אדריכלות פרה-היסטורית
רקע לאדריכלות פרה-היסטורית
המונח "פרה-היסטוריה" נטבע על-ידי מלומדים צרפתים, ומתייחס לתקופה שקדמה להיסטוריה המתועדת בכתב. זו התקופה הארוכה ביותר בתולדות האדם המודרני (homo sapiens) שנמשכה כ-400,000 שנה. הפרה-היסטוריה אינה משויכת למקום או לזמן מסוים. באזורים מסוימים במזרח הקרוב היא נמשכה עד האלף הרביעי לפני הספירה, בעוד שמרכז אמריקה נמשכה עד שנת 500 לפנה"ס בקירוב. בהוואי היא הסתיימה ב-17 בינואר 1779, היום בו הגיע קפטיין ג'יימס קוק (James Cook) לחופי הוואי. בגלל הֵעדר תיעוד בכתב, מבוסס מחקר הפרה-היסטוריה על שרידים המשמשים כעדות.
היום מקובל לערוך לוחות זמנים פרה היסטוריים על-פי אזורים: אפריקה, דרום אמריקה, מרכז אמריקה, צפון אמריקה, דרום-מערב אסיה, מרכז ומזרח אסיה, אוסטרליה וסביבתה, ואירופה.
לוחות הזמנים המובאים כאן מתייחסים לתקופות פרה-היסטוריות בדרום מערב אסיה ובאירופה, אשר רלוונטיות לדיון באדריכלות המערב. התאריכים מוצגים בקירוב.
בדרום מערב אסיה:
10,000 לפנה"ס- האדם החל לגדל דגנים. התפתחות החקלאות שינתה במידה רבה את חייו. במקום לנדוד ממקום למקום בחפשו אחר מזון, התיישב במקום אחד, ובו עיבד את האדמה וביית בעלי-חיים. חילופי העונות יצרו שיגרה של זריעה וקציר.
6,500 לפנה"ס – התיישבות קבע סיפקה לאדם פנאי לצבוע כלי קיבול שהכין, להכין סלים, להשתמש בנחושת ובאובסידיאן לצרכיו, ולגדל זיתים וגפנים. האדם החל להיות שותף פעיל עם הטבע, ולא להסתפק במוצרים מוגמרים שהטבע זימן לו.
5,000 לפנה"ס - נבנו בתים המחולקים לחדרים, והאדמה נחרשה. 4,000 לפנה"ס - החלו לייצר כדים על גלגל מסתובב.
3,500 לפנה"ס - כפרים חקלאיים הפכו לערים. התגלה שניתן לחזק נחושת על-ידי התכתה עם בְּדִיל (tin), וכך ליצור ברונזה. ברונזה החליפה את האבן כחומר עיקרי לייצור כלים. התפתחה המחרשה, והאדם החל להתמחות בתחום עבודתו. החל עיסוק במסחר ובשיט, לצד התפתחות המתמטיקה והכתב.
באירופה:
10,000 לפנה"ס- האדם השתמש בדגנים, בפירות ובמשאבים ימיים, שמצא אותם בטבע.
6,500 לפנה"ס - כפרים הופיעו בדרום-מזרח אירופה; אז גידל האדם דגנים וביית בעלי חיים.
4500 לפנה"ס - החל שימוש בנחושת.
4000 לפנה"ס - החל עיסוק בחקלאות בצפון-מערב אירופה. הופיעו המגאליתים הראשונים.
3,500 לפנה"ס - החל שימוש במחרשה ובעגלות.
3000 לפנה"ס- החל ייצור צמר וביות סוסים.
2300 לפנה"ס- החל שימוש בכתב על-ידי המינואים (תושבי האי כרתים).
2,000 לפנה"ס- החל שימוש בברונזה.
100 לפנה"ס- החלה התיישבות עירונית בצפון אירופה.
המבנים אשר שרדו מתקופות פרה-היסטוריות ואשר נחשבים כיצירות אדריכליות היו מבני פולחן. בתי מגורים נבנו מחומרים פחות עמידים, כמו לבני בוץ ועץ. מניעים דתיים הביאו להישגים משמעותיים לאורך תולדות האדריכלות ותחילתם בפרה היסטוריה.
מבנים פרה-היסטוריים
3,500 שנה לפנה"ס פיתח האדם צורת אדריכלות המבוססת על מגאליתים (מגאלית-אבן גדולה; מילולית ביוונית: ליתוס-אבן, מגאס-גדול) – מבנים העשויים מגושי אבן עצומים וגסים, שנועדו כנראה לצורכי קבורה ופולחן.
בתקופות פרה-היסטוריות, כמו גם לאורך ההיסטוריה, נקשרו אבנים וסלעים לאלוהות. דוגמות לכך ניתן למצוא בתרבויות שונות: האל הפרסי מִיתְרַס נחשב כמי שנולד מסלע, שהתחתן עם סלע ושאביו היה סלע. משה הכה בסלע כדי להוציא מים. משמעות המילה "פטרה" ביוונית היא אבן, ומכאן שמו של הקדוש הנוצרי פטרוס.
בתקופות פרה-היסטוריות ידועים שלושה סוגים עיקריים של שימוש באבנים מגאליתיות: מֶנְהיר, דוֹלמֶן ואבנים הערוכות בצורת מעגל.
מנהירים (Menhirs)
מנהיר (מילולית בצרפתית בְּרֶטָנִית: אבן ארוכה; men-אבן, hir-ארוך) הוא אבן עצומה הניצבת אנכית בתוך האדמה. אבנים מסוג זה ניצבות בדרך כלל במרכזו של שדה או מסודרות בשורות, ונראה כי הועברו למקום שבו הן נמצאות. פיסת האבן התקועה באדמה מהווה לעתים חמישית עד רבע מגובהה הכולל. גובהן הממוצע של אבנים אלה הוא תשעה מטרים. המנהיר הגבוה ביותר באירופה מתנשא לגובה 20 מטר בחלק הבולט מעל פני הקרקע, ועוד ארבעה מטרים בחלק השקוע בקרקע. למרות משקלו העצום (350 טון) הובל לאורך קילומטרים אחדים למקומו. היום הוא מורכב מארבעה שברים המוטלים במקום הימצאו על הקרקע באזור קַרְנַאק (Carnac), בבְּרֶטָנִי (Bretagne) שבצרפת. החוקרים סבורים שנשבר זמן קצר לאחר שהובא למקומו כדי שחלקיו ישמשו כאבני קורה לדוֹלמֶנים (מבנים שבהם שתי אבנים אנכיות תומכות באבן שלישית), דבר שבסופו של דבר לא צלח. השערה זו מתבססת על דולמנים שנמצאו בסביבה, אשר לאבני הקורה שלהם שימשו אבנים דומות.
מספר המגאליתים באזור ברטני הוא הגדול בעולם. נמצאים בו למעלהמ-3,000 מנהירים, המתוארכים לתקופה שבין השנים 5,000 ל-1,000 לפנה"ס. מקור שם האזור קרנאק הוא כנראה במילים Cairn או Carn – מונח באנגלית ימי ביניימית, שפירושו ערמת אבנים המשמשת כנקודת ציון או כאתר זיכרון.
תמונה 2.1 מאות מנהירים ערוכים בשורות בקרנאק, ברטני, צרפת
בחלק מהמנהירים יש פתח טבעי, שהיווה כנראה סיבה לכך שנבחרו והובלו למקומם. חלקם מעוטרים בדגמים דקורטיביים – הנפוצים ביותר הם דגמי ספירלה, מעגלים קונצנטריים, צורת זיגזג וצורת פרסה. על-פי השערת החוקרים, דגמים אלה נקשרים לשמש ולאלמנטים שמימיים אחרים. יש המוצאים קשר בין דגמי הספירלה והמעגלים הקונצנטריים, לפולחן האלה הגדולה - האם האוניברסלית שסגדו לה באזור הים התיכון כאלה המעניקה חיים. החוקרים מפרשים את צורתם כתיאור מופשט של בטן האישה, שממנה באים חיים, וכסמל לטבור הארץ. השערה זו מקבלת את השראתה ממשמעות הספירלה כסמל לאמא אדמה בקרב האינדיאנים בצפון אמריקה.
מלבד מנהירים שעליהם נחרטו צורות מופשטות, נמצאו מנהירים עם תבליטים נמוכים שעליהם נחרטו דמויות אנושיות. כאלה נמצאו באיטליה, בקורסיקה ובצרפת. באזור לנגדוק העלית ((Haut Languedoc שבצרפת נמצאו מנהירים שהמוטיבים הנפוצים ביותר החרוטים עליהם הם: פנים עם שתי עיניים, שתי ידיים ושתי רגליים. אף, פה ואוזניים נעדרים מרוב התבליטים. גובה אבנים אלה המתוארכות ל-1800-2600 לפנה"ס, נע בין 0.80 מטר ל-4.5 מטרים ומשקלן נע בין מאות קילוגרמים ל-14 טון.
המנהירים האנתרופומורפיים שהשתמרו במצב הטוב ביותר נמצאים במוזיאונים בצרפת, בהם: מוזיאון הטבע בנים ((Nîmes ובמוזיאון האגודה הארכאולוגית במונטפליה (Montpellier). ומוזיאון פֶנַאי Musée Fenaille ברוֹדֶז ((Rodez. החוקרים סבורים שמנהירים אלה מייצגים אלים או אלות שתפקידם להגן על החיים או על המתים.
אחת העובדות המרתקות בכל הקשור למונומנטים המגאליתיים היא האוריינטציה שלהם. שדות המנהירים מסודרים בשורות מקבילות ממזרח למערב ומסתיימות בקְרוֹמְלֶך – מעגל אבנים. המנהירים נראים כאילו סודרו על-פי מפה אסטרונומית. הם ערוכים על הציר המחבר בין נקודת זריחת השמש ובין נקודת שקיעתה ביום הארוך ביותר או ביום הקצר ביותר בשנה. היום הארוך ביותר, היום הקצר ביותר והיום השווה ללילה באביב ובסתיו, מחלקים את השנה לארבע עונות. בכל אחד מימים אלה נערכו חגיגות לציון האירוע. הדגש על האוריינטציה משקף אולי את הדרך שבה עושה האלוהות את דרכה ואת הכיוון ממנו מצפים שתופיע. ליקויי שמש וירח סיפקו הזדמנות בלתי סדירה לטקסים המציינים את חזרת אור השמש או הירח, שביטאו את המוות ואת התחייה בטבע.
תופעת המנהירים אינה ייחודית לאזור קרנאק. ברחבי אירופה קיימים סוגים שונים של שורות אבנים. מספר האבנים וגודלן משתנים ממקום למקום, אך כיוון שרוב האבנים נפגעו בימי הביניים על-ידי בונים אשר עשו בהן שימוש חוזר, קשה להעריך כיצד נראו במקור. רוב שורות האבנים עשויות מנהירים בגובה מטר אחד בקירוב. מספר השורות באתר מסוג זה נע בין שתיים לשש, והן נמשכות לאורך 50 מטר בערך. בקרנאק נע גובה האבנים בשורות המנהירים בין חצי מטר לארבעה מטרים. בכל אחת משורות האבנים ממוקמת האבן הגדולה ביותר בקצה המערבי. כל אחת מהשורות הסתיימה כנראה במעגל אבנים.
גם שורות האבנים וגם מעגלי האבנים שימשו כמקום של התכנסות וטקסים. חוקרים שונים מנסים לפענח את תופעת המנהירים. המראה הפאלי של רובם מביא חלק מהחוקרים למסקנה שמדובר בפולחן פוריות. יש הקושרים אותם לפולחן השמש או לפולחן הירח. אחרים משערים שהמנהירים נועדו לציין אירועים מיוחדים או ששימשו כשעוני שמש. המניע להובלתם היה דתי, כנראה, כי מניע כזה הוא חזק דיו כדי להביא אנשים למאמץ מסוג זה.
דוֹלמֶנים (Dolmen)
הבונים הראשונים השתמשו באבנים שהיו בהישג ידם. הם בנו דולמנים: מעין מבנים בצורת "שולחן", המורכב משתי אבנים ענקיות ניצבות התומכות באבן ענקית אופקית. כל אחת מהאבנים שוקלת טונות אחדות, אך גושי האבן הענקיים האלה מונחים זה על גבי זה ללא מלט. היו גם דולמנים נמוכים שהגיעו לגובה מטר וחצי בלבד. במקור, הדולמנים היו מכוסים באבנים נוספות ובאדמה, אך עם חלוף הזמן, נותרו המבנים המגליתיים בלבד.
הדולמן שימש כנראה כמזבח, כשולחן לאלים שנתפסו כענקים או כקבר. נמצאו גם דולמנים הערוכים ברצף זה אחר זה, בצורה המזכירה פרוזדור. המונומנטים המגאליתיים מטיפוס דולמן פרוזדורי הופיעו במערב צרפת באלף החמישי לפנה"ס. אנו מוצאים דולמנים ברחבי מערב אירופה, מאיטליה ועד צפון-מערב אירלנד, מדרום ספרד ופורטוגל ועד דנמרק ודרום שבדיה. גם בארץ ישראל מספר רב של דולמנים, מהם מאות שמצויים ברמת הגולן. דולמנים רבים מצויים ליד קיבוץ שמיר.
תמונה 2.2 דולמנים בפורטוגל
תמונה 2.3 דולמן פרוזדורי
כאשר הדולמנים ניצבים בשורה ארוכה (כמו אלה שבקרנאק), הם מתקשרים כנראה לפולחן המוות. חלק מהדולמנים הפרוזדוריים שימשו כקברים קולקטיבים, ולכן יש המפרשים אותם כמצבות.
בניגוד למנהירים, שסביבם התכנסו אנשים רבים, קברי הפרוזדורים אפשרו גישה רק למספר מצומצם של אנשים, בהיותם מבנים בעלי שטח מוגבל. ממצאים מהשנים האחרונות מעידים על חפיפה בין זמנם של שורות המנהירים, מעגלי המנהירים ומבני הקברים. שלושת האלמנטים האלה היו כנראה חלק ממערכת דתית אחת.
מלבד הדולמנים הפרוזדוריים הייתה צורת בנייה נוספת – חדר עם קמרון קוֹרְבֶּל, הנוצר מסדרת שורות אבנים אופקיות, שכל אחת מהן בולטת מעל זו שמתחתיה. קיימים גם מבנים המשלבים את שתי צורות הבנייה האלה, כמו קמרון קורבל מעל דולמן פרוזדורי.
תמונה 2.4 דולמן עם מבנה קורבל
שיטת הבנייה הייתה תלויה בסוג האבנים שנמצא בסביבה הקרובה. לעתים קרובות השתמשו בתבליטים שעיטרו את חדרי הקבורה. מוטיבים חוזרים בתבליטים הם: זיגזג, קו מפותל, גרזן ועוד.
מאז ומעולם הציתו המונומנטים המגאליתיים את דמיונו של האדם. הם סיפקו שפע אגדות ואמונות טפלות. צירוף המילים Grotte De Fée (מילולית בצרפתית: מערת אלת הגורל) משמש בצרפת כשם לדולמנים רבים. מקור המילה Fée הוא במילה הלטינית Fata, שפירושה אלת גורל. אחת האמונות שנקשרו לדולמנים הייתה, כי אלות הגורל נשאו על ראשיהן ובסינריהן את האבנים האלה בעודן טוֹווֹת חוטים. אגדות אחרות קישרו את הדולמנים עם ענקים ובהם הענק גַרגַנטוּאָה (Gargantua), גיבור ספרו של רַבּלֶה (Rabelais) מהמאה ה-16, אשר היה מוכר כגיבור אגדי תקופה ארוכה לפני שכתב רבלה את סיפורו. חלק מהדולמנים מתקשרים בשמותיהם לדמותו, ביניהם: "מיטת גרגנטואה", "כיסא גרגנטואה" ו"מיטת הענק".
סטונהנג' (Stonehenge)
בסטונהנג' שבדרום אנגליה נמצא אתר, המורכב מקבוצות אבנים הערוכות במעגלים קונצנטריים. מערך אבנים זה אינו מהווה מבנה אחד, אלא סדרת מבנים שנבנו ונבנו מחדש במשך תקופה של 1,500 שנה בקירוב. ניתן להבחין בשלושה שלבים של בנייה במקום: הראשון הושלם ב-2900 לפנה"ס בקירוב, השני התרחש בין השנים 2500 -2900 לפנה"ס בקירוב, והשלישי – בין השנים 1600-2550 לפנה"ס בקירוב.
זהו האתר ששרד במצב הטוב ביותר מבין אתרי המגאליתים באירופה. הוא כלל מעגל גדול חיצוני של טְרִילִיתִים (בסטונהנג' בלבד מכונה הדולמן "טרילית", Trilith, מילולית ביוונית: שלוש אבנים); שני מעגלים פנימיים הבנויים בצורה דומה; ואבן דמוית מזבח במרכז. היום קשה להבחין במעגלים אלה, כי חלק מהאבנים נעלמו וחלקן נפלו ממקומן. בלב המעגל הפנימי ניצבה קבוצת אבנים שסודרה בצורת פרסה. פתח הפרסה היה מכוון בדיוק לנקודה, בה זורחת השמש ביום הארוך ביותר בשנה. בזריחה מאירות קרני השמש במשך דקות אחדות בדיוק את הציר המרכזי של הפרסה.
הצורות העגולות החוזרות בסטונהנג' הן דוגמה של התייחסות אוניברסלית לאירועים שמימיים באדריכלות פרה-היסטורית. על-פי תורות קוסמולוגיות רבות, בתקופות קדומות, בוקעים השמש והכוכבים מהאדמה וחוזרים אליה מדי יום ביומו. הגופים הנראים בשמים הם עגולים וגם תנועתם מעגלית.
תמונה 2.5 סטונהנג'
לפי השערת הארכאולוגים, סטונהנג' היה מעין מקדש שבו נערכו טקסי פולחן במועדי שיא הקיץ ושיא החורף. היחס בין צורת המבנה ובין "תנועת" השמש בשמים הקל על הכוהנים לזהות את המועדים שבהם ערכו טקסים הקשורים בחילופי העונות. למועדים אלה הייתה משמעות מיוחדת עבור האדם הפרימיטיבי, שעסק בחקלאות והיה תלוי בתנאי האקלים למחייתו.
מערך האבנים בסטונהנג' בישר בצורתו מבנים ארכיטקטוניים מאוחרים יותר של מקדשים וקתדרלות, אשר האוריינטציה שלהם תוכננה על-פי מסלול "תנועת" השמש.
תמונה 2.6 סטונהנג' – מבט-על
כ-80 אבנים מסוגים שונים, המכונות "אבנים כחולות", הובאו לאתר מהרי פְּריזלִי ((Preseli שמדרום-מערב לוולס. השאלה המעסיקה את החוקרים עד היום היא כיצד הובלו האבנים הענקיות למקומן וכיצד הוקמו הטריליתים. משערים שהן הושטו בדוברות לאורך החוף הדרומי של אנגליה, משם הובלו בנהר, ולבסוף נגררו על הקרקע במזחלות.
פרט לאבנים הכחולות היה סוג נוסף של אבנים ענקיות בסטונהנג'. אלה הן אבנים מאבן חול המכונה סַרְסֶן ((sarsen, שהובאו ממרחק 40 ק"מ מצפון לסטונהנג'. אבנים אלה, שהיו גדולות הרבה יותר מהאבנים הכחולות, הוצבו בצורת מעגל שקוטרו כ-33 מטר. היום מכונה מעגל זה "מעגל סרסן". מעל 30 האומנוֹת מאבן זו הונחו לִינְטֶלִים (קורות אבן) שיצרו טבעת מתמשכת מאבן סרסן. אבני הלינטל היו מחוברות זו לזו ולאומנות בחיבורי בליטה ושקע. טבעת אבני הסרסן, בתכנונה ובעיצובה, נחשבת לאחד ההישגים הגדולים ביותר של סטונהנג'. ההנדסה המתוחכמת של המבנה מעידה שבוניו היו מנוסים בבניית מבנים גדולים מעץ.
מתוך 30 אומנות הסרסן המקוריות, ניצבות היום 17 אומנות, ועליהן שישה לינטלים. המבנה דמוי הפרסה נבנה גם הוא מחמישה זוגות של אבני סרסן ענקיות ואבני לינטל מעליהן.
בפברואר 2003 פורסמו תוצאות מחקר, ועל-פיו נראה כי בבניית סטונהנג' היה מעורב אדם מאזור האלפים (שווייץ או גרמניה של ימינו) שקִברו, המתוארךל-2000 לפנה"ס בקירוב, נמצא כחמישה ק"מ מסטונהנג'. בקבר נמצאו פריטים רבים, כולל עגילי זהב, ראשי חץ, סכיני נחושת וכלי קדרות. חפצים יקרים אלה מעידים שהמת היה בן למשפחת מלוכה. בדיקת השלד של האיש, המכונה בפי החוקרים "מלך סטונהנג'", זיהתה אותו כבן אזור האלפים.
בימי הביניים היה מבנה האבנים בסטונהנג' אפוף מסתורין ואגדות. באנגליה ובצרפת כונו אבניו "אבני תלייה" ("Hanging Stones"). יש המייחסים זאת לעובדה שהאבנים נראות כתלויות באוויר. אחרים מניחים כי האבנים שימשו לתליית פושעים. אפשרות נוספת היא שמקור השם הוא הֶנְגִ'יסְט (Hengist), שמו של אחד משני האחים שהנהיגו את פלישת הסקסונים הראשונה לאנגליה במאה החמישית לספירה. אחיו של הנג'יסט נהרג, והנג'יסט ובנו כבשו את כל ממלכת קנט.
באחד מסיפורי המלך ארתור אומר מרלין (Merlin), עוזרו של ארתור, שיש באבנים האלה מסתורין ויכולת ריפוי של מחלות רבות. על-פי אותו סיפור, נשאו ענקים קדומים את האבנים מרחבי אפריקה, הביאו אותן לאירלנד, ומרלין העביר אותן לסטונהנג' בכוח המילה.
סטונהנג' הוא אתר אחד מתוך אתרים פרה-היסטוריים רבים הערוכים בצורת מעגל ומכונים הֶנְגֶ'ס (Henges). ברמת הגולן נמצא אתר בשם רוג'ום אל הירי (מילולית בערבית: תל החתול הפראי), שזכה לכינוי "סטונהנג' הישראלי" ומתוארך לשנים 1500-2000 לפנה"ס. הוא מורכב מקבוצות אבני בזלת: קבוצת אבנים מרכזית וארבעה מעגלים קונצנטריים של אבנים. אתר זה שימש כנראה לתצפיות בירח ובשמש, שעל-פיהן נקבעו תאריכי ראשית האביב (עת הקציר) וראשית הסתיו (עת הזריעה).
רקע לאדריכלות פרה-היסטורית
המונח "פרה-היסטוריה" נטבע על-ידי מלומדים צרפתים, ומתייחס לתקופה שקדמה להיסטוריה המתועדת בכתב. זו התקופה הארוכה ביותר בתולדות האדם המודרני (homo sapiens) שנמשכה כ-400,000 שנה. הפרה-היסטוריה אינה משויכת למקום או לזמן מסוים. באזורים מסוימים במזרח הקרוב היא נמשכה עד האלף הרביעי לפני הספירה, בעוד שמרכז אמריקה נמשכה עד שנת 500 לפנה"ס בקירוב. בהוואי היא הסתיימה ב-17 בינואר 1779, היום בו הגיע קפטיין ג'יימס קוק (James Cook) לחופי הוואי. בגלל הֵעדר תיעוד בכתב, מבוסס מחקר הפרה-היסטוריה על שרידים המשמשים כעדות.
היום מקובל לערוך לוחות זמנים פרה היסטוריים על-פי אזורים: אפריקה, דרום אמריקה, מרכז אמריקה, צפון אמריקה, דרום-מערב אסיה, מרכז ומזרח אסיה, אוסטרליה וסביבתה, ואירופה.
לוחות הזמנים המובאים כאן מתייחסים לתקופות פרה-היסטוריות בדרום מערב אסיה ובאירופה, אשר רלוונטיות לדיון באדריכלות המערב. התאריכים מוצגים בקירוב.
בדרום מערב אסיה:
10,000 לפנה"ס- האדם החל לגדל דגנים. התפתחות החקלאות שינתה במידה רבה את חייו. במקום לנדוד ממקום למקום בחפשו אחר מזון, התיישב במקום אחד, ובו עיבד את האדמה וביית בעלי-חיים. חילופי העונות יצרו שיגרה של זריעה וקציר.
6,500 לפנה"ס – התיישבות קבע סיפקה לאדם פנאי לצבוע כלי קיבול שהכין, להכין סלים, להשתמש בנחושת ובאובסידיאן לצרכיו, ולגדל זיתים וגפנים. האדם החל להיות שותף פעיל עם הטבע, ולא להסתפק במוצרים מוגמרים שהטבע זימן לו.
5,000 לפנה"ס - נבנו בתים המחולקים לחדרים, והאדמה נחרשה. 4,000 לפנה"ס - החלו לייצר כדים על גלגל מסתובב.
3,500 לפנה"ס - כפרים חקלאיים הפכו לערים. התגלה שניתן לחזק נחושת על-ידי התכתה עם בְּדִיל (tin), וכך ליצור ברונזה. ברונזה החליפה את האבן כחומר עיקרי לייצור כלים. התפתחה המחרשה, והאדם החל להתמחות בתחום עבודתו. החל עיסוק במסחר ובשיט, לצד התפתחות המתמטיקה והכתב.
באירופה:
10,000 לפנה"ס- האדם השתמש בדגנים, בפירות ובמשאבים ימיים, שמצא אותם בטבע.
6,500 לפנה"ס - כפרים הופיעו בדרום-מזרח אירופה; אז גידל האדם דגנים וביית בעלי חיים.
4500 לפנה"ס - החל שימוש בנחושת.
4000 לפנה"ס - החל עיסוק בחקלאות בצפון-מערב אירופה. הופיעו המגאליתים הראשונים.
3,500 לפנה"ס - החל שימוש במחרשה ובעגלות.
3000 לפנה"ס- החל ייצור צמר וביות סוסים.
2300 לפנה"ס- החל שימוש בכתב על-ידי המינואים (תושבי האי כרתים).
2,000 לפנה"ס- החל שימוש בברונזה.
100 לפנה"ס- החלה התיישבות עירונית בצפון אירופה.
המבנים אשר שרדו מתקופות פרה-היסטוריות ואשר נחשבים כיצירות אדריכליות היו מבני פולחן. בתי מגורים נבנו מחומרים פחות עמידים, כמו לבני בוץ ועץ. מניעים דתיים הביאו להישגים משמעותיים לאורך תולדות האדריכלות ותחילתם בפרה היסטוריה.
מבנים פרה-היסטוריים
3,500 שנה לפנה"ס פיתח האדם צורת אדריכלות המבוססת על מגאליתים (מגאלית-אבן גדולה; מילולית ביוונית: ליתוס-אבן, מגאס-גדול) – מבנים העשויים מגושי אבן עצומים וגסים, שנועדו כנראה לצורכי קבורה ופולחן.
בתקופות פרה-היסטוריות, כמו גם לאורך ההיסטוריה, נקשרו אבנים וסלעים לאלוהות. דוגמות לכך ניתן למצוא בתרבויות שונות: האל הפרסי מִיתְרַס נחשב כמי שנולד מסלע, שהתחתן עם סלע ושאביו היה סלע. משה הכה בסלע כדי להוציא מים. משמעות המילה "פטרה" ביוונית היא אבן, ומכאן שמו של הקדוש הנוצרי פטרוס.
בתקופות פרה-היסטוריות ידועים שלושה סוגים עיקריים של שימוש באבנים מגאליתיות: מֶנְהיר, דוֹלמֶן ואבנים הערוכות בצורת מעגל.
מנהירים (Menhirs)
מנהיר (מילולית בצרפתית בְּרֶטָנִית: אבן ארוכה; men-אבן, hir-ארוך) הוא אבן עצומה הניצבת אנכית בתוך האדמה. אבנים מסוג זה ניצבות בדרך כלל במרכזו של שדה או מסודרות בשורות, ונראה כי הועברו למקום שבו הן נמצאות. פיסת האבן התקועה באדמה מהווה לעתים חמישית עד רבע מגובהה הכולל. גובהן הממוצע של אבנים אלה הוא תשעה מטרים. המנהיר הגבוה ביותר באירופה מתנשא לגובה 20 מטר בחלק הבולט מעל פני הקרקע, ועוד ארבעה מטרים בחלק השקוע בקרקע. למרות משקלו העצום (350 טון) הובל לאורך קילומטרים אחדים למקומו. היום הוא מורכב מארבעה שברים המוטלים במקום הימצאו על הקרקע באזור קַרְנַאק (Carnac), בבְּרֶטָנִי (Bretagne) שבצרפת. החוקרים סבורים שנשבר זמן קצר לאחר שהובא למקומו כדי שחלקיו ישמשו כאבני קורה לדוֹלמֶנים (מבנים שבהם שתי אבנים אנכיות תומכות באבן שלישית), דבר שבסופו של דבר לא צלח. השערה זו מתבססת על דולמנים שנמצאו בסביבה, אשר לאבני הקורה שלהם שימשו אבנים דומות.
מספר המגאליתים באזור ברטני הוא הגדול בעולם. נמצאים בו למעלהמ-3,000 מנהירים, המתוארכים לתקופה שבין השנים 5,000 ל-1,000 לפנה"ס. מקור שם האזור קרנאק הוא כנראה במילים Cairn או Carn – מונח באנגלית ימי ביניימית, שפירושו ערמת אבנים המשמשת כנקודת ציון או כאתר זיכרון.
תמונה 2.1 מאות מנהירים ערוכים בשורות בקרנאק, ברטני, צרפת
בחלק מהמנהירים יש פתח טבעי, שהיווה כנראה סיבה לכך שנבחרו והובלו למקומם. חלקם מעוטרים בדגמים דקורטיביים – הנפוצים ביותר הם דגמי ספירלה, מעגלים קונצנטריים, צורת זיגזג וצורת פרסה. על-פי השערת החוקרים, דגמים אלה נקשרים לשמש ולאלמנטים שמימיים אחרים. יש המוצאים קשר בין דגמי הספירלה והמעגלים הקונצנטריים, לפולחן האלה הגדולה - האם האוניברסלית שסגדו לה באזור הים התיכון כאלה המעניקה חיים. החוקרים מפרשים את צורתם כתיאור מופשט של בטן האישה, שממנה באים חיים, וכסמל לטבור הארץ. השערה זו מקבלת את השראתה ממשמעות הספירלה כסמל לאמא אדמה בקרב האינדיאנים בצפון אמריקה.
מלבד מנהירים שעליהם נחרטו צורות מופשטות, נמצאו מנהירים עם תבליטים נמוכים שעליהם נחרטו דמויות אנושיות. כאלה נמצאו באיטליה, בקורסיקה ובצרפת. באזור לנגדוק העלית ((Haut Languedoc שבצרפת נמצאו מנהירים שהמוטיבים הנפוצים ביותר החרוטים עליהם הם: פנים עם שתי עיניים, שתי ידיים ושתי רגליים. אף, פה ואוזניים נעדרים מרוב התבליטים. גובה אבנים אלה המתוארכות ל-1800-2600 לפנה"ס, נע בין 0.80 מטר ל-4.5 מטרים ומשקלן נע בין מאות קילוגרמים ל-14 טון.
המנהירים האנתרופומורפיים שהשתמרו במצב הטוב ביותר נמצאים במוזיאונים בצרפת, בהם: מוזיאון הטבע בנים ((Nîmes ובמוזיאון האגודה הארכאולוגית במונטפליה (Montpellier). ומוזיאון פֶנַאי Musée Fenaille ברוֹדֶז ((Rodez. החוקרים סבורים שמנהירים אלה מייצגים אלים או אלות שתפקידם להגן על החיים או על המתים.
אחת העובדות המרתקות בכל הקשור למונומנטים המגאליתיים היא האוריינטציה שלהם. שדות המנהירים מסודרים בשורות מקבילות ממזרח למערב ומסתיימות בקְרוֹמְלֶך – מעגל אבנים. המנהירים נראים כאילו סודרו על-פי מפה אסטרונומית. הם ערוכים על הציר המחבר בין נקודת זריחת השמש ובין נקודת שקיעתה ביום הארוך ביותר או ביום הקצר ביותר בשנה. היום הארוך ביותר, היום הקצר ביותר והיום השווה ללילה באביב ובסתיו, מחלקים את השנה לארבע עונות. בכל אחד מימים אלה נערכו חגיגות לציון האירוע. הדגש על האוריינטציה משקף אולי את הדרך שבה עושה האלוהות את דרכה ואת הכיוון ממנו מצפים שתופיע. ליקויי שמש וירח סיפקו הזדמנות בלתי סדירה לטקסים המציינים את חזרת אור השמש או הירח, שביטאו את המוות ואת התחייה בטבע.
תופעת המנהירים אינה ייחודית לאזור קרנאק. ברחבי אירופה קיימים סוגים שונים של שורות אבנים. מספר האבנים וגודלן משתנים ממקום למקום, אך כיוון שרוב האבנים נפגעו בימי הביניים על-ידי בונים אשר עשו בהן שימוש חוזר, קשה להעריך כיצד נראו במקור. רוב שורות האבנים עשויות מנהירים בגובה מטר אחד בקירוב. מספר השורות באתר מסוג זה נע בין שתיים לשש, והן נמשכות לאורך 50 מטר בערך. בקרנאק נע גובה האבנים בשורות המנהירים בין חצי מטר לארבעה מטרים. בכל אחת משורות האבנים ממוקמת האבן הגדולה ביותר בקצה המערבי. כל אחת מהשורות הסתיימה כנראה במעגל אבנים.
גם שורות האבנים וגם מעגלי האבנים שימשו כמקום של התכנסות וטקסים. חוקרים שונים מנסים לפענח את תופעת המנהירים. המראה הפאלי של רובם מביא חלק מהחוקרים למסקנה שמדובר בפולחן פוריות. יש הקושרים אותם לפולחן השמש או לפולחן הירח. אחרים משערים שהמנהירים נועדו לציין אירועים מיוחדים או ששימשו כשעוני שמש. המניע להובלתם היה דתי, כנראה, כי מניע כזה הוא חזק דיו כדי להביא אנשים למאמץ מסוג זה.
דוֹלמֶנים (Dolmen)
הבונים הראשונים השתמשו באבנים שהיו בהישג ידם. הם בנו דולמנים: מעין מבנים בצורת "שולחן", המורכב משתי אבנים ענקיות ניצבות התומכות באבן ענקית אופקית. כל אחת מהאבנים שוקלת טונות אחדות, אך גושי האבן הענקיים האלה מונחים זה על גבי זה ללא מלט. היו גם דולמנים נמוכים שהגיעו לגובה מטר וחצי בלבד. במקור, הדולמנים היו מכוסים באבנים נוספות ובאדמה, אך עם חלוף הזמן, נותרו המבנים המגליתיים בלבד.
הדולמן שימש כנראה כמזבח, כשולחן לאלים שנתפסו כענקים או כקבר. נמצאו גם דולמנים הערוכים ברצף זה אחר זה, בצורה המזכירה פרוזדור. המונומנטים המגאליתיים מטיפוס דולמן פרוזדורי הופיעו במערב צרפת באלף החמישי לפנה"ס. אנו מוצאים דולמנים ברחבי מערב אירופה, מאיטליה ועד צפון-מערב אירלנד, מדרום ספרד ופורטוגל ועד דנמרק ודרום שבדיה. גם בארץ ישראל מספר רב של דולמנים, מהם מאות שמצויים ברמת הגולן. דולמנים רבים מצויים ליד קיבוץ שמיר.
תמונה 2.2 דולמנים בפורטוגל
תמונה 2.3 דולמן פרוזדורי
כאשר הדולמנים ניצבים בשורה ארוכה (כמו אלה שבקרנאק), הם מתקשרים כנראה לפולחן המוות. חלק מהדולמנים הפרוזדוריים שימשו כקברים קולקטיבים, ולכן יש המפרשים אותם כמצבות.
בניגוד למנהירים, שסביבם התכנסו אנשים רבים, קברי הפרוזדורים אפשרו גישה רק למספר מצומצם של אנשים, בהיותם מבנים בעלי שטח מוגבל. ממצאים מהשנים האחרונות מעידים על חפיפה בין זמנם של שורות המנהירים, מעגלי המנהירים ומבני הקברים. שלושת האלמנטים האלה היו כנראה חלק ממערכת דתית אחת.
מלבד הדולמנים הפרוזדוריים הייתה צורת בנייה נוספת – חדר עם קמרון קוֹרְבֶּל, הנוצר מסדרת שורות אבנים אופקיות, שכל אחת מהן בולטת מעל זו שמתחתיה. קיימים גם מבנים המשלבים את שתי צורות הבנייה האלה, כמו קמרון קורבל מעל דולמן פרוזדורי.
תמונה 2.4 דולמן עם מבנה קורבל
שיטת הבנייה הייתה תלויה בסוג האבנים שנמצא בסביבה הקרובה. לעתים קרובות השתמשו בתבליטים שעיטרו את חדרי הקבורה. מוטיבים חוזרים בתבליטים הם: זיגזג, קו מפותל, גרזן ועוד.
מאז ומעולם הציתו המונומנטים המגאליתיים את דמיונו של האדם. הם סיפקו שפע אגדות ואמונות טפלות. צירוף המילים Grotte De Fée (מילולית בצרפתית: מערת אלת הגורל) משמש בצרפת כשם לדולמנים רבים. מקור המילה Fée הוא במילה הלטינית Fata, שפירושה אלת גורל. אחת האמונות שנקשרו לדולמנים הייתה, כי אלות הגורל נשאו על ראשיהן ובסינריהן את האבנים האלה בעודן טוֹווֹת חוטים. אגדות אחרות קישרו את הדולמנים עם ענקים ובהם הענק גַרגַנטוּאָה (Gargantua), גיבור ספרו של רַבּלֶה (Rabelais) מהמאה ה-16, אשר היה מוכר כגיבור אגדי תקופה ארוכה לפני שכתב רבלה את סיפורו. חלק מהדולמנים מתקשרים בשמותיהם לדמותו, ביניהם: "מיטת גרגנטואה", "כיסא גרגנטואה" ו"מיטת הענק".
סטונהנג' (Stonehenge)
בסטונהנג' שבדרום אנגליה נמצא אתר, המורכב מקבוצות אבנים הערוכות במעגלים קונצנטריים. מערך אבנים זה אינו מהווה מבנה אחד, אלא סדרת מבנים שנבנו ונבנו מחדש במשך תקופה של 1,500 שנה בקירוב. ניתן להבחין בשלושה שלבים של בנייה במקום: הראשון הושלם ב-2900 לפנה"ס בקירוב, השני התרחש בין השנים 2500 -2900 לפנה"ס בקירוב, והשלישי – בין השנים 1600-2550 לפנה"ס בקירוב.
זהו האתר ששרד במצב הטוב ביותר מבין אתרי המגאליתים באירופה. הוא כלל מעגל גדול חיצוני של טְרִילִיתִים (בסטונהנג' בלבד מכונה הדולמן "טרילית", Trilith, מילולית ביוונית: שלוש אבנים); שני מעגלים פנימיים הבנויים בצורה דומה; ואבן דמוית מזבח במרכז. היום קשה להבחין במעגלים אלה, כי חלק מהאבנים נעלמו וחלקן נפלו ממקומן. בלב המעגל הפנימי ניצבה קבוצת אבנים שסודרה בצורת פרסה. פתח הפרסה היה מכוון בדיוק לנקודה, בה זורחת השמש ביום הארוך ביותר בשנה. בזריחה מאירות קרני השמש במשך דקות אחדות בדיוק את הציר המרכזי של הפרסה.
הצורות העגולות החוזרות בסטונהנג' הן דוגמה של התייחסות אוניברסלית לאירועים שמימיים באדריכלות פרה-היסטורית. על-פי תורות קוסמולוגיות רבות, בתקופות קדומות, בוקעים השמש והכוכבים מהאדמה וחוזרים אליה מדי יום ביומו. הגופים הנראים בשמים הם עגולים וגם תנועתם מעגלית.
תמונה 2.5 סטונהנג'
לפי השערת הארכאולוגים, סטונהנג' היה מעין מקדש שבו נערכו טקסי פולחן במועדי שיא הקיץ ושיא החורף. היחס בין צורת המבנה ובין "תנועת" השמש בשמים הקל על הכוהנים לזהות את המועדים שבהם ערכו טקסים הקשורים בחילופי העונות. למועדים אלה הייתה משמעות מיוחדת עבור האדם הפרימיטיבי, שעסק בחקלאות והיה תלוי בתנאי האקלים למחייתו.
מערך האבנים בסטונהנג' בישר בצורתו מבנים ארכיטקטוניים מאוחרים יותר של מקדשים וקתדרלות, אשר האוריינטציה שלהם תוכננה על-פי מסלול "תנועת" השמש.
תמונה 2.6 סטונהנג' – מבט-על
כ-80 אבנים מסוגים שונים, המכונות "אבנים כחולות", הובאו לאתר מהרי פְּריזלִי ((Preseli שמדרום-מערב לוולס. השאלה המעסיקה את החוקרים עד היום היא כיצד הובלו האבנים הענקיות למקומן וכיצד הוקמו הטריליתים. משערים שהן הושטו בדוברות לאורך החוף הדרומי של אנגליה, משם הובלו בנהר, ולבסוף נגררו על הקרקע במזחלות.
פרט לאבנים הכחולות היה סוג נוסף של אבנים ענקיות בסטונהנג'. אלה הן אבנים מאבן חול המכונה סַרְסֶן ((sarsen, שהובאו ממרחק 40 ק"מ מצפון לסטונהנג'. אבנים אלה, שהיו גדולות הרבה יותר מהאבנים הכחולות, הוצבו בצורת מעגל שקוטרו כ-33 מטר. היום מכונה מעגל זה "מעגל סרסן". מעל 30 האומנוֹת מאבן זו הונחו לִינְטֶלִים (קורות אבן) שיצרו טבעת מתמשכת מאבן סרסן. אבני הלינטל היו מחוברות זו לזו ולאומנות בחיבורי בליטה ושקע. טבעת אבני הסרסן, בתכנונה ובעיצובה, נחשבת לאחד ההישגים הגדולים ביותר של סטונהנג'. ההנדסה המתוחכמת של המבנה מעידה שבוניו היו מנוסים בבניית מבנים גדולים מעץ.
מתוך 30 אומנות הסרסן המקוריות, ניצבות היום 17 אומנות, ועליהן שישה לינטלים. המבנה דמוי הפרסה נבנה גם הוא מחמישה זוגות של אבני סרסן ענקיות ואבני לינטל מעליהן.
בפברואר 2003 פורסמו תוצאות מחקר, ועל-פיו נראה כי בבניית סטונהנג' היה מעורב אדם מאזור האלפים (שווייץ או גרמניה של ימינו) שקִברו, המתוארךל-2000 לפנה"ס בקירוב, נמצא כחמישה ק"מ מסטונהנג'. בקבר נמצאו פריטים רבים, כולל עגילי זהב, ראשי חץ, סכיני נחושת וכלי קדרות. חפצים יקרים אלה מעידים שהמת היה בן למשפחת מלוכה. בדיקת השלד של האיש, המכונה בפי החוקרים "מלך סטונהנג'", זיהתה אותו כבן אזור האלפים.
בימי הביניים היה מבנה האבנים בסטונהנג' אפוף מסתורין ואגדות. באנגליה ובצרפת כונו אבניו "אבני תלייה" ("Hanging Stones"). יש המייחסים זאת לעובדה שהאבנים נראות כתלויות באוויר. אחרים מניחים כי האבנים שימשו לתליית פושעים. אפשרות נוספת היא שמקור השם הוא הֶנְגִ'יסְט (Hengist), שמו של אחד משני האחים שהנהיגו את פלישת הסקסונים הראשונה לאנגליה במאה החמישית לספירה. אחיו של הנג'יסט נהרג, והנג'יסט ובנו כבשו את כל ממלכת קנט.
באחד מסיפורי המלך ארתור אומר מרלין (Merlin), עוזרו של ארתור, שיש באבנים האלה מסתורין ויכולת ריפוי של מחלות רבות. על-פי אותו סיפור, נשאו ענקים קדומים את האבנים מרחבי אפריקה, הביאו אותן לאירלנד, ומרלין העביר אותן לסטונהנג' בכוח המילה.
סטונהנג' הוא אתר אחד מתוך אתרים פרה-היסטוריים רבים הערוכים בצורת מעגל ומכונים הֶנְגֶ'ס (Henges). ברמת הגולן נמצא אתר בשם רוג'ום אל הירי (מילולית בערבית: תל החתול הפראי), שזכה לכינוי "סטונהנג' הישראלי" ומתוארך לשנים 1500-2000 לפנה"ס. הוא מורכב מקבוצות אבני בזלת: קבוצת אבנים מרכזית וארבעה מעגלים קונצנטריים של אבנים. אתר זה שימש כנראה לתצפיות בירח ובשמש, שעל-פיהן נקבעו תאריכי ראשית האביב (עת הקציר) וראשית הסתיו (עת הזריעה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה