INTRODUCTION

מבוא
ספר זה נועד לאדריכלים, ללומדים תולדות האמנות, למטיילים בעולם המערבי שרוצים להכיר את הרקע של המבנים הנקרים בדרכם, ולקהל הרחב המעוניין להרחיב את השכלתו. כוונת הספר לתאר את תולדות האדריכלות ובינוי הערים, תוך בחינת המאפיינים הייחודיים של התקופות השונות והרקע שעליו צמחו הסגנונות השונים.
לימוד האדריכלות מחייב ראייה כוללת של המבנה, הבוחנת אותו מהיבטים היסטוריים, דתיים, חברתיים וכמובן פונקציונליים; שהרי מעבר לצרכים שימושיים מבטאת הקמת מבנים את השקפת העולם המדעית, הדתית, החברתית והפילוסופית של בני כל תקופה ותקופה. המבנה הוא סמל חזותי של רעיון שאותו הוא מייצג. לדוגמה: כנסיות רבות בנויות בצורת צלב – סמל הנצרות. בתקופת הנצרות המוקדמת, הרומנסקית או הגותית, כמעט לכל חלק בבניין הכנסייה הייתה משמעות מוגדרת, כסמל חזותי לערכים מופשטים. העמודים בכנסייה, למשל, מסמלים לעתים את השליחים של ישו.
האדריכלות מספקת אמצעים ישירים לביטוי השקפות של תרבויות שונות לגבי מבנה העולם. דיון באדריכלות הוא באופן עקיף גם דיון בקוסמוס. כבר באדריכלות מסופוטמיה ובאדריכלות מצרים העתיקה אפשר למצוא השתקפות של גישות קוסמולוגיות. מדרגות הזיקוּרַת (מקדש בצורת פירמידת מדרגות) במסופוטמיה מסמלות את האלים המייצגים את כוכבי הלכת, ואילו הפירמידות במצרים מתקשרות לפולחן השמש ולמסלול "תנועתה" בשמים. בעת העתיקה ובתקופת הרנסנס נתפס העולם כהרמוני, ותפיסה זו השתקפה גם במבנים. בתקופת ימי הביניים, שבה נתפס העולם כמבנה הייררכי, קיבלה אף האדריכלות אופי הייררכי. במבנים הפולחניים מסמלת הכיפה את כיפת השמים, ואילו הרצפה מסמלת את הארץ. בתקופת הבארוק, שבה התגלה המסלול האליפטי של כוכבי הלכת, נעשה שימוש רחב בצורת האליפסה באדריכלות. כך גם בימינו אנו: היקום נתפס כתוצר של המפץ הגדול, והאדריכלות הדקנסטרוּקטיביסטית נראית כמבטאת מפץ.

"למעשה, מאז ראשיתם של הדברים ועד לאדריכלות הנוצרית של המאה ה-15, האדריכלות היא הספר הגדול של המין האנושי, האמצעי העיקרי של האדם לבטא את השלבים השונים של התפתחותו, אם בכוח ואם ברוח.
האדריכלות החלה כמו כתיבה. היא החלה כאלף-בית. אבן הוצבה והייתה לאות, וכל אות הייתה להירוגליף. מעל כל הירוגליף הונחה קבוצת רעיונות כמו כותרת מעל עמוד... מאוחר יותר הם יצרו מילים; הם הניחו אבן על אבן... בסופו של דבר הם כתבו ספרים. המסורות הולידו סמלים, ותחתיהם הן נעלמו, כמו גזע עץ תחת עלוותו. כל הסמלים הללו שבהם האמינה האנושות צמחו, התרבו והפכו מורכבים יותר ויותר. לא היה במונומנטים די מקום כדי להכילם... האדריכלות, אכן, התפתחה עם המחשבה האנושית. היא הייתה לענקית עם אלף ראשים ואלף זרועות, וקבעה בצורה נצחית, נחזית ורוטטת את כל הסמליות המרחפת הזו.
... האומנה שהיא האות, הקשת שהיא ההברה, הפירמידה שהיא המילה, הונעו בו-זמנית על-ידי חוק הגאומטריה ועל-ידי חוק השירה. הם התקבצו והשתלבו, התארגנו יחדיו, קמו, נפלו, התאגדו על הקרקע ונערמו אל השמים, עד שהכתיבו את הרעיון הכללי של התקופה. ספרים נפלאים, שהיו גם בניינים נפלאים... כל סמל דתי וכל מחשבה אנושית הם דף בספר הענק הזה."
ויקטור הוגו* (תרגום: הילה ברלינר)


אדריכלות עוסקת במילים לצד עיסוקה במבנים. מוויטרוּביוּס (Vitruvius) (בן המאה הראשונה לפנה"ס) ועד ימינו ליוו אדריכלים את עבודתם בכתיבה. בעזרת הצגת התאוריות שלהם האדירו את שמם, בניסיון להבטיח את מקומם בהיסטוריה. המילה הכתובה מגיעה לקהל רחב יותר, ושורדת לעתים תקופה ארוכה יותר מאשר מבנים. בניינים, מונומנטים, ערים ודרכים, נגישים יותר מהמילה הכתובה. קהל גדול רואה אותם, והם מותירים את רישומם בזכרונם של רבים.
לבניינים יש משמעות והם מעבירים מסרים, כפי שהלבוש שלנו או עיצוב הפנים של בתינו מעבירים מסרים על אישיותנו. בכל תקופה נושאת האדריכלות מסרים אחרים. לדוגמה, בשנות השלושים של המאה העשרים ציינו הצורות הקובייתיות של הסגנון הבינלאומי פונקציונליות וגמישות, בעוד שמאה שנים קודם לכן, כאשר הוחיו סגנונות העבר, צורה קובייתית פשוטה לא הייתה רלוונטית.
תופעה חוזרת בתולדות האדריכלות, כמו גם בתולדות האמנות, היא תנודות בין ניגודים: בין רציונליזם להתגברות הרגש, בין חיקוי הטבע להתרחקות ממנו, בין נטייה לקישוטיות לנטייה לצורות טהורות. בתקופת יוון הקלאסית שלטה הגישה הרציונלית ואילו בתקופה ההלניסטית שבאה אחריה שלט הרגש. בימי הביניים נבנו כנסיות ציסטֶרסיאניוֹת חמורות סבר ונטולות קישוטים כתגובה לכנסיות מסדר קלוּני Cluny)) העשירות בפיסול ובעיטורים. הצורות הרציונליות וההרמוניות, המאפיינות את סגנון הרנסנס, השתנו בתקופת הבארוק לצורות מתפתלות ודינמיות. הבארוק הגברי והכבד הפך לרוקוקו נשי וקליל, שבתורו פינה את מקומו לסגנון הנאו-קלאסי הרציונלי והשמרני. סגנון זה נדחק הצידה על-ידי הסגנון הרומנטי, אשר בבסיסו רגש געגועים לכל המרוחק במקום ובזמן, שהוחלף בסגנון מודרניסטי אוניברסלי ואחיד המנסה להתנתק מהעבר. האחידות המאפיינת את הסגנון המודרניסטי האוניברסלי הוחלפה בגישה פלורליסטית, שבאה לידי ביטוי בסגנון פוסט-מודרני ודקונסטרוקטיביסטי.
שפת האדריכלות כוללת מילים ומונחים מקצועיים שיש להכירם כדי להבינה. לכן מוקדש הפרק הראשון בספר לשפת האדריכלות. מטרת הפרק להציג רקע כללי לאדריכלות ולהבהיר מושגים בתחום. לנוחות הקוראים מובא מילון מונחים בסוף הספר.
פרקי הספר ערוכים על-פי סדר כרונולוגי של תקופות וסגנונות באדריכלות, וקריאת הפרקים על-פי סדר זה תורמת להבנת השפעתה של כל תקופה על אלה שבאו אחריה. ראוי לציין, עם זאת, שחלוקה היסטורית לתקופות היא שרירותית במידה מסוימת. יש סגנונות הדומיננטיים יותר באזורים מסוימים, ודומיננטיים פחות באזורים אחרים. יש סגנונות המתקיימים תקופה ארוכה באזור אחד, ותקופה קצרה יותר באזורים אחרים. לדוגמה, בארצות שמצפון לאלפים היה הסגנון הגותי דומיננטי ונמשך תקופה ארוכה יותר מאשר באיטליה. סגנון הרנסנס, לעומת זאת, היה דומיננטי באיטליה, ונמשך בה תקופה ארוכה יותר מאשר במקומות אחרים.
הספר כולל פרקים העוסקים באדריכלות מסופוטמיה ובאדריכלות מצרים העתיקה, אף שכותרתו מגבילה אותו לעיסוק בעולם המערבי בלבד. הסיבה לכך נעוצה בהשפעה הרבה של האדריכלות במסופוטמיה ובמצרים העתיקה על אדריכלות המערב.
הפרקים העוסקים באדריכלות יוון ורומא חשובים במיוחד ובסיסיים, מכיוון שאלמנטים מהעת העתיקה חוזרים לאורך כל תולדות האדריכלות. הכרת תקופות אלה חיונית לשם הבנת התקופות הבאות אחריהן.
אדריכלות הבארוק ואדריכלות הרוקוקו מופיעות בפרקים נפרדים, אף שמקובל להציגן יחד תחת הכותרת "בארוק". הפרדה זו נועדה להדגיש את ההבדלים בין שני הסגנונות, אף שיש להם אלמנטים משותפים רבים.
כדי להבין את האדריכלות המודרניסטית בהקשר הרחב של תולדות האמנות, מוצג הקשר בין זרמים בציור המודרניסטי ובין האדריכלות המודרניסטית. השימוש במילה "מודרניסטי" – ולא במילה "מודרני" – נובע מהצורך להימנע משימוש במילה שמציינת תקופה עכשווית. הבחנה זו מתבקשת, הואיל והיום אנו חיים בעידן שבו שולט סגנון דקונסטרוקטיביסטי, המנוגד בתפיסתו לסגנון שכונה בזמנו "מודרני".
בתחילתו של כל פרק מובא רקע היסטורי, ואחריו רקע דתי כאשר הוא רלוונטי. זאת, מכיוון שאדריכלות צומחת על רקע נסיבות המשפיעות על סגנונה. הבניינים המשמעותייים ביותר לאורך תקופה ארוכה בתולדות האדריכלות היו מבני פולחן דתי – מקדשים וכנסיות. אלה היו דומיננטיים כל עוד האמונה הדתית הייתה דומיננטית בחיי האדם. בתקופות שבהן עלתה חשיבותם של שליטים, בלטה אדריכלות הארמונות שבהם שכנו. בימינו, כאשר עוצמה כלכלית תופסת את מקומה של הדת בחיי הפרט והכלל, הבניינים הדומיננטיים הם גורדי שחקים המבטאים עוצמה כלכלית.
הסעיף האחרון בכל פרק מוקדש לתכנון העיר בתקופה שבה עוסק אותו פרק, שכן רצוי להתייחס לבניינים על הרקע שבו הם מופיעים – נוף עירוני בדרך כלל.
הפרק האחרון בספר מוקדש לגורדי השחקים בניו-יורק ובוחן בניינים כחלק בלתי נפרד ממכלול של עיר. כך מוצגת דוגמה לחיבור בין שני הנושאים המרכזיים שבהם עוסק הספר – אדריכלות ובינוי ערים. ניו-יורק – העיר הראשונה שנתפסה כעיר של גורדי שחקים – שימשה ומשמשת מקור השראה לאדריכלים בתכננם בניינים לערים צפופות אוכלוסין.
בסוף הספר מוצגת רשימת הספרים ואתרי האינטרנט ששימשו כמקורות לכתיבת הספר. בעזרתה יוכלו הקוראים החפצים בכך להרחיב את ידיעותיהם.

* Victor Hugo, Notre Dame de Paris, 1891. © Flammarion