החיאת אדריכלות פלאדיו-פלאדיאניזם
בין השנים 1750-1780, התפשט סגנון ששאב השראה מפלאדיו (Palladio)(1508-1580), האדריכל האיטלקי שניסה במאה ה-16 להחיות את האדריכלות הרומית העתיקה ואת הפרופורציות שלה.
הפלאדיאניזם, תפיסת העיצוב המבוססת על כתבי פלאדיו, הופיעה לראשונה באנגליה, אשר בניגוד לשאר ארצות אירופה, לא נקלטו בה סגנונות הבארוק והרוקוקו כפי שנקלטו בארצות אירופה האחרות. האנגלים, שהפנו עורף לבארוק, אימצו את הטוהר ואת הבהירות של הרנסנס שבאו לידי ביטוי בעבודת פלאדיו. כך נבנו בניינים פלאדיאנים ברחבי אנגליה, על-פי מערכת חמורה של פרופורציות, עם שפע קישוטים בחיצוניותם. בחזיתות נראו מבני פורטיקו גדולים, בצורת מקדשים עתיקים. השפעת פלאדיו מצאה את ביטויה בעיקר בווילה, שהייתה אחד מטיפוסי הבניין הבולטים במאה ה-18 באנגליה.
הספרים שנכתבו על פלאדיאניזם, כמו ספרו של קולן קמפבל (Colen Campbell) (1676-1729), "ויטרוביוס הבריטי" ("Vitruvius Britanicus"), וספרו של וויליאם קנט (William Kent) (William Kent) (1685-1748), "עיצובי איניגו ג'ונס" (Designs of Inigo Jones), פרסמו את התאוריות של פלאדיו באנגליה. היו אלה ספרים עתירי איורים, מין "ספרי הדרכה" לאדריכלים שעיצבו בסגנון פלאדיו.
אנשי החברה הגבוהה באנגליה, ובהם המתעשרים החדשים שהיו סוחרים ותעשיינים, רצו בבית ראוותני בכפר, ובבית בעיר. במשך תקופת החורף גרו בעיר, ובחודשי הקיץ בילו בווילה כפרית מוקפת בגן-תענוגות. הסגנון המועדף לעיצובן של וילות אלה היה סגנון פלאדיו, למרות שהתאים יותר לאיטליה שטופת השמש, מאשר לשמיה האפרוריים של אנגליה.
בפלאדיאניזם ניתן לראות תנועה המבשרת את הנאו-קלאסיציזם, שהיה לפופולרי במחצית השנייה של המאה ה-18. תאוריות אדריכליות שנקשרו לאדריכלות של וילות בישרו את תשומת הלב לבניית וילות שאפיינה את העידן המודרני. אין זה מקרה שהאדריכלים החלוצים בעלי ההשפעה הרבה ביותר במאה העשרים, כמו פרנק לויד רייט, גרופיוס, מיז ון דר רוה ולה קורבוזייה, ביטאו, בתחילת דרכם, את תפיסת האדריכלות שלהם בווילות לשוחרי אמנות עשירים.
מאנגליה התפשט הפלאדיאניזם לגרמניה ולרוסיה. בשנות השישים של המאה ה-18, הגיע לארצות-הברית ובה כונה "סגנון ג'ורג'יאני" (Georgian) (על-שם מלכי אנגליה בתקופה זו)
איניגו ג'ונס
האדריכל ש"גילה" לאנגליה את סגנון פלאדיו היה איניגו גו'נס (1573-1652), בן של חייט, אשר קיבל הכשרה כאמן, ועבד בתחילת דרכו בחצר כריסטיאן הרביעי מדנמרק כמעצב תלבושות וכמעצב במה. מ-1605 עבד למען ג'יימס הראשון, אשר הזמינו להיות אדריכל החצר, למרות שלא קיבל הכשרה רשמית באדריכלות, ולמרות חוסר הניסיון שלו.
ג'ונס ביקר בצרפת ובאיטליה, ולמד במשך שנים רבות את בנייני הרנסנס האיטלקי. הוא הוקסם מההרמוניה של הבניינים שקיבלו השראתם מהעת העתיקה, והתמקד במיוחד בוויצ'נצה (Vicenza), שבה למד את עבודות פלאדיו. נלהב מאדריכלות זו, חזר לאנגליה, ובנה בסגנון הרנסנס. ספרו של פלאדיו "ארבעה הספרים" (Quatro Libri), שימש אותו כספר תנ"ך.
למרות שהעבודה של ג'ונס אינה מצטיינת במקוריות, הוא נחשב לדמות חשובה בתולדות האדריכלות כי היה הראשון שהחדיר את סגנון הרנסנס האיטלקי לאנגליה הגותית, והפך את סגנון פלאדיו לפופולרי.
ארמון המלכה בגריניג'
כאשר איניגו ג'ונס חזר לאנגליה, אחרי ביקורו השני באיטליה, הוא הציג את הסגנון המונומנטלי של פלאדיו בארמון המלכה בגריניג', שבנה בין השנים 1617-1635 במקום שבו היה ארמון ששימש לציד מאז המאה ה-14. הבית פונה לפארק מצדו האחד, ונשקף אל נהר התיימזה, מצדו השני. המיקום אסטרטגי בהימצאו על הדרך היבשתית ללונדון ועל נתיב הנהר המוביל אליה.
11.12 ארמון המלכה בגריניג', איניגו ג'ונס.
כאשר המלכה אן מדנמרק (1574-1619) שהייתה אשתו של ג'יימס הראשון, באה לארמון הישן בגריניג', ששימש את הנרי השמיני ואת אליזבת הראשונה, היא הזמינה את איניגו ג'ונס לבנות לה באתר בית נופש, ולהשלים את עיצוב הגנים בסגנון הגן האיטלקי. כמו כן, העסיקה את ג'ונס בעיצוב תלבושות ותפאורה לנשפי מסכות שנערכו בחצר, ולנשף מסכות שנערך בווייטהול. לרוע מזלה, כאשר מתה, הושלמה רק הקומה הראשונה. הבנייה שנפסקה לאחר מותה, החלה שוב רק עשר שנים מאוחר יותר, והושלמה למען המלכה הנרייטה מריה (Henrietta Maria), אשתו של המלך צ'רלס הראשון ששהתה בו זמן קצר עד פרוץ מלחמת האזרחים ב-1642. בזמן מלחמת האזרחים, השתלטו על הבניין מצדדי הפרלמנט שמכרו את אוסף הציורים של צ'רלס הראשון.
בית המלכה היווה גשר מעל הדרך לדפטפורד (Deptford) שחילקה את הפארק לשניים. ג'ונס מיקם שני גושי אבן משני צדי הדרך וחיבר אותם בקומה הראשונה באמצעות גשר. תוכנית זו בצורת H שאבה את השראתה מווילה מדיצי' בקיאנו (Caiano) שעוצבה בסוף המאה ה-15 על-ידי ג'וליאנו דה סנגאלו. בסופו של דבר שונה העיצוב, והארמון עוצב בצורת מלבן.
הארמון שעוצב על-פי מודל של ארמון רנסנס איטלקי, הוא צנוע ונעדר קישוטים, יחסית לאחוזות מפוארות מתקופות קודמות. העיטורים שבכל זאת נמצא במעטפת החיצונית שלו הם: בלוסטרדות, גמלונים מעל החלונות, ופילאסטרים מהסוג שבו השתמשו הרומים למקדשים שלהם. הבניין שנראה פשוט לעין המודרנית, עורר בזמנו התרגשות רבה.
משני עברי הציר המרכזי של הארמון ממוקמים חדרים. בדומה לבניינים של פלאדיו, החזיתות מחולקות לשלושה חלקים עם חלק מרכזי בולט החוצה. גרם מדרגות כפול בצורת קשתות מוביל אל הארמון שקירות קומת הקרקע שלו מעוצבים עם רוסטיקציה, וקירות קומתו השנייה חלקים. הפיאנו נובילה (pianonobile) בקומה השנייה והלוג'ה המופיעה במבנה, הם רעיונות איטלקיים טהורים.
מאז שנבנה, בוצעו בארמון שינויים אחדים. ב-1662 הוא הורחב. במאה ה-18 הוארכו החלונות בקומה הראשונה, שהיו במקור קטנים באופן ניכר מאלה שבקומה השנייה. במאה ה-19 כאשר שוכן בארמון בית הספר הימי המלכותי, נוספו לו קולונדות ארוכות משני עבריו. מאז 1934 נמצא בו המוזיאון הימי הלאומי.
בשנות השמונים של המאה העשרים בוצעה עבודת שחזור בפנים הבניין.
בית הנשפים בוויטהול
ב-1619 הוזמן איניגו ג'ונס על-ידי המלך ג'יימס ((James הראשון (שלט1625-1649) לבנות את בית הנשפים (Banqueting House) בארמון וויטהול(Whitehall) שהיה מקום מגוריהם המועדף של מלכי אנגליה עד תקופת שלטון ויליאם השלישי. הבניין נבנה במקום בית הנשפים שנהרס בשרפה. ארמון ווייטהול שחודש במאה ה-17 על-ידי איניגו ג'ונס למען המלך ג'יימס, היה בזמנו הארמון הגדול ביותר באירופה. לרוע המזל, בנייני הארמון אבדו בשרפה ב-1698, ובית הנשפים הוא הבניין היחיד ששרד בשלמותו.
11.13 בית הנשפים בווייטהול, איניגו ג'ונס
כאשר הושלמה בניית בית הנשפים, לא היה בניין דומה לו באנגליה. תוכנית הקרקע שלו מעוררת אסוציאציות של העת העתיקה. ג'ונס בחר בצורת הבזיליקה הקלאסית עם גומחה ענקית מאחורי הכס שבקצה. הוא חילק את תקרת אולם הנשפים לתאים גדולים, כדי לאפשר ציורים גדולים בתוכם, ועשה שימוש בסדרים (אורדרים) הקלאסיים בפנים הבניין ובחיצוניותו. בתקופת שלטון צ'ארלס הראשון צוירה תקרת בית הנשפים על-ידי פיטר פאול רובנס(Peter Paul Rubens). אולם הנשפים שימש לנשפי מסכות ולקבלות-פנים של החצר.
בבניית בית הנשפים, ג'ונס יצר פרשנות לרנסנס האיטלקי, ובמיוחד למודלים של פלאדיו. בחיצוניות הבניין ניתן להבחין בשלוש קומות: בסיס עם רוסטיקציה בולטת, קומה ראשונה עם סדרת חלונות המוכתרים לסירוגין בקשתות עגולות ובגמלונים משולשים על בסיס, המופרדים באמצעות חצאי עמודים יוניים הצמודים לקיר. בפינות הבניין הוצבו פילאסטרים כפולים.
בבית הנשפים המלך צ'רלס הראשון הוצא להורג ב-1649, ולאחר מכן, אוליבר קורומוול הפך את הארמון למקום מגוריו הרשמי.
בית צ'יזוויק (Chiswick)
האיש שקידם יותר מכל אחד אחר את אופנת בניית הוילות בסגנון פלאדיו באנגליה היה ריצ'ארד בויל (Richard Boyle), הלורד ברלינגטון (Burlington)(1694-1753), פטרון אמנות ואדריכל חובב שנסע לאיטליה פעמים אחדות כדי ללמוד את הווילות של פלאדיו.
בין השנים 1723-1729, ברלינגטון בנה את בית צ'יזוויק, המכונה גם בית ברלינגטון, ליד האחוזה שלו (שנהרסה מאז) במידלסקס (Middlesex) שממערב ללונדון. המתכנן היה הלורד עצמו שנעזר במעצבים מקצועיים. האדריכל קולן קמפבל (Colen Campbell) (1729-1676), תכנן את הבית, וויליאם קנט תכנן את פנים הבית ואת הגנים סביבו. עיצוב הגנים התבסס על הגן הרומי כפי שקנט סבר שהיה נראה.
בית צ'יזוויק נישא על פלטפורמה גבוהה ומוביל אליו גרם מדרגות כפול המקשר בינו ובין הגן. בקומה הראשונה, פורטיקו עם קולונדה וגמלון שניכרת בהם השפעת אדריכלות העת העתיקה: מקור השראתם של שישה העמודים הקורינתיים אשר בפורטיקו, הוא במקדש יופיטר סטאטור (Jupiter Stator) ברומא.
11.14 בית צ'יזוויק במידלסקס, מערב לונדון
בית צ'יזוויק הוא סימטרי כמעט לחלוטין, וניתן לראות בו ביטוי של פלדיאניזם אנגלי. לתוכנית הקרקע צורת ריבוע שבמרכזו מתומן. שתי סדרות חדרים ערוכות לשני צידי סלון המקורה בכיפה מתומנת. לחדרים מגוון צורות ובהן: ריבוע, עיגול, מתומן ומלבן שמושלבים בהם אפסיסים. על תקרת הגלריה הנמצאת בחלק הפנימי ביותר של הבית ציורי פרסקו בלבן ובזהב.
תוכנית הקרקע של הווילה, בצורתה הריבועית, ובצורת המתומן שבמרכזה, מזכירה את וילה רוקה פיזאני (Rocca Pisani) של סקאמוצי מלוניגו (Lonigo) שבאיטליה מ-1576, שגם בה כמו בבית ברלינגטון, תוכנית ריבועית, כיפה מתומנת וחלונות ונציאנים. לונטות חצי עגולות כמו אלה שנמצאות בתוף הכיפה של הבית, נמצאו גם באדריכלות הרומית.
בית תומאס ג'פרסון במונטיצ'לו
האדריכל הבולט ביותר בארצות-הברית, אשר שאב השראתו מאדריכלות פלאדיו היה תומס ג'פרסון (Thomas Jefferson) (1743-1826) נשיאה השלישי של ארצות-הברית, ואדריכל אוטודידקט בעל כשרון יוצא דופן. ג'פרסון היה הראשון שיצר פרשנות לקלאסיציזם באמריקה. עבודתו הראשונה כאדריכל, הייתה ביתו הנמצא על גבעה בשרלוטסוויל (Charlottesville) שבוירג'יניה שאותה כינה בשם מונטיצ'לו (Monticello, באיטלקית עתיקה: "הר קטן").
11.15 הבית במונטיצ'לו, שרלוטסוויל, וירג'יניה, תומאס ג'פרסון.
הבית במונטיצ'לו משתלב בנוף, ומהווה חלק בלתי נפרד מסביבתו הטבעית. הוא נראה כמין וילה רוטונדה של המאה ה-18. במקור, נבנה הבית בשנים 1769-1775, ומאוחר יותר, ב-1808, עוצב מחדש. למעשה, ג'פרסון עיצב, ועיצב מחדש, בנה והרס, ובנה מחדש את מונטיצ'לו, כמעט עד יום מותו. על כך הוא עצמו אמר שאדריכלות היא הנאתו, ובנייה והריסה הם משעשועיו המועדפים. את עבודת האדריכלות שלו במונטיצ'לו כינה "מאמר על אדריכלות" (Essay on Architecture).
לבית תוכנית צלב, אך שלא כמו וילה רוטונדה של פלאדיו, היא נמשכת לאורך ויוצרת קו אופקי. כיפה על תוף רב-צלעי נישאת באזור התצלובת, ומבני פורטיקו משני צידיה. מעברים תת-קרקעיים הובילו, מכל צד של הווילה, לאגפים ארוכים הקבורים באדמה, אשר בהם התגוררו המשרתים. אגפים אלה כללו, בין השאר: מטבח, אורוות ומשרד.
בבית במונטיצ'לו בא לידי ביטוי כישרונו של ג'פרסון כאיש רב-המצאות. חידושים טכניים רבים שלו יושמו בו, ובהם דלת הגשה מסתובבת ומיטות מתקפלות.
בעיצוב ביתו של ג'פרסון ניתן למצוא מאפיין ייחודי לבית אמריקני – שילובו עם העבדות. ג'פרסון הקדיש מחשבה רבה בעיצוב, כדי להבטיח שההתמקדות בבית תהיה בו, והמשרתים אותו יסתתרו מאחורי דלתות ומעברים תת-קרקעיים. המשרתים היו מביאים את המגשים עם האוכל ושמים אותם על מדפי הדלת המסתובבת, כך שהאורחים לא ראו אותם. אותו עקרון יושם לגבי היחס לנוף שנשקף ממונטיצ'לו. ג'פרסון יצר טרסה על פסגת הגבעה כדי שהנוף מביתו יכלול את יופי הטבע ויסתיר את שטחי העבודה במטעים שלרגלי הגבעה. בניית הבית על אתר גבוה ומבודד תרמה לדימוי שרצה להקרין.
הבית נמכר לאחר מות ג'פרסון, כדי להחזיר את חובותיו. הווילה במונטיצ'לו הייתה לערש הסגנון הפדראלי (שמו של סגנון 13 המדינות העצמאיות החדשות בצפון אמריקה).
תנועת הפיקטורסק
במאה ה-18 קמה תנועת הפיקטורסק (picturesque) שהביטה על אדריכלות לא כעל אמנות עצמאית לשמה, אלא כעל חלק מציור (Picture), ומכאן שמה. עוצב נוף מסוג חדש אשר יש בו אפקטים נטורליסטיים יותר מאשר דימוי של טבע הנשלט על-ידי אדם, שאפיין את גני הבארוק. הכוונה הייתה ליצור קשר עם הטבע דרך אי-סדירות ונטורליזם.
באנגליה, רעיונות הפיקטורסק בתחום התכנון הסביבתי, נבעו מאהבת האנגלים לטבע, וגם מחיבתם לנוף כפי שתואר בכתבי וירגיליוס (Virgilius) (70-19 לפנה"ס), וכפי שהוצג בציורי ניקולא פוסן (Niccola Poussin) (1594-1665) ובציורי קלוד לורן (Claude Lorrain) (1600-1682). מעצבי הנוף ראו באדריכלות חלק מתמונת נוף, והביטו בטבע, כעל נוף מלאכותי שעוצב על-ידי צייר. נופים, בניינים ואובייקטים בנוף, נותחו כציורים.
התאוריות האסתטיות החדשות הובילו לגישה שעל-פיה בניינים לא עוד נחשבו כיחידות עצמאיות שאינן תלויות בסביבתן, אלא כחלק מהנוף. הרושם שיצרה אדריכלות זו על הצופה, והאסוציאציות והרגשות שעוררה בו, היוו נקודת מוקד. סיר יובדייל פרייס (Uvedale Price) (1747-1829), תיאורטיקן של תכנון נוף, דרש שחלונות הבניין ימוקמו במקום שבו ישתקף מהם נוף יפה במיוחד.
הפיקטורסק הוביל לתכנון מערכי גנים גמישים שהיוו מין תגובה לנוסחת תכנון הגנים במאה ה-17, אשר התבססה ברוח הבארוק, על מסורת של גאומטריה זוויתית, או על גנים מהסוג של לה נוטר, עם שדרות עצים קורנות בין קרקעות ושדות מרעה, ולא דרך יער עבות. אידיאל הסימטריה נזנח על-ידי הפיקטורסק לטובת א-סימטריה מעניינת יותר, ולטובת אי-סדירות שאפשרה גישה אינדבידואלית יותר בעיצוב. במראהו הטבעי והגמיש, הפיקטורסק מתקשר לסגנון הרוקוקו.
הגן הפיקטורסקי שהתפתח באנגליה, היה לפופולרי ברחבי אירופה. קסם הטבע השופע, הועדף על העידון המלאכותי של הגן הצרפתי. בפולחן הפיקטורסק הודגשו המוזרויות בטבע, והחלה הסלידה מקווים ישרים. כברב-1685, עם הפנייה לגן הסיני, כמקור השראה, תשומת הלב התמקדה ביתרונות של חוסר הפורמאליות ובהנאה מחידושים ומהפתעות.
העיר בסגנון הרוקוקו
במאה ה-18 חלה עלייה ניכרת באוכלוסיית הערים באנגליה, בהולנד ובאיטליה. בצרפת, לעומתן, רק שישית מהאוכלוסייה חיה באותה עת בערים. העיר הגדולה ביותר באירופה במאה ה-18 הייתה לונדון שבה חיו כמיליון תושבים, בזמן שבפריז חיו בין 550,000 ל-600.000 תושבים בקירוב. למרות שאוכלוסיית הערים הייתה קטנה מהאוכלוסייה הכפרית, השפעתה על התפתחות התרבות הייתה רבת-חשיבות.
בתקופה זו, נבנו ערים חדשות, והוכנסו שינויים בערים קיימות, שחלקם נחשבים ליצירות מופת בתולדות האדריכלות. במחצית השנייה של המאהה-18 ניכרה גם השפעת עידן התבונה, אך בה אדון בפרק המוקדש לתפיסת העיר בעידן התבונה.
השימוש בחלל העירוני במאה ה-18 השתנה באופן דרמתי. הרחובות היו לרחבים וישרים. בניינים מרשימים כמו אולמי קונצרטים, היו לנקודות מוקד בעיר. מספר מבני הציבור עלה באופן דרמתי במאה ה-18. בשנות ה-80 של המאה ה-18 הוקמה ספריית השאלה בעיר לידס (Leeds), דבר שאפשר מגע בין בני מעמד האצולה ובין בני המעמד הבינוני. מבני הציבור נתפסו כסמלים של שגשוג, וקידמו את הדמוקרטיה, בהיותם מיועדים לכלל האוכלוסייה.
למרות ההתקדמות בבנייה לרווחת הכלל, כמעט כל הבנייה במשך המאה ה-18 הייתה למען עשירים. בין תוכניות הבנייה הראוותניות שעוצבו היו גם כאלה ששימשו יותר לראווה מאשר לשימוש מעשי. לצד הרבעים המפוארים שנועדו לבני המעמד החברתי הגבוה, הידרדרו הרבעים שבהם גרו המוני העם בתנאים מחפירים של צפיפות ומגפות, והשלימו עם מצבם. בעיני השלטון הם נתפסו כ"פרולטריון נכנע".
אם מדובר בוורסיי, בסן פטרבורג, בננסי, במדריד או בפראג, השליט הוא שהכתיב את תוכנית העיר, וערי-הבירה צמחו ביחס ישיר לכוחו.
ערים מבוצרות
מאז תחילת המאה ה-16 עד אמצע המאה ה-18, ואף מאוחר יותר, ניסה השלטון האבסולוטי להבטיח את גבולותיו ואת האזורים שכבש לא מכבר, שהיו נתונים לאיומים. בעלי קרקעות הגנו על עצמם באמצעות טירות. מטבע הדברים, הוקדשה תשומת לב מיוחדת לביצורים.
האדריכל הבולט ביותר בתחום האדריכלות הצבאית היה וובאן (Vauban)(1633-1707) שהציג תוכניות גרנדיוזיות. עבודתו האחרונה, תכנון העיר נף-בריסאש (Neuf-Brisach) (1697-1708) (שבה דנתי בהרחבה בפרק העיר בתקופת הבארוק), היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לעיר מבוצרת, ששרדה. רוב תוכניות הערים מסוג זה, החלו בצורת עיגול כבסיס, עם חומה מבוצרת בצורת כוכב, ותעלות מגן המקיפות אותה. צורה זו של עיר הייתה לתמצית של עיר אידאלית, כפי שהיו פיליפוויל (Philippeville) בהולנד הספרדית (שנוסדה על-ידי קרל החמישי למען בנו פיליפ השני, ובוצרה במאה ה-17 על-ידי וובאן), פלמה נובה ליד ונציה, וספורצינדה, העיר האידאלית שתכנן פילרטה באמצע המאה ה-15. לכל הערים האלה הייתה כיכר מרכזית עם תוכנית גריד, או תוכנית הקורנת לעבר המאחזים הצבאיים, כדי להקל על תנועת גדודי החיילים ואמצעי הלחימה, ועל תנועה של חיילים פצועים אל תוך העיר. תוכנית מסוג זה הוכיחה את יעילותה גם בערי מסחר משגשגות, כמו ברמן(Bremen), המבורג ולובק (Lübeck) שהיו עשירות דיין במאות ה-17 וה-18, כדי להקיף עצמן במבצרים ובתעלות.
11.16 העיר פיליפוויל לאחר שנוספו לה ביצורים חדשים בתקופת לואי ה-15
11.17 מבט על העיר לובק ממערב ומלמעלה
וירצבורג
העיר וירצבורג עוצבה מחדש במאה ה-18 על-ידי בלתזר נוימן שחשב במונחים של חללים עירוניים, חללים פנימיים, גרמי מדרגות, רחובות, גנים, חצרות, טירות ומבצרים. הייתה זו עיר ימי ביניימית שעוצבה מחדש כמכלול, ולא כתכנון של עיר חדשה. נוימן היה עסוק בתפיסה חדשה של אורגניזם אורבני. הוא היה האדריכל הראשון בגרמניה שהציע להסיר את חומות ימי הביניים, ולבטל את תעלות המגן כדי לפנות מקום לטיילת. כמו כן, רצה להרוס את הבתים על הגדה הימנית של נהר המיין, כדי ליצור נוף טקסי בסגנון הבארוק. מאוחר יותר, כדי להבטיח שתוכניותיו יבוצעו, עיצב, מדי שנה, ללא תשלום, שלושים או ארבעים חזיתות לבתי מגורים של התושבים. את אלה מימן מהכנסות בית החרושת לזכוכית שהיה בבעלותו. רחובות שלמים בוירצבורג תוכננו על-ידו, ובהם תיאטרשטרסה (Theaterstrasse). בשיא הקריירה שלו, לא נבנה בניין בוירצבורג, ללא אישורו.
קארלסרוהה
בגרמניה ובאוסטריה, התפתחה בניית ערים חדשות כבירות של נסיכים. אחת המפורסמות שבהן הייתה העיר קארלסרוהה שנבנתה ביוזמת קארל וילהלם(Karl Wilhelm) (1679-1738) מאז שנת 1709.
קארל וילהלם מבאדן (Baden) שחזר ממלחמה לאחר ניצחון שהביא לו פרסום, החליט להקדיש את זמנו לרווחת נתיניו ולעושרם. הוא הציע בתחילה ליפות ולהרחיב את עירו דורלאך (Durlach), אך התושבים צרי האופק הערימו עליו קשיים, כך שלא יכול היה לבצע את תוכניתו.
11.18 העיר קארלסרוהה
אחת מאגדות הריין מספרות שקארל יצא עם פמלייתו לצייד, ובשלב מסוים נפרד מבני לווייתו. אחרי שטייל מסביב, ישב לנוח תחת עץ אלון וחלם שעל ראשו כתר מעוטר באבנים טובות, וסביבו עיר יפה עם מגדלים וצריחים, וטירת השליט. כאשר התעורר, מוקף בבני לווייתו, סיפר להם את חלומו, ואמר שבמקום הזה יבנה את ארמונו, וכאן, מתחת לעץ האלון יוטמן אפרו.
ההיסטוריה מספרת שוילהלם רצה לבנות עיר במקום שקט ואידילי, שתשמש לו כמקום נופש עתידי, ושיוכל לנהל בה חיים אקסטרווגנטיים של בילויים והנאות, הרחק מאשתו שגרה בדורלך. האתר שנמצא מתאים לצרכיו אלה, נמצא בדרום-מערב גרמניה, קרוב מאוד ליער השחור, והשם שניתן לעיר שבנה היה "קארלסרוהה" (Karlsruhe), שמקורו בצירוף המילים "Carlos-Ruhe" (בגרמנית, מילולית:"מנוחתו של קארל").
קארל הניח את היסודות למגדל מתומן שממנו התפתחה העיר "קארלסרוהה" לצורת מניפה, כמו קרני שמש סביב ארמון אריסטוקראטי. צורת קרני השמש מסמלת את מלך השמש הזורח בעולם. כמו בוורסיי, הארמון המרהיב של השליט הוא האלמנט הדומיננטי. היה זה גם מקום מגורים, וגם מקום מושב הפרלמנט. רק תשעה מתוך הצירים הקורנים מהמרכז, ומהווים את הרבע הדרומי של עיגול העיר, שימשו כרחובות. עשרים ושלושה הצירים הנותרים, עברו בתוך יערות וגנים המשלימים את צורת המניפה לעיגול שלם. אלה נועדו לטיולים ברגל ולרכיבה. כך שולבו בעיר שני אלמנטים סותרים – גאומטריה וטבע התוכנית של קארלסרוהה נועדה לשרת את השליט, והקדישה מעט מאוד תשומת לב לאזרח הרגיל, ולחיי היום-יום שלו. צורתה משקפת את האידאולוגיה של הבארוק ואת השאיפה לריכוזיות פוליטית. הכיכר הגדולה שלפני הארמון, שימשה למצעדים, וסביבה נבנו מבני ציבור. בשמות הרחובות המקיפים את הטירה מופיעה המילה "מעגל" (Zirkel). במעגל הפנימי מוקמו בניינים דו-קומתיים שבהם גרו בני מעמד האצולה, ובמעגל החיצוני נבנו בתים חד-קומתיים.
העיר קארלסרוהה הועלתה למעמד של בירת הנסיכות הקטנה באדן, שנתיים בלבד אחרי שהוקמה. הבירה החדשה נוסדה ב-1715, ומשכה אליה מתיישבים מכל רחבי גרמניה. תושביה היו ברובם פרוסים, פולנים, סכסונים, בוורים ואלזאסים.
קרלסרוהה התאימה לשמש כדגם לערים חדשות שמתאפשרת התפשטותן לעבר הכפרים. כמו כן, שימשה דוגמה של עיר שבה הגן הציבורי מהווה חלק בלתי נפרד מהעיר, ורחובותיה קורנים בערים, כפי שהם קורנים בפארקים.
הכיכרות בננסי
באמצע המאה ה-18 התפתחה יצירה של קבוצת כיכרות, שהגיעה להישג משמעותי באדריכלות תכנון הערים בצרפת. מפורסמת ביותר בהקשר זה היא קבוצת הכיכרות בעיר ננסי (Nancy) (1752-1760), שנבנתה ביוזמת סטניסלס לשצ'ינסקי (Leszynski Stanislas) (1677-1766), מלך פולין שאיבד את כתרו, ודוכס לורן.
לשצ'ינסקי, מלך ללא נתינים וללא סמכויות, היה שוחר אמנות ופילוסוף באופיו. כוונתו הייתה ליצור בננסי תוכנית אורבנית חדשה שתחבר את העיר החדשה (שנוסדה ב-1587).עם העיר העתיקה. הקומפלקס המוקף בפארק גדול, כולל מגורים מלכותיים המתחברים עם שלוש הכיכרות שתכנן האדריכל והאורבניסט עמנואל ארה (Emanuel Héré) (1705-1763) – פלאס דה לה הקרייר (Carrière Place de la, מילולית: כיכר הזירה), פלאס רויאל (PlaceRoyale, מילולית "כיכר מלכותית") (היום כיכר סטניסלס), וכיכר סטאניסלאס(Stanislas) (היום פלאס ד'אליאנס).
כיכר הקרייר שמקור שמה הוא בתחרויות הדו-קרב ובתחרויות הפרשים שנערכו בה, נבנתה כבר במאה ה-16, אך כל חזיתות הבניינים שבה עוצבו מחדש, והכיכר הפכה לשדרה שבה שורה כפולה של עצי טיליה. בצדה הצפוני של הכיכר נמצא בניין הפלה דה ל'אנטנדאנס (Palais de l' Intendance, מילולית: ארמון ניהול המשק, האספקה) (היום ארמון הממשל), ובצדה הדרומי, קולונדה בצורת חצי מעגל. דרומה מהכיכר נמצא שער ניצחון הממוקם במקום שבו היה לפני כן מעבר דרך חומות העיר העתיקה שנהרסו. שער הניצחון נבנה לתפארת לואי ה-15, ומזכיר את שערי הניצחון הרומיים שהוקמו לכבוד נצחונותיהם של הקיסרים הרומיים.
בכיכר המלכותית הוצב פסל לואי ה-15, לבוש כקיסר רומי, מעשה ידיהם של הפסלים ברתלמי גוויבל (Barthélemy Guibel) ולואי סיפלה (Louis Syfflé). הפסל הוסר ממקומו בזמן המהפכה הצרפתית, וב-1831 הוצב בכיכר פסל המציג את סטניסלס מצביע לעבר כיוון מזרח, יש אומרים לכיוון פולין. עם הצבת הפסל הוסב שם הכיכר ל"כיכר סטניסלס" (La Place Stanislas). סביב הכיכר בנה עמנואל ארה בניינים בסגנון קלאסי, תוך שימוש בסדר הענק. בצדה הדרומי של הכיכר נמצא בניין העירייה (Hôtel de Ville).
הכיכר השלישית, הכיכר שנקראה במקור כיכר סטניסלס (היום פלאס ד'אליאנס), מוקפת בבנייני מגורים פרטיים היוצרים צורת מלבן סביב מזרקה בסגנון הרוקוקו, עבודת הפסל סיפלה שתוכננה במקור לכיכר הקרייר.
11.19 הקולונדה האובאלית בננסי, הרה לה קורני.
הבניינים החדשים שהקיפו את הכיכרות מציגים איזון של צורות, הרמוניה של ממדים, וקשר הדדי. לאלה נוספו השערים שעיצב של ז'אן לאמור (Lamour Jean) (1698-1771) בברזל מחושל מוזהב, אשר תרמו רבות לייפוי העיר. בצורתם ובדקורציה שלהם, מחברים השערים את הבניינים זה לזה.
11.20 עבודות הברזל של ז'אן לאמור בננסי.
לאמור יצר בטכניקה מושלמת אלמנטים דקורטיביים בסגנון הרוקוקו. הוא שילב בעבודתו מוטיבים של עלי אקנתוס וצדפות והוסיף להם את המונוגרמה של המלך סטניסלס לשצ'ינסקי. מלבד השערים המרהיבים, עיצב גם את הבלוסטרדה בבניין העירייה בננסי ואת גרם המדרגות הכפול שבתוכו. יצירתו הייתה למודל לעבודות מסוגה בתקופתו, ומאוחר יותר בתחילת המאה ה-20 שימשה כמקור השראה לאמני האר-נובו.
הכיכרות בננסי נחשבות לאחת העבודות החשובות ביותר בתחום האורבניזם בתקופת הרוקוקו. כמו הבניינים סביב הצווינגר, הארמונות סביב כיכר סטניסלס אופיינו בחוסר מטרה. בנייני הממשל ובניין העירייה שימשו פקידים מעטים. היו אלה ארמונות ללא תושבים. בעוד שהארמונות בוורסיי ובפוטסדם היו מלאים עד אפס מקום, בננסי הייתה אקסטרווגנטיות לשמה. סטניסלס בנה בניינים שונים: ארמון קיץ ששימש גם כבית תה, גן לחיות נדירות ועוד בניינים רבים ושונים. גיוון הבניינים אמור היה לסמל את הקוסמוס. שרי לואי ה-15 הרסו את הבניינים האלה ואת הארמונות הפכו לבסיסים צבאיים.
מאחורי מפעל הבנייה של של לשצ'ינסקי בננסי ניצבה שאפתנותו של האיש שאף פעם לא ויתר על כתר המלכות הפולני, ואשר הצליח לבטא את תביעתו למלכות באמצעות בנייה. כדי להבין את כיכר סטניסלס בננסי, עלינו להיות מודעים לרקע ההיסטורי אשר הביא לבנייתה. המצב הפוליטי של המלך סטניסלס היה מאוד יוצא דופן בהיסטוריה. הוא רכש את דוכסות לורן, בתנאי שלאחר מותו, היא תתנתק מהפדרציה הקיסרית, ותאוחד עם צרפת. כך, יכול היה לבנות, ולהנציח את המלכות שאיבד.
כיכר לואי ה-15 בפריז
בפריז, במאה ה-18 נמשכה מסורת בניית הכיכרות שהחלה בתקופת הבארוק. הכיכרות נועדו לפאר את המונרכיה, ושימשו לעתים קרובות כאתרים שבהם הוצבו פסלי המלכים. לכיכרות, כיכר דופין (Place Dauphine), פלאס דה ווז'(Place de Vosges) (לשעבר Place Royale), פלאס דה ויקטואר ופלאס וונדום, שבנו אנרי הרביעי ולואי ה-14, נוספה כיכר לואי ה-15 (1754-1763) בעיצוב ז'אק אנז' גבריאל, ששמה היום כיכר הקונקורד. זו הייתה כיכר מלבנית שעזרה להתפשטות העיר לכיוון מערב. גבריאל שחשב במונחים של צירים וחזיתות בלבד, הציב את פסל לואי ה-15, כפרש בלבוש קיסר רומי (עבודת הפסל בושרדון (Bouchardon) שהוזמנה על-ידי עיריית פריז), במפגש הצירים צפון-דרום ומזרח-מערב. צדה המזרחי של הכיכר נפתח אל שדרת אליזה (ChampsElisée). נבנו חזיתות של שני בניינים לצד הרי רויאל (Rue Royal – הרחוב המלכותי), אך הבניינים הנמצאים מאחורי חזיתות אלה, הושלמו שנים רבות מאוחר יותר.
11.21 כיכר הקונקורד בפריז
הכיכר שנועדה לשמש כטיילת ולכינוסים חגיגיים, נתפסה לא רק כחלל במרחב העירוני, אלא גם כנוף המאורגן לפי תכנון הגן הצרפתי. במקור היו סביב הכיכר תעלות גדולות שאינן קיימות היום. בניגוד לכיכרות מוקדמות יותר, שהיו סגורות, כיכר הקונקורד הייתה פתוחה מאוד, ושימשה כצומת, מלבד הוותה דקורציה לעיר.
בעקבות המהפכה הצרפתית, שם הכיכר הוסב ל"כיכר המהפכה" והוצב בו פסל החירות. את פסל לואי ה-15 החליפה גיליוטינה, שבה הוצאו להורגלואי ה-16, מרי אנטואנט, דנטון (Danton), ועוד 2800 אחרים בין השנים1793-1795. אחרי המהפכה הוכנסו בכיכר שינויים נוספים, ובהם שינויים בשמות: כיכר הקונקורד (Concorde, מילולית: הרמוניה) (1795), כיכר לואיה-15 (1814) שוב, כיכר לואי ה-16 (1823), פלאס דה לה שארט (Place delaCharte, מילולית: כיכר החוקה) (1830) לתקופה קצרה, ושנית, כיכר הקונקורד (1830) לסמל קצה של תקופה רבת-תהפוכות ותקווה לעתיד טוב יותר.
לואי-פיליפ (שלט 1830-1848), מלך צרפת שעלה לשלטון בצרפת בעקבות ההתקוממות נגד המלך שארל העשירי ב-1830, קישט את הכיכר בפסלים, במזרקות ובאובליסק. האדריכל שארגן את הכיכר מחדש (1835) היה היטוף(Hittoff).
פסל לואי ה-15 הוחלף באובליסק שהובא מלוקסור שבמצרים. האובליסק הוצב במקום ב-1836 בין שתי מזרקות שמוקמו בשני המרכזים של האובל שבתוכו היה ממוקם הפסל. בתקופה זו גם מוקם בכל אחת מפינות המתומן שהקיף את הפסל המרכזי שבכיכר, פסל המייצג עיר גדולה בצרפת. הוצגו פסלים המייצגים את: ליל (Lille), סטרסבורג (Strasbourg), ליון (Lyon), מרסיי (Marseille), בורדו (Bordeaux), ננט (Nantes), ברסט (Brest), ורואן.
כיכר המדרגות הספרדיות ברומא
שיא של אפקט במה בתכנון עיר בתקופת הרוקוקו, אנו מוצאים בכיכר המדרגות הספרדיות (Piazza di Spagna, מילולית : כיכר ספרד) (1721-1725) שתוכננה על-ידי אלסנדרו ספקי ((Alessandro Specchi ועל-ידי פרנצ'סקו דה סנקטיס (Francesco de Sanctis) שהשלים את עיצוב המדרגות. היה זה חלק מהפרויקט לייפוי העיר רומא. את בניית הכיכר מימן שגריר צרפת ברומא אטיין גואפייר (Étienne Gueffier).
11.22 פיאצה די ספניה, רומא.
הכיכר נקראת פיאצה די ספניה, בגלל הימצאותה של שגרירות הכמורה הספרדית במקום. בעבר רק החלק הדרומי של הכיכר נקרא כך, והחלק הצפוני נקרא פיאצה די פראנצ'יה (Piazza di Francia, מילולית: כיכר צרפת), על שום הימצאותה של השגרירות הצרפתית במקום.
רעיון בניית המדרגות הועלה כבר על-ידי הקרדינל מזרין (1602-1661) כאשר עבד בשרות לואי ה-14. הוא הציע לבנות גרם מדרגות מונומנטלי שיוביל אל כנסיית סנטה טריניטה די מונטי Trinita dei Monti) .St) (1502-1587) אשר הוקמה על-ידי המלך הצרפתי שארל השמיני, ואל פסל פרש שלו שיוצג לפני חזיתה. התוכנית לא הלהיבה את האפיפיורות, והונחה במגרה עד שבסופו של דבר בוצעה מאה שנה לאחר מכן, אך ללא פסל המלך.
המדרגות הספרדיות הן סדרה של שלושה גרמי מדרגות המובילים אל כנסיית סנטה טריניטה די מונטי אשר לה שני מגדלים, ואשר לפניה ניצב אובליסק. לרגלי המדרגות הספרדיות נמצאת מזרקה (1627-1629) שבנה ברניני בצורת סירה קטנה.
כיכר זו אשר מומנה על-ידי השגריר הצרפתי, הופכת למוקד חזותי ומרחבי ומזכירה את המדרגות בספריית הלורנציאנה שתוכננו על-ידי מיכלאנג'לו. עיצובה מעיד שעקרונות התנועה המפותלת של הרוקוקו, ניתנים ליישום בתכנון ערים, כפי שיושמו באדריכלות.
הערים באנגליה
במאה ה-18 היה גידול מואץ באוכלוסיית הערים באנגליה. מ-1700 עד 1801, אוכלוסיית לונדון גדלה מ-575,000 נפש בקירוב ל-948,000 בקירוב. רבות מהערים החדשות באנגליה היו ערים תעשייתיות שצמיחתן הכלכלית ניכרה בתנופת בנייה של בניינים, רחובות, חנויות ופונדקים, ובנהירת תושבים אליהן מהכפרים. תכנון עיר במאה ה-18 באנגליה היה מאופיין בדרך כלל בשורות של בתים אחידים המאורגנים ברחובות ובכיכרות.
באת'
באנגליה, העיר הקטנה באת' (Bath, מילולית: רחצה) מספקת דוגמה טובה לסינתזה בין כפר לעיר במאה ה-18. שמה של עיר זו, שהייתה קיימת עוד לפני פלישת הרומים בשנת 43 לספירה, מתקשר למרחצאות הרומיים שהיו בה.
המעיינות החמים בבאת' שהם היחידים מסוגם באנגליה, שימשו את הקלטים תקופה ארוכה לפני שהגיעו הרומים למקום. הפופולריות המודרנית של העיר הזו החלה ב-1702, שנת הכתרתה של המלכה אן אשר הפכה את המקום לאופנתי כאשר הגיעה אליו כדי להירפא מצרעת. בעקבות ביקור המלכה, "גילתה" האצולה את באת'. בעוד שבימי הביניים עולי-רגל נהגו לבקר במקומות קדושים כדי לבקש להם מרפא, במאה ה-18 ביקרו רבים במרחצאות כדי לשפר את בריאותם. כאן נמצאו התענוגות האופייניים של התקופה: הימורים, לבוש מהודר, אהבות אסורות, ריקודים, מוסיקה, ולעתים גם תאטרון.
עבודת האדריכלות שהטביעה את חותמה בעיר באת' היא בניית הכיכרות שתכננו האדריכלים ג'ון ווד האב (John Wood) (1704-1754) וג'ון ווד הבן(1675-1767). חלום על פאר רומי דחף את ג'ון ווד האב שאהב מאוד את האדריכלות הרומית, לעצב מונומנטים בהשראה רומית. רעיון זה נראה מתאים לבאת' שהייתה עיר רומית.
ג'ון ווד האב סיפר שהציע לבנות כיכר גדולה של כנסים, ולכנותה – פורום מלכותי. כמו כן, הציע לבנות מבנה לא פחות מפואר, לאירועי ספורט, ולכנותו הסירקוס (Circus) הגדול. כך, הציע גם לבנות מבנה לתרגילי התעמלות, ולכנותו "גימנזיום של קיסרי העיר". רעיון הגימנזיום לא בוצע, הפורום המלכותי היה לכיכר המלכה, והסירקוס נבנה, אך לא נועד לאירועים ספורטיביים, אלא עוצב כמעגל של בתים עירוניים.
בסופו של דבר, בעיר באת' נבנו שלוש כיכרות מונומנטליות: כיכר המלכה, הסירקוס והרויאל קרסנט (Royal Crescent, מילולית: חצי סהר מלכותי). כיכר המלכה (1729) שצורתה מלבנית, הייתה הפרויקט הראשון של ווד האב, שנקרא כך לכבוד המלכה קרוליין (Caroline) (1683-1737), אשת המלך ג'ורג' השני שהייתה פופולרית מאוד. ווד יצר מראה חיצוני אחיד לבנייני הכיכר, אך בעיצוב התוכנית הפנימית, אפשר חופש פעולה לבונים, כדי שיתאימו אותה לדיירים
11.23 הרויאל קרסנט בבאת' ומבט על מערך הכיכרות המונומנטליות בבאת' ותוכנית הקרקע שלו.
יצירת המופת של ווד האב, הייתה הסירקוס המונומנטלי בצורת מעגל, שבנייתו החלה בשנת מותו 1754, והושלמה על-ידי בנו, ג'ון ווד הבן, שהיה לא פחות מוכשר ממנו. מעגל הסירקוס מורכב משלוש קבוצות שוות של 11 בניינים עירוניים, עם שלושה רחובות הנכנסים לכיכר, שאחד מהם מוביל לרויאל קרסנט. את ההשראה לצורת העיגול של הסירקוס שאב ווד ישירות מסקירה שכתב איניגו ג'ונס על סטונהנג' ועל הפרופורציות הגאומטריות של מערך האבנים שבו. מקור השראה נוסף הוא הקולוסאום ברומא. כך חיבר ווד פרה-היסטוריה עם הדר רומי.
כמו בקולוסאום, בכל קומה של בנייני הסירקוס נעשה שימוש בסדר (אורדר) אחר. בקומה הראשונה – סדר דורי עם טריגליפים ומטופות, בקומה השנייה – סדר יוני, ובשלישית – סדר קורינתי. שלא כמו בקולוסאום, בסירקוס אין קשתות, והעמודים כפולים בהשראת אדריכלות המאה ה-16.
תקדים לכיכר עגולה מסוג הסירקוס נמצא בכיכר הוויקטואר (תמונה 10.27), אך בהיסטוריה של עיצוב ערים באנגליה, היה זה עיצוב ראשון מסוגו. את בנייני הסירקוס מעטרים סמלים המייצגים את המקצועות השונים של דיירי הכיכר. כמו כן, ניתן להבחין באצטרובלים המעוצבים באבן, סמל המלך הקלטי בלאדוד (Bladud), שעל-פי המסורת המקומית ייסד את העיר באת', ונרפא מצרעת כאשר שתה ממי מעיינותיה החמים.
בבנייני הכיכר, קומת הקרקע שימשה לקבלת מבקרים. בקומה הראשונה גרה המשפחה, בקומה השנייה היו חדרי בני המשפחה, בקומה השלישית גרו עובדי הבית החשובים כמו מנהלי משק הבית, ובעליית הגג גרו המשרתים האחרים.
החלל המרכזי של הכיכר היה מרוצף כולו, כפי שהתכוון ווד שייעד אותו להופעות ספורט. במאה ה-19 מוקמו במרכז הכיכר חמישה עצים שמסתירים את הבתים והורסים את פשטות העיצוב.
תפיסת הקירקוס אומצה מאוחר יותר בערי נופש על שפת הים, כמו אדינבורג(Edinburgh), והווסט-אנד (West-End) של לונדון.
הרויאל קרסנט (1767-1775), מערך בניינים אחידים המעוצב בצורת חצי אליפסה נמצא באזור גבוה מעל עמק אבון (Avon). מתכננו ג'ון ווד הבן הגיע בעבודתו זו לשיא הישגיו. זהו מין חצי קולוסאום, 30 בניינים בעלי חזית אחידה לאורך 153 מטר, שמרפסותיהם נשקפות אל פארק שהוביל אל העיר התחתית. חזיתות הבניינים מעוטרות בעמודים יוניים מסוג הסדר הענק הניצב על בסיס גבוה. לפני חזית הבניינים נבנתה חומה קטנה שנועדה להרחיק מממנה את שטחי המרעה.
באמצעות תוכנית גאומטרית הצליח ווד הבן ליצור תחושה של קשר הדוק עם הנוף ועם הטופוגרפיה שלו. הקשר הזה בין טבע ובין תכנון עירוני, הוא ייחודי, ומשקף ניסיון מודע לספק במידה מסוימת את דרישות המעמד הבינוני.
.הרויאל קרסנט היה הרחוב הראשון והמפורסם ביותר בסדרת רחובות שנבנו בבאת' בצורת קשת. על אלה נמנים קמדן קרסט (Camden Crescent), ווינדקומב קרסנט (Wincombe Crescent), קוונדיש קרסנט (Cavendish Crescent) ועוד.
שלושה החללים העירוניים, הקירקוס, חצי הסהר המלכותי וכיכר המלכה, היוצרים יחד קומפוזיציה של צורות שונות בחלל האורבני, נחשבו לתרומה הגדולה ביותר של אנגליה לתחום העיצוב העירוני. כיכרות ורחובות חוברו כדי ליצור מרחב עירוני גדול. ווד האב וווד הבן הצליחו להראות ששורת בתים עירוניים בעלי חזיתות אחידות, יכולה להיראות כמו ארמון. כוונתם הייתה לבנות חלל אורבני מרשים, יותר מאשר ליצור תנאי מגורים נוחים לתושבים.
בין השנים 1750-1780, התפשט סגנון ששאב השראה מפלאדיו (Palladio)(1508-1580), האדריכל האיטלקי שניסה במאה ה-16 להחיות את האדריכלות הרומית העתיקה ואת הפרופורציות שלה.
הפלאדיאניזם, תפיסת העיצוב המבוססת על כתבי פלאדיו, הופיעה לראשונה באנגליה, אשר בניגוד לשאר ארצות אירופה, לא נקלטו בה סגנונות הבארוק והרוקוקו כפי שנקלטו בארצות אירופה האחרות. האנגלים, שהפנו עורף לבארוק, אימצו את הטוהר ואת הבהירות של הרנסנס שבאו לידי ביטוי בעבודת פלאדיו. כך נבנו בניינים פלאדיאנים ברחבי אנגליה, על-פי מערכת חמורה של פרופורציות, עם שפע קישוטים בחיצוניותם. בחזיתות נראו מבני פורטיקו גדולים, בצורת מקדשים עתיקים. השפעת פלאדיו מצאה את ביטויה בעיקר בווילה, שהייתה אחד מטיפוסי הבניין הבולטים במאה ה-18 באנגליה.
הספרים שנכתבו על פלאדיאניזם, כמו ספרו של קולן קמפבל (Colen Campbell) (1676-1729), "ויטרוביוס הבריטי" ("Vitruvius Britanicus"), וספרו של וויליאם קנט (William Kent) (William Kent) (1685-1748), "עיצובי איניגו ג'ונס" (Designs of Inigo Jones), פרסמו את התאוריות של פלאדיו באנגליה. היו אלה ספרים עתירי איורים, מין "ספרי הדרכה" לאדריכלים שעיצבו בסגנון פלאדיו.
אנשי החברה הגבוהה באנגליה, ובהם המתעשרים החדשים שהיו סוחרים ותעשיינים, רצו בבית ראוותני בכפר, ובבית בעיר. במשך תקופת החורף גרו בעיר, ובחודשי הקיץ בילו בווילה כפרית מוקפת בגן-תענוגות. הסגנון המועדף לעיצובן של וילות אלה היה סגנון פלאדיו, למרות שהתאים יותר לאיטליה שטופת השמש, מאשר לשמיה האפרוריים של אנגליה.
בפלאדיאניזם ניתן לראות תנועה המבשרת את הנאו-קלאסיציזם, שהיה לפופולרי במחצית השנייה של המאה ה-18. תאוריות אדריכליות שנקשרו לאדריכלות של וילות בישרו את תשומת הלב לבניית וילות שאפיינה את העידן המודרני. אין זה מקרה שהאדריכלים החלוצים בעלי ההשפעה הרבה ביותר במאה העשרים, כמו פרנק לויד רייט, גרופיוס, מיז ון דר רוה ולה קורבוזייה, ביטאו, בתחילת דרכם, את תפיסת האדריכלות שלהם בווילות לשוחרי אמנות עשירים.
מאנגליה התפשט הפלאדיאניזם לגרמניה ולרוסיה. בשנות השישים של המאה ה-18, הגיע לארצות-הברית ובה כונה "סגנון ג'ורג'יאני" (Georgian) (על-שם מלכי אנגליה בתקופה זו)
איניגו ג'ונס
האדריכל ש"גילה" לאנגליה את סגנון פלאדיו היה איניגו גו'נס (1573-1652), בן של חייט, אשר קיבל הכשרה כאמן, ועבד בתחילת דרכו בחצר כריסטיאן הרביעי מדנמרק כמעצב תלבושות וכמעצב במה. מ-1605 עבד למען ג'יימס הראשון, אשר הזמינו להיות אדריכל החצר, למרות שלא קיבל הכשרה רשמית באדריכלות, ולמרות חוסר הניסיון שלו.
ג'ונס ביקר בצרפת ובאיטליה, ולמד במשך שנים רבות את בנייני הרנסנס האיטלקי. הוא הוקסם מההרמוניה של הבניינים שקיבלו השראתם מהעת העתיקה, והתמקד במיוחד בוויצ'נצה (Vicenza), שבה למד את עבודות פלאדיו. נלהב מאדריכלות זו, חזר לאנגליה, ובנה בסגנון הרנסנס. ספרו של פלאדיו "ארבעה הספרים" (Quatro Libri), שימש אותו כספר תנ"ך.
למרות שהעבודה של ג'ונס אינה מצטיינת במקוריות, הוא נחשב לדמות חשובה בתולדות האדריכלות כי היה הראשון שהחדיר את סגנון הרנסנס האיטלקי לאנגליה הגותית, והפך את סגנון פלאדיו לפופולרי.
ארמון המלכה בגריניג'
כאשר איניגו ג'ונס חזר לאנגליה, אחרי ביקורו השני באיטליה, הוא הציג את הסגנון המונומנטלי של פלאדיו בארמון המלכה בגריניג', שבנה בין השנים 1617-1635 במקום שבו היה ארמון ששימש לציד מאז המאה ה-14. הבית פונה לפארק מצדו האחד, ונשקף אל נהר התיימזה, מצדו השני. המיקום אסטרטגי בהימצאו על הדרך היבשתית ללונדון ועל נתיב הנהר המוביל אליה.
11.12 ארמון המלכה בגריניג', איניגו ג'ונס.
כאשר המלכה אן מדנמרק (1574-1619) שהייתה אשתו של ג'יימס הראשון, באה לארמון הישן בגריניג', ששימש את הנרי השמיני ואת אליזבת הראשונה, היא הזמינה את איניגו ג'ונס לבנות לה באתר בית נופש, ולהשלים את עיצוב הגנים בסגנון הגן האיטלקי. כמו כן, העסיקה את ג'ונס בעיצוב תלבושות ותפאורה לנשפי מסכות שנערכו בחצר, ולנשף מסכות שנערך בווייטהול. לרוע מזלה, כאשר מתה, הושלמה רק הקומה הראשונה. הבנייה שנפסקה לאחר מותה, החלה שוב רק עשר שנים מאוחר יותר, והושלמה למען המלכה הנרייטה מריה (Henrietta Maria), אשתו של המלך צ'רלס הראשון ששהתה בו זמן קצר עד פרוץ מלחמת האזרחים ב-1642. בזמן מלחמת האזרחים, השתלטו על הבניין מצדדי הפרלמנט שמכרו את אוסף הציורים של צ'רלס הראשון.
בית המלכה היווה גשר מעל הדרך לדפטפורד (Deptford) שחילקה את הפארק לשניים. ג'ונס מיקם שני גושי אבן משני צדי הדרך וחיבר אותם בקומה הראשונה באמצעות גשר. תוכנית זו בצורת H שאבה את השראתה מווילה מדיצי' בקיאנו (Caiano) שעוצבה בסוף המאה ה-15 על-ידי ג'וליאנו דה סנגאלו. בסופו של דבר שונה העיצוב, והארמון עוצב בצורת מלבן.
הארמון שעוצב על-פי מודל של ארמון רנסנס איטלקי, הוא צנוע ונעדר קישוטים, יחסית לאחוזות מפוארות מתקופות קודמות. העיטורים שבכל זאת נמצא במעטפת החיצונית שלו הם: בלוסטרדות, גמלונים מעל החלונות, ופילאסטרים מהסוג שבו השתמשו הרומים למקדשים שלהם. הבניין שנראה פשוט לעין המודרנית, עורר בזמנו התרגשות רבה.
משני עברי הציר המרכזי של הארמון ממוקמים חדרים. בדומה לבניינים של פלאדיו, החזיתות מחולקות לשלושה חלקים עם חלק מרכזי בולט החוצה. גרם מדרגות כפול בצורת קשתות מוביל אל הארמון שקירות קומת הקרקע שלו מעוצבים עם רוסטיקציה, וקירות קומתו השנייה חלקים. הפיאנו נובילה (pianonobile) בקומה השנייה והלוג'ה המופיעה במבנה, הם רעיונות איטלקיים טהורים.
מאז שנבנה, בוצעו בארמון שינויים אחדים. ב-1662 הוא הורחב. במאה ה-18 הוארכו החלונות בקומה הראשונה, שהיו במקור קטנים באופן ניכר מאלה שבקומה השנייה. במאה ה-19 כאשר שוכן בארמון בית הספר הימי המלכותי, נוספו לו קולונדות ארוכות משני עבריו. מאז 1934 נמצא בו המוזיאון הימי הלאומי.
בשנות השמונים של המאה העשרים בוצעה עבודת שחזור בפנים הבניין.
בית הנשפים בוויטהול
ב-1619 הוזמן איניגו ג'ונס על-ידי המלך ג'יימס ((James הראשון (שלט1625-1649) לבנות את בית הנשפים (Banqueting House) בארמון וויטהול(Whitehall) שהיה מקום מגוריהם המועדף של מלכי אנגליה עד תקופת שלטון ויליאם השלישי. הבניין נבנה במקום בית הנשפים שנהרס בשרפה. ארמון ווייטהול שחודש במאה ה-17 על-ידי איניגו ג'ונס למען המלך ג'יימס, היה בזמנו הארמון הגדול ביותר באירופה. לרוע המזל, בנייני הארמון אבדו בשרפה ב-1698, ובית הנשפים הוא הבניין היחיד ששרד בשלמותו.
11.13 בית הנשפים בווייטהול, איניגו ג'ונס
כאשר הושלמה בניית בית הנשפים, לא היה בניין דומה לו באנגליה. תוכנית הקרקע שלו מעוררת אסוציאציות של העת העתיקה. ג'ונס בחר בצורת הבזיליקה הקלאסית עם גומחה ענקית מאחורי הכס שבקצה. הוא חילק את תקרת אולם הנשפים לתאים גדולים, כדי לאפשר ציורים גדולים בתוכם, ועשה שימוש בסדרים (אורדרים) הקלאסיים בפנים הבניין ובחיצוניותו. בתקופת שלטון צ'ארלס הראשון צוירה תקרת בית הנשפים על-ידי פיטר פאול רובנס(Peter Paul Rubens). אולם הנשפים שימש לנשפי מסכות ולקבלות-פנים של החצר.
בבניית בית הנשפים, ג'ונס יצר פרשנות לרנסנס האיטלקי, ובמיוחד למודלים של פלאדיו. בחיצוניות הבניין ניתן להבחין בשלוש קומות: בסיס עם רוסטיקציה בולטת, קומה ראשונה עם סדרת חלונות המוכתרים לסירוגין בקשתות עגולות ובגמלונים משולשים על בסיס, המופרדים באמצעות חצאי עמודים יוניים הצמודים לקיר. בפינות הבניין הוצבו פילאסטרים כפולים.
בבית הנשפים המלך צ'רלס הראשון הוצא להורג ב-1649, ולאחר מכן, אוליבר קורומוול הפך את הארמון למקום מגוריו הרשמי.
בית צ'יזוויק (Chiswick)
האיש שקידם יותר מכל אחד אחר את אופנת בניית הוילות בסגנון פלאדיו באנגליה היה ריצ'ארד בויל (Richard Boyle), הלורד ברלינגטון (Burlington)(1694-1753), פטרון אמנות ואדריכל חובב שנסע לאיטליה פעמים אחדות כדי ללמוד את הווילות של פלאדיו.
בין השנים 1723-1729, ברלינגטון בנה את בית צ'יזוויק, המכונה גם בית ברלינגטון, ליד האחוזה שלו (שנהרסה מאז) במידלסקס (Middlesex) שממערב ללונדון. המתכנן היה הלורד עצמו שנעזר במעצבים מקצועיים. האדריכל קולן קמפבל (Colen Campbell) (1729-1676), תכנן את הבית, וויליאם קנט תכנן את פנים הבית ואת הגנים סביבו. עיצוב הגנים התבסס על הגן הרומי כפי שקנט סבר שהיה נראה.
בית צ'יזוויק נישא על פלטפורמה גבוהה ומוביל אליו גרם מדרגות כפול המקשר בינו ובין הגן. בקומה הראשונה, פורטיקו עם קולונדה וגמלון שניכרת בהם השפעת אדריכלות העת העתיקה: מקור השראתם של שישה העמודים הקורינתיים אשר בפורטיקו, הוא במקדש יופיטר סטאטור (Jupiter Stator) ברומא.
11.14 בית צ'יזוויק במידלסקס, מערב לונדון
בית צ'יזוויק הוא סימטרי כמעט לחלוטין, וניתן לראות בו ביטוי של פלדיאניזם אנגלי. לתוכנית הקרקע צורת ריבוע שבמרכזו מתומן. שתי סדרות חדרים ערוכות לשני צידי סלון המקורה בכיפה מתומנת. לחדרים מגוון צורות ובהן: ריבוע, עיגול, מתומן ומלבן שמושלבים בהם אפסיסים. על תקרת הגלריה הנמצאת בחלק הפנימי ביותר של הבית ציורי פרסקו בלבן ובזהב.
תוכנית הקרקע של הווילה, בצורתה הריבועית, ובצורת המתומן שבמרכזה, מזכירה את וילה רוקה פיזאני (Rocca Pisani) של סקאמוצי מלוניגו (Lonigo) שבאיטליה מ-1576, שגם בה כמו בבית ברלינגטון, תוכנית ריבועית, כיפה מתומנת וחלונות ונציאנים. לונטות חצי עגולות כמו אלה שנמצאות בתוף הכיפה של הבית, נמצאו גם באדריכלות הרומית.
בית תומאס ג'פרסון במונטיצ'לו
האדריכל הבולט ביותר בארצות-הברית, אשר שאב השראתו מאדריכלות פלאדיו היה תומס ג'פרסון (Thomas Jefferson) (1743-1826) נשיאה השלישי של ארצות-הברית, ואדריכל אוטודידקט בעל כשרון יוצא דופן. ג'פרסון היה הראשון שיצר פרשנות לקלאסיציזם באמריקה. עבודתו הראשונה כאדריכל, הייתה ביתו הנמצא על גבעה בשרלוטסוויל (Charlottesville) שבוירג'יניה שאותה כינה בשם מונטיצ'לו (Monticello, באיטלקית עתיקה: "הר קטן").
11.15 הבית במונטיצ'לו, שרלוטסוויל, וירג'יניה, תומאס ג'פרסון.
הבית במונטיצ'לו משתלב בנוף, ומהווה חלק בלתי נפרד מסביבתו הטבעית. הוא נראה כמין וילה רוטונדה של המאה ה-18. במקור, נבנה הבית בשנים 1769-1775, ומאוחר יותר, ב-1808, עוצב מחדש. למעשה, ג'פרסון עיצב, ועיצב מחדש, בנה והרס, ובנה מחדש את מונטיצ'לו, כמעט עד יום מותו. על כך הוא עצמו אמר שאדריכלות היא הנאתו, ובנייה והריסה הם משעשועיו המועדפים. את עבודת האדריכלות שלו במונטיצ'לו כינה "מאמר על אדריכלות" (Essay on Architecture).
לבית תוכנית צלב, אך שלא כמו וילה רוטונדה של פלאדיו, היא נמשכת לאורך ויוצרת קו אופקי. כיפה על תוף רב-צלעי נישאת באזור התצלובת, ומבני פורטיקו משני צידיה. מעברים תת-קרקעיים הובילו, מכל צד של הווילה, לאגפים ארוכים הקבורים באדמה, אשר בהם התגוררו המשרתים. אגפים אלה כללו, בין השאר: מטבח, אורוות ומשרד.
בבית במונטיצ'לו בא לידי ביטוי כישרונו של ג'פרסון כאיש רב-המצאות. חידושים טכניים רבים שלו יושמו בו, ובהם דלת הגשה מסתובבת ומיטות מתקפלות.
בעיצוב ביתו של ג'פרסון ניתן למצוא מאפיין ייחודי לבית אמריקני – שילובו עם העבדות. ג'פרסון הקדיש מחשבה רבה בעיצוב, כדי להבטיח שההתמקדות בבית תהיה בו, והמשרתים אותו יסתתרו מאחורי דלתות ומעברים תת-קרקעיים. המשרתים היו מביאים את המגשים עם האוכל ושמים אותם על מדפי הדלת המסתובבת, כך שהאורחים לא ראו אותם. אותו עקרון יושם לגבי היחס לנוף שנשקף ממונטיצ'לו. ג'פרסון יצר טרסה על פסגת הגבעה כדי שהנוף מביתו יכלול את יופי הטבע ויסתיר את שטחי העבודה במטעים שלרגלי הגבעה. בניית הבית על אתר גבוה ומבודד תרמה לדימוי שרצה להקרין.
הבית נמכר לאחר מות ג'פרסון, כדי להחזיר את חובותיו. הווילה במונטיצ'לו הייתה לערש הסגנון הפדראלי (שמו של סגנון 13 המדינות העצמאיות החדשות בצפון אמריקה).
תנועת הפיקטורסק
במאה ה-18 קמה תנועת הפיקטורסק (picturesque) שהביטה על אדריכלות לא כעל אמנות עצמאית לשמה, אלא כעל חלק מציור (Picture), ומכאן שמה. עוצב נוף מסוג חדש אשר יש בו אפקטים נטורליסטיים יותר מאשר דימוי של טבע הנשלט על-ידי אדם, שאפיין את גני הבארוק. הכוונה הייתה ליצור קשר עם הטבע דרך אי-סדירות ונטורליזם.
באנגליה, רעיונות הפיקטורסק בתחום התכנון הסביבתי, נבעו מאהבת האנגלים לטבע, וגם מחיבתם לנוף כפי שתואר בכתבי וירגיליוס (Virgilius) (70-19 לפנה"ס), וכפי שהוצג בציורי ניקולא פוסן (Niccola Poussin) (1594-1665) ובציורי קלוד לורן (Claude Lorrain) (1600-1682). מעצבי הנוף ראו באדריכלות חלק מתמונת נוף, והביטו בטבע, כעל נוף מלאכותי שעוצב על-ידי צייר. נופים, בניינים ואובייקטים בנוף, נותחו כציורים.
התאוריות האסתטיות החדשות הובילו לגישה שעל-פיה בניינים לא עוד נחשבו כיחידות עצמאיות שאינן תלויות בסביבתן, אלא כחלק מהנוף. הרושם שיצרה אדריכלות זו על הצופה, והאסוציאציות והרגשות שעוררה בו, היוו נקודת מוקד. סיר יובדייל פרייס (Uvedale Price) (1747-1829), תיאורטיקן של תכנון נוף, דרש שחלונות הבניין ימוקמו במקום שבו ישתקף מהם נוף יפה במיוחד.
הפיקטורסק הוביל לתכנון מערכי גנים גמישים שהיוו מין תגובה לנוסחת תכנון הגנים במאה ה-17, אשר התבססה ברוח הבארוק, על מסורת של גאומטריה זוויתית, או על גנים מהסוג של לה נוטר, עם שדרות עצים קורנות בין קרקעות ושדות מרעה, ולא דרך יער עבות. אידיאל הסימטריה נזנח על-ידי הפיקטורסק לטובת א-סימטריה מעניינת יותר, ולטובת אי-סדירות שאפשרה גישה אינדבידואלית יותר בעיצוב. במראהו הטבעי והגמיש, הפיקטורסק מתקשר לסגנון הרוקוקו.
הגן הפיקטורסקי שהתפתח באנגליה, היה לפופולרי ברחבי אירופה. קסם הטבע השופע, הועדף על העידון המלאכותי של הגן הצרפתי. בפולחן הפיקטורסק הודגשו המוזרויות בטבע, והחלה הסלידה מקווים ישרים. כברב-1685, עם הפנייה לגן הסיני, כמקור השראה, תשומת הלב התמקדה ביתרונות של חוסר הפורמאליות ובהנאה מחידושים ומהפתעות.
העיר בסגנון הרוקוקו
במאה ה-18 חלה עלייה ניכרת באוכלוסיית הערים באנגליה, בהולנד ובאיטליה. בצרפת, לעומתן, רק שישית מהאוכלוסייה חיה באותה עת בערים. העיר הגדולה ביותר באירופה במאה ה-18 הייתה לונדון שבה חיו כמיליון תושבים, בזמן שבפריז חיו בין 550,000 ל-600.000 תושבים בקירוב. למרות שאוכלוסיית הערים הייתה קטנה מהאוכלוסייה הכפרית, השפעתה על התפתחות התרבות הייתה רבת-חשיבות.
בתקופה זו, נבנו ערים חדשות, והוכנסו שינויים בערים קיימות, שחלקם נחשבים ליצירות מופת בתולדות האדריכלות. במחצית השנייה של המאהה-18 ניכרה גם השפעת עידן התבונה, אך בה אדון בפרק המוקדש לתפיסת העיר בעידן התבונה.
השימוש בחלל העירוני במאה ה-18 השתנה באופן דרמתי. הרחובות היו לרחבים וישרים. בניינים מרשימים כמו אולמי קונצרטים, היו לנקודות מוקד בעיר. מספר מבני הציבור עלה באופן דרמתי במאה ה-18. בשנות ה-80 של המאה ה-18 הוקמה ספריית השאלה בעיר לידס (Leeds), דבר שאפשר מגע בין בני מעמד האצולה ובין בני המעמד הבינוני. מבני הציבור נתפסו כסמלים של שגשוג, וקידמו את הדמוקרטיה, בהיותם מיועדים לכלל האוכלוסייה.
למרות ההתקדמות בבנייה לרווחת הכלל, כמעט כל הבנייה במשך המאה ה-18 הייתה למען עשירים. בין תוכניות הבנייה הראוותניות שעוצבו היו גם כאלה ששימשו יותר לראווה מאשר לשימוש מעשי. לצד הרבעים המפוארים שנועדו לבני המעמד החברתי הגבוה, הידרדרו הרבעים שבהם גרו המוני העם בתנאים מחפירים של צפיפות ומגפות, והשלימו עם מצבם. בעיני השלטון הם נתפסו כ"פרולטריון נכנע".
אם מדובר בוורסיי, בסן פטרבורג, בננסי, במדריד או בפראג, השליט הוא שהכתיב את תוכנית העיר, וערי-הבירה צמחו ביחס ישיר לכוחו.
ערים מבוצרות
מאז תחילת המאה ה-16 עד אמצע המאה ה-18, ואף מאוחר יותר, ניסה השלטון האבסולוטי להבטיח את גבולותיו ואת האזורים שכבש לא מכבר, שהיו נתונים לאיומים. בעלי קרקעות הגנו על עצמם באמצעות טירות. מטבע הדברים, הוקדשה תשומת לב מיוחדת לביצורים.
האדריכל הבולט ביותר בתחום האדריכלות הצבאית היה וובאן (Vauban)(1633-1707) שהציג תוכניות גרנדיוזיות. עבודתו האחרונה, תכנון העיר נף-בריסאש (Neuf-Brisach) (1697-1708) (שבה דנתי בהרחבה בפרק העיר בתקופת הבארוק), היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לעיר מבוצרת, ששרדה. רוב תוכניות הערים מסוג זה, החלו בצורת עיגול כבסיס, עם חומה מבוצרת בצורת כוכב, ותעלות מגן המקיפות אותה. צורה זו של עיר הייתה לתמצית של עיר אידאלית, כפי שהיו פיליפוויל (Philippeville) בהולנד הספרדית (שנוסדה על-ידי קרל החמישי למען בנו פיליפ השני, ובוצרה במאה ה-17 על-ידי וובאן), פלמה נובה ליד ונציה, וספורצינדה, העיר האידאלית שתכנן פילרטה באמצע המאה ה-15. לכל הערים האלה הייתה כיכר מרכזית עם תוכנית גריד, או תוכנית הקורנת לעבר המאחזים הצבאיים, כדי להקל על תנועת גדודי החיילים ואמצעי הלחימה, ועל תנועה של חיילים פצועים אל תוך העיר. תוכנית מסוג זה הוכיחה את יעילותה גם בערי מסחר משגשגות, כמו ברמן(Bremen), המבורג ולובק (Lübeck) שהיו עשירות דיין במאות ה-17 וה-18, כדי להקיף עצמן במבצרים ובתעלות.
11.16 העיר פיליפוויל לאחר שנוספו לה ביצורים חדשים בתקופת לואי ה-15
11.17 מבט על העיר לובק ממערב ומלמעלה
וירצבורג
העיר וירצבורג עוצבה מחדש במאה ה-18 על-ידי בלתזר נוימן שחשב במונחים של חללים עירוניים, חללים פנימיים, גרמי מדרגות, רחובות, גנים, חצרות, טירות ומבצרים. הייתה זו עיר ימי ביניימית שעוצבה מחדש כמכלול, ולא כתכנון של עיר חדשה. נוימן היה עסוק בתפיסה חדשה של אורגניזם אורבני. הוא היה האדריכל הראשון בגרמניה שהציע להסיר את חומות ימי הביניים, ולבטל את תעלות המגן כדי לפנות מקום לטיילת. כמו כן, רצה להרוס את הבתים על הגדה הימנית של נהר המיין, כדי ליצור נוף טקסי בסגנון הבארוק. מאוחר יותר, כדי להבטיח שתוכניותיו יבוצעו, עיצב, מדי שנה, ללא תשלום, שלושים או ארבעים חזיתות לבתי מגורים של התושבים. את אלה מימן מהכנסות בית החרושת לזכוכית שהיה בבעלותו. רחובות שלמים בוירצבורג תוכננו על-ידו, ובהם תיאטרשטרסה (Theaterstrasse). בשיא הקריירה שלו, לא נבנה בניין בוירצבורג, ללא אישורו.
קארלסרוהה
בגרמניה ובאוסטריה, התפתחה בניית ערים חדשות כבירות של נסיכים. אחת המפורסמות שבהן הייתה העיר קארלסרוהה שנבנתה ביוזמת קארל וילהלם(Karl Wilhelm) (1679-1738) מאז שנת 1709.
קארל וילהלם מבאדן (Baden) שחזר ממלחמה לאחר ניצחון שהביא לו פרסום, החליט להקדיש את זמנו לרווחת נתיניו ולעושרם. הוא הציע בתחילה ליפות ולהרחיב את עירו דורלאך (Durlach), אך התושבים צרי האופק הערימו עליו קשיים, כך שלא יכול היה לבצע את תוכניתו.
11.18 העיר קארלסרוהה
אחת מאגדות הריין מספרות שקארל יצא עם פמלייתו לצייד, ובשלב מסוים נפרד מבני לווייתו. אחרי שטייל מסביב, ישב לנוח תחת עץ אלון וחלם שעל ראשו כתר מעוטר באבנים טובות, וסביבו עיר יפה עם מגדלים וצריחים, וטירת השליט. כאשר התעורר, מוקף בבני לווייתו, סיפר להם את חלומו, ואמר שבמקום הזה יבנה את ארמונו, וכאן, מתחת לעץ האלון יוטמן אפרו.
ההיסטוריה מספרת שוילהלם רצה לבנות עיר במקום שקט ואידילי, שתשמש לו כמקום נופש עתידי, ושיוכל לנהל בה חיים אקסטרווגנטיים של בילויים והנאות, הרחק מאשתו שגרה בדורלך. האתר שנמצא מתאים לצרכיו אלה, נמצא בדרום-מערב גרמניה, קרוב מאוד ליער השחור, והשם שניתן לעיר שבנה היה "קארלסרוהה" (Karlsruhe), שמקורו בצירוף המילים "Carlos-Ruhe" (בגרמנית, מילולית:"מנוחתו של קארל").
קארל הניח את היסודות למגדל מתומן שממנו התפתחה העיר "קארלסרוהה" לצורת מניפה, כמו קרני שמש סביב ארמון אריסטוקראטי. צורת קרני השמש מסמלת את מלך השמש הזורח בעולם. כמו בוורסיי, הארמון המרהיב של השליט הוא האלמנט הדומיננטי. היה זה גם מקום מגורים, וגם מקום מושב הפרלמנט. רק תשעה מתוך הצירים הקורנים מהמרכז, ומהווים את הרבע הדרומי של עיגול העיר, שימשו כרחובות. עשרים ושלושה הצירים הנותרים, עברו בתוך יערות וגנים המשלימים את צורת המניפה לעיגול שלם. אלה נועדו לטיולים ברגל ולרכיבה. כך שולבו בעיר שני אלמנטים סותרים – גאומטריה וטבע התוכנית של קארלסרוהה נועדה לשרת את השליט, והקדישה מעט מאוד תשומת לב לאזרח הרגיל, ולחיי היום-יום שלו. צורתה משקפת את האידאולוגיה של הבארוק ואת השאיפה לריכוזיות פוליטית. הכיכר הגדולה שלפני הארמון, שימשה למצעדים, וסביבה נבנו מבני ציבור. בשמות הרחובות המקיפים את הטירה מופיעה המילה "מעגל" (Zirkel). במעגל הפנימי מוקמו בניינים דו-קומתיים שבהם גרו בני מעמד האצולה, ובמעגל החיצוני נבנו בתים חד-קומתיים.
העיר קארלסרוהה הועלתה למעמד של בירת הנסיכות הקטנה באדן, שנתיים בלבד אחרי שהוקמה. הבירה החדשה נוסדה ב-1715, ומשכה אליה מתיישבים מכל רחבי גרמניה. תושביה היו ברובם פרוסים, פולנים, סכסונים, בוורים ואלזאסים.
קרלסרוהה התאימה לשמש כדגם לערים חדשות שמתאפשרת התפשטותן לעבר הכפרים. כמו כן, שימשה דוגמה של עיר שבה הגן הציבורי מהווה חלק בלתי נפרד מהעיר, ורחובותיה קורנים בערים, כפי שהם קורנים בפארקים.
הכיכרות בננסי
באמצע המאה ה-18 התפתחה יצירה של קבוצת כיכרות, שהגיעה להישג משמעותי באדריכלות תכנון הערים בצרפת. מפורסמת ביותר בהקשר זה היא קבוצת הכיכרות בעיר ננסי (Nancy) (1752-1760), שנבנתה ביוזמת סטניסלס לשצ'ינסקי (Leszynski Stanislas) (1677-1766), מלך פולין שאיבד את כתרו, ודוכס לורן.
לשצ'ינסקי, מלך ללא נתינים וללא סמכויות, היה שוחר אמנות ופילוסוף באופיו. כוונתו הייתה ליצור בננסי תוכנית אורבנית חדשה שתחבר את העיר החדשה (שנוסדה ב-1587).עם העיר העתיקה. הקומפלקס המוקף בפארק גדול, כולל מגורים מלכותיים המתחברים עם שלוש הכיכרות שתכנן האדריכל והאורבניסט עמנואל ארה (Emanuel Héré) (1705-1763) – פלאס דה לה הקרייר (Carrière Place de la, מילולית: כיכר הזירה), פלאס רויאל (PlaceRoyale, מילולית "כיכר מלכותית") (היום כיכר סטניסלס), וכיכר סטאניסלאס(Stanislas) (היום פלאס ד'אליאנס).
כיכר הקרייר שמקור שמה הוא בתחרויות הדו-קרב ובתחרויות הפרשים שנערכו בה, נבנתה כבר במאה ה-16, אך כל חזיתות הבניינים שבה עוצבו מחדש, והכיכר הפכה לשדרה שבה שורה כפולה של עצי טיליה. בצדה הצפוני של הכיכר נמצא בניין הפלה דה ל'אנטנדאנס (Palais de l' Intendance, מילולית: ארמון ניהול המשק, האספקה) (היום ארמון הממשל), ובצדה הדרומי, קולונדה בצורת חצי מעגל. דרומה מהכיכר נמצא שער ניצחון הממוקם במקום שבו היה לפני כן מעבר דרך חומות העיר העתיקה שנהרסו. שער הניצחון נבנה לתפארת לואי ה-15, ומזכיר את שערי הניצחון הרומיים שהוקמו לכבוד נצחונותיהם של הקיסרים הרומיים.
בכיכר המלכותית הוצב פסל לואי ה-15, לבוש כקיסר רומי, מעשה ידיהם של הפסלים ברתלמי גוויבל (Barthélemy Guibel) ולואי סיפלה (Louis Syfflé). הפסל הוסר ממקומו בזמן המהפכה הצרפתית, וב-1831 הוצב בכיכר פסל המציג את סטניסלס מצביע לעבר כיוון מזרח, יש אומרים לכיוון פולין. עם הצבת הפסל הוסב שם הכיכר ל"כיכר סטניסלס" (La Place Stanislas). סביב הכיכר בנה עמנואל ארה בניינים בסגנון קלאסי, תוך שימוש בסדר הענק. בצדה הדרומי של הכיכר נמצא בניין העירייה (Hôtel de Ville).
הכיכר השלישית, הכיכר שנקראה במקור כיכר סטניסלס (היום פלאס ד'אליאנס), מוקפת בבנייני מגורים פרטיים היוצרים צורת מלבן סביב מזרקה בסגנון הרוקוקו, עבודת הפסל סיפלה שתוכננה במקור לכיכר הקרייר.
11.19 הקולונדה האובאלית בננסי, הרה לה קורני.
הבניינים החדשים שהקיפו את הכיכרות מציגים איזון של צורות, הרמוניה של ממדים, וקשר הדדי. לאלה נוספו השערים שעיצב של ז'אן לאמור (Lamour Jean) (1698-1771) בברזל מחושל מוזהב, אשר תרמו רבות לייפוי העיר. בצורתם ובדקורציה שלהם, מחברים השערים את הבניינים זה לזה.
11.20 עבודות הברזל של ז'אן לאמור בננסי.
לאמור יצר בטכניקה מושלמת אלמנטים דקורטיביים בסגנון הרוקוקו. הוא שילב בעבודתו מוטיבים של עלי אקנתוס וצדפות והוסיף להם את המונוגרמה של המלך סטניסלס לשצ'ינסקי. מלבד השערים המרהיבים, עיצב גם את הבלוסטרדה בבניין העירייה בננסי ואת גרם המדרגות הכפול שבתוכו. יצירתו הייתה למודל לעבודות מסוגה בתקופתו, ומאוחר יותר בתחילת המאה ה-20 שימשה כמקור השראה לאמני האר-נובו.
הכיכרות בננסי נחשבות לאחת העבודות החשובות ביותר בתחום האורבניזם בתקופת הרוקוקו. כמו הבניינים סביב הצווינגר, הארמונות סביב כיכר סטניסלס אופיינו בחוסר מטרה. בנייני הממשל ובניין העירייה שימשו פקידים מעטים. היו אלה ארמונות ללא תושבים. בעוד שהארמונות בוורסיי ובפוטסדם היו מלאים עד אפס מקום, בננסי הייתה אקסטרווגנטיות לשמה. סטניסלס בנה בניינים שונים: ארמון קיץ ששימש גם כבית תה, גן לחיות נדירות ועוד בניינים רבים ושונים. גיוון הבניינים אמור היה לסמל את הקוסמוס. שרי לואי ה-15 הרסו את הבניינים האלה ואת הארמונות הפכו לבסיסים צבאיים.
מאחורי מפעל הבנייה של של לשצ'ינסקי בננסי ניצבה שאפתנותו של האיש שאף פעם לא ויתר על כתר המלכות הפולני, ואשר הצליח לבטא את תביעתו למלכות באמצעות בנייה. כדי להבין את כיכר סטניסלס בננסי, עלינו להיות מודעים לרקע ההיסטורי אשר הביא לבנייתה. המצב הפוליטי של המלך סטניסלס היה מאוד יוצא דופן בהיסטוריה. הוא רכש את דוכסות לורן, בתנאי שלאחר מותו, היא תתנתק מהפדרציה הקיסרית, ותאוחד עם צרפת. כך, יכול היה לבנות, ולהנציח את המלכות שאיבד.
כיכר לואי ה-15 בפריז
בפריז, במאה ה-18 נמשכה מסורת בניית הכיכרות שהחלה בתקופת הבארוק. הכיכרות נועדו לפאר את המונרכיה, ושימשו לעתים קרובות כאתרים שבהם הוצבו פסלי המלכים. לכיכרות, כיכר דופין (Place Dauphine), פלאס דה ווז'(Place de Vosges) (לשעבר Place Royale), פלאס דה ויקטואר ופלאס וונדום, שבנו אנרי הרביעי ולואי ה-14, נוספה כיכר לואי ה-15 (1754-1763) בעיצוב ז'אק אנז' גבריאל, ששמה היום כיכר הקונקורד. זו הייתה כיכר מלבנית שעזרה להתפשטות העיר לכיוון מערב. גבריאל שחשב במונחים של צירים וחזיתות בלבד, הציב את פסל לואי ה-15, כפרש בלבוש קיסר רומי (עבודת הפסל בושרדון (Bouchardon) שהוזמנה על-ידי עיריית פריז), במפגש הצירים צפון-דרום ומזרח-מערב. צדה המזרחי של הכיכר נפתח אל שדרת אליזה (ChampsElisée). נבנו חזיתות של שני בניינים לצד הרי רויאל (Rue Royal – הרחוב המלכותי), אך הבניינים הנמצאים מאחורי חזיתות אלה, הושלמו שנים רבות מאוחר יותר.
11.21 כיכר הקונקורד בפריז
הכיכר שנועדה לשמש כטיילת ולכינוסים חגיגיים, נתפסה לא רק כחלל במרחב העירוני, אלא גם כנוף המאורגן לפי תכנון הגן הצרפתי. במקור היו סביב הכיכר תעלות גדולות שאינן קיימות היום. בניגוד לכיכרות מוקדמות יותר, שהיו סגורות, כיכר הקונקורד הייתה פתוחה מאוד, ושימשה כצומת, מלבד הוותה דקורציה לעיר.
