MESOPOTAMIAN ARCHITECTURE

אדריכלות מסופוטמיה
רקע היסטורי
במסופוטמיה (מונח שנטבע על-ידי היסטוריונים יווניים בעת העתיקה. מילולית ביוונית: [הארץ ש]בין שני הנהרות; Mesos-אמצע, Potamos-נהר), ששכנה באזור הפורה שבין הפרת והחידקל, עיראק של ימינו, נולדו התרבויות העתיקות בעולם. באזור זה שבו נמצא גן עדן המקראי (בראשית ב, 15-8) התפתחה תרבות עשירה: כבר לפני שנת 3100 לפנה"ס המציאו השוּמרים את כתב היתדות (סימנים דמויי יתדות שנחרטו על לוחות חומר רך), שיטה מעשית של כתב שהביאה למהפכה בתקשורת, ובעקבותיה להתקדמות כלכלית, רוחנית ותרבותית. כתב היתדות היה בתחילה פיקטוגרפי, והתפתח בהדרגה לכתב שסימניו מייצגים הברות – כתב האלף-בית, אשר ממנו נגזרו כל הכתבים האלפביתיים הנהוגים בימינו, ובהם העברי, הערבי, היווני, הלטיני והקירילי.
השוּמרים חוֹקקו חוקים כבסיס למערכת משפטית; הם גם היו הראשונים שהמציאו שיטות לקביעת לוחות שנה ולוחות אסטרונומיים; מערכות שמימיות רבות מופו כבר על-ידיהם. הומצאה מערכת מתמטית המבוססת על 60 יחידות, והיא משמשת בסיס למדידת זמן עד ימינו. נוצרו התפיסות הראשונות של אלגברה וגאומטריה, ונקבעו שיטות מדידת משקל ומידות אחרות ששימשו עד התקופה הרומית. התפתחה תרבות שממנה צמחו שלוש הדתות: יהדות, נצרות ואסלאם.
התנאים הגאוגרפיים במסופוטמיה סייעו להתפתחותה של תרבות עשירה זו. מדי אביב, בחודשים מרס עד יוני, היו נהרות הפרת והחידקל עולים על גדותיהם ומעשירים את הקרקע בסחף שנגרף מההרים. מבנהו השטוח של העמק שבין שני הנהרות גרם לכך, שמי השטפונות הותירו ביצות על-פני הקרקע. אלה נוקזו לתעלות ואפשרו השקיה נוחה בימי הקיץ כאשר מי הנהרות זרמו בהן. הנהרות שימשו גם כעורקי תחבורה נוחים.
סוחרים העבירו את סחורותיהם על ספינות בנהרות, אך גם בשיירות גמלים במדבריות. הם ייצאו תבואה, זיתים, תמרים, אבני חן ושטיחים, וייבאו בעיקר אבן, עצים ומתכות.
לאורך הסהר הפורה, בין נהרות הפרת והחידקל, התפתחו הערים-מדינות הראשונות. הנהרות סיפקו שפע מים לחקלאות והציפו לעתים את הקרקע. האוכלוסייה גדלה, והיבולים לא הספיקו לצרכיה. מצב זה הביא להשתלטות של עמים על אזורים חקלאיים. המבנה המישורי של הקרקע לא סיפק הגנה טבעית, וכתוצאה מכך הייתה ההיסטוריה של מסופוטמיה רצופת פלישות, כיבושים, כיבושים מחדש והרס שנלווה אליהם.
לרוע המזל הממצאים הארכאולוגיים ממסופוטמיה מועטים מאוד יחסית לממצאים מתרבויות אחרות בנות זמנה, כמו מצרים העתיקה.
לאחרונה מקובל לחלק את תולדות מסופוטמיה לתקופות הבאות:
תקופת העוביידים: 3750 -2900 לפנה"ס. באמצע האלף הרביעי לפנה"ס בקירוב החל האקלים בצפון מסופוטמיה להתקרר ולהתייבש בהדרגה. תנאי מזג אוויר אלה לא התאימו לאיכרים שהיו תלויים בגשם למחייתם. כתוצאה מכך, תושבי צפון מסופוטמיה נעו לדרומה, שם מצאו אמת סחף פורייה ומים בשפע. כאן הוקמו הערים הראשונות בדרום מסופוטמיה – אורוק (Uruk), ג'מדאט נאסר (Jemdat Nasr) וערים אחרות. החל השימוש בכתב שהופיע לראשונה באורוק בשנת 3300 לפנה"ס בקירוב.
בתקופה זו הגיעו המתיישבים הראשונים לשוּמר שבמסופוטמיה. היו אלה העוּבֵּיידִים (Ubaid) שמוצאם אינו ידוע. הם נקראו כך על-שם הכפר הקטן תל אל-עובֵּייד (Tel el Ubaid), הסמוך לעיר העתיקה אוּר (Ur), שבו נמצאו שרידיהם לפני כמאה שנה. העוביידים חיו ביישובים כפריים גדולים, בבקתות קני-סוף מטויחות בבוץ. בתקופתם נבנו המקדשים הראשונים, שבתחילה היו צנועים ועם חלוף הזמן גדלו ממדיהם.
השוּמרים, שהגיעו לשוּמר בשנת 3,100 בקירוב לפנה"ס אחרי העובֵּידים, ראויים להיחשב כמפתחי התרבות הראשונים במסופוטמיה. כתב היתדות שלהם, המהווה שיטה מעשית של כתיבה, אומץ על-ידי הבבלים, שאימצו גם את אמונתם הדתית. התרבות השומרית הותירה את רישומה במזרח התיכון כולו והשפעותיה ניכרות עד ימינו.
בתקופת העוביידים, השומרים הקימו ערים והגיעו לעושר ולעוצמה פוליטית חסרי תקדים. הם הקימו את הערים הראשונות בהיסטוריה. עם ערים אלה שהיו למעשה ערים-מדינות, נמנו בין השאר: אֶרֶך (Uruk), אֶרידוּ (Eridu), קיש ((Kish, ואוּר שהייתה הגדולה מכולן.
תקופת ג'מדט נאסר ((Jemdet Nasr: סוף האלף הרביעי לפנה"ס. תקופה זו של התרבות השומרית מאופיינת בגידול באוכלוסייה, התפשטות המסחר, התמקמעות בעלי מלאכה ופיתוח מערכות השקייה. הערים נשלטו על-ידי מקדשים. התפשט השימוש בכתיבה ובחותמות גליל. יצור ברונזה אפשר ייצור כלי נשק חדשים. נבנו חומות סביב ערים.
תקופת השושלות המוקדמות בשוּמר: 2,334-2,900 לפנה"ס בקירוב. השינוי בתנאי האקלים שהחל בצפון מסופוטמיה נע לעבר דרום מסופוטמיה. כתוצאה מכך התייבשו נהרות והיה מחסור באדמות פוריות. התושבים התגברו על בעייה זו בבניית תעלות השקייה. לצורך בניית התעלות נדרש מאמץ משותף ושלטון ריכוזי. הערים-מדינות נלחמו על מקורות המים ושאפו להרחיב את גבולותיהן. אף-על-פי כן, מסופוטמיה התברכה בכמות מספקת של מים ואדמה פוריה. עודפי יבולים חקלאיים ומוצרים שייצרו התושבים, כמו טכסטיל, אפשרו שגשוג כלכלי ורכישת חומרי גלם שלא היו בנמצא. בתנאים אלה התפתחה התרבות המפוארת של השומֶרים.
הערים שפרחו בתקופה זו היו קיש, איסין (Isin), ניפור, שוּרוּפּאק (Shuruppak), לגש, אורוק, לַארסָה (Larsa), אור וארידו. רוב ערים אלה נשלטו על-ידי שושלות מלכים, ומכאן שם התקופה – תקופת השושלות המוקדמת.
השושלת האכדית: 2193-2334 לפנה"ס בקירוב. סרגון (Sharru Kinu, מילולית באכדית: מלך אמיתי) הגדול (שלט בין השנים 2279-2334 לפנה"ס), מלך אכד, השתלט ב-2334 על אוּמה ועל שוּמר. הוא היה השליט הראשון שיצר אחדות דתית ומדינית בין שומר ובין חלקה הצפוני של מסופוטמיה. האימפריה האכדית הגיעה עד לבנון, ושלטונה נמשך כמאתיים שנה. האכדים (הקרויים, כנראה, על-שם העיר אָָגָד [[Agade שבדרום מסופוטמיה, בקרבת העיר קיש), היו שֵמיים במקורם ודיברו בשפה האכדית, השונה לחלוטין מהשומרית; למרות זאת ספגו את התרבות השומרית. שפתם האכדית הייתה לשפה השלטת במסופוטמיה ובמזרח התיכון.
האימפריה האכדית, שנשלטה באמצעות כוח צבאי והורחבה על-ידי ממשיכיו של סרגון עד איראן וארמניה, נפלה כתוצאה מלחץ של החוּרים (Hurrians) (שהגיעו מאזור אנטוליה), החיתים (עַם הינדו-אירופי שהגיע לאנטוליה בתחילת האלף השלישי לפנה"ס בקירוב), הגוטיים (Gutians)(ברברים שהגיעו מהרים ממזרח) ופולשים אחרים. הגוטים הכובשים ששלטו במסופוטמיה במשך כמאה שנים, הטמיעו בקרבם את התרבות המקומית.
תקופת לגש : 2111-2155 לפנה"ס בקירוב. בתקופה זו בלט המלך גוּדֶאה (Gudea)(שלט בשנים 2144 -2121 לפנה"ס בקירוב), שהיה בונה גדול, המוכר מפסלי האבן הרבים המציגים את דיוקנו.
השושלת השלישית של אור: 2112 -2004 לפנה"ס בקירוב. השומרים החזירו לעצמם את השלטון ויצרו מרכזים משגשגים בערים אוּר, לגש, ארך וארידו. העיר אור, שנכנסה לתקופת חושך מאז שנכבשה על-ידי סרגון, חזרה לימי תפארתה כאשר המלך אוּרנָמוּ (Ur-nammu, מילולית באכדית: שמחתה של אור) (שלט בין השנים 2095-2112 לפנה"ס) תפס את השלטון בכוח והקים את השושלת הנאו-שומרית השלישית של אוּר, שאיחדה את שומר ואכד. הוא היה שליט חזק ומוכשר, ונחשב למחוקק הראשון בהיסטוריה. את חוקיו כפה על עמו בחוזק יד. אף שהיה מעוניין בשלטון ריכוזי, חיזק אינטרסים מקומיים של ערים, ובנה בהן מקדשים. בנו שולגי (Shulgi) ונכדו אראם סין ( (Aram Sinהגשימו את שאיפות ההתפשטות שלו.
השושלת השלישית הגיעה לקִצה בשנת 2004 לפנה"ס בקירוב, כאשר העֵילָמים, הנחשבים לעם שמי שמקורו בצאצאי בני נח, הגיעו לאור מדרום-מערב איראן של ימינו והרסו אותה. הייתה אז תקופת בצורת, ואור התכסתה שכבות חול.
תקופת איסין (Isin) ולארסה ((Larsa: 2000- 1800 לפנה"ס בקירוב. עִם ההרס של אוּר, עברה השליטה על מסופוטמיה משומר לשתי הערים איסין ולארסה שבדרום מסופוטמיה, אשר נלחמו זו בזו על השלטון באזור. בתקופה זו, נוסדה בצפון מסופוטמיה השושלת הראשונה של בבל.
האימפריה הבבלית: 1595-1900 לפנה"ס. במאה ה-18 לפנה"ס נודע שמה של בבל בכל העולם הקדום של המזרח הקרוב בזכות חָמוּרָבּי (מילולית באכדית: האל האמורי הגדול; Hammu-האל האמורי, Rabi-גדול) (שלט בשנים 1792 -1750 לפנה"ס בקירוב), השישי בין מלכי השושלת מבני האמורי (Amurru, מילולית באכדית: המערב) – עם שֵמי של נוודים למחצה מהאזור הצפוני של נהר הפרת. חמורבי כבש את ערי שומר ואיחד אותן לממלכת בבל. הוא ליכד תחת שלטונו את הקבוצות האתניות השונות במסופוטמיה שנהנו משלווה ומשגשוג, ומיזג בין תרבויותיהן. שלטונו ושלטון ממשיכיו באימפריה הבבלית התבסס על איחוד באמצעות חוקי חמורבי: מערכת חוקים שפרסם בכל ערי קיסרותו כדי להגן על תושביהן.
ב-1595 לפנה"ס נפלה האימפריה של חמורבי בידי החיתים. אלה חזרו לאנטוליה, שבה היה מרכז הכוח שלהם, והשאירו את בבל בידי הכשדים(Chaldees או Cassites), עם שואף קרבות שהגיע לבבל מההרים שבמזרח. מאז המשיכה בבל להיות מרכז תרבותי במשך למעלה מאלף שנה.
השושלת הכשדית: (1595 -1157 לפנה"ס) בתקופה זו שלטו המלכים הכשדים במסופוטמיה. הם כיבדו את התרבות הבבלית ואת המסורת הדתית שלה, ואימצו אותן. ניצחון העילמים על הכשדים הביא לקצה של שושלת זו.
השושלת השנייה של איסין (1025-1156 לפנה"ס) לאחר שהעילמים נסוגו מבבל, נוסדה שושלת באיסין, המכונה גם השושלת הרביעית של בבל. בתקופה זו שלט נבוכדנצר הראשון (1124 -1103 לפנה"ס).
האימפריה האשורית החדשה: 911 -612 לפנה"ס. האשורים, עם הינדו-אירופי שהגיע מהמזרח ככל הנראה ונקרא על-שם האל אשור (אל המלחמה, האל המרכזי בפנתאון האשורי), השתקעו במסופוטמיה בסביבות 2400 לפנה"ס, ועירם-מדינתם אשור הייתה מדינת חסות של בבל. במאה העשירית לפנה"ס, לאחר שהשתלטו על חלקה הצפוני (היום צפון עיראק) של מסופוטמיה, הופיעו כישות פוליטית עצמאית שהייתה לכוח חשוב. הצבא האשורי, אשר היה הצבא הראשון שצויד בנשק מברזל, פיתח את אמנות המצור, עד שלא היה אתר מבוצר שנותר חסין מפניו. תחום נוסף שבו הצטיין הצבא האשורי היה בניית מערכת דרכים אשר קישרו בין קצווי האימפריה.
שלטון האשורים הגיע לקצו כאשר ב-1500 לפנה"ס בקירוב הביסו אותם החורים (שבטים שהגיעו מאנטוליה למסופוטמיה כבר 2,400 שנים לפנה"ס), והקימו מדינה ריכוזית בשם מיטָני ((Mitanni ששעבדה את האשורים. תושביה עיבדו את האדמה ובנו מחדש מקדשים שנהרסו.
באמצע המאה ה-14 לפנה"ס התקיפו החיתים את המיטנים, ואשור שוב זכתה בעצמאות. תחת שלטונם של סדרת שליטים אשורים הורחבו גבולות אשור, שכללו לא רק את מסופוטמיה עצמה, אלא גם את סביבתה. בשיא עוצמתה, במאה התשיעית לפנה"ס, התפשטה האימפריה אשורית והשתרעה מחצי האי סיני ועד ארמניה. עוצמתם של שליטיה התבטא בשימוש בכוח, בהפחדה וביכולת צבאית. התוצאה הייתה התמרדויות ברחבי האימפריה.
שליטים אשוריים שבלטו במפעלי הבנייה שלהם היו סרגון השני (721 - 705 לפנה"ס) שבנה עיר בירה חדשה - דוּר שארוּכּין, ובנו סנחריב (681-704 לפנה"ס) שייסד בשנת 700 לפנה"ס בקירוב את העיר נינווה (הממוקמת בעיראק של ימינו סמוך לעיר מוסול) כבירה אחות לעיר כָּלהו (Kalhu – נִמְרוּד המקראית).
אימפריית בבל החדשה: 625 - 539 לפנה"ס. בשנת 612 לפנה"ס נחרבה נינווה על-ידי הכשדים (תושבי כשדים שבדרום מסופוטמיה) והמָדִים (תושבי מָדַי) שהכניעו אותה לאחר שלושה חודשי מצור. המלך האשורי סין שָארָאישכּוּן (Sin Sharaishkun) נספה בעיר הבוערת, ובא קִצה של האימפריה האשורית. בבל שבה והייתה לאימפריה השלטת במסופוטמיה.
13 שנה לפני נפילת נינווה, הוקמה בבבל שושלת חדשה על-ידי המלך נַבּוֹפְּלָסַר (Naboplasar) (625 - 605 לפנה"ס) שבזמנו הגיעה תרבות מסופוטמיה לשיא פריחתה. בנו של נבופלסר, נבוכדנצר (מילולית באכדית: נבו שומר הגבול( השני (שלט בשנים 604 -562 לפנה"ס) שצבאו הרס את ירושלים, החריב את בית המקדש והגלה את היהודים לבבל, כבש במסעותיו הצבאיים את אשור כולה.
אף שבבל סבלה מחוסר יציבות כלכלית, הוציאו מלכיה סכומים עצומים על פרויקטים של בנייה ברחבי ממלכתם. נבוכדנצר השקיע רבות בשיקום הריסותיהן של ערי בבל, ובעיקר בשיפוץ העיר בבל אשר הגיעה בזמנו לשיא תפארתה.
האימפריה הפרסית: 539 -331 לפנה"ס. בשנת 539 לפנה"ס נכבשה בבל על-ידי המלך הפרסי כּוֹרֶש (Cyrus) (557 -529 לפנה"ס). השלטון השומרי והשמי במזרח הקרוב, שנמשך למעלה מ-5,500 שנה, הגיע לקִצו. כורש, אחד הכובשים הגדולים ביותר בהיסטוריה, הקים אימפריה שהשתרעה מנהר הינדוס ועד הים התיכון, מקווקז ועד האוקיינוס ההודי. הוא השליט יציבות וסדר באמצעות יחסו הטוב לעמים הכבושים. ליהודים, שהוגלו מארץ ישראל על-ידי נבוכדנצר, התיר לחזור לירושלים. בנו כַּנבּוּזִי (Cambyses) (שלט בין השנים 529 -522 לפנה"ס), שירש ממנו את השלטון, כבש את מצרים והחליט לכבוש את קרתגו. אחרי מותו, לאחר מריבות פנימיות, עלה לשלטון המלך דַרייוֶוש (Darius) (שלט בין השנים 521- 485 לפנה"ס) שחילק את קיסרותו למחוזות, סלל דרכים לאורכה ולרוחבה וייסד מערכת דואר מורכבת. השלטון הפרסי, אשר בניגוד לשלטון האכזר של האשורים התאפיין בסובלנות, בנדיבות ובכיבוד המנהגים המקומיים, נמשך עד שהאזור נכבש על-ידי אלכסנדר הגדול.
האימפריה החיתית
דיון באדריכלות מסופוטמיה אינו שלם ללא אזכור האימפריה החיתית(1200-1500 לפנה"ס בקירוב), שהשתרעה מחצי האי האגאי ועד נהר פרת. עיר הבירה של החיתים, שמרכזם היה באסיה הקטנה, הייתה חָתוּשַש (ליד הכפר בוגאזקוי שבמרכז תורכיה המודרנית). עיר זו, שבה שרדו הריסות של בניינים מונומנטליים ושערים עם תבליטים פיגורטיביים מ-1360 לפנה"ס בקירוב, הייתה מבוצרת. לאחד משערי העיר צורת שער אריות: שני אריות מגולפים משני צדיו. לצדי הכניסה אבנים קיקלופיות (אבנים ענקיות), השונות מאוד מהלבנים המסופוטמיות במרקמן, בגודלן ובעמידותן.
תמונה 3.1 שער האריות בחָתוּשַש (בּוֹגָאזְקוֹי Bogazkoy), שבתורכיה
דת ואמונה במסופוטמיה
דת ואמונה שיחקו תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים והפרטיים של תושבי מסופוטמיה, והשפיעו במידה רבה על כל תחומי החיים – ובהם האדריכלות. מעמדה המרכזי של הדת בחיי התושבים נבע מתחושת התלות המוחלטת שהייתה להם ברצון האלים.
בשומר התפתחה דת פוליתאיסטית, שאומצה מאוחר יותר על-ידי האשורים והבבלים. לכל עיר-מדינה היה אל (או אלים אחדים) משלה, שכובד גם על-ידי הערים השכנות. האלים נתפסו כבני אלמוות וכבעלי צרכים ותאוות של בני-אדם. הם נקראו "נפילים" – כמי שנפלו מהשמים לארץ. החשובים והחזקים שבהם היו האלים אשר זוהו עם גרמי השמים.
הידע של בני מסופוטמיה באסטרונומיה סייע להם בקביעת לוח השנה, בציון מועדי הזריעה והקציר, מועדי הפסטיבלים הדתיים וכדומה. ראש השנה נחגג באביב, עם כניסת השמש למזל טלה ב-21 במרס, יום השוויון האביבי שבו אורך היום שווה לאורך הלילה.
בבבל למדו הכוהנים לעקוב אחר תופעות שמימיות, וייחסו למיקומם של כוכבי הלכת בשמים וליחסים ביניהם השפעה על החיים על-פני האדמה. בני התקופה האמינו שתופעות אסטרונומיות קשורות לענייניהם הפוליטיים, הצבאיים והכלכליים. כך גם ייחסו משמעות נבואית לחלומותיהם. חיזוי העתיד על-ידי הכוהנים היווה חלק בלתי נפרד מהפולחן הדתי של הבבלים.
כינוים של האלים, "אנוּנאנקי" (Anunanki, מילולית בבבלית: אלֶה אשר באו משמים וארץ), מעיד על תפיסתם כנמצאים בכל מקום. ארועים הסטוריים נתפסו כתוצאה של התערבות האלים. לפי טקסט הנקרא "קללת אכד", המלך נראם סין ((Naram Sin, נכדו של סרגון מלך אכד, חי באושר עד אשר הרס את א-קור (E-Kur) המקדש של אנליל בניפור הקדושה לשומרים. בעקבות הרס המקדש (החוקרים סבורים שלמעשה, נראם סין שחזר לא הרס את המקדש אלא בנה אותו מחדש), האלים דרבנו את תושבי ההרים מן המזרח להרוס את אכד וכך נפלה האימפריה האכדית. האמונה הרווחת הייתה שהאלים שולטים בכל תחומי חייו של האדם וגורמים לו אושר, צער, בריאות או חולי.
השמש, הירח והפלנטות זוהו כאלים. הירח הוא האל או האלָה נָנאר Nanar), Nanna או Nannar) בשומר והאל או האלה סין (Sin) בבבל; השמש היא האל אוּטוּ (Utu) השומרי ושאמאש (Shamash) הבבלי; כוכב הלכת צדק (יופיטר) הוא האל מַרדוּך (Marduk, מילולית בכשדית: מלך ההר) שכונה גם בֶּל (Bel) (ובכנענית – בעל Baal, במשמעות אדון); כוכב הלכת נוגה (ונוס) הוא האלה אִינָנָה (Innana) השומרית ואישתר (Ishtar) הבבלית (היא עשתורת הכנענית); כוכב הלכת שבתאי (סטורן) הוא האל נינוטרא (Ninutra) הידוע גם בשם נינגירסו (Ningirsu); כוכב הלכת מאדים (מרס) הוא האל נֶרגאל (Nergal); וכוכב הלכת חמה (מרקורי) הוא האל נבּוּ (Nabu, Nabo או Nebu) המקביל לנינגיזידה (Ningizzida) השומרי.
האל נבו, ששמו מתקשר למילה "נבואה", הוא דובר האלים, כותב את מעשי האדם ושומר אותם כדי שיעידו עליו אחרי מותו. כמו נינגיזידה, הוא המקביל לאל הרמס היווני.
היו אלים שזוהו בו-זמנית עם גרמי שמים אחדים. עם אלה נמנה מרדוך, שמלבד זיהויו עם כוכב צדק זוהה גם עם כוכב חמה, עם כוכב מרס ועם מזל דגים (בכינויו "הדג של אֶיָה").
ספרות בבלית ענפה נכתבה בנושא אותות שמימיים. כיוון שנֶרגאל (מאדים) היה אל המלחמה, נחשב קיץ שבו מאדים נראה היטב בשמים כעיתוי מוצלח לתחילתה של מלחמה. אביב, שבו בלט כוכב נוגה (האלה אישתר) בשמים, נתפס כזמן מתאים לאהבה. כ-600 שנה לפנה"ס הציגו הבבלים את גלגל המזלות.
במיתולוגיה המסופוטמית נתפס האל אנו (אַן An בשומרית, ואנוּ Anu בבבלית) שעמד בראש פנתאון האלים, כאל השמים שחייליו הם הכוכבים. חלק משביל החלב, המכונה "דרך אנו", היה הדרך שלו. הוא חי בשמים וירד לארץ בלוויית אשתו אַנטוּ (Antu המכונה גם קִי Ki), אלת הארץ וההר הקוסמי, בתקופות משבר או כאשר הוזמן לטקסים. עם חלוף הזמן פחתה חשיבותו, ואת מקומו תפס האל אֶנליל (Enlil, מילולית בבבלית: En-אל, אדון ; Lil-אוויר, נשימה. באכד כונה "אליל", מכאן המילים אל ואליל בעברית, ואללה בערבית) – אל הארץ והרוח, בנם של אנוּ וקִי, שכונה גם "אבי האלים", "מלך השמים והארץ", "מלך כל הארצות" ו"מייסד מלכויות".
לאנליל, כמו לאנו, היה מסלול קבוע של טיול בשמים. על-פי המיתולוגיה השומרית הוא אנס את אלת התבואה נִינלִיל (Ninlil), וזו ילדה לו את אל הירח נָנאר (ננה או סין). ננאר היה נשוי לנינגל (Ningal) והוליד את איננה, אלת האהבה, הפריון והמלחמה ובת לווייתו של אַן (אַנו), ואת האל אוטו, אל השמש והצדק, היורד אל העולם שמתחת לאדמה מדי יום ומחליט על גורל המתים. תפיסת אל השמש כבנו של אל הירח מעידה, שהשינויים במראה הירח הרשימו את השומרים יותר מזריחתה של השמש מחדש מדי יום.
איננה, שנחשבה למלכת השמים, נקשרה בעיקר לכוכב הלכת ונוס, אך לעתים גם לירח. היא הייתה לוחמת רבת-עוצמה, שנסעה במרכבה רתומה לאריות. בכתבים היא מתוארת כמאהבת חושנית, כמקור לפוריות, ליצירתיות ולתאווה. כדי לחגוג את מימושם של יחסי החיזור בינה ובין האל תמוז (Damuzi), נערכה להם חתונה קדושה מדי שנה בראש השנה השומרי שחל באביב.
לפי אחד מסיפורי הבריאה השוּמריים, בראשית הייתה נָמוּ (Nammu), אלת הים הקדמון. מהאיחוד בין אל השמים אנו ובין אלת הארץ קי נולדה האלה נינחורסאג (Ninhursag), אם האלים, מלכת פסגת ההר – או מָמוּ (Mammu) בשם החיבה שלה. נינחורסאג ילדה את אֶנליל. לידת אנליל הייתה האירוע, שהפריד בין השמים לארץ ונתן לכל אחד מהם את צורתו וייעודו. על-פי כתבים שומריים נברא האדם על-ידי נינחורסאג על-פי הנחיות של האל אֶנקי (Enki).
לפי גרסה אחרת של סיפור הבריאה (גרסת אֶנוּמה אֶליש Enuma Elish, אפוס הבריאה האכדי), החלה הבריאה באיחוד שבין האל אַפּסוּ (Apsu) והאלה טיאמַט (Tiamat). האל אפסו ייצג את המים המתוקים ואת הנהרות. טיאמט ייצגה את המים המלוחים של האוקיינוס. האל אנו הוא נינם של אפסו וטיאמט. האל אאה (Ea, מילולית בבבלית ובשומרית: זה השוכן במים; בוטא Eya ו-Ya, יה, בפי החיתים, כינוי המעיד אולי על קשר בינו ובין האל העברי המכונה "יה". בשומר הוא כונה אֶנקי Enki – מילולית: אדון הארץ), בנו של אנו, הוא אל המים המתוקים ואל החוכמה, פטרון של הכישוף, האמנויות והמלאכות.
כאשר אימצו הבבלים את אלי שומר, הם הטמיעו את האל אנליל (באכדית: אליל) באל מרדוך אשר כונה "בֶּל", כלומר אדון. בפי הכנענים כונה אל זה "בעל". על-פי המיתולוגיה הבבלית, מרדוך (המזוהה עם כוכב צדק ומקביל לזאוס היווני וליופיטר הרומי) הוא בנם של האל אֶיָה והאלה דוּמְקינה (Dumkina). המיתולוגיה מספרת כי לאחר שאֶיָה הרג את אפסו ואִפשר לטיאמט לשרוד, ניסתה זו לתפוס את השלטון, אך הובסה על-ידי מרדוך, שרוצץ את גולגולתה והשתמש בחִציה כדי ליצור את השמים. הוא היה לאל העליון, וארגן את מערכי הכוכבים בשמים ואת השינויים בצורת הירח. מדי שנה חרץ את גורלותיהם של האנשים.
לכל אזור היה האל החשוב לו על-פי צרכיו. בדרום, באזור הביצות, נקשרים האלים העיקריים לדיג, בעוד באזורים שבצפון ובמזרח, שם עסקו התושבים בחקלאות, האלים העיקריים הם אל הדגן ואל הרוחות.
האלים נתפסו כבלתי צפויים, כמו הטבע, וכקובעי גורלם של בני-האדם. בני מסופוטמיה האמינו שהאדם נברא כדי לשרת את האלים. את העיקרון הזה פירשו באופן מילולי, ובהתאם, בנו להם מקדשים, הקריבו להם קורבנות והתמידו בפולחן. אנשי צוות המקדש טיפלו באל, האכילו (למעשה, האוכל שימש את אנשי צוות המקדש ואת משפחותיהם) אותו והלבישוהו. פסלי אבן הוצבו בתוך המקדשים מול האלים בתנוחת תפילה מתמדת כתחליף לאנשים.
בתקווה שיגמלו להם בחיי שגשוג ורווחה, סברו בני מסופוטמיה שעליהם לשמח את האלים. כמו כן האמינו, שאם יכעיסו את האלים, לא יזכו להגנה ויופקרו לרוחות רעות הגורמות צער וחולי. שפע מים נתפס על-ידם כביטוי לשמחת האלים, והצפות הרסניות נתפסו כביטוי לזעמם.
המקדשים נחשבו למקומות פולחן ציבורים אף שלמעשה רק לכוהני הדת הותרה הכניסה אליהם. לפי טקסטים מבבל העתיקה, היו אנשים פרטיים שתרמו קפלות קטנות למקדש. שליטים היו גאים בתפקידם כבוני מקדשים. על כך מעידים תבליטים שבהם הוצגו כמשתתפים בבנייה. המלך אורנמו הוצג כמי שנושא כלי עבודת בנייה על כתפיו. המלך גודאה מוצג בפסל אשר על ברכיו תכנית מקדש. טקסט שנמצא בלגש מתאר אותו מעצב לבנה ומביט בשביעות רצון מלאה על החותמת שהוטבעה עליה. נבופלסר מתגאה בכתביו על שהפשיל שרווליו וגרר חומר ולבנים למקדש מרדוק.
בכל עיר התרכז הפולחן במקדש שנבנה לכבוד האל המרכזי שלה (לעתים סבב הפולחן סביב כמה אלים). כדי לשרת את האל עוצב המקדש בדומה לארמון המלך – מצויד במטבחים שאליהם הועברו מדי יום כמויות עצומות של אוכל, בחדרי קבלת אורחים, בחדרי שינה ובחדרים נוספים לשימוש משפחת האל ומשרתיו. כמו כן כלל המקדש חצר ואורוות.
לדת היה קשר הדוק לבנייה, גם כאשר היה מדובר בבתים פרטיים. טקסים דתיים נערכו בתחילת הבנייה, במהלכה ולאחר שהושלמה הבנייה. טקסי הקרבת קרבנות לאלים ומעשי כשפים, נועדו לקדש את הבניין החדש, לטהר אותו ולהגן על יושביו ועל רכושם מפני שדים ומחלות. כאשר נבנה מקדש או בית חדש לחלוטין, טוהרו תעלות היסודות באש, ומולאו באדמה טהורה שעורבבה עם אבנים טובות, מתכות ועשב. הלבנה הראשונה הוכנה מבוץ שעורבב עם דבש, יין ובירה. בנקודות שונות ביסודות הוטמנו צלמיות כדי להרחיק רוחות רעות. כל הפעולות האלה היו מבוססות על נוהל טקסי נוקשה.
מאז השושלת הראשונה של איסין, היה אל לבֵנים בשם קוּלָה (Kulla) ואל אדריכלות בשם מושדַאמוּ ((Mushdammu. זה האחרון השגיח על הנחת היסודות, על בניית הבתים ועל טקסי הטיהור.
במסופוטמיה הייתה חשיבות לבחירת תאריך לפעולות שנעשו, ובכללן בנייה. נמצאו כתבים אשר בהם נכתב שאם הונחו היסודות בחודש מסוים, בעל הבית לא יזכה להנאה שלמה. לגבי חודש אחר נכתב שבעל הבית שלו יזכה בכבוד. היו רשימות כאלה לגבי כל אחד מחודשי השנה וגם לגבי כל יום בשנה. היו גם נבואות כאלה לגבי שלבי הבנייה השונים, כמו: הריסת בית ישן, הנחת הלבנה הראשונה, בניית הבית וכדומה.
בהקמת המקדשים, פחד מפני האלים וכוונה לרצותם, הניעו את תושבי מסופוטמיה לבנות מקדשים על יסודות מקדשיהם הבראשיתיים. על-פי תפיסתם, כישלון בביצוע משימה זו עלול לעורר את זעם האל. משום כך התעקשו למצוא את היסודות המקוריים של מקדשים.
בניגוד לדתם של השומרים, הבבלים והאשורים, לדת הפרסית הזורואסטרית(Zoroastrianism), שהתמקדה בהתמסרות לטוב ובמלחמה ברע, לא נדרשו מקדשים לצורכי הפולחן. הפרסים הקריבו קורבנות לאלים על פסגות הרים. זו הסיבה שהאדריכלות הדומיננטית אצלם אינה נקשרת לפולחן דתי, אלא מתבטאת בבניית ארמונות המאדירים את השליטים.
בעוד שבמצרים העתיקה הושם דגש על מבני קבורה, במסופוטמיה תפסה בניית מקדשים וארמונות מקום מרכזי. תושבי מסופוטמיה, כמו המצרים, האמינו אמנם בחיים אחרי המוות, אך לא תפסו את החיים בעולם הבא כתלויים בהישמרות גופת המת.
חומרי הבנייה במסופוטמיה
בדרום מסופוטמיה היו בנמצא מעט מאוד אבן ועץ לבנייה. בעת צורך, יובאו עצים מההרים בצפון ובמזרח, ומלבנון שנודעה ביערות הארזים שלה. במקום עץ השתמשו תושבי מסופוטמיה בצרורות קני סוף שצמחו בנהרות, ובמקום אבן השתמשו בלבני בוץ שיובשו בשמש או שנשרפו, אותם עצבו מטין ההצפות התכופות של הנהרות, אשר נמצא בשפע.
לבני הבוץ העמידים ביותר היו לבני הבוץ אשר נשרפו בכבשנים, אך בשל מחסור בעץ כחומר דליק, נעשה שימוש בדרך כלל בלבנים שיובשו בשמש. אלה האחרונות לא היו עמידות לזמן ארוך כמו לבנים שרופות, במיוחד כאשר היו חשופות לגשמים ולשטפונות. הזמן המתאים ביותר לייצור הלבנים שיובשו בשמש היה בקיץ, כאשר מגיע החום ל-55 מעלות צלסיוס בצל. זו הסיבה שהחודש הראשון של הקיץ כונה "חודש הלבנים".
הבוץ עוצב בצורת לבנים בתבניות עץ במידות ובצורות שונות. לאחר עיצובן, הוסרו התבניות מהלבנים והן הושארו חשופות לחום השמש, או הועברו לתנור אפייה. בחפירות באורוק נמצא באתר מקדש אֶ-אָָנָה אזור אשר בו היו כבשנים ששימשו לשריפת לבני בוץ, ללא בנייני מגורים ביניהם. אזור זה כונה על-ידי הארכאולוגים שגילו אותו "אזור תעשייתי".
לעתים קרובות עורבב קש עם בוץ כדי לשפר את עמידוּת הלבנים. יתרון הלבנים על חומרי בנייה אחרים היה בהיותן זולות ובהישג יד. יתרון נוסף שלהן היה הקלות שבה ניתן היה לייצרן, אשר אפשרה לכל משפחה לבנות את ביתה בכוחות עצמה ללא עזרת בנאים מקצועיים. אלה האחרונים עסקו בבניית מבני ציבור.
בוץ שימש בדרך כלל כמלט, הן ללבני בוץ הן ללבנים שנשרפו בכבשן. כדי להגן על הקירות החיצוניים מפני פגעי מזג האוויר ציפו אותם בלבנים שרופות ומטויחות ובבּיטוּמֶן (bitumen) (הכּוֹפֶר המקראי) שהוא למעשה אספלט עתיק. זהו חומר דמוי נפט, בלתי חדיר למים, הנמצא בעירק לאורך נהרות בבל, שם הוא דולף על פני השטח ויוצר שכבה שחורה ודביקה. הימצאותו של חומר זה על פני השטח קשור קשר הדוק להימצאות נפט מתחת לפני הקרקע.
בהיותו חומר לא חדיר למים, השתמשו בביטומן בעיקר כקרקעית למים זורמים. ביטומן שימש לעתים גם בשלב הבנייה, כאשר עורבב עם חומר ((clay כדי ליצור מלט שיצמיד את הלבנים זו לזו.
באקלים, שבו תנודות מידות החום הן קיצוניות, שימשו לבני הבוץ כחומר מבודד מצוין. כדי להגביר את הבידוד נבנו קירות עבים במיוחד.
גודל הלבנים וצורתן השתנו מתקופה לתקופה – לכל תקופה לבנים האופייניות לה. הלבנים המוקדמות ביותר היו ארוכות וצרות. מאז האלף הרביעי לפנה"ס ועד האלף השלישי לפנה"ס, הם היו בעלות צורה מלבנית אחידה - אורכן היה כפול מרוחבן. בתקופת השושלות המוקדמות הן היו מקומרות בצדדיהן ויצרו כך קירות בעלי פני שטח לא אחידים. בתקופה האכדית, נעשה שימוש בלבנים ריבועיות. השינויים שחלו בעיצוב הלבנים מתקופה לתקופה מסייעים לחוקרים בתיארוך מבנים.
המעוניינים להרחיב את ידיעתם בנושא טכניקת הבנייה בלבני בוץ ימצאו תאורים מפורטים בספר Sauvage, M., La Brique et sa mise en Oeuvre en Mésopotamie Des Origines à L'époque Achéménide,, המופיע ברשימה הביבליוגרפית.
בלבני בוץ נבנו חומות לביצור ערים, מבצרים ומבנים ציבוריים ופרטיים. מבנים מלבני בוץ התאימו לאקלים היבש של מסופוטמיה והיו עמידים לזמן רב יחסית, אך כמובן, לא עמידים כאבן.
אורך חייו של בית שנבנה בלבני בוץ היה תלוי בגורמים אחדים: עובי הקירות (ככל שהקיר עבה יותר הוא עמיד יותר), חוזק החיבור בין הלבנים, הגנה במקומות הרגישים מפני בליה, והחזקה מתמדת.
בניין שנבנה מלבנים בלתי שרופות, ללא גג חזק וללא קירות גבס חיצוניים התכלה בתוך תקופה קצרה והפך לתל עפר. את הבניינים העמידים יותר היה צורך לתקן שוב ושוב בעקבות גשמי החורף. כאשר נדרשו תיקונים רבים מדי, היו הורסים את הבית ובונים חדש על גבי הריסותיו. תהליך זה של בנייה מחדש חזר שוב ושוב במשך מאות שנים, והביא ליצירת תִּלים שהגביהו את הבתים מעל המישור הסובב אותם.
תלים נוצרו גם בעקבות נטישה של תושבים את עירם בעקבות מלחמות, שטפונות ומחלות. המבנים שנותרו נהרסו והפכו לתלים. על חורבות עיר שנהרסה הוקמה עיר חדשה וכך עלה מפלס העיר.
בשל המחסור בחומרים דליקים בדרום מסופוטמיה, רק לבניית הבניינים החשובים ביותר השתמשו בלבנים שרופות בכבשנים. בבבל חוברו לבנים שרופות בכבשן זו לזו על-ידי מלט מביטומן וסיד, שנעשה בהן שימוש בקנה מידה חסר תקדים. לבנים בבליות אלה היו מאיכות מעולה. הן היו גדולות, והוטבעה בהן חותמת רשמית שנועדה למונומנטים ציבוריים.
פרט לעיר ארידו ((Eridu, שבה נחצבה אבן גיר מקומית, נבנו כל הערים השומריות מלבני בוץ. השימוש בחומר מתכלה זה לבנייה הביא לכך שמעט מאוד שרד מהאדריכלות במסופוטמיה מלבד היסודות. לכן הידע שלנו על אדריכלות זו מבוסס על שברי שרידים.
במסופוטמיה השתמשו באבן רק לעתים רחוקות. כאשר התעורר צורך הובאו אבנים ממרחקים – ברוב המקרים הייתה זו אבן וולקנית מבזלת.
אבן גיר ובהט (אלבסטר) נמצאו באשור ונעשה בהן שימוש בפיסול וכחומר משני בבניית מקדשים וארמונות. אבן הבהט שהשתמשו בה באשור מוכרת היום בשם שיש מוֹסוּל. היה קל להשיגה במחצבות מקומיות ואף בבלוקים גדולים. עם זאת, הן בבבל הן באשור לא היה תחליף ללבני הבוץ כחומר עיקרי בבנייה.
חומר בנייה פחות נפוץ היה עץ מיובא. כתבים מלכותיים מעידים על קירוי בעץ שהובא מלבנון או מעֵילם. ארז היה העץ היקר ביותר.
קרמיקה, שאת המצאתה מייחסים לבבלים בני תקופתו של נבוכדנצר השני, שימשה אף היא בעיצוב אדריכלי. הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש בה היא שער אישתר (ראו להלן).
תוכניות קרקע ושיטות בנייה במסופוטמיה
האדריכלים השומרים השתמשו בתוכניות קרקע לשם תכנון הבניינים שבנו. עדות לקיומן של תוכנית קרקע בשומר נראית בפסל הנסיך גוּדֶאה, אשר על ברכיו מונחת תוכנית קרקע. הכתובות בצדי הפסל מציינות שגודאה מחזיק על ברכיו את תוכנית מקדש האל. פסל זה הוגש כמנחה לאל על-ידי גודאה כדי להציל את לגש מאסונות, שנתפסו כביטוי לחוסר שביעות רצונו של האל. תוכניות קרקע מפוארות פחות נמצאו על גבי לוחות חומר. המידות לתכנית צוינו תמיד במספר לבנים מבלי להתייחס לעובי המלט. על התכנית צוין גם סוג הלבנים (שלמות, חצאיות, רבעי לבנים, לבנים בצורת L וכדומה).
תמונה 3.2 פסל גודאה עם תוכנית קרקע על ברכיו, 2150 לפנה"ס בקירוב. הלובר, פריז
תוכניות קרקע של מקדשים, כמו תוכניות של מבני ציבור אחרים, נערכו על-פי יוזמת המלך. המלך זכה לתהילה על התכנון, על המימון ועל הביצוע של המונומנטים, ואילו האדריכלים נותרו אנונימיים. אגדה מקומית סיפרה שהאל נינגירְסוּ, האל הראשי של לגש, הופיע בחלומו של הנסיך גודאה והעביר לו את תוכנית המקדש.
ייתכן שלצורך תכנון המקדש נבנה לו מודל מוקטן. על כך מעידות כנראה לבנים מיניאטוריות שנמצאו באחד המקדשים העתיקים.
מגבלות חומר הבנייה במסופוטמיה השפיעו על תכנית הבנייה. לבנים מיובשות בשמש דורשות קירות עבים ומעט פתחים כדי להבטיח את עמידותן. כתוצאה מכך נבנו חדרים צרים או אולמות עם עמודים-תומכים רבים. ייבוש מלא של לב הקירות העבים אשר נבנו מלבנים מיובשות למחצה, הובטח על-ידי מערכת תעלות שנקדחו בקירות. עדות לתעלות כאלה מצא הארכאולוג לאונרד ווּלי (Leonard Woolley) (1880-1960), בזיקורת שבנה המלך אורנמו באור. וולי התייחס לתעלות אלה כאל תעלות ניקוז. חוקרים מצאו שאותה שיטה שימשה את המצרים כאשר בנו מלבני בוץ שיובשו בשמש. לצורך ניקוז מי גשמים, נבנו מרזבים מלבני בוץ שרופות. אלה נמצאו במבני זיקורת באור, באורוק ובניפור.
לייצור מלט השתמשו באותו חומר שבו השתמשו ליצור לבנים, אשר אותו ערבבו בקש קצוץ. לעתים נוסף ביטומן לתערובת. מלט מסיד ומגבס נמצאו החל מתקופת ממלכת בבל החדשה. עובי שכבת המלט שהשתמשו בה משתנה, אך בדרך כלל עוביה שני סנטימטרים. היו טכניקות שונות להנחת האבנים אשר אפשר להבחין בהן בתמונה 3.3.

תמונה 3.3 טכניקות הנחת לבנים במסופוטמיה.

בניית דלתות ומעברים בבתים במסופוטמיה הציבו אתגר לבונים. הם פתרו זאת בעזרת בנייה בשיטת עמוד וקורה. שני עמודים ניצבים תמכו בקורה אופקית. הפתח המֵרבי היה ארוך כאורך הקורה הארוכה ביותר שהייתה בנמצא. במונחים מעשיים, הכוונה לגזע העץ הגבוה ביותר, או ללוח האבן הגדול ביותר שנחצב. עם זאת, לחץ חזק מדי על הקורה עלול היה להביא להיסדקות הקורה ולקריסתה. מלבד הפתחים הגדולים, היו פתחים קטנים בחלקים העליונים של הקירות אשר נועדו ליצור אוורור בתוך המבנים. פתחי אוורור מסוג זה נמצאו כבר בבתים מתקופת העוביידים ויתכן שאף מוקדם יותר.
כדי לאפשר בניית פתחים וחללים גדולים מאד, נבנו קשתות וקמרונות מסוגים שונים. פותחו שני סוגי קשתות: קשת קורבל (הנוצרת משורות אופקיות של אבנים המונחות זו על גבי זו, ובהן פתח בצורת קשת – ראו תמונה 1.14) וקשת רגילה (שאבניה ערוכות בצורה קורנת עם אבן ראשה, כך שלחץ הדדי גורם להן לתמוך זו בזו). כבר באלף הרביעי לפנה"ס בנו השומרים קשתות קורבל.
השימוש בקמרון אִפשר קירוי שטח גדול ללא צורך בתומכות ביניים שיקלו על כובד התקרה, כיוון שהקירות סיפקו תמיכה בצדדים. קמרונות וקשתות מסיביים נבנו בארמונות, כנראה בחדרי ההכתרה, אם לשפוט על-פי הקירות שהיו עבים דיים כדי לתמוך בקמרונות. הגאוגרף היווני סטראבּוֹ (Strabo) (63 לפנה"ס- 23 לספירה) כתב שבכל הבתים בבבל היו קמרונות. בעיר העתיקה של ניפּוּר (Nippur) נמצאו קשתות עם אבן ראשה הבנויות מלבנים שרופות. גגות הבתים היו שטוחים בדרך כלל והופרדו מהקמרונות באמצעות שכבת לבנים מחומר. כדי לתמוך בקמרונות הכבדים האלה נדרשו קירות עבים במיוחד.
בבניית קירות מחומר, בדרך כלל לא הניחו יסודות. שיטת בנייה זו הייתה מסוכנת כי הקירות היו מועדים לקריסה. היו מבנים שנבנו עם יסודות מלבנים שרופות. כדי להבטיח את חוזק מדרגות מבני הזיקורת שנבנו מלבנים מיובשות בשמש, ציפו אותן בלבנים שרופות. לעתים נבנו המדרגות על גבי קשת.
באשור נבנו הארמונות מלבני בוץ על קונסטרוקציה מאבן. לוחות אבן שעוטרו בתבליטים נמוכים שימשו כקירות.
מאז המאה ה-13 לפנה"ס החלו להשתמש באשור בציפוי אמאיל ללבני הבוץ. על כך מעידים טקסטים מהתקופה. העדויות הארכאולוגיות המוקדמות ביותר שנמצאו לשימוש בלבנים מצופות אמייל הן מהמאות התשיעית והשמינית לפנה"ס. בבבל שלוש הכניסות לחדר ההכתרה בחצר העיקרית המלכותית עוטרו בפנלים מצופים אמייל.
המקדש במסופוטמיה
בכל עיר נבנה מקדש מונומנטלי ששימש כמקום מגוריו של האל הראשי בעיר. המקדש היה המבנה הגבוה ביותר בעיר ובלט למרחוק. בטקסטים שומריים עתיקים מתוארים המקדשים כדומים להרים המקשרים שמים וארץ.
בשומר נבנו בכל עיר מקדשים אחדים שהיוו בסיס לארגון החברתי וחיזקו את גאוותם המקומית של התושבים. האל הראשי היה בעליו של המקדש החשוב ביותר, אך גם לאלים אחרים – שנחשבו לקרוביו או לשותפיו – היו מקדשים. על-פי שרידים ארכאולוגיים אפשר לקבוע כי כל השליטים במסופוטמיה ראו בהגנת בירותיהם ובתחזוקת מקדשי האלים חשיבות עליונה לשימור תהילתם הנצחית.
על-פי התאולוגיה השומרית נחשב כל מקדש לאחוזתו הפרטית של האל שגר בו. האל היה בעל המקדש ובעל הבניינים והרכוש שבתחומו. מקדש האל, מלבד היותו בראש ובראשונה מרכז פעילות דתית, היה גם ארגון חברתי וכלכלי ששלט בתעשיות העיר. המקדש שימש גם כבנק, כאסם תבואה וכמחסן. בבעלות המקדש, מתוקף היות האל בעליו, היו גם קרקעות מחוץ לעיר, חוות בעלי-חיים, כלי עבודה, תבואות, גפנים ועוד. היום מעריכים ששליש המאדמות הפוריות שהקיפו את הערים היו שייכות למקדשים. הכנסות המקדש אם כן, היו משמעותיות.
בתקופות קדומות, המקדש, שנבנה מלבני בוץ, נישא על פלטפורמה שמישור משופע הוביל אליה. הוא כלל דביר – חדר מלבני שהוצב בו מזבח מלבנים או שולחן מנחות לאל אשר לו הוקדש המקדש. לדביר חוברו חדרים אשר נועדו לכוהנים ולכוהנות, שערכו מדי יום טקסים ציבוריים של הקרבת קורבנות והבאת מנחות לאלים. שלא בדומה למרכזי פולחן דתי בימינו, פנים המקדש לא נועד להכיל את קהל המאמינים. הוא נועד לשמש כמשכן לפסל האל או האלה וכמקום מגוריהם של כוהני הדת. באירועים דתיים, קהל המאמינים התאסף בחצר המקדש, אך לא בחללו הפנימי. המקדש העתיק ביותר שנמצא במסופוטמיה עד היום הוא המקדש בדרום העיר ארידו המתוארך לאלף החמישי לפנה"ס. יש בו חדר אחד ששטחו 4x5 מ"ר בקירוב אשר במרכזו ניצב שולחן מנחות. בקיר שלפניו הייתה גומחה עם בסיס לפסל האל. הגישה אל החדר המקודש הייתה דרך פתח פשוט.
באלף הרביעי לפנה"ס נבנו מקדשים גדולים יותר וחללם הפנימי חולק לאולם מרכזי שמכל אחד מצדדיו סדרת חדרים. הקירות החיצוניים נתמכו בתומכות חיצוניות. המקדש נישא על פלטפורמה והגישה אליו הייתה באמצעות גרם מדרגות. היו זמנים שבהם הפלטפורמה הגיעה אף לגובה 13 מטרים ויותר.
מקדשים תוקנו שוב ושוב וחודשו. כאשר נדרשו תיקונים רבים מדי, הם נהרסו ונבנו חדשים על הריסותיהם. כך הם גבהו בהדרגה מעל הקרקע אשר סביבם.
בעיר אחת היו מקדשים אחדים. לעתים היו מחוברים ביניהם על-ידי חצרות ויצרו כך מערך גדול של מקדשים. המקדש הגדול ביותר הוקדש בדרך כלל לאל הפטרון של העיר.
היו ערים שבהן נבנה מקדש מיוחד מחוץ לחומות העיר. מקדשים מסוג זה, שימשו כיעד לתהלוכה הדתית בחגיגת ראש השנה.
פינות המקדש כוּונו לארבע רוחות השמים עם כניסה מצד אחד בלבד שמוקמה בצפון-מזרח או בדרום-מזרח המקדש.
עם חלוף הזמן, עלה מספר הפלטפורמות שמעליהן נבנה חדר האל, והתוצאה הייתה מגדל מדרגות המכונה זיקורת - המבנה האופייני ביותר של פולחן דתי במסופוטמיה, שהיה מההישגים הגדולים של השומרים. המילה "זיקורת" קשורה אטימולוגית לפועל "זאקארוּ" (zaqaru) באכדית, המקביל לשורש זק"ר בעברית. הזיקורת, אם כן, כשמו כן הוא, מזדקר כלפי מעלה.
מגדל הזיקורת נבנה על משטח הגבוה מעל סביבתו, והיה מוקף חצר שסביבה חומה כפולה. הוא עוצב בצורת פירמידת-מדרגות שבסיסה ריבועי (אורך צלע הבסיס היה בדרך כלל 50 מטרים) או מלבני, וכל קומה בה היא מדרגה אשר קירותיה החיצוניים משופעים וללא פתחים. מספר הקומות לא היה קבוע. קוויו האופקיים של הזיקורת התאפיינו בקימור קל. קירותיו החיצוניים צופו אריחי לבני בוץ צבועים ומזוגגים (בציפוי גלזורה).
מבני זיקורת נבנו בין השנים 2150 - 500 לפנה"ס בקירוב, ושרידים של למעלה מ-30 מהם ניצבים עד ימינו. צורתם, המייצגת עלייה סמלית לשמים, מדגימה מאמץ גדול של האדם ליצור אדריכלות הנוגעת בשמים והמקרבת אליהם את בית האל.
הזיקורת, בדומה למקדשים שקדמו לו, כלל מקדש מרכזי או סלה (חדר פנימי במקדש אשר בו הוצב פסל האל) וחדרים לשימוש הכוהנים, שתפקידם היה לספק את כל צורכי האלים. בקצה העליון של הזיקורת נמצא חדר קטן וקדוש, שרק לכוהן ולאנשים מעטים נוספים הותר להיכנס אליו. פסל האל ניצב בגומחה בחדר, שניצבה בו תמיד מיטה וכן נשמר מזון טרי, מוכנים לכבוד האל שהוזמן באופן זה לרדת לקרקע. האמונה הרווחת הייתה שבראש השנה יורד האל לחדרו, לטקס חתונתו הקדושה שנחגגה בפסטיבל לכבודו. יש הסבורים שהחדר שימש גם כמצפה כוכבים.
עיקר הפולחן נערך מחוץ למקדש, בחצרות, לצד מזרקות היטהרות ומזבחות להקרבת קורבנות.
בניית המקדש הייתה פעולה דתית. כל המשתתפים בבנייתו נדרשו להיות אנשים טובים וראויים. במהלך הבנייה, לעתים קרובות הוקדשו לאלים מנחות, וכאשר הושלמה הבנייה נערכה חגיגה גדולה שנמשכה ימים אחדים.
השוּמרים ייפו את מבני הזיקורת בתומכות בולטות ובקירות הנראים כמסגרות הנסוגות אל עומקם. בנוסף לכך הם עשו שימוש גם באומנות עשויות לבני בוץ שהיו צמודות לקירות ובפילאסטרים (עמודים שטוחים הצמודים לקירות) שאותם עיטרו בדגמי זיגזג, באלכסונים ובמשולשים. את הקירות הפנימיים קישטו בציורי פרסקו עם דמויות אדם, בעלי-חיים ומוטיבים גאומטריים.
ייתכן שהזיקורת משקף געגועים לאזור הררי. משערים שאזור כזה היה מקום מוצאם של השוּמרים, אשר ניסו לספק מקום מגורים מתאים לאליהם באמצעות יצירת הרים מלאכותיים. יש הסבורים שמבנה הזיקורת מסמל את הרעיון שפסגות הרים הם מקום מגורי האלים, ומשם הם שולטים בעולם. ייחוס קדושה להרים מופיע בתרבויות שונות בתולדות האנושות. הר סיני, שעליו קיבל משה את לוחות הברית, והר האולימפוס, המשמש כמקום משכנם של האלים על-פי המיתולוגיה היוונית, הם דוגמאות לכך.
חלק מהשמות שניתנו למבני הזיקורת – "בית ההר", "בית הר עולם", "בית הקשר בין השמים לארץ" – מעידים על אדריכלות סמלית קוסמולוגית. בכל המקרים מציין שם הזיקורת את היות המקדש מקשר בין שמים לארץ, ומתחיל במילה אֶ (מילולית בשומרית: בית, מקדש).
בעיר בּוֹרסיפּה (Borsippa), הנמצאת כ-20 ק"מ מדרום-מערב לעיר בבל, נבנה זיקורת ששמו אֶ-אוּר-אימין-אַן-קִי (E-Ur-Imin-An-Ki, מילולית בשומרית: בית שבעת המובילים בשמים ובארץ) – רמז ברור לשבע הספֵרות שבהן נעות שבע הפלנטות שהיו ידועות בתקופה זו לבני מסופוטמיה. כל קומה-מדרגה בזיקורת נצבעה בצבע הנקשר לכוכב לכת שאותו ייצגה ולאל שזוהה עם אותו כוכב לכת:
הקומה הראשונה נצבעה בשחור ונקשרה לכוכב הלכת שבתאי (האל ניניפּ –Ninip, הידוע גם בשם Nirig).
הקומה השנייה נצבעה באדום (יש הטוענים שנצבעה בכחול) ונקשרה לכוכב הלכת מרקורי (האל נבּו), אל הכתיבה והחוכמה.
הקומה השלישית נצבעה בלבן (יש הטוענים שנצבעה בכתום) ונקשרה לכוכב הלכת צדק (האל מרדוך).
הקומה הרביעית נצבעה בכחול (יש הטוענים – צהוב) ונקשרה לכוכב הלכת נוגה (האלה אישתר), אלת הפוריות, האהבה והמלחמה.
הקומה החמישית נצבעה בצהוב (יש הטוענים – אדום) ונקשרה לכוכב הלכת מאדים (האל נֶרגאל), אל המלחמות.
הקומה השישית צופתה בצבע זהב ונקשרה לשמש (האל שאמאש), אל הצדק.
הקומה השביעית נצבעה בכסף או באפור ונקשרה לירח (האל סין).
אין תמימות דעים בקרב החוקרים לגבי הצבע המיוחס לחלק מהפלנטות, אך קיימת ביניהם הסכמה לגבי קיום קשר בין הפלנטות ובין הקומות והצבעים המייצגים אותן. הצגת הקומות והצבעים כמייצגי פלנטות מתקשרת לשימוש שנעשה בזיקורת כמצפה כוכבים. הכוהנים, שהיו גם אסטרולוגים, נהגו לצפות ממנו בכוכבים שהנחו אותם בענייני מדיניות. הקשר בין המקדשים ומבני הזיקורת, ובין מבנה הקוסמוס בא לידי ביטוי גם בקביעת ארבע פינות הזיקורת על-פי כיווני רוחות השמים.
האבטיפוס של הזיקורת נבנה כבר 3,500 שנה לפנה"ס. היה זה המקדש של העיר אֶרידוּ שהוקם לכבוד האל הפטרון שלה, אֶאָה. מקדש זה, שנבנה בלבני בוץ על פלטפורמה מלאכותית, היה חידוש אדריכלי ושימש מודל למקדשים שנבנו אחריו.
הבבלים, אשר סגדו לאֵלי השוּמרים, אימצו גם את מבני הזיקורת שלהם. הם האמינו שיש לרצות את האל ולא להכעיסו, כדי שלא יעבור לגור בארץ זרה. תהלוכות כוהנים היו צועדות בציפייה לאל שיֵרד מהשמים אל משכנו במקדש. זו הייתה הדרך המקובלת להבטיח שגשוג ופוריות לעיר.
קשה ללמוד על מבני הזיקורת משרידיהם, כי אף לא אחד מהם שרד בגובהו המקורי. מהזיקורת של לגש לא נותר שריד, ואפילו מקום הימצאו אינו ברור. לעומת זאת שרדו כהריסות מבני זיקורת בניפּור, באֶרֶך, בלארסה, בארידו ובמארי (Mari). למעשה, אלה הם השרידים העיקריים שהתגלו בערים אלה.
המקורות המסייעים בשחזור מבני הזיקורת הם תבליטים של מבני זיקורת שנמצאו על מונומנטים, תיאורים של מבני זיקורת המופיעים לעתים קרובות בספרות הבבלית, והתייחסויות אליהם בכתבי הרודוטוס (משנת 460 לפנה"ס בקירוב).
בתקופת חמורבי החלו לעסוק גם בפעילות מסחרית ובנקאית בתחומי המקדשים: חתמו על חוזים, הלוו כספים ופדו שבויים מסוחרי עבדים. המקדשים אף הרחיבו את מפעליהם הכלכליים והוסיפו מתקנים לאומנים. כך שולבו במקדש תפילה, שעשועים פעילויותיהם של כוהנים, סופרים, בעלי מלאכה, חיילים, סוחרים, נגנים, עבדים וזונות. כמו כן השתתף המקדש בפעילויות חקלאיות ומסחריות שנדרשו להן מחסנים, אסמי תבואה וסדנאות שנכללו במתחם המקדש. במובנים רבים דמה המקדש לתאגיד מודרני, אשר המנהל הכללי שלו הוא הכוהן הגדול.
האדריכלות השוּמרית
שומר, הנחשבת לערש הציוויליזציה, הייתה הראשונה שפיתחה אדריכלות מפוארת של מקדשים. המלך אוּרנַמוּ, ששלט בממלכת אוּר אשר כללה את שומר ואכד, בנה בין השנים 2025-2125 לפנה"ס את אחד המוקדמים שבמבני הזיקורת. זיקורת זה כונה אֶ-טֶמֶן-ני-גוּר (E-Temen-Ni-Gur, מילולית בשומרית: בית עם יסודות מרשימים), והוקדש לאל הירח נָנאר ולאשתו נינגַל (מילולית בשומרית: הגברת הגדולה; Nin-גברת, Gal-גדולה). לזיקורת זה, שהיה המבנה הקדוש ביותר באור, צורת פירמידת מדרגות. בסיסו מלבני (60x45 מטר) עם פינות הפונות לארבע רוחות השמים כמקובל במקדשים במסופוטמיה, וקומתו הראשונה שנשמרה במצב טוב נישאת לגובה 15 מטרים. קירות הקומות-מדרגות נבנו עם קימור קל. לא ברור אם זה נעשה בכוונה, כדי ליצור רושם של מסיביות, או שזוהי תוצאה של לחץ משקל הקומות העליונות. בקצה העליון של הזיקורת נבנה חדר קטן, ששימש כמקדש לאל הירח.
תמונה 3.4 שחזור זיקורת אל הירח באור. תקופת השושלת השלישית של אור
תמונה 3.5 הזיקורת באור. שלושת גרמי המדרגות
בתחומי הזיקורת נשתלו עצים, כנראה כדי לשוות לו מראה של הר המזדקר לשמים. שלושה גרמי מדרגות – כל אחד מהם בעל מאה מדרגות – מוקמו בזווית ישרה למבנה משלושה כיוונים. על גרם המדרגות המרכזי, בין הקומה הראשונה לשנייה, ניצב שער גדול, שנועד להדגיש את הציר המרכזי של מבנה הזיקורת ואת המבנה הסימטרי שלו. בהמשך הוביל גרם המדרגות המרכזי אל המקדש הקטן של אל הירח.
הזיקורת נבנה מלבנים אשר יוצרו מתערובת בוץ וקני סוף קלועים, שיובשו בשמש. לבנים אלה היו חזקות אך נקבוביות, כך שנדרשו שכבות נוספות של לבני בוץ שרופות, כדי לצפות את את הקירות שנבנו מהלבנים המיובשות. הקירות החיצוניים צופו בביטומן.
זיקורת זה השתמר במצב טוב יחסית, כנראה הודות לעיצוב הקירות החיצוניים המשופעים בצורת תעלות רדודות שלפי דעתם של מומחים אפשרו ללבני הבוץ "לנשום" ולמנוע היסדקות בעונה הרטובה. הקומה היחידה ששרדה שוחזרה לאחרונה.
בדומה למונומנטים העצומים שנבנו במצרים, זיקורת זה, כמו כל שאר מבני הזיקורת בשומר, נבנו על-ידי התושבים המקומיים ולא על-ידי עבדים. איכרים עבדו בבנייה בחודשים שבין עונת הזריעה ובין עונת הקציר.
עבודת הבנייה של אורנמו הושלמה על-ידי בנו שוּלְגִי (Shulgi), שמשל בשומר ובאכד במשך 48 שנה (2046-2094 לפנה"ס) והיה פטרון של אמנויות. המקדש עדיין מרשים, אף שקומותיו העליונות לא שרדו.

האדריכלות האשוּרית
האשורים ישבו בצפון מסופוטמיה בעיר-מדינה אשור הצופה אל נהר החידקל. מקור השם "אשור" בשמו של האל הלאומי ובפולחן שלו. תחת שלטונו של המלך רב-הפעלים שאמאשי-אָדד (Shamashi-Adad) הראשון (1776-1830 לפנה"ס) בוצרה העיר אשור, ומצודותיה עוצבו בצורת חצי עיגול.
כאשר הייתה האימפריה האשורית בשיאה (1000- 612 לפנה"ס), אימצו האשורים את תרבויות הארצות שכבשו במסופוטמיה. הם יצרו תרבות ייחודית, שבה תפסו מלכים במידה מסוימת את מקום האלים. חשיבות המקדשים ירדה, וחשיבותם של ארמונות המלכים עלתה. בשנת 870 לפנה"ס בקירוב, כאשר ירשה העיר כָּלָה ( Calah או כָּלהוּ Calhu) את מקום העיר אשור כעיר הבירה של האימפריה האשורית, נבנה ארמון המלוכה על גבעה שעליה נישאו מקדשי האלים.
האמנות האשורית הייתה דומה באופיהּ לאמנות הבבלית ולאמנות עמי מסופוטמיה האחרים. סגנון אשורי ייחודי התפתח בסביבות שנת 1400 לפנה"ס. בתקופה זו, האשורים עיטרו את בנייניהם בציורי קיר ובלבנים בצבעים עזים. מאוחר יותר, בין השנים 900-600 לפנה"ס, עיטרו את קירות ארמונותיהם בתבליטי אבן, שעליהם הוצגו טקסים דתיים או ניצחונות צבאיים.
האשורים בנו את בנייניהם בדרך כלל מלבני בוץ מיובשות בשמש. חלק מהיסודות ומהעיטורים היו מאבן. לכל הבניינים היו תקרות שטוחות, וגם לגדולים שבהם הייתה קומה אחת בלבד. גובהם של חלק מהחדרים הגיע לתשעה מטרים.
בבניית מבנה הזיקורת אימצו האשורים את המודל השומרי והבבלי, אך הכניסו בו שינוי. בעוד שבבבל הובילו שלושה גרמי מדרגות אל ראש הזיקורת, באשור הוליכה אל הזיקורת רמפה לוליינית, שסבבה את המבנה מבסיסו ועד לראשו.
בבניית ארמונות המלכים יצרו האשורים סגנון משלהם, שהצטיין בממדים עצומים ובפאר חסר תקדים. בכל עיר בירה אשורית נבנו ארמונות אחדים. העברת עיר הבירה האשורית ממקום למקום בשנים 900-610 לפנה"ס הביאה לריבוי ארמונות.
הארמון האשורי – מלבד היותו מקום מגורים, מרכז הממשל ומבצר – היווה בממדיו העצומים ובפאר שלו, ביטוי חזותי לעוצמת האימפריה האשורית. הוא נועד להרשים את תושבי העיר ואת אורחי המלך – שגרירים ובעלי ברית.
בשערי הארמונות והערים הציבו האשורים תבליטים במקום גבוה, כדי שאפשר יהיה להבחין בהם מרחוק. סצינות, שבהן נראה הצבא האשורי המנצח, הוצגו בתבליטים בכל רחבי האימפריה. גם משני צדי הדרך המובילה לשערים הוצבו דמויות של שומרים בתבליט גבוה. תבליטים אלה נחקקו על לוחות אבן אנכיים, שנועדו בדרך כלל לחיזוק חלקם התחתון של קירות בניינים חשובים. את טכניקת חיזוק הקירות, למדו האשורים כנראה מהחיתים. בארמונות שבערי השדה הופיעו ציורים על גבי טיח במקום תבליטים על לוחות אבן.
הארמון בדוּר שָארוּכּין (חורסאבאד Khorsabad) Dur Sharrukin
אחד הארמונות המפוארים שנבנו בממלכת אשור היה הארמון בעיר דור שרוכין (מילולית באשורית: מבצר סרגון) שנבנה בסמוך לכפר המודרני חורסבד, כ-20 ק"מ מצפון-מזרח למוֹסוּל שבעיראק. הוא נבנה על-ידי המלך סרגון השני (שלט בשנים 705-721 לפנה"ס) בצמוד לחומת העיר דור שרוכין. מיקום הארמון בצמוד לחומת העיר אופייני לבנייה האשורית המאוחרת.
צורתו הכללית של מתחם הארמון הייתה מלבנית, ופינותיו כוּוונו לארבע רוחות השמים. מערך המבנים כולו עוצב בצורה מורכבת וסימטרית, והיה מוקף חומת מבצר מיוחדת. הוא נישא על פלטפורמה (שכונתה באכדית טאמלו tamlū) בגובה 16 מטר אשר צופתה בבלוקים באורך של 2.7 מטרים. הארכאולוגים האמריקאים שחפרו במקום גילו ששורות של לוחות אבן הונחו במקום ועליהם עוצבו התבליטים באתר הבנייה לפני שנבנה המבנה העליון בלבנים. פלטפורמה זו נועדה כנראה להגביה את הארמון מעל האזור שהוצף כתוצאה מגאות הנהרות. להינשאות הארמון מעל סביבתו הייתה מטרה נוספת: למקם את מגורי המלך מעל נתיניו ובתווך בינם ובין האלים.
קירות הארמון נבנו בלבני בוץ שעברו ייבוש חלקי לאחר שנוצקו, והונחו בעודן רכות וגמישות. לעתים רחוקות נעשה שימוש במלט. לבנים שרופות שימשו בכמויות גדולות לציפוי ולריצוף. לציפוי השתמשו גם באבן בהט ממחצבות מקומיות. קורות עצי ארז שהובאו מלבנון שימשו לבניית הרצפות והתקרות שהיו שטוחות. קורות אלה כוסו בלבני בוץ שיובשו בשמש. אחד התבליטים בארמון מתאר הובלת קורות עץ ענקיות על-ידי הפניקים משלב כריתת העצים ועד הגעתם לאדמת אשור.
בארמון היו 200 חדרים, ו-30 חצרות פתוחות. את החצרות, שעוצבו בצורה הקרובה לריבוע, הקיפו חדרים, שהיו ברובם קטנים, ארוכים וצרים, עם קירות בעובי ארבעה עד תשעה מטרים. חדרי הארמון אורגנו סביב החצרות הפתוחות. מערכי חדרים וחצרות אלה קובצו סביב החצר הקדמית הגדולה.
תמונה 3.6 ארמון חורסבד - שחזור
תמונה 3.7 ארמון חורסבד – תוכנית קרקע
בדומה למקובל בארמונות אשוריים אחרים, בארמון בדור שרוכין (ראו תמונה ) אפשר להבחין בשני חלקים עיקריים: בבנו ((babanu - החלק הציבורי או האדמיניסטרטיבי של הארמון, וביטנו (bîtanu)- החלק הפרטי של הארמון שבו התגוררה משפחת המלך. חדר ההכתרה מציין את הגבול בין שני חלקים אלה.
חצר קדמית גדולה (חצר (VIII בבבנו הובילה לחדר ההכתרה שהוא גבוה ובעל צורת מלבן צר וארוך. חדר זה הוקף מערכת חדרים ואחריו מוקמה בביטנו החצר האחורית , חצר ריבועית וקטנה, המוקפת בחדרים הפרטיים של הארמון.
בחדר ההכתרה שקירותיו צופו פנלים או אריחים מאבן, ועוטרו בציורי פרסקו, קיבל המלך אורחים ושליחי מדינות זרות. המבקרים היו נכנסים לחצר הגדולה ועוברים דרך הכניסה המרכזית בין פסלי שדים ענקיים בגובה ארבעה מטרים, שנועדו לשמש כשומרים.
חדר ההכתרה היה האולם הגדול ביותר בכל המבנה. בכל אגף מאגפיו הצדדיים היו חדרים אחדים, שנבנו סביב חצרות פנימיות קטנות. לחדר ההכתרה שני מאפיינים עיצוביים עיקריים: גרם מדרגות לולייני אשר הוביל לגג ששימש כמצפה כוכבים ולטקסים, ורצפה עם מסלול אבן לגלגלי התנור הנייד ששימש לחימום המלך בחורף.
במקומות מסוימים נבנו הרצפות מאריחי אבן או בהט (אלבסטר), אך בדרך כלל נעשה שימוש בטין מיובש שעליו נפרסו שטיחים. לבני בוץ וחומר שימשו לבניית קירות הארמון, ואילו אבן מקומית שימשה לפיסול. הקירות החיצוניים עוטרו בפילאסטרים הערוכים בקבוצות ובתבליטים בצורת מדרגות הנסוגות אל תוך הקיר, עיטור מקובל באדריכלות הבבלית. בתבליטים, בציורי קיר וברצועות ברונזה חרוטות תוארו נושאים מחיי המלך אשר נועדו לפאר את שמו.
מתחם הארמון שהיווה מעין עיר בתוך עיר, הוקף חומה מסיבית, ושני השערים שהובילו אליו ממזרח ומדרום, עוטרו בפסלי אבן (המכונים "לָמָסוּ" Lamassu) – זוגות שוורים ענקיים מכונפים בעלי ראש אדם שניצבו זקופים כשומרים. תפקידם היה לשמור על המקום ולהרחיק אויבים נראים ובלתי נראים (לעתים שימשו למטרה זו גם פסלי אריות). בכתובות שנמצאו בארמון, המפרטות את פועליו של סרגון השני, מבוטאת תקוותו של סרגון שהשור המפוסל – שנתפס על-ידו כשומר וכאל המעניק שלמות – ישכון יום ולילה בשער הארמון ולא ימוש ממנו לעולם.
מכלול המקדשים נמצא בפינה הדרומית של הארמון וחובר לארמון באמצעות פתח אחד. ששת האלים אשר להם הוקדשו המקדשים היו: סין, שמש, נינגל, אָדָד, אֶאָה ונינוטרא – ממצא המתאים לכתובות שהותיר אחריו סרגון. משלחת ארכאולוגים משיקגו שחקרה את הפינה הדרומית של מתחם הארמון בין השנים 1935-1931, גילתה במקום סִפּי דלתות מאבן שעליהם כתובות עם שמות אלים אלה. גילוי זה הביא את החוקרים למסקנה שמדובר במערך מקדשים המקובצים סביב חצר ריבועית (חצר XXVII) אשר לה חזיתות מונומנטליות משלושה צדדים. במרכז כל אחת משלוש חזיתות אלה היה מעבר ראשי שמשני עבריו פנלים מלבני בוץ שיובשו בשמש וצופו בגלזורה. ראוי לציין שארכאולוגים שערכו חפירות במקום לפני כן, סברו בטעות שחלק זה של מתחם הארמון שימש כהרמון.
הזיקורת, הממוקם מצפון-מערב למקדשים, ניצב על שטח ריבועי בגודל 43 מ' x 43 מ' בקירוב. מבין שבע קומותיו שרדו ארבע בלבד. גובה כל קומה היה כשישה מטרים. לפיכך היה גובה המבנה שווה לאורך צלע הבסיס, פרט שצוין כבר על-ידי הרודוטוס ועל-ידי סְטרָאבּוֹ. כל אחת מהקומות נצבעה בצבע אמייל אחר (הראשונה בלבן, השנייה בשחור, השלישית באדום-סגול, והרביעית בכחול), והן חוברו על-ידי רמפה לוליינית. בעוד שקודמיהם מיקמו את המקדש במרכז העיר, האשורים מיקמו את המקדש סמוך לארמון המלך. גשר אבן חיבר בין הארמון ובין המקדש, כיוון שהמלך האשורי היה גם הכוהן הגדול של המדינה, והפונקציות הדתיות והציבוריות היו משולבות וקרובות מאוד זו לזו. כך, באמצעות האדריכלות ניתן ביטוי לכפיפות הפעילויות הדתיות לשליט.
בחלק הדרומי של מתחם הארמון, על פלטפורמה נפרדת מזו של הארמון, נישא מקדש האל נַבּוּ, אשר היה מוקף בבתיהם של פקידי ממשל בכירים שסומנו על-ידי חברי המשלחת משיקגו באותיות K, L, J, ו-M. בין אלה זוהה רק בית המגורים L שהוא הגדול ביותר. על ספי דלתות בית מגורים זה נמצאה כתובת מעוטרת ועליה השם סינַאהוּסוּר Sinahusur)), שם אחיו של סרגון שהיה גם שר בכיר.
בית המגורים השני בגודלו בין בתי המגורים הוא בית K שספי דלתותיו, אף הן מאבן, עוטרו אך ללא כתובת. העיטורים הופיעו בשלושה מעברים שהובילו מהחצר לאולם שעל קירותיו היו ציורים בצבעים כחול, אדום ושחור, על רקע סיד לבן שנצבע על שכבת בוץ אפרורית. לאחר שננטש הבית, קרס הקיר הדרום-מערבי של האולם, והריסותיו נפלו על הקירות האחרים. כך נשמר בשלמותו חלק הציור שנמצא מול הכניסה הראשית לאולם.


אדריכלות ממלכת בבל החדשה
מגדל בבל
למרות חוסר היציבות הכלכלית של בבל בשנות שלטונה העצמאי במסופוטמיה (612-539 לפנה"ס), הוציאו מלכי בבל סכומים עצומים על פרויקטים של בנייה ברחבי אדמתם. המפורסם שבהם הוא מגדל בבל המוזכר במקרא. המגדל שאותו מזהים החוקרים עם מגדל בבל, התנשא לגובה 91 מטר בקירוב, והיה הגבוה ביותר מכל מבני הזיקורת.
צורת הזיקורת תוארה על לוחות חומר בכתב יתדות המתוארכים לתקופת המאה הרביעית לפנה"ס על-ידי הפקיד-רשם אנו-בל-שונו (Anu-Bel-Shunu). טקסט זה המהווה העתק של גרסה מוקדמת יותר שנכתבה באלף השני לפנה"ס, שימש כנראה כתכנית בסיסית לבניית הזיקורת המכונה מגדל בבל (E-Temen-Anki). לפי הטקסט, חשובים ביותר הם הקירות הצדדיים של הבסיס שעל אורכם להיות שווה לגובה המגדל: אורך צלע הבסיס הריבועי של המקדש = גובה המקדש= 92 מ' בקירוב.
מגדל בבל המקורי, שעליו מסופר בספר בראשית, נבנה למעלה מאלף שנה לפני שלטון נבוכדנצר, כנראה על-ידי חמורבי. עם חלוף השנים נהרס, נבנה ושוב נהרס. השחזור האחרון שלו נעשה על-ידי נַבּוֹפְּלָסָר (Naboplassar) (שלט בשנים 626 -605 לפנה"ס), אשר הכשדים בראשותו, בעזרת המדים (תושבי מָדַי הנמצאת מדרום-מערב לים הכספי), הנחיתו מכת מוות על האימפריה האשורית והשתלטו על בבל.
שחזור מגדל בבל נמשך במאה השישית לפנה"ס בתקופת שלטון בנו של נַבּוֹפְּלָסר, נבוכדנצר השני, המוכר כמי שהרס את מקדש שלמה וכמי שציווה על אדריכליו להקים מגדל שראשו בשמים. נבוכדנצר הפך את מגדל בבל, זיקורת ששימש כמקדש הגדול לאל מרדוך, לחלק ממתחם ארמונו, כשחיבר אותו לארמון באמצעות דרך תהלוכות.
נַבּוֹנידוס (Nabonidus) (שלט בשנים 555 -539 לפנה"ס), שעלה לשלטון אחרי נבוכדנצר, השלים את בניית הזיקורת של מרדוך, אך במקום שלוש קומות-מדרגות בנה שבע קומות-מדרגות. מבט אל מכלול המקדש יצר אפקט דרמתי מרשים. כמו בזיקורת של אוּר, שלושה גרמי מדרגות הובילו מהקרקע אל המקום המקודש ביותר. גובה הקומות הלך והתקצר ככל שעלו בהן. בראש הזיקורת ניצב מקדש קטן של אל הירח ננאר; בסיסו היה ריבועי ובראשו כיפה מוזהבת. הזיקורת של בבל היה גדול וגבוה יותר מהזיקורת של אוּר. תיאור זה מתאים לכתוב אצל הרודוטוס. על-פי תיאורו, מקדש האל בֶּל (Bel), הוא האל בעל המזוהה עם האל מרדוך, בנוי כמגדל הנישא על מגדל ועליו מגדלים נוספים, ובסך הכול שמונה מגדלים. הרודוטוס ממשיך ומציין שגרם מדרגות לולייני חיצוני סובב את המגדלים, ולקראת אמצע העלייה למגדל נמצא חדר שבו אפשר לשבת ולנוח בדרך לראש המגדל. בראש המגדל האחרון, מספר הרודוטוס, ניצב מקדש גדול שבו מיטה עם כיסוי עשיר בעיטורים לצד שולחן זהב. אין כל פסל בחדר זה. לדבריו, כוהני הדת סיפרו לו שבחדר נמצאת רק אישה אחת מקומית אשר נבחרת על-ידי האל מכל הנשים בארץ, והאל יורד בעצמו לחדר וישן על הספה.
ההיסטוריון דיוֹדוֹרוּס סיקוּלוּס (Diodorus Siculus), בן המאה הראשונה לפנה"ס, כתב שמגדל בבל שימש את הכשדים כמצפה כוכבים, ושגובהו הרב של המגדל אִפשר מעקב מדויק אחר זריחתם ושקיעתם.
יש הסבורים שהזיקורת נועד להבטיח את הגנת מקדש האל מפני נזק מי השטפונות. לפי הסבר אחר, בוני הזיקורת חיקו בבנייתו את הטופוגרפיה של ארץ מוצאם, שם האמינו שאלים שוכנים על פסגות הרים. שמות שנתנו למבני זוקורת , בהם "בית ההר, ו"הר הסערה" תומכים בדעה שהזיקורת נועד לייצג הר מעשה ידי אדם.
תמונה 3.8 שחזור מגדל בבל ותוכנית הקרקע שלו
על אבן שחורה, שנמצאה בבבל ומתוארכת לתקופה שבין השנים 604 -562 לפנה"ס, מופיע תבליט המתאר את מגדל בבל מהצד, ומאפשר להבחין בשבע הקומות-מדרגות שלו. לימין המגדל ניצב נבוכדצר השני, חובש כובע בצורת חרוט.
ייתכן שהזיקורת בבבל היה מגדל רב-צבעי, כפי שהיה מקובל במבני הזיקורת. כל קומה משבע קומותיו הוקדשה לאל שנחשב לשולט בכוכב לכת אחר, על-פי הצבע המיוחס לה. הקומה הראשונה (התחתונה), שנצבעה בשחור, הוקדשה לאל כוכב הלכת שבתאי (ניניפּ). הקומה השנייה, שנצבעה בלבן – צבעו של אל כוכב צדק (מרדוך) – הוקדשה לו. הקומה השלישית, שנצבעה באדום, הוקדשה לאל כוכב חמה (נֶבּוֹ). הרביעית, שנצבעה בכחול, הוקדשה לאלת כוכב הלכת נוגה (אישתר). החמישית, שנצבעה בצהוב, הוקדשה לאל כוכב הלכת מאדים (נרגאל). השישית נצבעה באפור או בכסף, והוקדשה לאל הירח (סין). הקומה הגבוהה ביותר, שנצבעה בזהב, הוקדשה לאל השמש (שאמאש).
שמו השומרי של הזיקורת של בבל היה "בית יסוד השמים והארץ"(E-Temen-An-Ki; מילולית בשומרית: E-בית, Temen-קשר, An-שמים, Ki-ארץ), שם המתאים לתיאור המקראי של מגדל בבל: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" (בראשית יא 4). תיאור הבנייה עצמה ותיאור הכנת הלבנים מתאים אף הוא לתיאור המקראי: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבֵנה לאבן והחֵמר היה להם לחֹמר" (בראשית יא 3).
גם אחרי הרס בבל על-ידי הפרסים המשיך מגדל בבל להצית את הדמיון. אלכסנדר הגדול, אשר כבש את האזור ב-331 לפנה"ס והרס את המגדל עד היסוד, תכנן לבנותו מחדש כמונומנט שיסמל את ניצחונו, אך תוכניתו זו לא יצאה אל הפועל.
אדריכלות פרס
הארמון בפרספוליס
אחד המונומנטים המרשימים ביותר שנבנו במזרח הקדום היה הארמון בפרספוליס. בשנת 518 לפנה"ס החל דרייווש הראשון לבנות את ארמונו בפרספוליס, על מורדות הר הנשקפים לעבר המישור. תוכנית הבנייה עוצבה לפרטיה לפני שהחלה עבודת הבנייה. על כך מעידות מערכת המים ומערכת הניקוז התת-קרקעיות העוברות דרך יסודות המבנה. הארמון בפרספוליס נבנה על-ידי עובדים אשר לנו מחוץ לאתר הבנייה ונהנו מחיים נוחים.
תמונה 3.9 תוכנית הארמון בפרספוליס
הממצאים מהחפירות בפרספוליס מציגים את הפאר והמקוריות של הארמון המלכותי, אשר שימש למטרות טקסיות בלבד. עבודת הבנייה בוצעה ברובה בתקופת שלטון בנו של דרייווש הראשון, אחשוורוש המכונה קְסֶרְקְסֶס (Xerxes, מילולית בפרסית: שליט הגיבורים) הראשון, אשר שלט בין השנים 485 - 465 לפנה"ס. בסביבות שנת 338 לפנה"ס השלים אַרְטַאקְסֶרְקְסֶס (Artaxerxes) השלישי את בניית הארמון.
המקדשים והמונומנטים האחרים במתחם הארמון נישאים על פלטפורמה מלבנית (בגובה הנע בין 8 ל-18 מטר, ועל שטח 450x300 מטר) שנבנתה מאבן מקומית וחוזקה בחיבורי ברזל. המבנים ערוכים על הפלטפורמה בארבעה מפלסים שונים, שכל אחד גבוה מקודמו בשני מטרים. על המפלס הגבוה ביותר ניצב ארמון המלך, ועל הנמוך ביותר מוקמו המחסנים והמשרדים. חומרי הבנייה הובאו מארבעת קצות האימפריה.
הגישה לפלטפורמה הייתה דרך גרם מדרגות טִקסי כפול (מצפון-מערב למתחם הארמון) שבנייתו החלה על-ידי דרייווש והושלמה על-ידי קסרקסס. גרם המדרגות נבנה מגושי אבן ענקיים והוביל לשער המונומנטלי המכונה "שער כל הארצות". שער זה היה למעשה מבנה המורכב משלושה שערים ואולם שבו עמודים התומכים בתקרה הנישאים לגובה 15 מטרים בקירוב (במקור, ככל הנראה נִשאו לגובה 17 מטרים בקירוב). בדומה לשערים המונומנטליים באשור, גם שער זה עוטר בשני תבליטים ענקיים (בגובה חמישה מטרים וחצי), מגולפים באבן, בדמות שני שוורים מכונפים עם פני אדם. אלה מוקמו במעברים במזרח ובמערב מבנה השער.
כל אחד מגרמי המדרגות כלל 110 מדרגות שכל ארבע או חמש מהן נבנו מלוח אבן אחד. כל מדרגה הייתה באורך 6.90 מטרים, ברוחב 37.5 ס"מ ובגובה 10 ס"מ. היה זה שיפוע נמוך שאִפשר עליית סוסים.
דרך שער "כל הארצות" היו המשלחות נכנסות בדרכן לאולם ההכתרה, שבו נועדו עם המלך.
תמונה 3.10 שער כל הארצות בארמון בפרספוליס
במרכז החזית המערבית של מתחם הארמון ניצב הבניין הגדול ביותר שבו - ארמון האָפָּנָדָה (Apanada), אולם-הקהל המלכותי, שהיה המבנה העתיק ביותר בפרספוליס. באולם המרכזי של ארמון זה היה מקום ל-10,000 איש, ונערכו בו פסטיבלים וקבלות פנים רשמיות לנציגי הפרובינציות שהגיעו להיפגש עם המלך. קירותיו, שעוביָם היה כארבעה מטרים וחצי, נבנו מלבנים שיובשו בשמש. התקרה נבנתה מעץ ארז, מעץ הָבְנֶה ומעץ טיק וצופתה זהב, שנהב ואבנים יקרות. היא נתמכה על-ידי 36 עמודי אבן מסיביים בגובה 20 מטר בקירוב, שכותרותיהם עוטרו בדגם פרח הלוטוס. 36 עמודים נוספים ניצבו במרפסות משלושה צדי המבנה (ממערב, מצפון וממזרח, 12 מכל צד). בסך הכול היו 72 עמודים, ומהם שרדו 13. כותרות העמודים, שניצבו לפני הכניסות לאולם זה ממערב ומצפון, עוטרו בראשי שוורים כפולים, וכותרות העמודים במזרח עוטרו בראשי אריות כפולים.
מצפון וממזרח לאפנדה שרדו גרמי מדרגות מונומנטליים. מדרגות אלה היו נמוכות ורחבות דיין, כך שאפשרו עלייתם של עשרה סוסים במקביל. הקירות הניצבים לצדי המדרגות, מעוטרים בתבליטים המתארים סצנות מהפסטיבלים הדו-שנתיים, שבהם נציגי ארצות מרחבי אימפריה, מלווים בחיילים, בשומרים ובסוסים, מביאים מתנות למלך.
בניין אולם-הקהל מחובר ע"י מבנה טריפילון (ראו להלן) לבניין אולם ההכתרה של הארמון המכונה גם "אולם מאה העמודים". בניית אולם זה אשר שרידיו מעידים על פאר שאבד, החלה בתקופת קסרקסס הראשון ונמשכה בתקופת ארטאקסרקסס הראשון. היה זה הבניין השני בגודלו בפרספוליס, ובו קיבל המלך אצילים ואישים חשובים. מאה עמודי עץ שנִשאו על בסיסי אבן (ששרדו) תמכו בתקרה. שמונה דלתות הובילו לאולם הכתרה ריבועי (76x76 מטר) שתקרתו הייתה גבוהה (18 מטר), ועובי קירותיו הגיע לשלושה וחצי מטרים. קירות אלה, שנבנו בלבני בוץ, כללו 44 פתחים לדלתות ולחלונות. תבליטים לצדי הכניסות לאולם הציגו את המלך נלחם בשדים, מוקף באנשי חצרו או מקבל שגרירים זרים.
תמונה 3.11 גרמי המדרגות המובילים לאולם הקהל בארמון בפרספוליס
בחלקו הדרומי של מתחם הארמון, בנה קסרקסס הראשון את ארמונו ואת הרמונו. גרם מדרגות כפול ממזרח לפינה הדרום מזרחית של האפנדה הוביל לטריפילון – מבנה ששימש הן כמעבר הן כאולם קהל ושימש כמקשר בין המבנים הציבוריים ובין המבנים הפרטיים שבמתחם הארמון. שני השערים של הטריפילון מצפון ומדרום היו מוגנים על-ידי מבני אכסדרות ומעוטרים בתבליטים שבהם מתואר המלך ארטאקסרקסס הראשון מלווה בשני משרתים. בין שני השערים, אולם פנימי ובו ארבעה עמודים.
מדרום לאפנדה החל דרייווש לבנות ארמון קטן שבנייתו הושלמה על-ידי קסרקסס. לארמון זה שנבנה אף הוא על פלטפורמה, עוצב מדרום מבנה כניסה בצורת אכסדרה שמשני עבריה מגדלים. חזית משנית עם גרם מדרגות כפול הובילה אליו ממערבו. באולם המרכזי של הארמון 16 עמודים ושני "חדרי מגורים" סימטריים שאליהם צמודים אגפים צדדיים. העיטורים בשערי הארמון מתארים תמונות מהחיים הפרטיים של בית המלוכה – חצרנים נושאים מפיות, בקבוקי בושם וחפצים ביתיים נוספים. ארמונות נוספים, שמעט שרד מהם, נבנו בחלק דרומי זה של הארמון על-ידי ממשיכיו של דרייווש.
בפינה הדרום מזרחית של הארמון בנה דרייווש ארמון ששונה פעמים אחדות והורחב, אך בסופו של דבר עוצב לשמש כבית אוצר. חדריו, שכולם עתירי עמודים, מקיפים חצר פנימית על-פי מסורת בניית בתי המגורים. במקור, החצר היחידה שלו (בדרום), עם ארבעת האכסדרות שלה הובילה לדירות נפרדות ולשתי קבוצות של חדרים גדולים שמסדרון מרכזי מפריד ביניהם. שורה של חדרים צרים אשר הקירות הפנימיים שלהם היו כנראה גבוהים מהחיצוניים, הקיפה את חדרי המבנה ואפשרה בניית חלונות גבוהים. מצפון למערך מבנים זה נבנה כעבור זמן קצר מערך מבנים נוסף, אף הוא עם חצר פנימית המוקפת מבני פורטיקו. שני חדרים שהיו במקום במקור הוחלפו באולם ריבועי גדול שבו 121 עמודים.
תוכנית הארמון בפרספוליס שונה מתכניות הארמונות שהיו מקובלות במסופוטמיה. בפרספוליס נבנו הבניינים זה לצד זה בתוכנית ריבועית, ללא החצרות הפתוחות שאפיינו את בניית הארמונות במסופוטמיה. חידוש נוסף היה בניית אולמות גדולים, שתקרותיהם נתמכות על-ידי עמודים גבוהים. בפרספוליס נוצרו גם החלון המלבני הגדול מאבן ומשקופי הדלתות, שהיו לאלמנטים בסיסיים בבנייה המערבית.
מערך המבנים של הארמון בפרספוליס היה הקומפלקס המפואר ביותר שהוקם בידי אדם, עד שנשרף על-ידי אלכסנדר הגדול בשנת 331 לפנה"ס. רוב הקירות שנבנו בלבני בוץ לא שרדו, ונותרו רק חלק מהעמודים, גרמי המדרגות המעוטרים וסִפי הדלתות של הארמונות.
בתי המגורים במסופוטמיה
לפני צמיחת הערים, השומרים חיו בבקתות עגולות. הם חפרו מעגל של בורות ובכל אחד מהבורות תקעו צרור גבוה של קני סוף. קצותיהם העליונים של קני הסוף נטו לעבר מרכז המעגל וכך נוצר גג הבית. את קני הסוף ציפו בבוץ כדי ליצור קירות ותקרה. באותו אופן בנו בתים מלבניים משתי שורות מקבילות של בורות שבהם תקעו צרורות קני סוף.
בתקופת העוביידים, בתי המגורים אופיינו בחדרים קטנים הערוכים משני צדי חדר גדול בצורת מלבן ארוך או בצורת האות T. היו בתים שהיו בהם מספר יחידות כאלה. עם חלוף הזמן, חדר ריבועי גדול החליף את החדר המרכזי הארוך. בתוך הבית היו חללים שנועדו לבישול, לאחסון, לשינה ולקבלת אורחים. בהיעדר ממצאים ארכיאולוגיים, החוקרים מניחים שהעניים חיו בבקתות רעועות שנבנו מקני סוף או מחומרים מתכלים אחרים. בתיהם מוקמו כנראה בפאתי הערים.
כאשר הוקמו ערים והחלו לשגשג, עברו התושבים לבתים מלבניים שבמרכזם חצר פנימית. קירות בתים אלה היו עבים (בעובי כ-2.5 מטרים) כדי לבודד את חלליהם הפנימיים מתנודות החום הקיצוניות. כחצי משטח הבית נתפס על-ידי הקירות החיצוניים והפנימיים. תקרת החדרים הייתה עשויה מקורות עץ שטוחות, מכפות תמרים או מקנה סוף - שעליהם פוזרה אדמה כדי התגונן מהחום. בהיעדר קורות עץ ארוכות, החדרים היו קטנים ורוב הפעילות של בני הבית התקיימה בחצר הפנימית שאליה פנו הדלתות והחלונות. לעתים קרובות, גרם מדרגות או סולם הוביל לגג ואִפשר שינה של בני הבית על הגג השטוח בלילות הקרירים.
קירותיו החיצוניים של הבית – פרט לדלת הכניסה – היו חלקים, ללא גומחות, בליטות, עיטורים או חלונות (במקרים נדירים היו חלונות שפנו לרחוב). הם סוידו בלבן כדי להחזיר את קרני אור השמש בחום הלוהט של הקיץ. הרצפה הייתה עשויה עפר מהודק אשר כוסה לעתים בשכבת גבס. שכבת גבס מעורב בבוץ שמשה גם לכיסוי הקירות.
מדי קיץ היה צורך לכסות את הגג בשכבה נוספת של חומר כהכנה לגשמי החורף. מדי פעם היה צורך להגביה את הרצפה כדי שלא תהייה נמוכה מגובה הרחוב. הסיבה לכך היא עליית מפלס הרחוב כתוצאה מהאשפה שנהגו התושבים להשליך לרחוב וכך להגביה אותו. בית שרצפתו לא הוגבהה היה צפוי לשאוב לתוכו את האשפה עם רדת הגשמים. ארכאולוגים מצאו לעתים שלוש ואף יותר שכבות של רצפה בבתים.
הבתים שנבנו בלבני בוץ שיובשו בשמש, לא היו עמידים דיים, ולעתים קרובות קרסו. חוקי חמורבי הטילו את האחריות לקריסה על הבנאי. על-פי חוקיו, בנאי שבנה בית שהתמוטט וגרם למות בעל הבית, יומת. אם מת בנו של בעל הבית, יומת בן הבנאי.
תוכניות הבנייה, כמו חומרי הבנייה, התאימו לאקלים. הקירות העבים אפשרו חיים נוחים. בתוך הבתים היה קריר בקיץ וחמים בחורף. הקיץ הלוהט באזור היה הסיבה העיקרית לבניית חצר פנימית, שאליה פנו חדרי הבית ואשר ממנה חדרו לבית אור ואוויר. חצר זו אפשרה לדיירים ישיבה בצל מחוץ לבית במשך כל שעות היום. החלונות הוגפו בתריסים כדי להתגונן מפני השמש וכדי לשמור על חום בחורף.
בית כזה היה מוגן מפורצים יותר מאשר בית שחלונותיו נפתחים אל הרחוב. זו גם הייתה דרכם של מתעשרים להסתיר את עושרם מפני גובי המס.
3.12 חתך של בית פרטי באור בתחילת האלף השני לפנה”ס. בפינה השמאלית העליונה נמצאת הקפלה.

3.13 תוכנית בית עוביידי מתל מדהור ((Tell Madhhur.

בית המתוכנן סביב חלל פתוח או חצר היה מצוי במזרח הקדום כבר בערים הקדומות ביותר. דוגמה לכך היא העיר אוּר בתקופת איסין לארסה ובבל העתיקה. בבית אופייני היו שתי קומות שלקירותיהן החיצוניים לא היו חלונות. דלת אחת בלבד פנתה אל השטח הציבורי. חלונות הבית פנו לעבר החצר פנימית מרוצפת, שאפשרה חדירת אור עמום לחדרים, ונחשבה לתחום המוגן של הבית. הקירות היו מצופים גבס ומסוידים. חלקם העליון היה עשוי לבני בוץ וחלקם התחתון נבנה בלבנים שרופות שחוברו ביניהן במלט מחומר. קומת הקרקע נועדה למשרתים ולאורחים , ובקומה השניה גרו בעל הבית ומשפחתו. בחצר הפנימית היו מדרגות שהובילו לגג ששימש בקיץ כשטח מגורים נוסף. הדלתות, שהיו עשוית מעץ, הותקנו בתוך מסגרת עץ שנצבעה באדום כדי להפחיד רוחות רעות.
מאחורי הבית הייתה קפלה ביתית – חצר צרה וארוכה, מקורה בחלקה. בחלקה המקורה ניצב מזבח לבנים ואומנה שעליה ניצבו פסלונים של אלי הבית (אלים אישיים – אל אישי לכל אחד מבני המשפחה, המגן ומקשר את בן המשפחה עם האלים הגדולים). בחלק הבלתי מקורה של החצר תחת ריצפת לבנים, היה קבר מקורה בקמרון, שבו נקברו כל בני המשפחה פרט לילדים קטנים, שנקברו בכדים בתוך הקפלה הביתית או מחוצה לה. כך, פולחן האל הפטרון ופולחן אבות המשפחה התקיימו במתחם הבית. המתים לא עוד נקברו בבתי קברות רחוקים כפי שהיה מקובל בתקופות מוקדמות יותר, אלא המשיכו להשתתף בחיי המשפחה.
גודלו ופארו של בית המגורים שיקף את המעמד החברתי של בעליו. החברה השומרית הייתה חברה מטריארכלית, שבה זכו הנשים למעמד מכובד. מערכת המעמדות החברתיים התבססה על מעמד כלכלי ומקצועי, ולא על קרבה משפחתית. במעמד הגבוה היו אצילים, כוהנים, פקידי ממשל ולוחמים; במעמד הבינוני, שהיווה את רובה של האוכלוסייה, היו חקלאים, סוחרים ובעלי מלאכה; עם בני המעמד הנמוך נמנו עבדים ופועלים שעסקו בעבודת כפיים.
היה הבדל משמעותי בין בתי התושבים העשירים ובין בתי העניים. ממדי הבתים נעו בין 100 מ"ר ל-600 מ"ר. המשפחות העשירות חיו בבתים מלבני בוץ שכללו בין קומה לשלוש קומות. הם נבנו סביב חצר פנימית שהעניקה לדיירים פרטיות וצל. הקירות היו עבים והגגות שטוחים. בקומת הקרקע היו חדר קבלת אורחים, מטבח, חדר רחצה, מגורי משרתים, ולעתים גם קפלה פרטית. בקומות העליונות היו חדרי המגורים של בני המשפחה. מתחת לבית נבנה לעתים קרובות מאוזוליאום משפחתי שבו נקברו בני המשפחה, אף שהיו בתי קברות מחוץ לערים.
באשור גרו פקידי השלטון העשירים בבתים פרטיים גדולים, שכללו חדר קבלת אורחים שממנו הייתה גישה לחדרים פרטיים שמוקמו מאחוריו. קברים מחופים בקמרונות נבנו מתחת לבתים אלה.
בתי העניים נבנו באיכות ירודה מבוץ ומקני-סוף, ומוקמו ליד הקירות החיצוניים של חומות העיר.
באור, בתקופת השושלת השלישית של אור, אפשר היה להבחין באזור מגורים של פקידי ממשל בכירים שגרו בבתים גדולים שתוכננו על-ידי אדריכלים. תכניות הבתים דומות בצורתן לדגמי בתים הנפוצים בימינו במזרח התיכון: דלת כניסה אחת מובילה לחצר פנימית גדולה המוקפת בחדרים ובמחסנים. חדרים פרטיים מאורגנים מאחורי חדר קבלה או לצדדיו. בבתים הגדולים הייתה הפרדה בין החלל הפרטי לחלל הציבורי שהושגה באמצעות בניית חצרות נוספות.
תכניות בתי המגורים השתנו בהתמדה. חדרים יחידים נקנו ונמכרו לעתים קרובות. בתים נחלקו אחרי מות אבי המשפחה. בתנאי הצפיפות בערים, לעתים קרובות נוצלו חללים פתוחים לבניית חדרים נוספים.
בסביבות שנת 2,000 לפנה"ס, עם השתלטות העיר איסין (Isin) או העיר לארסה (Larsa) על ניפור, חולקו יחידות מגורים גדולות ליחידות קטנות, דבר המעיד על הזמנים הקשים שפקדו את התושבים.
העיר במסופוטמיה
הערים המוקדמות ביותר בעולם התפתחו באמצע האלף הרביעי לפני הספירה בקירוב בשומר שבדרום מסופוטמיה ובסביבות עילם שבדרום-מערב פרס. בתהליך ארוך שנמשך בין השנים 3,500-5500 לפנה"ס הפכו קהילות חקלאיות לעירוניות. הקדומות ביותר היו בין השאר: אורוק, אוּר, אֶרידוּ, לארסה (Larsa), לָגָש וניפּוּר. המעבר מכפר לעיר היה מלווה בהופעת סמכות פוליטית וסמכות דתית והיווצרות היררכיה שהתבטאה בסוגים שונים של מבנים: מקדשים, ארמונות ובתי מגורים.
יש הסבורים שהערים הראשונות תפקדו כמרכזים טקסיים שהיה להם הקשר דתי ומסיקים מכך שדת הביאה להיווצרותן. לעומתם, יש המייחסים את היווצרות הערים למסחר עם מקומות מרוחקים שנדרש כדי להשיג מוצרים שנמצאו בכמות קטנה במסופוטמיה, כמו עץ ואבן. עודפי המוצרים שנסחרו עם מקומות מרוחקים הוחזקו במקדש שהיה מוסד מרכזי בעיר.
לפי התאוריה המקובלת ביותר בקרב החוקרים, היווצרות הערים נבעה מהתפתחות החקלאות שגרמה למגורי קבע ולגידול בתוצרת החקלאית. התוצאה הייתה יציבות חברתית ועודפי מזון. התמקצעות בייצור מזון וצורך במתווכים בין החקלאים לקונים, הביאו להיווצרות קבוצות מעמדיות שתפסו את מקומן של קבוצות שהתבססו על קשרי משפחה. המעמד הגבוה ששלט באדמיניסטרציה ובכלכלה היה מעמד הכוהנים שגם תיווך בין תושבי העיר ובין האלים.
בני מסופוטמיה התייחסו לעריהם כאל המשך מסורת העבר שיש לכבדה. ערים ייצגו לגביהם תרבות עתיקה שנתפסה כיצירת האל. כמו כן, ראו בעיר את מקור התרבות. על כך מעידים כתבי ברוסוס, הכוהן הבבלי שהיה להיסטוריון הלניסטי, אשר תאר את לידתן של הערים הראשונות. בתארו את לידת העיר בבל, סיפר שעמים זרים התיישבו על אדמת הכשדים וחיו חיים ללא תרבות, כחיי בהמות וחיות. בשנה הראשונה יצאה מן הים האדום מפלצת מפחידה והופיעה על אדמת בבל. שמה היה אואנס (Oannes בלשון ברוסוס, או אוּ אן - U-an מילולית באכדית: בן השמים; או אדאפה Adapa מילולית בבבלית: האדם החכם, הוא אדם הבבלי המקביל לאדם המקראי) מפלצת זו אשר לא אכלה דבר, חיה בין האנשים ולימדה אותם כתיבה, מדע, טכנולוגיה, ייסוד ערים, בניית מקדשים, משפט וגיאומטריה.
התרבות השומרית, אף שהייתה אורבנית בעיקרה, התבססה על חקלאות יותר מאשר על תעשייה. על אדמת שומר היו 13 ערים-מדינות שכל אחת מהן הוקפה חומה שמעבר לה השתרעו כפרים. כל עיר היוותה עולם נפרד, שנשלט על-ידי מלך. בין ערים-מדינות אלה היה מאבק מתמיד על השליטה במסופוטמיה.
הערים הגדולות במסופוטמיה, בהיותן למעשה הרחבה של כפרים פרה-היסטוריים, לא נהנו מיתרונו של תכנון אורבני. עיר טיפוסית הוקפה חומות מגן, אך שטחה פלש אל מחוץ לתחומי החומות. אפשר היה להבחין באזורים אחדים בעיר: עיר פנימית מוקפת חומה, אזור מסחר, פרברים, ושדות ומטעים הצמודים לפרברים.
בעיר הפנימית, רוב הרחובות היו סמטאות צרות ומפותלות. כך סיפקו לתושבים הגנה מפני השמש ומאבק רוחות המדבר. פה ושם היו חנויות קטנות מקובצות בין הבתים. רק לעתים נדירות רחובות חצו את העיר לכל אורכה משער בקצה אחד שלה לשער בקצה אחר. רחובות כאלה היו אופייניים יותר לערים מתוכננות מאשר לערים שצמחו באופן אורגני.
חומות מקיפות היו המאפיין הבולט ביותר של עיר. הן נועדו לא רק להגן על העיר, אלא היוו גם הצהרה חזותית על עוצמה. מלכים הרשימו באמצעותן את תושבי עריהם והתגאו בבנייתן ובשיפוצן. עיר טיפוסית הייתה מורכבת מטבעות של חומות ביצורים עם מגדלים רבים המתנשאים במרחקים שווים זה מזה. סביב חומות העיר היו תעלות מים. היו אנשים שהתיישבו מחוץ לחומות העיר, דבר שאפשר להם מרחבים בלתי מוגבלים. בעת התקפות אויב, יכולים היו למצוא מקלט בתוך העיר המוקפת חומה.
לפי האמונה המשותפת לשומרים, לבבלים ולאשורים, המוצאת את ביטויה בספרות המסופוטמית, רווחת התושבים הייתה תלויה בחסד האלים; כאשר יחסי העיר עם האל שלה הרמוניים, התושביה מצליחים ומאושרים, אך כאשר יחסי המלך עם האל אינם הרמוניים, האלים ינקמו בתושבי העיר ויאמללו אותם.
לכל עיר היה אל פטרון. האל הפטרון של לגש היה נינגירסו, האל של אומה ((Umma היה שארה (Shara), והאל של אור היה אל הירח ננה. ננאר (סין הבבלי), אל הירח, היה האל הפטרון של אור, ואישתר, אלת האהבה, הפוריות והמלחמה, הייתה האלה הפטרונית של העיר ארך (אורוק), שאכסנה בתחומיה גם את האל אנוּ, אל השמים. אלים פטרונים אלה היו אמורים להגן על האינטרסים של עירם בוועידת האלים, שבה התקבלו החלטות גורליות לאנושות.
בניית עיר ובניית מקדש לאל הפטרון שלה היו כרוכות זו בזו. עדות לכך אנו מוצאים גם בספר בראשית: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים..."וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" (המילה "מגדל" מייצגת מקדש – זיקורת).
לגבי בני מסופוטמיה, עיר ייצגה סדר בעוד שהרים ומדבר ייצגו כאוס. כדי שישוב ייחשב בעיני בני מסופוטמיה כעיר, היו אמורים להיות בו מקדש וארמון. בכל עיר-מדינה היה אזור שיועד למקדשים ואזור שבו מוקם ארמון השליט. אזור המקדשים היה קבוע ממניעים דתיים. כאמור, פחד מפני האל הניע את תושבי מסופוטמיה לבנות מקדשים לאלים על יסודות המקדשים הבראשיתיים שלהם. הזיקורת מוקם בסמוך למקדש הראשי או במרחק מה ממנו, עם סדרת חצרות המקשרות ביניהם. הוא בלט בקו הרקיע של העיר ובתכנית הקרקע שלה. ארמונות מוקמו לעתים קרובות בתחומי העיר, צמודים לחומה המקיפה אותה.
הארמון היה המבנה המונומנטלי השני בחשיבותו בעיר אחרי המקדש. היה זה מבנה מבוצר. בערים האשוריות, הארמון עלה בחשיבותו על המקדש. גודלו הגיע לממדים עצומים והושקעו משאבים רבים בבנייתו ובעיטורו. מראהו המבוצר ופארו סימלו את עוצמת המלך.
יש חוקרים הסבורים שבערי מסופוטמיה הייתה חלוקה לרובעים שונים על-פי תחומי העיסוק של התושבים. בניפור היה רובע של פקידים-רַשָּׁמים ((scribes. בטוּטוּבּ (Tutub, היום חפאג'ה [[Khafaje הנמצאת ממזרח לבגדד), סמוך למקדש האובאלי, היה אזור מוקף חומה שאכלס כנראה את צוות העובדים במקדש, ובישוב (ששמו העתיק אינו ידוע) בו נמצא היום הכפר אַבּו סַלַבּיח (Abu Salabikh; 12 קילומטרים מצפון- מערב העיר ניפור), הייתה קבוצת בתים דו-קומתיים מפוארים עם תנורים, שבהם כנראה התגוררו אופים.
החלוקה לאזורים לא הייתה נוקשה. חפירות באוּר גילו חנויות קטנות, קפלות ובית ספר בין בתים שבהם בתים מרווחים מאוד של סוחרים לצד בתים קטנים. טקסטים שנמצאו על לוחות חומר מעידים על קיומם של רבעי צורפים, נפחים, מעבדי עורות וכדומה. עם זאת, אין הוכחה שלכל אחת מהמלאכות היה רובע משלה. האזורים התעשייתיים מוקמו בהתאם לתנאי הסביבה. בלארסה, לדוגמה, כבשנים מוקמו בחלק הדרום-מזרחי של העיר כי רוחות נשבו מכיוון צפון-מערב.
וולי, שחקר באור את אזור המגורים שנמצא מדרום-מזרח למתחם המקדש המרכזי בעיר, מצא רחובות צרים עם בתים צנועים משני צדי הרחובות. סימטאות צרות הובילו לרחובות רחבים. בצמתים שבהם נפגשו סמטאות אחדות, נמצאו לעתים מקדשים קטנים.
רחובות הערים לא היו מרוצפים עד תקופת האשורים באלף הראשון לפנה"ס. הם היו בוציים בחורף ומאובקים בקיץ. אשפה שהושלכה מהבתים לרחוב נערמה ומעולם לא נאספה. בעלי חיים, בהם חזירים, הוחזקו בתחומי העיר. ייתכן שהיו גם גנים בתחומי הערים. הרחובות היו שקטים והתנועה בהם הייתה מועטה. הם היו צרים מלאפשר תנועת עגלות. בשעות הערב, היו מתקהלים אנשים בצמתי הרחובות לשמוע סיפורים מפיהם של מספרי סיפורים.
בתי העיר היו בדרך כלל צמודים זה לזה. עם חלוף הזמן, חלקם הורחבו. אותם סוגי בניינים הוקמו שוב ושוב באותם אתרים במשך דורות. לעתים קרובות הקירות הישנים שימשו כבסיס לבתים החדשים.
המלך האשורי סנחריב (שלט בשנים 681-705 לפנה"ס) הקדיש תשומת לב מיוחדת לחזות העיר ולאוורורה. הוא הרחיב את הכיכרות בנינווה, והרס בניינים כדי לאפשר חדירת אור ואוויר לסמטאות ולרחובות הצרים. כמו כן, הרחיב ויישר רחובות אחדים כדי ליצור שדרה טקסית ראשית. את דרך התהלוכות שבנה ריצף בבלוקים מאבן גיר.
סנחריב תיאר בכתב את הרחבת הרחובות בנינווה, אותם כינה "רחובות שוק" וציין שהם רחבים דיים כדי לשמש כדרכים מלכותיות. כדי להבטיח שהרחובות שהרחיב יישמרו רחבים, כתב אזהרה שעל-פיה, אם תושב מתושבי העיר יהרוס אי פעם את ביתו הישן ויבנה בית חדש אשר יסודותיו יפלשו לתחום הדרך המלכותית, הוא ייתלה על מוט מעל ביתו.
מדברי סנחריב אפשר להסיק שלכל תושב הייתה רשות לבנות את ביתו בכל מקום שרצה ובכל תכנית, כל עוד לא פלש לתחום הדרך המלכותית. תוואי הרחובות הראשיים בתוך העיר ומחוצה לה הקביל לתעלות ולנהרות. לרחובות אלה התחברו רחובות קטנים יותר המאונכים להם.
את הערים שבצפון מסופוטמיה אפיינה התפתחות שונה מזו שבערים בדרומה. בעוד שבדרום מסופוטמיה התפתחו הערים באופן אורגני מכפרים לערים, בצפון מסופוטמיה כפרים התפשטו בפתאומיות והיו לערים, כנראה בהשפעת ערי דרום. עיר צפונית התאפיינה בהתפתחות שני אזורים נפרדים – עיר עליונה ועיר תחתונה. העיר העליונה שהוקפה בחומה בתחומי חומות העיר, הייתה מוגבהת ובה נבנו הבניינים המונומנטליים – המקדשים והארמון.
הערים האשוריות היו מרווחות יותר מהבבליות מכיוון שהיו בהן חלקים מתוכננים. בצפון מסופוטמיה שפע המים שהיה בכל מקום, אפשר התיישבות בכל מקום, ללא צורך ביצירת תעלות מלאכותיות. הערים לא היו מקובצות לאורך הנהרות כפי שהיה בדרום. בעוד שבבבל נשמר מעמדו המרכזי של המקדש, באשור הארמון היה למבנה הדומיננטי.
במאות השביעית והשישית לפנה"ס מלכי בבל עיצבו מחדש ערים אחדות. ערים משוחזרות אלה נבנו על-פי הדגם של הערים בבל ובורסיפה (Borsippa). בעבודת התכנון עסקו אדריכלי המלך נבופלסר והאדריכלים של בנו נבוכדנצר, שנעזרו כנראה בתכניות מוקדמות יותר של ערים אשוריות. העיר הייתה מוקפת בחומה ובתעלת מים. היא חולקה לאזורים ריבועיים ומלבניים שנקראו בשמות שערי העיר. בתחומי אזורים אלה מרקם העיר היה פחות מסודר. בלב העיר היה רובע דתי שבלט בו הזיקורת. רובע זה לא היה מוגבה מעל סביבתו , אך הופרד משאר חלקי העיר על-ידי חומה מסיבית. הארמון, לעומת זאת, מוקם בקצה העיר והתפשט אל האזור הכפרי שמחוצה לה. כאן, שלא כפי שהיה בערים האשוריות, חומת העיר לא הקיפה את הארמון מכל צדדיו.
בבחירת מיקום העיר ניצבו תושבי מסופוטמיה בפני ברירה: לבנות עיר בעמק, בקרבת מקור מים – או על גבעה, שיהיה אפשר להגן עליה ביתר קלות. בדרך כלל בחרו לבנות ערים על גדות נהרות. אלה הבטיחו מי שתייה ושימשו כאמצעי תחבורה. כאשר החשש מפני התקפות אויבים מבחוץ היה גדול, העדיפו לבנות את העיר על גבעה. כדי להתגבר על בעיה של אספקת מים בעת מצור, הוזרמו מים בתעלות תת-קרקעיות שנבנו מתחת לביצורים.
אקוודוקטים תת-קרקעיים נבנו כבר על-ידי סרגון השני, אביו של סנחריב, אשר למד את מלאכת בניית האקוודוקט התת-קרקעי מכּוֹרִים באוּרַארטוּ (Urartu, שמה העתיק של ארמניה) שאותה כבש. הוא הרס את האקוודוקטים באורארטו ולאחר שחזר לאשור כמנצח, בנה אקוודוטקטים תת-קרקעיים משלו. מאוחר יותר, הפרסים למדו את סוד בניית האקוודוקטים ומאוחר יותר הגיע הידע הזה למזרח הקרוב.
אמצעי נוסף לאספקת מים היה מערכת מים שכללה אקוודוקט מאבן, כמו זו שבנה סנחריב ליד העיר המודרנית גֶ'רְוָואן (Jerwan). המים זרמו לאורך 9.6 ק"מ, חצו את נהר גוֹמל (Gomel) בדרכם מבּביאן (Bavian) לנינווה. האקוודוקט מאבן נבנה בצורת קשתות קורבל, כתשעה מטרים מעל הנהר, ונמשך לאורך 270 מ'. לבניית האקוודוקט נעשה שימוש בלמעלה משני מיליון אבנים שכל אחת מהן שקלה רבע טון. המים זרמו על רצפת האקוודוקט שנבנתה מעפר מהודק שצופה בביטומן (כדי להופכו לבלתי חדיר למים) ובגימור מאבן. בניית האקוודוקט כולו נמשכה שנה ורבע. היה זה מבצע הנדסי מבריק שאותו חיקו הרומים מאוחר יותר.
כבר בשומר הגיעו מתכנני מערכות אספקת המים להישגים מרשימים. השוּמרים פיתחו מערכות ביוב מורכבות ובתי שימוש עם מים זורמים. עם זאת היו במסופוטמיה גם ערים ללא ביוב עירוני וללא מערכת לסילוק אשפה – במקומות אלה הושלכה האשפה לרחובות.
כמקום מגורים מסודר ומבוצר, העיר נתפסה במסופוטמיה כסמל של סדר אלוהי. נינווה הייתה מחולקת לתשעה גושים גדולים, כי המספר תשע נחשב לסמל של קדוּשה. תכנון שדרות ראשיות של ערים על צירים צפון-דרום ומזרח- מערב, והנוהג לקבוע את פינות הערים על-פי כיווני רוחות השמים, מעידים על הדומיננטיות של גרמי השמים בתרבות מסופוטמיה.
אל הגישה הקוסמולוגית נלוו אמונות מיסטיות. על האשורים, למשל, נאסר להזכיר את השמות המיסטיים של עריהם, תופעה הקיימת עד היום בקרב תושבי קווקז. אלה שומרים את השמות המיסטיים של עיירותיהם בסוד בשל אמונות טפלות, אשר ייתכן שמקורן דומה.
אמונה וכלכלה חברו זו לזו מאז אמצע האלף השני לפנה"ס, אז מקדשים שימשו כמרכזי פעילות כלכלית, מלבד היותם מרכזי פולחן דתי. במקדשים מסוג זה היו מחסנים, מטבחים וסדנאות אומנים. פולחן דתי, פעילות חברתית ומסחר התקיימו בסביבת המקדש שמיקומו היה במרכז העיר. זאת, כפי שהיה מאוחר יותר באירופה, בתקופת ימי הביניים, כאשר כיכר השוק, בערים רבות, הייתה צמודה לקתדרלה. האידאוגרמה של המילה "שוק" בשומרית הייתה בצורת האות Y, המציינת כנראה את הרעיון שהשוק נמצא בצומת דרכים.
פעילות עסקית התקיימה גם ליד שער העיר, בהיותו נגיש לסוחרים, לאיכרים ולזרים. במרחב הסמוך לשער העיר, מחוץ לתחומי העיר, מוקמו בזארים, חנויות ובתי מלאכה. תושבי הכפרים בסביבה נהגו למכור שם את מרכולתם ללא חובת תשלום מסים לעיר. סביב השער נערכו גם מפגשים חברתיים ויושבו סכסוכים בין תושבים. חנויות נוספות היו מפוזרות בין בתי התושבים.
ערים אחדות במסופוטמיה היו מרהיבות, ובהן מבני ציבור גדולים, פארקים ורחובות הערוכים בצורת רשת. העיר אכד, שנבנתה על-ידי סרגון הגדול (שלט בשנים2334-2279 ) במאה ה-24 לפנה"ס, נחשבה לעיר מקסימה. בתיאור מתוך הטקסט "קללת אכד" אשר על-פיו שגשוג העיר תלוי בקשר של המלך עם האלים, היו הבתים באכד מלאים זהב. בתיה, שזהרו בלובנם, היו מלאים כסף; במחסנים נצברו נחושת, בדיל וגושים של לפיס לזולי.
שגשוגה של עיר היה תלוי בדרך כלל בנצחונותיו הצבאיים של מלכהּ. השלל אתו חזר ממסעותיו הצבאיים ומתנות שקיבל מערים שכנות ומאוימות, העשירו את העיר והעלו את רמת החיים בה. מקדשים התעשרו וקושטו בפאר רב.
בזמני מצוקה כמו בעת מלחמה, שרפה, מגפה, רעידת אדמה, הצפות או שינוי בנתיב הנהר, ערים ננטשו בחלקן או בשלמותן. הבתים שלא תוחזקו קרסו והפכו לתִלים. תושבים חדשים שהגיעו לעיר הנטושה בנו את בתיהם על הריסות הבתים הנטושים. היו ערים שבהן תהליך זה חזר פעמים אחדות. כך עלה בהדרגה מפלס העיר מעל סביבתה.
העיר אֶרֶך (Uruk)
העיר המקראית ארך (בראשית י 10; אוּרוּק בפי השומרים, ווַרקָה [Warka] בעיראק המודרנית) נמצאת 250 ק"מ מדרום לבגדד. מקור שמה של עירק המודנית הוא כנראה בשמה. היא הייתה עיר מרכזית כבר 3,300 שנה בקירוב לפנה"ס ואחת הערים הגדולות הראשונות בשומר. יש המייחסים לה את התואר "העיר הראשונה במסופוטמיה ובעולם כולו".
היום סבורים שהגיבור האגדי גילגמש היה מלך אמיתי, ששלט בעיר ארך בתקופת השושלת הראשונה שלה. הוא בנה את חומותיה ואת מקדש האל אַן(אנו הבבלי), אל השמים. ארך, שהחלה כשני יישובים נפרדים, קוּלאָבּ(Kullab) ואֶ-אָנה (E-Anna), הייתה עיר מרשימה ביותר מבחינה ארכיטקטונית.
העיר המאוחדת, שבנייתה מיוחסת לגילגמש, הייתה מוקפת חומה באורך תשעה קילומטרים וחצי. מספר תושביה, שרובם עסקו בחקלאות ובגידול בקר, הגיע בשיאו (בסביבות שנת 2700 לפנה"ס) ל-50,000 נפש בקירוב.
לפי טקסט שומרי עתיק שבו מופיעה רשימת המלכים השומרים, העיר נוסדה על-ידי אנמרקאר ((Enmerkar שהיה לפני כן שליט אאנה. לפי ספר בראשית (י, 9-10), ארך הייתה העיר השנייה שייסד נמרוד.
במרכז העיר היו שני מקדשי זיקורת: מקדש האל אנו, שהיה שייך במקור לעיר קולאב, ומקדש האלה אִינָנה, שהיה שייך במקור לעיר א-אנה. מקדשהּ, שכונה "אֶ-אנה" (E-anna מילולית: בית השמים), נבנה על גבעה מלאכותית,כ-13 מטר מעל פני הקרקע, והגישה אליו הייתה באמצעות מדרגות. הזיקורת של אנו נישא על מקדש לבן, שנבנה כנראה לפני שנת 3000 לפנה"ס.
הרושם הכללי שמתקבל מהמונומנטים בארך הוא של חללים ציבוריים המתוכננים היטב. מונומנטים אלה עוצבו כך שהנגישות אליהם תהיה מירבית.

העיר נִיפּוּר (Nippur)
העיר ניפור – כַּלְנֵה המקראית (בראשית י 10) ונוּפָר (Nuffar) המודרנית (הממוקמת כ-150 ק"מ מדרום-מזרח לבגדד) – היא אחת הערים העתיקות בעולם. ההתיישבות בעיר החלה בתקופה פרה-היסטורית, סביב 4000 לפנה"ס, בזמן שבו חי במקום העם העוביידי.
חשיבותה של ניפור נובעת ממבנהּ הטופוגרפי. היא נישאת על גבעה גבוהה הממוקמת בין בגדד לבצרה שבדרום עיראק. נהר הפרת זרם לעבר העיר מכיוון צפון ונע לאורך צדה המערבי. תעלה גדולה, שהוסטה מהנהר, זרמה מצפון לדרום וחצתה את העיר. הנהר היה חיוני לקיום העיר לא רק בשל היותו נתיב תחבורה, אלא גם כיוון ששימש כמקור מים עיקרי לחקלאות.
על לוח מניפור, שהתגלה במסופוטמיה ומתוארך ל-1300 לפנה"ס בקירוב, אפשר לראות תוכנית קרטוגרפית של העיר ולזהות את תעלותיה, את נהר הפרת, את חומותיה ושעריה, ואת המקדש שלה אֶ-דוּר-אַן-קִי (E-Dur-An-Ki; מילולית: בית הקשר בין השמים לארץ). הלוח מתאר את עבודת האנשים בעיר: המבנה הגדול, המתואר בחלק העליון, הוא כנראה ארמון השליט; בחלק התחתון מתוארים אנשים יושבים באוהלים או בבקתות ועוסקים בסוגים שונים של מלאכות.
ניפור הגיעה לשיא ממדיה בתקופת השושלת השלישית של אור. נבנו בה מקדשים גדולים רבים, ורובעי המגורים שלה התפשטו לכיוון דרום. חומת העיר חוזקה בשנים 2004-2026 לפנה"ס. בין השנים 1700-2000 לפנה"ס ממדי העיר קטנו; כל החלק הדרומי שלה ננטש, אך חצייה המזרחי נותר מיושב. אסון גדול פקד את ניפור במאה ה-18 לפנה"ס כנראה כתוצאה מסטיית נהר הפרת ממסלולו, שהותירה את העיר ללא אספקת מים. העיר ננטשה לחלוטין ב-1720 לפנה"ס בקירוב והתכסתה בחול.
במאות ה-14 וה-13 לפנה"ס, בעקבות חזרת הנהר שזרם במערב העיר כפי שנראה במפות עתיקות, ניפור חזרה לחיים. נבנו מקדשים לאנליל ולאיננה ונבנו גם בנייני מנהלה. שוב פרחה העיר אך לא חזרה לממדיה הקודמים.
בין השנים 1155- 800 לפנה"ס, תקופה הנחשבת לתקופת חושך בבבל, נותרו רק ישובים כפריים על הגבעה שבה נמצא המקדש הישן. העיר שוב התאוששה במאה השמינית לפנה"ס וצמחה במאה השביעית. המקדשים העיקריים נבנו מחדש וכך גם אזורי המגורים. לא ברור היכן זרם נהר הפרת בתקופה זו; יתכן שבמרכז העיר.
ניפור המשיכה להתקיים כעיר עד שנת 800 לספירה בקירוב, עת הייתה תחת כיבוש המוסלמים. אחרי כן ננטשה ומאוחר יותר את מקום העיר תפסו יישובים כפריים מפוזרים שקיימים באזור עד ימינו.
תמונה 3.14 תוכנית העיר ניפור על לוח ממסופוטמיה מ-1300 לפנה"ס בקירוב. פרט מהלוח השמאלי בתמונה התחתונה.
תמונה 3.15 תכנית העיר ניפור על לוח ממסופוטמיה.
את הישרדותה של ניפור לאורך תקופה כה ארוכה מייחסים לאמונה באל אנליל. על-פי אמונת השומרים הייתה ניפור המקום שבו אֶנלִיל, האל הראשי בפנתאון האלים השומרי, ברא את האנושות. ייחודה היה בהיותה עיר קדושה, ולא בירה פוליטית. כמוקד של עלייה לרגל, שימשה כמין מֶכה של השומרים והבבלים. כמו כן הייתה מרכז בנייה לתריסר מלכים, ובהם חמורבי הבבלי ואשורבּניפל האשורי. למרות ההיסטוריה רצופת המלחמות באזור, ניצלה ניפור מהתקפות צבאיות הרסניות שפקדו ערים אחרות במסופוטמיה, כמו אוּר, נינווה ובבל. בזכות אופיהּ הדתי נמשך בה רצף החיים (עם ההפסקות שנבעו מפגעי הטבע) עד שנת 800 לספירה.
חשיבותה הדתית של ניפור העניקה לה גם חשיבות מדינית. מלכים, שעלו לשלטון בערים כמו קיש, אור ואיסיס (Isis), נזקקו להכרה מהאל אנליל, כיוון שללא הכרתו נחשב שלטונם לבלתי חוקי. בתמורה ללגיטימציה שקיבלו מהאל – אשר מקדשו, אֶ-קוּר (E-Kur; מילולית בשומרית: בית ההר), היה בניפור – העניקו לו המלכים קרקעות, מתכות, אבנים יקרות וסחורות אחרות, שהועברו לעיר. לאחר שנצחו במלחמות היו מביאים את שללם ואת שבוייהם כמנחה לאנליל, שהמשיך להיות פופולרי גם כאשר הפך מרדוך לאל הראשי של הבבלים (אחרי שנת 1800 לפנה"ס). המלכים המשיכו לבקש לגיטימציה לשלטונם במקדשו של אנליל בניפור, והעיר המשיכה לקבל מנחות ולהתעשר.
העיר בבל (Babylon)
מקור המילה "בבל" במילים "בּאבּ אילוּ" (Bab-ilu; מילולית באכדית: שער האלים). בבל הייתה לאחת הערים החשובות ביותר במזרח התיכון, כאשר חמורבי הפך אותה לבירת ממלכת בבל בה שלט. קשה לשער כיצד נראתה אז, כי בשנת 689 לפנה"ס נהרסה כליל, על חומותיה, ארמונותיה ומקדשיה, על-ידי המלך האשורי סנחריב.
תיאורי העיר בבל על-ידי הרודוטוס (מהמאה החמישית לפנה"ס) אינם מבוססים על מראה עיניים, כיוון שביקר במקום אחרי שנהרסה. לדבריו הייתה לה צורת ריבוע מדויק. תעלה עמוקה שבה זרמו מי נהר הפרת, הקיפה את העיר. החומה שסבבה אותה כללה 100 שערים, 25 שערים בכל צד, שננעלו מדי ערב. חומה זו הייתה החומה החיצונית, ששימשה כאמצעי ההגנה העיקרי לעיר. הייתה גם חומה פנימית עבה פחות, אך לא פחות עמידה. ארמון המלך והמקדש של האל מרדוך, אל העיר בבל, היו אף הם מוקפים חומות. הרחובות היו ערוכים בצורת רשת אורתוגונלית, והובילו משערים בקצה האחד של העיר לשערים בקצה אחר. חציָם נקטעו על-ידי נהר, שהיה צורך לחצותו בסירה. כמו כן מספר הרודוטוס שלבתים היו שלוש או ארבע קומות, עדות שעל-פיה אפשר להסיק שהיו בבבל בתים משותפים. מסקנה זו מתחזקת בעקבות דבריו של הגאוגרף היווני סטראבּוֹ, אשר כתב (במאה הראשונה לפנה"ס) שהבבלים בנו בניינים גבוהים כדי לפתור את בעיות הגידול באוכלוסייה.
אריסטו כתב בספרו "פוליטיקה" שהיקף העיר בבל היה דומה יותר להיקף של מדינה יותר מאשר להיקף של עיר כי סופר שכאשר בבל נכבשה, תושבי חלק משמעותי של העיר היו מודעים לכך רק כעבור שלושה ימים. למעשה, לא כל חלקי העיר היו מיושבים. ממדיה הגדולים נועדו להרשים ולסמל עוצמה.

תמונה 3.16 תוכנית העיר בבל

ממלכת בבל החדשה, אשר נבנתה על-ידי נבוכדנצר על הריסות בבל הישנה, היא זו שאת הריסותיה אנו מכירים. בבל הייתה לעיר כנראה אחרי נפילת השושלת השלישית של אור. השליט האמורי סאמו-אבום (Samu-Abum) (1881-1894), אשר ייסד שושלת ששלטה בבבל במשך 300 שנה, בנה את חומותיה ואת מבצריה והפך אותה למרכז פעילותו. מחקרים שנערכו לאחרונה מעידים על נפילת בבל בשנת 1499 לפנה"ס, כאשר המלך החיתי מורשילי (Murshili) הראשון הרס את העיר והביא לקצה של השושלת הבבלית הראשונה.
תחת שלטון נבוכדנצר הראשון (1105-1126 לפנה"ס), חזרה בבל להיות עיר בירה, אך מאמציו להרחיב את גבולות בבל גרמו לתגובה של האשורים שהביאה להרס ערים מסופוטמיות אחדות ובהן בבל. בבל איבדה את עצמאותה וכל ניסיון התמרדות מצד תושביה נתקל בתגובה חריפה של הכובשים, ששיאה היה הביזה בבבל בשנת 689 לפנה"ס בהנהגת המלך האשורי סנחריב. המלכים האשורים תרמו ליופיה של העיר ובמיוחד ייפו את מקדש מרדוק - אסאגילה (Esagila, מילולית: הבית שמרים את ראשו). כמו כן, ציפו רחובות בגבס ותקנו ביצורים. עם זאת, הבבלים מעולם לא הכירו בשלטון האשורים בבבל.
אחרי מות קנדאנאלו (Kandanalu), המלך האשורי האחרון ששלט בבבל, הקים נבּוֹפּלָסר את השושלת הבבלית החדשה בשנת 626 לפנה"ס, ובחר בבבל לבירת הממלכה ושלט מהארמון שהיה ממוקם ליד שער אישתר. הבחירה נעשתה על בסיס מסורת ארוכה, שעל-פיה נחשבה העיר בבל למרכז העולם.
אחרי ניצחונו על האשורים, נקרא נבּוֹפּלָסר על-ידי האלים (כך הוא מספר) לשחזר מקדש ששהוזנח תקופה ארוכה. ממדי המבנה חושבו על-פי מסרים שקיבל מהאלים. ראשו היה אמור להיות שווה לגובה השמים, כלומר בגובה השווה לבסיס, בדומה למאפייני הקוסמוס.
נבופלסר החל בעבודת הבנייה בארמון הדרומי ששימש לו כבית מגורים, בנה מקדש לאל נינוטרה והחל בבניית הזיקורת המכונה במקרא מגדל בבל. בעוד שמבני הזיקורת האשורים היו צנועים בגודלם, מבני הזיקורת הבבליים היו עצומים וסימלו את ניצחונה של בבל על אויביה.
בתקופת שלטון נבוכדנצר השני הייתה בבל לעיר הגדולה ביותר בעולם. רחובותיה רוצפו, נבנתה לה חומה, ומקדשיה נבנו מחדש. מאחר שנהר הפרת היה אמצעי תחבורה חשוב, כל הרחובות הראשיים הובילו אליו. אפשר היה לחצות את הנהר במספר גשרים שקישרו בין שני חלקי העיר, כולל אחד שנבנה באבן. זה האחרון באורך כ-115 מטרים, נתמך על-ידי שבע אומנות (באורך כ-20 מטרים וברוחב כ-8.5 מטרים בקירוב) שנבנו מאבן, מלבנים ומעץ. למעלה מ-600 שנה לאחר בנייתו, בתקופת ההיסטוריון דיודורוס, הגשר ניצב עדיין על תלו. על-פי דיודורוס, רוחב מבנה-העל של הגשר היה כתשעה מטרים, ורצפתו עוצבה מקורות עצי תמר, עצי ברוש וארזים.
במרכז העיר היה מתחם דתי, חצר גדולה של הזיקורת א-טמנ-אנקי עם א-סאגילה- מקדש מרדוק שמדרומו. המקדש תפקד כארמון מגורים לאל, ובהתאם, היו בו אזור המיועד לקבלת אלים מבקרים, מטבחים, מחסנים וחדרי מנהלה. לעומת זאת, לזיקורת א-טמנ-אנקי שבו הוצגו פסלי האל ונערכו טקסים מיוחדים, היה תפקיד סמלי.
כמו בבבל, ב-12 ערים אחרות ברחבי מסופוטמיה נבנו מקדשים מחדש. במקרים אחדים שימש נבוכדנצר גם כארכאולוג, כפי שהעיד על עצמו כאשר תיאר את שחזור המקדשים. הוא כתב שוב ושוב, בהתייחסו לבניית מקדשים, שחיפש את היסודות העתיקים שלהם.
בתקופת נבוכדנצר חומת העיר בבל נמשכה לאורך למעלה משמונה קילומטרים. המבנים בעיר צופו בצבעים אחדים, והחומות החיצוניות נצבעו בצהוב. השערים היו כחולים, הארמונות נצבעו בצהוב ובאדום, והמקדשים היו לבנים עם כיפות מוזהבות. תבליטים של שוורים, דרקונים ואריות עיטרו את החומות ואת השערים.
נבוכדנצר קישט ופיאר את העיר במקדשים, בגנים פורחים וברחוב התהלוכות המפורסם, שהוביל דרך שער אישתר אל המקדש ואל הזיקורת שמקשרים אותו עם מגדל בבל, אשר התנשא לגובה 91 מטר.

תמונה 3.17 שחזור שער אישתר, בבל

הבנייה של נבוכדנצר השני בבבל מעידה עליו שהיה אינדבידואליסט וחדשן. לעומתו נבונידוס (539-555)(Nabonidus לפנה"ס (ששלט אחריו, כיבד את המסורת והיה גאה בשימור הבנייה העתיקה בדיוק על-פי התוכנית המקורית.
חומות העיר בבל, שנבנו במשך שנים על-ידי מלכים שונים, היוו את אמצעי ההגנה הטוב ביותר נגד סכנת התקפות מבחוץ. עובי חומותיה הכפולות הגיע ל-26 מטר. על-פי הרודוטוס, היה חלקן העליון של החומות כה רחב, עד שהיה די מקום למרכבה רתומה לארבעה סוסים להסתובב. החומה המערבית נבנתה בתוך נהר הפרת, הן כדי לספק הגנה נגד צבאות פולשים והן כדי ליצור מחסום מים קולוסלי שיגן על העיר מפני הצפה. מעל החומה היה אפשר להבחין במגדל בבל.
חפירות שבוצעו בעיר בבל גילו שרידים של לא פחות מחמש חומות. שלוש הרכיבו את הטבעת החיצונית, ושתיים הרכיבו את הטבעת הפנימית. הן נבנו בדרגות שונות של עובי מלבנים מיובשות בשמש ומלבנים שרופות. במרחק שווה זה מזה ניצבו מגדלים. החלל שבין החומות מולא חצץ, וכך נוצר בסיס לדרך רחבת הממדים שתיאר הרודוטוס.
שמונה שערים מבוצרים היו בחומה הכפולה של בבל. כולם נקראו על שמות אלים. השער הראשי של העיר היה השער הצפוני, שער אישתר (570 לפנה"ס), היא ונוס הבבלית, שנחשבה לאלוהות שולטת וכל-יכולה. שער טקסי זה הוא אחד המבנים המרשימים ביותר בבבל והמבנה הגדול ביותר מסוגו שנבנה אי-פעם.
בדומה לחומה, גם השער הענק הזה כפול. הוא מורכב משתי קשתות ענקיות הניצבות זו לאחר זו. בצדי הקשתות מגדלים ריבועיים בגובה 23 מטר בקירוב. לבנים שרופות בתנור שהודבקו בזפת שימשו לבנייתו. העובדה שהשער שרד גם לאחר הרס העיר על-ידי הפרסים, במאה השישית לפנה"ס, מעידה על חוזק המבנה שלו.
בשער אישתר אפשר להבחין בחוש אמיתי לדקורציה אורבנית. זו הפעם הראשונה שכניסה לעיר היא כה דקורטיבית. הקיר החיצוני של השער מעוטר בתבליט נמוך על אריחי קרמיקה שנצבעו כל אחד בנפרד. 575 התבליטים מציגים אריות (סמל האלה אישתר), דרקונים (סמל האל מרדוך) ושוורים (סמל האל אדאד Adad, אל האור). בעלי-החיים נמצאים במרחקים אחידים זה מזה ויוצרים רושם של סימטריה קשוחה.
מהזיקורת אל שער אישתר הובילה שדרה רחבה, מרוצפת ומרשימה, שממזרחה ניצב מקדש אישתר וממערבה ניצב מקדש נבו. דרך זו שהובילה לבית הפסטיבלים שמחוץ לחומות שימשה לתהלוכות. אלה נערכו מדי שנה באביב, בראש השנה הבבלי (ראש חודש ניסן, במולד הירח ביום השוויון האביבי, אשר בו שווה היום באורכו ללילה), שנחגג לכבוד האל מרדוך. את פסלי האלים היו מביאים מכל הערים החשובות. כאשר הגיעו אל הנהר, היו מעבירים את הפסלים בסירות, ובמשך 11 יום נערכו טקסי פולחן כגון היטהרות, הקרבת קורבנות ותהלוכות ססגוניות. בפסטיבל ראש השנה נערך טקס "חתונת האלים" ובשיאו נחגגה חתונת האל מרדוך ואשתו סַרפַּניטוּם (Sarpanitum) בחדר הקדוש ביותר שהכתיר את הזיקורת.
דרך התהלוכות הייתה מרוצפת אריחי אבן גיר קשה ושיש אדמדם. רוחבה היה כ-25 מטר, ומשני עבריה ניצבו חומות גבוהות בעובי שבעה מטרים, שמעליהן התנשאו מגדלים ריבועיים. חומות אלה היו מקושטות בתבליטי אריות בגודל טבעי מקרמיקה על רקע כחול כהה. צבעם המקורי היה כנראה לבן או צהוב ורעמתם אדומה. היום צבעם ירוק. האריות סימלו, כאמור, את האלה אישתר, אך נועדו גם להרחיק כוחות על-טבעיים עוינים.
מלבד אופי דתי הייתה לדרך התהלוכות גם תכלית אסטרטגית: היא שימשה כמלכודת לחיילי האויב: בהסתערם על שער אישתר נתקלו בחצים שהומטרו עליהם מהחומות שמסביב.
חומות גבוהות הקיפו את העיר בבל לאורך 8.4 קילומטרים, והמגדלים שבשעריה התנוססו מעל גובה החומות. את שני חלקי העיר בבל חיבר גשר, אחד מגשרי האבן העתיקים ביותר, באורך של כ-130 מטר, שנישא מעל נהר הפרת ואשר נחשב לאחד מפלאי המזרח. הגנים והחוות הקטנות הושקו על-ידי תעלות שוויסתו את זרימת נהר הפרת. סכר גדול נבנה כדי לשמור את עודפי המים בעתות הצפה ולהגביר את אספקת המים כאשר מפלס המים בנהרות היה נמוך.
ארכאולוגים חשפו בבבל כבישים הערוכים בקווים ישרים שחתכו זה את זה בזווית ישרה, חידוש המעיד על עיר מתוכננת ועל שלטון ריכוזי חזק. התברר כי היו בבבל 24 רחובות מקבילים או מאונכים לנהר. רחובות אלה היו צרים ולא אחידים ברוחבם; הם נבנו מאדמה גולמית ולא היו מרוצפים. יוצאי דופן היו הרחובות הראשיים שרוצפו.
רחובות בבל גבהו כתוצאה מהצטברות אשפה שהשליכו התושבים וכוסו בשכבות של חומר. כתוצאה מכך נבנו הבתים על קרקע מוגבהת.
הארמונות, המבצרים, הרציפים, הרחובות, השערים והגשרים קושטו בחומרים יקרים ביותר – זהב, כסף, לפיס לזולי ועץ קשה. בנייתם העידה על תשומת לב מיוחדת לעמידות המבנים. לא היה תקדים לבניית כמות כה רבה של מבנים בלבנים שרופות ולשימוש בכמויות כה גדולות של מלט גיר וביטומן.
מלבד המבנים המפוארים שלה, היו לבבל גנים מרהיבים, גניה התלויים (שאותם מייחסים לתקופת שלטון נבוכדנצר) שבזכותם נחשבה לאחת היפות שבערי העולם העתיק. תקופת פּאֵרהּ לא נמשכה זמן רב. פחות ממאה שנה חלפו עד אשר נפלה העיר בידי פרס, יוון ורומא, ששלטו בה בזו אחר זו.
הגנים התלויים בבבל
בתקופה ההלניסטית הייתה בבל מפורסמת כמקום הימצאו של אחד משבעת פלאי העולם העתיק – הגנים התלויים שלה, שעד היום לא נמצאה הוכחה לקיומם. יש הטוענים שהם היו ממוקמים על הגדה המזרחית של נהר הפרת (כ-50 ק"מ מדרום לבגדד). על-פיהם, טראסות אבן גדולות, שנתמכו על קשתות, נישאו כגרם מדרגות ענק שהגיע לגובה של כ-100 מטרים. כל המבנה נתמך על-ידי חומה מקיפה, שעוביָהּ היה כשבעה מטרים. הגנים הושקו במי נהר פרת באמצעות מערכת השקיה מתוחכמת.
החוקרים עדיין מתווכחים על מיקום הגנים בתוך שרידי העיר בבל, תיארוכם, שיטת השקייתם וצורתם. בלוחות שהתגלו מתקופת נבוכדנצר אין הגנים התלויים מוזכרים, אף שמופיעים בהם תיאורים של הארמון, של העיר בבל ושל חומותיה. גם ההיסטוריונים היוונים, המתארים את הגנים התלויים, מעולם לא ראו אותם. חיילי אלכסנדר הגדול, שחזרו מבבל מלאי התפעלות, סיפרו על הגנים המדהימים שלה, על עצי הדקל של מסופוטמיה, על ארמון נבוכדנצר ועל מבני הזיקורת.
יש המזהים את הגנים התלויים עם גנים, אשר נשתלו על גגות בתי התענוגות, ששכבות ביטומן ועופרת הפכו אותם לבלתי חדירים למים. אחרים סבורים שבתארם את הגנים התלויים, היוונים תיארו למעשה את הגנים בנינווה (בימינו העיר מוסול שבעירק) אשר הושקו באמצעות אקוודוקטים. השערה אחרת מייחסת את בניית הגנים לסנחריב שהקדים את נבוכדנצר ב-100 שנים בקירוב. לאחרונה נמצאה עדות חדשה, ועל-פיה נקשרים הגנים לארמון הצפוני של נבוכדנצר.
הרודוטוס וההיסטוריונים הרומים ייחסו את הגנים התלויים לסֶמירָמיס (Semiramis), המלכה האשורית האגדית, אשר עליה סופר כי כבשה את המזרח התיכון כולו ופלשה לכוש ולהודו. ייתכן שהכוונה הייתה למלכה סמוּראמאט (Sammuramat), בת המאה התשיעית לפנה"ס, אשר שימשה כעוצרת בנה, אך לא עשתה דבר מהדברים שיוחסו לסמירמיס.
בּרוֹסוּס (Berossus), כוהן בבלי שהיה להסטוריון הלניסטי (חי בתקופת אלכסנדר הגדול) כתב בשנת 280 לפנה"ס בקירוב את ספרו "בּבּילוניקה" Babylonica)), ובו הוא מייחס לנבוכדנצר את בניית הגנים התלויים על-ידי יצירת טראסות שנראו כהרים, אשר עליהן גדלו עצים מסוגים שונים. כמו כן מציין ברוסוס שנבוכדנצר נטע את הגנים כי אשתו, אשר שנות ילדותה עברו עליה במָדַי, התגעגעה לסביבה הררית. ההיסטוריון היווני דיוֹדוֹרוּס סיקוּלוּס (Diodorus Siculus), בן המאה הראשונה לפנה"ס, מספק תיאור מפורט של הגנים התלויים ומייחס אותם ל"מלך סורי". על-פיו נבנו הגנים על-ידי מלך זה כדי להנעים את הזמן לאחת מפילגשיו, פרסייה שהתגעגעה להרים וביקשה מהמלך לחקות בדרך מלאכותית את נוף ארץ הולדתה.
העיר דור שרוכין (Dur Sharrukin) / חוֹרְסַבַּד (Khorsabad)
העיר האשורית דור שרוכין (ליד הכפר המודרני חורסאבאד), כ-20 ק"מ מצפון-מזרח למוֹסוּל שבעיראק, נבנתה בשנים 706-717 לפנה"ס על-ידי סרגון השני כעיר בירה חדשה שהחליפה את כלהו. אחרי מותו של סרגון, העביר בנו סנחריב את הבירה לנינווה.
בכתובות שהותיר אחריו סרגון השני, הוא מספר שבנה את העיר דור שרוכין בעבודתם של אנשי הארצות שכבש. כמו כן הוא מזכיר את האלים אֵאָ, סין, נינגל, שַמאָש ואחרים אשר קבעו את מושבם במקדשים המרהיבים אשר בדור שרוכין. סרגון השני היה המלך היחיד שהודה שבנה עיר חדשה, והשווה עצמו לאדאפה, אחד משבעת החכמים הקדמונים אשר ייחסו להם באופן מסורתי את בניית חומת העיר ארך. כך הציג עצמו כמי שמשלים הישג בראשיתי. סרגון בחר באדאפה כי, כפי שכבר הזכרתי, נחשב כמי שהביא חיי תרבות לבבל והיה הראשון שלימד את בני האדם לבנות ערים.
העיר נבנתה על קרקע שלא הייתה מיושבת לפני כן, דבר המאפשר לנו ללמוד על גישתם של האשורים בתכנון ערים. שטח העיר היה 1750 מ'x 1685 מ' בקירוב, שטח עצום במושגי התקופה, והיא הוקפה חומה מלבני בוץ מיובשות שעוביָהּ היה 28 מטרים. החומה, שהייתה בנויה לבני בוץ, צופתה בסוג של אבן בהט עד לגובה 1.1 מטרים. במקומות שבהם היו לוחות אבן משני צדי החומה, החלל שביניהם מולא חצץ. פינות העיר, שתוכננה בצורה הקרובה לריבוע, כוונו לארבע רוחות השמים, ובכל צד היו שני שערים בחומה. בשערים נמצאו עקבות של קמרונות חבית.

תמונה 3.18 תוכנית העיר דור שרוכין

עיר זו היא תוצר של השלטון האשורי הכוחני: הזיקורת איבד מחשיבותו לטובת ביצורי הארמון, והוא אינו ממוקם במרכז העיר, אלא במתחם הארמון שבשוליה. מתחמי הארמונות פולשים מעט אל מחוץ לצורה הכמעט ריבועית של העיר.
כמו בערים אשוריות אחרות מתקופה זו, המקדש והארמונות נבנו על תִלים מבוצרים שהוקפו בחומה שהפרידה בין המתחם שלהם ובין שאר העיר שאף היא הייתה מוקפת חומה. עיר פנימית מטיפוס זה אפשר למצוא בקרמלין במוסקווה וב"עיר האסורה" בבייג'ין. המונח קירהו (kirhu) שימש לתאר דגם זה של עיר פנימית.
שלא בדומה לערים אחרות במסופוטמיה, שבהן המתחם המבוצר היה במרכז, בעיר דור שרוכין, כמו בערי הבירה האשוריות האחרות שנבנו על-ידי המלכים האשורים, מתחם הארמון והמקדשים היה צמוד לחומה המקיפה את העיר. הכניסה למתחם הארמון והמקדשים מוקמה בעיר התחתית, כך שהמלך נאלץ לעבור דרך העיר בכל פעם שיצא מהארמון.
דור שרוכין ננטשה ונהרסה עם נפילת האימפריה האשורית בשנת 612 לפנה"ס.

העיר פֶּרסֶפּוֹליס (Persepolis)
העיר פרספוליס הייתה אחת משלוש ערי הבירה של פרס. השתיים האחרות, שמהן התנהל השלטון עצמו, היו שׂוּשָׂן (Susa) וחַמְדַן, הקרויה גם אֶקבָּטָנה (Ecbatana).
חורבות פרספוליס שהבונה העיקרי שלה היה דרייווש הראשון (550 -485 לפנה"ס; שלט בין השנים 521 -485 לפנה"ס) התגלו כ-58 ק"מ משירַז (Shiraz). יש סימנים המעידים שהיה במקום ממשל של כורש ושל בנו כַּנְבוּזִי, אך אין ממצאים ארכאולוגים שיאמתו זאת. שם העיר בפי הפרסים היה פרסה (Pârsa). השם "פרספוליס" (מילולית ביוונית: עיר פרסית) ניתן לה על-ידי היוונים. מיקומה על גדות נהר, מוקפת בטבעת הרים, הגן עליה במשך 150 עד שנכבשה על-ידי אלכסנדר הגדול בשנת 330 לפנה"ס.
לא ידוע מה היה מספר תושבי פרספוליס, אך סבורים שהגיע לאלפים או לעשרות אלפים. תנאי החיים בעיר היו נוחים. כמו בעיר מודרנית בת זמננו, היו מים זורמים בבתים, מערכת ניקוז, שירות דואר ודרכים שקישרו בינה ובין ערים אחרות באימפריה.
מיקומה של פרספוליס באזור הררי, המרוחק מהמרכזים העירוניים האחרים, לא היה נוח כמקום מגורים וכמרכז שלטוני. המלכים הפרסים גרו בארמון בפרספוליס בעיקר בעונת האביב, עת נערכו טקסים וחגיגות לכבוד ראש השנה שחל ביום השוויון האביבי.
בשנת 330 לפנה"ס עלתה העיר בלהבות כאשר כבש אותה אלכסנדר מוקדון ובזז את אוצרותיה, אותם נשא אתו, כך מספר פלוטרכוס, על גבי 20,000 פרדות ו-5,000 גמלים.