחקים הם בניינים חילוניים, בנייני מסחר ועסקים המייצגים חומריות. המאפיין הבולט ביותר שבהם הוא הגודל. היתרון הגדול ביותר של הבניין הגבוה בעולם, הוא גובהו. זהו מקור תפארתו וגאוותו. המירוץ המטורף אחר הבניין הגבוה ביותר נמשך גם בימינו. את הרדיפה אחר קולוסליות מצאנו כבר באירופה בתקופה הגותית, אך אז, נגמלו ממנה עם קריסת בית המקהלה של כנסיית בּוֹבֶה (Beauvais).
מגדלים רבי-קומות הם מסממני המאה העשרים. מבחינה מעשית ומבחינה סמלית, גורד השחקים הוא טיפוס הבניין השולט, והמשפיע על כל תחומי החיים האורבניים. הוא עונה על צרכים חברתיים של צפיפות וריכוזיות, ופותח דרכים חדשות לבניית החלל העירוני. ממדיו משפיעים על צורת העיר – על גובהה, על נפחה ועל קו הרקיע שלה.
ב-1890 עלה במידה רבה מספר האנשים שגרו בגורדי שחקים. דיירים אלה כונו "דיירי הצוקים" (Cliff Dwellers). לעומתם, בני האצולה הניו-יורקית שגרו בשדרה החמישית באחוזות אפלות וקרירות מאבן אפורה ומשיש לבן, כונו "דיירי המערות", כינוי שהיה שגור עד שנות השלושים של המאה העשרים. המונח "דיירי הצוקים" היה בשימוש, בעיקר בהקשר של ניו-יורק. על מונח עממי זה רימז כנראה גם האדריכל הרמן לי מידר (Herman Lee Meader), כאשר קישט את פינתו הצפון-מערבית של בניין הדירות שבנה ב-1916, ברחוב 96. באפריז שעיצב בצורה הומוריסטית, תיאר מוטיבים מחיי הילידים, דיירי הצוקים מאריזונה עם מסכות, שלדי בפאלו וכדומה. "דיירי הצוקים" הוא גם שמו של רומן שכתב הנרי בלייק פולר (Henry Blake Fuller) (1893), שבו תוארו הבניינים החדשים כערים בפני עצמן. דייר יכול היה לאכול, לשתות, להסתפר, לקבל יעוץ משפטי, או לפנות למתווך דירות, מבלי שיצא מהבניין שבו הואגר.
בגורדי שחקים, קומת הקרקע והקומות העליונות, הם הזוכים בדרך כלל לתשומת הלב הרבה ביותר מצד המתכננים, כי הם החשופים ביותר. לגורדי השחקים הראשונים היו, לעתים קרובות, חזיתות מצופות בטרה-קוטה או בלבנים, שניהם חומרים דוחי אש שהיו בנמצא, ובעלות לא גבוהה. לגורדי השחקים המאוחרים יותר, עוצבה חזית שאלומיניום, פלדה, או וזכוכית שימשו בבנייתה.
אור טבעי היה הגורם החשוב ביותר שקבע את ממדי המשרדים שבגורדי השחקים. עד הופעת נורות הניאון בשנות הארבעים, אור השמש היה מקור האור העיקרי בתוך הבניין. איכות בניין המשרדים הייתה תלויה בגודל החלונות ובגובה התקרה, אשר אפשרו לאור יום לחדור לעומק הקומה. גובה התקרה הגיע לשלושה מטרים ואף לארבעה. החלונות, אשר צורתם יצרה קצב בחזית הבניין, תוכננו כך שיהיו גדולים עד כמה שניתן, אך לא כבדים מדי, כדי שניתן יהיה לפתוח אותם. גודל חלון היה, בדרך כלל, 1.3X1.6 מטר.
כדי להתרשם מגורד שחקים, דרוש מרחב המאפשר מבט כולל עליו. ברוב המקרים, מבט כזה אינו מתאפשר בגלל צפיפות הבניינים מסוגו. הצייר חאסאם צ'ילדה (Hassam Childe) (1935-1859) כתב שעמידה קרובה מדי לגורד שחקים, דומה לדחיפת האף אל תוך ציור שמן. לאי הנוחות שבהסתכלות על גורד השחקים, התייחס גם חוקר הערים לואיס ממפורד (Lewis Mumford)(1895-1990) אשר כתב שהמבקרים למדו להעריץ את הצילומים של גורדי השחקים אשר רובם מציגים אותם מנקודות מבט שאדם ברחוב אף פעם לא יוכל להגיע אליהן. הוא טען שבהתאם לכך אדריכלות זו לא נועדה לאנשים, אלא למלאכים ולטייסים.
לה קורבוזיה ראה בגורדי השחקים של ניו-יורק את תחיית הפירמידות במצרים, ואת תחיית מגדל בבל. הוא תיאר את העיר ניו-יורק כסולם יעקב של העידן המודרני.
הסופר והמשורר האמריקני אדגר אלן פו Edgar Allan Poe)) (1809-1849) כתב ב-1849 סיפור שעל-פיו, אחרי שנת 2050, העיר ניו-יורק נהרסת ברעידת-אדמה, ומאוחר יותר, ארכאולוגים מגלים שתשע עשיריות ממנהטן היו מכוסות בכנסיות, או בבניינים דמויי כנסיות אשר נועדו לסגידה לשני אלילים – עושר ואופנה.
לואיס סליבן, בשנות התשעים של המאה ה-19, זמן קצר לפני מותו, התייאש מאפשרות של יצירת אדריכלות אמריקנית אותנטית בעיר קפיטליסטית, וכתב על גורדי השחקים שככל שמספרם עולה, הם הופכים את העיר לענייה יותר במוסריותה וברוחה וגוררים אותה מטה מטה אל הרפש. לדעתו, זו אינה תרבות אמריקנית; אלא ריקבון של עמורה, זו אינה דמוקרטיה, אלא ברוטאליות.
היום ברור שגורדי השחקים הם המתנה הגדולה של ארצות-הברית לאדריכלות. בשנות העשרים של המאה העשרים, גורדי השחקים אשר תושבי העיר גאים בהם ובקו הרקיע שהם יוצרים, החליפו את פסל החירות כסמל העיר ניו-יורק. למי שראו לראשונה את גורדי השחקים ואת הרחובות דמויי הקניונים בניו-יורק, הייתה תחושה שהם רואים את עיר העתיד. קו הרקיע של ניו-יורק סימל את השינויים הדרמתיים שחלו בכלכלה האמריקנית, ובחברה אשר בה, להתפתחויות הטכנולוגיות, ליצור התעשייתי, לבנייה ולתחבורה, היה פוטנציאל לשנות באופן משמעותי את דמות העיר באמריקה ובעולם כולו.
בעיר ניו-יורק ניתן למצוא מגוון רחב ביותר של גורדי שחקים. כל הסגנונות שהיו קיימים מאז המאה ה-19 ועד היום מיוצגים בהם. חלקם היו למודלים לחיקוי בעיצוב גורדי שחקים.
גורדי השחקים המוקדמים
גורדי השחקים הראשונים הכילו כמות קטנה של בטון, אם הכילו בטון בכלל. בתחילת המאה העשרים היה יותר ויותר מלט פורטלנד בסביבה, והחלו לבנות בניינים רבי-קומות מבטון מזוין. האדריכל הצרפתי ויולה לה דוק (Viollet-le-Duc) (1879-1814) כתב זמן רב לפני 1880, שניתן לדמיין את הבניין כבעל שלד ברזל העטוף אבן שמשמשת להקיפו ולשמרו. תפיסה גאונית זו, לא נקלטה על-ידי הצרפתים, אלא על-ידי התלמידים האמריקנים מבית הספר בוז-אר (Beaux Arts) בפריז. ויליאם לה בארון ג'ני (William Le Baron Jenney)(1832-1907) שקלט את המסר הזה כאשר עבד בפריז באמצע המאה ה-19, גילה שמוטות פלדה דקים, אופקיים ואנכיים, יכולים לתמוך בבניין גבוה, כפי שיכולים לתמוך בו קירות אבן עבים. הוא בנה את גורד השחקים הראשון, בניין הום אינשוראנס (Home Insurance Building) בשיקגו מ-1884 (נהרסב-1931) שנישא לגובה עשר קומות. שלד הפלדה של הבניין שקירותיו נבנו בלבנים, אפשר בניית חלונות רבים ללא תקדים. הלבנים העוטפות את הפלדה הפכו את הבניין לחסין אש, וחלונותיו הרבים אפשרו את הצפת חדריו באור יום.
בסוף המאה ה-19, כאשר ניו-יורק אמצה את רעיון הבנייה לגובה, היא שילבה את הטכנולוגיה החדשה עם סגנונות היסטוריציסטים ששלטו באדריכלות אירופה במאה ה-19, ובהם: החייאת הסגנון הגותי, החייאת הסגנונות היווני והרומי והחייאת סגנון הרנסנס.
16.1 קו הרקיע של מנהטן ב-1913
עד 1916 לא הייתה הגבלה על גובה הבנייה, ורוב גורדי השחקים נבנו כמבנים אנכיים בצורת עמוד או בצורת שילוב עמודים. הם עוצבו בסגנונות שונים, אך ברובם היה אפשר להבחין בשלושה חלקים: בסיס, חלק מרכזי וחלק עליון. הבסיס, בדרך כלל היה מורכב מחנויות שהשתלבו בחלל הציבורי המתמשך של הרחוב, החלק המרכזי יועד למשרדים ובחלק העליון שוכנו מתקני התחזוקה של הבניין.
בניין פארק רו
בניין פארק רו (Row Park) (1899-1896) בדרום מנהטן (רחוב פארק רו פינת רחוב ברודווי), בתכנונו של האדריכל רוברט ה. רוברטסון (Robert.H.Robertston) היה לבניין המשרדים הגבוה בעולם, ולגורד השחקים הראשון בניו-יורק. זהו אחד ממגדלי המשרדים היחידים שנותרו בעיר מאז המאה ה-19. תוכנית הקרקע שלו שעוצבה בצורת H, משווה לו מראה של צמד בניינים המחוברים זה לזה. את המגדל הזה שבו 32 קומות הנישאות לגובה 117 מטר, רוברטסון עיטר באלמנטים קלאסיים, ובהם ארבע דמויות נשים מפוסלות בבסיס הבניין, ועמודים ענקיים, פילאסטרים ומרפסות מעוטרות, בחזיתו. שני מגדלים המתנשאים מעל הכרכוב מוכתרים בכיפות מצופות בנחושת התורמות למראה ייחודי בקו הרקיע של העיר.
16.2 בניין פארק רו בדרום מנהטן, רוברט ה. רוברטסון.
בניין פלאטאיירון
בניין יוצא דופן בנוף העירוני של ניו-יורק, הוא בניין פלאטאיירון (Flatironbuilding) (Flatiron, מילולית: מגהץ) בתכנונו של דניאל ברנהם (DanielBurnham) (1846-1912) מ-1903, הממוקם בפינת רחוב ברודווי והשדרה החמישית. הבניין בן 22 הקומות שגובהו 95 מטר, מכונה פלאטאיירון, בגלל צורתו, המזכירה צורת מגהץ. לפלאטאיירון תוכנית קרקע בצורת משולש. בקצה הצר שלו רוחבו מגיע לשני מטרים בלבד. מזוויות מסוימות, הוא דומה יותר לקיר עבה, מאשר לבניין.
16.3 בניין פלאטיירון, דניאל ברנהם.
בניין פלאטאיירון נתמך כולו על-ידי שלד פלדה, וקירותיו הבנויים באבן גיר עם עיטורי טרה קוטה מהווים מעטפת שאין לה חלק בתמיכת המבנה. בין שפע העיטורים האדריכליים שלו ניתן להבחין בפילאסטרים, באורנמנטים ובפרטים קלאסיים כמו מאנדר (קו מפותל בקווים ישרים) ומסכות מנריסטיות. כרכוב רחב בסגנון הרנסנס הפלורנטיני מכתיר את הבניין לאורך כל היקפו. מיקומו של מגדל זה בפינת רחובות, מאפשר לו להתנשא, ללא הפרעה של מבנים שכנים, גדולים או קטנים, דבר שכל גורד שחקים במנהטן היה מייחל לו. בניין בעל תוכנית קרקע בצורת משולש אשר מוקם אף הוא בפינת רחובות הוא מגדל הטיים סקוור (Time Square) שהוקם על-ידי האדריכל סיירוס אידליץ (CyrusEidlitz) ב-1904, אך גם לאחר ששופץ ב-1966, לא השיג את החן של בניין פלאטאיירון.
כאשר נפתח בניין פלאטאיירון, הוא צויד בגנראטור שסיפק לו חשמל וחימום משלו, וגם מעליות הידראוליות. במקור היו בקומה ה-21 של הבניין מסעדה ועמדת תצפית. בניגוד לתפיסה מקובלת, בניין פלאטאיירון אף פעם לא היה גורד השחקים הגבוה ביותר בניו-יורק.
בצורתו המיוחדת, בניין הפלאטאיירון מהווה ניצחון אסתטי. כסימן ההיכר של העיר ניו-יורק בתרבות העממית, הוא הופיע על גבי גלויות, הוטבע על כפיות כסף, וצויר על צלחות חרסינה ועל מזכרות אחרות, עד שהופיע בניין האמפייר סטייט ותפס את מקומו כסמל העיר. צורתו הייחודית משכה את תשומת לב הציבור והעיתונות יותר מצורתו של כל בניין אחר. היה מבקר אשר כינה אותו "פרוסת מאפה קמצנית". (stingy piece of pie). הצלם האמריקני אלפרד סטיגליץ (Alfred Stieglitz) (1864-1946), השווה אותו לחרטום אונייה בתנועה, והנציח אותו בצילום מפורסם שלו.
בימיו הראשונים, נקרא בניין פלאטאיירון בשם בניין פולר (Fuller), על-שם הבונה שלו, חברת גו'רג' א. פולר (George. A Fuller). עם זאת, השם פלאטאיירון הופיע כבר במפרטי הבנייה שהוכנו על-ידי ברנהם, ועל-ידי פולר ב-1902.
ב-1928 פרסמו את בניין פלאטאיירון בסיסמא "מגדל של אור יום". לדיירי גורד השחקים, אומנם היה אור, אך הוא הטיל צל על הבניינים השכנים.
בנין זינגר
בניין זינגר (Singer Building) בפינת רחובות ליברטי וברודוויי, שבנייתו הושלמה ב-1908 (נהרס ב-1967), היה לגורד השחקים הפופולרי ביותר ולבניין הגבוה ביותר בעולם (למעלה מ-180 מטר). מתכננו היה ארנסט פלאג(Ernst Flagg) (מ. 1947) אשר עיצב את חלקו העליון בצורת קשת שמעליה היו עוד קומות אחדות. גורד השחקים החדש ששימש את חברת מכונות התפירה המפורסמת זינגר, לא היה בניין משרדים בלבד. הוא כלל גם חנויות ומסעדות.
16.4 בניין זינגר במנהטן, ארנסט פלאג.
הבניין אשר לו צורת מגדל, כונה זינגרהורן בהזכירו במראהו את האלפים השוויצרים. הוא עוצב בקירות לבנים אדומות, ועוטר בגמלונים מרהיבים ובמרפסות. בראשו הייתה כיפה עם לנטרנה דקורטיבית ואולם המבואה שלו דמה לכנסייה. היו בו 16 אומנות משיש איטלקי המוקפות במין גדרות מברונזה, וקמרונות שבהם כיפות זכוכית.
כל פרט בבניין זכה לתשומת לב. היה בו מפעל שייצר חשמל וחום. צינורות מיוחדים לניקוי אבק הוצבו על הקירות כדי להקל על ניקוי המשרדים. נבנו גם מערכת צינורות מיוחדת לניקוי כובעי משי, ומערכת להפצת קרח שקורר במפעל קירור שמוקם במרתף. בכל השכלולים האלה, מגדל זינגר הקדים את זמנו.
18 חודשים שמר המגדל על תואר הבניין הגבוה ביותר בעולם. נאמר עליו שהיה גבוה יותר ממגדל בבל. מרגש ביותר היה המצפה שלו, תופעה חדשה בזמנו. תמורת חמישים סנט, היה אפשר לעלות לגג שלו, ולצפות על העיר. היה זה גם "צריח ההתאבדות" הראשון.
ארנסט פלאג האמין שהבניין שבנה מוצק כמו הפירמידות, אך עשרים שנה לאחר מותו, הוזמנה חברה המתמחה בהריסת בניינים, והפכה את גורד השחקים לערמת אבק. הסיבה להרס הייתה שהבניין, עם כל היופי ואלגנטיות שלו, לא מיצה את זכויות האתר על המרחב האווירי שמעליו. לצידו צמחו מגדלים עם שטחי משרדים בגודל של פי ארבעה וחמישה מהשטח הכולל של משרדיו. על הריסות מסוג זה נכתב באחד ממאמרי המערכת של ניו-יורק טיימס ב-1963, שאנחנו נישפט, לא על המונומנטים שאנחנו בונים, אלא על אלה שהרסנו.
בניין מטרופוליטן לייף אינשורנס
בניין מטרופוליטן לייף אינשורנס (Metropolitan Life Insurance) (1909-1907), בתכנון נפוליון לה ברון (Le Brun) ובניו, תפס את מקומו של בניין זינגר כבניין הגבוה בעולם. בבניין משרדים זה שצורתו מזכירה צורת מגדל פעמונים, 50 קומות, וגובהו 213 מטר בקירוב. בכל צד שלו שעון ענק. עיצוב המגדל מבוסס על מגדל הפעמונים של כנסיית סן מרקו בוונציה (תמונה ___). בלב הבניין בעל החזות המסורתית, נבנו בטכנולוגיה מתקדמת מעליות מהירות. בשנות השישים של המאה העשרים הוסרו באגרסיביות פרטים קישוטיים מהבניין.
16.5 בניין מטרופוליטן לייף אינשורנס, נפוליון לה ברון.
בניין וולוורת'
בניין וולוורת' (Woolworth) (1913) (ברחוב ברודוויי 233), שתפס את מקום בניין זינגר כגבוה ביותר בעולם (241 מטר בקירוב), עוצב על-ידי קאס גילברט(Cass Gilbert) (1859-1934) בהזמנת פראנק וולוורת Frank Woolworth))(1852-1919). וולוורת' שהחל את הקריירה שלו כאיכר ומאוחר יותר כעוזר בחנות, הקים רשת חנויות שבה הלקוחות יכולים היו לראות את הסחורה ולגעת בה (גישה חדשנית בזמנו). הוא מכר את הסחורה בחמישה סנט ובעשרה סנט, וכך נולדה "חנות החמישה והעשרה סנט". רווחיו מהמכירות אפשרו לשלם במזומן את עלות הבניין שהסתכמה ב-13.5 מיליון דולר. היה זה הבניין המסחרי היחיד בניו-יורק שנבנה אי-פעם ללא משכנתא.
16.6 בניין וולוורת', קאס גילברט.
גילברט עיצב את בניין וולוורת' בתחפושת של קתדרלה גותית עם צריחים, עיטורי אבן דמויי תחרה, וגרגוילים (כדוגמת המרזבים המפוסלים בצורת חיות גרוטסקית בכנסיות הגותיות באירופה), ומכאן כינויו "קתדרלת המסחר". מטרתו העיקרית של בניין משרדים זה הייתה להביא לרווח הכספי הגבוה ביותר לבעליו. מתוך חמישים וחמש הקומות של בניין זה, הפעילות של חברת וולוורת' התרכזה בשתי קומות בלבד. שאר הקומות הושכרו לחברות שהיו ברובן קטנות. כבר ב-1900, עשר שנים לפני שתכנן את בניין וולוורת', גילברט הגדיר את גורד השחקים כ"מכונה המוציאה כסף מין הקרקע".
פראנק וולוורת' רכש את הקרקעות משלושה צדדי הבניין (צפון, דרום ומערב) כדי להבטיח שהנוף מהבניין לא ייחסם על-ידי בניינים שכנים. גם בעיצוב פנים הבניין לא חסך הוצאות. קמרונות אולם המבואה של הבניין קושטו בעושר רב, עם פסיפסים בזהב, בכחול ובאדום. תבליט קריקטוריסטי מציג את פראנק וולוורת סופר מטבעות של חמישה ועשרה סנט, לצד קס גילברט המחזיק את מודל הבניין בידו. בניגוד למסורת ימי הביניים שעל-פיה בכנסיות תואר איש עשיר מחזיק בידו את דגם הכנסייה שאותה תרם כדי לכפר על עוונותיו, כאן האדריכל מחזיק את המודל בידו למען פטרונו שהתעשר ממכירת כמויות גדולות של סחורה זולה.
חוקר האדריכלות סיימון אנווין (Simon Unwin) השתמש בצילומים משעות העומס בניו-יורק בבוקר ואחר-הצהריים, ומצא שמלבד תנועת המבקרים במקום, תנועת העובדים היומית בבניין וולוורת' מגיעה ל-14,000 איש. על-פי אנווין, אם כולם יהיו בתנועה, הם יתפסו שטח של מדרכה שאורכה עולה על שני ק"מ, מרחק שווה ערך למהלך כחצי שעה שיש לעשות כדי להגיע לרכבת התחתית. הוא חישב שאם לאחד מכל עשרה אנשים אלה יש מכונית, יידרש רחוב באורך 1280 מטר, כדי לשמש לחנייתם.
חוקי תכנון הבנייה האזוריים בניו-יורק (Zoning Laws)
בתחילת המאה ה-20, הבנייה הגבוהה במנהטן גרמה לצפיפות רבה, להיעדר אור שמש, ולתחושת מחנק ברחובות ובתוך הבניינים. היה חשש לבריאות הציבור, ולסכנה של היעדר בטיחות במקרה של שרפה. באזור הפיננסים של ניו-יורק, שבו נבנו גורדי השחקים המוקדמים, בניינים גבוהים יותר ויותר, קובצו יחד, והטילו צל על שכניהם. הרחובות הצרים שביניהם כונו קניונים(canyons), או קניוני בטון.
16.7 רחוב וול סטריט ב-1938, צילום של ברניס אבוט (Berenice Abbott)
עד שהופיעו בניו-יורק חוקי בנייה עירוניים (zoning laws) חדשים ב-1916, היה אפשר לבנות לגובה, ללא הגבלה, על-פי הרצון, ובהתאם ליכולת הכספית. תיאורטית, עד הופעת חוקים האלה, המסדירים את המרחק הרצוי בין הבניינים, תוכננו גורדי השחקים כקומה משוכפלת, כלומר, תוכננה קומה אחת, ועל-פיה תוכננו כל שאר הקומות. חוקי התכנון העירוניים מ-1916 שינו את המצב והשפיעו במידה רבה על עיצוב גורדי השחקים. הם חילקו את העיר לשלושה סוגי אזורים: מגורים, עסקים ואזור מעורב. במסגרת "חוק הנסיגה" (setbacklaw) שנועד לאפשר חדירת אוויר ואור יום בין הבניינים, הוטלו בכל אחד מאזורים אלה, מגבלות על גובה הבניינים. באזור הפיננסים שבו היה שימוש אינטנסיבי במשרדים, היה אפשר על-פי החוק, לבנות בגובה פי שניים וחצי מרוחב הכביש, לפני שהחלו הקומות לסגת. מעל נקודה זו, הדרישה הייתה ליצור קומות נסוגות, כך ששום חלק מהן לא יבלוט מעבר לקו ישר דמיוני המהווה המשך לקו המחבר בין אמצע השדרה ובין נקודת הנסיגה הראשונה (ב-1943 תיקון החוק הפחית את גובה הקומה המציינת את הנסיגה הראשונה, לפעם וחצי רוחב השדרה). ברחובות הצדדיים היו התקנות פחות מחמירות. היו חמש נוסחאות לחישוב נסיגת הקומות, שהתבססו על רוחב הרחוב, וקבעו את זווית הנסיגה. גבולות מעטפת הבניין הוגדרו על-ידי מישור אלכסוני, אך מאחר וצורה אלכסונית לא התאימה לקונסטרוקציה משלד פלדה, לא נותר אלא לבנות בצורת מדרגות. החוק לא הציב כל מגבלה על עיצובי בניינים, כל עוד עמדו בדרישות החוק.
בדרך כלל, בניינים בשדרות, יכולים היו להגיע לגובה 14 עד 18 קומות, לפני שהחלה נסיגת הקומות. לפתיחת הרחובות והמדרכות לאור היום, לשמש ולשמים, הייתה השפעה בתוך גורד השחקים ומחוצה לו. החוק הביא לבניית דור חדש של מגדלים בעלי צורת פירמידת מדרגות דמויי זיקורת (מבנה המקדש במסופוטמיה שבו שטח כל קומה קטן משטח הקומה שמתחתיה) שיצרו קו רקיע דינמי יותר. ברחובות הצדדיים, הגיעו הבניינים לגובה מ-9 עד 14 קומות, לפני שהחלה הנסיגה הראשונה. הבניינים דמויי הזיקורת, כונו "עוגות חתונה". כאשר בניין זכה בעיצוב מוצלח כתוצאה מהחוק, הוא הוסתר לעתים קרובות על-ידי שכנו הגבוה יותר.
המראה דמוי הזיקורת אפיין את גורדי השחקים בניו-יורק שנבנו משנות העשרים עד שנות החמישים. גובה הקומות הנסוגות גבר, באופן טבעי, ככל שהבניין הגיע לגובה רב יותר.
16.8 מגדלים ובניינים דמויי זיקורת בקו הרקיע של מנהטן משנות השלושים של המאה העשרים
הרעיון ליצור מרחב בין גורדי השחקים לא היה חדש. כבר ב-1891 חשב האדריכל לואיס סליבן מראשוני הבונים של גורדי שחקים בשיקגו, שיש להסיג את הבניינים מהרחוב כדי לאפשר אור רב יותר וכדי להגביר את תחושת ה"ניקיון".
16.9 רישום של לואיס סליבן המציג נסיגה של קומות.
לעומת שיקגו שבה הייתה מגבלה על נפח הבניין, וכנגד ערים אחרות, שבהן הוגבל גובה הבניינים, בניו-יורק היה אפשר לבנות ללא הגבלת גובה כאשר נוצל רק רבע משטח המגרש לבנייה. זאת, לצד האופציה לבנות על-פי זווית המגדירה את נסיגת קירות הבניין. האפשרות לבנות בניינים בגובה בלתי מוגבל, הפכה את המגרשים הגדולים למבוקשים במיוחד, כי אפשרו בניית בניינים גבוהים יותר ורווחיים יותר. היה חשוב ששטח גורד השחקים יהיה גדול, כי חלק ניכר מהחלל הפנימי של הבניין, נתפס על-ידי מעליות ומתקנים אחרים.
הצלחת תקנות הבנייה בניו-יורק מ-1916, הביאה לאימוצן בערים רבות אחרות בארצות-הברית, ובערים ברחבי העולם.
גורדי שחקים בסגנון האר-דקו
בין שתי מלחמות העולם, בין השנים 1920-1939, שלט סגנון האר דקו (ArtDeco) באירופה ובארצות-הברית. סגנון זה שהוצג ב-1925 בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות בפריז, עשה שימוש באלמנטים מעולם התעשייה והמדע המודרני, כמו אלומיניום ופלדה. האסתטיקה של סגנון האר דקו שהוא דקורטיבי ביסודו, התבססה על הצורות הגאומטריות של סגנון הציור הקוביסטי ועל הצבעים העזים של סגנון הציור הפוביסטי. מקור השראתו בתרבויות שונות ובתקופות היסטוריות שונות.
אדריכלי גורדי השחקים בניו-יורק הלבישו את הבניינים דמויי הזיקורת שהיו תוצר של חוקי התכנון החדשים, בקישוטים בסגנון האר דקו שהאיקונוגרפיה החדשה שלהם קיבלה השראה ממצרים העתיקה, מהעת העתיקה, מהמזרח הקדום, מהאצטקים, מהמאיה ועוד. דימויים מהטבע כמו פרחים, חיות ושמש זורחת, סוגננו בצורות גאומטריות, בקווים גליים, בזיגזגים ובאלכסונים. מוטיבים קלאסיים כעלי אקנתוס, כפות תמר, אנתמיון ומוטיבים מצריים שבהם כותרות פפירוס, שולבו עם אורנמנטים מאמריקה הצפונית והדרומית, ויצרו כך סגנון אמריקני ייחודי שהיה שונה מעט מהאר-דקו בצרפת. לאלה נוספו מוטיבים בהשראה מודרניסטית, כמו גלגלי שיניים וגלגלים מסוגננים השאולים מעולם המכונות והמכוניות. העיטורים המסוגננים האלה הבליטו את הפרטים האדריכליים. צורת המדרגות ששלטה בבניינים והחזרה הקצבית על צורות, הזכירה אדריכלות עתיקה ועם זאת ציינה עידן חדש של טכנולוגיה.
בעוד שבצרפת גגות הבניינים שעוצבו בסגנון האר נובו היו שטוחים, בניו-יורק, במקום גג שטוח, הופיעו צריחים ופירמידות במבנים אשר רבים מהם דומים יותר לטילים מאשר לבניינים. מטבע הדברים, קצהו העליון של גורד השחקים, בהיותו החלק הבולט בקו הרקיע של העיר, הוא המשמעותי ביותר בין הפרטים האדריכליים, ולכן גם המקושט ביותר. לחלק זה של הבניין נוספה בדרך כלל תאורת לילה מהודרת.
לא היה חומר אחד בלבד אשר שימש באופן בלעדי לעיצוב בניינים בסגנון האר דקו. לעתים נעשה שימוש בשני חומרים מנוגדים היוצרים פסי צבע, קווים מודגשים ואשליה של עמודים. שימוש באבן היה פופולרי. מועדפת במיוחד, הייתה אבן אינדיאנה. אבן גרניט לבנה שימשה כמסגרת לכניסות באמפייר סטייט בילדינג. בטרה קוטה (חרס), עוצבו בדרך כלל העיטורים האדריכליים. היתרון בחומר זה, הוא באפשרות לעצבו בצבעים שונים, דבר שהוסיף ממד חדש לנוף העיר.
בגורדי השחקים בסגנון האר דקו שולבו לעתים קרובות פסי אורות ניאון, זכוכית שחורה, אמייל שחור ופלסטיק. מתכות שנעשה בהן שימוש רחב הן אלומיניום ופלדת ניקל כרום אל-חלד. אלומיניום הוא קל, זול יחסית, ונוח לעיצוב. יתרונה של פלדת ניקל-כרום אל-חלד, הנראית יקרה מאוד ממבט ראשון, הוא בכך שאינה מתבלה. היא עמידה בפני קורוזיה, והניקל משווה לה גימור מבריק.
הבניינים שנבנו בסגנון האר דקו היו לאנכיים יותר ויותר, ופחתו בהם בהדרגה האורנמנטים שעיטרו אותם. הנטייה הייתה לעבר יצירת פרופורציות נעימות.
בניין קרייזלר, האמפייר סטייט בילדינג, בניין דיילי ניוז ורוקפלר סנטר, הם מהדוגמאות היפות ביותר של האדריכלות בסגנון האר דקו.
בניין קרייזלר
אחד הבניינים המזוהים ביותר עם סגנון האר-דקו בניו-יורק, הוא בניין קרייזלר (Chrysler) (1929) שתוכנן על-ידי האדריכל וויליאם ואן אלן (Van Allen William) (1883-1954), בהזמנת וולטר פ. קרייזלר (Walter P. Chrysler) מנהל חברת המכוניות קרייזלר בזמנו. קרייזלר רצה במבנה נועז שיכריז על תפארתו של העידן המודרני וייצג את חברת המכוניות שלו.
16.10 בניין קרייזלר במנהטן, ןןיליאם ואן אלן.
לבניין קרייזלר (77 קומות, גובה 319 מטר) מראה אינדבידואלי הודות לחלק העליון שלו, השונה במראהו מכל בניין אחר בניו-יורק. תוכנית גורד השחקים שאותו אנו מכירים היום, היא המוצלחת ביותר בין גרסאות אחדות שהציע ואן אלן. כל אחת מארבע חזיתות הבניין עוצבה בקשתות בצורת חצי סהר ההולכות וקטנות ככל שהן מתקרבות לקצה העליון של הבניין המסתיים בתורן המרכזי. הקשתות והדגמים הקורנים עוצבו מפסי פלדת אל חלד שביניהם חלונות משולשים. המראה הקורן של הקשתות ששולט בו מוטיב השמש הזורחת האופייני לסגנון האר נובו, משווה לבניין מראה תאטרלי. יש הרואים בחלקו העליון של בניין זינגר אשר בו הייתה קשת ומעליה קומות אחדות, מקור השראה לואן אלן.
בקומה ה-25 של בניין קרייזלר מתחילות הנסיגות שמספרן הוחלט על-פי שיקולים אמנותיים. את האסתטיקה צריך היה לשקול כנגד הכלכלה. נדרשה לבניין צורה כללית יפה, אך לא היה כדאי כלכלית ליצור נסיגות רבות מדי של קומות.
החומרים שבהם נבנה בניין קרייזלר הם: פלדה, לבנים ופלדת אלחלד. לבנים לבנות ולבנים באפור כהה יוצרות דקורציה אופקית המדגישה את שורות החלונות. בארבע פינות הקומה העליונה, מוקמו אחרי 1929, גרגוילים מפלדה המתארים את הנשרים האמריקניים מביטים על העיר. פסלים המעוצבים על-פי הסמל של מכוניות קרייזלר מקשטים את הנסיגות בקומות הנמוכות יותר, ביחד עם אורנמנטים של גלגלי מכוניות.
כל אלה עוצבו בסגנון אר דקו.
לובי הבניין עוצב בצורת משולש עם כניסות משלושה צדדים. קירותיו עשויים שיש מרוקאי אדום, ורצפתו עוצבה בקומפוזיציית אר דקו בשילוב אבן טברטין, אוניקס, שיש כחול ופלדה. ציור התקרה שהיה הגדול ביותר בעולם בזמנו (פרי עבודתו של אדוארד טרמבול (Edward Trumbull) הוא כשיר הלל לקדמה הטכנולוגית. מתוארים בו הבניין עצמו ובוניו במהלך העבודה.
בקומת הרחוב נמצא אולם התצוגה של מכוניות קרייזלר שעוצב מחדשב-32.1936 מעליות הבניין עוצבו בסגנון אר נובו עם פנלים משמונה סוגי עצים מרחבי העולם.
סיפורו של בניין קרייזלר משקף את מלחמת האדריכלים במירוץ לשמים. אחרי שינויים רבים של הרגע האחרון בעיצוב הבניין, וויליאם ואן אלן קיבל בחשאי אישור מהעירייה להוספת חוד מפלדת אל חלד בגובה שבע קומות. הייתה זו תגובתו לאחר שנודע לו ששותפו לשעבר אשר בנה את בנק מנהטן בוול סטריט באותו זמן שבו נבנה בניין קרייזלר, עיצב מחדש תורן מעל המבנה הפירמידלי שעיטר את בניין הבנק, כך שגובה בניין הבנק לאחר התוספת יעלה על גובה בניין קרייזלר. החוד של בניין קרייזלר ששאב השראה מהאורנמנט שעל מכסה המנוע במכוניות קרייזלר, נבנה תחת מעטה סודיות והוסתר בתוך הבניין בחמישה חלקים. בנובמבר 1929 הוא הוצב במקומו דרך פתח שיועד לו בגג, במשך כ-90 דקות. כך הובטח לבניין תואר הבניין הגבוה ביותר בעולם שאותו נשא במשך 15 חודשים.
המאמץ לבנות בניין שיחזיק בתואר הגבוה בעולם למשך זמן ארוך, התברר כבלתי אפשרי. בזמן שבניין קרייזלר עוד לא הגיע למלוא גובהו, החלה בניית מגדל האמפייר סטייט, שהיה לגבוה בעולם.
בניין קרייזלר שנחשב היום לאחד היפים בקו הרקיע של מנהטן, לא הלהיב אדריכלים רבים לאחר השלמת בנייתו, אך היה לאחד הסמלים של ניו-יורק, כמו בניין האמפייר סטייט, פסל החרות, רוקפלר סנטר, ומרכז הסחר העולמי.
בניין האמפייר סטייט
חודשיים לפני משבר הבורסה בוול סטריט ב-1929, הודיעה העיתונות על הקמת בניין האמפייר סטייט, הבניין הגבוה ביותר בעולם בפינת רחוב 34 והשדרה החמישית, במקום זוג בתי המלון וולדורף-אסטוריה (Waldorf-Astoria) (שנבנו בעשור האחרון של המאה ה-19). הבניין תוכנן על-ידי האדריכלים שריב(Shreve), לאמב (,(Lamb והארמון (Harmon) כבניין משרדים בסגנון אר דקו צנוע.
היוזמה לבנות גורד שחקים זה הייתה של סגן נשיא חברת המכוניות ג'נרל מוטורס (General Motors), ג'ון ג'. רסקוב ((John J. Raskob שרצה שהבניין החדש יעלה בגובהו על הבניין של יצרן המכוניות המתחרה קרייזלר, אשר היה עדיין בתהליך בנייה ב-29 באוגוסט 1929, היום שבו הוצגו התוכניות. הדרישה שהוצגה בפני הארכיטקטים הייתה לסיים את הפרויקט תוך שנה וחצי.
הרעיון היה לבנות בניין בעל מראה אנכי, כדי שיבלוט מעל הבניינים האחרים. הוחלט שהעיצוב יהיה פונקציונלי בלבד, במובן שהפונקציה תכתיב את העיצוב, בהתאם לאמירה המפורסמת של סליבן form follows function (צורה בעקבות פונקציה). לבניין 102 קומות שמהן 85 מיועדות לשימוש. הוא מתנשא לגובה 381 מטר (449 מטר לאחר תוספת אנטנת הטלביזיה ב- (1951 ומגמד את יריבו, בניין קרייזלר.
16.11 בניין אמפייר סטייט במנהטן, שריב,לאמב והארמון.
בניין האמפייר סטייט צומח בחן, באלגנטיות ובעוצמה. הוא גבוה, נועז ויפה. קירותיו נסוגים פנימה בהדרגה (בקומות השישית, ה-21, ה-25, ה-30, ה-72, ה-81 וה-86) בהתאם לחוקי הבנייה של העיר. בכל יום נבנתה יותר מקומה אחת. הבניין צמח קומה אחר קומה, בעוד תקוות המדינה שקעו עמוק יותר ויותר, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי. שנה ותשעה חודשים חלפו מאז תכנון הבניין, מהרישומים הראשונים, ועד השלמת הבנייה ב-1931. הבנייה המהירה התאפשרה הודות לשילוב טיפול אפקטיבי בהספקת החומרים והציוד, ובזכות כוח עבודה מאורגן ומיומן. הפלדה ששימשה כשלד הבניין (בכמות של 60,000 טון, פי שלושה מהכמות שנדרשה לבניית בניין קרייזלר) יוצרה בפיטסבורג (Pittsburgh) והועברה מיד לאחר ייצורה לניו-יורק.
בתחילה, הציבור חשש, והיה לו ספק לגבי יציבות הבניין, אך חוזקו ויציבותו עמדו במבחן. נמצא שתחת לחץ רגיל של רוח, תנועת הבניין מהמרכז מסתכמת בלא יותר מ-0.6 ס"מ בקירוב, בכל פעם. ברוח הוריקן חזקה המבנה נע בלא יותר מ-10 ס"מ ל-7.5 שניות.
קירות הבניין נבנו באבן גיר מאינדיאנה ובגרניט, ו-6500 חלונותיו עוצבו באלומיניום מבריק. כאשר החלונות (המנוקים פעם בחודש) נקיים, אור טבעי מציף את המשרדים. שבעים ושלוש מעליות ו-1860 מדרגות בבניין משרתות את 102 הקומות. 15,000 איש עובדים בבניין, ו-35,000 איש מבקרים בומדי יום. אדם העומד על מצפה הבניין, שוקל מעט פחות מאדם העומד על הקרקע.
הלובי של הבניין, אולם ארוך, גבוה וצר, עוצב על-ידי אמן המתכת אוסקר באך (Oscar Bach). זוהי יצירת מופת של אר דקו. הגרניט והשיש שבהם נבנו קירות הלובי יובאו מאירופה. את הקיר המערבי עיטר באך במדליונים מדוראלומין(duralumin – נתך של אלומיניום, נחושת ומנגנז) בסגנון אר דקו. צללית של בניין האמפייר סטייט מוצגת בתבליט, ובמדליונים קטנים יותר מתוארות התעשיות השונות שהביאו לבנייתו.
לבניין האמפייר סטייט ששמר על תואר הגבוה בעולם במשך ארבעים שנה (עד שנבנו המגדלים התאומים של מרכז הסחר העולמי, בשנות השבעים של המאה ה-20), הייתה השפעה דרמתית על קו הרקיע. של מנהטן. הקצה העליון שלו הואר לראשונה ב-1964 לכבוד היריד העולמי שנערך בניו-יורק. מאז שהושלמה בנייתו הוא היה לסמלה של ניו-יורק, כפי שהיה מגדל אייפל לסמל של פריז. כאשר נפתח, הוא נראה כגוליבר בארץ הגמדים. נאמר עליו שהיה אבן הפינה המציינת את תחילת המודרניזם, ללא ניסיון להציג חידושים או להיות מוזר. לעומת בניין קרייזלר שהושמץ, בניין האמפייר סטייט זכה בתשבחות.
במחקר כלכלי נמצא שבמרכז מנהטן, 63 קומות יספיקו לכסות את ההוצאות הכבדות על הקרקע באזורי המסחר. על-פי אותו מחקר, ככל שמספר הקומות עולה מעבר ל-63 קומות, הרווח לכל קומה נוספת הולך ופוחת עד הקומהה-132, שבה הרווח נעלם לחלוטין. היבטים כלכליים השפיעו על כל פרט בעיצוב בניין האמפייר סטייט שמדגים את העיקרון של צורה הבאה בעקבות הכספים(form follows finance), יותר מרוב גורדי השחקים האחרים. עם זאת המשבר הכלכלי העולמי פגע בו קשות. באותן שנים, משרדים חדשים בניו-יורק לא נשכרו, וישנים ננטשו. זו הסיבה שבזמן פתיחתו, כונה הבניין "Empty StateBuilding" (מילולית: הבניין הריק של המדינה). במשך עשר השנים מאז פתיחתו, רק רבע מהמשרדים בבניין הושכרו. למעשה, מהבניין לא הופקו רווחים עד 1948. רסקוב נאלץ לשלם מהונו הפרטי את תשלומי המשכנתא, אך עלות הבנייה פחתה במידה רבה כתוצאה מהמשבר הכלכלי, ובמקום עלות מוערכת של 43 מיליון דולר, היא הסתכמה ב-24 מיליון דולר בלבד.
ב-1945 מטוס מפציץ 52B- של חיל האוויר האמריקני סטה ממסלולו בערפל, בשבת בבוקר, ופגע בקומה ה-79 של הבניין. הטייס נהרג, ועמו שלושה-עשר איש. המגדל נפגע קלות, למרות שהמטוס טס אל תוך הקיר החיצוני. בעלי הבניין ראו בכך סימן לעמידותו. העובדה שהנזק לבניין היה מזערי, נובעת מממדיו הקטנים של המטוס שהיה בגודל בינוני.
בעקבות תאונה זו, ובעקבות תאונה נוספת שאירעה זמן קצר לאחריה, שבה פגע מטוס צבאי אמריקני דו-מנועי 45-C בקומה ה-46 בבניין הבנק של מנהטן בוול סטריט, הוטלו הגבלות חמורות על טיסות מעל מנהטן.
בניין דיילי ניוז
בניין דיילי ניוז (Daily News) (1929-1930) נבנה בתכנון האדריכלים ריימונד הוד (Raymond Hood) (1881-1934), אנדרה פרווילו (André Fouilhoux) וג'ון מיד הוולס (John Mead Howells), על-פי הזמנת המוציא לאור של העיתון דיילי ניוז, ג'וזף פטרסון (Joseph Patterson). הבניין שנבנה בזמן שבו הדיילי ניוז היה העיתון הנפוץ ביותר בארצות-הברית, נועד למשרדי העיתון. ב-10 הקומות הראשונות שהן הגדולות יותר, שוכנו מכבשי הדפוס.
16.12 בניין דיילי ניוז, ריימונד הוד, אנדרה פרווילו וג'ון מיד הוולס.
ווד שכנע את לקוחו לבנות גורד שחקים בחלל קטן מזה שהתאפשר על-פי החוק, כדי ליצור אפקט יותר דרמתי. לעומת בניינים אחרים בתקופה זו, שנבנו עם מעטפת שעוצבה בהתאם לחוק הנסיגה, מבנה זה מציג מראה פשוט ביותר, ומהפכני. מעל הקומה התשיעית בחזית שברחוב 42, צמח הבניין שבו 37 קומות (לגובה 145 מטר), ישר, ללא צורה מדורגת, בעוד שלצדדיו, צורת מדרגות. האנכיות מודגשת בבניין על-ידי קווים אנכיים א-סימטריים בשחור לבן. פסים אנכיים של לבנים לבנות מופיעים לסירוגין עם פסים אנכיים של חלונות שבהם זכוכית כהה. החלק של הגג עם הציוד שבו, מוסתרים על-ידי קיר בגובה קומות אחדות.
בחזית הבניין לוח גרניט בגובה שלוש קומות שעליו מתוארים בתבליט בסגנון אר דקו עובדי המשרדים תחת מוטיב השמש הזורחת (האופייני לסגנון האר דקו) שמאירה את הבניין שנישא מעליה.
בלובי של הבניין, גלובוס ענק במרכז אולם עגול המעוטר בזכוכית שחורה ובכיפה, ומרוצף בפסיפס. מלבד הגלובוס, ניתן להבחין באולם זה במדי חום, מודדי רוח ושעונים המציגים את השעה בערים מרכזיות בעולם. כל אלה מסמלים את התפיסה הגלובאלית של העיתון.
בצדו המזרחי של הבניין נבנתה תוספת על-ידי האדריכלים הריסון ואברמוביץ (Harrison and Abramowitz) ב-1958.
רוקפלר סנטר
גישה אורבנית בעיצוב מערך של גורדי שחקים אנו מוצאים ברוקפלר סנטר(Rockefeller center) (1931-1939), קומפלקס מסחרי של עסקים ובידור בין הרחובות 48 ו-51, ובין השדרות החמישית והשישית במרכז מנהטן, שתוכנן על-ידי ריימונד הוד. רעיון בניית רוקפלר סנטר עלה ב-1929 בעקבות הצורך של חברת מטרופוליטן אופרה במשכן חדש. המשבר הכלכלי העולמי מ-1929 שגרם לאי-ודאות, הביא לנסיגת חברת מטרופוליטן מהפרויקט.
ג'ון ד. רוקפלר הצעיר (.John D. Rockefeller Jr) היה נחוש לפתח את הפרויקט הזה שהוא הראשון בממדיו אשר מומן על-ידי משקיע פרטי. כאשר נבנה מרכז רוקפלר, מרכז מנהטן עדיין לא היה מרכז מסחרי של נדל"ן כפי שהוא היום. רוב הבניינים באזור זה היו בתי מגורים קטנים. כדי לממן את הבנייה בימים הקשים של המשבר הכלכלי, רוקפלר מכר מניות נפט בערך של 2$ למנייה כאשר עשור שנים לפני כן ערכן היה 80$ למנייה.
16.13 רוקפלר סנטר, ריימונד הוד.
ריימונד הוד יצר יצירת מופת של אר דקו בעיצוב עירוני. כמי שלמד בבוזאר (Beaux Arts בית הספר לאמנויות בפריז) את עיקרון התכנון העירוני שעל-פיו תכנון עירוני אפקטיבי מבוסס על ציר – רחוב או שדרה שלצידיהם מבנים הרמוניים המובילים למוקד מוגדר – הוא ארגן את המבנים במערך פורמאלי וצירי. שדרת הולכי הרגל בקומפלקס מושכת אליה מבקרים ותורמת להנאה מחיי העיר.
תפיסת התכנון ברוקפלר סנטר היא מסחרית בבסיסה, אך מציעה לציבור יותר מאשר צירוף של סדרת בניינים. זהו מודל חדש שבו גורד השחקים מהווה חלק מקומפוזיציה של קבוצת גורדי שחקים. כאן נלמדו היטב היחסים בין הבניין לרחוב. שילוב גבהים שונים של בניינים מיתן את רושם המגדלים, ואפשר במפלס התחתון בניית מדרכות וכיכרות.
לאחר בנייתו, מרכז רוקפלר לא משך אליו אנשים. גם כאשר מסעדות החליפו את החנויות במקום, השטח נותר בשיממונו. ג'ון ד. רוקפלר שהיה נואש להחיות את הכיכר, יזם משטח החלקה זמני שמיד עם התקנתו ב-1936, הפיח חיים במרכז רוקפלר והיה למאפיין בלתי נשכח שלו. משטח ההחלקה שפתוח בעונת החורף, מוקם במרכז מערך הבניינים, בכיכר השקועה בין הבניינים ומוקפת בגן הערוך בשיפוע היורד אליה. את הגן מקיפה שורת דגלים רשמיים של מדינות, המוסיפים צבע ותנועה ליער הבניינים האפורים של הקומפלקס. בכיכר בולט פסל מוזהב של פרומתיאוס שעוצב על-ידי הפסל פול מנשיפ(Paul Manship).
מלבד פסל פרומתאוס, יש בקומפלקס המסחרי הזה כ-200 יצירות אמנות – ציורים, פסלים ופסיפסים של כחמישים אמנים. בין היצירות בולט גם פסל אטלס של הפסל לי לורי (Lee Lawrie) הנמצא לפני הבניין הבינלאומי שממוקם מול כנסיית סנט פטריק (St. Patrick). השימוש הרחב באמנות יוצר תחושה של שפע ועושר.
בניין RCA, היחיד במרכז רוקפלר שאפשר לכנותו יצירת מופת, הוא הראשון והמרכזי בין 21 בנייני מרכז רוקפלר. סגנון האדריכלות שלו הכתיב את תוכניות הבניינים האחרים במערך הכולל של הפרויקט. זהו בניין גבוה וצר (צר במיוחד מכיוון חזיתו המזרחית) בן 70 קומות, השובר את צורת הזיקורת שהייתה מקובלת בזמנו. הוד לקח את התוכנית הפשוטה בצורת קופסא, מיקם אותה במרכז, ושיווה לה אופי פיסולי וחינני בהוסיפו סדרת מדרגות בנסיגות קטנות פנימה, שהפכו את הבניין לבעל מראה של מישורים צפים. נסיגות קצביות אלה הושפעו מהקוביזם שהיה חביב במיוחד על האר דקו. זהו שיר הלל לעידן המודרני ולעתיד הטומן בחובו את פלאי הטכנולוגיה של המאה העשרים. הייתה זו מחווה חזותית טהורה. במקרה זה לא נדרשו הנסיגות כדי לעמוד בדרישות החוקים העירוניים. הוד הבין שצורת הקופסא בלבד, תהיה רבת-עוצמה, אך ללא אופי פואטי.
קירות בניין RCA נבנו באבן אינדיאנה. בעיצוב החלונות שבו ניכרת השפעת בניין הדיילי ניוז שהוד היה שותף לתכנונו. המעליות בבניין מוקמו במרכזו, וסביבן מוקמו המשרדים, כמו בבניין האמפייר סטייט ובבניין קרייזלר. לאדריכל היה חשוב שהאור יחדור לכל משרד.
קבוצת הבניינים העיקרית ברוקפלר סנטר, לא הושלמה לפני 1940. מרכז רוקפלר סגר את תקופת גורדי השחקים שלפני מלחמת העולם השנייה, תקופה שבה לא נבנו בניינים רבים, כתוצאה מהמשבר הכלכלי.
גורדי השחקים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה
אחרי מלחמת העולם השנייה, ניצבה האדריכלות בניו-יורק על פרשת דרכים. השימוש ההיסטוריציסטי בסגנונות השונים, שנמשך במשך שנות השלושים, נפסק. תקופת ההחייאות של סגנונות העבר מתה, ואתה גם האר-דקו. האוכלוסייה שעברה את מלחמת העולם השנייה, לא יכולה הייתה להיכנע לרומנטיציזם הנאיבי.
מאז שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים החל המודרניזם לפרוח בארצות-הברית. הגישה באדריכלות הייתה לפרגמאטית. בנטייתם לסטנדרטיזציה אשר לה הטיפה התנועה המודרנית, נראו הבניינים כתוצר של מכונה. הייתה נטייה לשימוש בחומרים חדשים, בצורות פשוטות, ובמראה חמור, ללא קישוטים. השמטת העיטורים והבנייה בצורות גאומטריות פשוטות הוזילה במידה רבה את הבנייה.
ב-1961 חוק הנסיגה בניו-יורק שונה ואפשר תוספת לגובה, במקביל להגדלת השטח הציבורי. הייתה לכך השפעה על העיצוב. מכתיבי טעם אדריכלות גורדי השחקים, לאחר מלחמת העולם השנייה, היו מיס ון דר רוהה ומשרד האדריכלים סקידמור, אווינגס ומריל (Skidmore, Owings & Merrill). קופסת הזכוכית, בעלת הצורה המופשטת, הייתה לצורה הדומיננטית של גורד השחקים. בניין המשרדים קיבל תפקיד של פסל מינימליסטי הניצב על כיכר, לאו דווקא כחלק מהמרקם העירוני.
התקדמות הטכנולוגיה ושינויים באידאולוגיה של האדריכלות, שחררו את בניין המשרדים הגבוה מתלות בטבע ובמיקום. לתאורת הניאון ולמיזוג האוויר, הייתה חשיבות רבה, כגורמים לשינוי שחל בתפיסת אדריכלות גורדי השחקים. נורות הניאון סיפקו רמה גבוהה של תאורה, ללא חימום מוגזם, ואפשרו השכרת משרדים, גם בחלל הפנימי של הבניין.
מאחר ולא נדרשו חלונות גדולים, כדי להאיר את פנים הבניין, גובה התקרה הוקטן, והיה אפשר לבנות יותר קומות במסגרת מעטפת הבניין שהייתה מותרת על-פי חוקי התכנון.
השינוי המשמעותי ביותר, אחרי מלחמת העולם השנייה, היה אימוץ חזית זכוכית. אם לפני המלחמה, שימשה הזכוכית ליצור חלונות, הרי אחרי המלחמה, היא שימשה כתחליף לקירות. הייתה זו תוצאה של נטייה אופנתית, יותר מאשר מגישה פונקציונלית. לקירות הזכוכית היו חסרונות, ובהם, סנוור השמש, והוצאה גדולה על חימום וקירור כי הזכוכית היא מוליכת חום טובה. כדי להתגונן מפני השמש המסנוורת נדרש שימוש בתריסי פלסטיק פנימיים, או בוילונות מבד.
איכות החיים בגורדי השחקים לא זכתה לתשומת לב רבה בקרב המעצבים, וגם לא בקרב הציבור. היא לא היוותה נושא מרכזי בדיון האקדמי, וספרים רבים שפורסמו על המגדלים, מתמקדים, באופן כמעט בלעדי, במגדל כאובייקט דקורטיבי, או מבני.
בניין מזכירות האו"ם בניו-יורק
לארגון האומות המאוחדות שנוסד בסן פרנציסקו ב-1945, נדרש משכן לפעילותו. ארצות-הברית, כמעצמה העולמית, נבחרה למדינה המארחת, ובתוכה נבחרה העיר ניו-יורק. ארגון האו"ם אינו כפוף לחוקים מקומיים, אך אתר פעילותו תוכנן בהתאם לתקנות הבנייה של העיר ניו-יורק, בהיותה אחראית להגנה עליו מפני סכנת שריפות.
הבניין הבולט ביותר במתחם האו"ם בניו-יורק הוא בניין מזכירות האו"ם(1952-1947). המתכנן הראשי שלו היה האדריכל האמריקני וואלאס ק. האריסון (Wallace K. Harrison) (1895-1981) שנעזר בעשרה אדריכלים נציגי מדינות שונות, בהם לה קורבוזיה (Le Corbusier) מצרפת ואוסקר (Oscar Niemeyer) מברזיל.
16.14 בניין האו"ם בניו-יורק, וואלאס ק. האריסון.
לבניין מזכירות האו"ם 39 קומות (בגובה כולל של 154 מטר) ולו צורת לוח טהור, ללא עיצוב קומות-מדרגות, וללא דקורציה. בהשראת לה קורבוזיה, הבניין מונומנטלי, וקירות זכוכית ירוקה משמשים לו כמעטפת בצדו המזרחי ובצדו המערבי. מזרח הבניין צופה אל נהר האיסט ריבר (East River) שבין מנהטן וקווינס, ובקירות הזכוכית הירוקה שבמערב הבניין, משתקף קו הרקיע של מנהטן. הקירות הצדדיים של הבניין, הפונים לצפון ולדרום, צופו ב-2000 טון שיש לבן מוורמונט (Vermont). מעטפת חלקו העליון של הבניין עשויה אלומיניום המסתיר את ציוד השרות של הבניין. קומות שרות מחלקות את החזית לשלושה חלקים אופקיים.
מלבד 39 הקומות שעל פני הקרקע, יש בבניין שלוש קומות תת-קרקעיות המתחברות לקומות-תת-קרקעיות של בניין הוועידות. בתוך הבניין סופקה כל הנוחיות לעבודה יעילה של צוות העובדים. אין בו שטחים מבוזבזים, ואין במשרדיו שרובם קטנים, כל סממנים של פאר. מחיצות פלדה המחוברות לשלד העיקרי של הבניין, ניתנים להזזה בקלות ובמהירות, כדי לאפשר התאמה לצרכים המשתנים.
קירות הזכוכית מאפשרים חדירת אור יום למשרדים, ו-4000 יחידות מיזוג אוויר שמוקמו מתחת לחלונות, תורמות לבידוד הבניין מתנאי מזג האוויר.
בניין מזכירות האו"ם הוא אחת הדוגמאות הראשונות לבניין בצורת קופסת זכוכית שייצג את הרוח החדשה של המודרניזם. מעניינת במיוחד היא העובדה שהאדריכלות החדשה הופיעה דווקא בגורד שחקים מוסדי.
בניין סיגראם
בניין סיגראם בניו-יורק (ראה תמונה 14.30) שנבנה ב-1958, על-פי תוכניתם של מיס ואן דר רוהה ופיליפ ג'ונסון, הוא בניין שבו 38 קומות (בגובה 160 מטר). הגאומטריה הפשוטה שבו יוצרת תחושה של אחדות וקצב. פסי ברונזה אופקיים מופיעים לסירוגין עם פסי ברונזה אנכיים שבין החלונות, ומדגישים את הקו האנכי בבניין. אלה, לצד הצבע החם של הזכוכית, מציגים עושר של פשטות ודיוק. המכלול מאופיין בסדר, בהגיון ובבהירות. מיס ואן דר רוהה מבטא בבניין זה אוניברסליות, רעיון מרכזי של הסגנון הבינלאומי שמקורו בבית ספר הבאוהאוס.
לבניין סיגראם, כמגדל זכוכית, לא היה תקדים. לא היה תקדים גם לרחבה שלפניו, עם ספסלי השיש האיטלקי שלצדדיו, ושתי המזרקות הגדולות לפני חזיתו. המגדל בנוי ללא העיצוב הפירמידאלי שהיה מקובל בזמנו. יש בו אולם מבואה מאבן טברטין בגובה שתי קומות. כמו רוקפלר סנטר, בניין סיגראם היה זה מין מודל שהציג אפשרויות חדשות לגורדי השחקים. הבעיה הייתה שנולדו לו חיקויים רבים, אשר אף לא אחד מהם, הגיע לרמת המצוינות שבו.
אחד החידושים של בניין סיגראם היה תאורת הלילה שלו שפותחה על-ידי יועץ התיאורה ריצ'רד קלי (Richard Kelly), בשיתוף פעולה עם מיז ון דר רוה ופיליפ ג'ונסון. בלילה הואר הבניין כולו, על-ידי מערכת תאורה משנית בעוצמה של עשרים אחוז מהתאורה בה נעשה שימוש במשך היום. היום, התאורה בבניין סיגראם אינה מהווה תופעה יוצאת-דופן. תאורת הלילה בגורדי השחקים של ניו-יורק זוכה לתשומת לב מיוחדת, ובניינים רבים מוארים בצורה מרהיבה ביותר.
בניינים כמו בניין סיגראם, קיבלו עידוד ממדיניות ההתרחקות משולי הרחוב, ויצירת רחבה לפני הבניין שבא לידי ביטוי בשינוי ב"חוק הנסיגה" מ-1961. למעשה, גורד השחקים נכפה על מרקם עירוני ישן, על ממדים של רחובות ומגרשים שקדמו, במידה רבה, לבניינים שהטילו צל באורך מאות מטרים, ואשר השפעתם על הרוחות ועל האוורור הייתה משמעותית.
שנות השבעים והשמונים במאה העשרים
בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים המגדלים המודרניסטים החלו להיראות מונוטוניים מדי. אדריכלים השתדלו ליצור לבניינים שבנו מראה ייחודי בקו הרקיע של העיר. לחלקו התחתון של הבניין שממנו צומח גורד השחקים, ניסו יצרו עיצוב המתקשר עם האנשים ברחוב. כתגובה למונוטוניות ששלטה בגורדי השחקים שעוצבו בסגנון הבינלאומי, הייתה נטייה להחזיר את סגנונות העבר ולשלב אותם עם רעיונות חדשים כדי ליצור מגוון רחב יותר של צורות, וכדי לתת לחברה הכלכלית המאכלסת את הבניין זהות אדריכלית סמלית.
בשנות השבעים של המאה העשרים נראה היה שדרישות השוק החלו להשתנות. אם בבניינים המודרניסטיים הייתה תכלית אחת לכל בניין, כמו בניין משרדים, או בית מלון, הרי שבשנות השמונים היה ביקוש לגורד שחקים שישמש גם כמקום מפגש חברתי. בסוף שנות השמונים, רוב גורדי השחקים שנבנו בניו-יורק, הכילו מין כיכר בתוך בניין – אטריום, קניון, או "גלריה". תוכניות מעין אלה, היו לאופייניות לגורדי שחקים במנהטן, בגלל תוכנית הגריד שלה שמציעה מעט מאוד כיכרות פתוחות. חלל פנימי גדול, מין קניון המורכב מקומות אחדות שבהן חנויות ומסעדות, ניתן למצוא בין השאר בבניין סיטיקורפ (Citicorp), בבניין פארק אווניו פלאזה (Park Avenue Plaza) ובטראמפ טוואר (Trump Tower).
שנות השבעים של המאה העשרים הציגו חידושים גם בתחום טכניקת הבנייה של גורד השחקים. בעוד שבגורד השחקים הקונבנציונאלי קיים מבוך של עמודים פנימיים, בטכניקה החדשה, קירות חיצוניים, המורכבים מעמודים צפופים מפלדה, משמשים כנושאי הקירות, ומאפשרים משטחים גדולים, ללא עמודים. אירונית במידה מסוימת היא העובדה שמעטפת הבניין תומכת בחלק נכבד ממשקל הבניין ומחזירה בכך את האדריכלות לתקופות שקדמו לעידן המודרני.
בניין סיטיקורפ
לבניין סיטיקורפ (Citicorp) (1977-1974) שנבנה למען בנק סיטיקורפ על-פי תוכנית של משרד האדריכלים יו (אשר) סטאבינס (Hugh (Asher) Stubbins)(נ' 1912), זהות ייחודית בקו הרקיע של מנהטן. קצהו העליון (שגובהו 50 מטר) הנישא מעל 59 קומות של משרדים (הגובה הכולל של הבניין 279 מטר), חתוך באלכסון, בזווית של 45 מעלות. גורד השחקים נבנה באתר כנסיית סנט פטרוס (St. Petrus) הלותראנית שסיטיקורפ חולק אתה את ביתה החדש, אף הוא על-פי תוכניתו של סטאבינגס. הכנסייה אשר מכרה את הבניין שלה ב-1970, הציבה שני תנאים. תנאי אחד היה שהכנסייה החדשה תיבנה במקום הישנה עם שמים פתוחים מעליה, ותנאי שני דרש הקמת כיכר מתחת למגדל, אשר תמשיך את מסורת הכנסת האורחים של הכנסייה.
כדי למלא את התנאי הראשון, נאלץ האדריכל לשנות את תוכניתו המקורית שבה ארבעה עמודי הבניין הוצבו בפינותיו. עיצוב כזה לא היה מותיר השמים פתוחים מעל הכנסייה. המהנדס של הבניין הציע על כן להעביר את העמודים הגבוהים התומכים בבניין (שגובהם 40 מטר) מהפינות אל מרכזי החזיתות (22 מטר מהפינות) ולפנות את החלל שמעל הכנסייה. מלבד עמודים אלה תומך בבניין מבנה המעלית הנמצא במרכז הבניין.
התנאי השני של הכנסייה התקיים עם בניית כיכר פנימית ואטריום שעוצבו למטרות בילוי בשעות הפנאי. האטריום ששלוש כניסות מובילות אליו מהרחוב, מואר מלמעלה באור יום ומוקף בשבע קומות של חנויות ומסעדות. לקומת הכניסה שלו כיכר פנימית ומפל מים לצד גרם מדרגות רחב בפינת רחוב 53 וגישה ישירה לרכבת התחתית. כך, בניין סיטיקורפ הפיח חיים חדשים במרכז מנהטן.
16.15 בניין סיטיקורפ, יו סטאבינגס.
אשר לקצה העליון של הבניין, התוכנית המקורית הייתה לבנות בו 100 דירות בדגם של נסיגות היוצרות שיפוע לכיוון מערב, שיתקשר לבניין קרייזלר. כאשר התברר שתוכנית זו מנוגדת לתקנות המחמירות של הבנייה בניו-יורק, הוחלט שהשיפוע בחלק העליון של הבניין יפנה לכיוון דרום ויספק אנרגיית שמש באמצעות קולטים שיחוברו לציוד מיזוג האוויר בבניין. בסופו של דבר, הטכנולוגיה לא הייתה מתקדמת דייה. התוכנית השאפתנית הזו לא יצאה לפועל, אך נותרה הצורה.
במקום דירות, מוקם בחלק העליון של הבניין חלק גדול מהציוד שלו, כולל מערכת קירור, שנאים של חברת החשמל, גנראטורים לשעת חירום, חדרי מכונות של המעליות, ומערכות אוורור שונות. מלבד אלה מוקמה בחלק זה של הבניין מערכת מהפכנית המכילה לוח מ-400 טון בטון הקולט זעזועים שנגרמים על-ידי רוחות. באופן זה מופחתות תנודות הבניין במידה של עד 50 אחוז.
סיטיקורפ סנטר (לא כולל הכנסייה) ופנים האטריום שלו מצופים באלומיניום. כך גם החלק התחתון של המגדל. למגדל עצמו חזית אחידה עם פסי אלומיניום ופסי חלונות לסירוגין, והקצה העליון שלו מצופה כולו באלומיניום המשווה לבניין מראה חלק וקר.
המערכת המבנית של הבניין חוזקה שנה לאחר השלמת הבנייה כדי להבטיח שבמקרה של רוחות הוריקן רבות-עוצמה שהן נדירות, הבניין לא יקרוס. רוחות חזקות הן אויב מתמיד של בניינים גבוהים, במיוחד כאשר הם ניצבים על עמודים בגובה 40 מטר מעל מפלס הרחוב, כמו בניין סיטיקורפ.
לאחר המיזוג של סיטיקורפ עם חברת טרבלרס גרופ (Travelers Group)ב-1998, המרכז נקרא סיטיגרופ סנטר (Citigroup Center). בקיץ 2002 החשש מהתקפת טרור הביא לחיזוק האומנה מצד רחוב 53 במגנים מפלדה ונחושת נגד פצצות.
בניין AT&T
בניין AT&T (היום בניין חברת סוני) (1978) (ראה תמונה 15.4), אותו תכננו פיליפ ג'ונסון (נ' 1906) וג'ון ברג'י (John Burgee) (נ' 1933), הוא אחד הסמלים המובהקים של האדריכלות הפוסט מודרנית. כמו בניין סיטיקורפ, יש לו זהות ייחודית בקו הרקיע של מנהטן. זהו מגדל בן 37 קומות, מגרניט וורודה. בקצהו העליון גמלון ענק שבור, ובבסיסו, כניסה המעוצבת בצורת שער-ניצחון, הנפתח על-פני קומות אחדות.
למרות שרובו בנוי בצורה מקובלת ביותר, הבניין עורר מחלוקות רבות בזמנו. הציבור נזעק בגלל הגמלון יוצא הדופן. התגובה הנסערת הייתה מיותרת במידה רבה, כי הבניין ממוקם באזור צפוף של בניינים שאינו מאפשר את ראייתו מרחוק. ניתן לראות אותו בבירור מהבניינים הסמוכים בלבד. ברג'י וג'ונסון הבינו שהחלק העליון של הבניין, וחלקו התחתון, אינם חייבים להיראות כחלקים מיחידה אחת, כי הם משרתים אדונים שונים. החלק העליון משרת את קו הרקיע בעוד החלק התחתון, מהווה חלק מהרחוב.
מרכז הפיננסים העולמי
מרכז הפיננסים העולמי (Financial world center) (1981-1988) שעוצב על-ידי סזאר פלי (Cesar Pelli) (נ' 1926) הוא לבו של אזור פיתוח חדש, באטרי פארק סיטי (Battery Park City) שנבנה על גדת נהר ההדסון ליד מרכז הסחר העולמי. פלי יצר דגם עירוני חדשני. המרכז הפיננסי כולל ארבעה מגדלים (33 עד 54 קומות) הצומחים מתוך אותה פלטפורמה ומחוברים ביניהם חיבור פנימי דרך הקומה השנייה. לפני הפיגוע הרצחני ב-11 בספטמבר 2001, הם היו כולם מחוברים באמצעות גשרים למרכז הסחר העולמי.
16.16 מרכז הפיננסים, בטרי פארק. במנהטן, סזאר פלי.
פלי רצה שהאדריכלות של הבניינים האלה תתמזג עם האדריכלות אשר סביבה. המגדלים, עם הנסיגות שלהם (צורת המדרגות) מזכירים את גורדי השחקים משנות העשרים של המאה העשרים, וכך משתלבים היטב בקו הרקיע של דרום מנהטן.
חזיתות המגדלים במרכז הפיננסי עוצבו בגרניט ובזכוכית. מידותיהם של החלונות הולכים וגדלים עם כל נסיגה. לכל אחד מהמגדלים גג ייחודי מנחושת. לבניין מס' 1 (מ-1986) – גג בצורת פירמידה חתוכה, לבניין מס' 2 (מ-1987) – גג בצורת כיפה, לבניין 3 (מ-1985) – גג בצורת פירמידה, ולבניין 4 (מ-1986) – גג פירמידת מדרגות.
פלי, במקום לארגן חללים ציבוריים מוגדרים, עיצב אטריום ענק בלב מרכז הפיננסים, בין בניינים 2 ו-3. באטריום נמצאת כיכר פנימית שבה חנויות, מסעדות וספסלים, הנפתחת ישירות אל כיכר המרכז הפיננסי העולמי. בתוך המרחב הפנימי הזה המרוצף בשילוב של שיש בהט ושיש רוהו אליקאנט(Roho Alicante) מתקיימים לעתים קונצרטים, הופעות שונות ותערוכות. בולט ביופיו הוא גן החורף של האטריום, בית זכוכית ענק שעצי תמר בגובה 12-16 מטר נישאים בתוכו.
בקומות המשרדים של בנייני המרכז הפיננסי ממוקמים מחשבים שניתן להכניסם לחדרים ללא חלונות, המהווים חלק גדול מהחללים הפנימיים. המשרדים ממוקמים לאורך הקירות החיצוניים ומוארים על-ידי אור היום החודר דרך החלונות.
הקומפלקס נפגע מאוד (במיוחד החלקים הפנימיים של הבניינים, כולל גן החורף) בפיגוע הרצחני מ-11 בספטמבר 2001, אך הוא שוחזר וחזר לפעילות.
מרכז הסחר העולמי
רעיון הבנייה של מרכז סחר עולמי עלה כבר בסוף מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות החמישים של המאה העשרים רשות הנמל של ניו-יורק וניו ג'רסי(Port Authority of New York and New Jersey) התעניינה בפרויקט וקבעה לו אתר בדרום מנהטן. האדריכל מינורו ימסאקי (Minoru Yamasaki) (נ' 1912) נבחר לעצב את הפרויקט. מרכז הסחר העולמי היה מערך של שבעה בניינים על 64 דונם. במרכז הקומפלקס נבנו מגדלים תאומים (Towers Twin) (1965-1970) עם 110 קומות שנישאו לגבהים 417 ו-415 מטר והיו לבניינים הגבוהים ביותר בעולם עד שנבנה מגדל סירס (Sears Tower) בשיקגו ב-1974. מלבד המגדלים התאומים, נבנו בקרבת מקום ארבעה בניינים נמוכים יותר ובית מלון.
ימסאקי אשר חש שקשה להעריך את בניין האממפייר סטייט בגלל היעדר מרחב שיאפשר לתפוס את ממדי העיצוב שלו, החליט ליצור רחבה לפני הבניינים התאומים כדי שיהיה די מרחק להתרשם מהם. משמעות הרחבה הגדולה הייתה שיהיה צורך לבנות בניינים גבוהים דיים למלא את החסר במטרים רבועים של משרדים, שנוצר כתוצאה מהרחבה. במקור, הכוונה הייתה לבנות את המגדלים התאומים בגובה 80-90 קומות, אך מאוחר יותר, ביוזמת צוות יחסי הציבור ברשות הנמל של ניו-יורק, אשר בנתה והפעילה את הפרויקט, הוחלט לבנותם כבניינים הגבוהים יותר בעולם.
16.17 המגדלים התאומים במנהטן, מינורו ימסאקי.
המגדלים התאומים אשר זכו לכינוי חיבה "דוד (David) ונלסון (Nelson)", על-שם האחים רוקפלר (Rockefeller), עוצבו בצורת תיבות פשוטות שניצבו על הרחבה הגדולה כפסל מינימליסטי. עובדת היותם תאומים, שברה את הבנאליות שהייתה נוצרת, לו היה מדובר בבניין אחד מסוג זה.
בבניית המגדלים התאומים נשברה מסורת ארוכה של גורדי שחקים שנמשכה כמעט מאה שנה, אשר על-פיה הם נתמכו על-ידי שלד פנימי מעמודי פלדה שמוקמו במרחק כשישה מטר זה מזה. הקירות החיצוניים של הבניין היו למעשה קירות מסך שאינם תומכים במבנה. הגובה של הבניינים התאומים, שהיה ללא תקדים, הציב אתגר חדש בפני המתכננים. המבנה צריך היה לתמוך לא רק במשקל העצום של הבניין, אלא גם להתגבר על לחץ הרוחות על הקומות הגבוהות של הבניין. הפתרון נמצא בבניית הבניינים כ"צינורות" מסבכת עמודי פלדה רבי-עוצמה. המבנה החיצוני הקשוח היה עמיד בפני רוחות בעוצמה של 240 ק"מ לשעה. לאחר כמאה שנה של שימוש בקירות מסך, הקיר החיצוני חזר לתפקידו כתומך בבניין.
הקירות החיצוניים נבנו משלד שבו מוטות פלדה ברוחב כ-48 ס"מ, ובמרחק כ-56 ס"מ ביניהם. מוטות אלה חוברו לרצפות שנבנו מראש. התוצאה הייתה מבנה קל וחזק, העמיד בפני לחץ של רוחות חזקות. לטכניקת בנייה זו שבה הקיר החיצוני הוא התומך בבניין, היה תקדים בבניין אי בי אם (IBM) בסיאטל (1962-1962) הנישא לגובה עשרים קומות, שגם אותו תכנן ימסאקי.
בלב כל אחד מהמגדלים היה מבנה המעליות והמתקנים האחרים של הבניין, שנשא אף הוא את משקל הבניין ואפשר את הבנייה ללא עמודים פנימיים במרחק של כ-18 מטר מהקירות החיצוניים.
ימסאקי בנה מערכת מעליות חדישה שהביאה להקטנת הצורך בחללי מעליות בחצי. הוא יצר שילוב של מעליות אקספרס, ומעליות העוצרות בכל קומה. לכל אחד מהבניינים היו שלושה אזורים אנכיים שנועדו למעליות. מעליות אקספרס הובילו לקומות 41 ו-74 שבהן היו אולמות מבואה (sky lobbies) אשר מהם היה אפשר לעבור למעליות העוצרות בכל קומה.
פעילות המסחר התרכזה מתחת לפני הקרקע, מתחת לרחבה של מרכז הסחר העולמי. שש קומות תת-קרקעיות ששימשו כמרכז הקניות הגדול ביותר במנהטן, כללו שתי תחנות של הרכבת התחתית ותחנה לניו ג'רסי. כ-50,000 איש עבדו בבנייני מרכז הסחר העולמי וכ-200,000 עברו בו מדי יום. לכל הקומפלקס הזה היה מספר מיקוד משלו: 10048.
ימסאקי אמר שמשמעותו של סחר עולמי היא שלום עולמי. הוא ראה בבניין סמל של מחויבות העולם לשלום ומייצג של אמונת האדם באנושות.
ב-26 בפברואר 1993 פצצה גדולה שהניחו טרוריסטים התפוצצה בתוך משאית במגרש החנייה התת-קרקעי של מרכז הסחר העולמי. כתוצאה מהפיגוע נהרגו שישה אנשים ולמעלה מאלף נפצעו. מטרת הטרוריסטים להביא לקריסת הבניין לא הושגה, כי התמיכה בבניין הייתה בקיר החיצוני ולכן יסודות הבניין לא נפגעו.
ב-11 בספטמבר 2001, שני מטוסים שנחטפו על-ידי טרוריסטים התרסקו בכוונה תחילה אל תוך מגדלי התאומים. החום העצום של הדלק שנשרף הביא לקריסת הבניינים כשעה לאחר מכן. הקריסה שהביאה לאובדן חייהם של 2,752 איש, הייתה תוצאה של כדור האש שהתיך את קורות הפלדה.
פרידום טוור (מגדל החופש)
הפיגוע הרצחני במגדלי התאומים במנהטן ב-11 בספטמבר 2001, גרם לאפקט של רעידת אדמה בעולם כולו. בשטח שהותיר אחריו ההרס, הוחלט לבנות פרויקט חדש שנועד להראות לעולם שחירות תמיד תנצח את הטרור.
בפברואר 2003, חברת הפיתוח של מנהטן תחתית, בחרה בעיצוב של האדריכל דניאל ליבסקינד (Daniel Libeskind) (נ' 1946) שישמש גם כאדריכל הראשי של הפרויקט. הקומפלקס החדש יכלול, על-פי התוכנית, גן תלוי, אתר הנצחה, מרכז תרבות ומגדל חירות (Freedom Tower) – מגדל ספיראלי בגובה 1776 רגל 541.4) מטר), לציון את שנת הכרזת העצמאות של ארצות-הברית. למגדל החירות שיהיה הבניין הגבוה ביותר בעולם, תהיה אנטנה שתשדר אותות טלביזיה ורדיו מגובה שיעלה על 2000 רגל (610 מטר).
בינואר 2004 זכו האדריכלים מיכאל ארד (Michael Arad) ופטר ווקר (PeterWalker) בתחרות עיצוב אתר ההנצחה לאנשים שנהרגו בפיגוע במרכז הסחר העולמי ב-11 בספטמבר 2001 וב-26 בפברואר 1993. בשקפו היעדרות, אתר ההנצחה יהיה מורכב משתי ברכות המוגדרות על-ידי מבנה הבטון המקורי שהקיף את יסודות המגדלים התאומים. ברכות אלה יהיו מוקפות בעצים, ובקירות שעליהם יהיו חרוטים שמות הקורבנות. עקבות אלה שייוותרו מהמגדלים התאומים יהוו ביטוי רב-עוצמה לאובדן שהותירו הפיגועים.
16.18 דגם מגדל החירות, מנהטן, דניאל ליבסקינד
מבנה מגדל החירות המתבסס על עיצוב גשרים, ימוקם בצפון-מערב אתר מרכז הסחר העולמי. כמו במרכז הסחר העולמי, יהיו בו אולם מבואה ציבורי, שתי קומות חנויות, וגישה של המונים לתחבורה הציבורית. מעל אלה יהיו שבעים קומות של משרדים להשכרה. בקומות 71 ו-72 יהיו מסעדות, ובקומה ה-73 תהיה פלטפורמה שתשמש כמצפה ויתנשא ממנה מבנה זכוכית ספיראלי שגובהו 84 מטר עם מעטפת קישוטית בדגמי סבכה. בתוך מבנה זה יהיה מתקן לייצור חשמל אשר שיספק 20 אחוז מהאנרגיה של הבניין. לעומת מרכז הסחר העולמי שבו הקומה המאוכלסת הגבוהה ביותר נישאה לגובה 413 מטר, הקומה המאוכלסת העליונה של פרידום טוואר שבה יהיה מצפה, תהיה בגובה 335 מטר. מעל המעטפת הקישוטית שבה יהיה מפעל ליצור אנרגיה, יהיה מצפה נוסף בגובה 457 מטר. נראה שהעיצוב ישלב במראהו קשיחות עם עדינות.
הפרויקט שייבנה בסופו של דבר יהווה פשרה בין התוכנית של ליבסקינד ובין זו של דייויד צ'יילדס (David Childs), האדריכל המייצג את לארי סילברסטיין(Larry Silverstein) שהוא בעל זכויות החכירה באתר מרכז הסחר העולמי והמשקיע בבנייה. הצורה הזוויתית של המגדל שאותה הציע ליבסקינד במקור, שונתה בעקבות שיתוף הפעולה שנכפה עליו עם צ'יילדס. סילברסטיין הגביל את מספר הקומות המרבי בבניין לשבעים, מחשש שמא קומות משרדים גבוהות יהוו יעד לפיגוע או יינזקו בתאונה.
בבניית מגדל החירות, מלבד התמודדות עם הבעיות הרגילות המתעוררות בבניית גורדי שחקים, כמו התגברות על כוח הכבידה ועל סופות, על המתכננים להתמודד עם חששות מפני פיגועים. ליבסקינד אמר שעל האתר מוטלת אחריות לבטיחות מעבר לכללים הרגילים. המטרה הראשונה תהיה למנוע כל התקפות טרור בעתיד. התכנון יכלול מדרגות חירום לפינוי המוני בתנאי שרפות ועשן, גרמי מדרגות נפרדים למכבי האש, וזכוכית העמידה בפני פצצות באולם המבואה. הכוונה היא לבנות בניין שיהיה מהבטוחים ביותר בעולם.
לצד מגדל החופש והברכות המייצגות את החלל שנוצר במקום מגדלי התאומים, יוקם בפינה הדרום-מערבית של אתר מרכז הסחר העולמי לשעבר, מוזיאון הנצחה שבו יוצגו חפצים וחומר ארכיוני המתקשרים לפיגוע ב-11 בספטמבר. מעצביו מיכאל ארד ופטר ווקר יקימו אותו ביחד עם מועצה מייעצת, אנשי אקדמיה, נציגי משפחות קורבנות הפיגועים ונציגי התושבים המתגוררים בקרבת מקום.
אדריכלות כמודל חיקוי לבינוי ערים
רקע היסטורי
מאז החלה העיר ניו-יורק להתקיים כעיר הולנדית, ועד היום, היא עברה שינויים מתמידים ומהירים. עיר זו שדרכה נכנסו אירופאים לארצות-הברית, מהווה במשך למעלה מ-350 שנה, מרכז חשוב של החיים באמריקה. התעניינותם של אירופאים בניו-יורק, החל כיוזמה כלכלית שהתפשטה לממדים אימפריאליים. כבר ב-1614 חברת "הודו המערבית" ההולנדית, חיפשה רווחים באזור ניו-יורק, אך ב-1626 נמצא מקום שהיה למקור של רווחים כלכליים במאות השנים הבאות. נציג החברה, פטר מינוויט (Peter Minuit) (1580-1638) קנה את האי מנהטין (Manna-Hatin) מהאינדיאנים שהשתמשו בו כאתר צייד, תמורת תכשיטים זולים ובגדים, בשווי 60 גילדרים (23.70$). ההולנדים כינו את השטחים שכבשו באמריקה בשם ניו הולנד, ולאי שקנו מהאינדיאנים קראו ניו אמשטרדם. מינוויט היה, ללא ספק, אחד מסוחרי המקרקעין הממולחים ביותר בכל הזמנים, כי ערך הקרקע שקנה אז מוערך היום ב-60 מיליארד דולר.
ב-1664 הדוכס מיורק כבש את הפרובינציה הצפון אמריקנית ונתן אותה כמתנה לאחיו ג'יימס (James), הדוכס מיורק (מאוחר יותר המלך ג'יימס השני). ניו הולנד, ובירתה החדשה, ניו אמסטרדם אשר עברו לידיים אנגליות, נקראו בשם "ניו-יורק" לכבוד הדוכס. ב-1685 ניו-יורק הייתה לקולוניה מלכותית וב-1988 הפכה למדינה האחת-עשרה של ארצות-הברית.
באי מנהטן מרוכזים רוב גורדי השחקים של העיר ניו-יורק. מקור השם מנהטן לא ברור, אך אין ספק שמקורו אינדיאני. יש המקשרים אותו למילה אינדיאנית שמשמעותה "אי הגבעות" (manah – אי, atin – גבעה). יש הטוענים שמקורו במילה אינדיאנית שמשמעותה "אי קטן". אחרים סבורים שמקורה במילה מנה-ה-טא (Manna-ha-ta) שמשמעותה "מקום של שכרות", כי האגדה מספרת שב-1609 הנרי הדסון (Henry Hudson) שעל שמו נקרא נהר הדסון במנהטן, השקה לשוכרה אינדיאני שרץ לספר על כך לחבריו.
דיטריך ניקרבקר (Knickerbocker Dietrich) (שם העט של אירווינג וושינגטון)(Irving Washington) (1859-1783), אשר כתב את הספר "ההיסטוריה של ניו-יורק" (1809), מתייחס אף הוא לאטימולוגיה של השם מנהטן. הוא מציע, בין השאר, את שם הרוח האינדיאנית הגדולה מנתו (Manetho) כמקור שמו של האי. רוח זו הייתה אמורה להפוך את האי למקום מגוריה המועדף, בזכות התענוגות הבלתי רגילים שהציע. המסורת האינדיאנית מאשרת שהמפרץ היה פעם אגם צלול שבו שפע דגי כסף וזהב, ובמרכזו אי שעליו צמחו פירות ופרחים מכל הסוגים. התפרצות פתאומית של נהר ההדסון הביאה להרס המראות המאושרים האלה, והרוח מנתו עפה מעבר לים, אל אונטאריו (Ontario). מקור אחר שמזכיר ניקרבקר לשם מנהטן, הוא במילים Manna-Hata שמשמעותן "אי המן", או, במילים אחרות: "ארץ זבת חלב ודבש".
בהיסטוריה שלו, ניקרבקר מספר על הצעתו רבת-ההמצאה של מונהר טנברוק(Munher Tenbroeck) ליצור תעלות בעיר ניו אמשטרדם, על-פי דגם הערים בהולנד. כהולנדי אמיתי, הוא שאל מהי עיר ללא תעלות, וענה שכגוף ללא וורידים ועורקים, היא תיעלם מחוסר זרימת דם חופשית של נוזל החיים.
עד שלהי המאה ה-19, אנשים חיו ועבדו בניו-יורק, בבתים נמוכי קומה. רק הכנסיות ומגדליהן הגיעו לגבהים מסחררים. בנייני העירייה נבנו בקבוצות, וביטאו סמכות רשמית. מוסדות תרבות וחינוך מוקמו במקומות מרכזיים, בניגוד לאזורים המיועדים למסחר ולמגורים. קו הרקיע שהיה לקו אקספרסיבי, ביטא מטרות ושאיפות רוחניות. במעבר המאה, הכול השתנה. הנדסה ואדריכלות התאחדו, והפכו את גורדי השחקים לאפשריים. בניינים בגובה 10 עד 20 קומות, לא היו עוד תופעה יוצאת דופן.
בשנים 1880-1910 ההגירה לאמריקה הגיעה לממדים ללא תקדים. בעוד שבשנת 1800 היו בעיר ניו-יורק 60,000 תושבים בלבד, ב-1860 היו בה 800,000 איש (לא כולל ברוקלין), והיא נחשבה לעיר השלישית בגודלה בעולם המערבי. יותר מחמישה מיליון מהגרים הגיעו אליה בשנות התשעים של המאה ה-19. בשנים אלה כוחות פיננסיים, טכנולוגיים וחברתיים זרזו את התפתחותם של גורדי שחקים שהיו לחלק בלתי נפרד מהטופוגרפיה שלה. בעקבות הביקוש הגדול למשרדים באזור העסקים, מחירי הקרקעות הרקיעו שחקים. היה קושי להתפשט לצדדים, והאופציה שנותרה הייתה להתפשט לגובה.
הבנייה לגובה התאפשרה הודות לשילוב של המצאות אחדות – שלד פלדה, מעלית, חימום מרכזי וטלפון. המעליות הראשונות היו הידראוליות. בניין אקוויטאבל (Equitable) ברחוב ברודוויי במנהטן שנבנה ב-1870, היה בניין המשרדים הראשון שהותקנה בו מעלית. הניסיון המוצלח הראשון להשתמש בכוח חשמלי למעליות היה ב-1884. שירות המעליות האלקטרוניות היה קל יותר, זול, ומעשי יותר לבניינים בכל הגדלים. עם הופעת המעליות הראשונות, כינו אותן בשם מסילת ברזל אנכית (vertical railway) ובשמות דומים. בניינים גבוהים שימשו כמטפורה לרחובות המאונכים ברשת הרחובות של מנהטן. את המעליות השוו למכוניות הנעות על מסלולים במעלה השדרות, או במורדן. לבניינים הגבוהים ביותר היו, כפי שיש גם היום, מעליות מהירות (express) ואִטיות (local), על-פי מספר הקומות שבהן הן עוצרות, בדיוק כפי שמונחים אלה מתארים את התנועה ברכבת התחתית, על-פי מספר התחנות בהן הן עוצרות. שירות המעליות היה גורם חשוב בשיווק בנייני המשרדים. שירות מעליות גרוע, חיבל ביעילות הבניין.
גורדי השחקים מסמלים את התגברות הכוח האנושי על איתני הטבע כמו כוח הכבידה וסופות הוריקן. הם מבטאים הישגים גבוהים ביותר של שאיפות ומאמצים אנושיים. עם זאת, יש הרואים בהם אנטי-אנושיים בגמדם את האנשים ובהופכם אותם לאנונימיים.
ניתן לראות את גורד השחקים, כאנלוגיה לגוף האדם. שניהם נתמכים על-ידי שלד. במקרה של האדם מדובר בשלד עצמות. העור אינו תומך במשקל הגוף. הוא פשוט תלוי עליו. גורד השחקים המצוי, נתמך אף הוא על-ידי שלד, אך השלד במקרה זה הוא שלד פלדה. העור שלו הוא הקירות הנתמכים על-ידי השלד. כאשר קיר של גורד השחקים נפגע, הבניין אינו מתמוטט, אלא אם כן, נפגע השלד שלו.
המונח "גורד שחקים" – "skyscraper", המשמש לתאר באנגלית בניין גבוה, הופיע, לראשונה, בדפוס ב-1888. מאז סוף המאה ה-19, הוא שימש לתאר בניינים הגבוהים באופן בלתי רגיל. השאיפה להרקיע שחקים בבנייה העסיקה את האנושות אלפי שנים, אם היה זה בבניית הזיקורת, הפירמידה, או הקתדרלה. בימינו, שאיפה זו מתבטאת בגורדי השחקים.
בנייה לגובה מאפשרת חדירת אור מרבי לבניין, ומבט אל הנוף סביבו, כל עוד לא נבנים גורדי שחקים אחרים החוסמים אותו. במשך מאה שנה, אזור הפיננסים בדרום מנהטן שאליו הגיעו המתיישבים הראשונים, היה מאוכלס בבניינים נמוכים. שלא כמו בשיקגו, לא הייתה כל שרפה שתאלץ פיתוח חדש של המקום. בניינים רבי-הקומות הופיעו לראשונה בשיקגו אשר באוקטובר 1871, פרצה שרפה בלב אזור הפיננסים שבה. רוב הבתים היו בנויים על בסיס עץ וההרס כתוצאה מהשרפה היה עצום. אפילו בניינים שנבנו מברזל יצוק, נמסו בטמפרטורות הגבוהות. החומר אשר אפשר בנייה גבוהה מאוד ובטוחה, היה בטון מזוין.
כאשר החלו ב-1884 להשתמש בשלד פלדה לבנייה, הופיעו גורדי שחקים. לעומת בנייה בברזל יצוק שהגבילה את גובה הבניינים, בניית שלד פלדה אפשרה גובה בלתי מוגבל. ברזל אינו חזק כמו פלדה, ואין לו כוח התנגדות ללחץ, כפי שיש לפלדה. ברזל יצוק עטוף באבן, אפשר בניית בניין שמספר קומותיו אינו עולה על שתים-עשרה. קיים סיכוי קטן שבניין בעל שלד פלדה, יאבד מעוצמתו אפילו תחת חום רב, כי פלדה נמתחת, אך אינה נשברת, כמו ברזל.
ב-1913, היו במנהטן קרוב לאלף בניינים בגובה 11 עד 20 קומות, וחמישה בניינים בגובה 21 עד 60 קומות. גורדי השחקים הראשונים אמנם הופיעו בשיקגו, אך חשיבותם לאדריכלות האורבנית ניכרה לראשונה בניו-יורק אשר אימצה את רעיון גורדי השחקים, ומימשה אותו על בסיס סלעי הגרניט של האי מנהטן. האדריכלים בעיר העזו לבנות בניינים גבוהים יותר ויותר. בתים דו-קומתיים במנהטן, ניצבו לצד בניינים ענקיים, בקונטרסט מדהים. במשך התקופה המוקדמת של גורדי השחקים בניו-יורק, הצורה האופיינית ביותר שלהם, הייתה צורת מגדל גבוה ודק המבטיחה ליזמים רווחים מרביים.
יש להבין את גורדי השחקים בניו-יורק כמונומנטים ליזמות נועזת. אגו וסיבות פרסומיות, משחקים תפקיד חשוב בשאיפה לבנות לגובה רב. גורד שחקים מפרסם את החברה הכלכלית שבנתה אותו. צורה ייחודית שלו בקו הרקיע, נוף מועדף שנשקף ממנו, כמו חזית לפארק, או מיקומו במשולש רחובות, כמו במקרה של בניין פלאטאיירון (Flatiron), או בניין טיים (Time), מדגישים את עוצמתם ואת מעמדם של הבעלים. אידיאל הבנייה "בגדול" קסם לאמריקנים, כפי שהלהיבו אותם רעיונות התחרות החופשית.
צורת הגריד של רחובות מנהטן, גושי הקרקע המלבניים מהתוכנית שסורטטה ב-1811, והמגרשים הרבים והקטנים, יצרו את ההיגיון שבמגדלים. תוכנית אורתוגונאלית זו, כפי שעוצבה על-ידי ועדה מ-1807, היוותה הרחבה של התוכנית הבלתי סדירה בקצה הדרומי של האי מנהטן. הוועדה שזיהתה תוכנית שבה קווים ישרים וזוויות ישרות כגברית באופיה, החליטה על מערכת מלבנית עם גריד, כדי להתאימה לתושבי העיר שהיו ברובם גברים. תוכנית הגריד נמצאה כמתאימה גם בגלל עלותה הנמוכה יחסית וגם בהיותה נוחה למגורים.
הבניינים הגבוהים שנבנו לצד בניינים ישנים ונמוכים הכניסו אלמנט דרמתי לנוף עירוני. כנסיית טריניטי (Trinity), כאשר נבנתה ב-1846, הייתה הבניין הגבוה ביותר בניו-יורק. באופן מסורתי, המבנה הגבוה של הכנסייה סימל את היותה מקשרת בין שמים וארץ. בתקופה הגותית, הכנסייה כביטוי לשמימי ולרוחני, נישאה מעל כל הבניינים סביבהּ, וגם מוקמה, בדרך כלל, במקום הגבוה ביותר. גם בניו-יורק הכנסיות היו הבניינים הגבוהים ביותר בעיר, אך מצב זה השתנה עם הופעת מגדלי המשרדים אשר, עם חלוף הזמן, גימדו את הכנסיות והביאו לאיבוד מעמדן, לא רק מההיבט הפיזי שבהקטנת ממדיהן היחסיים, אלא גם מהיבט החלפת הערכים הרוחניים הקדושים, בכוחות של צמיחה כלכלית. גורדי השחקים הם בניינים חילוניים, בנייני מסחר ועסקים המייצגים חומריות. המאפיין הבולט ביותר שבהם הוא הגודל. היתרון הגדול ביותר של הבניין הגבוה בעולם, הוא גובהו. זהו מקור תפארתו וגאוותו. המירוץ המטורף אחר הבניין הגבוה ביותר נמשך גם בימינו. את הרדיפה אחר קולוסליות מצאנו כבר באירופה בתקופה הגותית, אך אז, נגמלו ממנה עם קריסת בית המקהלה של כנסיית בּוֹבֶה (Beauvais).
מגדלים רבי-קומות הם מסממני המאה העשרים. מבחינה מעשית ומבחינה סמלית, גורד השחקים הוא טיפוס הבניין השולט, והמשפיע על כל תחומי החיים האורבניים. הוא עונה על צרכים חברתיים של צפיפות וריכוזיות, ופותח דרכים חדשות לבניית החלל העירוני. ממדיו משפיעים על צורת העיר – על גובהה, על נפחה ועל קו הרקיע שלה.
ב-1890 עלה במידה רבה מספר האנשים שגרו בגורדי שחקים. דיירים אלה כונו "דיירי הצוקים" (Cliff Dwellers). לעומתם, בני האצולה הניו-יורקית שגרו בשדרה החמישית באחוזות אפלות וקרירות מאבן אפורה ומשיש לבן, כונו "דיירי המערות", כינוי שהיה שגור עד שנות השלושים של המאה העשרים. המונח "דיירי הצוקים" היה בשימוש, בעיקר בהקשר של ניו-יורק. על מונח עממי זה רימז כנראה גם האדריכל הרמן לי מידר (Herman Lee Meader), כאשר קישט את פינתו הצפון-מערבית של בניין הדירות שבנה ב-1916, ברחוב 96. באפריז שעיצב בצורה הומוריסטית, תיאר מוטיבים מחיי הילידים, דיירי הצוקים מאריזונה עם מסכות, שלדי בפאלו וכדומה. "דיירי הצוקים" הוא גם שמו של רומן שכתב הנרי בלייק פולר (Henry Blake Fuller) (1893), שבו תוארו הבניינים החדשים כערים בפני עצמן. דייר יכול היה לאכול, לשתות, להסתפר, לקבל יעוץ משפטי, או לפנות למתווך דירות, מבלי שיצא מהבניין שבו הואגר.
בגורדי שחקים, קומת הקרקע והקומות העליונות, הם הזוכים בדרך כלל לתשומת הלב הרבה ביותר מצד המתכננים, כי הם החשופים ביותר. לגורדי השחקים הראשונים היו, לעתים קרובות, חזיתות מצופות בטרה-קוטה או בלבנים, שניהם חומרים דוחי אש שהיו בנמצא, ובעלות לא גבוהה. לגורדי השחקים המאוחרים יותר, עוצבה חזית שאלומיניום, פלדה, או וזכוכית שימשו בבנייתה.
אור טבעי היה הגורם החשוב ביותר שקבע את ממדי המשרדים שבגורדי השחקים. עד הופעת נורות הניאון בשנות הארבעים, אור השמש היה מקור האור העיקרי בתוך הבניין. איכות בניין המשרדים הייתה תלויה בגודל החלונות ובגובה התקרה, אשר אפשרו לאור יום לחדור לעומק הקומה. גובה התקרה הגיע לשלושה מטרים ואף לארבעה. החלונות, אשר צורתם יצרה קצב בחזית הבניין, תוכננו כך שיהיו גדולים עד כמה שניתן, אך לא כבדים מדי, כדי שניתן יהיה לפתוח אותם. גודל חלון היה, בדרך כלל, 1.3X1.6 מטר.
כדי להתרשם מגורד שחקים, דרוש מרחב המאפשר מבט כולל עליו. ברוב המקרים, מבט כזה אינו מתאפשר בגלל צפיפות הבניינים מסוגו. הצייר חאסאם צ'ילדה (Hassam Childe) (1935-1859) כתב שעמידה קרובה מדי לגורד שחקים, דומה לדחיפת האף אל תוך ציור שמן. לאי הנוחות שבהסתכלות על גורד השחקים, התייחס גם חוקר הערים לואיס ממפורד (Lewis Mumford)(1895-1990) אשר כתב שהמבקרים למדו להעריץ את הצילומים של גורדי השחקים אשר רובם מציגים אותם מנקודות מבט שאדם ברחוב אף פעם לא יוכל להגיע אליהן. הוא טען שבהתאם לכך אדריכלות זו לא נועדה לאנשים, אלא למלאכים ולטייסים.
לה קורבוזיה ראה בגורדי השחקים של ניו-יורק את תחיית הפירמידות במצרים, ואת תחיית מגדל בבל. הוא תיאר את העיר ניו-יורק כסולם יעקב של העידן המודרני.
הסופר והמשורר האמריקני אדגר אלן פו Edgar Allan Poe)) (1809-1849) כתב ב-1849 סיפור שעל-פיו, אחרי שנת 2050, העיר ניו-יורק נהרסת ברעידת-אדמה, ומאוחר יותר, ארכאולוגים מגלים שתשע עשיריות ממנהטן היו מכוסות בכנסיות, או בבניינים דמויי כנסיות אשר נועדו לסגידה לשני אלילים – עושר ואופנה.
לואיס סליבן, בשנות התשעים של המאה ה-19, זמן קצר לפני מותו, התייאש מאפשרות של יצירת אדריכלות אמריקנית אותנטית בעיר קפיטליסטית, וכתב על גורדי השחקים שככל שמספרם עולה, הם הופכים את העיר לענייה יותר במוסריותה וברוחה וגוררים אותה מטה מטה אל הרפש. לדעתו, זו אינה תרבות אמריקנית; אלא ריקבון של עמורה, זו אינה דמוקרטיה, אלא ברוטאליות.
היום ברור שגורדי השחקים הם המתנה הגדולה של ארצות-הברית לאדריכלות. בשנות העשרים של המאה העשרים, גורדי השחקים אשר תושבי העיר גאים בהם ובקו הרקיע שהם יוצרים, החליפו את פסל החירות כסמל העיר ניו-יורק. למי שראו לראשונה את גורדי השחקים ואת הרחובות דמויי הקניונים בניו-יורק, הייתה תחושה שהם רואים את עיר העתיד. קו הרקיע של ניו-יורק סימל את השינויים הדרמתיים שחלו בכלכלה האמריקנית, ובחברה אשר בה, להתפתחויות הטכנולוגיות, ליצור התעשייתי, לבנייה ולתחבורה, היה פוטנציאל לשנות באופן משמעותי את דמות העיר באמריקה ובעולם כולו.
בעיר ניו-יורק ניתן למצוא מגוון רחב ביותר של גורדי שחקים. כל הסגנונות שהיו קיימים מאז המאה ה-19 ועד היום מיוצגים בהם. חלקם היו למודלים לחיקוי בעיצוב גורדי שחקים.
גורדי השחקים המוקדמים
גורדי השחקים הראשונים הכילו כמות קטנה של בטון, אם הכילו בטון בכלל. בתחילת המאה העשרים היה יותר ויותר מלט פורטלנד בסביבה, והחלו לבנות בניינים רבי-קומות מבטון מזוין. האדריכל הצרפתי ויולה לה דוק (Viollet-le-Duc) (1879-1814) כתב זמן רב לפני 1880, שניתן לדמיין את הבניין כבעל שלד ברזל העטוף אבן שמשמשת להקיפו ולשמרו. תפיסה גאונית זו, לא נקלטה על-ידי הצרפתים, אלא על-ידי התלמידים האמריקנים מבית הספר בוז-אר (Beaux Arts) בפריז. ויליאם לה בארון ג'ני (William Le Baron Jenney)(1832-1907) שקלט את המסר הזה כאשר עבד בפריז באמצע המאה ה-19, גילה שמוטות פלדה דקים, אופקיים ואנכיים, יכולים לתמוך בבניין גבוה, כפי שיכולים לתמוך בו קירות אבן עבים. הוא בנה את גורד השחקים הראשון, בניין הום אינשוראנס (Home Insurance Building) בשיקגו מ-1884 (נהרסב-1931) שנישא לגובה עשר קומות. שלד הפלדה של הבניין שקירותיו נבנו בלבנים, אפשר בניית חלונות רבים ללא תקדים. הלבנים העוטפות את הפלדה הפכו את הבניין לחסין אש, וחלונותיו הרבים אפשרו את הצפת חדריו באור יום.
בסוף המאה ה-19, כאשר ניו-יורק אמצה את רעיון הבנייה לגובה, היא שילבה את הטכנולוגיה החדשה עם סגנונות היסטוריציסטים ששלטו באדריכלות אירופה במאה ה-19, ובהם: החייאת הסגנון הגותי, החייאת הסגנונות היווני והרומי והחייאת סגנון הרנסנס.
16.1 קו הרקיע של מנהטן ב-1913
עד 1916 לא הייתה הגבלה על גובה הבנייה, ורוב גורדי השחקים נבנו כמבנים אנכיים בצורת עמוד או בצורת שילוב עמודים. הם עוצבו בסגנונות שונים, אך ברובם היה אפשר להבחין בשלושה חלקים: בסיס, חלק מרכזי וחלק עליון. הבסיס, בדרך כלל היה מורכב מחנויות שהשתלבו בחלל הציבורי המתמשך של הרחוב, החלק המרכזי יועד למשרדים ובחלק העליון שוכנו מתקני התחזוקה של הבניין.
בניין פארק רו
בניין פארק רו (Row Park) (1899-1896) בדרום מנהטן (רחוב פארק רו פינת רחוב ברודווי), בתכנונו של האדריכל רוברט ה. רוברטסון (Robert.H.Robertston) היה לבניין המשרדים הגבוה בעולם, ולגורד השחקים הראשון בניו-יורק. זהו אחד ממגדלי המשרדים היחידים שנותרו בעיר מאז המאה ה-19. תוכנית הקרקע שלו שעוצבה בצורת H, משווה לו מראה של צמד בניינים המחוברים זה לזה. את המגדל הזה שבו 32 קומות הנישאות לגובה 117 מטר, רוברטסון עיטר באלמנטים קלאסיים, ובהם ארבע דמויות נשים מפוסלות בבסיס הבניין, ועמודים ענקיים, פילאסטרים ומרפסות מעוטרות, בחזיתו. שני מגדלים המתנשאים מעל הכרכוב מוכתרים בכיפות מצופות בנחושת התורמות למראה ייחודי בקו הרקיע של העיר.
16.2 בניין פארק רו בדרום מנהטן, רוברט ה. רוברטסון.
בניין פלאטאיירון
בניין יוצא דופן בנוף העירוני של ניו-יורק, הוא בניין פלאטאיירון (Flatironbuilding) (Flatiron, מילולית: מגהץ) בתכנונו של דניאל ברנהם (DanielBurnham) (1846-1912) מ-1903, הממוקם בפינת רחוב ברודווי והשדרה החמישית. הבניין בן 22 הקומות שגובהו 95 מטר, מכונה פלאטאיירון, בגלל צורתו, המזכירה צורת מגהץ. לפלאטאיירון תוכנית קרקע בצורת משולש. בקצה הצר שלו רוחבו מגיע לשני מטרים בלבד. מזוויות מסוימות, הוא דומה יותר לקיר עבה, מאשר לבניין.
16.3 בניין פלאטיירון, דניאל ברנהם.
בניין פלאטאיירון נתמך כולו על-ידי שלד פלדה, וקירותיו הבנויים באבן גיר עם עיטורי טרה קוטה מהווים מעטפת שאין לה חלק בתמיכת המבנה. בין שפע העיטורים האדריכליים שלו ניתן להבחין בפילאסטרים, באורנמנטים ובפרטים קלאסיים כמו מאנדר (קו מפותל בקווים ישרים) ומסכות מנריסטיות. כרכוב רחב בסגנון הרנסנס הפלורנטיני מכתיר את הבניין לאורך כל היקפו. מיקומו של מגדל זה בפינת רחובות, מאפשר לו להתנשא, ללא הפרעה של מבנים שכנים, גדולים או קטנים, דבר שכל גורד שחקים במנהטן היה מייחל לו. בניין בעל תוכנית קרקע בצורת משולש אשר מוקם אף הוא בפינת רחובות הוא מגדל הטיים סקוור (Time Square) שהוקם על-ידי האדריכל סיירוס אידליץ (CyrusEidlitz) ב-1904, אך גם לאחר ששופץ ב-1966, לא השיג את החן של בניין פלאטאיירון.
כאשר נפתח בניין פלאטאיירון, הוא צויד בגנראטור שסיפק לו חשמל וחימום משלו, וגם מעליות הידראוליות. במקור היו בקומה ה-21 של הבניין מסעדה ועמדת תצפית. בניגוד לתפיסה מקובלת, בניין פלאטאיירון אף פעם לא היה גורד השחקים הגבוה ביותר בניו-יורק.
בצורתו המיוחדת, בניין הפלאטאיירון מהווה ניצחון אסתטי. כסימן ההיכר של העיר ניו-יורק בתרבות העממית, הוא הופיע על גבי גלויות, הוטבע על כפיות כסף, וצויר על צלחות חרסינה ועל מזכרות אחרות, עד שהופיע בניין האמפייר סטייט ותפס את מקומו כסמל העיר. צורתו הייחודית משכה את תשומת לב הציבור והעיתונות יותר מצורתו של כל בניין אחר. היה מבקר אשר כינה אותו "פרוסת מאפה קמצנית". (stingy piece of pie). הצלם האמריקני אלפרד סטיגליץ (Alfred Stieglitz) (1864-1946), השווה אותו לחרטום אונייה בתנועה, והנציח אותו בצילום מפורסם שלו.
בימיו הראשונים, נקרא בניין פלאטאיירון בשם בניין פולר (Fuller), על-שם הבונה שלו, חברת גו'רג' א. פולר (George. A Fuller). עם זאת, השם פלאטאיירון הופיע כבר במפרטי הבנייה שהוכנו על-ידי ברנהם, ועל-ידי פולר ב-1902.
ב-1928 פרסמו את בניין פלאטאיירון בסיסמא "מגדל של אור יום". לדיירי גורד השחקים, אומנם היה אור, אך הוא הטיל צל על הבניינים השכנים.
בנין זינגר
בניין זינגר (Singer Building) בפינת רחובות ליברטי וברודוויי, שבנייתו הושלמה ב-1908 (נהרס ב-1967), היה לגורד השחקים הפופולרי ביותר ולבניין הגבוה ביותר בעולם (למעלה מ-180 מטר). מתכננו היה ארנסט פלאג(Ernst Flagg) (מ. 1947) אשר עיצב את חלקו העליון בצורת קשת שמעליה היו עוד קומות אחדות. גורד השחקים החדש ששימש את חברת מכונות התפירה המפורסמת זינגר, לא היה בניין משרדים בלבד. הוא כלל גם חנויות ומסעדות.
16.4 בניין זינגר במנהטן, ארנסט פלאג.
הבניין אשר לו צורת מגדל, כונה זינגרהורן בהזכירו במראהו את האלפים השוויצרים. הוא עוצב בקירות לבנים אדומות, ועוטר בגמלונים מרהיבים ובמרפסות. בראשו הייתה כיפה עם לנטרנה דקורטיבית ואולם המבואה שלו דמה לכנסייה. היו בו 16 אומנות משיש איטלקי המוקפות במין גדרות מברונזה, וקמרונות שבהם כיפות זכוכית.
כל פרט בבניין זכה לתשומת לב. היה בו מפעל שייצר חשמל וחום. צינורות מיוחדים לניקוי אבק הוצבו על הקירות כדי להקל על ניקוי המשרדים. נבנו גם מערכת צינורות מיוחדת לניקוי כובעי משי, ומערכת להפצת קרח שקורר במפעל קירור שמוקם במרתף. בכל השכלולים האלה, מגדל זינגר הקדים את זמנו.
18 חודשים שמר המגדל על תואר הבניין הגבוה ביותר בעולם. נאמר עליו שהיה גבוה יותר ממגדל בבל. מרגש ביותר היה המצפה שלו, תופעה חדשה בזמנו. תמורת חמישים סנט, היה אפשר לעלות לגג שלו, ולצפות על העיר. היה זה גם "צריח ההתאבדות" הראשון.
ארנסט פלאג האמין שהבניין שבנה מוצק כמו הפירמידות, אך עשרים שנה לאחר מותו, הוזמנה חברה המתמחה בהריסת בניינים, והפכה את גורד השחקים לערמת אבק. הסיבה להרס הייתה שהבניין, עם כל היופי ואלגנטיות שלו, לא מיצה את זכויות האתר על המרחב האווירי שמעליו. לצידו צמחו מגדלים עם שטחי משרדים בגודל של פי ארבעה וחמישה מהשטח הכולל של משרדיו. על הריסות מסוג זה נכתב באחד ממאמרי המערכת של ניו-יורק טיימס ב-1963, שאנחנו נישפט, לא על המונומנטים שאנחנו בונים, אלא על אלה שהרסנו.
בניין מטרופוליטן לייף אינשורנס
בניין מטרופוליטן לייף אינשורנס (Metropolitan Life Insurance) (1909-1907), בתכנון נפוליון לה ברון (Le Brun) ובניו, תפס את מקומו של בניין זינגר כבניין הגבוה בעולם. בבניין משרדים זה שצורתו מזכירה צורת מגדל פעמונים, 50 קומות, וגובהו 213 מטר בקירוב. בכל צד שלו שעון ענק. עיצוב המגדל מבוסס על מגדל הפעמונים של כנסיית סן מרקו בוונציה (תמונה ___). בלב הבניין בעל החזות המסורתית, נבנו בטכנולוגיה מתקדמת מעליות מהירות. בשנות השישים של המאה העשרים הוסרו באגרסיביות פרטים קישוטיים מהבניין.
16.5 בניין מטרופוליטן לייף אינשורנס, נפוליון לה ברון.
בניין וולוורת'
בניין וולוורת' (Woolworth) (1913) (ברחוב ברודוויי 233), שתפס את מקום בניין זינגר כגבוה ביותר בעולם (241 מטר בקירוב), עוצב על-ידי קאס גילברט(Cass Gilbert) (1859-1934) בהזמנת פראנק וולוורת Frank Woolworth))(1852-1919). וולוורת' שהחל את הקריירה שלו כאיכר ומאוחר יותר כעוזר בחנות, הקים רשת חנויות שבה הלקוחות יכולים היו לראות את הסחורה ולגעת בה (גישה חדשנית בזמנו). הוא מכר את הסחורה בחמישה סנט ובעשרה סנט, וכך נולדה "חנות החמישה והעשרה סנט". רווחיו מהמכירות אפשרו לשלם במזומן את עלות הבניין שהסתכמה ב-13.5 מיליון דולר. היה זה הבניין המסחרי היחיד בניו-יורק שנבנה אי-פעם ללא משכנתא.
16.6 בניין וולוורת', קאס גילברט.
גילברט עיצב את בניין וולוורת' בתחפושת של קתדרלה גותית עם צריחים, עיטורי אבן דמויי תחרה, וגרגוילים (כדוגמת המרזבים המפוסלים בצורת חיות גרוטסקית בכנסיות הגותיות באירופה), ומכאן כינויו "קתדרלת המסחר". מטרתו העיקרית של בניין משרדים זה הייתה להביא לרווח הכספי הגבוה ביותר לבעליו. מתוך חמישים וחמש הקומות של בניין זה, הפעילות של חברת וולוורת' התרכזה בשתי קומות בלבד. שאר הקומות הושכרו לחברות שהיו ברובן קטנות. כבר ב-1900, עשר שנים לפני שתכנן את בניין וולוורת', גילברט הגדיר את גורד השחקים כ"מכונה המוציאה כסף מין הקרקע".
פראנק וולוורת' רכש את הקרקעות משלושה צדדי הבניין (צפון, דרום ומערב) כדי להבטיח שהנוף מהבניין לא ייחסם על-ידי בניינים שכנים. גם בעיצוב פנים הבניין לא חסך הוצאות. קמרונות אולם המבואה של הבניין קושטו בעושר רב, עם פסיפסים בזהב, בכחול ובאדום. תבליט קריקטוריסטי מציג את פראנק וולוורת סופר מטבעות של חמישה ועשרה סנט, לצד קס גילברט המחזיק את מודל הבניין בידו. בניגוד למסורת ימי הביניים שעל-פיה בכנסיות תואר איש עשיר מחזיק בידו את דגם הכנסייה שאותה תרם כדי לכפר על עוונותיו, כאן האדריכל מחזיק את המודל בידו למען פטרונו שהתעשר ממכירת כמויות גדולות של סחורה זולה.
חוקר האדריכלות סיימון אנווין (Simon Unwin) השתמש בצילומים משעות העומס בניו-יורק בבוקר ואחר-הצהריים, ומצא שמלבד תנועת המבקרים במקום, תנועת העובדים היומית בבניין וולוורת' מגיעה ל-14,000 איש. על-פי אנווין, אם כולם יהיו בתנועה, הם יתפסו שטח של מדרכה שאורכה עולה על שני ק"מ, מרחק שווה ערך למהלך כחצי שעה שיש לעשות כדי להגיע לרכבת התחתית. הוא חישב שאם לאחד מכל עשרה אנשים אלה יש מכונית, יידרש רחוב באורך 1280 מטר, כדי לשמש לחנייתם.
חוקי תכנון הבנייה האזוריים בניו-יורק (Zoning Laws)
בתחילת המאה ה-20, הבנייה הגבוהה במנהטן גרמה לצפיפות רבה, להיעדר אור שמש, ולתחושת מחנק ברחובות ובתוך הבניינים. היה חשש לבריאות הציבור, ולסכנה של היעדר בטיחות במקרה של שרפה. באזור הפיננסים של ניו-יורק, שבו נבנו גורדי השחקים המוקדמים, בניינים גבוהים יותר ויותר, קובצו יחד, והטילו צל על שכניהם. הרחובות הצרים שביניהם כונו קניונים(canyons), או קניוני בטון.
16.7 רחוב וול סטריט ב-1938, צילום של ברניס אבוט (Berenice Abbott)
עד שהופיעו בניו-יורק חוקי בנייה עירוניים (zoning laws) חדשים ב-1916, היה אפשר לבנות לגובה, ללא הגבלה, על-פי הרצון, ובהתאם ליכולת הכספית. תיאורטית, עד הופעת חוקים האלה, המסדירים את המרחק הרצוי בין הבניינים, תוכננו גורדי השחקים כקומה משוכפלת, כלומר, תוכננה קומה אחת, ועל-פיה תוכננו כל שאר הקומות. חוקי התכנון העירוניים מ-1916 שינו את המצב והשפיעו במידה רבה על עיצוב גורדי השחקים. הם חילקו את העיר לשלושה סוגי אזורים: מגורים, עסקים ואזור מעורב. במסגרת "חוק הנסיגה" (setbacklaw) שנועד לאפשר חדירת אוויר ואור יום בין הבניינים, הוטלו בכל אחד מאזורים אלה, מגבלות על גובה הבניינים. באזור הפיננסים שבו היה שימוש אינטנסיבי במשרדים, היה אפשר על-פי החוק, לבנות בגובה פי שניים וחצי מרוחב הכביש, לפני שהחלו הקומות לסגת. מעל נקודה זו, הדרישה הייתה ליצור קומות נסוגות, כך ששום חלק מהן לא יבלוט מעבר לקו ישר דמיוני המהווה המשך לקו המחבר בין אמצע השדרה ובין נקודת הנסיגה הראשונה (ב-1943 תיקון החוק הפחית את גובה הקומה המציינת את הנסיגה הראשונה, לפעם וחצי רוחב השדרה). ברחובות הצדדיים היו התקנות פחות מחמירות. היו חמש נוסחאות לחישוב נסיגת הקומות, שהתבססו על רוחב הרחוב, וקבעו את זווית הנסיגה. גבולות מעטפת הבניין הוגדרו על-ידי מישור אלכסוני, אך מאחר וצורה אלכסונית לא התאימה לקונסטרוקציה משלד פלדה, לא נותר אלא לבנות בצורת מדרגות. החוק לא הציב כל מגבלה על עיצובי בניינים, כל עוד עמדו בדרישות החוק.
בדרך כלל, בניינים בשדרות, יכולים היו להגיע לגובה 14 עד 18 קומות, לפני שהחלה נסיגת הקומות. לפתיחת הרחובות והמדרכות לאור היום, לשמש ולשמים, הייתה השפעה בתוך גורד השחקים ומחוצה לו. החוק הביא לבניית דור חדש של מגדלים בעלי צורת פירמידת מדרגות דמויי זיקורת (מבנה המקדש במסופוטמיה שבו שטח כל קומה קטן משטח הקומה שמתחתיה) שיצרו קו רקיע דינמי יותר. ברחובות הצדדיים, הגיעו הבניינים לגובה מ-9 עד 14 קומות, לפני שהחלה הנסיגה הראשונה. הבניינים דמויי הזיקורת, כונו "עוגות חתונה". כאשר בניין זכה בעיצוב מוצלח כתוצאה מהחוק, הוא הוסתר לעתים קרובות על-ידי שכנו הגבוה יותר.
המראה דמוי הזיקורת אפיין את גורדי השחקים בניו-יורק שנבנו משנות העשרים עד שנות החמישים. גובה הקומות הנסוגות גבר, באופן טבעי, ככל שהבניין הגיע לגובה רב יותר.
16.8 מגדלים ובניינים דמויי זיקורת בקו הרקיע של מנהטן משנות השלושים של המאה העשרים
הרעיון ליצור מרחב בין גורדי השחקים לא היה חדש. כבר ב-1891 חשב האדריכל לואיס סליבן מראשוני הבונים של גורדי שחקים בשיקגו, שיש להסיג את הבניינים מהרחוב כדי לאפשר אור רב יותר וכדי להגביר את תחושת ה"ניקיון".
16.9 רישום של לואיס סליבן המציג נסיגה של קומות.
לעומת שיקגו שבה הייתה מגבלה על נפח הבניין, וכנגד ערים אחרות, שבהן הוגבל גובה הבניינים, בניו-יורק היה אפשר לבנות ללא הגבלת גובה כאשר נוצל רק רבע משטח המגרש לבנייה. זאת, לצד האופציה לבנות על-פי זווית המגדירה את נסיגת קירות הבניין. האפשרות לבנות בניינים בגובה בלתי מוגבל, הפכה את המגרשים הגדולים למבוקשים במיוחד, כי אפשרו בניית בניינים גבוהים יותר ורווחיים יותר. היה חשוב ששטח גורד השחקים יהיה גדול, כי חלק ניכר מהחלל הפנימי של הבניין, נתפס על-ידי מעליות ומתקנים אחרים.
הצלחת תקנות הבנייה בניו-יורק מ-1916, הביאה לאימוצן בערים רבות אחרות בארצות-הברית, ובערים ברחבי העולם.
גורדי שחקים בסגנון האר-דקו
בין שתי מלחמות העולם, בין השנים 1920-1939, שלט סגנון האר דקו (ArtDeco) באירופה ובארצות-הברית. סגנון זה שהוצג ב-1925 בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות בפריז, עשה שימוש באלמנטים מעולם התעשייה והמדע המודרני, כמו אלומיניום ופלדה. האסתטיקה של סגנון האר דקו שהוא דקורטיבי ביסודו, התבססה על הצורות הגאומטריות של סגנון הציור הקוביסטי ועל הצבעים העזים של סגנון הציור הפוביסטי. מקור השראתו בתרבויות שונות ובתקופות היסטוריות שונות.
אדריכלי גורדי השחקים בניו-יורק הלבישו את הבניינים דמויי הזיקורת שהיו תוצר של חוקי התכנון החדשים, בקישוטים בסגנון האר דקו שהאיקונוגרפיה החדשה שלהם קיבלה השראה ממצרים העתיקה, מהעת העתיקה, מהמזרח הקדום, מהאצטקים, מהמאיה ועוד. דימויים מהטבע כמו פרחים, חיות ושמש זורחת, סוגננו בצורות גאומטריות, בקווים גליים, בזיגזגים ובאלכסונים. מוטיבים קלאסיים כעלי אקנתוס, כפות תמר, אנתמיון ומוטיבים מצריים שבהם כותרות פפירוס, שולבו עם אורנמנטים מאמריקה הצפונית והדרומית, ויצרו כך סגנון אמריקני ייחודי שהיה שונה מעט מהאר-דקו בצרפת. לאלה נוספו מוטיבים בהשראה מודרניסטית, כמו גלגלי שיניים וגלגלים מסוגננים השאולים מעולם המכונות והמכוניות. העיטורים המסוגננים האלה הבליטו את הפרטים האדריכליים. צורת המדרגות ששלטה בבניינים והחזרה הקצבית על צורות, הזכירה אדריכלות עתיקה ועם זאת ציינה עידן חדש של טכנולוגיה.
בעוד שבצרפת גגות הבניינים שעוצבו בסגנון האר נובו היו שטוחים, בניו-יורק, במקום גג שטוח, הופיעו צריחים ופירמידות במבנים אשר רבים מהם דומים יותר לטילים מאשר לבניינים. מטבע הדברים, קצהו העליון של גורד השחקים, בהיותו החלק הבולט בקו הרקיע של העיר, הוא המשמעותי ביותר בין הפרטים האדריכליים, ולכן גם המקושט ביותר. לחלק זה של הבניין נוספה בדרך כלל תאורת לילה מהודרת.
לא היה חומר אחד בלבד אשר שימש באופן בלעדי לעיצוב בניינים בסגנון האר דקו. לעתים נעשה שימוש בשני חומרים מנוגדים היוצרים פסי צבע, קווים מודגשים ואשליה של עמודים. שימוש באבן היה פופולרי. מועדפת במיוחד, הייתה אבן אינדיאנה. אבן גרניט לבנה שימשה כמסגרת לכניסות באמפייר סטייט בילדינג. בטרה קוטה (חרס), עוצבו בדרך כלל העיטורים האדריכליים. היתרון בחומר זה, הוא באפשרות לעצבו בצבעים שונים, דבר שהוסיף ממד חדש לנוף העיר.
בגורדי השחקים בסגנון האר דקו שולבו לעתים קרובות פסי אורות ניאון, זכוכית שחורה, אמייל שחור ופלסטיק. מתכות שנעשה בהן שימוש רחב הן אלומיניום ופלדת ניקל כרום אל-חלד. אלומיניום הוא קל, זול יחסית, ונוח לעיצוב. יתרונה של פלדת ניקל-כרום אל-חלד, הנראית יקרה מאוד ממבט ראשון, הוא בכך שאינה מתבלה. היא עמידה בפני קורוזיה, והניקל משווה לה גימור מבריק.
הבניינים שנבנו בסגנון האר דקו היו לאנכיים יותר ויותר, ופחתו בהם בהדרגה האורנמנטים שעיטרו אותם. הנטייה הייתה לעבר יצירת פרופורציות נעימות.
בניין קרייזלר, האמפייר סטייט בילדינג, בניין דיילי ניוז ורוקפלר סנטר, הם מהדוגמאות היפות ביותר של האדריכלות בסגנון האר דקו.
בניין קרייזלר
אחד הבניינים המזוהים ביותר עם סגנון האר-דקו בניו-יורק, הוא בניין קרייזלר (Chrysler) (1929) שתוכנן על-ידי האדריכל וויליאם ואן אלן (Van Allen William) (1883-1954), בהזמנת וולטר פ. קרייזלר (Walter P. Chrysler) מנהל חברת המכוניות קרייזלר בזמנו. קרייזלר רצה במבנה נועז שיכריז על תפארתו של העידן המודרני וייצג את חברת המכוניות שלו.
16.10 בניין קרייזלר במנהטן, ןןיליאם ואן אלן.
לבניין קרייזלר (77 קומות, גובה 319 מטר) מראה אינדבידואלי הודות לחלק העליון שלו, השונה במראהו מכל בניין אחר בניו-יורק. תוכנית גורד השחקים שאותו אנו מכירים היום, היא המוצלחת ביותר בין גרסאות אחדות שהציע ואן אלן. כל אחת מארבע חזיתות הבניין עוצבה בקשתות בצורת חצי סהר ההולכות וקטנות ככל שהן מתקרבות לקצה העליון של הבניין המסתיים בתורן המרכזי. הקשתות והדגמים הקורנים עוצבו מפסי פלדת אל חלד שביניהם חלונות משולשים. המראה הקורן של הקשתות ששולט בו מוטיב השמש הזורחת האופייני לסגנון האר נובו, משווה לבניין מראה תאטרלי. יש הרואים בחלקו העליון של בניין זינגר אשר בו הייתה קשת ומעליה קומות אחדות, מקור השראה לואן אלן.
בקומה ה-25 של בניין קרייזלר מתחילות הנסיגות שמספרן הוחלט על-פי שיקולים אמנותיים. את האסתטיקה צריך היה לשקול כנגד הכלכלה. נדרשה לבניין צורה כללית יפה, אך לא היה כדאי כלכלית ליצור נסיגות רבות מדי של קומות.
החומרים שבהם נבנה בניין קרייזלר הם: פלדה, לבנים ופלדת אלחלד. לבנים לבנות ולבנים באפור כהה יוצרות דקורציה אופקית המדגישה את שורות החלונות. בארבע פינות הקומה העליונה, מוקמו אחרי 1929, גרגוילים מפלדה המתארים את הנשרים האמריקניים מביטים על העיר. פסלים המעוצבים על-פי הסמל של מכוניות קרייזלר מקשטים את הנסיגות בקומות הנמוכות יותר, ביחד עם אורנמנטים של גלגלי מכוניות.
כל אלה עוצבו בסגנון אר דקו.
לובי הבניין עוצב בצורת משולש עם כניסות משלושה צדדים. קירותיו עשויים שיש מרוקאי אדום, ורצפתו עוצבה בקומפוזיציית אר דקו בשילוב אבן טברטין, אוניקס, שיש כחול ופלדה. ציור התקרה שהיה הגדול ביותר בעולם בזמנו (פרי עבודתו של אדוארד טרמבול (Edward Trumbull) הוא כשיר הלל לקדמה הטכנולוגית. מתוארים בו הבניין עצמו ובוניו במהלך העבודה.
בקומת הרחוב נמצא אולם התצוגה של מכוניות קרייזלר שעוצב מחדשב-32.1936 מעליות הבניין עוצבו בסגנון אר נובו עם פנלים משמונה סוגי עצים מרחבי העולם.
סיפורו של בניין קרייזלר משקף את מלחמת האדריכלים במירוץ לשמים. אחרי שינויים רבים של הרגע האחרון בעיצוב הבניין, וויליאם ואן אלן קיבל בחשאי אישור מהעירייה להוספת חוד מפלדת אל חלד בגובה שבע קומות. הייתה זו תגובתו לאחר שנודע לו ששותפו לשעבר אשר בנה את בנק מנהטן בוול סטריט באותו זמן שבו נבנה בניין קרייזלר, עיצב מחדש תורן מעל המבנה הפירמידלי שעיטר את בניין הבנק, כך שגובה בניין הבנק לאחר התוספת יעלה על גובה בניין קרייזלר. החוד של בניין קרייזלר ששאב השראה מהאורנמנט שעל מכסה המנוע במכוניות קרייזלר, נבנה תחת מעטה סודיות והוסתר בתוך הבניין בחמישה חלקים. בנובמבר 1929 הוא הוצב במקומו דרך פתח שיועד לו בגג, במשך כ-90 דקות. כך הובטח לבניין תואר הבניין הגבוה ביותר בעולם שאותו נשא במשך 15 חודשים.
המאמץ לבנות בניין שיחזיק בתואר הגבוה בעולם למשך זמן ארוך, התברר כבלתי אפשרי. בזמן שבניין קרייזלר עוד לא הגיע למלוא גובהו, החלה בניית מגדל האמפייר סטייט, שהיה לגבוה בעולם.
בניין קרייזלר שנחשב היום לאחד היפים בקו הרקיע של מנהטן, לא הלהיב אדריכלים רבים לאחר השלמת בנייתו, אך היה לאחד הסמלים של ניו-יורק, כמו בניין האמפייר סטייט, פסל החרות, רוקפלר סנטר, ומרכז הסחר העולמי.
בניין האמפייר סטייט
חודשיים לפני משבר הבורסה בוול סטריט ב-1929, הודיעה העיתונות על הקמת בניין האמפייר סטייט, הבניין הגבוה ביותר בעולם בפינת רחוב 34 והשדרה החמישית, במקום זוג בתי המלון וולדורף-אסטוריה (Waldorf-Astoria) (שנבנו בעשור האחרון של המאה ה-19). הבניין תוכנן על-ידי האדריכלים שריב(Shreve), לאמב (,(Lamb והארמון (Harmon) כבניין משרדים בסגנון אר דקו צנוע.
היוזמה לבנות גורד שחקים זה הייתה של סגן נשיא חברת המכוניות ג'נרל מוטורס (General Motors), ג'ון ג'. רסקוב ((John J. Raskob שרצה שהבניין החדש יעלה בגובהו על הבניין של יצרן המכוניות המתחרה קרייזלר, אשר היה עדיין בתהליך בנייה ב-29 באוגוסט 1929, היום שבו הוצגו התוכניות. הדרישה שהוצגה בפני הארכיטקטים הייתה לסיים את הפרויקט תוך שנה וחצי.
הרעיון היה לבנות בניין בעל מראה אנכי, כדי שיבלוט מעל הבניינים האחרים. הוחלט שהעיצוב יהיה פונקציונלי בלבד, במובן שהפונקציה תכתיב את העיצוב, בהתאם לאמירה המפורסמת של סליבן form follows function (צורה בעקבות פונקציה). לבניין 102 קומות שמהן 85 מיועדות לשימוש. הוא מתנשא לגובה 381 מטר (449 מטר לאחר תוספת אנטנת הטלביזיה ב- (1951 ומגמד את יריבו, בניין קרייזלר.
16.11 בניין אמפייר סטייט במנהטן, שריב,לאמב והארמון.
בניין האמפייר סטייט צומח בחן, באלגנטיות ובעוצמה. הוא גבוה, נועז ויפה. קירותיו נסוגים פנימה בהדרגה (בקומות השישית, ה-21, ה-25, ה-30, ה-72, ה-81 וה-86) בהתאם לחוקי הבנייה של העיר. בכל יום נבנתה יותר מקומה אחת. הבניין צמח קומה אחר קומה, בעוד תקוות המדינה שקעו עמוק יותר ויותר, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי. שנה ותשעה חודשים חלפו מאז תכנון הבניין, מהרישומים הראשונים, ועד השלמת הבנייה ב-1931. הבנייה המהירה התאפשרה הודות לשילוב טיפול אפקטיבי בהספקת החומרים והציוד, ובזכות כוח עבודה מאורגן ומיומן. הפלדה ששימשה כשלד הבניין (בכמות של 60,000 טון, פי שלושה מהכמות שנדרשה לבניית בניין קרייזלר) יוצרה בפיטסבורג (Pittsburgh) והועברה מיד לאחר ייצורה לניו-יורק.
בתחילה, הציבור חשש, והיה לו ספק לגבי יציבות הבניין, אך חוזקו ויציבותו עמדו במבחן. נמצא שתחת לחץ רגיל של רוח, תנועת הבניין מהמרכז מסתכמת בלא יותר מ-0.6 ס"מ בקירוב, בכל פעם. ברוח הוריקן חזקה המבנה נע בלא יותר מ-10 ס"מ ל-7.5 שניות.
קירות הבניין נבנו באבן גיר מאינדיאנה ובגרניט, ו-6500 חלונותיו עוצבו באלומיניום מבריק. כאשר החלונות (המנוקים פעם בחודש) נקיים, אור טבעי מציף את המשרדים. שבעים ושלוש מעליות ו-1860 מדרגות בבניין משרתות את 102 הקומות. 15,000 איש עובדים בבניין, ו-35,000 איש מבקרים בומדי יום. אדם העומד על מצפה הבניין, שוקל מעט פחות מאדם העומד על הקרקע.
הלובי של הבניין, אולם ארוך, גבוה וצר, עוצב על-ידי אמן המתכת אוסקר באך (Oscar Bach). זוהי יצירת מופת של אר דקו. הגרניט והשיש שבהם נבנו קירות הלובי יובאו מאירופה. את הקיר המערבי עיטר באך במדליונים מדוראלומין(duralumin – נתך של אלומיניום, נחושת ומנגנז) בסגנון אר דקו. צללית של בניין האמפייר סטייט מוצגת בתבליט, ובמדליונים קטנים יותר מתוארות התעשיות השונות שהביאו לבנייתו.
לבניין האמפייר סטייט ששמר על תואר הגבוה בעולם במשך ארבעים שנה (עד שנבנו המגדלים התאומים של מרכז הסחר העולמי, בשנות השבעים של המאה ה-20), הייתה השפעה דרמתית על קו הרקיע. של מנהטן. הקצה העליון שלו הואר לראשונה ב-1964 לכבוד היריד העולמי שנערך בניו-יורק. מאז שהושלמה בנייתו הוא היה לסמלה של ניו-יורק, כפי שהיה מגדל אייפל לסמל של פריז. כאשר נפתח, הוא נראה כגוליבר בארץ הגמדים. נאמר עליו שהיה אבן הפינה המציינת את תחילת המודרניזם, ללא ניסיון להציג חידושים או להיות מוזר. לעומת בניין קרייזלר שהושמץ, בניין האמפייר סטייט זכה בתשבחות.
במחקר כלכלי נמצא שבמרכז מנהטן, 63 קומות יספיקו לכסות את ההוצאות הכבדות על הקרקע באזורי המסחר. על-פי אותו מחקר, ככל שמספר הקומות עולה מעבר ל-63 קומות, הרווח לכל קומה נוספת הולך ופוחת עד הקומהה-132, שבה הרווח נעלם לחלוטין. היבטים כלכליים השפיעו על כל פרט בעיצוב בניין האמפייר סטייט שמדגים את העיקרון של צורה הבאה בעקבות הכספים(form follows finance), יותר מרוב גורדי השחקים האחרים. עם זאת המשבר הכלכלי העולמי פגע בו קשות. באותן שנים, משרדים חדשים בניו-יורק לא נשכרו, וישנים ננטשו. זו הסיבה שבזמן פתיחתו, כונה הבניין "Empty StateBuilding" (מילולית: הבניין הריק של המדינה). במשך עשר השנים מאז פתיחתו, רק רבע מהמשרדים בבניין הושכרו. למעשה, מהבניין לא הופקו רווחים עד 1948. רסקוב נאלץ לשלם מהונו הפרטי את תשלומי המשכנתא, אך עלות הבנייה פחתה במידה רבה כתוצאה מהמשבר הכלכלי, ובמקום עלות מוערכת של 43 מיליון דולר, היא הסתכמה ב-24 מיליון דולר בלבד.
ב-1945 מטוס מפציץ 52B- של חיל האוויר האמריקני סטה ממסלולו בערפל, בשבת בבוקר, ופגע בקומה ה-79 של הבניין. הטייס נהרג, ועמו שלושה-עשר איש. המגדל נפגע קלות, למרות שהמטוס טס אל תוך הקיר החיצוני. בעלי הבניין ראו בכך סימן לעמידותו. העובדה שהנזק לבניין היה מזערי, נובעת מממדיו הקטנים של המטוס שהיה בגודל בינוני.
בעקבות תאונה זו, ובעקבות תאונה נוספת שאירעה זמן קצר לאחריה, שבה פגע מטוס צבאי אמריקני דו-מנועי 45-C בקומה ה-46 בבניין הבנק של מנהטן בוול סטריט, הוטלו הגבלות חמורות על טיסות מעל מנהטן.
בניין דיילי ניוז
בניין דיילי ניוז (Daily News) (1929-1930) נבנה בתכנון האדריכלים ריימונד הוד (Raymond Hood) (1881-1934), אנדרה פרווילו (André Fouilhoux) וג'ון מיד הוולס (John Mead Howells), על-פי הזמנת המוציא לאור של העיתון דיילי ניוז, ג'וזף פטרסון (Joseph Patterson). הבניין שנבנה בזמן שבו הדיילי ניוז היה העיתון הנפוץ ביותר בארצות-הברית, נועד למשרדי העיתון. ב-10 הקומות הראשונות שהן הגדולות יותר, שוכנו מכבשי הדפוס.
16.12 בניין דיילי ניוז, ריימונד הוד, אנדרה פרווילו וג'ון מיד הוולס.
ווד שכנע את לקוחו לבנות גורד שחקים בחלל קטן מזה שהתאפשר על-פי החוק, כדי ליצור אפקט יותר דרמתי. לעומת בניינים אחרים בתקופה זו, שנבנו עם מעטפת שעוצבה בהתאם לחוק הנסיגה, מבנה זה מציג מראה פשוט ביותר, ומהפכני. מעל הקומה התשיעית בחזית שברחוב 42, צמח הבניין שבו 37 קומות (לגובה 145 מטר), ישר, ללא צורה מדורגת, בעוד שלצדדיו, צורת מדרגות. האנכיות מודגשת בבניין על-ידי קווים אנכיים א-סימטריים בשחור לבן. פסים אנכיים של לבנים לבנות מופיעים לסירוגין עם פסים אנכיים של חלונות שבהם זכוכית כהה. החלק של הגג עם הציוד שבו, מוסתרים על-ידי קיר בגובה קומות אחדות.
בחזית הבניין לוח גרניט בגובה שלוש קומות שעליו מתוארים בתבליט בסגנון אר דקו עובדי המשרדים תחת מוטיב השמש הזורחת (האופייני לסגנון האר דקו) שמאירה את הבניין שנישא מעליה.
בלובי של הבניין, גלובוס ענק במרכז אולם עגול המעוטר בזכוכית שחורה ובכיפה, ומרוצף בפסיפס. מלבד הגלובוס, ניתן להבחין באולם זה במדי חום, מודדי רוח ושעונים המציגים את השעה בערים מרכזיות בעולם. כל אלה מסמלים את התפיסה הגלובאלית של העיתון.
בצדו המזרחי של הבניין נבנתה תוספת על-ידי האדריכלים הריסון ואברמוביץ (Harrison and Abramowitz) ב-1958.
רוקפלר סנטר
גישה אורבנית בעיצוב מערך של גורדי שחקים אנו מוצאים ברוקפלר סנטר(Rockefeller center) (1931-1939), קומפלקס מסחרי של עסקים ובידור בין הרחובות 48 ו-51, ובין השדרות החמישית והשישית במרכז מנהטן, שתוכנן על-ידי ריימונד הוד. רעיון בניית רוקפלר סנטר עלה ב-1929 בעקבות הצורך של חברת מטרופוליטן אופרה במשכן חדש. המשבר הכלכלי העולמי מ-1929 שגרם לאי-ודאות, הביא לנסיגת חברת מטרופוליטן מהפרויקט.
ג'ון ד. רוקפלר הצעיר (.John D. Rockefeller Jr) היה נחוש לפתח את הפרויקט הזה שהוא הראשון בממדיו אשר מומן על-ידי משקיע פרטי. כאשר נבנה מרכז רוקפלר, מרכז מנהטן עדיין לא היה מרכז מסחרי של נדל"ן כפי שהוא היום. רוב הבניינים באזור זה היו בתי מגורים קטנים. כדי לממן את הבנייה בימים הקשים של המשבר הכלכלי, רוקפלר מכר מניות נפט בערך של 2$ למנייה כאשר עשור שנים לפני כן ערכן היה 80$ למנייה.
16.13 רוקפלר סנטר, ריימונד הוד.
ריימונד הוד יצר יצירת מופת של אר דקו בעיצוב עירוני. כמי שלמד בבוזאר (Beaux Arts בית הספר לאמנויות בפריז) את עיקרון התכנון העירוני שעל-פיו תכנון עירוני אפקטיבי מבוסס על ציר – רחוב או שדרה שלצידיהם מבנים הרמוניים המובילים למוקד מוגדר – הוא ארגן את המבנים במערך פורמאלי וצירי. שדרת הולכי הרגל בקומפלקס מושכת אליה מבקרים ותורמת להנאה מחיי העיר.
תפיסת התכנון ברוקפלר סנטר היא מסחרית בבסיסה, אך מציעה לציבור יותר מאשר צירוף של סדרת בניינים. זהו מודל חדש שבו גורד השחקים מהווה חלק מקומפוזיציה של קבוצת גורדי שחקים. כאן נלמדו היטב היחסים בין הבניין לרחוב. שילוב גבהים שונים של בניינים מיתן את רושם המגדלים, ואפשר במפלס התחתון בניית מדרכות וכיכרות.
לאחר בנייתו, מרכז רוקפלר לא משך אליו אנשים. גם כאשר מסעדות החליפו את החנויות במקום, השטח נותר בשיממונו. ג'ון ד. רוקפלר שהיה נואש להחיות את הכיכר, יזם משטח החלקה זמני שמיד עם התקנתו ב-1936, הפיח חיים במרכז רוקפלר והיה למאפיין בלתי נשכח שלו. משטח ההחלקה שפתוח בעונת החורף, מוקם במרכז מערך הבניינים, בכיכר השקועה בין הבניינים ומוקפת בגן הערוך בשיפוע היורד אליה. את הגן מקיפה שורת דגלים רשמיים של מדינות, המוסיפים צבע ותנועה ליער הבניינים האפורים של הקומפלקס. בכיכר בולט פסל מוזהב של פרומתיאוס שעוצב על-ידי הפסל פול מנשיפ(Paul Manship).
מלבד פסל פרומתאוס, יש בקומפלקס המסחרי הזה כ-200 יצירות אמנות – ציורים, פסלים ופסיפסים של כחמישים אמנים. בין היצירות בולט גם פסל אטלס של הפסל לי לורי (Lee Lawrie) הנמצא לפני הבניין הבינלאומי שממוקם מול כנסיית סנט פטריק (St. Patrick). השימוש הרחב באמנות יוצר תחושה של שפע ועושר.
בניין RCA, היחיד במרכז רוקפלר שאפשר לכנותו יצירת מופת, הוא הראשון והמרכזי בין 21 בנייני מרכז רוקפלר. סגנון האדריכלות שלו הכתיב את תוכניות הבניינים האחרים במערך הכולל של הפרויקט. זהו בניין גבוה וצר (צר במיוחד מכיוון חזיתו המזרחית) בן 70 קומות, השובר את צורת הזיקורת שהייתה מקובלת בזמנו. הוד לקח את התוכנית הפשוטה בצורת קופסא, מיקם אותה במרכז, ושיווה לה אופי פיסולי וחינני בהוסיפו סדרת מדרגות בנסיגות קטנות פנימה, שהפכו את הבניין לבעל מראה של מישורים צפים. נסיגות קצביות אלה הושפעו מהקוביזם שהיה חביב במיוחד על האר דקו. זהו שיר הלל לעידן המודרני ולעתיד הטומן בחובו את פלאי הטכנולוגיה של המאה העשרים. הייתה זו מחווה חזותית טהורה. במקרה זה לא נדרשו הנסיגות כדי לעמוד בדרישות החוקים העירוניים. הוד הבין שצורת הקופסא בלבד, תהיה רבת-עוצמה, אך ללא אופי פואטי.
קירות בניין RCA נבנו באבן אינדיאנה. בעיצוב החלונות שבו ניכרת השפעת בניין הדיילי ניוז שהוד היה שותף לתכנונו. המעליות בבניין מוקמו במרכזו, וסביבן מוקמו המשרדים, כמו בבניין האמפייר סטייט ובבניין קרייזלר. לאדריכל היה חשוב שהאור יחדור לכל משרד.
קבוצת הבניינים העיקרית ברוקפלר סנטר, לא הושלמה לפני 1940. מרכז רוקפלר סגר את תקופת גורדי השחקים שלפני מלחמת העולם השנייה, תקופה שבה לא נבנו בניינים רבים, כתוצאה מהמשבר הכלכלי.
גורדי השחקים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה
אחרי מלחמת העולם השנייה, ניצבה האדריכלות בניו-יורק על פרשת דרכים. השימוש ההיסטוריציסטי בסגנונות השונים, שנמשך במשך שנות השלושים, נפסק. תקופת ההחייאות של סגנונות העבר מתה, ואתה גם האר-דקו. האוכלוסייה שעברה את מלחמת העולם השנייה, לא יכולה הייתה להיכנע לרומנטיציזם הנאיבי.
מאז שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים החל המודרניזם לפרוח בארצות-הברית. הגישה באדריכלות הייתה לפרגמאטית. בנטייתם לסטנדרטיזציה אשר לה הטיפה התנועה המודרנית, נראו הבניינים כתוצר של מכונה. הייתה נטייה לשימוש בחומרים חדשים, בצורות פשוטות, ובמראה חמור, ללא קישוטים. השמטת העיטורים והבנייה בצורות גאומטריות פשוטות הוזילה במידה רבה את הבנייה.
ב-1961 חוק הנסיגה בניו-יורק שונה ואפשר תוספת לגובה, במקביל להגדלת השטח הציבורי. הייתה לכך השפעה על העיצוב. מכתיבי טעם אדריכלות גורדי השחקים, לאחר מלחמת העולם השנייה, היו מיס ון דר רוהה ומשרד האדריכלים סקידמור, אווינגס ומריל (Skidmore, Owings & Merrill). קופסת הזכוכית, בעלת הצורה המופשטת, הייתה לצורה הדומיננטית של גורד השחקים. בניין המשרדים קיבל תפקיד של פסל מינימליסטי הניצב על כיכר, לאו דווקא כחלק מהמרקם העירוני.
התקדמות הטכנולוגיה ושינויים באידאולוגיה של האדריכלות, שחררו את בניין המשרדים הגבוה מתלות בטבע ובמיקום. לתאורת הניאון ולמיזוג האוויר, הייתה חשיבות רבה, כגורמים לשינוי שחל בתפיסת אדריכלות גורדי השחקים. נורות הניאון סיפקו רמה גבוהה של תאורה, ללא חימום מוגזם, ואפשרו השכרת משרדים, גם בחלל הפנימי של הבניין.
מאחר ולא נדרשו חלונות גדולים, כדי להאיר את פנים הבניין, גובה התקרה הוקטן, והיה אפשר לבנות יותר קומות במסגרת מעטפת הבניין שהייתה מותרת על-פי חוקי התכנון.
השינוי המשמעותי ביותר, אחרי מלחמת העולם השנייה, היה אימוץ חזית זכוכית. אם לפני המלחמה, שימשה הזכוכית ליצור חלונות, הרי אחרי המלחמה, היא שימשה כתחליף לקירות. הייתה זו תוצאה של נטייה אופנתית, יותר מאשר מגישה פונקציונלית. לקירות הזכוכית היו חסרונות, ובהם, סנוור השמש, והוצאה גדולה על חימום וקירור כי הזכוכית היא מוליכת חום טובה. כדי להתגונן מפני השמש המסנוורת נדרש שימוש בתריסי פלסטיק פנימיים, או בוילונות מבד.
איכות החיים בגורדי השחקים לא זכתה לתשומת לב רבה בקרב המעצבים, וגם לא בקרב הציבור. היא לא היוותה נושא מרכזי בדיון האקדמי, וספרים רבים שפורסמו על המגדלים, מתמקדים, באופן כמעט בלעדי, במגדל כאובייקט דקורטיבי, או מבני.
בניין מזכירות האו"ם בניו-יורק
לארגון האומות המאוחדות שנוסד בסן פרנציסקו ב-1945, נדרש משכן לפעילותו. ארצות-הברית, כמעצמה העולמית, נבחרה למדינה המארחת, ובתוכה נבחרה העיר ניו-יורק. ארגון האו"ם אינו כפוף לחוקים מקומיים, אך אתר פעילותו תוכנן בהתאם לתקנות הבנייה של העיר ניו-יורק, בהיותה אחראית להגנה עליו מפני סכנת שריפות.
הבניין הבולט ביותר במתחם האו"ם בניו-יורק הוא בניין מזכירות האו"ם(1952-1947). המתכנן הראשי שלו היה האדריכל האמריקני וואלאס ק. האריסון (Wallace K. Harrison) (1895-1981) שנעזר בעשרה אדריכלים נציגי מדינות שונות, בהם לה קורבוזיה (Le Corbusier) מצרפת ואוסקר (Oscar Niemeyer) מברזיל.
16.14 בניין האו"ם בניו-יורק, וואלאס ק. האריסון.
לבניין מזכירות האו"ם 39 קומות (בגובה כולל של 154 מטר) ולו צורת לוח טהור, ללא עיצוב קומות-מדרגות, וללא דקורציה. בהשראת לה קורבוזיה, הבניין מונומנטלי, וקירות זכוכית ירוקה משמשים לו כמעטפת בצדו המזרחי ובצדו המערבי. מזרח הבניין צופה אל נהר האיסט ריבר (East River) שבין מנהטן וקווינס, ובקירות הזכוכית הירוקה שבמערב הבניין, משתקף קו הרקיע של מנהטן. הקירות הצדדיים של הבניין, הפונים לצפון ולדרום, צופו ב-2000 טון שיש לבן מוורמונט (Vermont). מעטפת חלקו העליון של הבניין עשויה אלומיניום המסתיר את ציוד השרות של הבניין. קומות שרות מחלקות את החזית לשלושה חלקים אופקיים.
מלבד 39 הקומות שעל פני הקרקע, יש בבניין שלוש קומות תת-קרקעיות המתחברות לקומות-תת-קרקעיות של בניין הוועידות. בתוך הבניין סופקה כל הנוחיות לעבודה יעילה של צוות העובדים. אין בו שטחים מבוזבזים, ואין במשרדיו שרובם קטנים, כל סממנים של פאר. מחיצות פלדה המחוברות לשלד העיקרי של הבניין, ניתנים להזזה בקלות ובמהירות, כדי לאפשר התאמה לצרכים המשתנים.
קירות הזכוכית מאפשרים חדירת אור יום למשרדים, ו-4000 יחידות מיזוג אוויר שמוקמו מתחת לחלונות, תורמות לבידוד הבניין מתנאי מזג האוויר.
בניין מזכירות האו"ם הוא אחת הדוגמאות הראשונות לבניין בצורת קופסת זכוכית שייצג את הרוח החדשה של המודרניזם. מעניינת במיוחד היא העובדה שהאדריכלות החדשה הופיעה דווקא בגורד שחקים מוסדי.
בניין סיגראם
בניין סיגראם בניו-יורק (ראה תמונה 14.30) שנבנה ב-1958, על-פי תוכניתם של מיס ואן דר רוהה ופיליפ ג'ונסון, הוא בניין שבו 38 קומות (בגובה 160 מטר). הגאומטריה הפשוטה שבו יוצרת תחושה של אחדות וקצב. פסי ברונזה אופקיים מופיעים לסירוגין עם פסי ברונזה אנכיים שבין החלונות, ומדגישים את הקו האנכי בבניין. אלה, לצד הצבע החם של הזכוכית, מציגים עושר של פשטות ודיוק. המכלול מאופיין בסדר, בהגיון ובבהירות. מיס ואן דר רוהה מבטא בבניין זה אוניברסליות, רעיון מרכזי של הסגנון הבינלאומי שמקורו בבית ספר הבאוהאוס.
לבניין סיגראם, כמגדל זכוכית, לא היה תקדים. לא היה תקדים גם לרחבה שלפניו, עם ספסלי השיש האיטלקי שלצדדיו, ושתי המזרקות הגדולות לפני חזיתו. המגדל בנוי ללא העיצוב הפירמידאלי שהיה מקובל בזמנו. יש בו אולם מבואה מאבן טברטין בגובה שתי קומות. כמו רוקפלר סנטר, בניין סיגראם היה זה מין מודל שהציג אפשרויות חדשות לגורדי השחקים. הבעיה הייתה שנולדו לו חיקויים רבים, אשר אף לא אחד מהם, הגיע לרמת המצוינות שבו.
אחד החידושים של בניין סיגראם היה תאורת הלילה שלו שפותחה על-ידי יועץ התיאורה ריצ'רד קלי (Richard Kelly), בשיתוף פעולה עם מיז ון דר רוה ופיליפ ג'ונסון. בלילה הואר הבניין כולו, על-ידי מערכת תאורה משנית בעוצמה של עשרים אחוז מהתאורה בה נעשה שימוש במשך היום. היום, התאורה בבניין סיגראם אינה מהווה תופעה יוצאת-דופן. תאורת הלילה בגורדי השחקים של ניו-יורק זוכה לתשומת לב מיוחדת, ובניינים רבים מוארים בצורה מרהיבה ביותר.
בניינים כמו בניין סיגראם, קיבלו עידוד ממדיניות ההתרחקות משולי הרחוב, ויצירת רחבה לפני הבניין שבא לידי ביטוי בשינוי ב"חוק הנסיגה" מ-1961. למעשה, גורד השחקים נכפה על מרקם עירוני ישן, על ממדים של רחובות ומגרשים שקדמו, במידה רבה, לבניינים שהטילו צל באורך מאות מטרים, ואשר השפעתם על הרוחות ועל האוורור הייתה משמעותית.
שנות השבעים והשמונים במאה העשרים
בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים המגדלים המודרניסטים החלו להיראות מונוטוניים מדי. אדריכלים השתדלו ליצור לבניינים שבנו מראה ייחודי בקו הרקיע של העיר. לחלקו התחתון של הבניין שממנו צומח גורד השחקים, ניסו יצרו עיצוב המתקשר עם האנשים ברחוב. כתגובה למונוטוניות ששלטה בגורדי השחקים שעוצבו בסגנון הבינלאומי, הייתה נטייה להחזיר את סגנונות העבר ולשלב אותם עם רעיונות חדשים כדי ליצור מגוון רחב יותר של צורות, וכדי לתת לחברה הכלכלית המאכלסת את הבניין זהות אדריכלית סמלית.
בשנות השבעים של המאה העשרים נראה היה שדרישות השוק החלו להשתנות. אם בבניינים המודרניסטיים הייתה תכלית אחת לכל בניין, כמו בניין משרדים, או בית מלון, הרי שבשנות השמונים היה ביקוש לגורד שחקים שישמש גם כמקום מפגש חברתי. בסוף שנות השמונים, רוב גורדי השחקים שנבנו בניו-יורק, הכילו מין כיכר בתוך בניין – אטריום, קניון, או "גלריה". תוכניות מעין אלה, היו לאופייניות לגורדי שחקים במנהטן, בגלל תוכנית הגריד שלה שמציעה מעט מאוד כיכרות פתוחות. חלל פנימי גדול, מין קניון המורכב מקומות אחדות שבהן חנויות ומסעדות, ניתן למצוא בין השאר בבניין סיטיקורפ (Citicorp), בבניין פארק אווניו פלאזה (Park Avenue Plaza) ובטראמפ טוואר (Trump Tower).
שנות השבעים של המאה העשרים הציגו חידושים גם בתחום טכניקת הבנייה של גורד השחקים. בעוד שבגורד השחקים הקונבנציונאלי קיים מבוך של עמודים פנימיים, בטכניקה החדשה, קירות חיצוניים, המורכבים מעמודים צפופים מפלדה, משמשים כנושאי הקירות, ומאפשרים משטחים גדולים, ללא עמודים. אירונית במידה מסוימת היא העובדה שמעטפת הבניין תומכת בחלק נכבד ממשקל הבניין ומחזירה בכך את האדריכלות לתקופות שקדמו לעידן המודרני.
בניין סיטיקורפ
לבניין סיטיקורפ (Citicorp) (1977-1974) שנבנה למען בנק סיטיקורפ על-פי תוכנית של משרד האדריכלים יו (אשר) סטאבינס (Hugh (Asher) Stubbins)(נ' 1912), זהות ייחודית בקו הרקיע של מנהטן. קצהו העליון (שגובהו 50 מטר) הנישא מעל 59 קומות של משרדים (הגובה הכולל של הבניין 279 מטר), חתוך באלכסון, בזווית של 45 מעלות. גורד השחקים נבנה באתר כנסיית סנט פטרוס (St. Petrus) הלותראנית שסיטיקורפ חולק אתה את ביתה החדש, אף הוא על-פי תוכניתו של סטאבינגס. הכנסייה אשר מכרה את הבניין שלה ב-1970, הציבה שני תנאים. תנאי אחד היה שהכנסייה החדשה תיבנה במקום הישנה עם שמים פתוחים מעליה, ותנאי שני דרש הקמת כיכר מתחת למגדל, אשר תמשיך את מסורת הכנסת האורחים של הכנסייה.
כדי למלא את התנאי הראשון, נאלץ האדריכל לשנות את תוכניתו המקורית שבה ארבעה עמודי הבניין הוצבו בפינותיו. עיצוב כזה לא היה מותיר השמים פתוחים מעל הכנסייה. המהנדס של הבניין הציע על כן להעביר את העמודים הגבוהים התומכים בבניין (שגובהם 40 מטר) מהפינות אל מרכזי החזיתות (22 מטר מהפינות) ולפנות את החלל שמעל הכנסייה. מלבד עמודים אלה תומך בבניין מבנה המעלית הנמצא במרכז הבניין.
התנאי השני של הכנסייה התקיים עם בניית כיכר פנימית ואטריום שעוצבו למטרות בילוי בשעות הפנאי. האטריום ששלוש כניסות מובילות אליו מהרחוב, מואר מלמעלה באור יום ומוקף בשבע קומות של חנויות ומסעדות. לקומת הכניסה שלו כיכר פנימית ומפל מים לצד גרם מדרגות רחב בפינת רחוב 53 וגישה ישירה לרכבת התחתית. כך, בניין סיטיקורפ הפיח חיים חדשים במרכז מנהטן.
16.15 בניין סיטיקורפ, יו סטאבינגס.
אשר לקצה העליון של הבניין, התוכנית המקורית הייתה לבנות בו 100 דירות בדגם של נסיגות היוצרות שיפוע לכיוון מערב, שיתקשר לבניין קרייזלר. כאשר התברר שתוכנית זו מנוגדת לתקנות המחמירות של הבנייה בניו-יורק, הוחלט שהשיפוע בחלק העליון של הבניין יפנה לכיוון דרום ויספק אנרגיית שמש באמצעות קולטים שיחוברו לציוד מיזוג האוויר בבניין. בסופו של דבר, הטכנולוגיה לא הייתה מתקדמת דייה. התוכנית השאפתנית הזו לא יצאה לפועל, אך נותרה הצורה.
במקום דירות, מוקם בחלק העליון של הבניין חלק גדול מהציוד שלו, כולל מערכת קירור, שנאים של חברת החשמל, גנראטורים לשעת חירום, חדרי מכונות של המעליות, ומערכות אוורור שונות. מלבד אלה מוקמה בחלק זה של הבניין מערכת מהפכנית המכילה לוח מ-400 טון בטון הקולט זעזועים שנגרמים על-ידי רוחות. באופן זה מופחתות תנודות הבניין במידה של עד 50 אחוז.
סיטיקורפ סנטר (לא כולל הכנסייה) ופנים האטריום שלו מצופים באלומיניום. כך גם החלק התחתון של המגדל. למגדל עצמו חזית אחידה עם פסי אלומיניום ופסי חלונות לסירוגין, והקצה העליון שלו מצופה כולו באלומיניום המשווה לבניין מראה חלק וקר.
המערכת המבנית של הבניין חוזקה שנה לאחר השלמת הבנייה כדי להבטיח שבמקרה של רוחות הוריקן רבות-עוצמה שהן נדירות, הבניין לא יקרוס. רוחות חזקות הן אויב מתמיד של בניינים גבוהים, במיוחד כאשר הם ניצבים על עמודים בגובה 40 מטר מעל מפלס הרחוב, כמו בניין סיטיקורפ.
לאחר המיזוג של סיטיקורפ עם חברת טרבלרס גרופ (Travelers Group)ב-1998, המרכז נקרא סיטיגרופ סנטר (Citigroup Center). בקיץ 2002 החשש מהתקפת טרור הביא לחיזוק האומנה מצד רחוב 53 במגנים מפלדה ונחושת נגד פצצות.
בניין AT&T
בניין AT&T (היום בניין חברת סוני) (1978) (ראה תמונה 15.4), אותו תכננו פיליפ ג'ונסון (נ' 1906) וג'ון ברג'י (John Burgee) (נ' 1933), הוא אחד הסמלים המובהקים של האדריכלות הפוסט מודרנית. כמו בניין סיטיקורפ, יש לו זהות ייחודית בקו הרקיע של מנהטן. זהו מגדל בן 37 קומות, מגרניט וורודה. בקצהו העליון גמלון ענק שבור, ובבסיסו, כניסה המעוצבת בצורת שער-ניצחון, הנפתח על-פני קומות אחדות.
למרות שרובו בנוי בצורה מקובלת ביותר, הבניין עורר מחלוקות רבות בזמנו. הציבור נזעק בגלל הגמלון יוצא הדופן. התגובה הנסערת הייתה מיותרת במידה רבה, כי הבניין ממוקם באזור צפוף של בניינים שאינו מאפשר את ראייתו מרחוק. ניתן לראות אותו בבירור מהבניינים הסמוכים בלבד. ברג'י וג'ונסון הבינו שהחלק העליון של הבניין, וחלקו התחתון, אינם חייבים להיראות כחלקים מיחידה אחת, כי הם משרתים אדונים שונים. החלק העליון משרת את קו הרקיע בעוד החלק התחתון, מהווה חלק מהרחוב.
מרכז הפיננסים העולמי
מרכז הפיננסים העולמי (Financial world center) (1981-1988) שעוצב על-ידי סזאר פלי (Cesar Pelli) (נ' 1926) הוא לבו של אזור פיתוח חדש, באטרי פארק סיטי (Battery Park City) שנבנה על גדת נהר ההדסון ליד מרכז הסחר העולמי. פלי יצר דגם עירוני חדשני. המרכז הפיננסי כולל ארבעה מגדלים (33 עד 54 קומות) הצומחים מתוך אותה פלטפורמה ומחוברים ביניהם חיבור פנימי דרך הקומה השנייה. לפני הפיגוע הרצחני ב-11 בספטמבר 2001, הם היו כולם מחוברים באמצעות גשרים למרכז הסחר העולמי.
16.16 מרכז הפיננסים, בטרי פארק. במנהטן, סזאר פלי.
פלי רצה שהאדריכלות של הבניינים האלה תתמזג עם האדריכלות אשר סביבה. המגדלים, עם הנסיגות שלהם (צורת המדרגות) מזכירים את גורדי השחקים משנות העשרים של המאה העשרים, וכך משתלבים היטב בקו הרקיע של דרום מנהטן.
חזיתות המגדלים במרכז הפיננסי עוצבו בגרניט ובזכוכית. מידותיהם של החלונות הולכים וגדלים עם כל נסיגה. לכל אחד מהמגדלים גג ייחודי מנחושת. לבניין מס' 1 (מ-1986) – גג בצורת פירמידה חתוכה, לבניין מס' 2 (מ-1987) – גג בצורת כיפה, לבניין 3 (מ-1985) – גג בצורת פירמידה, ולבניין 4 (מ-1986) – גג פירמידת מדרגות.
פלי, במקום לארגן חללים ציבוריים מוגדרים, עיצב אטריום ענק בלב מרכז הפיננסים, בין בניינים 2 ו-3. באטריום נמצאת כיכר פנימית שבה חנויות, מסעדות וספסלים, הנפתחת ישירות אל כיכר המרכז הפיננסי העולמי. בתוך המרחב הפנימי הזה המרוצף בשילוב של שיש בהט ושיש רוהו אליקאנט(Roho Alicante) מתקיימים לעתים קונצרטים, הופעות שונות ותערוכות. בולט ביופיו הוא גן החורף של האטריום, בית זכוכית ענק שעצי תמר בגובה 12-16 מטר נישאים בתוכו.
בקומות המשרדים של בנייני המרכז הפיננסי ממוקמים מחשבים שניתן להכניסם לחדרים ללא חלונות, המהווים חלק גדול מהחללים הפנימיים. המשרדים ממוקמים לאורך הקירות החיצוניים ומוארים על-ידי אור היום החודר דרך החלונות.
הקומפלקס נפגע מאוד (במיוחד החלקים הפנימיים של הבניינים, כולל גן החורף) בפיגוע הרצחני מ-11 בספטמבר 2001, אך הוא שוחזר וחזר לפעילות.
מרכז הסחר העולמי
רעיון הבנייה של מרכז סחר עולמי עלה כבר בסוף מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות החמישים של המאה העשרים רשות הנמל של ניו-יורק וניו ג'רסי(Port Authority of New York and New Jersey) התעניינה בפרויקט וקבעה לו אתר בדרום מנהטן. האדריכל מינורו ימסאקי (Minoru Yamasaki) (נ' 1912) נבחר לעצב את הפרויקט. מרכז הסחר העולמי היה מערך של שבעה בניינים על 64 דונם. במרכז הקומפלקס נבנו מגדלים תאומים (Towers Twin) (1965-1970) עם 110 קומות שנישאו לגבהים 417 ו-415 מטר והיו לבניינים הגבוהים ביותר בעולם עד שנבנה מגדל סירס (Sears Tower) בשיקגו ב-1974. מלבד המגדלים התאומים, נבנו בקרבת מקום ארבעה בניינים נמוכים יותר ובית מלון.
ימסאקי אשר חש שקשה להעריך את בניין האממפייר סטייט בגלל היעדר מרחב שיאפשר לתפוס את ממדי העיצוב שלו, החליט ליצור רחבה לפני הבניינים התאומים כדי שיהיה די מרחק להתרשם מהם. משמעות הרחבה הגדולה הייתה שיהיה צורך לבנות בניינים גבוהים דיים למלא את החסר במטרים רבועים של משרדים, שנוצר כתוצאה מהרחבה. במקור, הכוונה הייתה לבנות את המגדלים התאומים בגובה 80-90 קומות, אך מאוחר יותר, ביוזמת צוות יחסי הציבור ברשות הנמל של ניו-יורק, אשר בנתה והפעילה את הפרויקט, הוחלט לבנותם כבניינים הגבוהים יותר בעולם.
16.17 המגדלים התאומים במנהטן, מינורו ימסאקי.
המגדלים התאומים אשר זכו לכינוי חיבה "דוד (David) ונלסון (Nelson)", על-שם האחים רוקפלר (Rockefeller), עוצבו בצורת תיבות פשוטות שניצבו על הרחבה הגדולה כפסל מינימליסטי. עובדת היותם תאומים, שברה את הבנאליות שהייתה נוצרת, לו היה מדובר בבניין אחד מסוג זה.
בבניית המגדלים התאומים נשברה מסורת ארוכה של גורדי שחקים שנמשכה כמעט מאה שנה, אשר על-פיה הם נתמכו על-ידי שלד פנימי מעמודי פלדה שמוקמו במרחק כשישה מטר זה מזה. הקירות החיצוניים של הבניין היו למעשה קירות מסך שאינם תומכים במבנה. הגובה של הבניינים התאומים, שהיה ללא תקדים, הציב אתגר חדש בפני המתכננים. המבנה צריך היה לתמוך לא רק במשקל העצום של הבניין, אלא גם להתגבר על לחץ הרוחות על הקומות הגבוהות של הבניין. הפתרון נמצא בבניית הבניינים כ"צינורות" מסבכת עמודי פלדה רבי-עוצמה. המבנה החיצוני הקשוח היה עמיד בפני רוחות בעוצמה של 240 ק"מ לשעה. לאחר כמאה שנה של שימוש בקירות מסך, הקיר החיצוני חזר לתפקידו כתומך בבניין.
הקירות החיצוניים נבנו משלד שבו מוטות פלדה ברוחב כ-48 ס"מ, ובמרחק כ-56 ס"מ ביניהם. מוטות אלה חוברו לרצפות שנבנו מראש. התוצאה הייתה מבנה קל וחזק, העמיד בפני לחץ של רוחות חזקות. לטכניקת בנייה זו שבה הקיר החיצוני הוא התומך בבניין, היה תקדים בבניין אי בי אם (IBM) בסיאטל (1962-1962) הנישא לגובה עשרים קומות, שגם אותו תכנן ימסאקי.
בלב כל אחד מהמגדלים היה מבנה המעליות והמתקנים האחרים של הבניין, שנשא אף הוא את משקל הבניין ואפשר את הבנייה ללא עמודים פנימיים במרחק של כ-18 מטר מהקירות החיצוניים.
ימסאקי בנה מערכת מעליות חדישה שהביאה להקטנת הצורך בחללי מעליות בחצי. הוא יצר שילוב של מעליות אקספרס, ומעליות העוצרות בכל קומה. לכל אחד מהבניינים היו שלושה אזורים אנכיים שנועדו למעליות. מעליות אקספרס הובילו לקומות 41 ו-74 שבהן היו אולמות מבואה (sky lobbies) אשר מהם היה אפשר לעבור למעליות העוצרות בכל קומה.
פעילות המסחר התרכזה מתחת לפני הקרקע, מתחת לרחבה של מרכז הסחר העולמי. שש קומות תת-קרקעיות ששימשו כמרכז הקניות הגדול ביותר במנהטן, כללו שתי תחנות של הרכבת התחתית ותחנה לניו ג'רסי. כ-50,000 איש עבדו בבנייני מרכז הסחר העולמי וכ-200,000 עברו בו מדי יום. לכל הקומפלקס הזה היה מספר מיקוד משלו: 10048.
ימסאקי אמר שמשמעותו של סחר עולמי היא שלום עולמי. הוא ראה בבניין סמל של מחויבות העולם לשלום ומייצג של אמונת האדם באנושות.
ב-26 בפברואר 1993 פצצה גדולה שהניחו טרוריסטים התפוצצה בתוך משאית במגרש החנייה התת-קרקעי של מרכז הסחר העולמי. כתוצאה מהפיגוע נהרגו שישה אנשים ולמעלה מאלף נפצעו. מטרת הטרוריסטים להביא לקריסת הבניין לא הושגה, כי התמיכה בבניין הייתה בקיר החיצוני ולכן יסודות הבניין לא נפגעו.
ב-11 בספטמבר 2001, שני מטוסים שנחטפו על-ידי טרוריסטים התרסקו בכוונה תחילה אל תוך מגדלי התאומים. החום העצום של הדלק שנשרף הביא לקריסת הבניינים כשעה לאחר מכן. הקריסה שהביאה לאובדן חייהם של 2,752 איש, הייתה תוצאה של כדור האש שהתיך את קורות הפלדה.
פרידום טוור (מגדל החופש)
הפיגוע הרצחני במגדלי התאומים במנהטן ב-11 בספטמבר 2001, גרם לאפקט של רעידת אדמה בעולם כולו. בשטח שהותיר אחריו ההרס, הוחלט לבנות פרויקט חדש שנועד להראות לעולם שחירות תמיד תנצח את הטרור.
בפברואר 2003, חברת הפיתוח של מנהטן תחתית, בחרה בעיצוב של האדריכל דניאל ליבסקינד (Daniel Libeskind) (נ' 1946) שישמש גם כאדריכל הראשי של הפרויקט. הקומפלקס החדש יכלול, על-פי התוכנית, גן תלוי, אתר הנצחה, מרכז תרבות ומגדל חירות (Freedom Tower) – מגדל ספיראלי בגובה 1776 רגל 541.4) מטר), לציון את שנת הכרזת העצמאות של ארצות-הברית. למגדל החירות שיהיה הבניין הגבוה ביותר בעולם, תהיה אנטנה שתשדר אותות טלביזיה ורדיו מגובה שיעלה על 2000 רגל (610 מטר).
בינואר 2004 זכו האדריכלים מיכאל ארד (Michael Arad) ופטר ווקר (PeterWalker) בתחרות עיצוב אתר ההנצחה לאנשים שנהרגו בפיגוע במרכז הסחר העולמי ב-11 בספטמבר 2001 וב-26 בפברואר 1993. בשקפו היעדרות, אתר ההנצחה יהיה מורכב משתי ברכות המוגדרות על-ידי מבנה הבטון המקורי שהקיף את יסודות המגדלים התאומים. ברכות אלה יהיו מוקפות בעצים, ובקירות שעליהם יהיו חרוטים שמות הקורבנות. עקבות אלה שייוותרו מהמגדלים התאומים יהוו ביטוי רב-עוצמה לאובדן שהותירו הפיגועים.
16.18 דגם מגדל החירות, מנהטן, דניאל ליבסקינד
מבנה מגדל החירות המתבסס על עיצוב גשרים, ימוקם בצפון-מערב אתר מרכז הסחר העולמי. כמו במרכז הסחר העולמי, יהיו בו אולם מבואה ציבורי, שתי קומות חנויות, וגישה של המונים לתחבורה הציבורית. מעל אלה יהיו שבעים קומות של משרדים להשכרה. בקומות 71 ו-72 יהיו מסעדות, ובקומה ה-73 תהיה פלטפורמה שתשמש כמצפה ויתנשא ממנה מבנה זכוכית ספיראלי שגובהו 84 מטר עם מעטפת קישוטית בדגמי סבכה. בתוך מבנה זה יהיה מתקן לייצור חשמל אשר שיספק 20 אחוז מהאנרגיה של הבניין. לעומת מרכז הסחר העולמי שבו הקומה המאוכלסת הגבוהה ביותר נישאה לגובה 413 מטר, הקומה המאוכלסת העליונה של פרידום טוואר שבה יהיה מצפה, תהיה בגובה 335 מטר. מעל המעטפת הקישוטית שבה יהיה מפעל ליצור אנרגיה, יהיה מצפה נוסף בגובה 457 מטר. נראה שהעיצוב ישלב במראהו קשיחות עם עדינות.
הפרויקט שייבנה בסופו של דבר יהווה פשרה בין התוכנית של ליבסקינד ובין זו של דייויד צ'יילדס (David Childs), האדריכל המייצג את לארי סילברסטיין(Larry Silverstein) שהוא בעל זכויות החכירה באתר מרכז הסחר העולמי והמשקיע בבנייה. הצורה הזוויתית של המגדל שאותה הציע ליבסקינד במקור, שונתה בעקבות שיתוף הפעולה שנכפה עליו עם צ'יילדס. סילברסטיין הגביל את מספר הקומות המרבי בבניין לשבעים, מחשש שמא קומות משרדים גבוהות יהוו יעד לפיגוע או יינזקו בתאונה.
בבניית מגדל החירות, מלבד התמודדות עם הבעיות הרגילות המתעוררות בבניית גורדי שחקים, כמו התגברות על כוח הכבידה ועל סופות, על המתכננים להתמודד עם חששות מפני פיגועים. ליבסקינד אמר שעל האתר מוטלת אחריות לבטיחות מעבר לכללים הרגילים. המטרה הראשונה תהיה למנוע כל התקפות טרור בעתיד. התכנון יכלול מדרגות חירום לפינוי המוני בתנאי שרפות ועשן, גרמי מדרגות נפרדים למכבי האש, וזכוכית העמידה בפני פצצות באולם המבואה. הכוונה היא לבנות בניין שיהיה מהבטוחים ביותר בעולם.
לצד מגדל החופש והברכות המייצגות את החלל שנוצר במקום מגדלי התאומים, יוקם בפינה הדרום-מערבית של אתר מרכז הסחר העולמי לשעבר, מוזיאון הנצחה שבו יוצגו חפצים וחומר ארכיוני המתקשרים לפיגוע ב-11 בספטמבר. מעצביו מיכאל ארד ופטר ווקר יקימו אותו ביחד עם מועצה מייעצת, אנשי אקדמיה, נציגי משפחות קורבנות הפיגועים ונציגי התושבים המתגוררים בקרבת מקום.
2 תגובות:
ואו! פוסט מעולה ומושקע! תודה רבה. כשאני מגיעה לניו יורק אני תמיד מרגישה כאילו אני באחד הסרטים של וודי אלן. הוא מייצג את העיר בצורה כזו מושלמת עד שהיא ממש גיבורה בסרטים שלו. כמובן שיש את מנהטן הנהדר והרומן שלי עם אנני. רק להרים את הראש לגורדי השחקים וישר אני נכנסת לסרט. עיר מדהימה.
למידע נוסף חפשו "גורדי שחקים מוקדמים" בוויקיפדיה.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%99_%D7%A9%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%9D_%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%9D
הוסף רשומת תגובה