בעקבות המהפכה הצרפתית, שם הכיכר הוסב ל"כיכר המהפכה" והוצב בו פסל החירות. את פסל לואי ה-15 החליפה גיליוטינה, שבה הוצאו להורגלואי ה-16, מרי אנטואנט, דנטון (Danton), ועוד 2800 אחרים בין השנים1793-1795. אחרי המהפכה הוכנסו בכיכר שינויים נוספים, ובהם שינויים בשמות: כיכר הקונקורד (Concorde, מילולית: הרמוניה) (1795), כיכר לואיה-15 (1814) שוב, כיכר לואי ה-16 (1823), פלאס דה לה שארט (Place delaCharte, מילולית: כיכר החוקה) (1830) לתקופה קצרה, ושנית, כיכר הקונקורד (1830) לסמל קצה של תקופה רבת-תהפוכות ותקווה לעתיד טוב יותר.
לואי-פיליפ (שלט 1830-1848), מלך צרפת שעלה לשלטון בצרפת בעקבות ההתקוממות נגד המלך שארל העשירי ב-1830, קישט את הכיכר בפסלים, במזרקות ובאובליסק. האדריכל שארגן את הכיכר מחדש (1835) היה היטוף(Hittoff).
פסל לואי ה-15 הוחלף באובליסק שהובא מלוקסור שבמצרים. האובליסק הוצב במקום ב-1836 בין שתי מזרקות שמוקמו בשני המרכזים של האובל שבתוכו היה ממוקם הפסל. בתקופה זו גם מוקם בכל אחת מפינות המתומן שהקיף את הפסל המרכזי שבכיכר, פסל המייצג עיר גדולה בצרפת. הוצגו פסלים המייצגים את: ליל (Lille), סטרסבורג (Strasbourg), ליון (Lyon), מרסיי (Marseille), בורדו (Bordeaux), ננט (Nantes), ברסט (Brest), ורואן.
כיכר המדרגות הספרדיות ברומא
שיא של אפקט במה בתכנון עיר בתקופת הרוקוקו, אנו מוצאים בכיכר המדרגות הספרדיות (Piazza di Spagna, מילולית : כיכר ספרד) (1721-1725) שתוכננה על-ידי אלסנדרו ספקי ((Alessandro Specchi ועל-ידי פרנצ'סקו דה סנקטיס (Francesco de Sanctis) שהשלים את עיצוב המדרגות. היה זה חלק מהפרויקט לייפוי העיר רומא. את בניית הכיכר מימן שגריר צרפת ברומא אטיין גואפייר (Étienne Gueffier).
11.22 פיאצה די ספניה, רומא.
הכיכר נקראת פיאצה די ספניה, בגלל הימצאותה של שגרירות הכמורה הספרדית במקום. בעבר רק החלק הדרומי של הכיכר נקרא כך, והחלק הצפוני נקרא פיאצה די פראנצ'יה (Piazza di Francia, מילולית: כיכר צרפת), על שום הימצאותה של השגרירות הצרפתית במקום.
רעיון בניית המדרגות הועלה כבר על-ידי הקרדינל מזרין (1602-1661) כאשר עבד בשרות לואי ה-14. הוא הציע לבנות גרם מדרגות מונומנטלי שיוביל אל כנסיית סנטה טריניטה די מונטי Trinita dei Monti) .St) (1502-1587) אשר הוקמה על-ידי המלך הצרפתי שארל השמיני, ואל פסל פרש שלו שיוצג לפני חזיתה. התוכנית לא הלהיבה את האפיפיורות, והונחה במגרה עד שבסופו של דבר בוצעה מאה שנה לאחר מכן, אך ללא פסל המלך.
המדרגות הספרדיות הן סדרה של שלושה גרמי מדרגות המובילים אל כנסיית סנטה טריניטה די מונטי אשר לה שני מגדלים, ואשר לפניה ניצב אובליסק. לרגלי המדרגות הספרדיות נמצאת מזרקה (1627-1629) שבנה ברניני בצורת סירה קטנה.
כיכר זו אשר מומנה על-ידי השגריר הצרפתי, הופכת למוקד חזותי ומרחבי ומזכירה את המדרגות בספריית הלורנציאנה שתוכננו על-ידי מיכלאנג'לו. עיצובה מעיד שעקרונות התנועה המפותלת של הרוקוקו, ניתנים ליישום בתכנון ערים, כפי שיושמו באדריכלות.
הערים באנגליה
במאה ה-18 היה גידול מואץ באוכלוסיית הערים באנגליה. מ-1700 עד 1801, אוכלוסיית לונדון גדלה מ-575,000 נפש בקירוב ל-948,000 בקירוב. רבות מהערים החדשות באנגליה היו ערים תעשייתיות שצמיחתן הכלכלית ניכרה בתנופת בנייה של בניינים, רחובות, חנויות ופונדקים, ובנהירת תושבים אליהן מהכפרים. תכנון עיר במאה ה-18 באנגליה היה מאופיין בדרך כלל בשורות של בתים אחידים המאורגנים ברחובות ובכיכרות.
באת'
באנגליה, העיר הקטנה באת' (Bath, מילולית: רחצה) מספקת דוגמה טובה לסינתזה בין כפר לעיר במאה ה-18. שמה של עיר זו, שהייתה קיימת עוד לפני פלישת הרומים בשנת 43 לספירה, מתקשר למרחצאות הרומיים שהיו בה.
המעיינות החמים בבאת' שהם היחידים מסוגם באנגליה, שימשו את הקלטים תקופה ארוכה לפני שהגיעו הרומים למקום. הפופולריות המודרנית של העיר הזו החלה ב-1702, שנת הכתרתה של המלכה אן אשר הפכה את המקום לאופנתי כאשר הגיעה אליו כדי להירפא מצרעת. בעקבות ביקור המלכה, "גילתה" האצולה את באת'. בעוד שבימי הביניים עולי-רגל נהגו לבקר במקומות קדושים כדי לבקש להם מרפא, במאה ה-18 ביקרו רבים במרחצאות כדי לשפר את בריאותם. כאן נמצאו התענוגות האופייניים של התקופה: הימורים, לבוש מהודר, אהבות אסורות, ריקודים, מוסיקה, ולעתים גם תאטרון.
עבודת האדריכלות שהטביעה את חותמה בעיר באת' היא בניית הכיכרות שתכננו האדריכלים ג'ון ווד האב (John Wood) (1704-1754) וג'ון ווד הבן(1675-1767). חלום על פאר רומי דחף את ג'ון ווד האב שאהב מאוד את האדריכלות הרומית, לעצב מונומנטים בהשראה רומית. רעיון זה נראה מתאים לבאת' שהייתה עיר רומית.
ג'ון ווד האב סיפר שהציע לבנות כיכר גדולה של כנסים, ולכנותה – פורום מלכותי. כמו כן, הציע לבנות מבנה לא פחות מפואר, לאירועי ספורט, ולכנותו הסירקוס (Circus) הגדול. כך, הציע גם לבנות מבנה לתרגילי התעמלות, ולכנותו "גימנזיום של קיסרי העיר". רעיון הגימנזיום לא בוצע, הפורום המלכותי היה לכיכר המלכה, והסירקוס נבנה, אך לא נועד לאירועים ספורטיביים, אלא עוצב כמעגל של בתים עירוניים.
בסופו של דבר, בעיר באת' נבנו שלוש כיכרות מונומנטליות: כיכר המלכה, הסירקוס והרויאל קרסנט (Royal Crescent, מילולית: חצי סהר מלכותי). כיכר המלכה (1729) שצורתה מלבנית, הייתה הפרויקט הראשון של ווד האב, שנקרא כך לכבוד המלכה קרוליין (Caroline) (1683-1737), אשת המלך ג'ורג' השני שהייתה פופולרית מאוד. ווד יצר מראה חיצוני אחיד לבנייני הכיכר, אך בעיצוב התוכנית הפנימית, אפשר חופש פעולה לבונים, כדי שיתאימו אותה לדיירים
11.23 הרויאל קרסנט בבאת' ומבט על מערך הכיכרות המונומנטליות בבאת' ותוכנית הקרקע שלו.
יצירת המופת של ווד האב, הייתה הסירקוס המונומנטלי בצורת מעגל, שבנייתו החלה בשנת מותו 1754, והושלמה על-ידי בנו, ג'ון ווד הבן, שהיה לא פחות מוכשר ממנו. מעגל הסירקוס מורכב משלוש קבוצות שוות של 11 בניינים עירוניים, עם שלושה רחובות הנכנסים לכיכר, שאחד מהם מוביל לרויאל קרסנט. את ההשראה לצורת העיגול של הסירקוס שאב ווד ישירות מסקירה שכתב איניגו ג'ונס על סטונהנג' ועל הפרופורציות הגאומטריות של מערך האבנים שבו. מקור השראה נוסף הוא הקולוסאום ברומא. כך חיבר ווד פרה-היסטוריה עם הדר רומי.
כמו בקולוסאום, בכל קומה של בנייני הסירקוס נעשה שימוש בסדר (אורדר) אחר. בקומה הראשונה – סדר דורי עם טריגליפים ומטופות, בקומה השנייה – סדר יוני, ובשלישית – סדר קורינתי. שלא כמו בקולוסאום, בסירקוס אין קשתות, והעמודים כפולים בהשראת אדריכלות המאה ה-16.
תקדים לכיכר עגולה מסוג הסירקוס נמצא בכיכר הוויקטואר (תמונה 10.27), אך בהיסטוריה של עיצוב ערים באנגליה, היה זה עיצוב ראשון מסוגו. את בנייני הסירקוס מעטרים סמלים המייצגים את המקצועות השונים של דיירי הכיכר. כמו כן, ניתן להבחין באצטרובלים המעוצבים באבן, סמל המלך הקלטי בלאדוד (Bladud), שעל-פי המסורת המקומית ייסד את העיר באת', ונרפא מצרעת כאשר שתה ממי מעיינותיה החמים.
בבנייני הכיכר, קומת הקרקע שימשה לקבלת מבקרים. בקומה הראשונה גרה המשפחה, בקומה השנייה היו חדרי בני המשפחה, בקומה השלישית גרו עובדי הבית החשובים כמו מנהלי משק הבית, ובעליית הגג גרו המשרתים האחרים.
החלל המרכזי של הכיכר היה מרוצף כולו, כפי שהתכוון ווד שייעד אותו להופעות ספורט. במאה ה-19 מוקמו במרכז הכיכר חמישה עצים שמסתירים את הבתים והורסים את פשטות העיצוב.
תפיסת הקירקוס אומצה מאוחר יותר בערי נופש על שפת הים, כמו אדינבורג(Edinburgh), והווסט-אנד (West-End) של לונדון.
הרויאל קרסנט (1767-1775), מערך בניינים אחידים המעוצב בצורת חצי אליפסה נמצא באזור גבוה מעל עמק אבון (Avon). מתכננו ג'ון ווד הבן הגיע בעבודתו זו לשיא הישגיו. זהו מין חצי קולוסאום, 30 בניינים בעלי חזית אחידה לאורך 153 מטר, שמרפסותיהם נשקפות אל פארק שהוביל אל העיר התחתית. חזיתות הבניינים מעוטרות בעמודים יוניים מסוג הסדר הענק הניצב על בסיס גבוה. לפני חזית הבניינים נבנתה חומה קטנה שנועדה להרחיק מממנה את שטחי המרעה.
באמצעות תוכנית גאומטרית הצליח ווד הבן ליצור תחושה של קשר הדוק עם הנוף ועם הטופוגרפיה שלו. הקשר הזה בין טבע ובין תכנון עירוני, הוא ייחודי, ומשקף ניסיון מודע לספק במידה מסוימת את דרישות המעמד הבינוני.
.הרויאל קרסנט היה הרחוב הראשון והמפורסם ביותר בסדרת רחובות שנבנו בבאת' בצורת קשת. על אלה נמנים קמדן קרסט (Camden Crescent), ווינדקומב קרסנט (Wincombe Crescent), קוונדיש קרסנט (Cavendish Crescent) ועוד.
שלושה החללים העירוניים, הקירקוס, חצי הסהר המלכותי וכיכר המלכה, היוצרים יחד קומפוזיציה של צורות שונות בחלל האורבני, נחשבו לתרומה הגדולה ביותר של אנגליה לתחום העיצוב העירוני. כיכרות ורחובות חוברו כדי ליצור מרחב עירוני גדול. ווד האב וווד הבן הצליחו להראות ששורת בתים עירוניים בעלי חזיתות אחידות, יכולה להיראות כמו ארמון. כוונתם הייתה לבנות חלל אורבני מרשים, יותר מאשר ליצור תנאי מגורים נוחים לתושבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה