אדריכלות העידן התעשייתי
רקע היסטוריבמונח "העידן התעשייתי" הכוונה כאן לפרק הזמן שנמשך מאמצע המאה התשע עשרה ועד שנות השישים המאוחרות של המאה העשרים. בפרק זמן זה נכללת התקופה אשר מקובל לכנותה "מודרניסטית" (להבדיל מ"מודרנית" שמשמעותה המילולית היא "עכשווית") שנמשכה מאז שנות השלושים של המאה העשרים ועד שנות השישים של המאה העשרים.
לצד התפתחות התעשייה והיצור במאה ה-19, נוצרה תרבות חדשה של צריכה. החלה מכירה באמצעות חנויות כולבו שהחידוש בהו היה באפשרות לקנות כמעט כל מוצר תחת אותה קורת גג. חידושים נוספים שהציעו חנויות הכולבו היו מחירים קבועים המוצגים לעיני כול, ואפשרות למדוד בגדים. שיטות מכירה אלו הביאו לגידול במכירות, ולשינוי משמעותי בסגנון החיים של בני התקופה. לנשים שלא היה מקובל לראותן לבדן ציבור, ניתנה הזדמנות לצאת מהבית ולערוך קניות בעצמן.
בעקבות המהפכה התעשייתית ובעקבות השינויים בהרגלי הצריכה, גבר הביקוש לחומרי גלם ולמוצרים מוגמרים. הצורך בשווקים לקניית חומרי גלים ולמכירת מוצרים מוגמרים, האיץ במידה רבה את האימפריאליזם. הקיסרות הבריטית התרחבה והשטחים שסיפחה אליה הפכו לחלק מחבר העמים הבריטי. צרפת השתלטה על חלקים מאפריקה וממזרח אסיה. התחרות האימפריאליסטית בין מדינות אירופה גרמה לשנאה רבה ביניהן שהובילה בסופו של דבר לשתי מלחמות עולם במחצית הראשונה של המאה העשרים.
גאווה לאומית ושאיפות לאומיות-כלכליות הביאו לגיבוש שני מחנות חמושים ועוינים של המעצמות האירופאיות הגדולות בתחילת המאה העשרים. הגרמנים היו גאים במיוחד בהישגיהם של מדענים, ממציאים, היסטוריונים, אמנים וסופרים בני ארצם. הם הקימו ברית עם אוסטריה-הונגריה.ואיטליה, ושאפו להרחיב את השפעתם בארצות הבלקן ובתורכיה. צרפת אשר הייתה גאה בהישיגיה התרבותיים ובצבאה ורצתה להחזיר לעצמה את מחוזות אלזאס ולורן שאבדו לה בתבוסתה מ-1870, התחברה בברית עם רוסיה ואנגליה. השאיפות האימפריאליסטיים של מדינות אירופה היו גדולות, עד כי מלחמה הייתה בלתי נמנעת.
העילה הישירה למלחמה הייתה רצח יורש העצר האוסטרי פראנץ פרדיננד(Franz Ferdinand) ב-28 ביוני 1914, על-ידי סרבי שלחם לשחרור הסרבים מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. בעקבות הרצח שאירע בסרייבו שבבוסניה, אוסטריה הציבה תביעות מרחיקות לכת לסרביה שהייתה המדינה הבלקנית היחידה העוינת להתפשטות הגרמנית. כניעת סרביה לתביעות הייתה הופכת אותה לבת חסותה של אוסטריה. התנגדותה הביאה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה שב-1917 ארצות-הברית הצטרפה אליה כדי להבטיח דמוקרטיה בעולם.
במלחמה שהסתיימה בסתיו 1918, כאשר ברית המדינות שלחמו לצד גרמניה, ביקשו שביתת נשק, נהרגו כעשרה מיליון חיילים ונפצעו כעשרים מיליון.חיילים. ב-1919 התכנסה ועידת שלום בפריז שבה נחתם חוזה ורסיי אשר הטיל על גרמניה עונשים על חלקה במלחמה ועל אחריותה לה. תקנות בחוזה נועדו להבטיח שגרמניה לא תפתח שוב במלחמה.
ברוסיה, גידול ניכר באוכלוסייה בשנים 1860-1914, מחסור במזון, חוסר שביעות רצון של העובדים ומספרם העצום של ההרוגים בשדה הקרב, גרמו למהפכה הקומוניסטית ב-1917. המפלגה הקומונוסטית השתלטה על המדינה. הצאר ניקולאי השני ומשפחתו נרצחו ב-1918 והייצור הולאם. את הדיקטטורה הצארית החליף משטר טוטאליטארי של דיקטטורה קומוניסטית.
סיוען של ארצות-הברית, צרפת ויפן, לאנטי-קומוניסטים בזמן המהפכה, הביא לפתיחתה של מלחמה קרה (עוינות ללא עימות צבאי) בין ברית המועצות ובין ארמות הברית. ההבדלים האידאולוגיים בין שתי המעצמות הגבירו את היעדר האימון ביניהן. ארצות-הברית חשישה מהתפשטות הקומוניזם, וברית המועצות חשישה מהקפיטליזם.
ארצות-הברית שתפסה במאה העשרים את מקומה של אנגליה בעוצמתה, בעושרה ובשגשוגה, נקלעה בסוף שנות העשרים של המאה העשרים למשבר כלכלי שנמשך עשר שנים. תחילתו של המשבר הייתה ב-29 באוקטובר, 1929, היום שבו נפלו שערי המניות לאחר שגאו בשנות העשרים והגיעו לשיאים שלא היה מאחוריהם ערך אמיתי. התפוצצות ה"בועה" הזו הביאה לשפל כלכלי גם באירופה.
המשבר הכלכלי באירופה נבע גם מהחובות העצומים שנדרשו הממשלות של מדינות אירופה להתזיר לאחר שלוו אותם כדי לממן את המלחמה. הכספים הוחזרו תוך הדפסת כסף, דבר שגרם לאינפלציה. צרפת ואנגליה התאוששו, אך בגרמניה אשר בסוף מלחמת העולם הראשונה הייתה לרפובליקה שניסתה לקיים דמוקרטיה, דהרה אינפלציה (המארק ירד לאלפית הערך שהיה לו לפני המלחמה) שהביאה להרס כלכלי לגרמנים רבים.
המצב הכלכלי הקשה בגרמניה שימש רקע נוח להקמתה של מפלגה חדשה, המפלגה הנציונל-סוציאליסטית.בהנהגת אדולף היטלר (Adolf Hitler) (1889-1945). כאשר ישב בכלא בעקבות נסיונו למרוד נגד הרפובליקה, כתב היטלר את ספרו "מיין קאמפף" שבו ניסח את תוכניתו הנאצית. בצאתו מהכלא ניצל את מצוקתם הכלכלית של רבים שהצטרפו למפלגתו. ב-1933 מונה לקנצלר גרמניה, ותוך חודשים אחדים היה לפירר, הדיקטטור של הרייך השלישי. כל מפלגות האופוזיציה בוטלו והמפלגה הנאצית שהייתה היחידה במדינה, החלה ברדיפת היהודים.
באיטליה, עליית מחירים קיצונית ותחושת אי-ודאות, שימשו קרקע פוריה להפיכה שלטונית. ב-1919, כינס בניטו מוסוליני (Benito Mussolini) (1883-1943), עיתונאי סוציאליסטי ופצוע מלחמה לשעבר, אספת חיילים שנועדה להוציא את איטליה ממבוכתה. הוא הקים "תאים לוחמים" ("פאשי די קומבטימנטו" Fasci di Combattimento) שב-1922 תפסו את השלטון בכוח. באמצעים אלימים הצליח השלטון הפשיסטי להגדיל את ייצור המזון, להוריד מחירים ולהקטין את האבטלה.
ב-1938, המדינות הדמוקרטיות התאחדו.לגוש אחד נגד גרמניה ואיטליה הטוטליטריות. היה צורך במלחמת עולם כדי להבטיח אורח חיים דמוקרטי. שאיפות אימפריאליסטיות של גרמניה, איטליה ויפן (שפלשה לסין כברב-1937), הביאו לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
המלחמה החלה עם ההתקפה הגרמנית על פולין ב-1 בספטמבר 1939, והסתיימה ב-1945, עם כניעתן של גרמניה ויפן. הייתה זו המלחמה האיומה ביותר בהיסטוריה. השלטון הנאצי הביא למותם של כחמישים מיליון איש, ובהם שישה מיליון שהיוו שני שליש מאוכלוסיית יהודי אירופה.
האירועים בין השנים 1914-1945 שבהם נהרגו אנשים במלחמות, בשיעור שלא דמיינו אותו בתקופות קודמות, גרמו לתחושות חרדה, מרירות, ויאוש. קרסו האלים הגדולים: האדם, אלוהים, ההיגיון, המדע והקידמה.
ב-1945 הוקם ארגון האומות המאוחדות שנועד להשכין שלום בעולם. הוקמו בו ארגונים לשיתוף פעולה בינלאומי בתחומי כלכלה, חינוך תרבות, בריאות וסיוע לעמים נפגעים.
השנים שלאחר המלחמה היו קשות מאוד למדינות אירופה שהשתקמו כלכלית בסיועה הכלכלי של ארצות-הברית. בגרמניה ובאיטליה, משטר דמוקרטי החליף את הדיקטטורה.
שנות החמישים היו לשנות שגשוג ושפע. גרמניה, צרפת ואנגליה, נבנו מחדש. מדע וטכנולוגיה הביאו לשינויים חברתיים. אירופה הגבירה את הייצור התעשייתי. יוצרו כמויות אדירות של מוצרים ובזול. מוצרים כמו טלפון, מכונת כביסה ומזגן הפכו את החיים של החברה המערבית לנוחים יותר. המכונית הפכה לאמצעי התחבורה החשוב ביותר טיסות הפכו את העולם ל"קטן" יותר. אמצעי תקשורת המונים כמו רדיו וטלביזיה אפשרו העברת מסרים פוליטיים רבי-השפעה באופן שלא נודע כמותו בעבר. רמת החיים עלתה. היו אלה שנים של אופטימיזם ותקווה בעולם המערבי. הייתה אמונה רבה בטכנולוגיה ובאידאולוגיה של השלטון.
מחשבת העידן התעשייתי
הפילוסופים המודרניסטים, אשר התבססו על הגות עידן התבונה, האמינו בתבונה האנושית ובכוח המחשבה. במידה זו או אחרת, אופטימימיות שלטה בגישותיהם. התפיסה הייתה שתבונה תפתור בעיות, תשפר את החברה ותביא אותה לשלמות.
בעידן התעשייתי, כמו בעידן התבונה, המדע נתפס כמוחלט והאמת כנצחית. הפילוסופים בתחילת המאה העשרים, נטו לשאוף לאובייקטיביות ולאמת אוניברסלית. הם ניסו להגיע להגדרות אחידות של מושגים כמו אמנות, דת ויצירתיות, אך כל מה שלא התאים לגישתם, נתפס כשקר, כזיוף או כאשליה. היה זה פישוט של המציאות. האידאולוגיה קיבלה מעמד של התגלות האמת.
תיאוריית היחסות של איינשטיין (Einstein) (1879-1955) מ-1905, שעל-פיה זמן וחלל הם יחסיים לנקודת המבט של הצופה, גילוי הקרינה הקוסמיתב-1912, והגילוי של ארנסט רותרפלד (Ernest Rutherford) (1871-1837)ב-1911 שהאטום ניתן לחלוקה, ערערו תפיסות עולם מקובלות.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה, היה גם משבר אמונה. עלו שאלות כמו איפה אלוהים? היכן התבונה? לאדם היה צורך להאמין במשהו. היה צורך בסדר. בזמן שבו הייתה תחושה גוברת של יאוש וחוסר אונים, נולד דורחדש של הוגים שקראו לעצמם אקזיסטנציאליסטים. האקזיסטנציאליזם(existentialism) המיוחס למרטין היידגר (Martin Heidegger) (1899-1796) זכה בפרסום אחרי 1945, הודות לתלמידו, הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר(Jean Paul Sartre) (1905-1980).
האקזיסטנציאליסטים האמינו ביכולתו של האדם לפתור את בעיותיו. אישיות האדם צריכה להיות חופשיח וייחודית ללא הכוונת כוחות חיצוניים. החברה מנסה תמיד להפוך את האדם לחלק מקבוצה (של גזע, דת, אומה, אסכולה), אך על האדם להיות חופשי,.ליצור ולהתחדש על-פי רצונו. האקזיסטנציאליסט אינו מכתיב במה להאמין וכיצד לפעול. האמונה היחידה שלו היא בפרט שקיומו הוא תמיד ייחודי, מיוחד ואינדבידואלי. על האדם להיות אמיתי ונאמן לדעותיו. עליו לבחור בלב שלם, ולהיות אחראי לתוצאות הבחירה שלו. הבעיה היא שרוב האנשים אינם מממשים את חירותם.
על-פי האקזיסטנציאליסטים, עולם ההתנסויות קרוב יותר למצב של חלום מאשר לתיאור מדעי. חלל שחיים בו להבדיל, מחלל פיזי וגאומטרי, הוא חלל של התנסות – חלל אקזיסטנציאלי. זהו חלל המבוסס על משמעויות וערכים שמשתקפים בו על-ידי פרט או קבוצה באופן מודע או לא מודע. בחלל האקזיסטנמיאלי, עוברים מצד אחד זכרונות והתנסויות של הפרט, ומצד שני, יש בו מאפיינים המשותפים לקבוצות ואף לאומות. מאפיינים אלה יוצרים ישויות קולקטיביות ותחושת יחד. דרך ערים ובניינים, אנו יודעים וזוכרים מי אנחנו ולאן אנו שייכים.
בשנות החמישים והשישים בלטו הפילוסופים הסטרוקטואליסטים. הסטרוקטואליזם, מקורו, בהגותו של הבלשן השוויצרי פרדיננד דה סוסיר(Ferdinard De Saussure) (1857-1913) שיצר הבחנה בין שפה (langue) ובין דיבור (parole), זאת אומרת, בין שפה כשיטה, ובין ביטוי אישי. את סוסיר העסיקו המילים כ"סימנים". הסימן עשוי מהצורה שהוא מקבל (signifiant) ומהתוכן והמשמעות שהוא מייצג (signifi). לגבי סוסיר, הקשר בין שני אלמנטים אלה הוא שרירותי. אין קשר קבוע, למשל, בין המילה cat (חתול), ובין החיה אליה מתייחסת המילה בשפה האנגלית. בשפות אחרות ישתמשו במילים אחרות. משמעות הסימן מוגדרת על-ידי מה שאינו. כך, חתול הוא חתול, מפני שאינו כלב. העקרון של ניגוד הוא בסיסי בסטרוקטואליזם, וניתן לראות את העולם כמערכת של ניגודים; של ניגודים בינריים, כמו תאוריה/מעשה, פנים/חוץ, זכר/נקבה וכדומה.
הסטרוקטואליסטים טענו שלכל החברות והתרבויות קיים מבנה משותף וקבוע. הבלשן נועם חומסקי (Noam Chonsky) (1928-) הציג מבנה עמוק של דקדוק אוניברסלי שקיים מתחת לפני השטח של שפות שונות בעולם. תאוריות כמו זו מובילות למחשבה שלתרבויות העולם יש מבנה עמוק המשותף לכל האנושות. גישה זו מתחברת לגישת האדריכלים המודרניסטים שעיצבו בניינים שנתפסו בעיניהם כמתאימים לאדם באשר הוא, אם בניו-יורק, בפריז או בהונג קונג, ללא קשר לתרבות המקומית.
הפילוסופיה של עידן התבונה ששאפה לארגון חברתי אשר בו פרטים יכולים להסדיר במשותף את ענייניהם על-פי צרכיהם, הפכה לתאוריה חברתית. לסוציולוגים שתחום עיסוקם (מדע הסוציולוגיה) התמסד רק בשנות התשעים של המאה ה-19, הייתה תחושה שהעולם מתפתח ומתקדם, ושהם תורמים לאבולוציה זו. האידיאל החברתי של המודרניזם היה חברה תעשייתית, חברת המונים בסביבה תעשייתית. חברה זו שהייתה מרוחקת מהטבע ומהרגישות הקיימת בטבע, חיפשה אנושיות עם פנים אוניברסליים. אוניברסליות, הומוגניות, מהירות ויעילות, זכו להערכה יותר מאשר אינדבידואליות והבדלים בין תרבויות והיסטוריות.
לפחות מאז המאה ה-18, עד שנות השישים של המאה העשרים, התרבות המערבית תמכה בזכות האינטלקטואל לדבר בסמכותיות לגבי אמת וצדק שניתן לישמם באופן אוניברסלי..הפגנות הסטודנטים בפריז ב-1968 שמו קץ לתפיסה זו. ההיסטוריון והפילוסוף מישל פוקו (Michel Foucault) (1926-1984) ביטא זאת באומרו שההמונים אינם צריכים אותו עוד כדי לרכוש ידע. הוא חשב שהם יודעים יותר ממנו, וללא ספק יכולים לבטא את עצמם. כאן החל חוסר האמון כלפי כל אלה אשר דיברו בשם האינטרסים האוניברסליים של האדם.
חומרים וטכניקת בנייה
החומרים החדשים לבנייה שהשימוש בהם החל במאה ה-19, היו ברזל, פלדה, לוחות זכוכית גדולים ובטון מזוין. הברזל ששימש במאה ה-18 לפרזול ולעיצוב גדרות, היה לחומר בנייה, בתחילה כיציקה, ומאמצע המאה ה-19 ואילך, כברזל מחושל. היתרון הגדול של הברזל הוא בהיותו ניתן לעיצוב, בכל צורה, ובחוזק הרב שלו יחסית לאבן. היה אפשר להשיג באמצעותו חללואור מרביים. השימוש בברזל לבנייה התרחב עד שב-1855 גילה הנרי בסמר(Henry Bessemer) תהליך המרת ברזל בפלדה והפיכתו כך לקל וחזק יותר. המעבר מההמצאה לשימוש מעשי, נמשך שנים רבות.
לבנייה בברזל יש מגבלות. למרות עמידותו בלחץ רב, הוא נוטה להישבר כאשר משתמשים במוטות ארוכים שלו. חסרון זה שלו, גרם ב-1847 לקריסת גשר די (Dee) שנבנה ב-1845 מעל נהר די שבצ'סטר (Chester) באנגליה בעיצוב רוברט סטפבנסון (Robert Stephenson). ההצלחה בבניית גשרי מתמכים מוקדמים יותר מברזל, הביאה להגדלת אורכם בלי לתת את הדעת לצורך בתוספת תמיכה לגשר. קורות הברזל של גשר די, שהיה גשר המתמכים מברזל הארוך ביותר באנגליה בזמנו, לא עמדו בלחצים ששקילתם מראש הייתה מונעת את קריסתו.
הפלדה, שלא כברזל, שומרת על עוצמה רבה, גם במוטות דקים. השוואת עמידות של קורת ברזל לעמידות קורת פלדה באותו לחץ, תראה שלקורת הפלדה תידרש כמות קטנה במידה רבה של חומר מאשר לקורת הברזל. זו הסיבה שהשימוש בפלדה זול יותר. יתרון זה של הפלדה וגם חוזקה וקלותה הביאו להעדפתה על הברזל לבנייה. מאז, נמשך עידן הפלדה עד ימינו.
בשנות השבעים של המאה ה-19 החל שימוש בבטון מזוין, וב-1892 נרשם בצרפת פטנט לבנייה באמצעותו, על-ידי המהנדס הצרפתי פרנסוא הנביק(Francois Hennebique) (1921-1842). הדרך הסטנדרטית לשימוש בו, היא ליצור באמצעותו מסגרת או שלד. משמעות הדבר היא שהרצפה והתקרה נתמכות על-ידי מבנה שלדי המאפשר גמישות רבה בתכנון. ניתן ליצור פתחים גדולים בבניין, כמו חלונות לאורך קיר ארוך, ולהקטין את משקל החומרים הדרושים לבנייה. בעזרת הבטון המזוין קל לקרות שטחים נרחבים. חישבו ומצאו שאת הפנתאון ברומא שקוטר כיפתו 43.3 מטר, היה אפשר לבנות מבטון מזוין בעובי של 6 ס"מ בלבד.
הבטון המזוין, בהיותו קל לעיצוב, אפשר יצירת מבחר גדול של צורות שלא היה אפשר לבנותן באמצעות החומרים המסורתיים, כמו אבן, שהיא כבדה יותר, או עץ שהוא שביר יותר. בעזרת הבטון המזוין ניתן לבנות גם מבני קנטליבר (משטח אופקי הנתמך מצד אחד בלבד) שלא היה אפשר לבנותם באבן. הבטון עומד בפני לחץ חזק, ומתחבר היטב עם מתכת, כך שהוא מגן עליה מפני איכול ואש.
בעידן התעשייתי הבנייה היא טרומית, כלומר, חלקי הבנייה מיוצרים בבית החרושת לפני הגיעם לאתר הבנייה. לכך שני יתרונות: בנייה מהירה והיעדר אי-ודאות. מהירות בנייה חשובה בימינו בגלל המחיר הגבוה של הקרקע. גורם אי-הוודאות קטן בבניין שבו כל החלקים הם סטנדרטיים ותגובתם ידועה ובדוקה מראש. חלק פגום ניתן מיד להחלפה באחר.
השימוש בחלקים סטנדרטיים הוא מהאלמנטים החשובים המבדילים בין אדריכלות העידן התעשייתי ובין האדריכלות בזמנים שקדמו לה. בתקופות קודמות היה הבנאי תורם מיצירתיותו לתהליך הבנייה, והבניין היה תוצאה ישירה של מאמציו ושל איכות העיצוב שלו. אורנמנט שיוצר קודם במאמץ רב בעבודת כפיים, היה אפשר ליצור במכונה, בקלות רבה. המכונה מאפשרת הרכבת חלקים מוכנים, כעבודה בסרט נע ליצור מכוניות.
תפיסת האדריכלות בעידן התעשייתי
המהפכה התעשייתית הביאה לשבירת הסדר הישן באדריכלות, אך השפעתה לא הייתה מיידית. החומרים החדשים – ברזל, פלדה וזכוכית, הובילו את האדריכלות אל עידן חדש – העידן התעשייתי.
ב-1777 הוקם באנגליה גשר קולברוקדייל (Coalbrookdale Bridge), הגשר הראשון מברזל, שנבנה מעל נהר הסוורן (Severn) ליד קולברוקדייל, על-ידי האדריכל תומס פארנל פריצ'ארד (Thomas Farnell Pritchard). בניית הגשר שאורכו 42.5 מטר, הסתיימה ב-1781, ארבע שנים אחרי מות האדריכל. הגשר הוא יצירת מופת. קשתות עם מעגלי ברזל ועיצובים גותיים ממלאים את הספנדרלים (ספנדרל – השטח המעוטר באורנמנטים הנוצר בין קשת קעורה ובין איבר אדריכלי אופקי המתחבר לאנכי בזווית ישרה) שבין האומנות ותומכות הברזל, ובין משטח הגשר. גשר ברזל, חזק יותר וזול יותר מגשר אבן, ויוצר רושם של קלילות שאינה מתקבלת בבנייה באבן.
14.1 גשר קולברוקדייל באנגליה, תומאס פארנל פריצ'ארד.
אדריכלי המאה ה-19 נטשו בהדרגה את העיצובים הסנטימנטאליים והרומנטיים מהעבר ההיסטורי, לטובת ביטוי כן של בנייה. מאז המאה ה-18, בתי חרושת, מחסנים, טחנות רוח ומבנים אחרים מסוגם, נבנו בפשטות, ללא אורנמנטים היסטוריים. לעתים, נבנו מברזל יצוק, בשילוב עם חומרים אחרים שהיו תוצרי המהפכה התעשייתית.
אדריכלות העידן התעשייתי היא תולדה של טכנולוגיה מודרנית וערכים של חברה תעשייתית. המבוססים על שאיפה לנוחיות חומרית. זוהי אדריכלות המבוססת על גישה פונקציונלית ועל אסתטיקת מכונה. האדריכל חופשי לבחור את מיקום הקירות, והשימוש בזכוכית מחליף את הקירות התומכים. קירות הזכוכית אפשרו חדירת אור השמש, שבתחילת המאה העשרים הייתה מודעות רבה להשפעתו המבריאה.
בשנות ה-90 של המאה ה-19, שיחרר החשמל את הבנייה מתלות באור ובאוורור טבעיים. השימוש בתאורה מלאכותית ובהסקה מרכזית, אפשר בניית חללים גדולים, המתחברים, זה לזה, ללא דלתות, וללא חלונות. ההתקדמות הטכנולוגית והחומרים החדשים. הצילו את האדריכלות מקיפאון סגנונות ה"תחיות".
העידן התעשייתי, מלבד תרומתו להתקדמות טכנולוגית, הביא לקידומם של רעיונות חברתיים ולהתחזקות השאיפה לדמוקרטיה, שמצאו את ביטוים באדריכלות. במאה ה-19, נבנו בתי פרלמנט יוקרתיים. נבנו בנייני הפרלמנט בלונדון (אותם הזכרתי בפרק על החייאת הסגנונות במאה ה-19) בעיצובםשל בארי ופיוג'ין, נבנה הרייכסטג בברלין (1885-1902) בעיצוב פול וולו(Paul Wallot) (1841-1912), ונבנו בנייני עירייה ששימשו כמרכזי שלטון מקומי. נבנו גם מוזיאונים שנועדו לקהל הרחב. כל אלה חיזקו את בטחונו העצמי של האזרח.
האדריכלים לא היו מודעים מלכתחילה לאפשרויות של אסתטיקה חדשה שמציג הבטון המזוין, והמשיכו לעצב צורות מסורתיות בחומרים החדשים. הם השתמשו בטכניקות החדשות בהנדסת הבניין, כמו שימוש בפלדה ובבטון מזוין לחיקוי הבנייה המסורתית באבן. זו הסיבה שאדריכלות סוף המאה ה-19 נראית מזויפת ולא אמיתית. אורנמנטים שיוצרו במכונה, חיקו עבודות יד. די להביט על תחנות הרכבת שעוצבו במאה ה-19, כדי להבין את החיקויים התעשייתיים האלה. בניגוד לתחנות הרכבת ולמבנים ציבוריים אחרים שבהם הוקדשה תשומת לב רבה לאלמנט הקישוטי, הצורות האדריכליות של בתי החרושת לטקסטיל באנגליה ובגרמניה, הציגו התייחסות מועדפת לפונקציה. הבניינים האלה שהגיעו לגובה שש, ואף שבע קומות, ייצגו שימוש חסכוני בעבודת בנייה ובחומרים. כדי להבטיח שאור טבעי יגיע אל פנים הקומות, הבניינים נטו להיות צרים. זה היה מקובל בבתי החרושת המוקדמים לטקסטיל אשר קירותיהם היו כבדים, ופתחי החלונות בהם היו מוגבלים.
האדריכל וויתר בהדרגה על כל החלקים שלא היוו חלק בלתי נפרד מהמבנה, כמו אורנמנטים שאפיינו את הבנייה הישנה. זאת, כדי להדגיש את המבנה, וגם כדי לחסוך. הדגשת המבנה מפנה תשומת לב רבה יותר לפרופורציות, לצורות, לשילובי הצבעים ולמרקמים.
לעומת האדריכלות העתיקה שבה הקירות מסיביים ומודגשים לעתים קרובות על-ידי חלונות ודלתות, השקועים עמוק בתוכם, בבנייני העידן התעשייתי הקירות דקים, והחלל פתוח וזורם בחופשיות.
תוך תקופה קצרה, גישה פונקציונלית חדרה גם לבניית בנייני ציבור, וגם לבנייה למגורים. התגלה יופי חדש שניתן ליצור אותו תוך שימוש בחומרים החדשים לבנייה. הצורות המופשטות של פלדה, זכוכית ובטון נתפסו כאוניברסליות.
בעידן התעשייתי נולד שיתוף הפעולה בין אדריכל מעצב ובין בעל מקצוע חדש – מהנדס – שתפקידו לפתור בעיות של מבנה. מהנדס מטפל בשלד, ואדריכל מטפל במעטפת. בתקופות קודמות לא הייתה הבחנה בין הנדסה ואדריכלות. אדריכל עסק בשניהם.
אדריכלות של ברזל וזכוכית – עידן התערוכות הגדולות
תוך עשורים אחדים מאז הופעתם לראשונה של עמודים וקשתות מברזל יצוק, הפך הברזל לאמצעי סטנדרטי לתמיכת גגות בניינים בעלי חללים גדולים, כמו תחנות רכבת גדולות, אולמות תצוגה וספריות ציבוריות.
האדריכל ג'ון נאש (Nash John) השתמש לראשונה בברזל יצוק לפנים בית. במטבח הענק של הביתן המלכותי בברייטון מ-1818 (תמונה 13.14), הוא עיצב עמודים חופשיים גבוהים מברזל יצוק בצורת עצי תמר שתמכו בתקרה. בתקופה זו, החל השימוש בברזל לבתי מגורים, וגם למבני ציבור.
תחנות הרכבת שהיו טיפוס חדש של מבנים אמצו את הטכנולוגיה החדשה בבנייה. חברות הרכבות היו מעוניינות בעיצובים שיביאו לנוסעים ברכבת תחושת נוחיות וביטחון. הן רצו שמראה התחנות יהיה מרשים. בתחילה, עוצבו תחנות הרכבת כשתי פלטפורמות, אחת ליציאת הרכבת ליעדה, ושנייה לכניסתה לתחנה. כזה הוא העיצוב של תחנת קינג'ס קרוס (King's Cross)(1851-1852) בלונדון, בתכנון האדריכל לואיס קוביט (Lewis Cubitt), הנחשבת ליצירת מופת של אדריכלות תחנות רכבת. שתי קשתות ענקיות תומכות בגג כדי ליצור חזית מרשימה.
14.2 תחנת הרכבת קינגס קרוס בלונדון, לואיס קוביט
ללא התפתחות תחבורת הרכבות לא היה אפשר לקיים מאז אמצע המאה ה-19, את התערוכות הבינלאומיות הגדולות באירופה בהשתתפות המוני מבקרים. תערוכות אלה היוו הזדמנות לארצות שערכו אותן להציג בגאווה את מוצריהן, ולבנות מבנים שיעידו על התקדמותן הטכנולוגית.
עברו עשרות שנים עד אשר האדריכלות החדשה בברזל, בבטון ובזכוכית, נתפסה כיפה. בשנות העשרים של המאה העשרים, אנשים היו עדיין מגיפים את תריסי חלונות המרכבות שלהם, כאשר עברו ליד ארמון הבדולח בסידנהם (שנבנה בברזל ובזכוכית), וליד מגדל אייפל (שנבנה בברזל חשוף), אשר נחשבו למייצגי טעם וולגרי בקרב אניני טעם. האנגלים היו האחרונים באירופה, אשר התייחסו באהדה לדימויים החדשים שיצרה המהפכה התעשייתית שלהם.
ארמון הבדולח Crystal Palace
במאה ה-19, כאשר אדריכלים המשיכו להלביש מבני בטון ופלדה בכסות רומנטית השאולה מסגנון היסטורי, ג'וזף פאקסטון (Josef Paxton) (1801-1865), מהנדס ובונה חממות, הציג גישה חדשה, בבנותו את ארמון הבדולח(Crystal Palace) לכבוד התערוכה הבינלאומית בהייד פארק שבלונדוןב-1851. בניית ארמון הבדולח היוותה חלק מתוכניתו של הנסיך אלברט(Albert) (1819-1861) לשמור על מעמדה של אנגליה כמנהיגת העולם.
התערוכה בארמון הבדולח הייתה התערוכה הבינלאומית הראשונה של מוצרים תעשייתיים שהגיעו מכל רחבי העולם, כולל הודו, אוסטרליה וניו-זילנד. בין המוצרים שהוצגו בתערוכה היו מכונות חקלאיות, בדים, נולים, כרכרות ורהיטים. למעלה מ-6,200,000 איש ביקרו בתערוכה שתרמה לקידום מסחר, ליחסים בינלאומיים, ואף לתיירות. הרווחים מהאירוע אפשרו בניית מוסדות תרבות בלונדון, ובהם, אלברט הול (Albert Hall), המוזיאון הלאומי להיסטוריה ומוזיאון ויקטוריה ואלברט.
ארמון הבדולח נבנה בפשטות משלד ברזל ומזכוכית. למעשה, הוא היווה מין הגדלה של החממה בצ'טסוורת' (Chatsworth) מהשנים 1845-1850 שנבנתה על-פי תפיסת העיצוב הבסיסית של פאקסטון (אז הגנן של הדוכס), בתכנון האדריכל דסימוס ברטון (Burton Decimus) (1800-1881). לבניית חממות שנעשה בבנייתן שימוש בברזל ובזכוכית היה תקדים בגנים הבוטניים בפריזמ-1833 שתכנן רואו (Rouhaut).
14.3 ארמון הבדולח בלונדון, פקסטון
14.4 הגנים הבוטאניים בפריז, רואו.
סטנדרטיזציה ובנייה טרומית, אפשרו את בניית ארמון הבדולח שהיה גדול דיו להכיל בתוכו את העצים שצמחו במקום וגם את המזרקה הענקית שהייתה במרכזו. כך, מבני זכוכית שהיו בשימוש רחב בתחילת התקופה הויקטוריאנית לבניית חממות של צמחים אקזוטיים, קיבלו בתקופה הויקטוריאנית אופי מונומנטלי.
הפשטות של מבנה ארמון הבדולח, לכל פרטיו, תרמה לחיסכון במימון בנייתו. חלקי המבנה שיוצרו בעבודה תעשייתית זולה, הובאו מוכנים לאתר הבנייה, והורכבו במשך תשעה חדשים בלבד. הייתה זו תחילתו של שימוש בחלקי בניין סטנדרטיים שאפשרו בנייה מהירה. במבנה שלו, ובמוצרים שהוצגו בתוכו, ביטא ארמון הבדולח את נצחונם של התיעוש והייצור ההמוני.
פנים ארמון הבדולח נצבע בשלושה צבעי היסוד. הצייר ומעצב הפנים אוון ג'ונס (Owen Jones) (1809-1874) שהיה אחראי על העבודות בתוך ארמון הבדולח בתערוכה הגדולה, הנחה לצבוע איברים אדריכליים זהים באותו צבע. כך, אומנות נצבעו בצבע צהוב, קורות נצבעו בכחול, ותומכות הגג נצבעו באדום. צבעים אלה, אדום, צהוב וכחול, הופיעו ביחס 5: 3: 8, בהתאמה, כפי שהציע הכימאי ג'ורג' פילד (Field George) (1777-1854) בספרו כרומטוגרפיה (Chromatography) מ-1835.
השימוש בזכוכית בארמון הבדולח מבשר את האובססיה שהייתה לתנועה המודרניסטית בכל הקשור לשקיפות: שקיפות של עצמך לטבע, שקיפות עצמך לאחר, ושל כולם לחברה. שקיפות הבניין היא חסרת מסתורין, אין בה סודות. ואין חיץ בין הנמצאים בבניין ובין הנוף סביבו.
יש הקושרים בין מודרניזם וכנות. הכוונה בכנות היא, שעל החומרים לייצג את עצמם, ולא להסתתר, או להיות מכוסים בחומר אחר, ולרמות, כך, את הצופה. מנקודת מבט זו, ההנדסה כנה יותר מהאדריכלות. ארמון הבדולח נתפס כבניין מודרניסטי, כי הוא ברור, שקוף, וללא הטעיות. גישה כזו של בהירות, ביטא כבר הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה (Montesquieu) (1689-1755) כאשר כתב שהכול נראה, הכול בהישג יד, והלב מציג את עצמו בבירור, כמו הפנים (1721).
האדריכל האנגלי פיוג'ין כינה את ארמון הבדולח "מפלצת זכוכית". כינוי אחר שניתן לו היה "בועת סבון גדולה מזכוכית". ג'ון מקין (Mckean John) כותב בספרו מ-1994 שארמון הבדולח מתגלה בטוהרו המהמם ככלה אדריכלית המתפשטת בעזרת המהנדסים שלה.
בקלילותו, בשקיפותו, באלגנטיות שלו, ובמהירות בנייתו, ארמון הבדולח ביטא אופקים פוטנציאליים לטכנולוגיה חדשה. למרות שלגבי רבים, היווה בניין זה הגשמה של חלום הניתוק מהמסורת, היו אנגלים תרבותיים ומכובדים, אשר הפנו עורף לטכנולוגיה המתקדמת שהתפתחה בארצם, ולעידן החדש שיצרה.
הכוונה, מלכתחילה, הייתה לבנות את ארמון הבדולח לתקופת התערוכה בלבד, אך הוא היה כה מרשים ומוצלח, שהוחלט לפרקו ולהעבירו לסידנהם(Sydenham) שבדרום לונדון. כאן, הוא נשאר כמרכז בידור פופולרי, עד שנהרס בשרפה ב-1936.
ארמון הבדולח היה לאחד הבניינים רבי-ההשפעה ביותר בתולדות האדריכלות. הממדים הפנטסטיים שלו, והשימוש בצורות פשוטות בבנייתו, השפיעו במידה רבה על אדריכלות העידן התעשייתי. מבנים מברזל וזכוכית החלו להופיע בכל רחבי אירופה, אך איכותם לא תמיד הייתה גבוהה. שריפות הרסו כמעט את כולם. עם זאת, הם סללו את הדרך לעיצוב בניינים שנבנו בבטון מזוין ובזכוכית במאה העשרים.
לה אל Les Halles
בצרפת, שילוב של מתכת וזכוכית שימש לבניית מרכז המסחר לה אל (LesHalles;halle מצרפתית, מילולית: שוק) שבנייתו החלה בפריז ב-1853 בתמיכתו הנלהבת של נפוליון השלישי. האדריכל היה ויקטור בלטאר (Victor Baltard).
מאז ימי הביניים, תפס אזור השוק המרכזי של פריז מקום בולט בעיר, אך במאה ה-19 הוא היה קטן מכדי לספק את צרכי התושבים. נפוליון החליטב-1811, שתוך שלוש שנים ייבנה שוק חדש באותו מקום, אך התוכניות נדחו, ובוצעו בתקופת שלטונו של נפוליון השלישי. בדו"ח מ-1854, נכתב ששוק מרכזי זה נועד לשיווק יומיומי של בשר, דגים, ירקות ופירות, חמאה, גבינה וביצים. בפעם הראשונה, נבנה שוק שנועד לשרת מיליוני תושבים.
14.5 לה האל בפריז, בלטאר.
איירין ארל (Earles Irene) כותבת שנפוליון השלישי בנה את בית האופרה בפריז, כדי לספק את צרכי הבורגנות, ואת לה אל בנה להנאתו. על-פי דרישת הקיסר, ללה אל היה מבנה מתכתי, בחיצוניותו ובפנימיותו. התוכניות הראשונות שהציע בלטאר לביתני השוק, נדחו. אוסמן, אשר הכיר את בלטאר מימי לימודיהם בבית הספר, אמר לו שהקיסר רוצה "ברזל, ברזל, ושום דבר מלבד ברזל". באותה תקופה בז בלטאר לחומר הזה, בזמן שאחרים העריצו אותו. כאשר הציג בלטאר תוכנית של ביתני ברזל וזכוכית שחוברו, זה לזה, על-ידי קמרונות חבית, אושרה תוכניתו בהתלהבות. בתגובה לתלונותיהם של אנשים בפני נפוליון השלישי על הכיעור של ביתני הלה האל, הוא ענה שלה האל הוא הלובר של העם. אמיל זולא כינה את לה האל "הבטן של פריז"(Ventre de Paris).
מרכז המסחר לה אל נהרס בצו שהוציא דה-גול למרות שעורר התנגדות בקרב רבים. במקומו הוקם בשנות השבעים של המאה העשרים, מרכז מסחרי חדש ששמר על השם "לה האל".
ספריית סנט ז'נבייב
לבניית ספריית סנט ז'נבייב בפריז, שתוכננה על-ידי הנרי לברוסט (HenriLabrouste) (1801-1875), ונבנתה בין השנים 1845-1850, נעשה שימוש בברזל יצוק ובזכוכית, אך המראה החיצוני שלה מציג עדיין את ההיסטוריזציזם של המאה ה-19. ניתן להבחין כאן בהשפעת הרנסנס האיטלקי. שורת החלונות בצורת קשת בחזית בניין הספרייה, מזכירה את הקיר הצדדי של כנסיית סן פרנצ'סקו ברימיני (תמונה 9.10) שתוכננה על-ידי אלברטי. אולם הקריאה מזכיר ספינה מרכזית של כנסייה גותית צרפתית. הצורות המסורתיות שהיה מקובל לבנותן מאבן, עברו טרנספורמציה לחומר מבני חדש. זוהי דוגמה לחוסר רצון לוותר על המסורת לטובת אפשרויות חדשות של עיצוב ומבנה.
14.6 ספריית סנט ז'נבייב בפריז, לברוסט – חוץ ופנים.
האלמנטים השלדיים של ספריית סנט ז'נבייב עשויים מברזל יצוק. היה זה הבניין הראשון שלבנייתו נעשה שימוש נרחב בברזל יצוק. כמבנה אשר דרושה בו כמות גדולה של אור, הבטיחו החלונות הגדולים שבקומת התאורה, אור מעל כל שולחן. אזור הקריאה נמצא בקומה השנייה, בתווך האולם העיקרי שצורתו מלבנית, ומדפי ספרים ערוכים לאורך קירותיו.
העמודים התומכים בקמרונות החבית עשויים בצורת עמודים קורינתיים המתורגמים בדרך מוזרה, לברזל. הם דקים (קוטרם כ-30 ס"מ) וגבוהים, כפי שמאפשר החומר החדש. את תחושת הקלילות שיוצרים עמודים אלה באולם הקריאה, מבטלים במידה מסוימת הפדסטלים מאבן שעליהם הם ניצבים, במקום שיצמחו ישירות מהרצפה. בקמרונות החבית מציג לברוסט אורנמנט שריגי גפן, שהושאל מאוצר המילים של הרנסנס. לטכניקת הברזל החשוף, מראה עדין, הקושר אותה לתחייה הגותית.
ספריית סנט ז'נבייב הייתה הספרייה הציבורית הראשונה בפריז שתוכננה להיות פתוחה אחרי שקיעת השמש, ושעוצבה גם לשימוש באור מלאכותי.
מגדל אייפל
ב-1889, נערכה בפריז תערוכה בינלאומית במלאת מאה שנה למהפכה הצרפתית. למעלה משמונים מבנים הוצבו בשאם דה מאר (Champs de Mars), אך מוקד ההתעניינות היה מגדל אייפל שנבנה על-ידי גוסטב אייפל (GustaveEiffel) (1832-1923), שעל שמו הוא נקרא.
מגדל אייפל נבנה בברזל, חומר המהפכה התעשייתית, ואייפל, בונה הגשרים המפורסם ביותר בזמנו, היה אמן השימוש בו. כמו בארמון הבדולח, במגדל אייפל הופיעו הנבטים של הסגנון החדש שאותו לא הצליח הרומנטיציזם ההיסטורי ליצור, סגנון אשר ניצל היטב את חומרי הבנייה החדשים.
26 חודשים בלבד נמשכה בניית מגדל אייפל שהורכב מחלקים שהוכנו מראש, ונישא לגובה 300 מטר (320 מטר כולל האנטנה), גובה הכפול כמעט מגובה המבנה הגבוה ביותר בזמנו, אנדרטת וושינגטון. הישג זה של ההנדסה הצרפתית החזיק בשיא הגובה במשך ארבעים שנה, עד שהופיע בניין קרייזלר בניו-יורק.
14.7 גלויה למזכרת מהתערוכה הבינלאומית בפריז ב-1889.
העובדה שהברזל נותר חשוף (צבוע בצבע חום), עוררה התנגדותם של אנשי רוח רבים. עצומה שחתמו עליה 300 איש, סופרים, ציירים, אדריכלים ושוחרי יופייה של פריז, מחתה על הקמת שלד של מונומנט ללא מעטפת, שנתפס בעיניהם כמפלצתי. בין החותמים על העצומה היו: הסופר מופסאן(Maupassant), הסופר אמיל זולא (Emile Zola) והאדריכל שארל גארנייה שתכנן את בניין האופרה בפריז. ברזל חשוף נתפס בתחילה כטעם רע, כהצגת כביסה מלוכלכת, אך עם חלוף הזמן, כאשר התרגלו למגדל ולמראהו, הרעיון שברזל בלבד יכול להיות יפה, החל להתקבל. על כך מעידה אולי העובדה שכבר בשנה הראשונה לבנייתו ביקרו במגדל אייפל שני מיליון איש.
ארבע אומנות תומכות בארבעה עמודים הנפגשים ויוצרים מגדל אחד אנכי. אל שלוש קומות המגדל (ראשונה בגובה 57 מטר, שנייה בגובה 115 מטר ושלישית בגובה 276 מטר) אשר מהן נשקף נוף העיר, ניתן להגיע באמצעות מדרגות או במעלית שהייתה חידוש בזמן התערוכה.
אייפל חישב את לחץ הרוח בכל גובה של המגדל, כך שיעמוד בלחצים של רוחות. הצורה הקעורה של תומכות הבסיס עוצבה כך שכוחות הלחץ של רוחות יהפכו בהדרגה לכוחות דחיסה (כוחות הדוחפים את קצות המבנה פנימה אל מרכזו) ושהבסיס לא יושפע מהן. גם ברוחות החזקות ביותר תנודות המגדל לצדדים לא עולות על 12 ס"מ.
הכוונה מלכתחילה הייתה לפרק את המגדל עם תום תקופת החכירה שלו,ב-1909, אך הוא ניצל בזכות האנטנה ששמשה לטלגרף באותו זמן. מאוחר יותר הרדיו הצרפתי (מאז 1918) והטלביזיה (מאז 1957) עשו בו שימוש לצרכיהם.
מגדל אייפל מסמל יותר מכל את פריז המודרנית. מיקום רגלי המגדל בנקודות ארבע רוחות השמים, מוסיף לו משמעות קוסמולוגית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה