האדריכלות הגותית
רקע היסטורי
האדריכלות הגותית התפתחה בתקופה שבה חלו שינויים חברתיים וכלכליים משמעותיים במערב-אירופה. בסוף המאה ה-11 ובמאה ה-12 חזרו המסחר והתעשיה לחיים, במיוחד בצפון-איטליה ובפלנדריה. הערים קמו לתחייה והמסחר הביא לחיזוק הקשר ביניהן ובין האזורים השונים באירופה. העובדים במקצועות השונים התאגדו בגילדות שפיקחו על הייצור ועל המסחר בערים. הביקוש למוצרים המריץ את התעשיה.
במקביל להתחדשות המסחר והתעשיה, היתה התעוררות אינטלקטואלית. התעורר מחדש העניין בהשכלה. מלומדים עסקו בסכולסטיקה (Scholastica) – מיזוג של הגות העת העתיקה עם עיקרי הכנסיה לשיטה שלא יהיו בה סתירות פנימיות. בתקופה זו היתה השפעה גדולה לכתבי המלומדים הגדולים שחיברו כתבים אנציקלופדיים. מקור המילה "סכולסטיקה" במילה הלטינית Schola שפירושה פנאי ורגיעה, וגם זמן המוקדש ללימודים ולויכוחים, ובמיוחד ללימודים פילוסופיים.
עד המאה ה-13 התרכזו הלימודים במנזרים, ואלה היו למוקד החיים האינטלקטואלים. באמצע המאה ה-13, בתי-הספר היו חופשיים במידה רבה מכבלי הנזירים. המרכזים הרוחניים עברו מהמנזרים לקתדרלות ששימשו כאוניברסיטאות, והשליטה על הפעילות האמנותית עברה מידי אבות המנזרים לידי הבישופים. מרכזה ההלכתי והרוחני האמיתי של הנצרות עבר מרומא לפריס שבה החל כוכב התבונה להאיר. בפריס שימש בית-הספר של הקתדרלה כאוניברסיטה. לצד לימודי הדת החלו לימודים חילוניים והכנסיה איבדה חלק מכוחה בתחום החינוך.
במאה ה-13 נוסדו שני מסדרי-נזירים חדשים: המסדר הפרנציסקני והמסדר הדומיניקני. המסדר הפרנציסקני נוסד ב-1206 על-ידי פרנציסקוס הקדוש מאסיזי (1182-1226) שניסה לחקות את חיי ישו על-ידי אימוץ של עוני. המסדר הדומיניקני נוסד ב- 1216 על-ידי דומיניק הקדוש בספרד במטרה לנצר יהודים ומוסלמים, ולבטל את הכפירה. הדומיניקנים היו אלה אשר הפכו למנהלים הראשיים של משפטי האינקויזיציה.
עם התפתחות הערים החלו להופיע גם מדינות לאומיות. מעמד האצילים הפאודליים ירד, ועלה כוחם של המלכים. בסוף ימי הביניים, אנגליה היתה למדינה לאומית חזקה עם שושלת ארוכה של מלכים. כך היה גם בצרפת.
פיליפ אוגוסט (1165-1223), מהמלכים הגדולים של צרפת, ששלט בשנים 1180-1223, פעל רבות לפיתוח ערי צרפת, ועשה רבות כדי להפוך את פריס למרכזה הפוליטי והתרבותי של ארצו. בעיר פריס, תמך בקיום האוניברסיטה, ובנה חלק גדול של קתדרלת נוטר דאם. כמו כן, ריצף את העיר במרצפות אבן ובנה בתי-חולים ותעלות מים.
במאה ה-13, המונרכיות בצרפת ובאנגליה התחזקו, והתחרות הכלכלית ביניהן הובילה למלחמת מאה השנים (1337-1453) שהסתיימה בנצחון הצרפתים.
המאה ה-14 היתה רוויית מחלוקות ואסונות. בתקופה זו, מלבד מלחמת מאה השנים, האפיפיור הוגלה לאביניון שבצרפת, והכנסיה התפצלה לסיעות. .
גלות האפיפיור לאביניון נבעה ממאבקי כוח שהתגלעו בין ההנהגה הדתית ובין המלוכה. מסדר הטמפלרים, המסדר הצלבני הגדול שהתעשר מאוד בעסקי בנקאות, נפל קורבן בידי המלך הצרפתי פיליפ הרביעי (שלט בשנים 1285-1314) שנקלע לקשיים כספיים. הוא אסר את כל חברי המסדר בצרפת, האשים אותם בכפירה, עינה אותם והחרים את רכושם. ב-1310, 54 מהם הועלו על מוקד.
המלך פיליפ בצרפת, והמלך אדוארד הראשון (שלט בשנים 1307-1272) באנגליה, שלחמו זה בזה, הטילו, כל אחד בארצו, מיסים על הכמורה הקתולית. פיליפ גם אסר על שליחת הכנסות האפיפיור מצרפת לרומא. כתגובה לכך, האפיפיור בוניפציוס (Boniface) השמיני (כיהן בשנים 1294-1303) הטיל חרם על המלך פיליפ שבתגובה על כך שלח סוכנים לאיטליה כדי שיביאו את האפיפיור לצרפת. יחסם של אנשי פיליפ לאפיפיור הזקן הביא למותו, והארכיהגמון של בורדו, נבחר כיורשו, והיה לאפיפיור קלמנט החמישי. בהישארו בצרפת, קיווה קלמנט להציל את שארית רכושו של מסדר הטמפלרים. האפיפיורות שזוהתה עם רומא היתה בגלות בעיר אביניון שבצרפת (1309-1378) ושאפה כל העת לחזור לרומא. הכנסות האפיפיורות באביניון הצטמצמו כתוצאה ממלחמת מאה השנים אשר במהלכה סרבו האנגלים לשלוח כספים לכנסיה שנחשדה בעיניהם כמשתפת פעולה עם השלטון הצרפתי. כך התדלדלו הכנסות האפיפיור שהכביד את מסיו על הצרפתים ועורר את התנגדותם. גלות האפיפיורים הגיעה לקצה לאחר ששליחים מרומא, המנוונת כתוצאה מהיעדרות האפיפיורות, הפצירו באפיפיור אורבנוס ( (Urban החמישי לשוב לרומא. מאז 1378 חזרה האפיפיורות לרומא וראשון האפיפיורים לאחר תקופת הגלות היה אורבנוס השישי.
אורבנוס השישי, בתחילת כהונתו, גינה בחריפות את חיי הקרדינלים ועורר כך את התנגדותם. כתגובה, בחרו במקומו את קלמנט השביעי שהתיישב באביניון. כך מצאה עצמה אירופה עם שני אפיפיורים עוינים זה לזה. ב- 1409 נבחר אפיפיור שלישי במקום השניים הקיימים, וכך היו לאירופה שלושה אפיפיורים בו-זמנית. מועצה שהתקיימה בקונסטנצה שבטירול ב-1414 מינתה אפיפיור חדש, מרטין החמישי, על פני השלושה שהודחו מתפקידם. מחלוקות אלה שללו את סמכותו העליונה של האפיפיור וכירסמו במעמד הכנסיה.
על אירועים אלה נוספו במאה ה-14 הרעב הגדול והמגפה השחורה, שכל אחד מהם הביא למותם של מיליוני אנשים. הרעב באירופה (1315) היה תוצאה של ריבוי האוכלוסיה מעבר ליכולת הקרקע לספק את צרכיה. המגפה השחורה שפרצה ב-1348 הביאה להיעלמותה של שליש אוכלוסיית אירופה. היא השפיעה על המערכת הפאודלית הקשוחה וגרמה לאי-יציבות כלכלית. הכנסיה באביניון שלא הצליחה לספק את שרותי הדת שנדרשו לכל המתים במגפה השחורה, נדחפה למעשי שחיתות מתוך הצורך שלה בכסף. כך איבדה מכוחה. חצר האפיפיור נתפסה כמושחתת, והאפיפיור נחשב כבובה בידי המלך הצרפתי. ארועים אלה עוררו ספקות בקרב האנשים לגבי ערכים מסורתיים.
ביטויה של הפילוסופיה באדריכלות הגותית
במאה ה-11 הופיעה הסכולסטיקה, תנועה ששילבה דוגמות דתיות עם מסורת מיסטית ואינטואיטיבית שהתבססה במיוחד על הפילוסופיה של אוגוסטינוס הקדוש ושל אריסטו. במאה ה-12, עם הופעת הסגנון הגותי, התרחבה השפעתה. לעומת הפילוסופיה הקלאסית שיצרה הפרדה ברורה בין האמונה ובין הכרה רציונלית, המחשבה הסכולסטית מחברת את התבונה עם האמונה בנסותה לפשר בין פילוסופיה קלסית ובין הנצרות.
בימי הביניים, יופי של צורה לא התבטא בפרופורציות שלה בלבד, אלא גם במטרתה החינוכית. הסכולסטיקה מדברת על יופי, והמילה "יופי" בסכולסטיקה משמשת כאטריבוט לאלוהים. אלוהים נתפס ברוחם של אנשי ימי-הביניים, כאור.
קיימת מסורת מזרחית ארוכה של קשר בין האל לשמש. כבר במצרים ראינו זאת (באל השמש- רע). בפרס הופיע אל השמש בדמות אהורא מאזדא (Ahura Mazda). כך גם בתורות הניאו-פלאטוניות אשר החיו את תפיסת הטוב, כ"שמש" של האידיאות.
תומס אקווינס (Thomas Aquinas) (1224/5-1274) שהיה גדול הפילוסופים הסכולסטיים, מקשר בכתביו בין יופי ובין פרופורציות. תפיסת היופי בעיניו היא תודעתית, ובכך הוא מבטל כל רמז לחושניות. הנאה אסתטית, על-פיו, מתקשרת לתבונה, למרות שהיא נקלטת באמצעות החושים. בפיסול הגותי ניתן להבחין ביותר סדר בארגון הדמויות מאשר בפיסול הרומנסקי. האמונה, בתקופה הגותית מייצגת גישה רציונלית ואנליטית, יותר מאשר אינטואיטיבית. אבלאר (Abelard) (1079-?1144) הקדים את אקווינס בגישה זו, כאשר אמר: "אני מבין כדי שאוכל להאמין".
האדריכלות הגותית מבטאת רגשות באמצעות צורות חומריות באבן ובזכוכית, ויוצרת שפה לשימוש בהן. מפתח להבנת שפה זו, רוכז במחצית הראשונה של המאה ה-13, בכתביהם של תומס אקווינס, אלברטוס מגנוס (Albertus Magnus) (1205-1280), וינסנט (Vincent) מבובה (Beauvais)( 1190-1264 בקירוב) ואחרים.
החשובה ביצירות, המגבשת את הדוגמות הדתיות ואת המחשבה הפילוסופית היתה החיבור "סומא תיאולוגיקה" של תומס אקווינס. "סומא" ("Summa"), בשפת המאה ה-13, ציינה עבודה ספרותית שכוונתה לתאר בצורה תמציתית את כל תחומי הידע. כאן הציג תומס אקווינס את תמציתה של הפילוסופיה הנוצרית כפי שלימד אותה באוניברסיטה של פריס.
הפילוסוף הגרמני אלברטוס מגנוס הראה לעולם בכתביו שהכנסיה אינה מתנגדת ללימוד הטבע ושמדע ודת אינם סותרים זה את זה. הוא הציג באופן לוגי את התאולוגיה ולמד את הטבע לפרטיו בתחומי הבוטניקה, הכימיה, הפיזיקה והמכניקה.
הנזיר הדומיניקני הצרפתי, וינסנט מבובה, כתב ב-1250 בקירוב את חיבורו ספקולום מג'וס (Speculum Majus) שבו הובאה תמצית הידע של התקופה, מין "סומא". חיבור זה חולק לשלושה ספרים: ראי הטבע ((Speculum Naturale , ראי המדעים (Speculum Doctrinale) וראי ההיסטוריה. כל אחד מספרים אלה חולק לפרקים. בכתבים אלה ראי הטבע מתחיל באלוהים ובבריאה, וראי ההיסטוריה מתחיל בחטא הקדמון ומוביל אל יום הדין האחרון.
הקתדרלה הגותית שנבנתה בחסות יוזמה אזרחית המונעת על-ידי אינטרסים דתיים, היתה סוג של סומא – מכלול המארגן יחד בצורה מסודרת אמצעי ביטוי שונים, על-פי תכניות דתיות. הסומא עוצבה בפסלים ובויטראז'ים שהציגו נושאים כמו: גלגל המזלות, העבודות המיוחסות לכל אחד מחודשי השנה, המידות הטובות, המידות הרעות, חיות המייצגות משמעות אלגורית ועוד. לצד אלה הוצגו תיאורים של ספורי הברית הישנה והברית החדשה. באמצעות פסלים וויטראז'ים הפכה הקתדרלה לראי הטבע, לראי המוסר ולראי ההיסטוריה.
כפי שהיתה הקבלה בין הסומא ובין הפסלים והויטרז'ים, היתה הקבלה בין הסומא ובין האדריכלות. קשתות מחודדות נתפסו כמצביעות לעבר השמים. חלון השושן של הקתדרלה קיבל, אף הוא, משמעות דתית בפי התאולוגים. נראה היה להם שכפי שאור השמש חודר דרך החלונות הצבעוניים, ומציף את הקתדרלה, כך עובר האל דרך אירועי הגאולה בהיסטוריה ומחדיר חסדו אל הרוח האינדיבידואלית.
חוקר האמנות ארווין פנופסקי תיאר כיצד התפתחות הסומא הקבילה למבנה הקתדרלה. התפיסה הארגונית של ימי-הביניים דרשה טיפול כולל, ארגון של חלקים שונים, תוך הבחנה ביניהם, ותוך הבנת המשותף להם. הליכה בתוך קתדרלה גותית, משמעותה לראות שלכל חלק במכלול יש תפקיד.
פנופסקי כתב שכל דבר הנתפס בחושים, אם זו יצירה מעשה ידי אדם, או דבר טבעי, הופך לסמל של דבר בלתי נתפס, מין מצעד של עלייה לשמים. רוח האדם אובדת בתוך הרמוניה וזוהר שהם אבן בוחן ליופי הארצי המכוון לעבר אלוהים, שהוא הסיבה העליונה ל"הרמוניה" ול"זוהר". כמו הויטראז'ים שייצגו נושאים אלגוריים, שנים עשר-העמודים התומכים בקמרונות הגבוהים של בית המקהלה, מייצגים את מספר השליחים. שנים-עשר הוא גם מספר נביאי "תרי-עשר".
סביר מאוד, כך כותב פנופסקי, שבוני הבניינים הגותיים לא קראו את כתבי תומס אקווינס, אך הם היו חשופים לדוקטרינה הסכולסטית בדרכים אחרות. בפעילותם היה קשר לתכניות הליטורגיות והאיקונוגרפיות. הם למדו בבית-ספר והכירו את הדרשות. כמו בסומא של הסכולסטיקה הקלאסית, הקתדרלה הגותית מגשימה בכללותה את הידע הנוצרי, את התיאולוגיה וההיסטוריה, בכך שהיא שמה כל דבר במקומו.
הבתולה ניצבה במרכז השער של חלק מהקתדרלות הגותיות שהוקדשו לה. דמויות-עמוד מוקמו בחזיתות של קתדרלות כמייצגי נושאים מתוך הברית הישנה והברית-החדשה. על הגמלונים בשלושת השערים הופיעו נושאים כמו: הצליבה, הכתרת הבתולה ויום הדין האחרון. סיפורי ישו, הבתולה והקדושים, סופרו בדרך חזותית גם בוויטראז'ים, על הקשתות ועל כותרות העמודים. הקדושים הוצגו עם סימני ההיכר שלהם - האטריבוטים. הוצגו גם חודשי השנה עם העיסוקים האופייניים להם, שבע האמנויות החופשיות, סימני המזלות וארבעה האלמנטים שלהם (אש, אדמה, מים ואויר). הויטראז'ים תפסו את מקום הציורים שנראו על קירות הכנסיה הרומנסקית. מכלול הידע הדתי ומכלול הידע החילוני חברו יחד, אך הכל, כפי שאמר תומס אקווינס, מכוון אל האל.
הבונים הגדולים של הקתדרלות היו מהמלומדים הגדולים של זמנם. מעבר בתי-הספר מהמנזרים לקתדרלות, איחד את הלמידה הסכולסטית עם טכניקות הבנייה. הקתדרלה הגותית, באמצעות מערכת התומכות השלדיות שלה, הקשתות והקמרונות המצולעים, שחררה את הקיר לאור. המשחק באור, בזכוכית ובאבן, מוצא ביטויו בתיאולוגיה של תומס אקווינס אשר כתב שחסד באנשים, מקורו בנוכחות האל, כפי שאור באטמוספרה, מקורו בנוכחות השמש.
קיים קשר ישיר בין הסכולסטיקה ובין הופעת הסגנון הגותי. קשר זה ניכר כבר בכנסיית המנזר סן דני (St. Denis) (1140-1144) שבצפון פריס, הכנסיה הראשונה שהיא גותית בשלמותה. בתחילת המאה ה-12, הופקדה סן דני בידי אב המנזר סוז'ה (Suger) שהיה בעצמו תלמיד בבית-הספר של המנזר.
דלתות הכניסה לכנסיית המנזר של סוז'ה היו עשויות ברונזה מוזהבת ועליהן נכתבו המילים: "הרוח הקהה מגיעה אל האמת דרך החומר ובראותה את האור הזה היא קמה מחדש לתחייה מהשפל שבו היתה".
Elizabeth G. Holt., A Documentary History of Art, Vol. I, New York, 1957. ©Doubleday &Company, Inc. Garden city, New York.
עמ' 25)
האמירה שאיננו יכולים לתפוס את האמת, אלא באמצעות מייצגים חומריים מסבירה את השימוש בסמלים בתפיסה הימי ביניימית. הקוסמוס הוא הראי שבו משתקף האל המתגלה דרך העולם הנראה.
סוז'ה כתב ספר שממנו ניתן ללמוד על הגישה לאדריכלות בתקופה הגותית. לדעתו, האור הוא בעל חשיבות רבה ביותר, חזותית ופילוסופית. הוא כתב שהאור החודר דרך חלונות הקתדרלה, מייצג את השתפכות האנרגיה האלוהית היצירתית, מושג המופיע בכתבים הניאו-פלאטוניים, ומבוסס על הקשר בין אור ובין השתתפות במהות האלוהית. סוז'ה האמין שהאור בכנסיה מעביר את המאמין מהתחום הפיזי אל דרגה גבוהה יותר של רוחניות.
קתדרלת שארטר (Chartres ) (שבה אדון בפרוט בהמשך) היתה אחת הקתדרלות רבות ההשפעה ביותר שבה האסתטיקה של אוגוסטינוס הקדוש התחברה עם הפילוסופיה של אפלטון. אלה יצרו יחד סינתזה של תיאולוגיה וקוסמולוגיה שהיתה להן השפעה על התפתחות הסימבוליזם הנוצרי במשך המאות ה-12 וה-13. הקתדרלות המשקפות את רוח האמונה של התקופה הזו היו לביטויו של קשר בין הקוסמוס ובין העיר השמימית וקודש-הקודשים.
תפיסת האדריכלות הגותית
בתקופה שבה שלט סגנון הרומאנסק באדריכלות בדרום-צרפת וברחבי אירופה, החל להתפתח בצפון צרפת, באיל דה פראנס (Ile de France) סגנון חדש - הסגנון הגותי שנקרא בזמנו "הסגנון הצרפתי". מקור המילה "גותי", במילה "Goth", שמו של העם הגרמני שהרס עם הלומברדים את האימפריה הרומית. המונח "גותי" זהה לביטוי "גרמני" ("Tedesco"), שבו השתמשו האיטלקים בתקופת הרנסנס בהתייחסם לאמנות ימי-הביניים. מונח זה גרר אי-הבנות, כי, לאמתו של דבר, היו אלה הצרפתים שהציגו לראשונה את האמנות הגותית. הגותים, לעומתם, היו שבטים שנשכחו מאות שנים לפני שהוקמו הקתדרלות הגותיות. וזארי, במאה ה-16, עשה שימוש במילה "גותי", כדי לציין לגנאי, סגנון מצפון-אירופה, שאינו קלאסי. הטעם הגותי נתפס אז כברברי.
היחס לאדריכלות הגותית במאות ה-17 וה-18 לא היה שונה במידה רבה מהיחס שזכתה לו אדריכלות זו בתקופת הרנסנס. הוא אופיין בבורות מוחלטת. עם זאת, במאות ה-18 וה-19 נמצאו אנשי רוח שזיהו בכל זאת יופי קסום בקתדרלות הגותיות. ויקטור הוגו וויולה לה דוק פעלו רבות לשימורן. היום אנו מעריצים את הקתדרלות הגותיות מתוך המנטליות של תקופתנו.
האדריכלות הגותית היא במהותה שילוב של חדשנות נועזת עם סימבוליזם מיסטי. היא החלה למעשה במאה ה-12 כאשר אב-המנזר סוז'ה תיאר את הכנסיה האידיאלית ורצה למלא את כנסיית סן דני ב"חלונות זוהרים ביותר", כלשונו. שאיפתו זו קיבלה ביטוי מעשי בעזרת האדריכלים. סוז'ה האמין שאור אשר יציף את הכנסיה יקרב את המאמינים אל האל.
המעבר מסגנון הבנייה הרומנסקי לסגנון הבנייה הגותי, כלל בתוכו לא רק שינויים בבניין, אלא גם שינויים באווירה שבתוכו. הפאר בתוך הכנסיה הגותית אשר הוצפה באור נצחי, עורר את הרגישויות הרוחניות של המאמינים בדרך שונה מזו של הכנסיות הרומנסקיות. לעומת הכנסיה הרומנסקית עם הקמרונות הכבדים, שבה התקבלו המאמינים באור נרות, הכנסיות הגותיות היו מוצפות באור צבעוני.
בתקופה הגותית, כמו בתקופת הרומנסק, האדריכלות שיקפה את הגישות של ההנהגה הדתית. בעוד שברנאר הקדוש מקלרבו (St. Bernard De Clairveau) סבר שרצוי שלאדם שאינו איש כמורה, לא תהיה גישה לבית האלוהים, סוז'ה סבר שחיוני שבית האל יהיה פתוח לכל מאמין. מהכנסיות שנבנו על-פי גישת ברנאר מקלרוו נעדרו אורנמנטים. נאסר שימוש בכל דבר (חוץ ממוסיקה) המענג את החושים, כמו ריחות ויופי. על-פי תפיסתו, החושים נקשרים לתאוות בשרים. לגבי סוז'ה, ההיפך הוא הנכון. עושר של אמנות, מוסיקה נעימה, וכל רגש שניתן היה לעוררו בעזרת צבע, הרמוניה ואור, שירת את האמונה.
כמבנה המסמל יותר מכל מבנה אחר את הקשר של המאמין עם ישו, לקתדרלה הגותית תכנית קרקע שבה מודגשת צורת הצלב. בצורת הצלב הבולטת בעיצוב גג הקתדרלה ניתן להבחין במבט עליה מלמעלה.
שאיפת הכנסיות לגובה, בתקופה הגותית, משקפת את האידיאל שהציב לעצמו האדם, להשתחרר מהעולם הארצי. הכנסיה הגותית מתגברת על כוח הכובד, ומופיעה כקלה ואוורירית, וכמכריעה את החומר. בניגוד למקדש היווני שבו כל חלק הוגדל או הוקטן, עם הגדלת או הקטנת מידות הבניין, באותו יחס, בכנסיה הגותית אלמנטים רבים נותרו באותו גודל, ללא קשר לגודל הבניין. בקתדרלה גדולת הממדים, כמו בכנסיה קטנה, גובה הדלתות והמדרגות מתייחסים למידות אנושיות. כך מודגש גודל הכנסיה.
כמו בתקופות קודמות, היה על הכנסיה להעביר את המחשבה הנוצרית לאוכלוסייה שברובה לא ידעה קרוא וכתוב. איש ימי הביניים ראה עצמו כקרן שברירית ובלתי מושלמת של אור האלוהים שמקדשו על האדמה ייצג את ירושלים השמימית . הפרשנות הגותית לתפיסה זו התבטאה בגימודו של האדם הנכנס אל הכנסיה המייצגת את ירושלים השמימית. באמצעות גובה ואור השיגו אדריכלי הקתדרלות תחושה של שאיפה לעבר השמים ולעבר האל. החלונות שעוצבו בעיטורי סבכה מולאו בויטראז'ים שבאמצעותם הוצגו הברית החדשה וספורי הקדושים, באופן חזותי.
פיוג'ין (Pugin), האדריכל הניאו-גותי מהמאה ה-19, כתב שהגובה הרב של הקווים בסגנון הגותי נחשב בעיני הנוצרים כסמל לתחיית ישו. על-פי מסורת עתיקה, מאמינים התפללו בעמידה בימי ראשון, ובמשך חג הפסחא, כרמז למסתורין זה. פוג'ין מביא דברים אלה בשמם של טרטוליאנוס (Tertulianus) (160-220 לספירה בקירוב), ושל אוגוסטינוס הקדוש, שניהם מאבות הכנסיה. עוד כותב פיוג'ין, שהספינה המרכזית ובית המקהלה עם המגדלים הנישאים לגובה ומוכתרים בצריחים, הצביעו לעבר השמיים, סמל יפה לתקווה הזוהרת של הנוצרי. את הצלב הנישא למעלה בהדר פירש כאות לחסד ולסליחה. צלב זה ממוקם בין כעס האל, ובין חטאי העיר.
בהתייחסו לסמל הצלב באדריכלות הגותית, הזכיר פיוג'ין שהצלב הופיע לא רק בתכנית הקרקע של הכנסיה, אלא גם בקצה כל מגדל וגמלון. השילוש מסומל על-ידי המשולשים החסומים בקשתות בעיצוב החלונות. תחיית המתים, על-פי פיוג'ין, מיוצגת על-ידי גובה הרב ובאמצעות קווים האנכיים שנחשבו לסמלי תחיית המתים בתקופת הנצרות המוקדמת.
הפילוסוף הגל (Hegel )(1770-1831) כתב על האדריכלות הגותית שאין אדריכלות אשר עם מסות עצומות כאלה של אבן שימרה באופן שלם את אופי הקלילות והחסד. האבן בקתדרלה הגותית משתחררת מהכובד ומהחומריות שלה. היא נראית כאילו אינה עשויה כלל מאבן.
הדגש על אנכיות בסגנון בניית הכנסיות הגותיות, התקשר להתרוממות הנשמה לעבר האל, אך עם ההתרוממות הדתית הזו, עלתה והתחזקה גם הרוח החילונית. היתה זו תוצאה של מעבר מחברה פאודלית וחקלאית במאות ה-10 וה-11, לחברה של אנשי עסקים וסוחרים שהיו לדמויות הדומיננטיות ביותר בעיר. הקתדרלה הגותית לא עוד היתה כנסיית מנזר, כמו בתקופה הרומנסקית, אלא נבנתה בעיר בחסות שליטים וגילדות סוחרים, יותר מאשר על-ידי אבות מנזרים של מסדרים דתיים. האדריכלות הגותית היא עירונית במהותה. כל הקתדרלות הגותיות מוקמו בערים.
כל תושבי העיר לקחו חלק בעבודת הבנייה של הקתדרלות, כי בניית מקום הפולחן היתה חלק מתכנית הגאולה. כל אלה שהשתתפו בבנייה, אם בהספקת חומרים ואם בעבודת הבנייה עצמה באתר, נחשבו כמי שהתברכו בחסד עליון, זמן רב לפני שהתחילו במכירת מחילות לאותה מטרה. עבודת הבנייה עצמה, נחשבה במידה מסוימת לחלק מהפולחן.
בקתדרלה גותית היו תושבי העיר מתכנסים בימי חג, וצופים במחזות דתיים. זאת, בניגוד לכנסיות הרומנסקיות שרובן נבנו הרחק ממרכזים עירוניים.
מאפייני אדריכלות הקתדרלות הגותיות
המאפיינים העיקריים של אדריכלות הקתדרלה הגותית הם: מבנה שלדי, קשת מחודדת, קמרונות מצולעים ותומכות דואות (קשתות אבן הנישאות על תומכות לצד הקיר החיצוני של הכנסיה, ומכוונות למטה את הלחץ הנוצר מכיוון הקמרונות כלפי חוץ).
החלונות גדלים על חשבון הקירות שמצטמצמים למינימום, ומאפשרים חדירת אור רב לתוך הכנסיה.תומכות דואות
צורת הקיר, צורת הארקדה וצורת העמודים שלה עברו שינויים רבים במשך ימי-הביניים. הקירות המסיביים שאליהם הורגלנו בתקופה הרומנסקית, נעדרים מהכנסיה הגותית ואת מקומם תופס מראה שלדי. הקשת העגולה שאפיינה את הבנייה הרומנסקית הוחלפה בקשת מחודדת שבזכות היתרונות הטמונים בה (שאותם פרטתי בפרק העוסק בטכניקת הבנייה הגותית) התאפשרו במידה רבה האיכויות האסתטיות הגותיות. תקרת קמרון החבית שאפיינה רבות מהכנסיות הרומנסקיות, הוחלפה בקמרונות מצולעים.
התומכות הדואות, אחד המרכיבים העיקריים של בניית הקתדרלה הגותית, אפשרו בניית ארקדות עם אומנות גבוהות ודקות מאלה שנבנו אי-פעם בעבר. המראה הגבוה והדק של האומנות, יוצר בכנסיה תחושת קלילות ורושם מלכותי. תחושה דומה מעביר המראה השלדי של קיר הספינה המרכזית.
כללי הפרופורציות שהכתיב הסגנון הגותי יוצרים בהירות כוללת ופשטות. בקיר הספינה המרכזית שלושה אזורים: ארקדה, טריפוריום (חלון המורכב משלושה חלונות צמודים, שנמצא מעל הארקדה ומתחת לקומת התאורה) וקומת תאורה. הטריפוריום הוא אלמנט חדש המופיע בפנים הכנסיה הגותית ומבטא רצון לשבור את המראה המתמשך של הקיר. זהו חלק הקיר אשר מאחוריו אין דבר, אלא שיפוע הגג המשתרע מעל הספינות הצדדיות, או הגלריה. באמצעות הטריפוריום האפל והצר החיו אדריכלי הקתדרלות הגותיות אזור "מת" ביוצרם איזון חזותי בין האזורים המוארים שמעליו ומתחתיו. הגובה הרב של הכנסיות הגותיות הביא להגבהת קומת התאורה הנישאת מעל הטריפוריום.
הסגנון הגותי הוא אינו אוסף של מאפיינים בלבד, אלא מכלול אינטגרלי. כל האלמנטים שנראו בקתדרלה הגותית, חלוקת הקיר, הקשת המחודדת, התומכות הדואות, כמות האור החודרת למבנה, וגובה החלל הפנימי, היו מוכרים כבר באדריכלות הרומנסק, אך אורגנו עתה בהקשר חדש. האלמנט העיקרי המבדיל בין אדריכלות הקתדרלות גותית ובין האדריכלות הרומנסקית, הוא המבנה השלדי אשר רוב קירותיו עשויים זכוכית ומעוצבים כויטראז'ים.
כמו בכנסיית הבזיליקה, לכנסיה הגותית ספינה מרכזית הנישאת לגובה רב מזה של שתי ספינות צדדיות, אך בעוד שבכנסיית הבזיליקה האוריינטציה היא אופקית, בכנסיה הגותית נוספת אוריינטציה אנכית לאוריינטציה האופקית. העין נמשכת לשני כיווני החלל, האורכי והאנכי.
קו אופקי מתקשר לחוש רציונלי, בהיותו מקביל לקרקע שעליה מהלך האדם, ומסמן גבולות שאי אפשר לעבור אותם. לעומת זאת, הקו האנכי המודגש בכנסיות הגותיות מסמל אינסופיות, אקסטזה דתית ורגשות חדורי אמונה. כדי לעקוב אחר הקו האנכי, על האדם לעמוד, להביט למעלה אל השמים, ולהתרחק מחיי היומיומיים. לקו האנכי המסתיים בשמיים אין גבולות או מגבלות.
קו המחבר בין שמים וארץ הופיע באמנות התקופה בתיאורים של עליות לשמיים, ובתיאור סולם יעקב, המחבר ארץ ושמים. את העמודים הזורמים לעבר הקמרונות בקתדרלת שארטר, פירשו בני התקופה, כסמל עליית הנשמה לגן עדן.
באדריכלות הגותית, אומנות רומנסקיות כבדות הוחלפו באומנות שהיו מורכבות מאלומות עמודים דקים וגבוהים. החלונות גדלו במידה ניכרת, והקמרונות גבהו כפי שגבהו גם המגדלים. עם זאת, האמבולטוריום והקפלות הקורנות המשיכו את המסורת שהחלה בתקופת הרומנסק. כפי שהיה מקובל באדריכלות הרומנסקית ובאדריכלות הנצרות המוקדמת, האוריינטציה של הקתדרלה הגותית היא לכיוון מזרח.
אלמנט חדש שהופיע באדריכלות הגותית היה חלון שושן. בתקופה זו שבה מדע ודת לא היו נפרדים כמו בימינו, כל חלון שושן סימל את היופי, הסדר וההרמוניה בעולמו של האל. בהשתמשם בסרגל ובמחוגה בלבד יצרו האדריכלים באבן עיצובים דמויי תחרה.
כפי שכבר הזכרתי, ההישגים הגדולים של האדריכלות הגותית לא זכו להערכה בקרב מלומדי הרנסנס. אחת הסיבות לבוז שרחשו לה, היתה התעלמותה (כך סברו) של אדריכלות זו מכתביו של ויטרוביוס שנכתבו במאה הראשונה לפנה"ס, וכללו את חכמת האדריכלות היוונית והרומית. גם בימינו, האדריכלות הגותית נתפסת על-ידי חוקרים רבים כימי-ביניימית טהורה. כל צורה בה נראית לכאורה כהמצאה חדשה שאין לה קשר לעת העתיקה.
למעשה, ניתן למצוא באדריכלות הגותית את השפעותיהם של פיתגורס, אפלטון ופילוסופים אחרים אשר האמינו שהעולם מורכב מארבעת היסודות: אדמה, אש, אוויר ומים. העולם בנוי, על-פי תפיסתם, מהצורות המייצגות את היסודות האלה. לאמתו של דבר, אדריכלי הקתדרלות הכירו את כתבי ויטרוביוס ונהגו לקרוא אותם מאז המאה התשיעית. כתבים אלה הועתקו שוב ושוב לשימוש בתי-הספר של המנזרים ולשימוש הבונים. ויטרוביוס לא היה מקור ההשראה היחיד מהעת העתיקה לאדריכלי ימי-הביניים. הגיאומטריה של אויקלידס והגיאומטריה של פיתגורס, אשר דמויותיהם המפוסלות נמצאות בקתדרלת שארטר, שימשו אף הם כמקורות השראה לאדריכלי הסגנון הגותי. חתך הזהב מהווה מפתח לכל העיצוב בקתדרלה זו. פסל פיתגורס בקתדרלת שארטר
בעת העתיקה, הצורות הגיאומטריות שייצגו את ארבעת היסודות היו: קובייה המייצגת את האדמה, טטראהדרון (Tetrahedron), מבנה בצורת פירמידה המורכבת מארבעה משולשים שווי-צלעות, המייצג את האש, אוקטאהדרון (Octahedron), גוף הנדסי המורכב משמונה משולשים שווי-צלעות, המייצג את האוויר, והאיקוזאהדרון (Icosahedron), גוף הנדסי המורכב מעשרים משולשים שווי-צלעות, המייצג את המים. העולם, על-פי גישה זו, בנוי מקוביות, טטרההדרה (רבים של טטראהדרון), אוקטההדרה ואיקוזההדרה. המשולשים של שלוש הצורות האחרונות נראים בעיצוב הגותי. זו אדריכלות קלאסית במכלול ובפרטים שלה. ברישום קתדרלת מילנו ששורטט על-ידי צ'זאראינו (Cesariano), ניתן לראות שהכנסיה הגותית נובעת ממערכות משולשים אלה.
הסגנון הגותי התפשט ממקום היוולדו בצפון-צרפת, והיה לסגנון הקדוש של אירופה. לשיא בשלותה הגיעה האדריכלות הגותית במאה ה-13. בין השנים 1130-1230 נבנו 25 קתדרלות גותיות במרחק של 160 ק"מ מפריס. תוך תקופה קצרה השתלטה האדריכלות הגותית על אנגליה, ובמאות ה-13 וה-14 התפשטה ברחבי אירופה.
מאות קתדרלות גותיות נבנו בארצות אירופה השונות בין המאות ה-12 וה-15. איטליה הושפעה מהסגנון הגותי במידה מועטה, והיתה גם הראשונה שזנחה אותו במאה ה-15. בצרפת נמשך הסגנון הגותי באדריכלות עד 1530, והשפעתו לא פסקה גם כאשר אימצה צרפת את סגנון הרנסנס באדריכלות. בגרמניה, התמיד הסגנון הגותי עד המאה ה-17, ובאנגליה הוא לא נזנח, ונמשך עד סוף המאה ה-19.
בכל מקום קיבל הסגנון הגותי אופי שונה המשקף את התרומה המקומית. סגנון זה היווה חלק מהעבר, ומהווה חלק מהחיים גם בהווה. למרות המלחמות, המהפכות, הרפורמציות, הפילוגים והסטיות מהאמונה הדתית, נותרו קתדרלות גותיות רבות בכל מדינה באירופה, אשר בימינו עדיין מתפללים בהן מאמינים. באדריכלות הגותית, כפי שהתבטאה באזורים שונים באירופה, אדון בהמשך.
הפיסול והויטרז'ים באדריכלות הקתדרלות הגותיות
כדי להבין את הקתדרלה הגותית, עלינו להתייחס גם לאמנות הפיסול ולאמנות הויטראז' שהיו קשורות ביסודן לאדריכלות, ולא היה להן כמעט קיום בלעדיה. תפקיד הפיסול והויטראז' בקתדרלה הגותית לא היה רק לקשט, אלא גם לחנך. באמצעות סימבוליזם מיסתי העבירה הכנסיה באמצעות הפיסול והויטראז' מסרים של אמונה לקהל המאמינים שברובו לא ידע קרוא וכתוב.
הפיסול
לעומת הפסלים שמצאנו באדריכלות הרומנסק, הפסלים בקתדרלות הגותיות נעשו חופשיים יותר והשתחררו מחיבורם לקיר או לעמוד.
אלמנט חשוב וראוי לציון, המופיע בשערי הכנסיות הצרפתיות המוקדמות, ונראה גם בשלושה השערים של קתדרלת שארטר, הוא שורה של פסלי-עמוד גבוהים וייחודיים, פסלים המורחקים מהקרקע על-ידי עמודים. פסלים אלה, המתארים את גיבורי הברית-הישנה, גיבורים וגיבורות, מלכים, מלכות, כוהנים ונביאים, יוצרים מין הקדמה לסצנות מהברית-החדשה, המופיעות על הטימפנון.
הנושאים המקובלים שהוצגו בפיסול בחזיתות הקתדרלות הגותיות היו: יום הדין האחרון, ישו בהדרו, מריה הבתולה (אשר לה מוקדשות כנסיות שארטר, ריימס, אמיין ועוד), קדושים ומרטירים. כמו בכנסיות הרומנסקיות, הפיסול בקתדרלה הגותית הציג את הרע והגרוטסקי באדם ובשטן, לצד הקדוש והנשגב באדם ובאל.
הפסלים היו, בדרך כלל, צבועים. על חלק מהם ניתן לראות עדיין עקבות של צבע. בין הפסלים היו גם פסלים שאינם מתארים נושאים מהברית-הישנה או החדשה, אלא מסיפורי האפוקריפה, ממקורות ספרותיים של התקופה, כמו ספרות המציגה חיות בדרך אלגורית (Bestiary), וספרות המתארת את חיי הקדושים.
פסלים הופיעו על פני כל החזית, ואת חלקם כמעט שלא ניתן היה לראות מהקרקע. הם הופיעו גם על מגדלים ועל תומכות דואות.
תופעה ראויה לציון במיוחד היא הגרגויל – פסל המעוצב בדרך כלל בצורת חיה גרוטסקית הבולטת מתוך גג או מרזב שדרך פיה זורמים המים. מקור המילה במילה הצרפתית "gargouille" ובמילה הלטינית "”gargulo שפירושן "גרון". בהולנד הם כונו הגרגוילים "יורקי מים" ((waterspuer, כינוי המעיד על תפקידם. הם נועדו לכוון את המים מהגג הרחק מהקירות. היו אלה יצורים דמיוניים שלעתים שולבו בהם חלקים זואומורפיים עם חלקים אנתרופומורפיים. המים הזורמים בגרגוילים, סמלו את שטיפת כוחו של השטן אל מחוץ לכנסיה. יש הרואים בהם אמצעי הגנה על הכנסיה שנועד להרחיק רוחות רעות.
בגרגוילים נעשה שימוש לראשונה, כנראה בתחילת המאה ה-13. רבים מהם היו עשויים עץ וחלקם מאבן. בתחילה היו פשוטים בצורתם, אך עם חלוף הזמן קבלו צורה פנטסטית, אבסורדית ומוזרה. לעתים נראו מכוערים ומפחידים.
הויטרז'ים
אמנות הויטראז' היא תופעה מערבית טהורה שבמאה ה-12 הגיעה לשיא של הישגים ותחכום. התייחסות לויטרז'ים בכתובים הופיעה באנגליה כבר במאה השביעית. עדויות מוצקות יותר לקיומם של ויטרז'ים הופיעו מאז המאה ה-9.
חלון השושן בשער הצפוני של קתדרלת שארטר
בתקופה הגותית, כאשר נמוגה המסיביות של קירות הכנסיות הרומנסקיות, התפשט השימוש בויטראז'ים. ציורי הכנסיה הרומנסקית פינו מקומם לציורים באמצעות האור - לויטראז'ים. האפקט שיוצרים הויטראז'ים אינו נובע מהזכוכית הצבועה עצמה, אלא מהאור החודר דרכה ומשתנה כל הזמן עם השתנות אור היום, עם השתנות העונות ועם השתנות מזג האויר. פיסות זכוכית צבעוניות צורפו יחד ליצור תמונות אשר האור החודר דרכן יוצר דגמים רב-צבעיים על הרצפה.
מלבד הנושאים השונים שהופיעו בויטראז'ים (אותם הזכרתי כבר בפרקים הקודמים), בויטראז'ים הוצג לעתים קרובות סמל משפחתו של מממנם. לעתים תוארה בויטראז' פעילותה של גילדה שממנה אותו.
חלון הויטראז' הבולט ביותר בכנסיה הוא חלון השושן שצורתו העגולה מעידה על מקורו באוקולוס הרומי שהוא חלון קטן עגול בקיר. בחלק מהכנסיות הרומנסקיות נמצא את האוקולוס בחזית שבמערב הכנסיה. עם ההתקדמות בטכניקת הבנייה הגותית, התאפשרה יצירת פתחים יותר ויותר גדולים בקירות, עד שקוטר החלון העגול, חלון השושן בקתדרלה הגותית, הגיע לממד רוחבה של הספינה המרכזית.
הויטרז'ים המוקדמים ביותר באדריכלות הגותית נבנו בכנסיית סן דני, ומתוארכים ל-1144. בויטראז'ים הרומנסקיים נעשה שימוש רב בצבע הכחול כרקע. סולם הצבעים שבו השתמשו בקתדרלות הגותיות היה רחב יותר וכלל את הצבעים: כחול, צהוב, אדום, ירוק וארגמן.
סוז'ה, שהוקסם מהאור ומהצבע, עסק גם באיקונוגרפיה של הויטראז'ים, שהם מורכבים מאוד וסימבוליים. הוא טען שהתמונות בויטראז'ים משרתות מטרה יחידה - להציג לאנשים הפשוטים שאינם יודעים לקרוא, את הכתבים הקדושים שבהם עליהם להאמין. אך כדי לראות את כל הפרטים בויטראז'ים, היו דרושות משקפות.
האור הגותי שרד, במקרים נדירים בצורתו הטהורה שכן רוב הכנסיות איבדו את הזיגוג המקורי שלהן, או ששרדו בהן חלקים מועטים בלבד מזכוכית התקופה. בקתדרלת שארטר ניתן לחוש את השפעת האור בקתדרלה, ולראות את זוהרו, כפי שהיה במאה ה-13 כי בה שרדו רוב הויטראז'ים המקוריים. כמו כן שרדו ויטראז'ים מקוריים בבתי-המקהלה של כנסיות בובה (Beauvais), לה מאן (Le Mans) ובורז' (Bourges).
טכניקת הבנייה באדריכלות הגותית
הקתדרלה הגותית היא פלא טכנולוגי של מלאכת מחשבת. הרעיון האדריכלי נוצר בהשראת כוח האמונה של בני התקופה, וניתן היה לבצעו בעזרת טכנולוגיה כוללת בלבד. הבונים בימי הביניים היו בעלי מלאכה מוכשרים מאוד ששילבו תפקידים של אדריכל, בונה, מעצב ומהנדס. הם היו פתוחים לשיתוף אחרים בידע שלהם, דבר המוצא ביטויו במבנים גותיים המחקים זה את זה.
הקתדרלות הגותיות הבנויות באבן, נלחמות מלחמה מתמדת נגד המשקל. אין תחושה של כובד כאשר מביטים על הקמרונות שאליהם זורמים הקווים. בכנסיות הגותיות המובהקות, פרופורציות החלל משתלבות באנכיות המבטלת תחושת כובד. בעוד שבבנייה הרומנסקית גושי האבן הכבדים הונחו זה על גבי זה ויצרו קיר התומך בעצמו, קלילותו של הקיר בסגנון הגותי מתאפשרת על-ידי תמיכתו מבחוץ באמצעות תומכות ותומכות דואות. עם הגבהת הספינה המרכזית, נקודת חיזוק המבנה היתה נמוכה מדי אם נשארה מתחת לגג הגלריה. כדי לחזק את המבנה, יצרו האדריכלים חיזוקים בצורת תומכות דואות (Flying Buttresses), קשתות אבן הנישאות מעל גג הגלריה וקולטות את לחץ משקל הקמרונות. לעתים קרובות, התומכות הדואות נוספו אחרי השלמת המבנה.
האדריכלות הגותית, בצורתה הטהורה ביותר, שאפה לפתור בעיות הנדסיות ולהגיע לאיזון של לחצים. משקל הבניין לוחץ על תומכות חיצוניות שמשחררות את הקירות מתמיכה בתקרה ומאפשרות עיצובם עם פתחים גדולים. התפתחות שיטת הבנייה הגותית באמצעות תומכות דואות היא מההישגים הגדולים ביותר של האדריכלות.
האומנות תומכות בקמרונות המצולבים ובקשתות המחודדות, ותפקידן להתנגד ללחץ של הקמרונות על הצדדים, וללחץ שיוצרות רוחות חזקות.
לבניית הקשתות, נעשה שימוש במסגרות עץ שכונו "מרכז" (centering), אשר החזיקו את האבנים לפני שהושלמה בניית הקשת. השימוש בקשת המחודדת שחרר את הבונים מהמפרץ הריבועי שהיה הכרחי כאשר נעשה שימוש בקשת עגולה, ואפשר גמישות רבה יותר בתכנון ובעיצוב. הקשת המחודדת מאפשרת שליטה בגובה הקשת, בחדותה הנובעת מגובהה, ובצורת המפרצים. ניתן באמצעותה לקרות שטח מלבני בקמרונות מצולעים. מבחינות אלה, השימוש בקשת המחודדת היווה פריצת דרך בתולדות האדריכלות.
החלונות הוגדלו, במידה רבה, והתאפשרה חדירת יותר אור למבנה. היתרון של הקשת המחודדת הוא יותר יתרון שבמרחב, מאשר יתרון מבני. גמישות הקשת המחודדת מאפשרת את אימוצה לכל צורך מרחבי. יש בה גם יתרונות מבניים, אך אלה הוצגו בצורה מוגזמת על-ידי פרשנים שלא התייחסו לעובדה שקשתות מחודדות דורשות שימוש בכמות גדולה יותר של אבן מאשר קשתות עגולות הנבנות על אותו בסיס. מכאן שמשקל הקשת המחודדת רב יותר. נכון הוא שיש יתרון בעובדה שהלחץ על אזור המפגש בין הגג ובין הקיר קטֵן, ככל שהקשת גבוהה יותר. מאחר והקשת המחודדת מגיעה לגובה רב יותר מגובה הקשת העגולה, היא נוטה ליצור פחות לחץ על הצדדים, גם אם לוקחים בחשבון את המשקל הרב שלה המגביר את הלחץ לצדדים.
בסגנון הגותי, פונקציה, מבנה ודקורציה אוחדו, יותר מאשר בכל סגנון אחר. המבנה מהווה חלק מהאורנמנט ולכן נדרש באדריכלות הגותית שיתוף פעולה בין אמן ובין מהנדס כדי ליצור סינתזה בין איכויות טכניות ואסתטיות. רק אדם עם הבנה עמוקה בקונסטרוקציה, יכול היה להמציא מערכת כזו.
כללי הבנייה הגותית היו מורכבים מאוד, והיה צורך לעבוד כשוליה תקופה ארוכה, כדי לשלוט בהם. עם זאת, היו מגבלות לידע הטכנולוגי של אדריכלי הקתדרלות הגותיות. עדים להן מבנים שקרסו בקתדרלות, כמו זוג המגדלים בקתדרלת לאון, וכיפת בית-המקהלה בבובה (Beauvais).
האדריכלים עבדו על-פי פרופורציות גיאומטריות. הם לא יכולים היו להגדיר באופן מדויק את הלחץ על כל נקודה בקירות הבניין, ונהגו לרכוש את הידע שלהם בתהליך של ניסוי וטעייה. לאחר שהתמידו בנסיונותיהם, מצאו פתרונות טכניים מתאימים. כך לקחו על עצמם סיכונים שלא תמיד הביאו לתוצאות הרצויות, וגרמו לעתים לאסונות כבדים.
בניית מודל של הקתדרלה בקנה-מידה גדול עזרה לאדריכל בעבודתו. המודל שימש לפונקציות רבות: הצגת העיצוב למזמין, פתרון בעיות בנייה, והוכחת יציבות המבנה. כל חלקי הבניין – גובה העמודים, רוחב העמוד, השטח שבין העמודים, כולם בוטאו במושגים של מודול. העיסוק במספרים היה מונח ביסוד ה"סודות" של הבונים בימי הביניים.
היו עיצובים לקתדרלות שסומנו על הקרקע בגבס רך. רצפות כאלה שרדו בקתדרלת וולס (Wells ) ובקתדרלת יורקמינסטר ((Yorkminster שבאנגליה. לעתים נרשמו תכניות הקתדרלות על קלף.
לבנית הקתדרלות הגותיות נעשה שימוש באבן מקומית. האזור סביב פריס עשיר באבן איכותית. הובלת האבנים מהמחצבה לאתר הבנייה בוצעה בדרך המים או בעגלות. הבונים של קתדרלת לאון שבצרפת אשר הובילו את אבני הבנייה בעזרת שוורים, יצרו תבליטי שוורים המציצים מקצותיהם העליונים של המגדלים.
גם כאשר המרחק מהמחצבה לאתר הבנייה היה קצר, ההובלה היתה יקרה. כדי לחסוך במשקל ההובלה, נעשתה עבודה רבה של חיתוך האבן וסיתותה באתר המחצבה. סתתים השתמשו בסמלים מיוחדים להבטיח שישולם להם עבור האבנים שסיתתו.
הקתדרלות נבנו על יסודות עמוקים עם קירות עבים. פרטים דקורטיביים בקתדרלה עזרו לחזק את הנקודות החלשות בקתדרלה.
האדריכל לא הוגבל לעבודת הבנייה, אלא עסק גם בדקורציה. הוא הדריך את בעלי המלאכה ביצירת הויטראז'ים, בעבודות הפיסול ששולבו באדריכלות, באפריזים ובאורנמנטים שנדרשו לקתדרלה. באזורים אפלים בקתדרלה, גבוה, בקיר הפנימי והחיצוני, במקומות שבהם הפרטים לא נראו לעין מהקרקע, הותר לאמנים להפעיל את דמיונם והם יצרו דמויות גרוטסקיות ומוזרות ששולב בהן הומור עממי גס.
הויטראז'ים שהיוו מרכיב חשוב בקתדרלה הגותית, נבנו בטכניקה שנדרש בה דיוק. היו אלה, למעשה, פסיפסים של זכוכית. הכומר תאופילוס (Theophilus ) שכתב בשנת 1100 בקירוב ספר בשם "אומנות עובד הזכוכית", מדריך את בני התקופה כיצד ליצור ויטרז'ים. יוצרי הויטרז'ים המוקדמים יצרו רישום על משטח בגודל הרצוי לבניית הויטראז'. הם השתמשו בברזל מלוהט לחיתוך הזכוכית בגדלים הדרושים. אלה חוברו יחד בתוך פסי עופרת, וכל המערך הזה הושם בתוך מסגרת ברזל. צביעת הזכוכית הושגה בתוך כור היתוך (בטמפרטורה של 600 -620 מעלות צלסיוס) שבו חומצות מתכת התרכבו עם עפרות מתכת ויצרו מגוון צבעים. במאה ה-12 השתמשו ב-50% סיליקה בייצור הויטראז'ים, לעומת 75% שנעשה בהם שימוש היום. הזכוכית, שניתן היה לייצרה רק בחתיכות קטנות, יצרה רושם של ותכשיט. החתיכות שהיו שונות בגודלן ובעוביין יצרו אפקטים שונים שנבעו מהישברות קרני האור באופנים שונים. על-פי תאופילוס, חומצת קובלט שימשה ליצור צבע כחול, נחושת שימשה ליצור אדום וירוק, צהוב הופק מהיסוד הכימי אנטימון וסגול הופק ממנגן.
איננו יודעים מי היו האדריכלים שפיתחו את הטכנולוגיה רבת ההישגים של האדריכלות הגותית. סוז'ה אינו מזכיר כלל בספרו את האדריכל של סן דני. כדי להבין זאת, עלינו לזכור את האנונימיות של אמני ימי-הביניים. הכנסיות עוצבו על-ידי אמנים, אך בתקופה זו שמות האמנים לא נחשבו. הם הסתפקו בעבודה למען מטרה שהיתה גדולה מהפרסום. על מידת ההערכה שזכו בה האדריכלים, ניתן ללמוד מדברי אחד המטיפים אשר התלונן שמנהלי הבנייה קיבלו משכורת גבוהה משל האחרים. הוא תיאר את עבודתם באומרו שהם הולכים עם מקלות, נותנים פקודות, ואינם עובדים.
כדי שנעריך נכונה את ההישגים הטכניים והאינטלקטואלים של אדריכלות הקתדרלות הגותיות ועיצובן, עלינו לזכור שהקתדרלה הגותית נבנתה על-ידי אדם שהיה אדריכל וגם מהנדס, או על-ידי מספר אדריכלים-מהנדסים כאלה שעבדו בזה אחר זה כאשר בניית הכנסיה נמשכה עשרות שנים. שורשי התפתחות הבנייה המודרנית המשלבת עבודת מהנדס עם עבודת אדריכל, נמצאים בתקופה הגותית, ואף מוקדם יותר.
הקתדרלות הגותיות נבנו במאמץ עצום תוך סיכון חיי אדם. בניית הקתדרלות הגדולות היתה עבודה קשה וגם משימה מסוכנת. כדי להגיע לחלקים הגבוהים של המבנה, נבנו פיגומים. ויליאם מסן (William Of Sens), אדריכל בית-המקהלה של קתדרלת קנטרברי (Canterbury), נפל מפיגום בגובה כ-17 מ' ולקה בשיתוק.
הקתדרלות הגותיות בצרפת
בתקופה שבה המשיכו באזורים רבים בצרפת לדבוק באדריכלות הרומנסקית, התפתח באיל-דה-פראנס סגנון גותי עם שערים מקושטים בפסלים גדולים שהיוו מקור השראה לחזיתות הכנסיות הגותיות הגדולות. הסגנון הגותי באדריכלות הופיע במחצית הראשונה של המאה ה-12 בכנסיות סן דניSt. Denis ) ) (1137-1220) וסן (Sens) (שבנייתה החלה ב-1140 בקירוב).
הקתדרלות שארטר, ריימס (Reims) ואמיין (Amiens) הניחו את היסודות לאוצר-המילים של הקתדרלות הגותיות ושימשו מודל למבנה הפנימי והחיצוני של כנסיות המאה ה-13. הן מבטאות את האיכויות האמנותיות ומגדירות את מאפייני הסגנון הגותי במערב-אירופה בשנים הבאות. בתכנית, באופי ובביצוע, יש משותף בין הקתדרלות האלה, ועם זאת, לכל אחת מהן אופי אינדיבידואלי.
האלמנטים המשותפים לקתדרלות הגותיות הצרפתיות, הם צורת תכנית הקרקע, והגישה בעיצוב. לתכנית הקרקע, צורה כללית של מלבן המסתיים בצורת חצי עיגול. כנסיות אלה, רחבות, יחסית, לאורכן, וגבוהות באופן קיצוני ביחס לשטח הקרקע שעליו הן בנויות. לעתים נמצא בהן ספינות צדדיות לצדי הספינה המרכזית, ומערכת תומכות ותומכות דואות. לבית-המקהלה צורת חצי-עיגול, או צורת קשת רב-צלעית המוקפת בקפלות קורנות. הטרנספטים בולטים מעט, או נעדרים לחלוטין, ואזור התצלובת מודגש לעתים רחוקות על-ידי מגדל מרכזי. בחיצוניות הקתדרלה הדגש הוא על הכניסות: הכניסה הראשית במערב הכנסיה, והכניסות לטרנספט מצפונה ומדרומה. אלה מעוצבות בצורת גומחות פתוחות, ומעוטרות בשפע פסלים המותאמים למסגרת האדריכלית. קתדרלת שארטר אשר העקרונות האדריכליים הבסיסיים שלה הגדירו את האופי הכללי של הכנסיות הגותיות, מדגימה היטב אלמנטים אלה. ריימס ואמיין, מהיבט זה, היו אלה אשר הלכו בעקבותיה.
מספר הקתדרלות הגותיות שנבנו, גדל בהתמדה. נבנו הקתדרלות: סן (Sens), סנלי (Senlis), נויון (Noyon), סואסון (Soisson), לאון (Laon), נוטר דאם בפאריס, שארטר ובורז'. הקתדרלות היו לאתרים של בנייה מתמדת. ההתלהבות היתה מדבקת.
אחד המאפיינים הבולטים בכנסיות הגותיות מסוף המאה ה-12, היה הקדשתן למריה, אם האלוהים, ויצירת שערים המציגים אותה. ביטוי לחשיבותו של פולחן הבתולה בתקופה זו נמצא בשארטר, באמיין ובריימס המוקדשות למריה, ומציגות אותה בשעריהן. בשארטר היא מופיעה בשער הטרנספט הצפוני. באמיין אנו מוצאים אותה בחזית המערבית, ובריימס, בשער המרכזי של החזית המערבית.
אין לנו כמעט מידע על בוני הקתדרלות הראשונים. במשך המאה ה-12, ועוד יותר במאה ה-13, גדל הביטחון העצמי של הפרט, והחלו להעריך יותר את אישיות האדם. אז גם זכו האדריכלים להנצחת שמם. שמות אדריכלי ריימס ואמיין נרשמו, בדרך מיוחדת, על רצפת הכנסיה.
קתדרלת סן דני
קתדרלת סן דני הנמצאת סמוך לעיר פריס, נחשבת לקתדרלה הגותית הראשונה. השם סן דני, מקורו בדיוניסיוס הקדוש שנקבר במקום במאה החמישית. האגדה מייחסת לו את הבאת בשורת הנצרות לצרפת. לגבי סוז'ה, הודות לדיוניסיוס נתפס העולם כאבני מדרגות המובילות לשמים.
פנים קתדרלת סן דני
בתקופה המרובינגית (486-751) הבזיליקה סן דני היתה לכנסיית המנזר המלכותית. בזיליקה שלישית נבנתה במקום בשנת 775, בתקופה הקרולינגית. חשיבותה היתה בכך שבה נקברו מלכים, ובה גם חונכו נסיכים ואצילים.
אב-המנזר סוז'ה שאף להפוך את סן דני למרכז הרוחני של צרפת, ולקתדרלה המפוארת מכל האחרות. לצורך זה החל לבנות מחדש את הכנסיה ב-1137. החזית המערבית והנרתקס הושלמו ב-1140 ללא המגדלים, ובניית בית-המקהלה הושלמה ב-1144. המלך לואי השביעי היה זה הוא אשר קידם את הבנייה הגותית. ללא תמיכתו לא היה סוז'ה מגשים את חזונו לבנות את הקתדרלה.
כאשר נקרא סוז'ה לבנות מחדש את כנסיית סן דני, היה הזמן בשל ללידת האדריכלות הגותית שיצרה ביטוי מוחשי להישגי ההגות המערבית במאה ה-13. הקתדרלה, מלבד היותה מונומנט אדריכלי של רוח התקופה, היתה גם עוד ביטוי של סומא, אנציקלופדיה מעוצבת באבן.
חזית כנסיית סן דני עם שלושת שעריה המוקפים בדמויות מפוסלות, ומעליהם חלון שושן, ייצגה את השער לגן עדן, והיוותה מודל לחזיתות הכנסיות הגותיות שנבנו בעקבותיה. השער נשאר נאמן לסגנון הרומנסקי בצורתן העגולה של הקשתות. הפיסול, שחלקו שרד במצב טוב, מגלה את השפעת בורגונדי. את הטימפנון המרכזי אפשר להשוות לזה שבכנסיית מנזר בולייה (Beaulieu) בבורגונדי שהשתייך למסדר קלוני. הדמות הענקית של ישו שולטת בחזית הכנסיה. כמו בכנסיית בולייה, בטימפנון של סן דני מופיע נושא יום הדין האחרון. לימין ישו מוצגים המבורכים, ולשמאלו, הארורים.
יום הדין האחרון . הטימפנון של כנסיית בולייה
מבט על תכנית הקתדרלה של סן דני יראה שיש בה אלמנטים מוכרים מבית המקהלה הרומנסקי שהיו לו אמבולטוריום וקפלות קורנות, אך כאן ובקתדרלות גותיות אחרות הם מקבלים אופי שונה. הקפלות, שהיו יחידות נפרדות בכנסיה הרומנסקית, קורנות מן האפסיס ויוצרות סדרה של קמרונות מצולעים (כאן שבעה) המבוססים על קשת מחודדת כחלל מתמשך, ולא כיחידות נפרדות. המספר שבע היווה כנראה חלק מהסימבוליזם של המספרים במחשבת דיוניסיוס, שסוז'ה נמשך אליו. .
האלמנט המבדיל את סן דני מקודמותיה הוא הקלילות והאור. האיברים האדריכליים נראים חסרי משקל בהשוואה לקיר בכנסיות הרומנסקיות. פתחים גדולים מאפשרים חדירת כמות גדולה של אור. הלחץ על הקמרונות נקלט על-ידי תומכות כבדות.
קתדרלת לאון
קתדרלת נוטר דאם בלאון (Laon) הנמצאת 130 ק"מ צפון-מערבה מפריס, היתה מהכנסיות הגותיות המוקדמות. היא נוסדה בסוף המאה החמישית ולאחר שנשרפה ב-1112, נבנתה מחדש בשנים 1160-1235.
קתדרלת לאון
ייחודה של קתדרלת לאון במראה הפיסולי של חזיתה המערבית. השערים בנויים תחת כניסות עמוקות מגוננות. החלונות אף הם שקועים עמוק בתוך הקיר העבה. שני המגדלים שבחזית מודגשים על-ידי מבנם האוורירי, העשיר בחללים. הם נראים כחלק אינטגרלי ממסת הבניין, ולא עוד כתוספת בלבד, כפי שניתן לראות בחזית סן דני. זה התאפשר כי האדריכל של לאון הסתיר את התומכות החזיתיות בצורה כה מרשימה, עד שקשה להבחין בעובדה שהן מתחילות בשערים, ונמשכות כלפי מעלה אל בין החלונות.
חלון השושן של לאון, הבנוי מאבן שנקדחה, מהווה דוגמא מוקדמת של חלון שושן גותי. הוא נמצא במרכז החזית ושולט במכלול שלה.
חזית קתדרלת לאון זכתה להערכה רבה בתקופתה, והרבו לחקות אותה. ויאר דה הונקור (Honecourt de Villard) כלל בספר רישומיו משנות העשרים של המאה ה-13 רישום של כנסיה זו, והכריז עליה ככנסיה אשר לה המגדלים היפים ביותר שנראו אי-פעם.
. זוג מגדלים היה אמור להיבנות בחזית של כל אחד מהטרנספטים, ומגדל מעל אזור התצלובת. יחד עם זוג המגדלים במערב, היו אמורים להיות שבעה מגדלים, המספר המיסטי המושלם. (המספר שבע מורכב משלוש המסמל את השילוש הקדוש, וארבע המסמל את ארבעה ספרי הבשורה). למעשה נבנו חמישה מגדלים בלבד.
קתדרלת נוטר דאם בפריס
קתדרלת נוטר דאם בפריס, (1250-1163) אשר הוקדשה למריה הבתולה, שילבה בתוכה רעיונות שמרניים ומתקדמים. בנייתה החלה שנים ספורות לאחר שהחלה בניית קתדרלת לאון. בתקופה זו פריס היתה למרכז פוליטי וכלכלי. לא נחסכה כל הוצאה כדי לבנות את הקתדרלה שתשקף את יוקרתה של העיר. היתה נחוצה בפריס קתדרלה שתבלוט יותר מקתדרלות שנבנו בערים כמו סן (Sens) ונויון (Noyon). המלך לואי השביעי תרם רבות ועודד את הבנייה.
קתדרלת נוטר דם בפריס ותכנית הקרקע שלה
הכוונה היתה שקתדרלת נוטר דאם בפריס תהייה הבניין הגבוה ביותר בצרפת, וגובהה יעלה על גובהן של הקתדרלות שנבנו לפניה. הספינה המרכזית שלה היתה גבוהה בשליש מכנסיות אלה, למרות שהקונסטרוקציה שלה היתה קלה, יחסית. עם אבן ראשה בגובה 33 מ', עם גג גדול באופן משמעותי, ועם לחץ גדול יותר, כתוצאה מחשיפת אזורים גדולים יותר לרוחות, נדרש פתרון קיצוני.
תומכות דואות נוספו לבניין בשנת 1180. תומכות אלה, אשר נשענות על אומנות הניצבות סביב הקירות החיצוניים של הקתדרלה, בולמות את הלחץ של הקמרון כלפי חוץ, ומנחות אותו כלפי מטה. כך, הן משחררות את הקירות מנשיאת העומס. למרבה הצער, שיפוצים שנעשו בכנסיה אחרי 1225, טשטשו את הבנייה המקורית, ונבצר מאתנו לדעת כיצד התגברו על הבעיה במקור. במאה ה-19 נעשו בכנסיה עבודות שיחזור. סדקים נתגלו בקירות כבר ארבעים שנה לאחר השלמת הבנייה ודרשו מאז עבודת אחזקה מתמדת.
חזית הקתדרלה מעוצבת כריבוע שמחולק על-ידי קווים אנכיים ואופקיים אשר יוצרים יחד צורת גריד עם חלון שושן במרכז. הכניסה לקתדרלה נראית כשער ניצחון ומקרינה תחושת עוצמה אשר נעדרת לעתים מקתדרלות מתקופתה ומקתדרלות מאוחרות יותר. שורת פסלים המייצגים את מלכי צרפת, מבטאת את המשך המונרכיה ואת סמכותה. האיזון הזהיר בין אלמנטים אופקיים ואנכיים, משיג איכות של יציבות, ההופכת את החזית הזו לאחת המוצלחות באדריכלות הגותית.
לקתדרלה חמש ספינות. בספינה המרכזית ניכרת שמרנות בשמירת "מראה הקיר" המתקשר יותר לרומנסק מאשר לסגנון הגותי. אופי יותר גותי מוצא ביטויו בקמרונות המצולעים בעלי שישה החלקים (סקספרטיט).
דוראן (Duran), כומר שחי במאה ה-13 בתקופת בניית קתדרלת נוטר דם בפריס, מציין שהמגדלים שלה מייצגים את המטיפים. אמירה זו מחוזקת על-ידי המשמעות המיוחסת לפעמונים. אלה, על-פיו, מזכירים לנוצרים את הערכים שבהם עליהם לדבוק אם רצונם להגיע לפסגות המגדלים שהם הדימוי של שלמות והתעלות הנשמה.
קתדרלת שארטר
קתדרלת שארטר שהפסל הצרפתי רודן (Rodin) כינה אותה "האקרופוליס של צרפת", נישאה ככתר לעיר שארטר ושימשה כסמל של פולחן הבתולה. אנשים שהתקרבו לעיר יכולים היו להבחין בה ממרחק גדול. מקורה של קתדרלת שארטר הוא בכנסיה רומנסקית מוקדמת יותר, מתחילת המאה ה-11, שנשרפה ב-1194. היא היתה יוצאת דופן במהירות בנייתה, ולמזלנו שרדה כמעט בשלמותה. בגלל טיב איכות הבניה לא נזקקה לשחזורים ולשיפוצים.
בשנת 876 הציג קארל הקרח, נכדו של קארל הגדול, שריד קדוש, פיסת בד שהוצגה לו בקונסטנטינופול, ואשר אמורה היתה להיות חלק מהטוניקה אשר, לדבריו, הבתולה לבשה בזמן הבשורה. משום כך, נחשבה שארטר למקום המגורים הנבחר שלה.
בהשפעת ברנאר מקלרוו, נתפסה הבתולה כמתווכת בין המאמינים ובין האנושות. בהיותה מקשרת בין הטבעי ובין העל טבעי, בני התקופה סברו שהיא יכולה להבין את שבריריותו של האדם יותר מכל אחד אחר.
כדי להבין את הקמת קתדרלת שארטר עלינו להתוודע לפולחן השרידים הקדושים ולפולחן מריה. בני התקופה האמינו שמריה הביאה הגנה לשארטר, וייחסו לה מגוון של מעשי נסים. כאשר צרו הויקינגים על העיר שארטר, בשנת 911, החזיק הבישוף את הטוניקה הקדושה של מריה על חומות העיר, ובכך הטיל פחד על ראול (Raul) הויקינגי ועל אנשיו אשר חזרו כלעומת שבאו וברחו. ראול קיבל עליו את הדת הנוצרית והיה לדוכס הראשון מנורמנדי.
הדליקה הנוראה שפרצה בשארטר ב-1194, הרסה חלק גדול מהעיר. במשך יומיים השתוללה האש, והתושבים היו מודאגים לגורל הכותונת של הבתולה. ביום השלישי פסקה האש, ומהקריפטה הופיעה תהלוכת אנשי כמורה שנלכדו בכנסיה, ונשאו על כתפיהם את השריד הקדוש. אז, פירשו את השריפה כביטוי לרצון הבתולה בכנסיה חדשה ויפה יותר. אם האלוהים נתפסה כמי שהרסה את הכנסיה שלה. המצב הכלכלי הטוב והאמונה העמוקה, הם שעזרו להקים את הכנסיה מחדש. קצבים, אופים, סוחרי יין וסוחרים אחרים, לצד הכמורה והמשפחה המלכותית, תרמו לבנייה.
יש בידינו היום כרוניקות המספרות על רוח האמונה שעל הרקע שלה נבנו הקתדרלות במאה ה-12. רוברט דה מונט סן מישל (Robert De Mont St. Michel) תיאר ב-1144 את בניית קתדרלת שארטר. הוא סיפר שמגדליה צמחו כפלא אל תוך השמים, אך זה קרה גם בקתדרלות אחרות, בכל מקום ברחבי צרפת, בנורמנדי ובמקומות אחרים. על-פי כתביו, בכל מקום אנשים הצטנעו, חזרו בתשובה וסלחו לאויביהם.
מצבם הכלכלי של אנשי העיר שארטר היה תלוי במידה רבה בהצלחת ארבעה ירידים אשר נערכו במקביל, ונקשרו כולם לאירועים בחיי הבתולה. רוב הלקוחות בירידים היו עולי-רגל שנמשכו למקום בזכות שרידי הבתולה. כלכלה ודת שולבו זו בזו.
בניית השער המלכותי המרכזי הושלמה ב-1155. שני המגדלים שבחזית המערבית אינם זהים. המגדל הצפוני הושלם ב-1150, ולאחר שנהרס בשרפה, נבנה מחדש ב-1513. בניית המגדל הדרומי הושלמה ב-1160. חלון השושן שנבנה במאה ה-13 הוא ענק ומכסה שטח של 3150 מ"ר. כמו בלאון, הוא בנוי באבן שנקדחה. לעומת חלון השושן בלאון שבו שמונה פתחים, בחלון השושן של שארטר שנים-עשר פתחים.
קתדרלת שארטר
כפי שכבר הזכרתי, בקתדרלת שארטר. חתך הזהב מהווה מפתח לכל העיצוב. החזית המערבית מציגה משחק של פרופורציות בחלוקת אזורי הקיר האופקיים ואנכיים. שימוש ביחידות של שניים ושלושה חלקים, חוזר על עצמו. הקשתות בחזית מופיעות בזוגות ובשלשות.
תכנית קרקע של קתדרלת שארטר
כאשר נכנסים לקתדרלת שארטר, יש תחושה של חלל בלתי מוגבל שבו האור הוא חלק מהמבנה. קומת התאורה מתחברת לארקדה באמצעות החלונות המחולקים לארבעה חלקים (באזור הטריפוריום), כך שנוצר ניגוד בין האופקיות של אזור הגלריה ובין האנכיות השולטת במפרצים.
אחד ההישגים הגדולים של אדריכל קתדרלת שארטר אשר זהותו אינה ידועה לנו, היה בעיצוב הספינה המרכזית ששילבה באופן מושלם בין הצרכים המבניים ובין האפקט החזותי. אלומה של חמישה עמודים צומחת מכל אומנה מורכבת בארקדה, בצורה בהירה ביותר, וזורמת עד הקמרונות.
קתדרלת שארטר מדגימה את היתרון העצום של הקשת המחודדת. ניתן לראות בה את השילוב של הקשת המחודדת עם מפרצים מלבניים ואי-רגולריים, ואת השחרור המוחלט של תכנית הקרקע. כאן התאפשרה בניית קמרונות מצולעים רבים בגבהים שונים, הצומחים מעמוד אחד. גובה הקשת המחודדת נתון לשליטה מלאה של המעצב.
אשר לויטראז'ים, קתדרלת שארטר היא היחידה שבה שרד האור המקורי. חוץ מ- 8 חלונות בבית-המקהלה ומ-4 חלונות בטרנספט, שנהרסו ב-1791, כל החלונות שרדו מאז ימי הביניים. פנים הכנסיה שטוף אור אפל בגוון סגול כהה, ויש בו איכות מסתורית שקשה לתארה. האור יוצר תחושה "על טבעית", ומבטא בריחה מחיי היום-יום והתרחקות מעולם של חומריות.
קתדרלת ריימס
קתדרלה גותית אשר ממשיכה את מסורת הקתדרלות הגותיות, ומציגה גם חידושים, היא קתדרלת ריימס (1211-1299) הנמצאת בשלבי ההתפתחות של הסגנון הגותי, בין שארטר לאמיין. קתדרלה זו היתה קשורה קשר הדוק להיסטוריה של מלכי צרפת, והיא נושאת את הכינוי "מלכת הכנסיות הצרפתיות". האדריכל הראשון שלה היה כנראה ז'אן ד'אורבה (Jean D’Orbais).
קתדרלת ריימס
בהיותה כנסיית ההכתרה של צרפת, נבנתה עם דקורציה עשירה, שופעת פסלים. התומכות שלה מאוד אלגנטיות, וחזיתה מלכותית. גם קתדרלת סן דני נהנתה מקשר קרוב עם מלכי צרפת, בהיות דני, הקדוש הפטרון של המשפחה המלכותית בצרפת.
החידוש בריימס היה העידון באדריכלות, והשילוב ההדוק בין אדריכלות ופיסול שלא היו אף פעם כה קרובים זו לזה כמו בקתדרלה זו.
בעוד שארטר מספקת פתרונות טכניים, ריימס מציגה עושר של מוטיבים בפרטים שלה. האדריכל של ריימס עיצב חלון מסוג חדש לחלוטין, המכונה חלון "גותי" - חלון הסבכה (Tracery). בדקורציה האחידה של כותרות העמודים, ריימס משתמשת בעיצוב דקורטיבי ייחודי, המחקה עלים מהטבע, עד כמה שניתן.
קתדרלת אמיין
בקתדרלת אמיין הגיע הסגנון הגותי לשיא פיתוחו. השריפה שפרצה בקתדרלה שהיתה במקום, אפשרה בניית קתדרלה חדשה שנבנתה בין השנים 1270-1220. שמות האדריכלים שלה ידועים לנו, והם: רוברט דה לוזרש (Robert De Luzarches), תומס דה קורמונט (Thomas De Cormont) ובנו.
קתדרלת אמיין-חזית מערבית
אנו מוצאים באמיין מבנה שלדי, אנכיות בולטת בתוך הכנסיה, וממדים מלכותיים. במאה ה-19 דיברו על קתדרלת אמיין כעל הפרתנון הצרפתי.
בעוד המגדלים של קתדרלת שארטר נראים כבדים עד קצותיהם הדקים, בקתדרלת אמיין ובקתדרלות גותיות שנבנו בעקבותיה, הם משתלבים בחלל סביבם, ונוצר רושם של התמוססות קווי המתאר באמצעות העלים הדקים הצומחים מתוכם. כך, בקתדרלת אמיין, הקווים המפרידים בין הקומות, וכל קו ישר בגמלון, בצריח או בכותרות העמודים, נשברים על-ידי צורות עלים אלו שהן נטורליסטיות ביותר.
תומכות דואות בקתדרלת אמיין
בחזית הקתדרלה שבניית המגדלים והצריחים שלה מעולם לא הושלמה, הקו השולט הוא הקו האנכי. ניתן להבחין בבירור בחלוקה לשלושה חלקים אנכיים. הקווים האופקיים הם קצרים מאוד במקומות שבהם הם מופיעים, ונכנעים לקווים האנכיים.
שעריה העמוקים של הקתדרלה יוצרים קשר בין החוץ והפנים. לצדדיהם פסלים ומעליהם קשתות עיוורות המקשטות את החזית. מתחת לחלון השושן מוצגים המלכים של הברית הישנה, אבותיהם הרוחניים של המלכים הצרפתיים מימי הביניים. בשערים שנחשבו כשערי גן עדן, מוצגים נושאים דתיים. כל שער מוקדש לנושא אחר. השער המרכזי מוקדש ליום הדין האחרון, הימני מוקדש לבתולה, והשמאלי מוקדש לבישוף לשעבר של אמיין ולקדוש הפטרון של הקתדרלה, פרמין הקדוש (Firmin).
בפנים הכנסיה, הארקדה הגבוהה יחסית תורמת לתחושת הגובה הרב. פרופורציות שלושת אזורי הקיר של הספינה המרכזית משתנות כאן לעומת הפרופורציות שהיו מקובלות בקתדרלות שקדמו לה. כנגד קתדרלות שארטר וריימס שבהן גובה הארקדה שווה לגובה קומת התאורה, בקתדרלת אמיין גובה הארקדה בלבד שווה לגובה הכולל
השוואת חתכי צד של הקתדרלות. משמאל לימין: לאון, נוטרדם בפריס, שארטר, ריימס ואמיין
של הטריפוריום ושל קומת התאורה כאחד. פס של דגמי עלים מפריד בין הארקדה ובין הטריפוריום.
הקשתות המחודדות של הארקדה, והעמודים הצומחים מרצפת המבנה וזורמים כלפי מעלה ללא הפרעה עד קצות הקשתות המחודדות בקמרון, מוסיפים לתחושת התנועה האנכית. העין מובלת ישירות אל הקמרונות. הפסים המפרידים בין קומה לקומה נשברים באזורי האומנות.
חותמת הלבירינת
בקתדרלות הגותיות הגדולות השתמשו האדריכלים במין חותמת כדי להנציח את זכר תרומתם להישג בניית הקתדרלה. חותמת זו קיבלה צורת לבירינת שעוצב על רצפת הספינה המרכזית.
ייתכן שרישומי הלבירינת ברצפות הכנסיות, מסמלים את הלבירינת של המינוטאורוס בכרתים, כי היה פרי יצירתו של דדאלוס (Daedalus) שנחשב לאבי-האדריכלות. צורת הלבירינת היתה הסמל של דדאלוס, וכוונתם של אדריכלי ימי-הביניים היתה להזכיר את אביהם המהולל של כל האדריכלים.
לעתים שימש הלבירינת כתחליף לעלייה לרגל לירושלים ומכאן כינויו "הדרכים לירושלים" (בצרפתית: Chemins de Jerusalem). כאשר שימש הלבירינת לחזרה בתשובה, היו המאמינים הולכים בו על ברכיהם.
במיקומו, מתקשר הלבירינת לספינה המרכזית ולאלתר בבית-המקהלה. עולה הרגל הנכנס לכנסיה מהשער הראשי מוצא שהכניסה למבוך, מבחינה מסוימת "חוסמת" לחלוטין את המעבר מהקצה המערבי של הכנסיה לקצה המזרחי שלה. זה קורה כאשר כסאות אינם מסתירים את הדגם שעל הרצפה, ובהנחה שעולה הרגל ער לחסימה זו. יש הרואים בלבירינת ביטוי למסע הארוך והמפותל שעובר האדם לעתים לפני שהוא מוכן לפנות אל אלוהיו. ניתן לראות את המסע הזה כמסע לעבר איחוד רוחני - עלייה לרגל פנימית. במובן זה, זוהי חזרה לבית האמיתי שבו אלוהים מחכה בסבלנות ובאהבה לחזרת בנו הביתה, דימוי המתקשר לבן האובד. מנעמי העולם אינם יכולים לספק את צרכיו, ומחשבותיו מכוונות אותו חזרה אל ביתו.
ללבירינת של קתדרלת אמיין היתה צורת מתומן. הוא הוסר ב-1825 בגלל הרעש אשר עשו הילדים ששיחקו בו והפריעו לפולחן, והוחלף בין השנים 1897-1894. האבנים המרכזיות שבעיצובי הלבירינת לא שרדו, אך קיימים כתבים המתארים את האבן המרכזית הזו. בלבירינת שבאמיין נכתב: "בשנת החסד 1220, החלה העבודה בכנסיה זו. הבישוף במחוז בישופות זה, היה ארווארד. מלך צרפת היה לואי בן פיליפ החכם. האמן האחראי] האדריכל] על העבודות היה רובר דה לוזארש (Robert De Luzarches), אחריו בא תומס דה קורמונט (Thomas De Cormont), ואחריו, בנו של האחרון, רנו דה קורמונט (Renaud De Cormont) שרשם כתובת זו בשנת ההתגשמות 1288".
מתוך אתר האינטרנט : http://www.arch.columbia.edu/DDL/projects/amiens/book.html
בשארטר, הלבירינת (מ-1200 בקירוב) אשר לו צורת עיגול שקוטרו 13 מ' בקירוב, תפס את מלוא רוחב הספינה המרכזית, והדרכים שבו ערוכות בצורה קונצנטרית. במרכזו מעוצב שושן (רוזטה), מוטיב עשיר במשמעויות סימבוליות, כולל משמעות של הארה.
לבירינת קתדרלת שארטר
בריימס לא שרדה חותמת הלבירינת, אך ידוע לנו עליה מרישומים ומתעודות. לחותמת הלבירינת בריימס היתה צורה כללית של ריבוע, עם בליטה החוצה בכל אחד מקדקודי הריבוע. בפינות אלה נראו דיוקנאות האדריכלים הבונים. ז'אן ד'אורבה Orbais ) ‘Jean D) המוצג ברישומים בפינה הימנית העליונה, החל את בניית בית-המקהלה ב-1211. ז'אן דה לופ (Jean DeLoup) הנראה מחזיק סרגל ריבועי בפינה השמאלית העליונה, סיים את בניית בית-המקהלה ואת הטרנספט, והחל בבניית החזית. הוא מת ב-1247. גוֹשה דה ריימס (Gauchet De Reims ) המוצג בפינה השמאלית התחתונה, המשיך את בניית החזית מ-1247 עד 1255. ברנרד דה סואסון (Bernard De Soisson) המופיע בפינה הימנית התחתונה, נראה רושם חלון שושן על הרצפה בעזרת מחוגה גדולה. הוא בנה את חלון השושן הגדול בחזית המערבית, בין השנים 1255-1290. רובר דה קורסי (Robert De Courcy) שהחל את בניית זוג המגדלים ב-1290, הוא האדריכל המוצג במקום הכבוד, במרכז הלבירינת. אדריכל זה, היה כנראה אחראי להצבת הלוח עליו מופיעים דיוקנאות קודמיו.
ויאר דה הונקור
האדריכל אשר רישומיו שימשו לבונים כמודל לסגנון הגותי, היה ויאר דה הונקור (Villard de Honnecourt) מהעיר קמבריי (Cambrai) שבצפון-צרפת. ספר הרישומים שלו מתאר את מלאכת הבנייה, את התהליך הטכני ואת הקומפוזיציה האמנותית בסגנון הגותי. ויאר דה הונקור היה פעיל בשנות השלושים של המאה ה-13, בתקופת השלמת הבנייה של קתדרלת שארטר ובתקופה שבה היו קתדרלות ריימס, קאמבריי (Cambrai) ואמיין בשלבי בנייה. ספרו נועד לאדריכלים מקצועיים. באחד הדפים, מציע ויאר דה הונקור כיצד לקבוע גובה מגדל וכיצד לבנות קשת. כנראה בהשראת ויטרוביוס, כתב שעל האדריכל להיות בעל ידע בתחום הרפואה.
מלבד רישומים אדריכליים, כלולים בספר גם רישומים כמו צליבת ישו, המדונה, האנשה של הגאווה והענווה, הכנסיה המנצחת, גלגל המזל ועוד. כמו כן ניתן למצוא בו רישומי מתאגרפים, פרשים על סוסים ומלך עם פמלייתו. כ-168 רישומי חיות, חלקם ריאליסטיים וחלקם דמיוניים, מופיעים, אף הם, בספר. כמי שהתעניין באילוף אריות, רשם ויאר דה הונקור מאַלף אריות עם כלבים.
דף מספר הרישומים של ויאר דה הונקור
ספרו של הונקור, כמו כל הכתבים שנכתבו בימי הביניים העוסקים בבנייה, עוסקים גם בגיאומטריה. על-פיו, הריבוע החצוי הוא ה"בסיס האמיתי של האמנות". חלק מהרישומים שלו מציגים תכניות שלא בוצעו, אך ניתן ללמוד מהם על המאפיינים הבסיסיים של אדריכלות הקתדרלות בתקופתו. ברישומיו הציג את חלון הסבכה (tracery) בקתדרלת ריימס, אחד החידושים המשמעותיים ביותר באוצר-המילים של אדריכלות הקתדרלה, אשר נתפס כחשוב מאוד בתולדות האדריכלות. בין השאר, רשם הונקור את חלון השושן של קתדרלת שארטר, בשינויים קלים, ואת המגדל בחזית המערבית של לאון.
ספר רישומים זה שליווה את ויאר דה הונקור במסעותיו, שרד בחלקו בלבד, ונמצא היום בספרייה הלאומית בפריס
שיאים חדשים של גובה
מלבד ריבוי העיסוק במודולים ובפרופורציות, עסקו אדריכלי הקתדרלות בגדלים מוחלטים שהתייחסו לגובה הקתדרלה. הם שאפו להגיע לשיאים חדשים של גובה.
מאז בניית קתדרלת נוטר-דאם בפריס ב-1163, עם קמרון בגובה 33 מ', החל מין מרוץ של בנייה לגובה. האדריכלות הדתית איבדה קנה-מידה והובילה לאסונות. קמרונות קתדרלת שארטר התנשאו לגובה 37 מ', וקמרונות קתדרלת ריימס נישאו לגובה 38 מ' בקירוב.
ב-1220 הגיעו הקמרונות של קתדרלת אמיין לגובה 43.2 מ'. לבסוף, ב-1225, קמרונות קתדרלת בובה (Beauvais) הגיעו לגובה של 48 מ', כמעט כפול מגובה כנסיית סולסברי שבאנגליה. היה זה המבנה הגבוה ביותר שנבנה עד אז במערב-אירופה, והפרויקט השאפתני ביותר בתקופת הסגנון הגותי בשיאו. ב-1284 קרס קמרון בית-המקהלה של בובה שבנייתו הושלמה ב-1272, והיה צורך לחזק את המבנה על-ידי הכפלת העמודים. אחת הסיבות לקריסת בית-המקהלה, היתה שימוש באבן מאיכות ירודה שלא היה בכוחה לעמוד בלחץ המבנה שנשאה. מגדל בגובה 151 מ' נבנה לקתדרלה בבובה בשנים 1569-1558, אך הוא קרס ב-1773 ולא נבנה אף פעם מחדש. הספינה המרכזית של בובה אף פעם לא הושלמה אחרי קריסת הקמרון שלה ב-1284. כל שנותר מקתדרלה גבוהה זו הם הטרנספט ובית-המקהלה. בבובה עברו את מגבלות האפשרויות של הבנייה לגובה והגיעו לשלב האחרון של אמנות בניית הקתדרלות.
לאסון ההתמוטטות בקתדרלת בובה נמצאו הסברים רבים. היה ניסיון, בין השאר, לקשר בין הקריסה לבין גאווה מוגזמת של הבונים שרצו לבנות מגדל בבל חדש. במאה ה-19, ויולה לה דוק ראה בהתמוטטות בובה נקודת מפנה בהתפתחות הסגנון הגותי. מרגע זה, לדעתו, הדמיון מתחיל לפנות מקום לחישובים. זהו, על-פיו, ביטוי של אמנות שהגיעה לבגרות, אמנות המבוססת על התנסות וחישוב. לה דוק סבר שתמצית האדריכלות הגותית היא בהיותה מבוססת על גישה שכלתנית ומדעית.
סגנון הלהבות ( (Flamboyant בבנייה האזרחית בצרפת
הסגנון הגותי היה בהדרגה לציורי יותר. נולדה אדריכלות חדשה בעלת ממדים מוקטנים, עם סגנון דקורטיבי טהור. הסגנון המכונה "סגנון להבות", החל בסוף המאה ה-13, אופיין בשפע של אורנמנטים שצורתם מזכירה לשונות אש, ומכאן שמו.
עליית חשיבות הבורגנות בסוף ימי-הביניים הביאה להתפתחותה של אדריכלות ציבורית וחילונית. אותו סגנון שהתפתח באדריכלות הדתית, יושם בסוף ימי הביניים, בבנייני האצולה והבורגנות, כפי שהתפתח באדריכלות הצבאית.
ארמונות וטירות (chateaux) האצילים, נבנו בסגנון גותי. צורתם הבסיסית היתה ארבעה אגפים המקובצים סביב כיכר מלבנית, וארבעה מגדלים רבי-עוצמה בפינות. טבעי הוא שהטירה כמבצר לא תהיה מושפעת מהנטייה הגותית למבנה שלדי. זו גם הסיבה שהדקורציה שלה מוגבלת.
בבנייה האזרחית, במשך המאות ה-14 וה-15, הבתים הפרטיים והציבוריים היו למפוארים ביותר ועוצבו בסגנון הלהבות. סגנון זה ששאב השראתו מהאדריכלות הגותית האנגלית, הגיע לשיא של דקורציה. שולבו בו עיטורי סבכה, שפע צריחים, תבליטים מסולסלים וגומחות. מטרת האדריכל היתה להסתיר את התומכות המבניות. תשומת-לב רבה הוקדשה למראה החיצוני של הבניין, אם מדובר בבנייה דתית או חילונית.
תפיסה חדשה של אור מתקשרת לאדריכלות דקורטיבית זו. הצבעים הכהים של הוויטראז'ים ששלטו בסגנון הגותי בשיאו, נעלמו, והועדפו חלונות גדולים בגוון בהיר, המציפים את פנים המבנה באור.
הארמונות הגותיים, נבנו בתקופה שבה פרח סגנון הרנסנס באיטליה, ונבנו ארמונות למשפחות האצולה האיטלקית בפירנצה - פלאצו מדיצ'י (Palazzo Medici ) ופלאצו רוצ'ליי (Palazzo Rucellai).
בית ז'אק קר
הבתים העירוניים של האצולה ושל הבורגנים העשירים היו רבים. המראה החיצוני שלהם היה בדרך כלל בעל צורת מבצר, אך החצר הפנימית שבהם הציגה עושר אדריכלי המשלב פיסול ואורנמנט. כזה הוא הקונטרסט שאותו אנו מוצאים בבית ז'אק קר (Jaques Coeur) (1400-1456), שנבנה בשנים 1442-1453, בעיר בורז' (Bourges) שבצרפת. ז'אק קר היה בורגני עשיר, איש כספים שהמוטו שלו "ללבבות (Coeur בצרפתית: "לב") אמיצים, אין דבר שהוא בלתי אפשרי", גולף בחדרים המפוארים של הבית.
בית ז'אק קר בבורז'
למרבה האירוניה, המציאות אכן הוכיחה שאין דבר שהוא בלתי אפשרי, אך לא ברוח כוונתו של ז'אק קר אשר לא זכה לגור בביתו, כי ב- 1451 המלך שארל (Charles) השביעי עצר אותו באופן פתאומי, החרים את רכושו, והשליך אותו לכלא. שנתיים לאחר מכן נידון הבורגני העשיר למוות ובהתערבות האפיפיור הוקל עונשו. אירועים אלה התרחשו בזמן שהיחסים בין ז'אק קר ובין המלך היו טובים ביותר, ולאחר שז'אק קר הילווה למלך ב-1449 סכומי כסף עצומים שעזרו לו לחזור לשלטון.
בית ז'ק קר מציג דוגמא מהודרת במיוחד של ארמון אזרחי שקפלה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. האופי הגותי של הבית בא לידי ביטוי בגגות ובצריחים המחודדים שגובהם עולה לעתים על מחצית גובה הקיר. כמו כן ניכר הסגנון הגותי בחלונות העשויים עיטור סבכה מהסוג המוכר מהכנסיות בסגנון הלהבות.
בבית המהודר הזה משתקף כוחה של האמנות ליצור אשליה. הקדושים המופיעים בחזיתות הקתדרלות, מוחלפים בבית ז'אק קר, בפסלי משרתים המחכים לנצח לאדונם שדמותו המפוסלת נראית מציצה מהחלון.
ארמון האפיפיורים באביניון
אחד הארמונות המבוצרים ביותר שהוקמו בצרפת, הוא ארמון האפיפיורים באביניון (1335-1352) שנבנה על-ידי האפיפיורים בנדיקטוס ה-12 (שכיהן בשנים 1334-1342), וקלמנט השישי (שכיהן בשנים 1342-1352).
כאשר האפיפיור קלמנט החמישי הגיע לאביניון והתקבל על-ידי הדומיניקנים, הוא לא התכוון להפוך את אביניון למקום מגוריו הקבוע, ואף לא ליצור בירה חדשה לנצרות באביניון, אך זה התפקיד שמילאה העיר מאז. בחירת אבניון כבירת הנצרות היתה תוצאה של אירועים פוליטיים. האפיפיור לא רצה להיקלע בין זרמים המתנגדים זה לזה ולהיות נתון להתקוממויות ולמהומות.
במשך התקופה הראשונה באביניון, בין השנים 1309-1376, שישה אפיפיורים גרו באביניון. 67 שנים אלה הותירו את רישומם בעיר שאוכלוסייתה גדלה באופן משמעותי, והגיעה ל-40,000 נפש. כך היתה אביניון לאחת הערים הגדולות ביותר באירופה.
ארמון האפייורים באביניון
בניית ארמון האפיפיורים, ארמון קולוסלי מבוצר, העלתה את יוקרתה של העיר, אך זו הגיעה לשיאה כאשר האפיפיור קלמנט השישי קנה את העיר מהמלכה ז'אן (Jeanne) עבור 80,000 פלורינים של זהב.
ארמון האפיפיורים באביניון היה הארמון הגותי הגדול ביותר שנבנה באירופה בימי הביניים. "הבית היפה והמבוצר ביותר בעולם", כך כינה אותו פרואסר (Froissart) , כותב כרוניקות מהתקופה. האדריכלות הקשוחה של הארמון והדקורציה שבתוכו מעידים על עבר מפואר.
המבנה הכללי של הארמון מורכב מארבעה אגפים עיקריים המקיפים חצר מלבנית. האלמנטים היחידים היוצרים חלוקה של הקיר, הם גומחות שטוחות וגבוהות עם קשתות המקיפות את המבנה אשר לקצה העליון של קירותיו החיצונים צורה משוננת.
במשך מאה שנים גרו האפיפיורים בארמון עד אשר חזרה רומא להיות בירת הנצרות. ברחבי העיר אביניון, קרדינלים בנו בתי מגורים שהתחרו זה בזה ביופיים ובפארם.
ארמון הצדק ברואן
ארמון הצדק (Palais de Justice ) ברואן (Rouen) שבנייתו החלה ב-1482 ונמשכה בתחילת המאה ה-16, מציג דוגמא של מבנה גותי בסגנון הלהבות בצפון-צרפת.
מערכת חלוקת הקיר בארמון מתעלמת מכל סימטריה. הדקורציה מושפעת מהאדריכלות האנגלית. קשתות החלונות של הקומה העיקרית, והקשתות בגג הן בצורת קשתות בסגנון טיודור, קשתות פחוסות עם אזור מחודד במרכזן. בקומת הקרקע, קשתות בעלות צורת ידיות טנא. שני סוגי קשתות אלה הופיעו לראשונה באנגליה. הן הגיעו ליבשת במסגרת סגנון הלהבות הגותי.
ארמון הצדק ברואן
בגגות ניכרת הגזמה בכמות הצריחים, בעיטורי הסבכה ובתומכות הדואות, כך שהחלונות עצמם אובדים בתוך כל הדקורציה הזו. גובה הגג, כמו בארמונות גותיים רבים בתקופה זו, עולה על מחצית גובה הקיר של המבנה.
האדריכלות הגותית האנגלית
בניגוד לקתדרלות הצרפתיות, גובה הקתדרלות הגותיות האנגליות הוא מתון, והן צרות יותר. הטרנספטים בקתדרלות הגותיות האנגליות, שלא כמו בצרפתיות, תמיד בולטים באופן ניכר מהספינה המרכזית. המגדל המרכזי מודגש מאוד, והקצה המזרחי של הכנסיה מסתיים בצורת ריבוע ששימש כתחליף לאמבולטוריום הרומנסקי. לעתים רחוקות, המגדלים המערביים התחרו עם המגדל המרכזי. החזית המערבית הודגשה, אך בדרך כלל בצורה פחות בולטת מאשר בצרפת. הכניסה בעלת שלושת השערים לא היתה מקובלת. ברוב הקתדרלות הגותיות האנגליות. שלא כמו בכנסיות הגותיות הצרפתיות, הכניסה הראשית לקתדרלות האנגליות לא היתה דרך הדלתות המערביות, אלא דרך דלת צדדית שבה היתה הדקורציה היפה ביותר.
הכנסיה הגותית האנגלית היתה מבודדת יחסית. כמחצית מהכנסיות האנגליות נוסדו על- ידי מנזרים. הכנסיות הרגילות שאלו את אופיין מכנסיות המנזרים, בבנותן חדר אספות (chapter house) וקלויסטר. מלבד היותן מקום תפילה, שימשו הכנסיות האנגליות גם כמבצרים נגד שבטים פראיים וברבריים.
במאה ה-14 החלו באנגליה לבנות קפלת אשכבה (Chantry Chapel) שנועדה לתפילת אשכבה בתוך הכנסיה. אחרי התפרצות המגפה השחורה, התעורר הצורך בביטוי חזק של אמונה, ומשמעות רבה נקשרה לזכר הנפטר. על-פי האמונה בימה"ב, הגעתן של נשמות המתים לגן עדן תלויה בתפילות שיינשאו למענם על-ידי החיים שהותירו אחריהם. בעודם בחיים, שילמו מאמינים רבים עבור מיסות רבות שהיו אמורות להישמע בקריאה או בשירה באלתר מסוים, בכנסיה מסוימת, לאחר מותם. המילה Chantry, מקורה במילה הלטינית Cantaria שפירושה "תפילת אשכבה". המשפחות העשירות ביותר הרשו לעצמן קפלות משלהן לזכר מתיהן. אילו הכילו את קברי המתים ואת האלתר. ברחבי היבשת נבנו קפלות כאלה לאורך הספינות הצדדיות של כנסיות גדולות. באנגליה, מאז המחצית השניה של המאה ה-14 נבנו קפלות כאלה כמבנים נפרדים קטנים, במרכז הכנסיה, אשר להם צורת "כלוב מאבן".
מקובל לחלק את תקופת האדריכלות הגותית באנגליה לשלוש תקופות משנה:
תקופת הסגנון הגותי המוקדם בשנים 1170-1240.
תקופת הסגנון המקושט (Style Decorated) בשנים 1240-1340.
תקופת הסגנון האנכי – הפרפנדיקולרי (Perpendicular Style), הארוכה
ביותר, בשנים 1340-1530.
הסגנון הגותי המוקדם באנגליה
הסגנון הגותי הגיע לאנגליה באמצעות המסדר הציסטרסיאני אשר כנסיותיו הרומנסקיות בבורגונדי שימשו לו מקור השראה. מהקשתות העגולות של האדריכלות האנגלית, החלו האנגלים לעבור לבניית קשתות מחודדות. כאשר נעלמו הגלריות, הוגבהה קומת התאורה, והחלונות שלה גדלו אף הם. כל פנים הבניין השתנה, והאור בו הפך מאור עמום לאור זוהר.
המאפיין הבולט ביותר של האדריכלות הגותית המוקדמת (1170-1240) לעומת האדריכלות הנורמנית, הוא הקשת המחודדת. התומכות הפשוטות הנורמניות פינו מקומן לתומכות דואות שקלטו את לחץ משקל הגגות והקירות. האומנות המסיביות הנורמניות הוחלפו באלומות של עמודים דקים וגבוהים שנבנו לעתים קרובות משיש. כותרות העמודים קושטו ברובם בתבליטים. הופעת המַפְסֶלֶת אפשרה מידה רבה של שליטה אמנותית.
מאפיינים נוספים של הסגנון האנגלי הגותי המוקדם הם: דגש על קווים פשוטים עם העדפת פרופורציות מעודנות על דקורציה מהודרת, קמרונות מצולעים קואדרופרטיט, מגדלים גבוהים וחלונות להב (Lancet) יחידים או בקבוצות.
אחד המונומנטים המוקדמים בסגנון הגותי באנגליה הוא קתדרלת קנטרברי. ב-1170 נרצח הארכיבישוף תומס בקט (1118-1170) במרכז הקתדרלה שלו, קתדרלת קטרברי, על-ידי אנשי המלך הנרי השני. תוך זמן קצר מאז הרצח מוסדה העלייה לקברו, וב-1173 הוא הוכרז על-ידי האפיפיור כקדוש. שנה לאחר מכן נשרפה הקתדרלה (היו שסברו שלא במקרה). בנייה מחדש של בית-המקהלה הובילה לאחד הפרויקטים המרשימים ביותר שנבנו באנגליה מזה תקופה ארוכה. צרפתי זכה בתחרות לבניית הכנסיה החדשה. היה זה האדריכל ויליאם מסן (William of Sens ) אשר החל בעבודה ב-1174, והביא אתו לאי הבריטי את צורות הבנייה מצרפת. קתדרלת קנטרברי היתה מהפכנית באנגליה, באותה מידה שהיתה סן דני מהפכנית בצרפת. בעיר סן שממנה הגיע ויליאם, החלו לבנות קתדרלה חדשה שלושים שנה לפני שעבד בקנטרברי. מכאן, האלמנטים בקתדרלת קנטרברי המושפעים מהקתדרלה בסן.
סגנון גותי אנגלי ייחודי התחיל בבניית הקתדרלות וולס ((Wells ( 1175-1239) ולינקולן (1192-1280), שבהן הושם דגש על קווים אופקיים ועל קירות מזרחיים ישרים (ללא קפלות קורנות). קתדרלת לינקולן נבנתה מחדש עם טרנספט כפול, אחרי שפקדה אותה רעידת אדמה.
מרשימה מאוד, בין הכנסיות האנגליות בתקופה זו, והחשובה שבהן, היא קתדרלת סולסברי (Salisbury) שנבנתה בין השנים 1226-1270 והוקדשה למריה, אם ישו. זו הקתדרלה הגותית האנגלית היחידה שנבנתה, על-פי תכנית, על קרקע בתולה. לעומת המבנה המוקדם שלה שהיה בנוי על גבעה בסמוך לטירה המלכותית, הקתדרלה החדשה נבנתה בעמק, על רקע שדה ירוק. הצורה האורכית שלה היא אנגלית מובהקת.
קתדרלת סולסברי
בניית קתדרלת סולסברי החלה באותה שנה שבה החלה בניית קתדרלת אמיין. תכנית קתדרלת סולסברי נראית ארוכה במידה רבה מתכנית קתדרלת אמיין, למרות שאורכן זהה ומגיע ל-150 מ' בקירוב. הרושם השונה שיוצרת קתדרלת סולסברי נובע מהיותה צרה יותר, ומהקווים האופקיים השולטים בה. באמיין, לעומתה, המכלול נשלט על-ידי קווים אנכיים.
מבט אל הספינה המרכזית בקתדרלת סולסברי
לסולסברי קירות כבדים התומכים בקמרונות. אין בה המבנה השלדי המאפיין את הקתדרלות הגותיות הצרפתיות. אזורי הקיר, הארקדה, הטריפוריום וקומת התאורה, מודגשים על-ידי פסים אופקיים מפרידים. לקתדרלה טרנספט כפול, תופעה שהיא נדירה בצרפת. הרעיון לטרנספט כפול בא, למעשה, מקלוני. מאז המאה ה-11, היו יחסים קרובים בין המנזרים הבורגונדיים והאנגלים.
תכנית הקרקע של קתדרלת סולסברי
בעיצוב החיצוני, וגם בעיצוב הפנימי של קתדרלת סולסברי בולט הדגש על קווים אופקיים. הקשת הנורמנית העגולה מתפתחת כאן לקשת מחודדת, והופכת את הבניין למבנה גותי. חלונות הלהב יוצרים תחושה של סדר, פשטות ואפילו מונוטוניות. הקמרונות הם מסוג קואדרופרטיט. במקור, היו בקתדרלה ויטראז'ים בצבעים כהים וחזקים. במאה ה-14 נבנה באזור התצלובת מגדל בגובה 123 מ' השולט במכלול. מאז, כמעט שלא שונתה הקתדרלה, והיא משמשת כדוגמא מייצגת של קתדרלה אנגלית מהתקופה הגותית המוקדמת.
הקתדרלות האנגליות הגדולות נטו להיות נמוכות במידה רבה מהקתדרלות הצרפתיות הגדולות בנות זמנן. החלוקה לשלושה אזורי קיר אופקיים: ארקדה, טריפוריום וקומת תאורה, מופיעה בקתדרלות האנגליות, כפי שהיא מופיעה בקתדרלות הצרפתיות, אך בקתדרלה האנגלית, ההפרדה ביניהם ברורה יותר, ומודגשת על ידי קווים אופקיים.
הסגנון הקישוטי (The Decorated Style ) באנגליה
השאיפה לקישוט ולדקורציה עשירה, הביאה אתה שינוי באופי האדריכלות והיווצרות סגנון חדש המכונה ה"סגנון המקושט" או "סגנון הלהבות" (flamboyant) (1240-1340) על שום החלונות המהודרים המעוצבים כמעשה סבכה (tracery). בסגנון הקישוטי אזורי הקיר צומצמו באמצעות התומכות הדואות והחלונות נעשו גדולים (בבית המקהלה של קתדרלת לינקולן הם מגיעים לגובה 18 מ') והורכבו מחלונות להב צרים ומחודדים המקובצים יחד תחת קשת אחת רחבה. חלונות הלהב ברוחב הנע בין כ-30 ס"מ ל- 60 ס"מ בקירוב, מופרדים זה מזה על-ידי פסי אבן (mullions). בחלקם העליון של החלונות, בנקודה שבה מתחילה קשת החלון, פסי האבן אשר לבנייתם נעשה שימוש נרחב בחיזוקי מתכת, יוצרים דגמים חינניים בעיטורי סבכה. הדקורציה באבן היתה לעשירה יותר ומגוונת, והויטרז'ים נעשו יותר ססגוניים.
המצאות אמנותיות היו למוקד עניינם של האדריכלים בסגנון זה. תבליטי עלים מקשטים את כותרות העמודים ואת השערים. הצורות הגיאומטריות הפשוטות שאפיינו את הסגנון הגותי האנגלי המוקדם, פינו מקומן לקווים גליים שהיו לאחד המאפיינים הבולטים בסגנון הקישוטי.
לעומת הסגנון הגותי הצרפתי בשיאו, שבו שלטה גישה שכלתנית, הסגנון הגותי האנגלי שאף לעושר של פרטים קישוטיים. הספינה המרכזית מציגה עושר דקורטיבי בקמרונות שלה. ריבוי של קווים לצדי קשתות הארקדות, ואלומות העמודים המתפצלים לעבר הקמרונות, הבדילו את הסגנון הגותי האנגלי המקושט מהסגנון הגותי המוקדם. מקום מפגש צלעות הקמרון היה לנקודת מוקד שבה הוצגו פנים גרוטסקיות, עלים ועוד. בין דגמי העלים ניתן למצוא: עלי קיסוס, אלון, ורד וגפן. עלים כאלה שולבו בדקורציה נטורליסטית עם תבליטי חיות, צפרים ודמויות אנושיות. מופיעים גם קישוטים בצורות המזכירות אצות-ים. עיצובים של תבליטי עלים כיסו גם קברים ומונומנטים בתוך הכנסיה.
בניגוד לסגנון הגותי האנגלי המוקדם שבו הדגש הוא על המבנה, בסגנון הגותי הקישוטי תופס הקישוט מקום חשוב יותר מאשר המבנה. צורות S כפולות, קמורות וקעורות, וצורות S הפוך המופיעות על עיטורי הסבכה בחלונות מאפיינות את האורנמנטים.
הסגנון הקישוטי מעדיף מראה בלתי צפוי, במיוחד בקו אלכסוני. עיצוב הצורות כאן גמיש יותר מעיצובן בסגנון הגותי האנגלי המוקדם.
מרכז הסגנון הקישוטי היה בדרום-מערב אנגליה. הראשון בין המבנים בסגנון זה היה קתדרלת אקסטר (Exeter) אשר חודשה ממערב למזרח מאז 1280, והושלמה אחרי שמונים שנה. פנים המבנה קטן יחסית ונשלט על-ידי קמרון נמוך. החלונות עשויים עיטור סבכה, ומעוצבים בסגנון עשיר. בשנים 1316-1342, עבד בכנסיה אחד האנשים היצירתיים ביותר בתקופתו, תומס מוויטני (Tomas Of Witney) שהיה אחראי להשלמת בניית החזית המערבית, ועל ריהוט בית-המקהלה. החזית שטוחה, ובה חלון מרכזי גדול עשיר בדקורציה. הפסלים בחזית הם תוספת מאוחרת מהמאות ה-14 וה-15.
חזית קתדרלת אקסטר
את הסגנון הדקורטיבי, מלבד באקסטר. ניתן למצוא בצ'פטר האוס של קתדרלת וולס , בקפלת הבתולה בקתדרלת אלאי (ELY), בבית-המקהלה של קתדרלת לינקולן (1256-1320), בספינה המרכזית , בחזית המערבית ובצ'פטר האוס של קתדרלת יורק, בספינה המרכזית של קתדרלת ליצ'פילד (Lichfield) ובבית-המקהלה של קתדרלת סנט אלבנסAlbans) .St).
הסגנון הדקורטיבי היה מקור השראה ישיר לסגנון הלהבות (הפלמבויאנטי) הצרפתי.
הסגנון הגותי הפרפנדיקולרי באנגליה
בתקופת הסגנון הקישוטי, החל להתפתח הסגנון הפרפנדיקולרי (Perpendicular, מילולית: "קו אנכי") (1340-1530) ששמו מעיד על המאפיין העיקרי שלו - קו אנכי, המשחק תפקיד חשוב ומשמעותי במבנה, כפי שהוא משחק תפקיד חשוב בדקורציה. הדגש על האנכיות מתבטא בספינה המרכזית בארקדות גבוהות במיוחד ובאומנות דקות וגבוהות. מאפיין נוסף הוא חלונות גדולים העשויים עיטורי סבכה. הסגנון הפרפנדיקולרי מהווה תגובה לסגנון הדקורטיבי המוגזם.
את הפניית העורף להגזמה בקישוט, יש הקושרים עם האסונות שהביאה המגפה השחורה בשנים 1348- 1349. היו פחות בונים בהישג-יד, ושלטה אווירה של קדרות וחרטה. הדקורציה צומצמה לטובת קווים ישרים וזוויתיים עם דגש על קווים אנכיים.
האופי הקישוטי לא נעלם לחלוטין מהקתדרלות. הוא התבטא בקמרונות שעוצבו בצורת מניפה - תופעה ייחודית לאדריכלות הגותית האנגלית. הקירות צומצמו למינימום ויצרו תחושה מופלאה של אור ומרחב בתוך המבנה.
הסגנון הפרפנדיקולרי החל בקתדרלת לינקולן (1335). בקתדרלת גלוסטר (Gloucester) (1337-1367), חלון אחד ענק נפתח אל המזרח ומחליף את קיר בית-המקהלה עד גובה הקמרון. עיטור הסבכה משלב בתוכו חלונות להב הנעים לעבר הקמרונות. המלומדים הויקטוריאנים טענו שהסגנון הפרפנדיקולרי הומצא בחלק המזרחי של קתדרלת גלוסטר, ושם הוא פרץ, כפי שפרצה אתנה מראש זאוס, אל העולם המופתע. הסיפור האמיתי הוא מורכב יותר. היו מבנים אנגלים קודמים שבהם נוסו אלמנטים מהסוג הפרפנדיקולרי.
בית המקהלה בקתדרלת גלוסטר
הקשתות, השערים, והחלק העליון של החלון בסגנון הפרפנדיקולרי, נטו להיות מחודדים בתחילה. במשך הזמן, היו הקשתות לשטוחות יותר ולחדות פחות.
הכנסיות המאוחרות יותר שנבנו בסגנון הפרפנדיקולרי הן קינגס קולג' צ'אפל (Kings College Chapel) בקיימברידג' (1446-1515) והקפלה הנרי השביעי בווסטמינסטר אבי (Westminter Abbey) (1503-1519) שבה נמצא קבר הנרי השביעי. בכנסיות אלה, הקמרונות הם קמרונות מניפה, שלא כמו בכנסיית גלוסטר אשר בה קמרונות מצולעים. מנקודת מבט טכנית ואמנותית, סגנון קמרונות המניפה הגותיים האנגליים שרבים מהם נבנו בעץ, מציג יצירות-מופת..
רפלת הנרי השביע הווסטמינסטר אבי
בד בבד עם הגדלת החלונות, ועם התגברות חשיבותם בכנסיות האנגליות, אנו עדים להתפתחות באמנות הויטראז', כמו בצרפת. במאה ה-15, היו, ברוב הכנסיות באנגליה, ויטראז'ים רב- גוניים מרהיבים.
האדריכלות הגותית האיטלקית
הרומנסק האיטלקי מלא החיים אשר ניזון משורשים קלאסיים, קיבל בקרירות את הסגנון הגותי הצרפתי. מאז כנסיות הבזיליקה בתקופת הנצרות המוקדמת, תמצית האדריכלות האיטלקית התבטאה באיזון של פרופורציות המבוססות על קנה-מידה אנושי. הנטייה האנכית והמבנה השלדי שאותם מצאנו בסגנון הגותי בצרפת, היו זרים לאיטליה.
האלמנטים הגותיים היחידים המאומצים על-ידי הקתדרלה הגותית האיטלקית, הם בדרך כלל האלמנטים הדקורטיביים. בקתדרלות הגותיות האיטלקיות התקרות שטוחות בדרך כלל והספינה המרכזית רחבה ונמוכה יחסית, ללא טריפוריום. החלונות נותרים קטנים, ופני שטח הקיר גדולים.
בחלק מהקתדרלות הגותיות האיטלקיות נמצא אלמנטים מבניים מסוימים, כמו הקשת המחודדת, אלומות עמודים, ולעתים גם קמרונות מצולבים ומצולעים. עם זאת, האדריכלים האיטלקיים הציבו מגבלות על הסימבוליות האנכית.
הסגנון הגותי שהתפתח באיטליה, הוא סגנון עצמאי המנוגד לרוח הסגנון הגותי-הצרפתי. קישוטי שיש בסגנון ביזאנטי כיסו את קירותיהן החיצוניים והפנימיים של הקתדרלות הבנויות מלבנים, כפי שנראה בקתדרלות סיינה ((Siena, פירנצה ואורבייטו (Orvieto).
הנזירים הציסטרסיאנים שבכנסיותיהם הושם דגש על פשטות וצניעות, היו הראשונים שהציגו לאיטליה את הצורות הגותיות. השפעתם ניכרת בחלונות הקטנים ובדקורציה הפשוטה.
אופי אדריכלות הכנסיות הגותיות באיטליה הושפע במידה רבה מהאידיאולוגיות של המסדרים החדשים שקמו. ב-1209 הקים פרנציסקוס הקדוש את המסדר הפרנציסקני באסיזי, וב-1215, הקים דומיניק הקדוש את מסדר הדומיניקנים במרכז צרפת. שני המסדרים האלה הטיפו לסגפנות חמורה ולעוני מוחלט, על-פי הדוגמא של ישו. הציסטרסיאנים במאה ה-12 כבר צייתו לכללים דומים. מאידיאל הסגפנות נולדו מנזרים בעלי מראה גס ללא אורנמנט. תוך זמן קצר, פשטות המבנים שלהם מהמאה ה-13 פינתה מקומה לאדריכלות העשירה של הקתדרלות הגותיות.
הויתור על הנאות העולם מוצא לו משמעות חדשה אצל הפרנציסקנים ואצל הדומיניקנים. לעומת הציסטרסיאנים, אשר לגביהם הויתור על הנאות העולם התפרש כהתבודדות מהעולם, המסדר הפרנציסקני והמנזר הדומיניקני, פועלים בערים הגדולות. הם החלו לבנות מנזרים וכנסיות משלהם, והתמקמו באזורים שהתאימו להם ביותר, בתוך הערים, ברבעים העניים שבהם מצאו אוזניים קשובות להטפות שלהם. בגלל חשיבותה הרבה של ההטפה במסדרים אלה, כנסיותיהם היו גדולות והספינה המרכזית בהן רחבה עד כמה שניתן, כדי שתתאים לקהלים גדולים. פני שטח הקירות מעוטרים בציורים של מחזורי פרסקאות אשר בשילוב עם הדרשות, שימשו כאמצעי עזר חזותי לקהל המאמינים. בית-המקהלה המקורה בקמרון, כמו בכנסיות הציסטרסיאניות, הוא צר וארוך, ומסתיים באפסיס רב-צלעי. החלק המיועד למאמינים שאינם מהווים חלק מהכמורה, מופרד מבית-המקהלה. כמעט שלא נמצא טרנספט בכנסיות אלה.
המסדרים המעודדים את העוני, הם פשוטים וממעיטים באורנמנטים. אין בהם מגדלים, אלא מגדל אחד קטן בלבד, צריח בתחום בית-המקהלה..
בין הכנסיות הדומיניקניות והפרנציסקניות שררה יריבות. שני המסדרים שאפו להגביר את השפעתם. בעוד שהפרנציסקנים פנו לרגשות המאמינים, הדומיניקנים הדגישו את הגישה האינטלקטואלית לאמונה, דבר שהתבטא בקשר שלהם לאוניברסיטאות. בהשוואה למבנים הדומיניקנים, המבנים הפרנציסקנים הם בעלי מראה פשוט וחמור עוד יותר.
ב-1226 החליט פרנציסקוס הקדוש לבנות כנסיה שתבטא את קדושת העוני. נקבעו כללי בניית כנסיה פרנציסקנית, והם: קמרון בבית-המקהלה מעל האלתר בלבד, ויתור על פסלים, ואיסור על בניית מגדלי פעמונים. כמו כן, לפי הכללים, על המבנה להצטיין בפשטותו ובמראהו החמור.
הציורים שעל קירות הכנסיה, המתארים את חיי הקדושים, משחקים תפקיד חשוב. הם אינם מהווים דקורציה בלבד, אלא מלמדים את המאמינים, ומזכירים להם את הדרשות.
כנסיית סן פרנצ'סקו באסיזי
מיד לאחר מות פרנצ'סקו (פרנציסקוס) הקדוש ב-1228, החלה בניית כנסיית סן פרנצ'סקו הקדוש באסיזי, כנסיית האם של המסדר הפרנציסקני אשר פתחה עידן חדש באדריכלות האיטלקית ובתרבות ההיסטורית של איטליה. הכנסיה הוקמה כמבנה קבורה לפרנציסקוס הקדוש מאסיזי (1181-1226) שבשנת מותו הוכרז בעיר אסיזי כקדוש, והוקדשה לו ב-1253. על-פי תיאורים של חייו בכתבים הנוצריים, פרנציסקוס הקדוש חי בעוני ובצניעות עם חמלה לכל היצורים, וויתור על מנעמי העולם.
כנסיית סן פרנצ'סקו באסיזי נבנתה בשתי קומות עם ספינה אחת ללא טרנספט ועם בית-מקהלה רב-צלעי. הקומה התחתונה אפלולית, בהיותה רומנסקית בסגנונה, והעליונה היא הדוגמא הראשונה להופעת הסגנון הגותי באדריכלות האיטלקית. מתייחסים אליה כאל כנסיה גותית בגלל האלמנטים הגותיים הרבים שבה, כמו זרימת הקווים כלפי מעלה, האור הרב החודר לתוכה, הקשתות המחודדות והקמרונות המצולעים. כל האלמנטים האלה הפכו אותה למודל של אדריכלות הכנסיות הגותיות בכל רחבי איטליה.
פנים כנסיית סן פרצ'סקו באסיזי
למעשה, רוח האדריכלות העולה מהקומה הגותית של כנסיית סן פרנצ'סקו באסיזי היא רומנסקית. במקום ויטרז'ים, הופיעו מחזורי ציורים על הקירות. ג'וטו (יש טוענים שאין אילו עבודותיו) ואחרים ציירו את מחזור הציורים בקומה זו שבה מתוארים חיי פרנציסקוס הקדוש.
מגדל הפעמונים של הכנסיה הוא מהמאות 11-12 וסגנונו לומברדי.
בשנים האחרונות, נעשה מאמץ לשחזר את מבנה הכנסיה ואת אוצרותיה האמנותיים, לאחר שנפגעה קשות ברעידת אדמה.
סנטה מריה נובלה
הכנסיה הדומיניקנית סנטה מריה נובלה בפירנצה (1278-1360) שנבנתה במקום כנסיית סנטה מריה דלה וינייה (Santa Maria della Vigna ) שנבנתה בשנת 900 בקירוב, הציבה סטנדרטים חדשים לבניית כנסיות באיטליה. כאן ניכר אימוץ תכנית הקרקע של הכנסיות הציסטרסיאניות שבהן הספינה המרכזית והספינות הצדדיות ערוכות עם קפלות ריבועיות, ובית-המקהלה ריבועי עם תקרה שטוחה מחליף את האפסיס.
סנטה מריה נובלה . פנים הכנסיה ותכנית הקרקע שלה
האלמנט הגותי היחיד הבולט בכנסיה זו הוא הקמרונות המצולבים בספינה המרכזית, המודגשים באמצעות שיש בצבעים שחור ולבן. האומנות המורכבות הנושאות את הארקדות הן דקות וגבוהות, וחצאי עמודים צמודים אליהן. זרימת הקווים ללא הפרעה מהרצפה אל קצותיהם של קמרונות הספינה המרכזית תורמים לתחושת האנכיות. חלון המציף באור את הקצה המזרחי של הקתדרלה מציג אלמנט גותי נוסף בכנסיה, אך חלונות אלה הם בצורת קשת עגולה ולא בצורת קשת מחודדת האופיינית יותר לסגנון הגותי.
חלוקת הקיר חדשנית וייחודית. הספינות הצדדיות גבוהות יחסית ומותירות מעט מקום לקומת תאורה. אין ציון של הפרדה בין הארקדה ובין הקיר שמעליה שבו נמצאים אוקולי (Oculi) (חלונות עגולים) במקום החלונות הגותיים המחודדים שהיו מקובלים בצרפת.
חזית הכנסיה נבנתה בשנים 1439-1442 על-ידי אלברטי.
סנטה קרוצ'ה
ב-1295 תכנן ארנולפו די קמביו (Arnolfo Di Cambio)(1245-1302) את הכנסיה הפרנציסקנית סנטה קרוצ'ה שהיא הכנסיה הפרנציסקנית הגדולה ביותר בפירנצה (אורכה 138 מ' ורוחבה 39 מ'). הבנייה נמשכה תקופה ארוכה והסתיימה רק ב-1442. וזארי מספר בספרו שארנולפו די קמביו נחשב בזמנו לאדריכל הטוב ביותר בטוסקנה. הוא בנה את החומות החיצוניות של פירנצה ב-1284, כנסיות, ומנזרים רבים בעיר.
סנטה קרוצ'ה- מבט לעבר האפסיס
בסנטה קרוצ'ה משולבים יחד הסגנון הגותי עם הפשטות הפרנציסקנית. בהשפעת המסדר הציסטריאני, לכנסיית סנטה קרוצ'ה, תכנית בזיליקה מאוד פשוטה אשר בה ספינה מרכזית, שתי ספינות צדדיות, טרנספט, ובית-מקהלה רב -צלעי קצר, וצר במידה רבה מהספינה המרכזית. בדומה לעיצוב כנסיות הבזיליקה מתקופת הנצרות המוקדמת, קשת ניצחון מפרידה בין בית המקהלה ובין הספינה המרכזית. אומנות מתומנות מחליפות את האומנות המורכבות בסנטה מריה נובלה. כאן, בהשפעת המסורת הטוסקנית המקומית, הגג הבנוי בעץ מבטל את הצורך בתומכות כבדות. הקירות מלאים ואין בהם מקום לויטראז'ים. ההשפעה הגותית ניכרת כאן בחלל הפנימי הגבוה ובחשיבות האור החודר לכנסיה מהקבוצה הגדולה של החלונות בקצה המזרחי.
חמש קפלות מלבניות נפתחות מכל צד של הטרנספט לכיוון מזרח. זאת, בהשראת הנוסחה שאומצה על-ידי הציסטרסיאנים. את בניית הקפלות ממנו משפחות בנקאים, אשר הקימו לעצמן מונומנטים בצורת פרסקאות של ג'וטו, גאדי (Gaddi) ואמנים אחרים.
הפרנציסקנים היו מודעים היטב לפער בין המורשת הרוחנית של המייסד שלהם, אשר התבססה על עוני ופשטות, ובין הקשר שלהם עם עושר וכוח. למרות זאת, סנטה קרוצ'ה נבנתה בעלות גבוהה. השאפתנות של הכנסיה התבטאה בממדיה הגדולים, בבהירות הפנים שלה ובפשטות הדקורציה. האלמנט הקישוטי היחיד הוא הפילסטרים הצומחים מכותרות האומנות, והפס המפריד בין הארקדה ובין קומת התאורה, ומדגיש את הכיוון האופקי.
החזית של סנטה קרוצ'ה שוחזרה בשנים 1857-1863.
קתדרלת סיינה
קתדרלת סיינה נבנתה על-ידי ארנולפו די קאמביו, מ-1284 עד 1299. בניית החלק העליון של הקתדרלה, הסתיימה במאה ה-14. הספינה המרכזית של קתדרלת סיינה תוכננה בתחילה (1245) כטרנספט לקתדרלה גדולה יותר, אך בגלל המגפה מ-1348, התכנית המקורית מעולם לא הושלמה.
חזית קתדרלת סיינה
הקתדרלה בנויה בסגנון גותי איטלקי, ומהווה חלק מתכנית העיר. החזית שלה מקושטת בשיש בצבעי זברה, ללא חידוש מבני. היא נבנתה באותו זמן שבו נבנתה בצרפת קתדרלת אמיין. חזיתה המערבית תוכננה על-ידי ג'ובאני פיזאנו (Giovanni Pisano), (1250-1314) אמן שהכיר היטב את האדריכלות הצרפתית. ניתן להבחין בהשפעת החזיתות הגותיות המערביות על חזית קתדרלת סיינה, אך להבדיל מהן, אין כאן מגדלים, כדוגמת המגדלים בקתדרלות הגותיות הצרפתיות. לשערים בחזית המערבית, צורת קשת עגולה, ולא קשת מחודדת שאותה אנו מוצאים בקתדרלות הגותיות הצרפתיות. ציפויי השיש בשחור-לבן, ומגדל הפעמונים המופרד, שאולים מהמורשת האיטלקית הרומנסקית.
שלושה שערים באותו גובה, גמלונים, ארקדות עוורות, חלון שושן וצריחים רבים, מרכיבים את החזית. כל האלמנטים האלה אינם משמשים, אלא לחלק את החזית, ואין להם תפקיד פונקציונלי. קווים אנכיים ואופקיים מעוצבים בדרך מאוזנת, ותורמים לתחושת יציבות.
קתדרלת אורבייטו
קתדרלת אורבייטו (Orvieto) (1290-1500) שתוכננה, אף היא, על-ידי ארנולפו די קמביו, נבנתה בפטרונות האפיפיור. חזית הקתדרלה שעוצבה על-ידי לורנצו מייטני (Lorenzo Maitani) במאה ה-14, שואבת השראתה מקתדרלת סיינה. הרושם הציורי של החזית מודגש על-ידי פסיפסים צבעוניים.
קתדרלת אורבייטו
דמויות העמוד של השער הגותי הצרפתי האופייני, לא אומצו אף פעם על-ידי האיטלקים. כאן, במקום אלה, הוחיו צורות רומנסקיות של פיסול אדריכלי המכסים את פני שטח הקיר. לורנצו מייטני (ב-1320 בקירוב) כיסה את הפילסטרים הרחבים שבין השערים, בתבליטים אשר הבאים לכנסיה מודעים לקיומם, רק כאשר הם מתקרבים אליה. בפילסטר הדרומי ביותר שבחזית מוצג עינוי הארורים ביום הדין האחרון, המזכיר את הפיסול בחזיתות הכנסיות הרומנסקיות.
כאן, כמו בסנטה קרוצ'ה, גג הכנסיה היה בנוי בעץ.
קתדרלת מילנו
קתדרלה גותית יוצאת דופן באיטליה היא קתדרלת מילנו (1386 עד המאה ה-15) אשר התקרבה באופייה לקתדרלות הגותיות הצרפתיות. את בנייתה יזם ג'אן גאלאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti )(1351-1402) שהיה לשליט יחיד, הדוכס הראשון של מילנו לאחר רצח דודו ב-1385. בתקופת שלטונו שהיתה תקופה של שגשוג ונחשבה לתור הזהב של מילנו, הוא בנה קתדרלה שנועדה להתחרות בקתדרלות הגותיות הגדולות.
חזית קתדרלת מילנו
קתדרלת מילנו היתה הכנסיה הגדולה ביותר באירופה עד אשר הוקמה כנסיית סן פייטרו ברומא. הבונים המקומיים של קתדרלת מילנו נתקלו בקשיים במהלך הבנייה, והתייעצו עם בונים צרפתים וגרמנים שהיו מצויים יותר בעקרונות הבנייה הגותית. כך הפכה הקתדרלה ליצירה קוסמופוליטית, מעשה ידי אדריכלים איטלקים, צרפתים וגרמנים, עובדה המצדיקה, במקרה זה, את שם הסגנון המכונה "גותי בינלאומי".
בתכנית קתדרלת מילנו, ספינה מרכזית עם שתי ספינות צדדיות מכל צד, טרנספט עם ספינות צדדיות, ובית-מקהלה רב-צלעי עם אמבולטוריום המתקשר לקתדרלות הצפוניות הגדולות. בחזית הקתדרלה ניתן להבחין בחלוקה גיאומטרית ברורה המבשרת את החלוקה הפנימית לחמש הספינות.
קתדרלה זו, הזרה באופייה לאיטליה, היא ה"גותית" ביותר מכל הקתדרלות האיטלקיות. האומנות מורכבות מאלומות עמודים, ותומכות בקמרונות מחודדים, המוארים בקושי על-ידי החלונות הקטנים שבקומה העליונה. ניכרת בכנסיה זו השפעת הצורות הקישוטיות של סגנון הלהבות. כמו בקתדרלות הגותיות שנבנו בצרפת, קווי המתאר של הקתדרלה משתלבים בחלל סביבם, ונוצר רושם של התמוססות קווי המתאר באמצעות העלים הדקים הצומחים מתוכם.
כפי שכבר הזכרתי כאשר דנתי בשורשים הקלאסיים של האדריכלות הגותית, רישום של קתדרלת מילנו, אשר שורטט על- ידי צ'זריאנו (Cesariano), מראה שמבנה הקתדרלה הגותית נובע משיטת המשולשים של אפלטון, ומציג את הקשר בין הסגנון הגותי ובין העת העתיקה. CESARE CESARIANO, איור וויטרוביוס, ספר ראשון, פרק 2, המציג את קתדרלת מילנו כמורכבת מריבועים, משולשים ומעגלים. 1521 .
מתוך הספר:
Rudolf Wittkower, Gothic Versus Classic , London, 1974
Publisher: Thames and Hudson, London
בנייה גותית אזרחית באיטליה
כאשר הערים המוקדמות היו לקהילות בעלות שלטון עצמאי, הבניין המרכזי בהן היה בניין העירייה. הראשון שבהם הופיע במאה ה-12, ובעקבותיו הופיעו רבים במאה ה-13. בצרפת, רק בסוף המאה ה-15 היו בנייני עירייה רבים. עד תקופה זו, התאספו התושבים בדרך כלל בכנסיות ובמנזרים כדי לדון בענייניהם. בניין העירייה האופייני ביותר בערי צרפת היה דו-קומתי. בקומת הקרקע היה ברוב המקרים אולם גדול שנועד לאספות ציבוריות, למשפטים וכדומה. בימים של חגיגות ציבוריות, או בשעות חירום, נקראו האזרחים באמצעות פעמון מגדל העירייה שקולו נשמע בכל רחבי העיר.
הערים הגדולות הלומברדיות והטוסקניות, בנו, ברובן, את בנייני העיריה שלהן במאה ה-12 (בפיזה ב-1162), והרחיבו אותם במאה ה-13. בערים אחדות, אתר הפורום הרומי שרד ככיכר, וסיפק במה מתאימה לארמון העירייה. המשכיות מסוג זה, ניתן למצוא בערים טודי (Todi) ואסיזי (Assisi ).
פלאצו ווקיו
באיטליה, הערים, שהיו ישויות שלטוניות נפרדות, נלחמו בהתמדה זו בזו ומטבע הדברים בניין העירייה קיבל אופי של מבצר. אלגנטיות הוקרבה לטובת ביטחון. פלאצו ווקיו "( Palazzo Vecchio, מילולית: "ארמון ישן" או "ארמון עתיק)(1310-1299), בניין הממשל בפירנצה שתוכנן על-ידי ארנולפו די קמביו, מהווה דוגמא מובהקת לכך.
פלאצו ווקיו
במקור היה באותו מקום ארמון ממשל שנבנה בשנת 1200, אך נהרס ב-1235. בניית בניין העירייה החדש החלה ב-1299. ארמון העירייה סימל את כוחה, השפעתה ועוצמתה של המשפחה שבנתה אותו. בתקופה זו משפחות יריבות ניסו להתעלות בהישגיהן זו על זו, והארמון החדש שנקרא על שם קודמו, פלאצו ווקיו, נתפס כנצחון על משפחת אוברטי ((Uberti אשר ארמונה נהרס כדי לפנות מקום לארמון החדש ולכיכר הסיניורייה (.Signoria ) שבו הוא מוקם.
. בניין זה שבו התרכז השלטון, בולט ברחבי העיר. הוא בנוי באבן מקומית בצורת קופסא משוננת עם מגדל גבוה, ובתוכו חצר פנימית. מראהו המבוצר מושג באמצעות הרוסטיקציה (חריצים בולטים בחיבורים שבין אבני הקיר) הגסה בקיר החיצוני. המראה המשונן בקצה העליון של המבנה ושל המגדל, מחזק את תחושת הביצור.
בחלקו העליון של המגדל, בולט חדר פתוח הנישא על עמודים, ובו הפעמון שבאמצעותו פנו השליטים אל התושבים בשעות חירום להתלכד להגנת עירם. המגדל שנבנה במקור נחשב לבלתי מספק , וב-1310 הוחלף במגדל שנבנה על בסיס המגדל הקיים.
בצורתו החמורה, פלאצו וקיו מבשר את הארמון ברנסנס.
פלאצו פובליקו בסיינה
בסיינה, בניין העירייה (Palazzo Pubblico ) (גם היום בניין העיריה) (1297-המאה ה-15) שבו היה מקום מושבו של השליט (podestà) ושל המועצה, הוא בעל מראה מבוצר בדומה לפלאצו וקיו, אך מראהו עשיר מעט יותר. הוא נמצא בכיכר המרכזית של העיר, כיכר הקמפו (Piazza del Campo). לבנייתו שימשו לבנים אדומות האופייניות לסיינה, ובאבן טרוורטין נבנה בסיסו. קומותיו התחתונות נבנו בין השנים 1297-1309, והקומה העליונה נוספה במאה ה-15, אך שמרה על סגנון הקומות התחתונות. מגדל בניין-העירייה גבוה מזה שבפירנצה. הארקדה העיוורת בקומת הקרקע מעידה על פעילות של מסחר במקום.
פלצו פובליקו בסיינה
החלונות עם פסי האבן שמשו מקור השראה לבניינים אזרחיים אחרים שנבנו מאוחר יותר בסיינה.
ארמון הדוכס בונציה
בוונציה שהיתה חזקה מאוד ושלווה, כפי שהעיד עליה כינויה, "סרניסימה" (Serenissima, באיטלקית, מילולית: "השלֵווה ביותר"), ניתן היה לבנות בנייה ציבורית גותית, ללא האופי המבוצר שאותו מצאנו בפירנצה. בעיר זו התפתח סגנון מיוחד ששילב חן ועושר ביזאנטי עם אלמנטים גותיים מערביים. דוגמא לשילוב מוצלח מסוג זה, היא ארמון הדוכס ((Palazzo Ducale שחזיתו פונה למים. הבניין נבנה על-ידי האדריכלים ג'ובני ( (Giovanniוברתולומיאו ((Batolomeo בואון ((Buon בין השנים 1309-1424 לאחר שנבנה מחדש פעמים אחדות מאז המאה התשיעית, והיתה לו השפעה רבה על האדריכלות האזרחית בונציה.
ארמון הדוכס בונציה
היה זה מקום מושבו של הדוכס ובו-זמנית היו בו מוסדות פוליטיים וחברתיים רבים. זהו בניין עשיר בדקורציה. הוא בנוי סביב חצר מלבנית גדולה עם שלושה אגפים. בצד הרביעי נישאת קתדרלת סן מרקו. מראהו החיצוני מציג צורת קופסא באורך 152 מ' בקירוב. בקומת הקרקע, פורטיקו המורכב מארקדות עם קשתות מחודדות גדולות הנשענות על אומנות עגולות. במקור הן נישאו על סטילובט מעל שלוש מדרגות. היום הן צומחות מהרצפה ללא בסיס. מעל קומה זו, קומת קשתות נוספת עם עמודים המעוצבים בעדינות רבה. מעל שתי קומות הקשתות שהן פתוחות לחלוטין, הקומה העליונה מסיבית, והקיר שבה מצופה בשיש רב-צבעי עם אורנמנטים בגוונים וורוד ואפור. קומה זו שבחלונות שבה אין סדר קבוע, נראית כצפה מעל שתי הקומות שמתחתיה. עיצוב החלונות מקורו בהשפעה מוסלמית המשולבת עם מסורת מקומית. על הגג מופיעים קישוטים עדינים. בפינת הארמון מוצג תבליט גבוה בדמות נוח בשיכרונו לצד עץ שגזעו מתפתל וענפיו מטילים עליו צל. נוח אמור היה לשכב מתחת לעץ, אך החלל אינו מאפשר זאת כי התבליט מהווה חלק מהעמוד שבפינה ומהארקדה, המשתלבים במבנה האדריכלי.
ארמון קא ד'אורו בונציה
ארמון נוסף בונציה המשקף את החיים השלווים בעיר ונציה הוא הקא ד'אורו (D’Oro Ca) שמשמעות שמו היא "בית הזהב". שם זה ניתן לו, כי במקור, עיטורים אדריכליים רבים בחזיתו היו מצופים בעלי זהב. זו היתה מחווה של ראוותנות ללא מקבילה אפילו בארמון הדוכס, מקום מושבו של השלטון ברפובליקה השקטה. הקא ד'אורו תוכנן על-ידי ג'ובאני בואונו (Giovanni Buono) ב-1430, על-פי הזמנת האציל מרינו קונטריני (Marino Contarini). האופי הגותי בבניין בא לידי ביטוי במסך השלדי דמוי התחרה אשר תופס חלק גדול מקיר חזית הבניין, ובקשתות המחודדות עם הצורות דמויות ארבעה העלים (Quadrefoil) שהן גותיות אופייניות. מלבד האופי הגותי, נמצא בקא ד'אורו אלמנטים ביזאנטיים בכותרות עמודי הארקדות, ואלמנטים רומנסקיים המופיעים בעיטורים האדריכליים.
קא ד'אורו בונציה
מורשת הסגנון הגותי באדריכלות
האדריכלות הגותית היתה למבשרת האדריכלות המודרנית. המאפיינים הגותיים אשר אותם אנו מוצאים באדריכלות המודרנית הם: מבנה שלדי, שקיפות, והדגשת כוח הקו שאומצה על-ידי תנועת האר-נובו, ואשר ניתן לראותה בבירור בעבודות ויקטור הורטה (Victor Horta) בבריסל. האדריכלות הגותית הותירה אחריה גם את הנטייה לאנכיות שאותה אנו מוצאים בגורדי-השחקים הרבים שהוקמו בעידן המודרני. את השאיפה לשיאים של גובה אנו מוצאים בימינו, כפי שמצאנו אותה בתקופה הגותית.
אלמנט נוסף שהותירה הגותיקה, הוא הגישה האסימטרית שאותה מצאנו באופן בולט במגדלים האסימטריים בשארטר ובפלציו וקיו. בעידן המודרני נבנו בניינים אסימטריים רבים, בהם בניינים בתכנון פרנק לויד רייט, לה קורבוזייה, מנדלסון, גריט ריטפלד ואחרים.
רבים מהעיצובים האדריכליים במאה העשרים התבססו על צורות בסיסיות, כמו משולשים שאותן מצאנו בכנסיות הגותיות בהשפעת פיתגורס והפילוסופים היוונים. באדריכלות המאה העשרים, הצורות הבסיסיות מופיעות כחלק ממערכות מודולריות. את הטטראהטרון שאותו מצאנו כחלק ממבנה קתדרלת מילנו, אנו מוצאים במבנה הכיפה הגיאודסקית, שאותה תכנן בקמינסטר פולר ((Buckminster Fuller.
העיר בימי הביניים
הערים בימי-הביניים היו מרכזים של פולחן דתי. רוב הרחובות הובילו לקתדרלה או לכנסיית העיר אשר מסיבות מעשיות וגם מסיבות סמליות, מוקמה בדרך כלל במרכז העיר.
הקתדרלות היו גדולות ושלטו בנוף העירוני. ברוב המקרים, הן היו גבוהות במידה רבה מהבניינים סביבן. ניתן לראות זאת גם בימינו בערים ששמרו על אופיין הימי-ביניימי. בית-המקהלה של קתדרלת סן פייר בבּוֹבֶה (St. Pierre de Beavais) הוא דוגמא טיפוסית לכך. ההבדל בין גובה מגדלי הכנסיה ובין הבתים סביבה סימל את ההבדל בין הקדוש והחילוני.
רק עיר יכולה היתה לתמוך בכמרים. הבורגנים ראו בקתדרלה מבנה "שלהם". בקתדרלת שארטר, כל ויטראז' שיבח את פעילותו של הגוף הכלכלי שמימן אותו. בצרפת, בספרד ובאנגליה, "קתדרלה" היא הכינוי לכנסיה שבה נמצא מושבו של הבישוף. בגרמניה ובאיטליה אין הבחנה כזו. בגרמניה המונחים הם "דום" ("Dom") או "מונסטר" ("Munster"), ובאיטליה - "איל דואומו" ("Il Duomo”).
לכל עיר בימי הביניים היה קדוש פטרון (מסורת שנמשכת גם בימינו) או קדושים פטרונים, כפי שלכל עיר בעת העתיקה היה אל פטרון. מרקוס הקדוש הוא הקדוש הפטרון של העיר ונציה, אמברוג'יו הקדוש הוא קדוש העיר מילנו, פירנצה היא עירו של יוחנן הקדוש, פטרוס הוא הקדוש הפטרון של רומא, דני (Denis) וז'נבייב (Genviève) הם הקדושים הפטרונים של פריס ואולריק (Ulric) הוא הקדוש הפטרון של אוגסבורג. לכל קדוש כזה הוקדשה קתדרלה (או הוקדש בית-טבילה כאשר היה מדובר ביוחנן המטביל).
הקתדרלה, מלבד היותה מרכז דתי, היתה מוקד של פעילות חברתית וכלכלית. לכך תרמה העובדה שהכנסיה היתה הבניין הציבורי היחיד הגדול בעיר. האזור שבו מוקמה היווה אגורה ואקרופוליס, בו-זמנית. בקתדרלת שארטר נמכרו ברישיון מהשלטונות, סוגים שונים של סחורות בכל אחד משערי הכנסיה. יין נמכר במרתף הכנסיה, כדי להימנע מתשלום מסים. כמו כן, התקיים בכנסיה מין שוק עובדים שבו ניתן היה לשכור בעלי-מלאכה מסוימים. כל הפעילויות האלה שעליהן נוספה גם קבלת פניהם של עולי הרגל ואכסונם, הפכו את פנים הכנסיה לחלל עירוני, לא פחות מזה שמחוצה לה.
הדת הנוצרית שהיתה לגורם מרכזי בחיי תושבי אירופה בימי הביניים הביאה להוצאה מכלל שמוש של חלק ממבני הציבור מתקופת האימפריה הרומית. לא היתה עוד הצדקה לקיומו של הקירקוס. הספורט שהיה שמור בימי הביניים למעמד האצולה, התבטא באימונים צבאיים. היחס לגוף השתנה. בתקופת הנצרות המוקדמת לא היה גם מקום למרחצאות, אך בימי-הביניים המאוחרים חזר בית-המרחץ לנוף העירוני. במאה ה-13 היו לא פחות מ-32 בתי-מרחץ ציבוריים בפריס, לגברים ולנשים, אך אסור היה להשתמש בבית-המרחץ כבבית-בושת. ממיניאטורות מהתקופה ניתן ללמוד שבית-המרחץ היה מקום מפגש שבו אנשים ריכלו, אכלו, שתו וניהלו חיי חברה, לעתים בחברת בני המין השני.
כפי שהיו מבנים מהעת העתיקה אשר יצאו מכלל שימוש, נוצרו גם טיפוסים חדשים של מבנים. מבנה שלא היה מוכר קודם לכן, היה מגדל השעון הציבורי שהיווה מין מסגרת לפעילויות במשך היום. הוא הכריז באמצעות פעמון, על השעה, אך שימש גם כמייצג הקוסמוס.
שעונים ציבוריים הוצגו לראשונה בעיר פירנצה ב-1325, ובעקבותיה בערים אחרות באיטליה. לפני שהופיעו בנייני עירייה בנוף העירוני, מגדל הפעמון עם השעון, היה המבנה הקהילתי האזרחי היחיד בעיר. בנירנברג ובערים בדרום-גרמניה, מנה השעון את השעות מאז זריחת השמש ועד שקיעתה. השעה הראשונה לאחר הזריחה היתה שעה 1:00, ופעמון השעון צלצל פעם אחת. כך, השעה הראשונה לאחר השקיעה היתה שעה 1:00 בלילה, והשעה השנייה היתה שעה 2:00, וכן הלאה. ביום קצר היו 8 שעות, ובלילה של אותה יממה, היו 16 שעות. בנירנברג עבד כך השעון עד 1488.
סוג חדש נוסף של מבנים שנוספו לנוף העירוני, היה מוסדות צדקה שנבנו בעקבות התחזקות רוח האמונה בימי הביניים. אנשים עשירים נהגו לתרום מתוך דאגה לגאולתם הרוחנית יותר מאשר מתוך דאגה לזולתם. העשירים הביאו גאולה לעניים בעולם הזה, והעניים סייעו לגאולתם של העשירים בעולם הבא.
כפי שלכל רובע בעיר היתה כנסיה, היה בו גם בית-חולים. בסוף המאה ה-13, היו בטולוז שלושה-עשר בתי-חולים, ושבעה בתי-חולים מיוחדים למצורעים. בסוף ימה"ב, הופיעו בעיר גם בתי-אבות. שירות של אכסניות ופונדקים לא היה קיים במערב. המנזרים בלבד שימשו כאכסניות לעולי-הרגל ולנוסעים אחרים.
מאפיינים רבים של העיר בימי-הביניים נעלמו עם הבנייה הנרחבת בתקופה שבין המאה ה-17 והמאה ה-20. ערי ימי-הביניים, חלקן נחרבו, או חומותיהן נהרסו, וחלקן שונו ללא הכר. תעלות המים הפכו למדרכות, ומבנים עירוניים וכנסיות נבנו מחדש. לבנייה של ימי-הביניים נוצר דימוי שלילי שאותו ניסו לתקן קמילו סיטה בסוף המאה ה-19, ולואיס ממפורד במאה ה-20, בתארם את ערי ימי-הביניים כערים נקיות ומושכות.
כאשר אנו דנים בערים בימי הביניים עלינו להבחין בין העיר הביזנטית ששמרה על אופייה כמרכז מסחר, ובין העיר במערב-אירופה אשר התדלדלה מתושביה מאז נפילת האימפריה הרומית, וחזרה לחיים במאות ה-11 וה-12.
העיר הביזנטית
כמו בעולם העתיק, השלטון, המנהלה וחיי התרבות של האימפריה הביזנטית, התרכזו בערים. מאז התקופה הביזאנטית המוקדמת, השלטון הביזאנטי השקיע מאמץ רב בשיפור איכות-החיים בערים. בזמנם הפנוי בילו תושבי הערים בפונדקים, ובאירועי ספורט. בפונדקים נהגו לשחק משחקי מזל, שחמט ושש-בש.
החוקים של תאודוסיוס במאה הרביעית, ציוו על השליטים בפרובינציות לדאוג לבניית חומות חדשות לערים, או לחזק את העתיקות.
פרוקופיוס בספרו "בניינים", מתאר את העבודות שנעשו תחת שלטון יוסטיניאנוס לשיפור איכות החיים בערי מסופוטמיה. הוא מספר על הקמת הריסות העיר אדסה (Edessa) (חראו היום) שבמסופוטמיה ועל יצירת ערוץ חדש לנהר כדי להטותו ולמנוע הצפה של העיר.
קונסטנטינופול
כדי לציין תחילתו של עידן חדש המתבסס על אמונה נוצרית, העביר קונסטנטין את בירת האימפריה הרומית בשנת 326 לעיר ביזנטיון שהיתה אז קולוניה יוונית עתיקה בת כאלף שנה, בצדם האירופי של מיצרי הבוספורוס, בצומת המחבר את אירופה עם אסיה, ואת הים השחור עם הים האגאי. את השם ביזנטיון החליף הקיסר ל"קונסטנטינופול" – מילולית: "העיר של קונסטנטין" (איסטנבול מאז 1930).
מפת קונסטנטינופול במאה העשירית
מוגנת משלושה כיוונים על-ידי מים, ומכיוון רביעי על-ידי ביצור יבשתי מסיבי, שרדו קונסטנטינופול והאימפריה ששלטה בה, יותר מאלף ומאה שנה. קונסטנטין הגן על העיר בהקימו חומה לאורך חופיה (בשנת 313). הוא רשם את קו המתאר החדש של העיר, שהיה גדול פי חמישה מזה של ביזנטיון העתיקה שנוסדה בשנת 658 לפנה"ס ואשר ידעה תהפוכות רבות מאז. לאחר שהתרחבה, תאודוסיוס (Theodosius) השני בנה בה קו חדש של חומה (בשנת 414). מים זרמו באקוודוקטים תת-קרקעיים שלא ניתן היה לפגוע בהם.
קונסטנטינופול היתה העיר הנוצרית הראשונה, העיר הגדולה היחידה באירופה בימי הביניים, ואחת הערים הגדולות בעולם בזמנה. אוכלוסייתה, בשיאה, מנתה מיליון תושבים, בעוד העיר השנייה המאוכלסת ביותר באירופה מנתה 50,000 תושבים. היתה זו עיר קוסמופוליטית שהיוונים היו בה מיעוט. תושביה היו ארמנים, פרסים, איטלקים, סורים, ערבים, אתיופים, גותים, נורמנדים, קלטים, רוסים, בולגרים ואחרים. קונסטנטינופול הנוצרית המציאה את הגטו בתחמה רובע מיוחד ליהודים. היה זה תקדים לגטאות יהודיים שהופיעו שוב ושוב ברחבי אירופה עד המאה ה-20.
שאיפתו של קונסטנטין היתה להפוך את העיר ל"רומא חדשה", וכדי להגשימה הציע לאיטלקים בנדיבות קרקעות לבנייה. את העם הרומי משך בהבטיחו לחלק להם שמן, בשר וחיטה. כך עברה חלק מאוכלוסיית רומא לביזנטיון. חומות העיר הבטיחו את הגנתה במשך אלף שנה.
לאורך כל תקופת ימי הביניים, קונסטנטינופול היתה מרכז של אוצרות וארמונות נוצצים בציפוי זהב. היא שימשה כמודל של פאר לעולם כולו. כל העושר הזה היה תוצאה של מסחר וכלכלה פורחת. בניגוד לערי מערב-אירופה שתושביהן ראו במסחר עיסוק נחות, קונסטנטינופול היתה עיר קוסמופוליטית, מרכז תעשיה, יצוא ומסחר בינלאומי.
העיר קונסטנטינופול סיפקה שעשועים לתושביה. אלה התבטאו בטקסים מרהיבים של הקיסר ושל הכמורה. יותר מכל, שעשע ההיפודרום את אזרחי קונסטנטינופול. כמו ברומא בתקופת אוגוסטוס, להטוטנים, רקדנים ושרלטנים משכו את תשומת-לב התושבים בערים. אורח החיים של הביזנטים אחרי שהיו לנוצרים, נותר דומה לזה שהיה ברומא הפגאנית. התיאטראות היו מלאים, והכנסיות היו ריקות. בתיאטראות הציגו פרודיות על הטקסטים הדתיים, ולעגו לפולחן מריה הבתולה שאותה ניסתה הועידה מאפזוס (431 לספירה) לקרב אל העם. הנושא המועדף על התיאטראות היה ניאוף, והשחקנים הופיעו לעתים בעירום על הבמה.
המעצב האמיתי של העיר קונסטנטינופול היה הקיסר יוסטיניאנוס ששלט בשנים 527- 565. בתקופתו היו בקונסטנטינופול 900,000 תושבים. במאה ה-13 הגיע מספר התושבים ל-1,200,000. צריך היה לחכות עד המאה ה-19, כדי למצוא באירופה עיר (לונדון) עם אוכלוסייה בגודל כזה. בסוף תקופת שלטון יוסטיניאנוס היתה קונסטנטינופול העיר העשירה ביותר באירופה. לאורך שדרותיה היו עמודי שיש ופסלי שיש וברונזה.
ביזנטיון נותרה פגאנית, בעוד קיסריה היו אדוקים בדתם. בימי יוסטיניאנוס, שלושת הבניינים החשובים ביותר בעיר היו סמוכים זה לזה: ארמון הקיסר, כנסיית הגיה סופיה וההיפודרום שבו נערכו תחרויות. בין הבניינים המרהיבים האלה בכיכר, ניצב פסל יוסטיניאנוס. נהגו לומר בביזנטיון שההיפודרום שייך לעם, הארמון שייך לקיסר, וסנטה סופיה לאלוהים.
בנייני הארמון נבנו על מערך מורכב של גנים וטרסות במפלסים שונים עם ביתני קיץ, כנסיות ואולמות קהל. ממערך הארמון היתה גישה ישירה לתא האימפריאלי בהיפודרום שנבנה על-ידי ספטימוס סוורוס בשנת 200 לספירה בקירוב והורחב בתקופת קונסטנטין. כאן נערכו קרבות בין חיות טרף, תחרויות רוכבים והופעות של ליצנים, להטוטנים, אקרובטים, מוזיקאים, גמדים וחקיינים. המלהיבים ביותר היו מרוצי סוסים בהיפודרום של קונסטנטינופול שבו נערכו גם אספות פוליטיות סוערות.
ההיפודרום היה הבניין השני בחשיבותו אחרי כנסיית הגיה סופיה. היו בו 30,000 מקומות ישיבה. אורך הזירה שלו היה 450 מ', ורוחבה 80 מ'. קונסטנטין הגדיל אותו ואורכו הגיע ל-500 מ' בקירוב. על הקיר המפריד בהיפודרום ((spina נצבו מונומנטים שונים ששלושה מהם ניצבים במקום עד ימינו. אחד מאלה הוא האובליסק של תאודוסיוס הראשון שהובא ממקדש קרנק שבמצרים.
בנייני הציבור היוו מתנות נדיבות של השליט לנתיניו, ובו-זמנית, שמשו להאדרת שמו. יוסטיניאנוס הרבה לבנות יותר מכל הקיסרים הנוצרים. בין השאר בנה בתי-חולים לעניים. כדי להשביע את רצונה של אשתו תאודורה, בנה פארק שחיבר את בתי-המרחצאות הציבוריים במקום שנקרא ארקדיאנה Arcadianae) ) עם חוף ים השיש. חצר שרוצפה בשיש נבנתה על החוף. היה זה שטח גדול מוקף בקולונדה ומקורה משיש. כל המרחב הזה קושט בפסלי ברונזה. אנשים נהגו לבוא למקום כדי ליהנות מהרוח הקרירה ומהנוף. בחצר הוצב פסל של תאודורה מעל עמוד פורפיר.
עמודי זכרון מונומנטליים הוצבו ברחבי קונסטנטינופול. בעיר שהמבנה הטופוגרפי שלה כלל הרים וגאיות, עמודי הזכרון בלטו בקו הרקיע של העיר והיוו תזכורת מתמדת למפעלי הבנייה של הקיסרים בעיר.
כבר בקונסטנטינופול אנו מוצאים מדיניות המתייחסת לחזות העיר. רוחב הרחובות ומידותיהם של חלונות שפנו לרחוב נקבעו בחוק. רחובות ופורה (רבים של פורום) קושטו בעמודים והציגו מאפיינים הדומים למאפייני הערים בעת העתיקה.
ברחובות הצדדיים של העיר היו לבתים חלונות בצורת קשת, שפנו לרחוב. ברחובותיה הצרים נעו בדרך כלל, חמורי משא, גמלים, וסבלים רבים שהועדפו על חיות המשא בהיותם זולים יותר. לעתים התמלאו הרחובות בבהמות שהובלו לשוק.
ברחובות הראשיים ניתן היה לראות גבירות נעות בכרכרות שהובלו על-ידי פרדות. עשירים ופקידי ממשל רכבו על סוסים. היו רחובות שהובילו אל כיכרות עשירות בצמחיה ובמזרקות. הרחובות הראשיים והכיכרות התמלאו לא רק בפעילות מסחרית, אלא גם בחיי חברה. אנשים נהגו להיפגש מדי יום לפני הארמון הגדול, לטייל, לשוחח ולעיין בספרים שהוצגו למכירה בדוכנים שבכיכר.
על-פי ההיסטוריון ממסע הצלב הרביעי (1202-1204), רוברט דה קלארי (Robert de Clary), היו בעיר קונסטנטינופול 4388 ארמונות, בתי-חולים רבים, בתי-יתומים, בתי-מחסה לעניים, אלפי כנסיות ואוניברסיטה שנוסדה בשנת 849.
היו בעיר גם בתים פרטיים מפוארים, מרחצאות ציבוריים, גשרים, כנסיות מפוארות, ולעומתם, שכונות עוני.
יוסטיניאנה פרימה
העיר יוסטיניאנה פרימה Justiniana Prima)) שמספר תושביה לא עלה על מאות אחדות, נוסדה על-ידי הקיסר יוסטיניאנוס בשנת 530, סמוך למקום הולדתו, ושנות קיומה הקצרות לא נמשכו ולו גם עד סוף ימיו. היא נועדה לשמש כמקום מושב המנהלה הדתית הפרובינציאלית של צפון-איליריה (Illyricum), הנזכרת בכתבי פרוקופיוס. עיר זו נבנתה על-פי התפיסות של עיר אידיאלית מאותה התקופה, עד כמה שאפשרו הנסיבות. כוונה זו ניכרת במערך העיר ובנוחיות שסיפקו מתקניה. במרכזה עוצבה כיכר עגולה שקוטרה היה 22 מ' בלבד, הנמצאת בצומת שבו חוצים זה את זה שני הרחובות הראשיים, הקרדו והדקומנוס, המובילים מהשער הדרומי ומהשער המזרחי. הכיכר שהיתה מוקפת בקולונדה, אף פעם לא שימשה כמרכז מסחר או מנהלה. מצפון-מזרח לה ניצבה כנסיה, ובתים פרטיים נבנו לצד דרך סלולה ותלולה שירדה לכיוון דרום. במזרח, לאורך רחוב קצר שהוביל לשער המזרחי, היו בניינים קטנים מאוד שבכל אחד מהם שני חדרים. החוקרים סבורים שהיו אלה חנויות.
פרוקופיוס אשר תיאר את העיר, כתב שהיו בה כנסיות, מזרקות, אקוודוקט, מרחצאות, רחובות סלולים, בתים פרטיים וקולונדות.
העיר האירופאית מהמאה ה-5 עד המאה ה-10
בתקופת הנצרות המוקדמת שבה דמות הקיסר החליפה במידה מסוימת את האל הפטרון של העיר, המלך האוסטרוגותי תאודוריק, היה אוהב בנייה ומשחזר ערים, כפי שהעיד עליו אנונימוס ולריאנוס (Anonymus Valerianus ). ולריאנוס כתב שבערי-הבירה שלו, רוונה, פאוויה (Pavia) וורונה (Verona), בנה תאודוריק, לא רק חומות, אלא גם מבנים אחרים, כמו מבני פורטיקו, אקוודוקטים, מרחצאות ואמפיתיאטראות. בעבודות אלה, קיווה תיאודוריק לבסס את הלגיטימיות של שלטונו. רצונו להתחבר אל העבר הרומי המפואר, התבטא גם בשיטת הבנייה. הוא ציווה שחומרים עתיקים ישוחזרו. השימוש מחדש באבנים עתיקות שאותו עודד תיאודוריק, לא נבע מקשיים כלכליים, או מחוסר יכולת לבנות באבנים חדשות מסותתות, אלא מהרצון להמשיך את המסורת העתיקה.
בצפון-איטליה, רוב הערים הרומיות המשיכו להתקיים בימי-הביניים, ושמרו על חזותן מתקופת האימפריה. הן ירשו את חומות העיר ואת תכנית הרחובות. עם זאת, היו אלמנטים שלא נשמר אופיים הרומי. הבניין הציבורי אשר העניק לערים הרומיות את אופיין המובהק, שרד, אם בכלל, בצורת הריסות. פלישת הלומברדים בשנת 568, יצרה הינתקות ממשית מהעבר. המעמד השליט עבר שינוי רדיקלי כאשר מפקדי הצבא הלומברדיים תפסו את מקום הבירוקרטים הלטיניים. השליטים החדשים אימצו גישה שונה מזו של קודמיהם לגבי בנייני העיר. נדיבותם של המלכים הלומברדיים מצאה ביטויה במיוחד בבניינים, אך, בניגוד לתיאודוריק, הדגש לא היה על שחזור של מבנים מהעת העתיקה, אלא על בניית כנסיות חדשות בתוך הערים ובפרברים. כאן, בצפון-איטליה, ההווה נתפס כעולה על העבר, ולא היתה כל התרפקות על העת העתיקה. האמונה הזו בעליונות ההווה על העבר, קשורה לנטייה לאומית לומברדית, אנטי-רומית. היחס של הלומברדים למורשת האדריכלות הקלאסית היה יחס של שימושיות בלבד. המבנים שבהם עשו שימוש, נשמרו. אחרים ננטשו ולעתים נעלמו. העובדה שברוב הערים הלומברדיות נשמרו החומות מהתקופה הרומית המאוחרת עד המאה ה-12, נזקפת לזכות התיקונים שהכניסו בהן הלומברדים.
עיר איטלקית גדולה שהיתה היחידה שצמחה בימי-הביניים, לעומת הערים האיטלקיות הגדולות שהמשיכו להתקיים מאז תקופת האימפריה הרומית, היתה ונציה. התאריך המיתי של ייסודה הוא 25 במרס שנת 421, בשעת הצהרים, אך למעשה היא נוסדה בשנת 586 לספירה על-ידי יושבי צפון-איטליה שמצאו בה מקלט מפני פלישות הלומברדיים.
העיר ונציה החלה כגרעיני התיישבות ב-12 איים קטנים (היום יש בה בסך הכל 118 איים) שבהם בנו משפחות רבות-עוצמה את ארמונותיהן. למרות שונציה היוותה חלק מהאימפריה הביזנטית, היא היתה למעשה בעלת שלטון אוטונומי. בשנת 697 נבחר דוכס (Doge) כדי לאחד את התושבים נגד הפולשים הלומברדים והסלבים, ובשנת 775 הוקמה עיר-המדינה ונציה. תכנית הקרקע של העיר מוגדרת על-ידי טופוגרפיה טבעית. הרחובות שלה הן תעלות. העורק הראשי שלה, המרצ'ריה (Merceria), עובר בין כיכר סן מרקו ובין גשר ריאלטו (Rialto). כיכר סן מרקו היתה, כנראה, אזור השוק הסמוך למקום ההתיישבות המוקדמת בוונציה באי שנקרא אז אוליבולו (Olivolo).
כיכר סן מרקו בונציה
אופי העיר ונציה השתנה בשנת 827, כאשר הועברה אליה גופת מרקוס הקדוש מאלכסנדריה, אך הבסיס המסחרי שלה אף פעם לא נעלם. מיקום השוק בצמוד לקתדרלה אף חיזק את כוחה הכלכלי. מסעי הצלב והתפתחות המסחר בין ונציה לאסיה, הפכו את העיר-מדינה למרכז של מסחר עם המזרח.
באזורים האחרים באירופה, בעקבות ההרס שזרעו שבטים ברבריים נודדים, ובעקבות נפילת האימפריה הרומית, היו חיי העיר בירידה, ונעלמו כמעט לחלוטין. מהמאה החמישית ועד העשירית, חמש מאות שנות אלימות, שיתוק ואי-ודאות, גרמו לשאיפה עמוקה לביטחון. תושבי הערים בכל מקום נאלצו לנטוש את בתיהם, ולעבור לכפרים כדי לגדל את מזונם.
בין השנים 410 - 560 לספירה, קטנה אוכלוסיית רומא, העיר הגדולה במערב, מאוכלוסייה של מיליון איש בקירוב, לאוכלוסייה של אלפים אחדים שחיו מנדבות הכנסיה. היה קשה לנטוש את החיים הכפריים, גם כאשר היבול החקלאי הספיק כדי לתמוך בחיי העיר. בכל מקרה, החיים בעיר הבטיחו פחות אמצעי קיום מאשר בכפר.
הישובים העירוניים היו קטנים מאוד על-פי מושגים מודרניים (2,000 תושבים במקרים רבים). אוכלוסיית הערים לא עלתה על עשרה אחוז מאוכלוסיית אירופה, והשפעתן על התפתחות אירופה היתה רבה ללא כל פרופורציה למשקל הדמוגרפי שלהן.
רוב הערים בימי-הביניים לא היו גדולות משני קמ"ר. מעטות בלבד היו גדולות יותר. מנזרים קרולינגים היו לערים. העיר סן ריקייה, על-פי מפקד אוכלוסין משנת 831, מנתה 2,500 בתים אזרחיים שמספר דייריהם הגיע ל-19,000. זהו מספר משמעותי ביותר בתקופה זו. הביצורים הרומיים איבדו מערכם, ולא עוד הבטיחו הגנה ואמצעי קיום.
השקפת החיים בימי הביניים לא עודדה פעילות כלכלית. האידיאל החברתי לא היה צבירת רכוש וממון. הספרות הימי-ביניימית גינתה כל ראוותנות ולבוש גנדרני. האדרת העוני מצאה את שיא ביטויה בדמותו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי אשר קידש את נישואיו המיסטיים עם גברת עוני. לקדוש זה שחוסר כל נתפס בעיניו כמידה טובה, לא היתה כל כוונה לגאול את האביונים ממצבם.
בתי העניים, בעיר ובכפר, היו קטנים מאוד (על-פי ממצאי חפירות ארכאולוגיות), ונבנו מעץ. עבודות אדריכלות בוצעו למען שכבות עשירות באוכלוסייה. הקרולינגים השתמשו בערים העתיקות כמקומות מגורים, וכישובים מבוצרים שמהם יכולים היו לשלוט בכפרים. חומות הערים שימשו כמורשת נוחה מתקופה קודמת. בישופים ורוזנים שיפצו אותן כנדרש, ובנו לעצמם מבצרים וקתדרלות. התיישבויות של סוחרים מחוץ לחומות, היו קטנות.
בשנים הראשונות לשלטון קרל הגדול נראה היה לו שהוא ניצב לפני שלום נצחי. ביטוי לכך נמצא בהרס חומותיהן של ערים, ובהן ריימס, פרקופורטה (Francoforte), רטיסבון ((Ratisbon ובובה ((Beauvais. הרס החומות, בסופו של דבר, הביא להגדלת הערים ולפיתוח מערכות עירוניות חדשות שחיקו את מערכות הבריאות והסעד שנמצאו במנזרים בעקבות הרפורמות שבוצעו בהם.
באנגליה, בימי הביניים, אף פעם לא היה אורבניזם אינטנסיבי. 95% מהאוכלוסייה היתה כפרית עד שנת 1500. היחס הזה לא השתנה באופן משמעותי, במשך מאתיים השנים הבאות. הערים היו קטנות מאוד. לעיר האנגלית היו, לעתים קרובות, מאפיינים כפריים, כך שקשה היה להבחין בינה ובין הכפר. למבקרים זרים, במיוחד לאיטלקים שהגיעו לאנגליה, היה מפתיע לראות עד כמה מצומצמים היו ממדי האורבניזציה.
בסוף המאה העשירית, חיי עיר אמיתיים היו קיימים בפחות מתריסר ערים ברחבי יבשת אירופה, ובאף לא אחת מהן עלתה האוכלוסייה על 10,000 נפש. מאה שנה מאוחר יותר, כבר היו תריסרים אחדים של ערים, ובהן אחדות שאוכלוסייתן הגיעה ל-20,000 נפש ויותר. זו היתה התחלתה של התעוררות האורבניזם מחדש, אחרי תקופה ארוכה. הערים העיקריות שהחלו לשגשג במאה ה-11 היו: רואן (Rouen) ופריס בצרפת, המבורג וקלן בגרמניה, וג'נואה, וונציה, פיזה ואמאלפי באיטליה. דגם הצמיחה של העיר היה שונה בכל מקום.
העיר מאז המאה ה-11
במחצית השניה של המאה ה-11, היתה באירופה תקופה של סכנה ואי-יציבות. ארבעים ושמונה שנים מהמאה ה-11, היו שנות רעב שגרמו לתנועת אנשים. תקופות קשות בימי-הביניים עוררו אנשים לנוע ממקום למקום, כדי לחפש מקור פרנסה, אם בעיר, בטירת הלורד, או בחצר המלך.
הגידול באוכלוסייה ובמסחר יצר צורך בשווקים שלא היו דרושים בימי-הביניים המוקדמים, כאשר לאנשי העיר היו גנים קטנים שלהם, והמסחר במזון היה צנוע. צמיחת העיר היתה תוצאה של מה שמכנים ההיסטוריונים מהפכה מסחרית. התיישבות הסוחרים בעיר, הביאה לשגשוגה. הכוח הכלכלי התבטא, קודם כל, במיקום השוק שהיה צמוד לקתדרלה. לעומת הערים הרומיות הגדולות שהיו צבאיות ופוליטיות באופיין, וצרכניות יותר מאשר יצרניות, העיר בימי-הביניים היתה עיר שוק שייצרה מוצרים. בעקבות התעוררות הערים, התעוררו חיי התרבות באירופה. הערים היו לחזקות ורבות עוצמה. כמו מגנט, עיר, ככל שהיא גדולה וחזקה יותר, כוח המשיכה שלה גדול יותר.
העיר נולדה מהמסחר וקיבלה אופי רציונלי. שני מבנים עמדו בתחרות עם הכנסיה. היו אלה בניין העירייה והאוניברסיטה. ליד הקתדרלות נבנו בתי-ספר לכמרים. בית-העירייה, כמרכז של פעילות פוליטית וחברתית, שימש גם כשוק, וקומת הקרקע שלו שימשה כמחסן. האוניברסיטה, כמקום של רכישת ידע, התחרתה עם המנזר.
ערי איטליה
הערים התעוררו מחדש כאשר נוצרו הגילדות, איגודי סוחרים ובעלי מלאכה שבידיהם הצטברו כוח פוליטי ושליטה על כלכלת העיר. בית הגילדה הפך במשך הזמן לבית העירייה. לערים האיטלקיות היו בתי-עירייה לפני המאה ה-13. שליטי פירנצה נהגו להיפגש בבתים פרטיים, עד שנת 1250, בקירוב. העיר הראשונה שבה נבנה בית-עירייה, היתה רומא (ב-1152). במאה ה-13, המרכז האזרחי היה בארמון הסנטורים. בערי טוסקנה נבנו בתי-עירייה מאז אמצע המאה ה-13.
בפירנצה ארמון העירייה היה פלאצו וקיו (Palazzo Vecchio) שאליו התייחסתי בהרחבה בפרק העוסק באדריכלות הגותית האזרחית באיטליה. כאבטיפוס של ארמונות אציליים שנבנו בעקבותיו, פלאצו ווקיו היה מהמקוריים ביותר בבנייני האדריכלות האיטלקית. הכיכר שלפניו, הפיאצה דלה סיניוריה, היתה מרכז פוליטי טהור ללא פעילות מסחרית שהיתה מקובלת בכיכרות בנייני השלטון בערים אחרות.
הכיכרות הציבוריות הטוסקניות, בניגוד לכיכרות הלומברדיות, לא היו קשורות לקתדרלה. הן נקשרו לבנייני-העירייה החדשים. גם בסיינה וגם בפירנצה, הקתדרלה היתה מרוחקת במידה מסוימת מהמרכז שנוצר על-ידי כיכר חדשה. בתי-העירייה המוקדמים נבנו בסגנון מבוצר, בדרך כלל באבן ובלבנים, בתקופה שבה רוב בנייני המגורים נבנו בעץ. לרוב בתי-העירייה היו קומת קרקע לאספות, וחדר גדול לשופטים, בקומה הראשונה. לאלה היו בדרך כלל חלונות רבים ומרפסות שמהן יכולים היו השליטים לפנות לקהל הרחב. לבניין העירייה היה מגדל שהעניק ביטחון לשליטים ולאזרחים.
הכיכרות באיטליה תרמו לגאוות תושבי הערים. כבר במאה ה-13 החלו לשמור על מראה אחיד של הכיכר, והושם דגש על שימוש באותו סוג של חלונות בכל הבניינים אשר סביבה.
אלמנט בולט בערי איטליה בימי-הביניים, היה המגדלים הפרטיים. בשנות ה-60 של המאה ה-12, התרשם המטייל היהודי בנימין מטודלה (Tudela), מהאופי הציורי של ערי איטליה. על גנואה כתב: "והעיר מוקפת חומה... וכל אחד ואחד מהם, מגדל בביתו, ובשעת מחלוקתם נלחמים אילו באילו על ראשי המגדלים". על פיזה כתב: "היא עיר גדולה, ובה עשרת-אלפים מגדלים בבתים שלהם, ללחום בעת מחלוקת".
מתוך הספר :
בנימין מטודלה, מסעות של רבי בנימין [מטודלה] ז"ל, לונדון, ת"רל The Itinerary of Rabbi Benjamin of Tudela (12 Century), N.Y.
מובן שאין לקבל את המספרים שציין בנימין מטודלה כלשונם. הכוונה ל"מספר גדול מאוד". חלק מהמגדלים שראה היו עתיקים מאוד כבר בתקופתו. המגדל, אשר נבנה בעיקר כתוצאה מפחד, היה מקלט המשפחה, שבו התכנסה בזמנים של פורענות. תפקידו היה הגנתי. חלק מהמגדלים ניצבו קרובים מאוד זה לזה, כפי שניתן לראות עד היום בערים סן ג'ימיניאנו (San Giminiano) ובולוניה. בנסיבות אלה, כאשר התרחשה מלחמה בין מגדל למגדל, כפי שתיאר בנימין מטודלה, היה יתרון למגדל הגבוה יותר.
סן נ'ימיניאנו
הרס של מגדל היה עונש חברתי כבד, כי שלל מאנשים רבי-עוצמה אמצעי הגנה עצמית. עונש כזה הוטל בגנואה (Genoa) ב-1161 נגד ה"מורדים", ושוב ב-1187 נגד אצילים מסוימים ואחרים שהיו אחראים למות הקונסול. מאוחר יותר נענשו כך כופרים.
מניעים משמעותיים לא פחות לבניית המגדלים, היו אופנה, טעם וראוותנות. באמצעות המגדל הציגו משפחות את עוצמתן ואת יוקרתן.
הניסיון הראשון להגביל את גובה המגדלים לגובה מרבי מסוים, היה בשנת 1100 בפיזה שבה גם נקבע בחוק שאדם שיתקיף אדם אחר דרך המגדל, ישלם קנס. על אצילי העיר נאסר לבנות מגדלים ליד בניין העירייה, וב-1337 הוצא צו להריסת המגדלים הפרטיים בעיר. בפירנצה הוגבל גובה המגדלים הפרטיים בעיר ל-29 מ'. בגנואה, האיום 
להרוס מגדלים שעברו את הגובה המותר, מומש ב-1196. בשברי המגדל ההרוס השתמשו לבנייה לטובת הקהילה.
להרוס מגדלים שעברו את הגובה המותר, מומש ב-1196. בשברי המגדל ההרוס השתמשו לבנייה לטובת הקהילה. מפת המגדלים של פירנצה בימי הביניים (מסומנים בנקודות השחורות).
ערים ששרדו מתקופת האימפריה הרומית וערים שנבנו בהשראתן
במאה ה-11, יש להבחין בין שני סוגי ערים: הערים העתיקות ששרדו כמרכזים עם פעילות אורבנית חלקית מאז העת העתיקה, כמו פריס (Parisorium Lutelia), ובין ערים שצמחו סביב מנזר, קתדרלה, טירה, שוק, או שילוב של כל אלה, שהיתה להן לעתים קרובות צורה אובלית עם רחובות המסתעפים מהמבנה הציבורי.
באנגליה, בימי הביניים, השליטים האנגלים השתמשו בשרידי ערים רומיות שהיו בהן חומות ודרכים ראשיות, כמרכזים אדמיניסטרטיביים. על ערים אלה שלתכנית הקרקע שלהן היתה צורת גריד, נמנות: ווינצ'סטר (Winchester), צ'סטר (Chester), צ'יצ'סטר (Chichester), אקסטר (Exeter), באת' (Bath) ועוד. משמות הערים ניתן לעתים ללמוד על אופיין ומקורן. השם הלטיני של העיר צ'סטר, היה כנראה קאסטרה לגיונום Castra Legionum)) שפירושו "מבצר הלגיון".
מפת הרחובות והשערים של העיר ווינצ'סטר מהמאה השביעית
בהשראת תכנית הגריד של הערים הרומיות, חלק מהערים שנבנו בימי-הביניים נבנו על-פי תכנית גריד. כך נבנתה העיר האנגלית לדלו (Ludlow) שמקורה בטירה שמשכה אליה תושבים. על ערים ימי-ביניימיות שנבנו על-פי תכנית גדיד, נמנות, בין השאר, ווינצ'לסי (Winchelsea) וניו סולסברי (Salisbury New) (1220).
ערים שמקורן במנזרים
הערים החדשות היו בתחילה תוצאה של כוח אמונה. מנזרים וכנסיות הציעו מחסה לאנשים, וכך משכו אליהם תושבים. מסדרי הנזירים, כמו הבנדיקטינים, בנו את מנזריהם בתחילה בשולי העיר ליד השערים, אך כאשר התפשטה העיר, היו המנזרים מוקפים בבניינים. שמות כמו מוטייה Moutier)) בצרפתית, מינסטר (Münster) בגרמנית, או מינסטר (Minster) באנגלית, מעידים על ערים שנולדו ממנזרים. ערי שוק צמחו לעתים, סביב מנזרים מבודדים כמו קלוני, סן דני, וקונק.
מהתפתחות העיר קלוני ניתן ללמוד על דרך התפתחותן של ערים אחרות שנוסדו סביב מנזרים. בשנת 893, השטח עליו נבנה מנזר קלוני, הועבר בירושה לדוכס ויליאם על- ידי אחותו, אווה (Ava). עם ייסוד כנסיית מנזר קלוני בשנת 910, העביר וויליאם את השטח שעליו נבנתה, לבעלותם של הקדושים פטרוס ופאולוס. השטח היה ביסודו חקלאי, ולא היה בו כל סימן להתפתחות אורבנית כאשר הוקם בו המנזר. קלוני היתה אז, כנראה, מבוצרת. שלושה גורמים קידמו את התפתחות העיר סביב המנזר: השקט והשלווה במקום, היות כנסיית המנזר מרכז של עלייה-לרגל, ועושרו של המנזר שהועסקו בו משרתים רבים. ממקום מבודד, הפך מנזר קלוני ב-1049, למרכז שהיה מוקף בבניינים מדרום וממערב.
היו ערים שצמחו סביב מנזרים שעסקו במסחר. השילוב של פעילות מסחרית עם פעילות המנזר האיצה את התפתחותן של ערים אלה. מהכרוניקות של הנזיר האנגלי ג'וסלין (Jocelin) אשר נכנס למנזר ב-1173, ניתן ללמוד על פעילות המנזרים בשווקים באנגליה. הוא מספר שבשנת 1201 בא אל המנזר אב-מנזר ממנזר אחר, וביקש להעביר את פעילות השוק מיום ראשון ליום שני, דבר שעורר התנגדות. אותו אב מנזר, על-פי עדות ג'וסלין, פעל לשנות את יום פתיחת השוק גם בערים אחרות באנגליה. הוא מוסיף וכותב: "באותה שנה [1201] הקימו הנזירים של כנסיית המנזר אליי (Ely), שוק בלייקנהית' (Lakeheath) בהסכמת המלך... שלחנו שליחים לאליי בבקשה להימנע מפעילות זו, ואף שלחנו להם 15 מרקים שהיה הסכום שאותו שילמו למלך כדי לקבל את הזיכיון... הם סירבו לחדול מפעילותם, ודברי איום הוחלפו בין הצדדים".
מתוך הספר :
Buttler, H.E., et al., (Ed.), The Chronicle of Jocelin of Brakeland, New York,
1949.
העיר קובנטרי היא דוגמא של עיר שהתפתחה סביב מנזר בנדיקטיני מהמאה ה-11, והיתה לאחת הערים הגדולות ביותר באנגליה במאה ה-14. עם זאת, יש לזכור שלא תמיד ייסוד מנזר הביא להקמת עיר בעקבותיו. היו מנזרים שנותרו מבודדים, כמו סן מישל דה קוזה (Cuxa De Michel . St) בצרפת. לא נפגוש תופעה של התפתחות ערים סביב מנזרים מהמסדרים הפרנציסקני והדומיניקניי שהחלו לפעול באמצע המאה ה-13, כי הם התמקמו בערים.
ערים שמקורן בטירות
כמו מנזרים, טירות מבוצרות משכו אליהן תושבים והיוו בסיס לצמיחת עיר. הטירה היתה, ביסודה, מקום מגורי הלורד. התפתחות הטירות החלה במערב-אירופה במאה התשיעית, ונמשכה עד המאה ה-10. בתחילה, הופיעו הטירות בצרפת, ומאוחר יותר, הגיעו לגרמניה. הסיבה להופעתן תחילה בצרפת, ומאוחר יותר בגרמניה, קשורה להבדלים בהתפתחות הפיאודלית בשתי ארצות אלה. בצרפת, אחרי נפילת הקרולינגים, היה כאוס שהביא להיווצרות מדינה צנטרליסטית. בגרמניה התהליך היה הפוך, ההתפוררות הפוליטית הביאה לפיצול ולהיווצרות ריבונויות קטנות.
העיר פרייבורג שנוסדה על –ידי דוכסים. מחצית ראשונה של המאה ה-12. תחריט Merian
1643.
מתוך : Toman, R.(Ed.)., Romanesque, Cologne, 1997 © Könemann . ע"מ 72
טירות בימי-הביניים, נבנו על-פי הזמנת הלורד שעושרו נבע, בדרך כלל, מחקלאות. קבוצת אבירים שגרו במקום לקחו חלק במבצעים צבאיים והגנו על טירת הלורד. אלמנטים אילו היו ממאפייניו של מבנה פאודלי. הטירות שנדרשו להגן על קרקעות, נבנו באתרים אסטרטגיים, בדרך כלל, במקומות גבוהים השולטים בסביבתם.
המילה "Town” (עיר) באנגלית, מקורה במילה האנגלית העתיקה "Tun" אשר לה שתי משמעויות: מקום מבוצר או מחנה, ומקום סגור: שדה, גן, או חצר. מקום סגור כזה היה, כמעט תמיד, צמוד למקום מגורים. המילה הנורמנית והצרפתית "Ville” (עיר), כמו המילה האנגלית "Village" (כפר) היא הרחבה של המילה הלטינית "Villa" שפירושה בלטינית "בית כפרי". המילה "Borough" (עיר), מקורה במילה האנגלית "Burh" שמשמעותה באנגלית עתיקה היתה "מבצר" או "עיר", ולעתים, שתי המשמעויות גם יחד. גם בסין נמצא קשר ישיר בין המילה "עיר", ובין ביצור. המילה "צ'אנג” (Chéng) בסינית, פירושה גם "עיר", וגם "חומה".
בשמות ערים צרפתיות רבות נכללת המילה "שאטו"Chateau) ) בתחילית, או בסיומת שלהן. כך נמצא בשמות הערים גם את המילים "קסטל" (Castel) ,"קומט" (Comte) ו"דוק" (Duc ), המעידות שמקורן במבצרים מימי-הביניים. ערים כאלה הן: קסטלנודרי ( Castelnaudry), שאטורו ((Chateauroux, בר-לה-דוק (Bar- Le- Duc) ופונטנה –לה- קומט Fontenay- Le- Comte)). באנגליה, מקורן של שמונים אחוז מהערים הראשונות שנבנו בין השנים 1066-1100, הוא בארמון מבוצר.
בתי-המגורים שנבנו סביב הטירות המבוצרות היו לעתים קרובות לגרעין שממנו צמחה עיר-שוק חדשה. לעתים, לא ברור אם הטירה הקדימה את העיר, או העיר הקדימה את הטירה. הטירה היתה אחד הסמלים החשובים של כוח השליט ביחס לאויביו ולשכניו. הצורה, המבנה והפונקציה של טירות, השתנו מאזור לאזור. טירות אחדות שלטו בדרכים יבשתיות, והתעשרו ממסים שגבו על הזכות לחצות את מאחזן הפאודלי.
הגנה על טירה לא היתה משימה קלה. תעלות עמוקות סביב החומה היו מאמצעי ההגנה היעילים. מגדלים בולטים הגנו על החומות. השערים היו מעטים ומוגנים ביותר. טקטיקה סטנדרטית להתקפה, היתה המצור אשר בו נדרשה העיר שהיתה מין בית קולקטיבי גדול, להיות מסוגלת לספק את צרכיה העצמיים במשך תקופה ארוכה, ולשמש כמבצר גדול שעומד תמיד על המשמר.
במשך הזמן, דוכסים ספקו לתושבים מקורות הכנסה, וכך גרמו לנהירת אנשים לאזור מגוריהם. לעתים בנו הדוכסים את הערים בשיתוף פעולה עם הבישוף המקומי. ארבעה צלבים הוצבו בכיווני ארבע רוחות השמים, כדי לציין את גבולות העיר. בגבולות שצוינו, נבנתה העיר העתידית ובה: כנסיה, שוק, בית עירייה ורחובות בתכנית גיאומטרית פשוטה של גריד. דוגמאות אופייניות לערים בעלות תכנון כזה היו מונטפזייר (Monpazier) (1284), מונפראן (Monferrand) ואגי מורט (Aigues-Mortes) (1240), כולן בצרפת.
פריס במאה ה-12 היתה אוסף של טירות, שכל אחת מהן היתה מבוצרת, ולכל אחת מהן היו כנסיה, מנזר וגנים משלה בתחום החומות. לא היו אז חיי עיר משותפים. פיליפ אוגוסט (מלך בשנים 1180-1223) שהוסיף הגנה ותחמושת לעיר, הפך אותה לעיר מאוחדת, ואת אזרחיה לבורגנים צרפתים (Francs Bourgeois). אנשים נהרו לעיר ואוכלוסייתה גדלה. אומנויות ומסחר פרחו ושגשגו. גילבר ממץ (Guilbert de Metz) כתב בספרו "תיאור פריס" (Paris Description de) שבשנת 1400 אנשים רבים עברו בכל יום על הגשר הגדול, כך שתמיד נראו עליו כומר לבן, או סוס לבן.
מאז המאה ה-12, היו נסיכים שבנו לעצמם טירות בתוך גבולות העיר. דוגמאות כאלה נמצאו במינכן ובוינה. חלקם העבירו את מקום מגוריהם לטירות בשולי העיר, כדי לנתק עצמם מהתושבים שבהם שלטו. מלך צרפת עבר מארמון הסיטה (Palais De La Cité) לארמון הלובר, וטירת הדוכס ממינכן הועברה ממקומה במרכז העיר, לקצה הצפוני שלה.
הבישופים אף הם היו זקוקים לטירות כדי להגן על שלטונם. כוחם הטריטוריאלי המצומצם הניע אותם לעתים לבנות את טירותיהם על ראש גבעה. וירצבורג וזלצבורג הן הדוגמאות הטיפוסיות ביותר לתופעה זו. בימי-הביניים המוקדמים, באיורים, בציורים ובכתבי היד, הוצגה הטירה כאובייקט בנוף, שולטת בו ומתבדלת, אך עם חלוף הזמן, היא הפכה לעיר של מסחר ותעשייה זעירה, ומאובייקט מרוחק, לסביבתם הקרובה של התושבים.
ביצורים וחומות
התפתחות הביצורים בתקופה הגותית, המשיכה את המסורת הרומנסקית. הצורך בהגנה הביא את האנשים להתקבץ במקום שיבטיח את הגנתם. מסיבות מובנות, במבנה אשר בו תלויים חיים ומוות, פונקציה עדיפה על סגנון.
העיר קרקסון
אחד הביצורים ששרדו בצורה השלמה ביותר מימי-הביניים הוא העיר המבוצרת קרקסון (Carcassone) שבצרפת, אשר הבנייה בה החלה כבר בתקופה הרומית. קרקסון מוקפת בשני קווי ביצורים. החיצוני, מסוף המאה ה-13, הוא באורך 1500 מ', והפנימי, כנראה מהשנים 400-600 לספירה, באורך 1200 מ'. זוהי יצירת מופת של אדריכלות צבאית. המבצר שולט בעיר השוק אשר תחתיו. מבצרי קרקסון שוחזרו במידה רבה על-ידי האדריכל ויולה לה דוק (מ-1844).
כפרויקטים של בנייה, ביצורים היו לעתים קרובות גדולים יותר ונפוצים יותר ממפעלי בנייה אחרים, וניתנה להם גם עדיפות במימון. נמצאו בהם מגדלים עגולים בעובי בלתי רגיל, לצד פלטפורמות בולטות שנועדו ללחימה. אוצר-המילים וטכניקות הבנייה של הביצורים שימשו לעתים גם את הטירות ואת הכנסיות.
חומה שציינה את גבולות העיר, היתה אחד האלמנטים הבולטים של עיצוב עיר בימי הביניים היו בה שלושה אלמנטים שהמשיכו את המסורת הרומית: החומה עצמה, מגדליה ושעריה. עובי החומה היה מטר אחד או שניים, וגובהה הגיע לעתים ל-20 מ'. מגדלים עגולים או ריבועיים נישאו במרחק של כ-30 מ' זה מזה. על המגדלים נקבעו מאחזים צבאיים שאפשרו התקפת אויבים. השערים, בהיותם המקומות הרגישים ביותר, מוגנו על-ידי מגדלים גדולים במיוחד.
עד המאה ה-12, מעט ערים היו מוקפות חומות. רוב ביצורי הערים מתוארכים למאה ה-13. בין השנים 1100-1500, תקופה שבה שיטות הלחימה הלכו והשתכללו, החומות המוקדמות שהיו בנויות באדמה ובעץ, הוחלפו במבני אבן כבדים, והביצורים שופרו בהתמדה. החומה שימשה להגנה נגד התקפות צבאיות, וגם נגד גנבים. כמו כן, היתה סמל מעמד, סימן לעושר ולכוח.
ביטוי לאופייה ההגנתי של חומת העיר, המוצג באופן סמלי, ניתן לראות במיניאטורה מהמאה ה-13 שבה מתוארת מפת רומא בצורת אריה. החומה המקיפה את העיר במפה זו, היא למעשה, קו מִתאר של רישום אריה, המוסיף לה משמעות סמלית של מחסום רב-עוצמה בלתי חדיר לאויבים.
מפת רומא בצורת אריה
אין לשכוח את המשמעות הפסיכולוגית של החומה שהשרתה בקרב התושבים תחושת שייכות וביטחון. אדם היה בתוך החומה, או מחוצה לה. הוא השתייך לעיר, או לא השתייך אליה. כאשר נסגרו שערי העיר, עם שקיעת החמה, העיר היתה מבודדת מהעולם החיצוני, ונוצרה אחדות בין תושביה. תחושת הבידוד גברה, בהיעדר דרכים מהירות בין-עירוניות. בזמן מצור או רעב, התקיים בעיר מוסר דומה לזה שבאנייה טובעת.
החומה הקיפה אזור שהיה נפרד מבחינה מנהלית ושלטונית. שער החומה היה מקום המפגש בין העירוני והכפרי, בין הפנים והחוץ. לכניסות לעיר, שהיו מעטות, היתה משמעות אדריכלית, כי דרכן עברו הרחובות המרכזיים השונים של העיר. כאן באה לידי ביטוי הגישה הפונקציונלית בארגון העיר הימי-ביניימית.
בשער הראשי של העיר היה בית מכס, מין משרד דרכונים ורשות ההגירה שבו נגבו מסי מעבר, נבדקו סחורות, ונגבו מכסים שהיוו מקור הכנסה חשוב לעיר. התנועה בשערים זרמה באיטיות כי המסים שולמו לעתים קרובות בסחורות ולא בכסף. אלה שהגיעו לשער אחרי נעילת השערים, נאלצו להמתין עד פתיחתם. ליד שער העיר היו משוחחים, אוכלים, שותים וישנים. כדי לשרת את הממתינים, נבנו פונדקים מחוץ לחומות העיר, ליד השער, ובעקבותיהם התרחבה ההתיישבות, ונוצרו פרברים שלא היתה בהם תחושת ביטחון גם בעתות שלום.
כמו בערים היווניות העתיקות, גודל העיר בימי-הביניים היה אמור להיות סופי ומוגדר. מרחק שמיעת קול פעמוני הכנסיה הגדיר לעתים את גבולות העיר. כך היה גם בלונדון. עד אשר הומצאו אמצעי תקשורת המונים במאה ה-19, אלה היו המגבלות האפקטיביות של צמיחת עיר, מלבד מגבלת יכולת הקרקע לספק את צרכי התושבים שהיו תלויים בה.
. החומות אמנם הגבילו התרחבות, אך הן לא היוו מחסומים קבועים. ניתן היה להרחיב את העיר כדי ליישב את האוכלוסייה הגדלה. חומות חדשות נבנו כדי להגן על השטחים שנוספו לה. לעתים בנו התושבים ערים חדשות באזורים בלתי מיושבים, או יצאו למלחמה כדי לספח קרקעות. כל הגדלה של קוטר העיר היתה כרוכה בהגדלת הוצאות הבנייה, האחזקה וההגנה. הערים העשירות יותר התרחבו ובנו ביצורים חדשים.
חומות הערים, כמו טבעות של גזעי עץ, מציינות תקופות של צמיחת ערים. פירנצה הוסיפה, תוך מאה שנה, שתי חומות: ב-1078 ובשנים 1172- 1175. לא פחות ממאה שנה מאוחר יותר (ב-1299), בנתה חומה חדשה שהקיפה שטח גדול עוד יותר. גודל העיר בתחום החומה החדשה היה גדול פי חמישה מגודל העיר שהיתה תחומה בחומות העתיקות. החומה החדשה נבנתה מתוך ציפייה אופטימית לגידול נוסף בעיר, אך הציפיות התבדו. שטח פתוח גדול שהשתרע בין המרכז המאוכלס ובין החומה, נותר שומם עד המאה ה-19.
בפריס נבנו חמישה קווי חומות, בין השנים 1180- 1845. חומות הערים הותאמו לפני השטח, ונבנו לעתים לאורך מדרונות הגבעות, כפי שתכנית העיר בימי הביניים התאימה עצמה לאתר שבו נבנתה.
ברחבי אירופה היו גם ערים שלא היו מבוצרות. ערי שוק אנגליות, וכחצי ממספר ההתיישבויות הספרדיות בהולנד, נבנו ללא חומות. במקרים אחדים, הסיבה לכך היתה עוני, או התנגדות הלורד. בתקופות של יציבות יחסית, החומות היו מיותרות. דוגמא לכך נמצאת בערי שוק שהתקיימו במשך מאות שנים ללא חומות. מוקד הפעילות של עיר כזו היה שוק שלצדו מוקמה כנסיה אשר תפסה את מקום המקדש מהעת העתיקה, והיתה לבניין המרכזי בעיר בימי-הביניים. בערים רבות, קירותיה הצדדיים של הכנסיה שימשו כחלק אחורי של דוכני שוק.
תכנית העיר בימי הביניים
עיצוב העיר בימי הביניים היה אינטואיטיבי ומודע לסביבה בכללותה. בניין בעיר היווה חלק אינטגרלי מסביבתו. רוב הבתים היו בנויים מעץ, ולעתים קרובות פרצו שריפות שהרסו רבעים שלמים. לאחר אירועים כאלה, כאשר נבנו הבתים מחדש, הם נבנו על-פי תכנית.
התעוררות הערים מחדש במאות ה-11 וה-12 היתה הדרגתית. רובן צמחו באיטיות ובאופן בלתי סדיר. אי-סדירות של תכנית עיר היא אחד המאפיינים הבולטים של הערים שהתפתחותן היתה ספונטנית. הבתים נבנו על-פי אינטרס של בעלי בתים, לצדי דרכים שהובילו לנמלים, ולמרכזים העירוניים.
לרוב הערים מימי הביניים, צורת עיגול, בניגוד לערים הרומיות, אשר צורתן, בדרך כלל, מלבנית. יש הרואים בצורת העיגול של העיר בימה"ב ביטוי של נצרות, אם גן העדן עלי אדמות נתפס כעיגול. ההוּנים בנו את עריהם בצורת טבעות קונצנטריות. יותר מכולן, ירושלים היא מודל של עיר עגולה. כך היא מופיעה באיורים לכתבי היד, אך הרומים בנו אותה מחדש בזוויות ישרות.
עלינו לזכור שצורת היקף העיר אינה מעידה על התכנית שבתוכה. ראינו שלערים העתיקות היו צורות שונות, ריבוע, מלבן ומעגל. אך אלה, אינן אלא מסגרות או קווי מתאר. חשוב יותר הוא התכנון הפנימי של העיר, התכנית בתוך המסגרת. שלוש אפשרויות לתכנית בצורת עיגול: עיר שבה קיים אי-סדר מוחלט, עיר בתכנית גריד ועיר בתכנית רדיו- קונצנטרית.
ניאוברנדנבורג (Neubrandenburg)
מהמאה ה-13. תכנית גריד בתוך
מסגרת עגולה.
רחובות העיר בולוניה שבה קורנים רחובות מכיכר מרכזית
לבונים בימי-הביניים לא היתה חיבה לסימטריה לשמה. היה פשוט יותר, לגביהם, לעקוב אחר קווי הטבע. הרחובות המפותלים של העיר מונעים מבט למרחק גדול, ובכך, מכוונים את תשומת-לב המהלך בהם, אל הפרטים סביבו. בהליכה בעיר ימי-ביניימית, נראה מגדל הכנסיה מכל מקום, דבר המגביר את תחושת ההתמצאות ואת הביטחון. העיר סיינה באיטליה מייצגת מאפיינים אלה. הרחובות עוקבים אחר הקווים הטופוגרפיים הנפגשים בכיכר המרכזית - הפיאצה דל קאמפו (Piazza Del Campo) שהיא כמין חדר מגורים לעיר כולה שבו ניצבה הכנסיה.
פיאצה דל קאמפו. סיינה
בערים הנראות כמבוך, ללא צורה הגיונית, מערך הרחובות הוא מאוד פונקציונלי. בערי ימי-הביניים המוקדמים לא היתה הבחנה בין טיפוסי רחובות, כי לא היה צורך בכך. ככל שצמחו הערים, גברה התנועה בהן, וטיפוסי התנועה השונים מצאו ביטויים בטיפוסים שונים של רחובות. תנועה משערי העיר לכיכר המרכזית דרשה מסלול ישיר ונוח. הרחובות שהובילו לבתים, היו צרים, פחות סדירים, ולעתים, ללא מוצא. שרידים של ערים מסוג זה ניתן למצוא גם היום באיטליה, בצרפת, בגרמניה ובאנגליה.
מערך הרחובות, גם כאשר נראה כחסר כל סדר הגיוני, היה מחושב היטב וביטא את תנאי החיים בעיר. כל רחוב, שביל ופינה, וכל כיכר, היו מוכרים היטב לתושבי הקהילה. לגביהם, מערך העיר לא היה מבלבל כלל. ההיפך הוא הנכון. לגביהם, הוא היה פונקציונלי, מוכר, ויותר מכל, מהנה באופיו האינטימי. אפילו לאזור הקתדרלה לא היתה צורה רשמית. לעתים קרובות, בערים שהתרחבו באופן אורגני, אזור השוק היה בעל צורה בלתי סדירה, לעתים היה בעל צורת משולש, רב-צלעות, אליפטי, בעל צורה משוננת או מפותלת.
למערך דמוי המבוך של העיר, היתה הצדקה. זרים בהמוניהם נכנסו לעיר לעתים רחוקות, וכאשר עשו זאת, כוונותיהם לא היו ידידותיות. בתקופת ימי-הביניים שהיתה אכזרית ורווית סכנות, לא היתה סיבה לאפשר לאויב דרך נוחה להיכנס לעיר. רחובות ישרים ונוחים היו מקלים עליו בכך, לעומת רחובות בצורת מבוך שהיו בעלי אופי הגנתי ונתפסו כמבלבלים בעיניו.
צורת גריד אפיינה ערים מימי-הביניים המוקדמים, במיוחד אלה אשר היוו יישובים קולוניאליים בתקופת האימפריה הרומית. ערים אשר התפתחו באופן ספונטני, נטו לצורה רדיוצנטרית, והערים המתוכננות נטו לרחובות ישרים ולצורת גריד.
התרחבות העיר סביב מנזר או טירה, היוותה צמיחה טבעית אשר החלה בשערים, נמשכה לאורך הדרכים, וקיבלה צורה רדיו- קונצנטרית. עיר כזו שבה הכל נובע מהמרכז, מבטאת את רעיון ההיררכיה. במרכזה נמצאות עמדות הכוח: ארמון מלכותי ובית עירייה. בעיר העגולה רוב הרבעים נמצאים במרחק שווה מהמרכז. בעוד שהתכנית המרכזנית מייחסת חשיבות רבה למרכז, תכנית הגריד מייחסת לכל נקודה בעיר, אותה מידת חשיבות.
לעומת הערים אשר לרובן תכנית עגולה, בין הכנסיות אנו מוצאים מעט מבנים עגולים. לרוב הכנסיות תכנית בזיליקה.
תכנית עיר ריבועית לא היתה אופיינית לימי-הביניים, אך היא מופיעה במקרים נדירים. צורת ריבוע, בניגוד לצורת מעגל, מסמלת אופי יציב.
דוגמא יוצאת דופן לתכנית קרקע מימי-הביניים, היא התכנית האידיאלית של מנזר סן גאלן הקרולינגי שאותו הזכרתי כפרק בנושא האדריכלות הקרולינגית. מערך מבני האבן של המנזר היה דומה לעיר קטנה המספקת את צרכיה. זוהי תכנית גיאומטרית אשר מלבן מהווה בה בסיס לחלוקה. בבסיס התכנית, שימוש בקווים ישרים ובזוויות ישרות. תכנית המנזר נותנת מושג, לא רק לגבי תכנית הכנסיה, אלא גם לגבי הבניינים שנועדו להוראה ולטיפול בחולים. בתכנית המנזר אנו מוצאים דורמיטוריום – הבניין שנועד ללינת הנזירים, אורווה גדולה, בתי-הארחה, חנויות, בנייני מחסן ועוד. הצורה המלבנית הבסיסית של התכנית, והמערך הכולל של התכנית, מקורם במורשת הרומית של תכנון מבצרים ומחנות צבאיים. תכנית סן גאלן היא הדוגמא המוקדמת ביותר הקיימת לתכניות ששרדו מימי-הביניים. זוהי תעודה אשר ללא ספק מייצגת רבות שלא שרדו.
צורת העיר העגולה אשר נועדה להגנה נזנחה במאה ה-13, והצורה האורתוגונלית השתלטה על אירופה של המאה ה-14. סוחרים יסדו ערים כדי שיוכלו לעסוק במסחר באופן חופשי. בערים רבות בדרום-צרפת היו בסוף ימי-הביניים רחובות שנשאו שמות הנקשרים לזוית ישרה. רחוב בשם "רי דרואט" (Rue Droite שפירושו "רחוב ישר") נמצא בעיר ניס (Nice), ובאז'ן (Agen) קיים רחוב בשם "רחוב הזווית הישרה" Rue de L’angle Droite) ). רחובות אלה אינם תמיד ישרים כפי שמעיד עליהם שמם. שמותיהם מבטאים, אולי, העדפת רחובות כאלה.
רחובות, צמתים וכיכרות
הערים בימי הביניים היו למרכזי שליטה על שטחים חקלאיים אשר לגבולותיהם ניתן היה להגיע בהליכה של חצי יום. אמצעי התחבורה העיקרי היה הרגליים, ומערכת הרחובות התאימה, יותר מכל, להליכה ברגל. הצורה האופיינית של רחובות היתה קו מפותל. הם היו בעלי אופי בלתי רשמי ואינטימי.
קמילו סיטה בהתייחסו (בסוף המאה ה-19) לרחובות ימי-הביניים, מציין שהם היו יחידה סגורה. יש, לדעתו, תחושת נוחות במקום שבו המבט אינו אובד באינסוף. לכבישים, או נכון יותר לומר, למדרכות, היה רוחב משתנה כדי להקל על תנועת ההמון, ולעשותה נוחה וטבעית. באזורים המרכזיים הורחבו הרחובות.
במאה ה-12, רחוב ברוחב שלושה מ' הספיק לתנועה בפריס. בערים החדשות שבהן היתה הקרקע יקרה, הגיע רוחב הרחוב, לעתים קרובות, לשמונה מ'. היו מקומות שבהם הגיע רוחב הרחוב גם לעשרה ולאחד-עשר מ'. בערים העתיקות, רוחב הרחוב בדרך כלל לא עלה על מטר אחד. כך היה גם בפריס לפני השינויים שנעשו בה במאה ה-19. בבריסל כינו רחוב כזה בשם "רחוב של איש אחד", כי רק אדם אחד יכול היה ללכת בו, ולא ניתן היה לעקוף אותו. הרחובות הצרים אפשרו פעילות נוחה מחוץ לבית, בכל עונות השנה. בקיץ הם הגנו על הולכי הרגל מפני השמש, ובחורף, הגנו מפני רוחות וגשם.
צעד ראשון בימי הביניים להפיכת סמטאות העיר לרחובות, נעשה על-ידי פיליפ-אוגוסט שמלך בצרפת בשנים 1180-1223. על-פי הביוגרף שלו, יום אחד בשנת 1184, ניצב בחלון ארמונו כאשר מרכבות נתקעו בבוץ. הצחנה שפלט הבוץ גרמה למלך תחושת אי-נוחות רבה, ואז ציווה על ראש העיר פריס לרצף את הרחובות ואת הכיכרות הציבוריים "באבנים חזקות וקשות". הרחובות רוצפו באבנים גדולות בגדלים שונים, ששרידיהן נמצאו, וחלקם נשמר בגן המוזיאון של קלוני (Cluny).
. לכל רחוב היתה זהות משלו, אך שמות רחובות החלו להופיע רק במאה השלוש-עשרה, והעידו על התקדמות בתחום האורבניזם. לפני כן, היו שמות לרחובות במקרים יוצאי דופן. בטקסטים שונים, מופיעים שמות רחובות כבר בשנת 970. השדרות הפשוטות, הסמטאות והדרכים הקרובות לפרברים, נותרו אנונימיות.
לרבים משמות הרחובות מימי-הביניים היתה הסיומת "gate", שהיתה מוקדם יותר "gath", כמו קרוסגייט (Crossgate) ואלוורטונגייט (Alvertonegate) בעיר דורהם שבאנגליה. מקור המילה "גייט" הוא בתקופת כיבוש הויקינגים שבשפתם משמעות המילה "Geate" היתה "רחוב". לעתים מעידים שמות הרחובות על מאפיינים גיאוגרפיים כמו רחוב סאות' (South Street) אשר היה רחוב ראשי בדורהם שהוביל דרומה.
שמות של רחובות מימי הביניים, שרבים מהם שרדו עד ימינו, מעידים על התפקיד שמילאו באותה תקופה. בלונדון, רחובות בשמות כמו היימרקט (Hay Market), קומרקט (Commarket ) ופאולטרי (Poultry) מעידים על תפקידם בעבר ככיכר שוק. הצורה הפשוטה ביותר של כיכר שוק שנמצאה בדרך כלל בערים הכפריות הקטנות, היתה קטע רחב וארוך ברחוב. היו מקומות שבהם נהרסו בתים כדי לפנות מקום לשוק. דוגמא לכך, היא כיכר סנט לואי במץ (Metz), המהווה הרחבה מקומית של רחוב החלפנים. שמה היה אז "כיכר החלפנים". הכיכרות של ערי ימי-הביניים אשר התפתחו באופן ספונטני הן בדרך כלל נעדרות צורה סדירה. היו בהן שתי צורות שולטות: מרובעת ומעוגלת. פחות נפוצה היתה צורת משולש, כדוגמת כיכר דופין ((Dauphin בפריס. צורת המשולש נוצרה בדרך כלל ממפגש של שלושה רחובות, כמו בערים האנגליות סוונאוקס (Sevenoaks) ואורמסקרק (Ormskirk). לעתים היתה לכיכר השוק צורת צלב, כמו בוורינגטון (Warrington) ובמיידסון (Maidson) שבאנגליה.
הצמתים של הרחובות הראשיים בערי ימי הביניים נחשבו לסמל קדוש, ואנשים התרגלו לרעיון שהסדר העירוני מתקשר לסדר העולם. הצלב האופייני שיצרו הקרדו והדקומנוס, נראה בערים גלוסטר (Gloucester) ובעיר צ'יצ'סטר שבה נשמרו עד היום הצירים המרכזיים.
העיר גלוסטר עם צומת הקרדו והדקומנוס במרכז
מרכז החיים בעיר היה בכיכרות. כפי שהכנסיה תפסה את מקום המקדש מהעת העתיקה, את מקום הפורה (רבים של פורום) תפסו הכיכרות ליד בית-העירייה, ליד הקתדרלה, וליד מבנים ציבוריים אחרים. היו אלה כיכרות בלתי פורמליות, אך מרשימות, אשר שימשו למפגשים ציבוריים, לטקסים ולמסחר, כפי ששימש הפורום בעת העתיקה.
הכיכר שלפני הקתדרלה היתה בדרך כלל גדולה דייה כדי לאפשר מבט על חזית הכנסיה בשלמותה. כאן נהגו הגילדות להקים במות להצגת המחזות הדתיים. פה גם נענשו פושעים וכופרים בשריפה על מוקד, או הועלו לגרדום.
אופייני לכיכר מימי-הביניים, היה עץ אחד, עץ מבודד שניצב בה, בניגוד למקובל בימינו. הביטוי הצרפתי "חכה לי מתחת לעץ הבוקיצה" ("attendez moi sous l’orme") ממחיש זאת. בימי-הביניים העדיפו עצים מבודדים. כך, אנו מוצאים בפריס את "רחוב העץ היבש" (La Rue De L’Arbre Sec). באביניון, בכיכרות רבות מוצאים עץ אחד בלבד. בכיכר סן פייר באביניון היה עץ בוקיצה מאז 1158. כיכרות קטנות כאלה נראו גם בונציה ובערי יוון.
חלוקת העיר לאזורים
היום נוטים האורבניסטים לחלק את העיר לאזורים על-פי הפונקציה שלהם: תעשייה, מסחר ומגורים. חלוקה כזו אנו מוצאים כבר בימי-הביניים. במכתב שכתב אב מנזר בריימס לאב מנזר סן דני, המתאר את העיר רטיסבון (Ratisbon) במאה ה-11, הוא מספר שהעיר המחולקת לשלושה חלקים: רובע הכמורה (Pagus Clericum), רובע המגורים ((Pagus Residos, והרובע המסחרי (Pagus Mercatorum).
מפת השווקים של העיר מונפלייה חלק משמות רחובות הערים מימי-הביניים נותר עד ימינו ומעיד על חלוקת העיר לאזורים על-פי עיסוקם של התושבים שגרו בהם. בפריס, למשל, נמצא שמות רחובות כמו "בית האריגים הישן"(Vieille Draperie), "בית האריגה הישן" ( Vieille Tisseranderie), "בית המטבע הישן" (La Rue De La Vieille Monaie). אזורי בתי-מטבחיים וחנויות קצבים, היו תמיד מבודדים. במאה התשיעית, בסן ריקייה, פועלים ובעלי מלאכה רוכזו על- פי מקצועותיהם סביב המנזר. היה "רחוב הסוחרים", "רחוב פועלי המתכת", "רחוב הסנדלרים" ועוד. בלימוז' בתחילת המאה ה-20, רחוב הקצבים היה עדיין מאוכלס, כמעט כולו, בקצבים. במקרה של הקצבים התערבות השלטון במיקום עסקיהם נבע ממניעים של היגיינה ציבורית. בערים אנגליות שרדו שמות רחובות, כמו רחוב שוק הדגן (Corn Market Street), רחוב החלב ((Milk Street ורחוב הלחם (Bread Street).
חלוקה נוספת לאזורים בעיר, היתה חלוקה אתנית. הגטו הוא הדוגמא המוכרת ביותר לכך. ייחוס רובע מיוחד ליהודים, הופיע במקור, בביזנטיון. הגטאות הראשונים נמצאו בסלוניקי ובקונסטנטינופול, באימפריה המזרחית. המילה "גטו" מקורה בצו שהוצא בונציה בשנת 1516 להקמת "גטו חדש" (Ghetto Nuovo ) וחייב את היהודים לגור באי קטן עם שתי כניסות שניתן היה בקלות לסגור אותן עם שקיעת החמה. אי זה היה רחוק ממרכז העיר ונועד להגן על היהודים מהאוכלוסייה הלא-יהודית העוינת. המילה "גטו" קיבלה מאוחר יותר משמעות רחבה יותר שכללה גם בידודן של קבוצות אתניות אחרות.
בדרך כלל, הגטאות לא היו סגורים. בסלוניקי היה רובע יהודי, רובע תורכי ורובע צרפתי. רעיון הגטו עבר למערב. בפריס היה רחוב של יהודים, כפי שהיו רחוב של לומברדים ורחוב אנגלי. הרבעים היהודיים היו בדרך כלל בתחום העיר המבוצרת, אך בקצה שלה. "רחובות יהודיים" אחדים נמצאו ליד רבעים תעשייתיים. ההבדל בין היהודים ובין קבוצות אתניות אחרות, היה שהיהודים היו הקבוצה האתנית היחידה שחויבה לגור ברובע שיועד לה, על-פי חוק.
תופעה של התרכזות קבוצה אתנית באזור מסוים בעיר, מוכרת לנו גם היום. אנו מוצאים עיר סינית (Chinatown) בניו יורק, בסן פרנציסקו ובלונדון, כפי שאנו מוצאים רובע של אפרו-אמריקאים (הרלם (Harlem) בניו יורק.
סוג נוסף של חלוקה לאזורים בערי ימי הביניים היה חלוקה על-פי מעמד חברתי. בני המעמד הגבוה התיישבו קרוב לבניינים הדתיים והמנהליים שהיוו את מרכז היישוב, והעניים נדחקו אל הפריפריה. מרקם כזה אפיין ערים איטלקיות, כפי שאפיין את פריס, וערים צפוניות אחרות. לערים האנגליות הקטנות היה מבנה שונה. הן נבנו משני צדדיו של רחוב ראשי אשר הורחב בקטע מסוים ששימש כשוק. ההיררכיה החברתית השתקפה במרחק מהרחוב הראשי, יותר מאשר בקרבה למרכז. בתי-המגורים של בני המעמד החברתי הגבוה יותר, היו קרובים יותר לרחוב הראשי.
אולני (בקינגהמשייר) עיר שבה רחוב מרכזי שהשוק
והכנסייה ממוקמים לאורכו
איכות הסביבה וחזות העיר
עד המאה ה-14 היו הערים מוקפות בשטחים כפריים, דבר ששמר על בריאות התושבים. לתושבים רבים בעיר היו גנים פרטיים ועיסוקים כפריים. השפעה כפרית חזקה ניכרה בתכניות הערים בימי-הביניים המוקדמים. בתקופה זו, בערים שלא שמרו על הבסיס הרומי שלהן ולא הוגבלו על-ידי מגבלות טופוגרפיות, נמצאו גנים בחלקים האחוריים של הבתים. היה מקובל לבנות שורות של בתים. בתוך העיר היו לעתים שדות מרעה, גנים ובוסתנים, כפי שהם נמצאו ב"פרברים" מחוצה לה.
הערים בימי-הביניים היו מרווחות הרבה יותר מכפי שאנו מתארים לעצמנו. היו בהן רחובות שוק רחבים, אגמים קטנים, בארות, נהרות, מרחבי עשב וגנים מכל הסוגים. בלונדון היו גנים קטנים רבים שהופרדו על-ידי חומות וגדרות שבתחומם גידלו בעלי הבתים פירות וירקות. רק בימי-הביניים המאוחרים, גברה הצפיפות, ומעט מאוד בתים נבנו עם גנים צמודים. לכל כנסיית קהילה היתה חצר. למגדל של לונדון (Tower of London) היה גן וכרם שהשתרעו בין הארמון המבוצר ובין חומת העיר. גנים גדולים בעיר היו בדרך כלל בצורת ריבוע או מלבן.
ערי ימי-הביניים היו סואנות, והתנועה בהן גברה הודות לניצול כוח הסוס. סלילת רחובות, בניית גשרים, חומות ושערים לעיר, נחשבו לעבודות העירוניות היוקרתיות ביותר של התקופה. גשרים רומיים שהיו מעטים מדי, ולעתים במצב ללא תקנה, הוחלפו בגשרים חדשים
בצרפת, עבודות לשיפור העיר בוצעו בדרך כלל ביוזמת השליט. בפריס היה זה המלך אשר יזם עבודות ציבוריות בה וחוקים לשיפור תנאי החיים בעיר. בנו הבכור בן ה-14 של המלך לואי השישי, נהרג ב-1130 בנפלו מסוס שחזיר גרם למעידתו. המלך, באבלו, אסר על שוטטות חיות בעיר.
בתקופת המלך פיליפ-אוגוסט ריצוף הרחובות הביא בעקבותיו ניסיונות לניקוי העיר. נאסרה מציאותם של חזירים בתחומי חומות העיר. כל חזיר שנמצא, הומת, וקנס הוטל על בעליו. כמו כן, נדרשו התושבים לסלק את האשפה שלפני בתיהם, ולהעבירה אל מחוץ לעיר.
ברוב הערים הגדולות היה ריצוף במאה ה-14. עדות לכך נמצאת בערים טרואה (Troyes), אמיין (Amiens ) דיז'ון (Dijon) ועוד. באביניון, מ-1376 עד 1391, הקדישה העיר חלק מהכנסותיה לעבודות ריצוף. בפירנצה החל ריצוף העיר ב-1235, ובלובק (Lübeck ) ב-1310. עד 1339 היתה העיר פירנצה כולה מרוצפת. בסיינה רוצפה הכיכר המרכזית, פיאצה דל קמפו, בשנים 1333-4.
בעיר דורהאם, בימי הביניים, האחריות לתיקון ולאחזקה ברחובות, היתה בידי האדונים הפאודליים ובידי הבישופים. אלה דאגו לאזורים האינדיבידואליים שבהם שלטו. אין עדות לכך שהבישוף תרם לתיקון רחובות מחוץ לאזור שלו. בערים אחרות, האחריות על הרחובות נפלה על בעלי הבתים הסמוכים להם. היו תושבים שבנו את קטע הרחוב שלהם גבוה מזה של שכניהם. כך, מפלס הרחובות עלה שוב ושוב עד שהגיע לגובה 6 מ' מעל הרחובות הרומיים הקבורים תחתיהם. בלונדון ניתן למצוא רחובות כאלה. בתקופת שלטון המלך אדוארד הראשון (שלט 1272 -1307) הופקדה האחריות על תקינות הרחובות למועצות הערים שבנו דרכים חדשות על גבי הישנות.
העיר קיימברידג' (Cambridge) שבאנגליה היתה בימי-הביניים מאוד מלוכלכת, ורחובותיה לא היו סלולים. ב-1330, מרצי האוניברסיטה התלוננו על כך לפני המלך. ראש העיר ופקידי בית-המשפט דרשו שכל תושב יסלול את חלק הכביש הקרוב לביתו. כך היו אמורים תושבי קיימברידג' לסלול את כבישי עירם. זו היתה גם הדרך שבה נסללו הכבישים בימי שלטונם של הנרי השמיני (1509-1547) וג'ורג' השלישי (1760-1820).
החוש לסדר ולניקיון שהיה זר לכפר, והחל להתחזק בעיר, לא פתר את הבעיה האקולוגית שנבעה מחוסר איזון בין צפיפות האוכלוסייה ובין רמת ההיגיינה הציבורית. סניטציה היוותה בעיה מתמדת בערים רבות בימי הביניים. תעלות פתוחות זרמו ברחובות הראשיים. אורוות רבות היו פתוחות לכיוון הרחוב, וערמות של זבל נערמו במעברים. בבתים לא היו בתי-שימוש ולא היה ביוב. הצואה והלכלוך הושלכו לרחוב או לתעלה. התוצאה היתה התפרצויות תכופות של מגפות, וצחנה שלא פסקה עד המאה ה-19.
רוב התושבים החזיקו ברשותם חזירים שהיו זולים ומקור מזון נוח. בהיותם של הבתים קטנים, ובהיותם של הגנים קטנים עוד יותר, חזירים שוטטו ברחובות כדי לחפש מזון והיו למטרד. עם זאת, היתה בהם מידה רבה של תועלת. הם שימשו יחד עם הכלבים כמנקי רחובות עד 1850. כך היה גם במנצ'סטר ובניו יורק. רוב הפסולת היתה אורגנית ונרקבה באדמה. שרפות שפרצו שימשו כקוטלי חיידקים.
תשומת-לב רבה ניתנה, לעתים, למראה אחיד של חזיתות הבתים. מאז 1297, קבעה תקנה בסיינה שכל החלונות הפונים לכיכר יהיו בעלי עמודים קטנים, וללא כל בליטות. המטרה היתה ליצור מראה אחיד לחזיתות הבתים הפונים אל הכיכר. מפרי התקנות נידונו לקנס. מאה שבעים שנה מאוחר יותר, היה החוק עדיין בתוקפו.
בתי המגורים בעיר הימי ביניימית נבנו בדרך ככל בעץ, דבר שגרם להרס של ערים רבות כתוצאה משריפות. בערי גרמניה, בימי-הביניים המוקדמים, הבניינים בפינות הרחובות נבנו באבן, כדי למנוע התפשטות שריפות. בנייה מאבן התפתחה באיטיות, ובתחילה שימשה את האצולה ואת בעלי האמצעים.
העיר כסמל
כפי שבציור, בפיסול ובאדריכלות בימי-הביניים, היתה חשיבות מרכזית לסמלים, כך היה גם בהתייחסות לעיר. אוגוסטינוס הקדוש כתב את "עיר האלוהים". קין, החקלאי הראשון, אחרי שרצח את הבל, ייסד את העיר הראשונה, ממזרח לעדן. המייסד הראשון של עיר, רצח את אחיו. על-פי אוגוסטינוס, העיר הראשונה היא בית של פשע וקללת האל.
בכתבים הקדושים לנצרות נעשתה הבחנה ברורה בין העיר החוטאת בבל ובין עיר הקודש, ירושלים. בבל היא עיר ארצית, עיר השטן שפירוש שמה הוא אי-סדר, בלבול. ירושלים היא העיר השמימית, האויבת של בבל. על-פי אוגוסטינוס, בעיר הארצית, הטוב הוא זמני, והשלווה היא ארצית. לעומתה, העיר השמימית היא עיר שבה השלווה נצחית. רומא, על-פיו, היתה סמל של הבלים וחומריות.
העיר ירושלים השמימית מוצגת בכתבים וביצירות האמנות בימי הביניים, כניגוד לעיר החוטאת בבל המתוארת בהתגלות (האפוקליפסה) של יוחנן כ"מעון שדים ובית כלא לכל רוח טמאה" (יוחנן י"ח 2 (.הניגוד בין בבל ובין ירושלים מוצג בבית הכנסת בדורא ארופוס שבו המקדש היהודי ומקדש אל השמש מבטאים ניגודים דתיים ומוסריים. בכתבים הנוצריים, בבל היתה לעיר של אנטיכריסט, סמל של רוע, אכזריות והתרברבות אנושית. לעומתה, ירושלים היא עיר הקודש. הבסיס לתיאורי העיר ירושלים ובית המקדש נמצא בחזון יחזקאל בספר יחזקאל (מ'-מ"ג), בספר מלכים א (ו'- ז') ובדברי הימים ב' (ג').
יוחנן, בחזיון ההתגלות שלו, יוצר הד לחזון יחזקאל המציין את מידות ירושלים השמימית. בחזיון זה, המלאך מדד במוט זהב את העיר, את שעריה ואת חומותיה. לעיר צורת קובייה – אורכה שווה לרוחבה ולגובהה. באפוקליפסה מוזכרים שני מקדשים: אחד שמימי ואחד ארצי. כל הטכסטים מדגישים את חשיבות הריבוע במקדש. העיר עצמה עשויה זהב טהור (ההתגלות, כ"א, 18). היא ריבועית, והמקדש, אף הוא, ריבועי. השוויון בין ארבע הצלעות, מסמל את הקוסמוס. ארבע האומנות בפינות מסמלות את ארבעה היסודות.
בימי-הביניים, ירושלים השמימית מתוארת באדריכלות, בפיסול ובציור. בניגוד להצגתה כעיר ריבועית בכתבי הקודש, נהגו לצייר אותה בצורת עיגול שהוא סמל אלוהי הרומז על חיים שלאחר המוות. צורה זו של העיר, נראית במפות רבות של ארץ-ישראל. שטחה העגול של ירושלים מחולק לארבעה רבעים על-ידי שני צירים מרכזיים החוצים, זה את זה, בזווית ישרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה