1.11.07

GREEK ARCHITECTURE


אדריכלות יוון העתיקה
רקע היסטורי
נפילת התרבות המינואית והתרבות המיקנית הייתה מהירה. בין השנים 1100-1200 לפנה"ס הגיעו מהצפון שבטים דורים חמושים בכלי ברזל והתפשטו דרומה לעבר החוף המערבי. יש הסבורים שהם שהחריבו את התרבויות המיקנית והמינואית. בעקבות פלישת הדורים התרחשה מלחמת אזרחים, והחלה תקופה המכונה "תקופת חושך" שנמשכה עד שנת 800 לפנה"ס בקירוב. חלה ירידה משמעותית ביותר ברמת החיים ויוון התפצלה להרבה מאוד יחידות קטנות. נפסק השימוש בכתב ונעלמו גם כל סממני התרבות האחרים שחזרו והופיעו רק במאה השביעית לפנה"ס.
קיימות השערות שונות לגבי מקורו של העם היווני. היוונים ראו עצמם כצאצאי גיבור אגדי בשם הלן, שהוא מקור השם הלנס (Hellenes) ומקור שמה ההיסטורי של יוון אֶלַס (Ellas) ובתעתיק באנגלית הֶלַאס (Hellas) (הרומים בלבד כינו אותם Graeci, ומכאן Greeks באנגלית).
מקובל לחלק את ההיסטוריה של יוון העתיקה לשלוש תקופות: הארכאית, הקלאסית וההלניסטית.
התקופה הארכאית מתוארכת לשנים 480-700 לפנה"ס. במשך תקופה זו פיתחו היוונים צורות פוליטיות חדשות. נוצרה יחידה מדינית המכונה "פּוֹליס" (polis) – עיר-מדינה. ערים-מדינות אלה היו קטנות ועצמאיות וסביבן הוקמו כפרים. המבנה הטופוגרפי של יוון תרם במידה רבה להתפתחות זו. חלק גדול משטחה הררי. רכס הרי פִּינֽדוֹס (Pindos) הנמשך מצפון לדרום והרי פֶּלוֹפֶּנֶסוֹס ((Peloponnesos המתנשאים בדרום יוון, מפרידים בין ה
עמקים והמישורים ומצמצמים את פני שטח המחיה של יוון לאזורי קו החוף או לאורך נהרות ומפרצים. תנאים פיזיים אלה תרמו ליצירת קבוצות אוכלוסייה מבודדות שהיו לערים-מדינות. האיים, אשר תופסים כעשרים אחוז משטחה של יוון תרמו אף הם להתפתחות זו. מספר האזרחים בכל פוליס היה קטן וברובם לא עלה על כמה אלפים. לעתים נדירות הגיע ל-10,000 ואף יותר.
בערים-מדינות אלה שלטו טירָנים, שליטים עריצים שכונו בפי היוונים "טיראנוֹס" (tyrannos). צורת שלטון זו התקיימה גם בערים היוֹניות של אסיה הקטנה ובאיים האגאים. עליית הטירנים הייתה תוצאה ישירה של התגברות כוחו של העם. למעשה, באופן פרדוקסלי היו הטירנים הלוחמים הראשונים למען הדמוקרטיה, בהגבילם את שלטון האצילים ובהקדישם תשומת לב רבה לעבודות ציבוריות, לבניית מוסדות שלטון ומקדשים. הנטייה לשלטון דמוקרטי התחזקה כאשר הכריז המחוקק האתונאי המפורסם סוֹלוֹן ((Solon (640-559 לפנה"ס) על חוקה חדשה שקִדמה את זכויותיו של כל אדם במדינה. כך היוו הטירנים שלב מעבר בין שלטון אוליגרכי (שלטון המיעוט שהיה למעשה שלטון האצולה) לשלטון דמוקרטי.
טירנים רבים הרחיבו את שלטונם אל מחוץ לגבולות יוון. בשנת 650 לפנה"ס בקירוב החלה קולוניזציה של אזורי דרום איטליה וסיציליה, אזור שכונה מאוחר יותר "יוון הגדולה" ((Magna Graecia. בקולוניות נבנו ערים ובהן מקדשים מפוארים.
התחרות שהתקיימה בין הטירנים לבין עצמם על אהדת הציבור הביאה לטיפוח המוסיקה, הספרות והאמנות, ובכלל זה גם לפריחת האדריכלות.
התקופה הקלאסית התחילה בשנת 480 לפנה"ס בקירוב עם השתחררות עמי יוון מעול שלטון הטירנים והפיכתה של אתונה לדמוקרטיה, ונסתיימה עם מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס.
בשנת 490 לפנה"ס פלש המלך הפרסי דַרייווש (Darius) ליוון והובס על-ידי היוונים בעיר מרתון (Marathon) . עשר שנים לאחר מכן ניסה בנו לפלוש ליוון בכוח צי וצבא גדול שהשתלט על אתונה והרס את המקדשים באקרופוליס. בשנת 479 הכניעו היוונים את הפרסים ביבשה ובים ובעקבות ניצחון זה הקימו האתונאים עם בעלי בריתם ליגה של מדינות להגנה הדדית המכוּנה "הליגה הדֶלית" (Delian league). על-פי ההסכם של הליגה, הערים העשירות שילמו מס שנתי קבוע לאתונה כדי לממן את אחזקת הצי שלה. הכספים הופקדו באי דלוס, שם נכרתה הברית, ומכאן שמהּ.
כל עוד חששו הערים היווניות באסיה מנקמת מלך פרס, הן המשיכו לקחת חלק בליגת ההגנה שכללה גם את איי יוון. כעבור שנים רבות ללא התקפה צבאית של הפרסים, החלה אתונה להתייחס לבנות בריתה כאל בנות חסותה והפכה לאימפריה. את העושר שצברה לצורך הגנה מפני הפרסים השקיעה במפעלי בנייה (כמו בניית האקרופוליס), בדרמה, באמנות ובאומנות.
המנהיג ששמו נקשר למפעלי אמנות אלה, יותר מכל אדם אחר, היה פֶּריקלֶס (Pericles), אשר העמיד את עצמו בראש מפלגה שצידדה בזכויות העם. לאחר שרכש את אמון האזרחים נבחר לראשות המדינה, ושלט בה משנת 460 לפנה"ס ועד שהודח בשנת 430 לפנה"ס. זמן קצר לאחר מכן מת.
פריקלס היה בן למשפחת אצילים, אדם עשיר בעל כישרון רטורי מרשים שבאמצעותו הלהיב המונים. זמן-מה לאחר עלייתו לשלטון פרצה המלחמה בין אתונה לספרטה. אף ש-15 השנים הראשונות למנהיגותו היו רצופות מלחמות עם ספרטה, הגיעה אתונה באותה תקופה לשיאים מדיניים ותרבותיים; הונהג שלטון דמוקרטי ונבנו יצירות המופת של האדריכלות היוונית.
פריקלס הקיף עצמו בפילוסופים ובפַּסלים, ובהם הפַּסל פידיאס. בתקופה זו נכתבו הטרגדיות של סופוקלס, אייסכילוס ואוריפידס והתפתחו המוסכמות של טרגדיות וקומדיות. כמו כן נוסדו האסכולות הפילוסופיות של סוקרטס ואפלטון. האריסטוקרטים האתונאים, כולל פריקלס עצמו, הפגינו את עוצמתם במימון פסטיבלים אמנותיים לאזרחים. אירועים אלה ובניית מבני ציבור היוו חלק מתהליך הדמוקרטיזציה.
אוכלוסיית אתונה בימי פריקלס מנתה כ-100,000 נפש. הגידול באוכלוסייה נבע מהקלות שבה היה אפשר לקבל אזרחות אתונאית, במשך שלושים השנים שלאחר המלחמה בפרסים. כך נוספו 80,000 איש לאוכלוסיית אתונה, והיוו כוח עבודה זול שתרם לשגשוגה של העיר.
  בשנת 431 פרצה המלחמה הפלופונזית, מלחמה בין אתונה והליגה הדלית שלה ובין ספרטה והליגה הפלופונזית שלה, שנמשכה עד 404 לפנה"ס. ספרטה הכריזה על כוונתה לשחרר את יוון מדיכויה של אתונה אשר הפכה את ברית ההגנה הדלית מכוח הגנה נגד הפרסים לאימפריה אתונאית. מלבד המלחמה, היה גורם נוסף שפגע בשגרת החיים באתונה – מגפה שפקדה אותה בין השנים429 - 426/7לפנה"ס והביאה למותם של כשליש מתושביה. יש הסבורים שגרמה גם למות פריקלס.
בתקופת המלחמה הואט קצב הבנייה באקרופוליס וחלק מהבניינים הושלמו במהלכה. בשנת 404 לפנה"ס הופסקה הבנייה כאשר אתונה נפלה בידי ספרטה אשר כבשה אותה והציבה בה סדרת טירנים במקום הממשלה הדמוקרטית.
התקופה ההלניסטית ראשיתה בחלוקת קיסרות אלכסנדר מוקדון לאחר מותו בשנת 323 לפנה"ס, וסופה בעליית האימפריה הרומית תחת שלטון אוגוסטוס בשנת 31 לפנה"ס.
המלחמות הפלופונזיות בין אתונה לספרטה וכניעת אתונה לספרטה סללו את דרכו של פיליפוס ממוקדון לאיחוד יוון. אלכסנדר הגדול, בנו, אשר קיבל חינוך יווני מאריסטו, יצא בשנת 334 לפנה"ס למסעות כיבוש במזרח. בשנת 323 לפנה"ס מת בבבל בגיל 38 והותיר אחריו אימפריה שהשתרעה מהמזרח הקרוב ועד עמק ההינדוס (פקיסטן בימינו) וכללה אף את מצרים. לאחר מותו נאבקו יורשיו זה בזה. מצרים הייתה לממלכה עצמאית שנשלטה על-ידי שושלת תלמי המוקדונית, ואסיה נשלטה על-ידי הסלווקים.
הנצחונות והכיבושים היווניים יצרו תרבות קוסמופוליטית המכונה הלניסטית. נוצר מיזוג של רעיונות, דתות ואמנויות ממערב וממזרח. שבעת פלאי העולם העתיק (הפירמידות במצרים, המגדלור באלכסנדריה, הגנים התלויים בבבל, מקדש ארתמיס באֶפֶזוֹס, פסל זאוס באולימפיה, המאוזוליאום בהַלִיקַרֽנָסוֹס והענק ברודוס) שזכו להערכה מיוחדת בתקופה ההלניסטית, מבטאים היטב את גישתו הקוסמופוליטית של ההלניזם.
הנצחונות הגדולים של אלכסנדר הגדול שמו קץ לעצמאותן של הערים-מדינות ביוון. התפיסה הקוסמופוליטית ניכרת ביישובים שנבנו על-ידי הצבא היווני ובערים חדשות שהוקמו כדוגמת פֶּרֽגָמוֹן באנטוליה, אלכסנדריה במצרים ואנטיוכיה בסוריה. היו אלה ערים קוסמופוליטיות באופיין שעודדו מיזוג בין תרבות יוון למזרח, או במילים אחרות: התרחקות מהמסורת האתונאית והתקרבות להשפעות אסיאתיות. מרכז הכוח עבר מאתונה ומספרטה לאסיה הקטנה, והמסורת של יוון-גופא אבדה.
שושלות ומלכויות משלו באימפריה הגדולה באמצעות אדמיניסטרציה מסועפת שחלשה על תחומים רבים: גביית מסים, משפט, הספקת מים ודגנים וכדומה. זו הייתה תקופה של אוניברסליות ואינדיבידואליזם. העולם התרחב וכל יושביו דיברו בשפה משותפת אחת – יוונית.
פתיחותה של התרבות ההלניסטית מצאה לה ביטוי בחינוך שהתפרס עתה על תחומים נרחבים יותר מאשר לפני כן, והיה בהישג ידה של אוכלוסייה גדולה יותר. היוונית הייתה לשפה האופנתית בקרב המלומדים, וויכוחים פילוסופים היו פופולריים בקרב המשכילים. ספריות עם אוספים בסדר גודל חסר תקדים היו למרכזי מחקר. הגדולה והחשובה שבהן הייתה הספרייה באלכסנדריה שנוסדה ב-308 לפנה"ס וכללה בשלב מסוים 700,000 ספרים. ספריות גדולות היו גם באנטיוכיה, בפרגמון וברודוס.
התרחבות גבולות העולם הביאה להתפשטות המסחר, ובעקבות זאת להתעשרות הסוחרים ובני המעמדות הגבוהים ולשיפור בתנאי חייהם. אך הפריחה והשגשוג נותרו מנת חלקם של המתעשרים; העניים היו לעניים יותר.
אשר לדת, האוניברסליות בתקופה ההלניסטית התבטאה גם בחופש פולחן ובמיזוג אלים מתרבויות שונות. האלה המצרית איזיס (Isis) הייתה לאוניברסלית שבין האלות, השולטת בשמים ובארץ, בים ובעולם התחתי, והגוזרת את גורלם של בני-האדם לחיים ולמוות. האל היווני דיוניסוס והאל המצרי סֵרָפּיס (Serapis) (הוא אוזיריס אל המתים) היו אף הם לֽחשובים ביותר.
תפיסת העולם של הפילוסופים היוונים
בתקופה הקלאסית האמינו היוונים שהכול, מגוף האדם ועד הקוסמוס, נשלט על-ידי סדר רציונלי. גישה זו היוותה בסיס לתפיסת העולם המקובלת בעולם המערבי עד ימינו. הצורך למצוא סדר או להשליטו הוא מאפיין של כל ביטוי פילוסופי או אמנותי ביוון הקלאסית. ייתכן שהייתה זו תגובה להתנסות ההיסטורית שעברו היוונים אחרי הניתוק מהעולם המיקני.
המצב הנפשי של היוונים, אשר היו נתונים בחרדה מפני כאוס, השפיע על יצירת שני עקרונות אמנותיים חשובים. עיקרון אחד הוא צמצום צורות למרכיביהן. הגיוון העצום בדמויות אנושיות, בבעלי-חיים ובצמחים מבלבל פחות כאשר מצמצמים אותו למספר מוגבל של צורות גאומטריות. העיקרון השני הנובע מאותה גישה הוא חיפוש צורות טיפוסיות שיבטאו את תמצית מהותם של הדברים. עיקרון זה מסביר מדוע מגוון הנושאים בציור ובפיסול הוא מצומצם, ומבחר טיפוסי הבניינים באדריכלות היוונית הוא מוגבל.
האמונה בסדר שבקוסמוס מתבטאת בכתבי אריסטו. על-פי כתביו האלמנטים הראשוניים של יופי הם: טאקסיס (taxis) המבטא סדר והייררכיה; סימטריה (syn -משותף, meter - מדידה) המבטאת השתקפות מדויקת של שני חלקי האובייקט; והוֹרִיסְמֶנוֹן horismenon), מילולית: גבול) שמשמעותו הוצאת האדם מהכאוס באמצעות התנסות שכלתנית, תוך ניתוח תבוני ועיסוק בהגדרות ובגבולות.
ההנחה הבסיסית הייתה שהקוסמוס נברא כישות הרמונית, ושהאדם עצמו משמש הד להרמוניה אלוהית זו. פיתגורס מצא במספרים ביטוי לסדר שבקוסמוס. כל דבר נתפס על-ידיו במונחים מספריים, בהיותו משוכנע שהעקרונות האלוהיים של הקוסמוס, אף שאינם ניתנים לחישה, ניתנים לביטוי ביחסים מספריים.
היוונים תפסו את העולם כ"הוליסטי". מדע, פילוסופיה, אמנות ופוליטיקה שולבו אלה באלה. הפילוסופים חשבו שהעולם מורכב מארבעה יסודות: מים, אוויר, אדמה ואש. אפלטון ראה ביסודות אלה אלמנטים המכילים אטומים בעלי צורות גאומטריות ותיאר אותם בספרו טימאוס (Timaeus). על-פיו, ביסוד האדמה אטוֹמים בצורת קובייה, ביסוד האוויר אטומים בצורת אוֹקֽטַאהֶדֽרוֹן (גוף הנדסי בעל שמונה פאות משולשות), ביסוד המים אטומים בצורת אִיקוֹזַאהֶדֽרוֹן icosahedron) ; גוף הנדסי בעל 20 פאות משולשות), וביסוד האש אטומים בצורת טֶטֽרַאהֶדֽרוֹן (tetrahedron; פירמידה בעלת ארבעה פאות משולשות. את השמים או את הקוסמוס קישר אפלטון עם דֶדוֹקַאהֶדֽרוֹן (dodecahedron; גוף הנדסי בעל 12 פאות מחומשות). פילוסופים מאוחרים יותר קישרו את הדודקהדרון עם יסוד חמישי – האֶתֶר, החומר שממנו עשויים השמים. בכל אחד מגופים הנדסיים אלה כל הפאות שוות זו לזו והן שוות-צלעות. כמו כן, את כל אחד מהגופים ההנדסיים האלה אפשר לחסום בכדור כך שכל קודקודיו ישיקו לכדור.
שאיפת היוונים הייתה להגיע לאיזון עדין בין רגש לשכל, בין רציונלי לאי-רציונלי. בחברה היוונית הקלאסית התבטאה השאיפה לאיזון בלחץ שהיה על הפרט להתמזג בחברה, ששמה דגש על רעיונות של מתינות, ריסון והימנעות מהגזמה. היוונים הושפעו מאוד מהאמרות הידועות של האוֹרַקֽל (Oracle) מדלפי: "דע את עצמך" (כלומר "דע את מגבלותיך") ו"בשום אופן אל תגזים".
בתקופה ההלניסטית נזנחו הרעיונות שעסקו בשאיפה לאיזון שכלתני בעולם שנתפס כקבוע, לטובת עיסוק בתחושות ובמצבים קיצוניים בעולם שנתפס כדינמי. באותה תקופה בלטו שתי אסכולות פילוסופיות, הסטואית ((Stoic והאפיקוריאנית, שאפשר לראות קשר ביניהן ובין השינויים שחלו באמנות ובאדריכלות במעבר מהתקופה הקלאסית לתקופה ההלניסטית.
בדומה לתורת הדַאוֹ (או הטַאוֹ) הסינית, על-פי הפילוסופיה הסטואית, שאותה לימד זֶנוֹ (Zeno) (335-263 לפנה"ס), על האדם לחיות חיים פשוטים, להתחבר לטבעו הפנימי ולחיות באושר. כמו הוגי הדאו, גם הסטואים האמינו שהעולם מורכב מניגודים (כמו יין ויאנג), ושיש להשלים עם המציאות אשר אין שליטה עליה. לפי גישתם, הקוסמוס הוא מכלול מאוחד שאין בו חלל ריק, אך מעבר לו החלל הוא אינסופי. הסטואים, אשר התעניינו מאוד בטבע חשבו שמטרת האדם היא לחיות בהרמוניה עם עצמו ועם הטבע. האושר נתפס בעיניהם לא כתוצאה של רצון האדם, אלא כתוצר של חיים בהשלמה עם הטבע.
האסכולה האפיקוריאנית נוסדה על-ידי אפּיקוּרוֹס (Epicuros) (340-270 לפנה"ס), אשר לימד שעל האדם לסמוך על חושיו בלבד. שיאו של האושר, לפיו, הוא חיי שלום, שלווה והנאה ללא תהפוכות רגשיות. הוא סבר שיש לנתח את שורש הצער והחרדה ולהציב במקומם הנאה ואושר מיידיים. לפי תפיסתו, סערות רגשיות באות בעקבות שלווה ורגיעה. כאב והנאה משלימים זה את זה, כפי שחומר וחלל משלימים זה את זה. מצבים קיצוניים של כאב והנאה העסיקו אותו במיוחד.
אפיקורוס שאף לבטל את הפחד מהאלים, והדגיש שתופעות טבע כמו רעידות אדמה וברקים אינן תלויות ברצון האלים. לדעתו אפשר ללמוד על העולם באמצעות החושים.
בהתייחסן לאדם, ראו בו שתי האסכולות הפילוסופיות, הסטואית והאפיקורסית, ישות אינדיבידואלית בעלת אופי משלה. תפיסה זו משתקפת באמנות ההלניסטית המתרחקת מחיפוש האידאלי ומתמקדת באופי אינדיבידואלי. דמויות דינמיות וסוערות מחליפות את הדמויות הקפואות המאפיינות את האמנות היוונית הקלאסית. באדריכלות נראה שבניינים שנבנו בתקופה הקלסית על-פי נוסחאות, הוחלפו בתקופה ההלניסטית בבניינים בעלי אופי אינדיבידואלי. אידיאל המתינות שהתאים לתקופה הקלאסית ננטש בתקופה ההלניסטית לטובת קיצוניות והגזמה שהתבטאה בבניית מקדשים מונומנטליים. את מקום האופי הסטאטי שבאדריכלות יוון הקלאסית תפסה אדריכלות שעיטוריה דינמיים.
הפרופורציות באדריכלות היוונית העתיקה
ביוון העתיקה שבה הונחו היסודות לגיאומטריה המוכרת לנו היום, לנושא הפרופורציות הייתה חשיבות עליונה בתחומי האמנות השונים ובכללם אדריכלות. לעתים הייתה לו משמעות מיסטית. על-פי תפיסת היוונים שיקפו הפרופורציות באדריכלות, בפיסול ובציור את הסדר הקוסמי. שאיפתם הייתה להגיע לכללים נצחיים של פרופורציות באמצעות איזון בין אנכי לאופקי, בין איברים נישאים לאיברים תומכים, ובין חלקים שונים באותו איבר אדריכלי.
ויטרוביוס, בספרו על אודות האדריכלות בעשרה ספרים, מציג פרופורציות בין איברי הגוף השונים. על-פיו, פני אדם, מהסנטר עד קצה המצח ושורשי השיער, שווים באורכם לעשירית גובהו, כף יד פתוחה מהפרק ועד קצה האמה מהווה גם היא עשירית מגובהו הכולל של האדם, כף הרגל שווה באורכה לשישית גובה הגוף. באותו אופן יש פרופורציות דומות בין יתר האיברים. ויטרוביוס ממשיך ומציין שכפי שחייב להיות איזון בין איברי האדם, חייב היות איזון בין חלקי המקדש ובין המכלול שלו.
בתארו את הפרופורציות בגוף האדם מתייחס ויטרוביוס לקָנוֹן (ביוונית: Kanôn ) של פוליקלייטוס מארגוס (of Argos (Polykleitos ולכתבים אחרים ששאבו השראתם ממנו. הכינוי קנון נקשר לפסל ולמסה של פוליקלייטוס (כנראה מהרבע השלישי של המאה החמישית לפנה"ס) שהציגו את יישום המערכת התיאורטית האידיאלית של פרופורציות לגוף האדם.
במאה הרביעית לפנה"ס שינה הפסל ליזיפוס (Lysippus) את הפרופורציות של הקנון של פוליקלייטוס (בן המאה החמישית לפנה"ס ותחילת המאה הרביעית לפנה"ס) (לדוגמה, בקובעו את היחס בין כף הרגל ובין הגובה כ- 1:7 במקום 1:6). ליזיפוס היה אחד הפסלים האחרונים שהדגיש את יישום הגישה המבוססת על יישום מערכת פרופורציות מתמטיות הרמוניות (שכונתה (symmetria, הנבדלת מהגישה המבוססת על שינוי אינטואיטיבי בפרופורציות כדי ליצור הרמוניה חזותית (שכונתה (eurythmia.
את שלמות הפרופורציות בגוף האדם מתאר ויטרוביוס ( ספר שלישי, פרק א, 3)
[1] באמצעות הצגת הקשר בין גוף האדם ובין צורת מעגל, ובין גוף האדם ובין צורת ריבוע. אדם השוכב על גבו וידיו מתוחות, אצבעות ידיו ורגליו יתוו בתנועתן הסיבובית מעגל שמרכזו בטבור כך אדם שידיו מתוחות לצדדים, המרחק בין כפות רגליו ובין קצה ראשו, שווה למידת הזרועות המתוחות בדומה לריבוע מושלם. אדם זה סימל בעיני ויטרוביוס את היחס ההרמוני בין האדם ובין הטבע, והתבסס על ההנחה שהקוסמוס הרמוני, וגוף האדם מהווה הד להרמוניה זו.
היוונים הרבו להשתמש בחיתוך הזהב אשר הייתה אליו התייחסות מתמטית בכתבי תאנו (Theano), תלמידתו ואשתו של פיתגורס, שפורסמו בשם פיתגורס. תאנו עבדה בתחומים אחדים (פיזיקה, רפואה ופסיכולוגיה של ילדים, אסטרונומיה ומתמטיקה) אך התיאוריה שלה על מלבן הזהב (שהיחס בין אורכו לרוחבו הוא יחס חיתוך הזהב) נחשבת לתרומתה המשמעותית ביותר. באסכולה של פיתגורס היו נשים מלומדות רבות שפרסמו את עבודותיהן בשמו של פיתגורס.
הפיתגוראים Pythagorean)), מקורביו וחסידיו של פיתגורס, אשר הקימו מסדר אחווה סודי, ראו בחיתוך הזהב שהיה לאות של המסדר שלהם, סמל של בריאות. למרבה הצער מעט מאוד מהכתבים המתמטיים שלהם שרדו.
האות היוונית ф (phi), שמקובל לציין באמצעותה את חיתוך הזהב, היא האות הראשונה בשמו של הפסל היווני פידיאַס, שהרבה ליישם את חיתוך הזהב בפסליו.
האדריכלים בנו מקדשים על-פי פרופורציות אנושיות (היחס בין איברים שונים בגוף האדם) אידאליות ועל-פי מידות אנושיות. המידות היווניות התבססו על מידת רגל (30.8 ס"מ). ויטרוּביוּס מסביר בספרו "על אודות האדריכלות בעשרה ספרים" שפרופורציות העמודים מבוססות על פרופורציות גוף האדם כדגם של עוצמה ויופי.
במבנה שבו כל איבר אדריכלי מתייחס לאיברים אחרים על-פי מפתח פרופורציות, הכפלת גובה העמודים פירושה הכפלת עוביים והכפלת הרווח בין העמודים. כך גדלים גובה העמוד, עוביו והמרחק בין העמודים באותו יחס. הגדלת הפרופורציות תיעשה באופן שבו יישמר יופי הבניין. במערכת הפרופורציות שמציג ויטרוביוס, גובה האנטבלטורה אינו תלוי במערכת הפרופורציות.
שיטות בנייה 
היוונים ראו את יעדם בעידון הצורה החיצונית של המבנה ולא הקדישו תשומת לב רבה לשיפורים טכנולוגים. שיטת הבנייה שלהם התבססה על עמוד וקורה (עמודים התומכים במשטח מישורי). העמודים הוצבו בדרך כלל בשורות ותמכו באנטבלטורה (הקורה מעל העמודים, המורכבת משלוש שכבות אופקיות: ארכיטרב – התחתון, אפריז – האמצעי, וכרכוב [קוֹרְנִיז] – העליון). לכל עמוד אנטבלטורה המתאימה לו.
בתקופה ההלניסטית התפתחו טכניקות של בנייה בקשת ונעשה שימוש באבן ראשה ובקמרון חבית. אנו מוצאים קשתות וקמרונות בחדרי קבורה מוקדונים, במעברים תת-קרקעיים, בביצורים, ואף דוגמה יחידה לקשת בשער השוק בפְּרִיאֶנֶה (Priene). טכניקות אלה נוצלו מאוחר יותר על-ידי הרומים.
ביוון העתיקה לא הייתה הבחנה ברורה בין תכנון הבניין ובין בנייתו בפועל. לפני תחילת הבנייה הוחלט על הקווים הכלליים בלבד והמשך התכנון והעיצוב נעשה תוך כדי בנייה. ויטרוביוס כתב שעל האדריכל לצייר תוכנית קרקע, חתך צד ורישום פרספקטיבי כדי להראות איזה בניין הוא מתכוון לבנות.
רישומים אדריכליים וציוד רישום שרדו מהתקופה ההלניסטית. אך בתקופת יוון העתיקה, שקדמה לתקופה ההלניסטית, לא נמצאו תוכניות קרקע ואף לא פרטים נזכרו עליהן בספרות. מתקופה זו לא נמצאו גם כלים טכניים לסרטוט.
חומרי בנייה
היוונים השתמשו בחומר לפני שהחלו להשתמש באבן לבנייה מונומנטלית. קירות זולים שנבנו מלבני בוץ או מאבני שדה וחוזקו בעץ הופיעו בשלב מוקדם, ובתקופה הקלאסית נעשה בהם שימוש למבנים קטנים. כמו ברוב התרבויות העתיקות גם ביוון נועדה בנייה באבן לבניית מבנים דתיים ומבני ציבור בלבד.
לאחר שזנחו את בניית המקדשים בעץ החלו היוונים לבנות את מקדשיהם באבנים גסות ובלבנים גולמיות, וקירו את המבנה בגג מרעפי חומר שסיפקו הגנה טובה מפני גשם. עד התקופה ההלניסטית חוברו האבנים ללא מלט. קצות גושי האבן לוטשו בדייקנות, וחורים עם מלחציים מברזל הדומים לאטבים שוקעו באבן. כדי להסתיר את החיבורים בין גושי האבן צופו העמודים והקירות בסטוקו (ציפוי חלק מאבקת אבן או מחול) מאבקת שיש ומאבן גיר מגורדת והוברקו. מאוחר יותר השתמשו בציפוי סטוקו למבנים שנבנו בשיש.
העושר בתקופה הקלאסית אפשר שימוש בחומרים יקרים. עץ הוחלף בשיש, חומר שהיה יקר יותר לחצוב ולהוביל לאתר הבנייה. יתרונו של השיש בכך שאינו דורש ציפוי גבס. יתרון נוסף הוא החוזק שלו, המאפשר לבנות עמודים דקים, גבוהים ומעודנים. השיש הטוב ביותר הגיע מהאי פָּארוֹס (Paros). שיש גס יותר שכונה פֶּנְטָלי (Pentelic) נחצב בהר פֶּנטֶליקוּס (Pentelicus) שליד אתונה.
פְּלינִיוּס האב כתב ב"היסטוריה נטורליס" שלו, שאומנות חיתוך השיש ללוחות דקים הומצאה כנראה בקאריה (Caria). המקום הראשון, לדעתו, בו השתמשו בלוחות שיש כאלה היה בארמון בהליקרנסוס (Halicarnassus) שבדרום-מערב אסיה הקטנה. קירותיו הלבנים של הארמון קושטו בשיש מאי השיש מַרמָרה (Marmara).
בתקופה ההלניסטית חלה התקדמות בכל הקשור לבניית חלונות. חומרים שונים שימשו לבניית חלונות: בד משומן, עור כבשים, מיקה (mica – נציץ שהוא סוג של מינרל), קרני בעלי חיים וגבס דק. בבתי העשירים נזנחו חומרים אלה לטובת זכוכית שהייתה משלב מסוים בהירה דיה למטרה זו. מקור הזכוכית היה בפניקיה, שאומניה למדו מהמצרים את מלאכת הזכוכית ושכללו אותה במידה רבה. הם הצליחו לנפח זכוכית ולשפר את איכותה.
זהב וצבעים שנוצרו מערבוב אבקת פיגמנט עם שעווה חמה שימשו לצביעת המקדשים ולהדגשת אלמנטים חשובים באדריכלות. אף הפסלים נצבעו. הצבעים הדומיננטיים היו: אדום, כחול, ירוק-צהוב, שחור. השימוש בזהב היה מועט.
ויטרוביוס, בספרו על אודות האדריכלות בעשרה ספרים (ספר שביעי, פרקים ז'-י"ד, מפרט את הצבעים השונים שבהם השתמשו באדריכלות יוון. הוא מבחין בצבעים השונים על-פי דרך הפקתם. סוג אחד של צבעים הם צבעים טבעיים נחצבים, עמם נמנים: אוכרה ( (ocraצהובה (sil), אוכרה אדומה (rubrica), לבן פראתוני הנכרה בפראתוניום שבצפון אפריקה, גיר אורפימנט (auripigment) שהוא צהוב ושימושו היה נדיר, מִיניום (minium) שהוא כנראה צינאבר cinabar) ) או ורמיליון ((vermilion שנדרש תהליך עיבוד ליצירתו, וירוק כּריסקלה שמובא ממקדוניה.
סוג שני של חומרים הוחומרים שעברו טיפוטל מיוחד המשנה את הרכבם, כדי ליצור מהם צבעים. עם אלה נמנים: שחור המופק מפיח שנוצר משרף או מנסורת שבבי אורן מעורבבים עם עמילן, כחול המופק מחול שאתו מערבבים עם גבישי פחמת נתרן, וירוק המופק מתערובת של אבקת נחושת ופיגמנטים לבנים.
סוג שלישי של צבעים הוא צבעים המופקים מצדפות ומפרחים . עם אלה נמנים: ארגמן המופק מצדפות, וירוק בוהק שנוצר מערבוב כחול עם צהוב המופק מפרח לוּטוּם (lutum).

הדת היוונית
בתקופת הפלישות של ההינדו-אירופאים ליוון, באלף השני לפנה"ס, התמזגה התרבות ההינדו-אירופאית עם התרבויות האגאיות ונולדה התרבות היוונית, ובכללה הדת היוונית. הדת היוונית העתיקה הייתה פגאנית ופוליתאיסטית. פנתאון האלים היווני כלל אלים רבים ויצורים על-טבעיים שהיו במקור האנשות (פרסוניפיקציות) של כוחות הטבע ותופעותיו.
בניגוד ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, לא היה ליוונים הקדומים טקסט אחד מרכזי או כתבים קדושים כמקור סמכות. היו סיפורי מיתולוגיה שהועלו על הכתב ביצירות ספרותיות מאז המאה השביעית לפנה"ס. המיתולוגיה היוונית כללה מבחר גדול של סיפורים המתארים את מעללי האלים. אף שהיוונים ביקרו את קטנוניות האלים, הם סגדו להם כיוון שהאמינו כי הם הקובעים את גורלם על-פני האדמה.
היו גרסאות שונות לסיפורי האלים, אך בהדרגה נוצרה אחדות. נישואי האל זֶאוּס (Zeus – אל השמש של הכובשים ההינדו-אירופאים) עם אחותו האלה הֶרָה (Hera – אלת הפוריות של הנכבשים מהאיים האגאים) סימלה את המיזוג בין העמים ואיחדה את הדתות לדת אחת. פרט לזאוס, אל השמים היווני שמוקם בראש ההייררכיה של האלים, הושאלו מהפולשים ההינדו-אירופאים גם דֶמֶטֶר (Demeter), אלת האדמה, והֶסְטִיָה (Hestia), אלת האש. רֶיָה (Rhea) הייתה אלה מינואית, אָתֶנָה (Athena) מיקנית, ומקורו של הֶרמֶס (Hermes) היה באיים האגאים. אָפּוֹלוֹ הגיע מיוֹנְיָה, אַפרוֹדיטָה מקפריסין, ואילו דיוֹניסוֹס (Dionisos) ואָרֶס (Ares) מתְרַאס (Thrace, אזור בבלקן שכיום חלקו נמצא ביוון וחלקו בתורכיה).
לפי סיפורי הבריאה היווניים העתיקים בראשית לא הייתה אדמה, לא היה ים ולא היה אוויר, אלא תוהו ובוהו שבו שלטו האל כַּאוֹס (Chaos) ואשתו נִיקְס (Nyx, מילולית ביוונית: לילה) שהיו האלים הראשונים. בנם היחיד אֶרֶבּוֹס (Erebos), מילולית ביוונית: חשכה) הדיח את אביו ונשא את אמו לאישה. השניים הולידו את אֶתֶר (Ether, מילולית ביוונית: אטמוספרה) ואת הֶמֶרָה (Hemera, מילולית ביוונית: יום). בדומה לאלה גם אלים רבים אחרים מצאצאיהם היו האנשות: אֵרוֹס (Eros) הוא אל האהבה, פּוֹנטוּס (Pontus) הוא אל הים וגאיָה (Gaea) היא אלת האדמה. גאיה הייתה מוקפת בפונטוס מכל עבריה. במרכזה ניצב הר האולימפוס, הגבוה בעולם. אלי השמים שנקראו אולימפיים (כדי להבדילם מאלי האדמה ומאלי הים) גרו על הר האולימפוס. אוּראנוֹס, אל השמים, הוליד עם גאיה את הטיטנים ואת קרוֹנוֹס (Cronos), אל הזמן שגירש את אביו. בנותיהם של קרונוס הם של אתו ריה היו: הסטיה, דמטר (Demeter) והרה, ובניהם היו: הַדֶס (Hades), פּוֹסֵיידוֹן (Posseidon) וזאוס.
האלים היוונים נתפסו כבעלי כוחות על-טבעיים, אך לא ככל יכולים אשר יודעים הכול ונמצאים בכל מקום. כוחם הוגבל על-ידי אלות הגורל ששלטו גם בגורלם של בני-התמותה. הם היו רבי-עוצמה ולעתים התערבו בחייהם של אנשים, כשהם מחופשים לאנשים או לבעלי-חיים. עוצמתו של כל אל התבטאה בתחומו. כך, לדוגמה, אפרודיטה היא כוח האהבה והתאווה, זאוס הוא כוח הברקים והמלוכה ואָרֶס הוא כוח המלחמה. עם זאת האלים אנושיים באופיים – כועסים, שונאים, אוהבים, גונבים ורבים ביניהם. שלא כבני-האדם הם בני אלמוות, ונותרים תמיד צעירים ויפים.
בין האדם לאלים היה הסכם לפיו אסור לאדם לחרוג מהתחום שמכתיבים לו האלים. בהיותו גאה מדי, שאפתני מדי ואפילו עשיר מדי, הוא עלול לעורר את נקמת האלים.
האלים נתפסו כמקור כל הטוב והרע. הם הגורמים לרעידות אדמה, לרעב ולתבוסה בקרב או לנצחונות ולהצלחות. כדי להודות להם על עזרתם וכדי לקבל את ברכתם לעתיד נישאו אליהם תפילות, הוקרבו להם קורבנות והוקמו להם מקדשים. פולחנים ציבוריים נועדו להבטיח את העיר מפני מגפות, התקפות אויבים, מחסור ופגעים אחרים.
היוונים ציפו לקבל תשובות לשאלות הנוגעות לעתידם מהאלים באוֹרָקל, שענו על שאלותיהם בתיווך כוהנים. הגדת עתידות הייתה חלק בלתי נפרד מחיי הדת.
התושבים סגדו לאלים גם בבתיהם. לפני הדלתות הפונות לרחוב וכן בחצרות רבות הציבו עמוד אבן בצורת חרוט לאפולו, שהיה גם אל הרחובות והדרכים. תפקידו של אפולו כאל הרחובות היה לעקוב אחר הכניסות לבית והיציאות ממנו, כדי להכניס את הטוב ולהשאיר בחוץ את הרע. בחצר הוצבה אבן לזאוס הֶרְקֶיוס (Zeus Herkeios), בתפקידו כפטרון של קשרי משפחה. ליד האח סגדו לאלה הסטיה. לכל חדר היה אל משלו: אל לחדר השינה, אל למטבח, למחסן וכדומה.
הדת היוונית השתנתה והתפתחה כל הזמן כיוון שהיוונים כיבדו אלים של עמים אחרים, והוסיפו אותם לאוסף האלים שלהם או זיהו אותם עם אלים קיימים. הדבר נכון במיוחד בתקופה ההלניסטית, אז הורחבו גבולות העולם היווני וחדרו אמונות חדשות מהמזרח שבעקבותיהן הופיעו צורות פולחן חדשות.
אשר למוות, היוונים האמינו שכל המתים עוברים להָדֶס (Hades), מקומם של המתים שהיה חסר כל קשר לשכר או לעונש.
כל עיר-מדינה סגדה לאל פטרון או לאלה פטרונית. אתונה סגדה לאתנה וארגוס סגדה להרה. כמו כן, לכל עיסוק או תחום אומנות היה אל משלו. דמטר, לדוגמה, הייתה אלת החקלאות.
המקדש היווני
ביוון העתיקה נשלטו החיים במידה רבה על-ידי הדת, לכן אין זה מפתיע שהמבנה המשמעותי ביותר באדריכלות היה המקדש. המקדש נבנה כדי לשמש את האל אשר לו הוקדש. זו הייתה דרכן של הקהילות לכבד את האלים שלהן. האזרחים היו גאים במקדשיהם באמצעותם ביטאו את עוצמת עירם ואת תודתם לאל הפטרון של העיר על הצלחתם במלחמות. כוהני המקדשים שהיו נציגיה הבלעדיים כמעט של הקהילה היו בעלי סמכויות נרחבות, אך היוונים לא נזקקו להם כמתווכים בינם ובין האלים.
המקדש בלט בתוואי הטופוגרפי של העיר, בהיותו ממוקם במקום גבוה. את מאפייניו הבסיסיים אפשר למצוא כבר במאה השביעית לפנה"ס וייתכן שכבר במאה השמינית לפנה"ס. הוקדשה אותה מידת תשומת לב לכל אחד מצדדיו. לחזיתו לא הייתה חשיבות משמעותית כפי שהייתה מאוחר יותר לחזית המקדש הרומי. פארו התבסס על התבליטים שהיו מהותיים כבר בשלב תוכנית הבנייה. הם נועדו לייפות את המבנה ולספר את קורות האל אשר לו הוקדש המקדש ואשר פסלו נמצא בתוכו.
הרושם החיצוני שיצר המקדש היה חשוב כי הפולחן התקיים מחוצה לו, תחת כיפת השמים. קורבנות בעלי-חיים הוקרבו לאלים על מזבח שמוקם בדרך כלל מול החזית המזרחית של המקדש. כאן גם נערכו טקסי תפילה לכבוד האל או לכבוד האלה. פסל האל ש"הביט" דרך הדלת בצדו המזרחי של המקדש, היה יכול לעקוב אחר הטקסים.
המקדש עצמו היה מעין מנחה נוספת לאל. הוא נתפס כביתו של האל אף שלמעשה ראו באולימפוס את מקום מגוריו. בדרך כלל הוקדש כל מקדש לאל אחד, ולעתים נדירות נבנה כמשכנם של אלים אחדים.
בהיותו מקום פולחן סגור שהמאמינים התקבצו מחוצה לו, היה המקדש מבנה חסר חלונות. ברוב המקדשים חדר אור לנָאוֹס (Naos) (החדר הקדוש שבו הוצב פסל האל) מבעד לדלת בלבד, אך לעתים היה פתח בגג ששימש כמקור תאורה נוסף. בדרך כלל הואר הנאוס בנרות או בלפידים.
על המקדשים העתיקים ביותר אפשר ללמוד ממודלים עשויים חומר ששרדו. בתחילה נבנה המקדש בעץ ובלבני בוץ. באפריז שבאנטבלטורה היו טריגליפים (קבוצות של שלושה פסים אנכיים) ומטופות (החלל שבין כל שני טריגליפים) שהופיעו על האפריז לסירוגין. במטופות נראות סצנות מיתולוגיות שעוצבו בעץ. הטריגליפים מוקמו בשלושה מקומות אפשריים: בדיוק מעל המרכז של כל עמוד, בדיוק מעל מרכז הרווח בין העמודים, ובפינות האפריז, ללא הותרת חלל מיותר.
מבנה המקדש מהווה מעבר ישיר מבנייה בעץ לבנייה באבן. צורות הבנייה בעץ חוקו ונבנו מאבן בדיוק מרשים. מסיבה זו כונתה לעתים האדריכלות היוונית העתיקה בשם "נגרות בשיש". למעשה, בתקופה הארכאית רק מעט מקדשים נבנו בשלמותם משיש. חלקם נבנו מאבן גיר שצופתה בסטוקו (ציפוי חַלק מתערובת של מלט, חול ואבקת אבן). מאז המאה החמישית לפנה"ס החליפו אבנים מסותתות בדייקנות רבה את הבנייה בעץ ובטרה קוטה. לעתים לא נבנתה תקרה למקדש והגג נשאר פתוח. תקרות שנבנו טופלו בדרך דקורטיבית באמצעות קסטונים (תיבות, פנלים ריבועיים בדרך כלל הנסוגים אל תוך התקרה בדגם החוזר על עצמו) שחיקו את הבנייה בעץ. התקרה נבנתה בעץ שצופה טרה קוטה או שיש. הפסלים שעיטרו את המקדשים היו צבועים.
המקדש היווני החל כמבנה פשוט שנועד להגן על פסל האל אשר לו הוקדש, מפגעי מזג האוויר ומציפורים. לצורך זה לא נזקקו למבנה מפואר והיה די בחדר אחד - הנאוס (naos, מילולית ביוונית: החדר של האל) שבו הוצב פסל האל, ובחדר מקדים המוביל אליו – פרונאוס (pronaos - pro, מילולית ביוונית: לִפני). במקדש כזה המכונה מקדש אִין אַנטִיס (in antis), נמשכו הקירות הצדדיים של הנאוס אל הפרונאוס הבנוי בצורת סטיו (מבנה מקורה הנתמך על-ידי עמודים) שבחזיתו שני עמודים. זה היה טיפוס המקדש היווני הפשוט ביותר.
6.1 תוכנית מקדש אִין אַנטִיס
ממקדש זה התפתח מקדש פרוסטילס (prostylos) - מקדש המקודם על-ידי שורת עמודים, בדרך כלל ארבעה.
6.2 מקדש פּֽרוסטילוס

במשך הזמן הוקדשה תשומת לב רבה יותר לייפוי המקדש ולעידונו. מאחר שהיוונים שאפו לאיזון, הם הוסיפו סטיו מאחורי מבנה המקדש הפשוט כדי ליצור סימטריה. הסטיו שמאחורי הנאוס – האוֹפּיסתוֹדוֹמוֹס (opisthodomus מילולית ביוונית: חדר אחורי) – שימש כבית האוצר שבו אוחסנו המנחות והמתנות שהוגשו לאל ולעתים גם לשמירת אוצר העיר. כאשר הוקף בקירות. שני הקצוות של המקדש נראו דומים והיו מטיפוס אין אנטיס או מטיפוס פרוסטילוס. מקדש מטיפוס זה מכונה "אַמפִי-פּרוֹסטילוס". (מילולית ביוונית: amphi = משני הצדדים, pro = לפני, stylos=עמוד).
6.3 תוכנית מקדש אמפי פרוסטילוס prostylos))
היוונים סברו שהמקדש ייראה יפה יותר אם יעוטר בצורה סימטרית מכל צדדיו. הפריחה הכלכלית במאה ה-8 לפנה"ס אפשרה לבונים להעשיר את העיצוב הבסיסי והם הוסיפו מערך עמודים שהקיף את הנאוס ואת שני מבני הסטיו. מערך העמודים המקיף את ארבעת צדדי המקדש נקרא פֶּריפּטֶרן peripteron, מילולית ביוונית:peri =מסביב,=pteron שדרת עמודים) ומקדש המוקף בפטרון כזה מכונה פֶּריפּטֶרָלי (Peripteral). מספר העמודים לאורך צד המקדש נע בין 11 ל-18, אך בחזית ובעורף היו בדרך כלל שישה עמודים בלבד. היחס בין העמודים בחזית ובין העמודים בצדדים היה בדרך כלל X: X+1, כלומר, 6:13 , 8:17 וכדומה.
6.4 תוכנית מקדש פֶּריפּטֶרָלי
גודל המקדש היה תלוי בתקציב הכספי שהוקצה לו. ערים עשירות במיוחד בנו למקדש פריסטייל כפול. מקדש כזה נקרא מקדש דִיפּטֶרָלי (Dipteral, di, מילולית ביוונית: שניים. בהיותו מוקף עמודים שימש המקדש כמבנה קישוטי לפסל האל שנמצא בתוכו.
ויטרוביוס חילק את המקדשים למקדשים פריפטרלים עם שישה עמודים בחזית ולמקדשים דיפטרלים עם שמונה עמודים בחזית. את המקדשים שבהם עשרה עמודים בחזית, הגדיר כמקדשים שהנאוס שלהם אינו מקורה. השארת הנאוס ללא גג פטרה את הבונים מהתמודדות עם בעיית הקירוי. דוגמה למקדש אשר לו עשרה עמודים בחזית ונאוס לא מקורה, הוא מקדש אפולו בדידימה (Didyma) (שבתורכיה) שנבנה בשנת 300 לפנה"ס.
6.5 תוכנית מקדש דִיפּטֶרָלי
אחרי תקופה של נסיונות באדריכלות הפך טיפוס המקדש הפריפטרלי למקובל ביותר ונשאר פחות או יותר הדגם הקבוע, עם וריאציות בפרטים ובפרופורציות. מטרת האדריכל לא הייתה לתכנן מערכים מהודרים, אלא לעדן פרופורציות ולדאוג לפרטים. בעת התכנון והעיצוב היה האפקט האסתטי חשוב יותר מהאפקט הפונקציונלי. משום כך אפשר לראות במקדשים היווניים פיסול מופשט הקרוב לאדריכלות.
יש הרואים בעיצוב המקדש הפריפטרלי משמעות סמלית. העמודים המקיפים את המקדש נתפסים כסמל המייצג טקטיקה צבאית שהייתה מקובלת בצבא היווני וכונתה "פלאנגקס" (phalanx). על-פי טקטיקה זו היו החיילים נערכים בשורה מלוכדת, כתף אל כתף, עם מגנים גדולים וחרבות ארוכות. המוני חיילים צפופים היו נעים באִטיות כשהם יוצרים בגופם קיר מוצק. כך הגנו על עצמם. כדי להגן על הגבול שבין שתי ערים-מדינות שמוקמו על קרקע מישורית הוצבו פלנגות. כפי שהפלנגות שימשו כסימון גבול בין ערים, כך סימלו עמודי המקדש את גבולו; כפי שהפלנגות הגנו על העיר, כך הגנו העמודים על המקדש. ההקבלה בין העמודים לפלנגות מתחזקת כאשר מבינים שהעמוד נקשר ביוון העתיקה לדמות האדם מבחינת עיצוב הפרופורציות שלו.
היוונים הקדישו תשומת לב רבה גם לעידון העמוד עצמו (או כפי שהדבר מכונה "תיקון אופטי"), כך שמראהו ינעם לעיני המתבונן בו ממרחק מסוים. בעמודים מהתקופה הארכאית אפשר להבחין בתפיחה קלה במרכזם. טכניקת בנייה זו המכונה אֶנְטָזִיס הייתה מקובלת כבר באדריכלות המצרית. האנטזיס מעניק לעמוד תחושת גמישות ביוצרו קו מעוגל. זאת בניגוד לעמוד ישר לחלוטין שהיה יוצר תחושת קשיחות. ייתכן שמטרת האנטזיז הייתה לשוות לעמוד מראה אורגני, כך שייראה כאילו הוא מגיב כשריר למשקל הרב שמעליו. ייתכן שנעשה שימוש באנטזיס כדי להדגיש את צורתו המעוגלת והתלת-ממדית של העמוד. לו עוצבו העמודים בקו ישר הייתה אף צלילתם מעבירה תחושת שטיחות. נראה שעם חלוף הזמן התפתח השימוש באנטזיס והגיע לשיא עידונו בארכתאום שבאקרופוליס (ראו תמונה ___) באתונה, שם אי אפשר להבחין בו ממבט ראשון.
מלבד שימוש באנטזיס, הייתה נטייה ליצור עידונים נוספים כמו קימור קל בסטילוֹבַּט (stylobate, המשטח שעליו ניצבים העמודים במקדש, המדרגה עליונה) ובאַרכיטרַב (ראו הפרק העוסק בפרתנון). ללא תיקון אופטי זה, הסטילובט והארכיטרב היו נתפסים בעיני המתבונן בהם ממרחק מסוים כקעורים.
השימוש בעידונים קשור בהתפתחות פרספקטיבה ליניארית שאותה מייחס ויטרוביוס למאה החמישית לפנה"ס באתונה. בסוף המאה השישית לפנה"ס החלו ציירי יוון ופָסליה לחקור נושא ההקצרות (הקצרה היא אפקט שבו נראה האובייקט קצר מאורכו במציאות. תחושה זו גוברת ככל שגדל המרחק מהאובייקט). התייחסות כזו לפרספקטיבה מופיעה בכתובות שהופיעו על הבניינים, כתובות שהיו גדולות יותר בשורות העליונות וקטנות יותר בשורות שמתחתיהן, כדי שלמתבונן ממרחק ייראו השורות באותו גודל.
בגלל מחירם הגבוה של העידונים הייתה הפופולריות שלהם קצרה. מממני המקדשים המאוחרים יותר חשבו שאין להם הצדקה. אף שהם מופיעים במקדשים היוונים גם לאחר המאה החמישית לפנה"ס, מעולם לא אומצו בכללותם. אנטזיס היה העידון היחיד שהשתמשו בו באדריכלות המאוחרת יותר.
עמודי המקדש הוצבו על הסטילובט, המדרגה העליונה משלוש המדרגות המובילות למקדש. העמודים תמכו בגג משופע בצורת גמלון (קיר בצורת משולש אשר שוקיו נושאות את גג הבניין) שהוצב בחזית המקדש ובעורפו.
מבנה הגמלונים הציב בפני הפַּסלים בעיה דומה לזו שהציבו הכדים בפני הציירים. האמן נאלץ להתאים את הסצינה המצוירת לפורמט המשולש של הגמלון, ומצא לכך פתרונות יצירתיים. את הדמות החשובה בסצינה הציג בדרך כלל כשהיא עומדת במרכז הגמלון, ואת הדמויות המשניות בתנוחת רכינה בקצוות.
הסדָרים (אוֹרדֶרים) היווניים : דוֹרי, יוֹני וקורינתִי
האמנות המונומנטלית היוונית מתבססת על העמוד. היחס בין קוטרו ובין גובהו הטביע את חותמו על הבניין כולו. חתך הצד של המקדש היווני מתואר במושגים של בסיס העמוד, גזע העמוד, כותרת העמוד והאנטבלטורה. אלמנטים אלה והיחס ביניהם נקרא סֵדֶר או אוֹרדֶר (order). יש שלושה סדרים: דורי, יוני וקורינתי, ולכל אחד מהם תכונות ייחודיות משלו, אך גם קווים משותפים.
שלושת הסדרים כוללים מדרגות, סטילובט וגזע עמוד מחורץ חריצים אנכיים. יש הטוענים שהחריצים נועדו להסוות את החיבורים בין ה"תופים" (גושי האבן מהם מורכב העמוד), ושוות לעמוד מראה קליל, דק וגבוה. החיבורים בין התופים הוסתרו לחלוטין על-ידי סטוקו. החריצים העדינים נחרטו בעמודים כאשר הבנייה כמעט הושלמה, כאשר לא הייתה סכנת פגיעה בהם בתהליך הבנייה.
תופעה ייחודית שאפשרה הימנעות משימוש ב"תופים" היא שימוש בעמודים מונוליתים בגובה שישה מטרים, כפי שנעשה במקדש אפולו בקורינתוס. תופעה זו נמשכה זמן קצר בשל הקושי שבחציבת עמודים כאלה.
6.5 מקדש אפולו בקורינתוס
חריצי העמוד מעבירים תחושת עוצמה כאשר קרני האור נופלות עליו ויוצרות אפקט דרמתי של אור וצל. החריצים מדגישים גם את האופי המעוגל של העמוד. איברים נוספים בעמוד, ההולך וצר כלפי מעלה, הם כותרתו ובסיסו. כותרת העמוד מורכבת משני אלמנטים: התחתון הוא האֶכינוּס (echinus) המשתנה בהתאם לסדר, והעליון הוא האבקוס (abacus) לוח ריבועי שעוביו ושוליו משתנים אף הם בהתאם לסדר. האבקוס תומך באֶנטַבּלָטוּרָה (entablature) – מבנה העל הממוקמם בין העמודים ובין הגג. האנטבלטורה מורכבת משלושה איברים אופקיים המונחים זה על גבי זה: אַרכיטרַב - קורה הנושאת את מרב המשקל ומונחת היישר מעל העמוד, אפריז שמעוטר בדרך כלל, וכרכוב – האבר הבולט החוצה).
כבר בשלב מוקדם בתולדות האדריכלות היוונית התקשרה בחירת הסדר לאזור גאוגרפי. הסדר הדורי, שהוא המוקדם ביותר, אפיין את יוון-גופא ואת הקולוניות המערביות שלה בדרום איטליה. בסדר היוני נעשה שימוש בערי האיים הקיקלדיים בים האגאי ולחופי אסיה הקטנה (היום תורכיה והאיים היווניים). הסדר הקורינתי הומצא במאה החמישית לפנה"ס ופותח מאוחר יותר על-ידי הרומים שהרבו להשתמש בו. במשך הזמן השתנתה הגישה, ובחירת הסדר הייתה תלויה בהקשר, במוסכמות ובטעם.

הסדר הדורי
הסדר הדורי הוא הפשוט מכולם. העמוד הדורי צומח מתוך הסטילובט והוא חסר בסיס. האכינוס בכותרת שלו הוא דמוי כרית. לכותרת הדורית המוקדמת יש מקבילות כבר בתקופת הברונזה. השימוש המתמשך בסדר הדורי מאז המאה השמינית לפנה"ס סימל בעיני היוונים את עברם ההרואי. מעל שער האריות במיקנה ניצב בין שני האריות עמוד, הדומה לעמוד הדורי המוקדם (ראו תמונה 5.10). העמודים הדורים הולכים ונעשים צרים כלפי מעלה, בדומה לעמודים המצריים. גובה העמוד הדורי נקבע ביחס לקוטר שלו (גובה העמוד שווה לשש פעמים קוטר העמוד בתוף התחתון, בנקודה בה הוא הגדול ביותר) וביחס לרווח שבין העמודים, ולא ביחס לאורך שדרת העמודים. מספר החריצים ברוב העמודים הדוריים המוקדמים הוא 16. זה גם מספרם בעמודי המקדשים במצרים העתיקה.
האנטבלטורה הדורית היא היא פשוטה יחסית בצורתה. האפריז שלה מחולק לטריגליפים ומטופות שלעתים קרובות מעוטרות בתבליטים. הטריגליפים מונחים מעל טאניה (taenia) פס שטוח, דק ובולט אשר תחתיו עיטורים בצורת טיפות המכונים גוטה gutae)) המהווים חלק מקצהו העליון של הארכיטרב. קצותיו העליונים של כל טריגליף מוכתרים בפס דק ובולט (mutule). פסים אלה מהווים חלק מהכרכוב המעוטר אף הוא בגוטה.
הסדר היוֹני
הסדר היוני, שהתפתח כאמור באסיה הקטנה, הוא עדין וקישוטי, וניכרות בו השפעות אסיאתיות. העמוד היוני מורכב מבסיס (להבדיל מהעמוד הדורי נעדר הבסיס), גזע עמוד וכותרת. לאכינוס שבכותרת העמוד היוני צורת שתי ספירלות ואבקוס דק. גובה העמוד שווה לשמונה עד עשר פעמים קוטר התוף התחתון. בוני המקדשים היונים היו מחמירים פחות מבוני המקדשים הדורים. הם קישטו את האפריז בתבליטים לכל אורכו ולא עשו שימוש במטופות.
את הארכיטרב היוני מאפיינים פסים שטוחים, אופקיים ובולטים fascia) ). הכרכוב מעוטר בחלקו התחתון בשִניות ((dentils- דגמים דמויי שִניים.

לעתים נדירות הוחלפו העמודים היונים בקריאטידות (פסלי דמויות נשים המשמשים כעמוד תומך), שאינן מצויות במקדשים הדורים. המרהיבים שבמקדשים היונים היו במִילטוּס (Miletus). מקדשים אחרים שבהם הופיע הסדר היוני היו הארכתאום שבאקרופוליס וכמה מקדשים קטנים באתונה, כמו מקדש אתנה ניקה או חלקים ממבנים דורים כמו הפרופיליאה (השער המונומנטלי) והפרתנון.
תמונה 6.6 השוואת הסדרים: הדורי היוני והקורינתי
הסדר הקורינתי
מהסדרים הדורי והיוני שהתפתחו זה לצד זה צמח סדר שלישי, דקורטיבי טהור – הסדר הקורינתי. היוונים השתמשו בסדר זה כווריאציה על הסדר היוני בסוף המאה החמישית לפנה"ס ובמשך המאה הרביעית לפנה"ס. כמו בסדר היוני, העמוד הקורינתי צומח מתוך בסיס והוא דק וגבוה בדומה לעמוד היוני. אך הוא מעוטר יותר מהעמוד היוני. האבקוס מקבל אופי זוויתי ולאכינוס צורת פעמון הפוך המקושט בעלי אָקַנתוּס.
באנטבלטורה הקורינתית הכרכוב מקושט במעין תומכות המכונות מודיליונים (modillions) אשר להן צורת מגילה או צורת S מעוטרת בעלי אקנתוס. תחתיו אפריז המעוטר בקצהו העליון בפסים של תבליטים בדגמים החוזרים על עצמם כמו דגם ביצה וראש חץ.
ויטרוביוס מייחס את המצאת הכותרת הקורינתית לפסל קָאלימָאכוּס (Callimachus) אשר פעל בסוף המאה החמישית לפנה"ס, ושאב השראה מקבר של נערה צעירה, שעליו עמד סל מנחות וסביבו צמחו עלי אקנתוס.
הסדר הקורינתי הגיע לשיא התפתחותו באמצע המאה הרביעית לפנה"ס, אך השימוש בו ביוון היה מועט. הדוגמה העתיקה ביותר לכותרת קורינתית נמצאת במקדש אפולו בבסאי (Bassae). עמודים קורינתים מופיעים גם במונומנט ליזיקרטס (תמונה ___). לעמודים עם כותרות עלי אקנתוס היה תקדים בעמודים המצרים שכותרותיהם עוטרו בדגמים מן הצומח.
ויטרוביוס כתב במאה הראשונה לפני ספירה, שהעמוד הדורי מבוסס על פרופורציות של גוף גבר, העמוד היוני מבוסס על גוף אישה והעמוד הקורינתי מבוסס על גוף נערה.
תוכניות הקרקע של המקדשים היווניים אינן מתייחסות ישירות לסדרים. הן משתנות בהתאם לגודל המקדש או בהתאם להעדפות מקומיות.
קריאטידות ואטלנטים
מלבד שלושת טיפוסי העמודים (הדורי, היוני והקורינתי) הייתה ביוון העתיקה דרך נוספת לתמוך בתקרה, באמצעות פסלים שמילאו תפקיד של עמוד תומך. פסל תומך בדמות אישה נקרא "קריאטידה", ופסל תומך בדמות גבר נקרא "אטלנט". שימוש בפסלים בדמות אדם התומכים בתקרה ידוע כבר במצרים העתיקה, במקדש רעמסס השני באבו סימבל  . ביוון מהווים הקריאטידות והאטלנטים, שהיו בעלי תפקיד מבני, תופעה יוצאת דופן באדריכלות המקדשים.
ויטרוביוס כותב בספרו "עשרה ספרים על אדריכלות" כי לאדריכל נחוץ ידע רב בהיסטוריה וכי עליו להסביר את הרקע לעיטורים שאותם הוא מעצב. כדוגמה הוא מביא את הקריאטידות, שעליהן הוא כותב את ההסבר הבא: קאריה – עיר בפלופונסוס, התאחדה עם הפרסים נגד יוון, ומאוחר יותר, לאחר שיוון ניצחה בקרב, הכריזה מלחמה על אנשי קאריה. בעקבות מלחמה זו קאריה נכבשה, גבריה הומתו והנשים היו לשפחות. נשללה מהן הזכות ללבוש את גלימותיהן הארוכות וכן נשללו מהן סממנים אחרים שהעידו על היותן נשים נשואות. כמו כן, הן הצטוו להימנע מצעידה בתהלוכת הניצחון ונדרשו להיראות כשבויות, מראה שנועד להעיד על הבושה שארצן הביאה על תושביה. אדריכלי התקופה שילבו במבני הציבור פסלים של אותן נשים המוצגות כנושאות משא כדי שפשעם ועונשם של בני קאריה יונצח.
גם לגבי האטלנטים, הגרסה הגברית לקריאטידות, מציג ויטרוביוס רקע היסטורי: לאחר שהכניעו הספרטנים את חילות פרס, בהיותם מעטים מול רבים, חגגו את נצחונם עם שללם וביזתם. בכסף שקיבלו תמורת השלל בנו את ה"סטיו הפרסי" (כנראה, האגורה של ספרטה), שיעיד על הצטיינותם וגבורתם של האזרחים ועל נצחונם לדורות.
וירוביוס כותב בספרו שדמויות השבויים הוצגו בלבושם הברברי כשהם תומכים בגג ומושפלים כפי שיאה להם. כך יפחדו האויבים מאומץ לבם (של בני ספרטה). אנשיהם (בני ספרטה), כאשר יביטו על הדוגמא הזו של גבורה ותהילה יהיו מוכנים להגן על עצמאותם.
ידוע על קיומן של קריאטידות באדריכלות היוונית מאז המאה השישית לפנה"ס. הן הופיעו באדריכלות באופן סְפּוֹרָדִי לאורך התקופה ההלניסטית וכעיטורים לריהוט וכתומכות למראות ברונזה. הקריאטידות מהסוג שנמצא בארכתיאום כונו כנראה ביוון העתיקה קוראי korai ); מילולית מיוונית: נערות, בתולות).
מקדשים ומונומנטים בתקופה הארכאית      
עד אמצע המאה השמינית לפנה"ס לא הייתה ליוונים אדריכלות מונומנטלית. פעילות הבנייה גברה בממדים ובאינטנסיביות כאשר פותח הסדר הדורי. לפני הבנייה בשיש בנו קירות מלבני בוץ, ואילו גגות, עמודים ותקרות נבנו מעץ.
מצרים סיפקה את הגירוי הראשוני שהניע את תהליך הבנייה המונומנטלית היוונית. טכניקת האדריכלות בתקופה הארכאית, בסוף המאה השביעית לפנה"ס ובראשית המאה השישית לפנה"ס, הייתה דומה מאוד לאדריכלות המצרית. העמוד הדורי המוקדם מזכיר את העמודים במצרים ובמיקנה בכותרתו דמוית הכרית ובעמודים המחורצים הצומחים מהרצפה כשהם חסרי בסיס. הייתה כנראה תקופה ארוכה שבה ראו היוונים בתרבות המצרית מקור לרעיונות ולמידע בתחום האדריכלות, כפי שראו בה מקור השראה בתחומים אחרים.
תמונה 6.7 חלק ממקדש אנוביס בדיר אל בחרי שבמצרים מהמאה ה-15 לפנה"ס. עמודים מסוג זה שימשו כנראה מקור השראה לסדר הדורי
מקדש מוקף עמודים, אשר מקדשים מסוגו שימשו אולי כמקור השראה למקדש הפריפטרלי היווני, הוא המקדש שבנה אמנחוטפ השלישי באי אלפנטין (

השפעה של האדריכלות המצרית על האדריכלות היוונית ניכרת במקדש הרה באולימפיה ובמקדש ארתמיס בקורקירה (Corcyra), אשר נבנו בשנת 590 לפנה"ס. במקדש הרה באולימפיה שהוא אחד העתיקים שהתגלו היו החלקים העליונים של המקדש (אשר לא שרדו) עשויים מעץ ומלבני בוץ, בעוד החלקים התחתונים נבנו מאבן. מקדש זה מהווה דוגמה לתחילת הבנייה באבן. זוהי גם דוגמה למקדש גדול שבחזיתו הוצבו תשעה עמודים במקום השישה המקובלים בחזיתות מקדשים, ובצדדיו 18 עמודים במקום ה-13 המקובלים בצדי המקדשים.
תמונה 6.8 שרידי מקדש הרה באולימפיה
האדריכלות התקדמה מאוד בתקופת הטירנים אשר יזמו מפעלי בנייה גדולים, בנו נמלים, אמות מים ומקדשים. רוב המקדשים ביוון העתיקה נבנו בתקופתם. הערים, לרבות מוסדות ציבוריים, נבנו מלבנים שיובשו בשמש. המקדשים שהיו בנויים מלבנים מיובשות בשמש נבנו מחדש באבן.
במאה השישית לפנה"ס נבנו מקדשים רבים בסיציליה ובדרום איטליה. אחדים מהם עדיין ניצבים על תִלם. השפעת האדריכלות המצרית ניכרת במסיביות הבנייה באבן, בקולונדות שהיוו אלמנט מרכזי במקדשים, בכותרות העמודים ובחריצי העמודים. בהשראת המצרים היו עמודי המקדשים בעלי מראה גס ונוקשה.
במאה השביעית לפני הספירה היה לפחות מקדש אחד פריפטרלי, מקדש הרה בסַמוֹס (Samos). במקדש זה יש עמודים דורים המזכירים את טיפוסי העמודים המצרים ואת טיפוסי העמודים המיקנים עם כותרות דמויות כרית וגזעי עמודים מחורצים, חסרי בסיס.
מקדש הרה I בפאסטום
מקדש הֶרָה I (המכונה "הבזיליקה") בפּאסטוּם (Paestum), מאמצע המאה השישית לפנה"ס, הוא מקדש ששרידיו נשמרו היטב. פאסטום הייתה קולוניה יוונית בדרום איטליה ששכנה מדרום לנפולי ונודעה בשם פּוֹסדוֹניָה (Poseidonia). המקדש הוא מקדש דורי הנמצא בקרבת מקדש הרה II (בעבר סברו כי זהו מקדש פוסיידון), מקדש דורי אשר נבנה כמאה שנה אחריו. מקדש הרה I נראה נמוך ומרווח. זהו מקדש מונומנטלי שבו תשעה עמודים בכל חזית ו-18 עמודים בכל צד. היחס בין החזית לצד הוא 1:2. לבניית המקדש שימשה אבן מקומית שצופתה בסטוקו כיוון ששיש היה נדיר באזור זה של איטליה. היום לא נותר שריד מהסטוקו.
תמונה 6.9 מקדש הרה I (הבזיליקה) בפאסטום
על-פי חלוקת הנאוס שלו לשני אגפים באמצעות קולונדה ועל-פי האופי הכבד של העמודים אפשר להסיק כי היה זה מקדש דורי מוקדם. היחס בין גובה העמודים לרוחבם יוצר מראה גוצי ורחב, והכותרות נראות מעוכות תחת משקל האנטבלטורה. מראה מגושם ומסיבי זה אופייני למקדשים מהתקופה הארכאית. עם חלוף הזמן השתנו פרופורציות המקדשים. עמודיהם הפכו גבוהים ודקים יותר והמראה הכללי שלהם נעשה קל והרמוני יותר. האנטזיס, הקימור הקל בצורת העמוד, ניכר היטב במקדש הרה I ויוצר תחושה מסיבית של "שרירים" שהייתה קיימת כבר באדריכלות המצרית. תופעה זו תלך ותתעדן עד שתגיע לשיא עידונה בתקופה הקלאסית.
בית האוצר בסיפנוס
כבר בתקופה מוקדמת זו, לצד השימוש בעמודים בעלי מראה כבד וגס, אנו מוצאים עדות למבנה שבו נעשה שימוש בקריאטידות. מבנה זה הוא בית האוצר של בני האי סִיפנוֹס (Siphnos) (525 לפנה"ס בקירוב) שהוקם במתחם מקדש אפולו בדלפי על-ידי תושבי האי היווני סיפנוס. מהמבנה המקורי עצמו נותרו שרידים מועטים שעל-פיהם שוחזר. לבית האוצר שנבנה משיש מראה של מקדש קטן. בחזית המקדש ניצבות שתי קריאטידות ולצד כל אחת מהן אומנה פינתית. הקריאטידות הן מטיפוס פסלי קוֹרֶה (Kore, מילולית ביוונית: בתולה) שהיו מקובלים בפיסול בתקופה זו. הן ניצבות על פדסטלים (בסיסים גבוהים) וכותרות מפוארות מפרידות בין ראשיהן ובין האנטבלטורה שבאפריז שלה מתוארת מלחמת היוונים בטרויאנים (משמאל מוצגת ועידת האלים בזמן מלחמת טרויה). האנטבלטורה נראית כמשא כבד מדי על ראשיהן ועל גופן של הקריאטידות. בעיה זו תיפתר בתקופה הקלאסית בארכתאום שבאקרופוליס. בגמלון מתואר המאבק בין אפולו ובין הרקלס על הטריפוד של דלפי (מעמד תלת-רגלי שהוענק כפרס למנצח בתחרויות ספורט או תאטרון).
תמונה 6.10 בית אוצר הסיפנים במתחם מקדש אפולו בדלפי (שחזור), המוזיאון הארכאולוגי בדלפי.
מקדשים ומונומנטים בתקופה הקלאסית
מאז שנת 500 לפנה"ס בקירוב נעלמו המאפיינים הארכאים של המקדש הדורי. הבונים הגיעו לפרופורציות הרמוניות שבאו לידי ביטוי במקדש הפייסטוס באתונה (465 לפנה"ס), בפרתנון (448-432 לפנה"ס) ובפרופיליאה (437 לפנה"ס). כפי שהפַּסלים עברו מטמורפוזה ועברו ממראה כבד וגס למראה מעודן יותר, גם באדריכלות נעשו המבנים מעודנים יותר.
האקרופוליס באתונה
האקרופוליס באתונה מייצג את שיא השלמות בבנייה היוונית העתיקה. משמעות המילה "אקרופוליס" (acropolis, מילולית ביוונית: acro-גבוה, polis-עיר או עיר-מדינה) הוא "המקום הגבוה ביותר בעיר". האופי ההגנתי של האקרופוליס באתונה, שהוא אכן גבוה ונישא מעל סביבתו, הפך אותו למרכז התיישבות מאז תקופת הברונזה. זה היה מקום מושבם של מלכים ונסיכים במשך מאות שנים. כבר בתקופה המיקנית ניצב עליו מקדש שהוקף חומה מסיבית אשר חלקים ממנה שרדו עד ימינו. חומה זו נבנתה באבנים קיקלופיות בעלות צורה בלתי סדירה, שלא חוזקו במלט. על מדרונות האקרופוליס ובעמק שמתחתיו צמחה התיישבות שהתפתחה לעיר.
באמצע המאה החמישית לפנה"ס החלה בנייה של מקדשים באקרופוליס במקום המקדשים שנהרסו בפלישות הפרסים. אחרי תקופה רצופת מלחמות ומאבקים ניעורה שאיפה להרמוניה וליופי שהתבטאה ביצירות האמנות. האיש שתרם יותר מכול לביטוי שאיפה זו בתחום האדריכלות היה פֶּריקלֶס (Pericles) (495-429 לפנה"ס), המדינאי אשר ארגן את מבצעי הבנייה באקרופוליס. כדי לממן את בניית המקדשים הציע פריקלס להשתמש בכספי הליגה הדֶלית. האריסטוקרטים קבלו על שימוש מסוג זה בכספים שנועדו למלחמה, והתלוננו על שמצפים את העיר בזהב ומגזימים בקישוטה. הם השוו את העיר לאישה מופקרת, המוסיפה ללבושה אבנים יקרות, פסלים יקרים ומקדשים ששווים מיליונים. פריקלס דחה אמירות אלה בקובעו שיש די כספים למימון הצבא, כך שהעודף יוּצא על בניינים שיעניקו לאתונה כבוד נצחי וייצרו מקומות עבודה.
המקדשים באקרופוליס ערוכים על ציר מזרח-מערב. מהכניסה למתחם המקדשים במערב אפשר להבחין במקדש אתנה ניקה מצד דרום. ממזרח לו הפרתנון שמצפונו הארכתאום. אתר זה היווה מוקד לפסטיבל שנערך באתונה לכבוד האלה אתנה – האלה הפטרונית של אתונה והאלה הפטרונית של האריגה. בשנת 566 לפנה"ס החלה מסורת זו של פסטיבלים שכונו "פַּנאתֶנָאִים" (Panathenaic). מדי שנה, ביום שנחשב ליום הולדתה של אתנה, נערך פסטיבל שבו נערכו תחרויות מוסיקה ושירה ומרוץ סוסים. שיאו של הפסטיבל היה ביומו האחרון, אז היו אזרחי אתונה מתכנסים בכיכר השוק ונושאים בתהלוכה את הפֶּפְּלוֹס (Peplos), טוניקה שנרקמה על-ידי בתולות העיר אתונה למען האלה אתנה. תהלוכה זו הייתה גדולה וססגונית במיוחד פעם בארבע שנים.
בהיותו מרכז של טקסים פולחניים ופסטיבלים, וכמקום שבבנייתו הושקעו רוב המשאבים הכלכליים של העיר למען הקהילה, מעיד האקרופוליס על אופיו הדמוקרטי של השלטון. אופי דמוקרטי זה בא לידי ביטוי גם בארגון הגמיש של מערך המבנים באתר, אף שהוא גם תוצר של אילוצים כמו מבנה הקרקע והימצאותם של מקדשים קודמים. השוואת ארגון זה לסימטריה הקשוחה של מבנה פורום טריאנוס (ראו תמונה ____) ברומא, מוכיחה שאכן אופי השלטון מתבטא בארגון מערכי המבנים.
תמונה 6.11 האקרופוליס באתונה – תוכנית קרקע
המקדשים באקרופוליס היו הראשונים שנבנו בשיש ולא באבן גיר, שהייתה חומר הבנייה המקובל באותה תקופה. אתונה, למזלה, התברכה בהר פֶּנטֶליקוֹס (Pentelicos), שהיה מחצב שיש מקומי.
הביוגרף היווני פּלוּטַרכוּס (Plutarchus) (46-119 לספירה) כתב כ-500 שנה לאחר בניית האקרופוליס שהעבודות של פריקלס היו נערצות במיוחד, שלמרות בנייתן החפוזה יהיו יפות וישרדו לזמן ארוך. לדבריו יש בהן סוג של עוצמה ורעננות ששומרים עליהן מפגעי הזמן. האדריכל המודרניסטי אריך מנדלסון (Erich Mendelsohn) (1887-1953) התרשם באופן דומה כאשר ביקר באתונה. הוא התלהב והכריז שהפרתנון "מודרני", כיוון שאדריכלות טובה תמיד עומדת במבחן הזמן.
הפרופיליאה
הפרופיליאה (Propylaea, מילולית ביוונית: לפני השערים, Pro=לפני, pylaion=שער) השער המונומנטלי של האקרופוליס, היא השער שדרכו עברה התהלוכה הפנאתנאית בדרכה לפרתנון. בניית הפרופיליאה החלה בשנת 437 לפנה"ס, מיד לאחר השלמת בניית הפרתנון, ונמשכה חמש שנים. האדריכל היה מְנֶסִיקְלֶס (Mnesicles). שער זה היה גדול יותר מהשער שנהרס על-ידי הפרסים. הוא היה מורכב משלושה חלקים עיקריים שגרם מדרגות רחב הוביל אליהם: שער מרכזי ושני חדרים צדדיים, שלפני כל אחד מהם ניצב סטיו. השער המרכזי דמה בצורתו למקדש בעל שתי חזיתות, שבכל אחת מהן שישה עמודים שתמכו בגמלון. בין שני העמודים המרכזיים בשתי החזיתות ניצבו ארבעה זוגות עמודים שיצרו מעין מסדרון פתוח. כל המבנה הזה היה עשוי שיש לבן אשר היום נראה חום בעקבות תהליך חמצון ממושך. בבניית הפרופיליאה נעשה שימוש בטכניקה של חיזוקים מברזל כדי להבטיח את עמידות המבנה. תקרת השיש שמעליה מבנה הגמלון נתמכת על-ידי שורות של קורות הנשענות על ארכיטרבים יוניים.
6.12 הפרופיליאה
עמודי הפרופיליאה הם דוגמה לעמודים בסגנון הדורי הקלאסי בשיאו. בהשוואה לעמודי המקדשים בתקופה הארכאית, הם מעודנים יותר והפרופורציות שלהם הרמוניות. עם זאת, בפרופיליאה נשברים כללי הסדר הדורי המקובלים, שעל-פיהם המרחק בין העמודים קבוע. בין שני העמודים המרכזיים יצר האדריכל רווח גדול יותר מהרווח בין העמודים האחרים (שהוא בגודל של טריגליף ומטופה), כדי לאפשר כניסת מרכבות בתהלוכות חגיגיות.
חזיתה של הפרופיליאה סימטרית, אך חדריה הצדדיים אינם סימטריים. חדר אחד הוא חדר הצפון-מערבי או הפינאקוטקה (גלריה או מקום אחסון לתמונות) שצורתו ריבועית ולו אולם כניסה וחדר אחורי. החדר השני נמוך, פתוח למערב ומוביל למקדש אתנה ניקה. בחדרים אלה היו יכולים משתתפי התהלוכה הפנאתנאית לנוח על רקע יצירות אמנות אחרי הטיפוס לאקרופוליס ולפני עלייתם אל הבניינים המקודשים. נוסף למבנה השער ולשני האגפים שלצדו התכוון מנסיקלס לבנות שני חדרים נוספים מצפון-מזרח ומדרום-מזרח. הוא הספיק לעשות את עבודת ההכנה, אך תוכניות אלה לא הושלמו מעולם. הבעיות הפיננסיות שהתעוררו כתוצאה מהמלחמה הפלופונזית גרמו להפסקת הבנייה.
מקדש אתנה ניקה
מקדש אתנה נִיקֶה (nike, מילולית ביוונית: מנצחת) הוא מקדש קטן מטיפוס אמפי-פרוסטילוס בסגנון יוני. הוא בנוי משיש פנטלי. ממזרח וממערב לנאוס הריבועי שלו מבני סטיו שבכל אחד מהם ארבעה עמודים מונוליתיים שנישאים לגובה העולה על ארבעה מטרים. השטח הכולל של הסטילובט שלו 8.27 מ' 5.64 x מ'. אלתר שמעט שרד ממנו ניצב ממזרחו.
המקדש נבנה על-פי תוכנית של האדריכל קַאלִיקְרַאטֶס (Kalikrates) בשנים 427-424 לפנה"ס. מקדש אתנה ניקה יוצא דופן בכך שנבנה בשלמותו בסדר היוני. לפני בנייתו השתמשו בסדר היוני רק לעתים רחוקות, כמו למשל בבתי אוצרות בדלפי.
תמונה 6.13 מקדש אתנה ניקה
בצדו המזרחי של אפריז המקדש מוצגת אספת האלים, בשלושה הצדדים האחרים מוצגות סצנות של קרבות. חומת מגן משיש ועליה תבליטים שתיארו נצחונות nikae)) הגנה על קצה האקרופוליס, שם נבנה המקדש.
אפשר להתייחס לשימוש בסדר היוני במקדש אתנה ניקה בלב לבה של אתונה הדורית, כאל הצהרה פוליטית המבטאת שליטה של האתונאים בערים-מדינות היוניות באמצעות אימוץ מורשתן האסתטית.
המקדש שוחזר בשנות השלושים של המאה ה-19, לארח שנהרס כליל ב-1687 בזמן הכיבוש העותומני, אז השתמשו התורכים באבניו כדי לבנות מבצר צבאי לצד הפרופיליאה. בשנות השלושים של המאה העשרים נהרס המקדש בשנית כדי לפתור בעיות מבניות, ונבנה מחדש ב-1940. ב-1998 הועבר אפריז המקדש למוזיאון האקרופוליס, והמקדש עצמו נהרס שוב ונבנה מחדש כדי להחליף את רצפת הבטון שהתכלתה כתוצאה משחזורים קודמים.
הפרתנון
מכל המבנים באקרופוליס היה הפרתנון (Parthenon, מילולית ביוונית: בית הבתולה, parthenos- בתולה) (448-432 לפנה"ס) הראשון שנבנה והגדול ביותר. בבנייתו הוגשמה השאיפה להגיע לשיא של עוצמה, יופי, הרמוניה ועידון.
בוני הפרתנון היו האדריכלים איקטינוֹס (Iktinos) וקאליקראטס. פִידִיאַס (Phidias) (490-430 לפנה"ס בקירוב), חברו הטוב של פריקלס ואחד הפסלים הגדולים בכל הזמנים, היה למפקח על עבודות האמנות. ידוע שעיצב את פסל אתנה שהיה במקדש, אך לא ברור מה הייתה תרומתו לשאר חלקי המקדש. אמנים, חלקם עבדים, הובאו מאתונה ומחוצה לה, כדי להשתתף בבנייה.
הפרתנון הוקדש לאלה אתנה, פטרונית העיר אתונה וערים רבות אחרות, שעל-פי המיתולוגיה הייתה בתולה, חכמה, רבת-תושייה ואכזרית.
תמונה 6.14 הפרתנון, האקרופוליס באתונה.
תמונה 6.15 הפרתנון – תוכנית קרקע
הפרתנון שולט באקרופוליס במראהו רב-העוצמה. הוא נבנה על יסודות מקדש שנהרס על-ידי הפרסים, והוא מעט קצר ורחב יותר מקודמו. זהו מקדש דורי פריפטרלי עם מאפיינים יוניים אחדים. שילוב של אלמנטים דורים, שהיו מקובלים בבניית המקדשים ביוון-גופא ובקולוניות בדרום איטליה, עם אלמנטים יונים שהיו מקובלים באסיה הקטנה נועד לשקף את שלטונה הכלל-הלני של אתונה.
הפרתנון הוא המקדש היחיד כמעט שנבנה משיש פנטלי, פרט לחלקים שהיו בנויים בעץ, כמו הדלתות והמשקופים. הרעפים היו עשויים משיש ולא מחומר, אף שזה היה החומר המקובל בתקופה. בחזית הפרתנון ניצבים שמונה עמודים במקום השישה המקובלים, אך נשמר היחס ההרמוני בין מספר העמודים החזיתיים למספר העמודים הצדדיים ((X : 2X+1, ובכל צד שלו 17 עמודים (כולל העמוד הפינתי). בכל עמוד 20 חריצים. אבני הפרתנון הונחו זו על גבי זו ללא טיט; התופים הוצמדו זה לזה במרכזיהם, במיתרים ובאומים. אחרי שחוברו בקפידה ליטשו סתתים מומחים את העמודים.
בבניית הפרתנון הוקדשה תשומת לב מיוחדת לפרופורציות. היחס השולט במקדש הוא 9:4. זהו היחס בין האורך והרוחב של המקדש. רוחבו קטן מעט ממחצית אורכו (אורכו 69.5 מטר ורוחבו 30.9 מטר). זהו גם היחס שבין הרווח בין העמודים לגובה העמוד. דיוק כזה בתכנון הוא חסר תקדים. היחס בין קוטר העמודים הדורים החיצוניים (1.9 מטר) ובין גובהם (10.4 מטר) הוא 1:5.5 בקירוב. קוטר העמודים הפינתיים מעט גדול יותר כדי לאפשר את סיום האפריז בטריגליף, על-פי הכללים המקובלים.
תמונה 6.15 א הפרתנון – שחזור פסל אתנה
המקדש מחולק לפרונאוס, שבו שישה עמודים דורים, לנאוס ולאופיסתודומוס. הכניסה לנאוס הייתה מכיוון מזרח. בתוך הנאוס ניצב פסל קולוסלי (בגובה 12 מ' כולל הבסיס) של אתנה פרתנוס אשר לה הוקדש המקדש. את הפסל הזה שהיה אחד הפסלים הנערצים ביותר בעת העתיקה, פיסל פידיאס הנחשב לגדול הפסלים הקלאסיים. אזכורים רבים של הפֶסל מופיעים בכתבים מהעת העתיקה, ובהם כתבי פּליניוּס. גוף פסל אתנה שנתמך על-ידי קורות עץ היה עשוי עץ, מתכת וגבס וצופה זהב ושנהב. על-פי התיאורים החזיקה האלה פסל קטן של אלת ניצחון בידה הימנית, וחנית ארוכה נשענה על ידה השמאלית שאחזה במגן. כובעה עוטר בספינקס שלצדיו שני סוסים מכונפים.
פידיאס היה מעוניין בנאוס רחב במיוחד כדי לאפשר את הצגת הפסל הנהדר של אתנה, שעלותו הייתה כפולה כמעט מסכום העלות הכוללת של המקדש עצמו. במקום להציב עמודים משני עברי הנאוס בלבד, הציב פידיאס עמודים גם מאחורי הפסל וכך יצר צורת ח שבתוכה הציב את פסלו. עמודים דוריים אלה נבנו בשתי קומות. כך הפך הנאוס עצמו לגבוה מאוד, ואפשר היה להכניס לתוכו את הפסל הענק של אתנה. את עיצוב הנאוס הדורי השלים חדר אחורי קטן שכלל ארבעה עמודים יונים שניצבו במרכזו. עמודים אלה דקים וגבוהים יותר מהעמודים הדורים, ותופסים שטח קטן יותר. כאן נשמר כנראה אוצר הליגה הדלית. החוקרים סבורים שלא היו חלונות במקדש, לא בנאוס ולא בחדר הפנימי. אור יום חדר פנימה רק כאשר נפתחו הדלתות.
התאמות אופטיות המכונות "עידונים" הגיעו לשיא של אלגנטיות בפרתנון. הקווים האופקיים של הסטילובט ושל האנטבלטורה מקומרים מעט כלפי מעלה עד לנקודה במרכזם. יש הסבורים שקימור הסטילובט נועד להקל על ניקוז המים או להדגיש את מרכז המבנה. הקימור הזה נועד גם ליצור תיקון אופטי, אשר לולא יושם, הסטילובט היה נראה קעור במרכזו. העמודים נוטים מעט פנימה (חוקרים חישבו ומצאו שאם נמשיך את קו הציר של כל אחד מהעמודים, ייפגשו קווי ציר אלה קילומטר מעל המקדש). הרווח בין העמודים אינו אחיד, אלא הולך וצר לקראת פינות המקדש. קוטר העמודים אף הוא אינו אחיד: לעמודים הפינתיים קוטר גדול יותר מזה של העמודים האחרים. בעיצוב העמודים נעשה שימוש באנטזיס אך בצורה מעודנת. אם כן, באיברי הפרתנון אין כמעט קו מתאר ישר. הסטיות מהקו הישר קלות, כך שקשה להבחין בהן ממבט ראשון.
תמונה 6.16 העידונים בפרתנון מוצגים בצורה מוגזמת
הפרתנון היה צבוע ושולבו בו פסלים שהיוו חלק אינטגרלי מאדריכלות המקדש. אמנם כבר במקדשים המוקדמים היו פסלים, אך רק בחזיתות. הפרתנון הוא המקדש הראשון שכלל מטופות עם תבליטים אשר סבבו אותו לאורך כל היקפו. פידיאס היה אחראי על העיטורים הפיסוליים במקדש, אך לא ידוע אם נטל חלק בפיסולם.
לפרתנון תשעים ושתים מטופות מגולפות בחלקו החיצוני. המטופות בצדו המזרחי של המקדש מתארות את מלחמת האלים בענקים. בצד הצפוני מוצגת מלחמת טרויה, בצד המערבי המלחמה בין האתונאים והאמזונות, ובצד הדרומי מלחמת הלַפּיתים בקנטאורים. לפרתנון שני גמלונים. בגמלון המזרחי מוצגת לידת אתנה, ובמערבי התחרות בין אתנה לפוסיידון. הדמויות בגמלונים מייצגות את סגנונו של פידיאס. לא ידוע אם הייתה זו עבודתו אך אין ספק כי רוחו שורה עליה. פסלי הגמלונים נמצאים כיום במוזיאון הבריטי (British Museum) בלונדון ובמוזיאון האקרופוליס באתונה.
באפריז יוני מתוארת התהלוכה הפנאתנאית בתבליט נמוך מעל קירות הנאוס, לאורך הקירות החיצוניים של הנאוס שהם קירות פנימיים של המקדש. זוהי תופעה יוצאת דופן שאינה אופיינית למקדשים היווניים אשר בהם עיטורים אדריכליים הופיעו בחלקו החיצוני של המקדש. במערב האפריז נראית ההכנה לתהלוכה, ומעבר לפינה הצפון-מערבית נראית התהלוכה בעיצומה: מרכבות, בעלי-חיים שנועדו לשמש כקורבנות, דמויות נושאות סלים, ענפי זית, מגשים לעוגות, נגנים עם חלילים ולירות. בחזית המזרחית נראים שנים-עשר אלים יושבים – שישה מכל אחד מצדי הסצינה המרכזית, שבה נראות שתי נערות נושאות כיסאות מרופדים בכריות ומתכוננות להגיש אותם לאישה ולכוהן. זה האחרון מקבל מידי נערה פפלוס שנארג לכבוד האלה על-ידי נערות נבחרות.
במקדש ניצבו הפסלים גבוה, מתחת לתקרת הקולונדה החיצונית, כך שהיה קשה מאוד לראותם אף שנעשה ניסיון להבליט את הדמויות באמצעות שימוש בצבע. מטרתם הייתה כנראה לפאר את האלה, את העיר ואת הפסטיבל, יותר מאשר לזכות בהערכתה של העין האנושית.
במשך השנים עבר הפרתנון שינויים רבים: הוא היה מקדש יווני, כנסייה נוצרית ומסגד תורכי (שנבנה בתוך הנאוס). במאה השביעית ככל הנראה הפך הפרתנון לכנסייה שהוקדשה למריה, אם ישו. ב-1687 צרו הוונציאנים על האקרופוליס. הפצצותיהם הציתו את אבק השרפה ששמרו התורכים בפרתנון וגרמו לפיצוץ אדיר. כל מרכז הפרתנון נהרס, אך קצוותיו שרדו. המקדש שנשמר עד אז היטב הפך לחורבה. מאוחר יותר בנו התורכים מסגד בתוך הריסות הפרתנון. הלורד אלגין (Elgin), ששימש כשגריר הבריטי בתורכיה ב-1801, הסיר חלק מהפסלים ששרדו אחרי הפיצוץ בפרתנון (בהסכמת השלטון התורכי שלא התעניין כלל באוצרות האמנות), ומכר אותם למוזיאון הבריטי בלונדון, שם הם נמצאים עד היום.
עבודות השחזור בפרתנון החלו בשנות השלושים של המאה ה-19, כאשר היוונים השתלטו על המקום.
כיום נחשב הפרתנון לשיא ההישגים האדריכליים בכל הזמנים. הפרופורציות שלו מושלמות ומתקיים בו איזון מושלם בין אדריכלות לפיסול.
האֶרֶכְתֶאוּם
לא רחוק מהפרתנון, בחלקו הצפוני של האקרופוליס, נמצא הארכתאום(Erechteum), שבנייתו נמשכה בין השנים 421-406 לפנה"ס ולא הושלמה מעולם. מקדש זה נבנה כדי להנציח אירוע אגדי בעל משמעות היסטורית לאתונה – התחרות בין אתנה לפוסיידון, אשר הייתה אמורה להכריע מי מהם יהיה פטרון העיר אתונה. על-פי פּאוּזאניאס Pausanias)), הגאוגרף וההיסטוריון היווני בן המאה השנייה לספירה, עמד הארכתאום במקום שבו נערכה על-פי המסורת התחרות המתוארת בגמלון המערבי של הפרתנון. הארכתאום מוקדש לאתנה, לפוסיידון ולארכתאוס, המלך המיתולוגי של אתונה שעל שמו נקרא המקדש.
סֶרקוֹפּס (Cecrops), מייסדה האגדי של אתונה שנולד מהאדמה והיה חציו אדם חציו נחש, היה זה אשר הכריע לטובת אתנה בתחרות. האתונאים האמינו שמתחת ליסודות המקדש חי נחש המייצג את רוחו, ושבריאותו הטובה הכרחית לבטחונה של העיר. כוהנות של אתנה פוליאס (אתנה כמגנת העיר), האכילו את הנחש בעוגות דבש, ואם סירב לאכול, היה זה אות מבשר רעות.
על-פי המסורת האתונאית נמצאו בארכתאום חלק מהשרידים הקדושים ביותר בעיני האתונאים: עץ הזית שנשתל על-ידי אתנה לאחר שגברה על פוסיידון בתחרות ומוקם ממערב למבנה המקדש, תבליט של פּאלאס (Pallas), בת האל טריטוֹן (Triton), אשר באמצעותו הגנה אתנה על האתונאים, עקבות הקלשון של פוסיידון, מעיין מי המלח שנוצר לאחר שפוסיידון הכה באמצעותו בקרקע וקֶבֶר סקרופס.
6.17 הארכתאום
מקדש הארכתאום נבנה משיש פנטלי ומאבן כהה מאלאוסיס ששמשה בעיצוב האפריז. למקדש תוכנית אסימטרית במפלסים שונים כתוצאה ממהצורך לאחד מבנים שונים על קרקע לא מישורית. אפשר להבחין בו בשלושה אגפים כמעט נפרדים: אגף מזרחי, אגף צפוני ואגף דרומי. נראה שהיה אגף נוסף במערב. לכל אחד מאגפים אלה גג נפרד. באגף המזרחי נמצא הנאוס של האלה אתנה אליו מגיעים דרך חזית מונומנטלית הכוללת שישה עמודים יונים שגובהם כשישה וחצי מטרים. בנאוס של אתנה מוקם פסל האלה שהואר יום ולילה במנורה משוכללת שהומצאה על-ידי קאלימאכוס, אשר לו מייחסים את המצאת הכותרת הקורינתית. אל האגף הצפוני נכנסים דרך אכסדרה שבחזיתה ארבעה עמודים יונים, ובכל אחד מצדדיה שני עמודים (כולל העמודים הפינתיים). בחלקו המערבי של הבניין – באגף הצפוני ובאגף הדרומי שלו – היו מזבחות שהוקדשו לפוסיידון, לארכתאוס ולגיבור האתונאי בּוּטֶס (Butes). את האגף הדרומי קידמה אכסדרת קריאטידות שנישאה מעל קבר סרקרופס. המקדש כולו בנוי על מדרון כך שצדו המערבי והצפוני נמוך בשלושה מטרים בקירוב מצדו הדרומי והמזרחי. במקמו קריאטידות במקום עמודים באכסדרה הדרומית – שש נערות נושאות על ראשיהן כותרות דוריות ותומכות בתקרה בגאווה רבה – יצר האדריכל חידוש יוצא מהכלל. הפפלוס שאותו לובשות הנערות הוא הלבוש האופייני לבנות אתונה באותה תקופה.
יש הרואים בקריאטידות שבארכתאום הד לתהלוכה הפנאתנאית שנעה מהפרופילאה לעבר הארכתאום. כולן, חוץ מאחת, עשויות שיש. הקריאטידה השנייה ממערב היא העתק של המקור שהועבר על-ידי הלורד אלגין ב-1801 ללונדון. הנערות שונות זו מזו. המראה החינני שלהן מאזן את החומרה הניכרת בעמודים הדורים בפרתנון. בארכתאום נפתרה הבעיה שהופיעה בבית האוצר סיפנוס, שם נראית האנטבלטורה כבדה מדי מעל ראשי הדמויות הנשיות עקב פרופורציות לא הרמוניות. בארכתאום, לעומת זאת, הפרופורציות הרמוניות ונראה שיש התאמה מושלמת בין גודל הדמויות ובין האנטבלטורה שהן נושאות. קפלי הבגד הישרים של הקריאטידות מזכירים את החריצים הישרים של העמודים.
6.18 הקריאטידות בארכתאום
הארכתאום נבנה כולו בשיש פנטלי, אך האפריזים שלו עוצבו באבן גיר שחורה מאלאוסיס (Eleusis), שאליה הוצמדו בפינים ממתכת תבליטים משיש לבן. עמודי המקדש והקירות הסמוכים לפתחי החלונות (שמוקמו בצד המערבי של המקדש) והדלתות, היו מעוטרים בפאר רב. הם נצבעו, צופו זהב והודגשו בברונזה מוזהבת. בין כותרות העמודים אפשר להבחין בדגמי ביצה וראש חץ. תקרות האכסדרות עוטרו בקסטונים.
במורכבותו היונית ובפארו מאזן הארכתאום את הפשטות והמונומנטליות הדורית של הפרתנון. צורתו הלא רגילה היא תופעה נדירה באדריכלות היוונית. ייתכן שהייתה זו תוצאה של רצון לסיים מהר את העבודה מסיבות פוליטיות ופיננסיות שנבעו מהמלחמה הפלופונזית הממושכת.
מקדשים עגולים
מבני תוֹלוֹס (tholos) הם מבנים בעלי תוכנית קרקע עגולה. מבנים אלה באופן כללי לא היו נפוצים באדריכלות היוונית אשר הקו העגול היה מנוגד לבניינים המסורתיים המלבניים שאפיינו אותה. הנאוס המלבני המוקף עמודים הפך במבנים מסוג זה לחדר עגול מוקף עמודים.
בניית מקדשי ( אשר אין ודאות לגבי היותם מקדשים) תולוס יווניים על פני הקרקע החלה במחצית הראשונה של המאה הרביעית לפנה"ס. דוגמה מובהקת של מקדש עגול היא התולוס בדלפי, אשר נבנה בין השנים 380-390 לפנה"ס כחלק ממערך המבנים של מקדש אתנה פּֽרוֹנוֹיָה (Athena Pronoia; מילולית: אתנה של ראיית הנולד). האדריכל היה כנראה תאודורוס מפוֹקָיָה (Theodoros of Phocaea).
התולוס אשר בכתבים אין כל רמז לייעודו המקורי (אך סבורים ששימש כמקדש), נבנה ברובו שיש. קוטרו החיצוני 15 מטרים בקירוב, קוטר הסלה שלו 8.5 מטרים בקירוב וגובהו 13.5 מטרים. על הסטילובט שאליו מובילות שלוש מדרגות, ניצבת טבעת חיצונית של עשרים עמודים דורים המקיפה את הנאוס. עמודים אלה תמכו באנטבלטורה ובגג הנמוך המקיף את הכיפה. ארבעים המטופות שבאנטבלטורה החיצונית עוטרו בתבליטים המתארים את קרב האמזונות והקנטאורים. אל קיר הסלה העגול הפנימי הוצמדו חצאי עמודים קורינתיים (כנראה עשרה) שתמכו בקורות שנשאו מעליהן גג עץ.
מעל הנאוס הייתה כיפה בצורת חרוט ומעל הקולונדה היה גג נמוך יותר שסבב את הכיפה. היו מקדשים עגולים שהקדימו את התולוס בדלפי, אך כאן מלווה לראשונה הסדר הדורי של הקולונדה החיצונית בסדר קורינתי הצמוד לקיר הפנימי.
תמונה 6.19 התולוס בדלפי
שלושה מהעמודים החיצוניים והאנטבלטורה שבה הם תומכים שוחזרו בשנת 1938. בהשראת תוכניות המקדשים של תאודורוס מפוקיה נבנו מקדשי תולוס רבים ובהם מקדש התולוס באפּידאורוס (Epidausus) שאותו תכנן כנראה פּוֹליקלייטוּס (Polycleitus) הצעיר. התולוס באפידאורוס אשר נבנה בין השנים 338-365 לפנה"ס, שימש כנראה לפולחן אסקלפיוס ( (Aesclepius, רופא בן תמותה שאחרי מותו זאוס הפך אותו לאל, והוא היה לאל הרפואה. יש חוקרים הסבורים שבתולוס גידלו נחשים קדושים שהיוו חלק מפולחן הריפוי של אסקלפיוס.
למקדש מבנה תת-קרקעי עם קירות טבעתיים שהיו בהם פתחים שניתן היה לסגור אותם. כדי להגיע לפתחים אלה היה צורך לנוע סביב הקירות הטבעתיים. במרכז הטבעת הפנימית היה בור עם מדרגות עץ, שניתן היה לרדת אליו ממרכז המבנה.
רצפת החלק הפנימי של התולוס עוצבה בדגמים מעוינים בשחור ובלבן שבמרכזם עיגול אבן לבן הניתן להסרה, שכיסה את הפתח הנסתר. עיצוב זה מזכיר את עושר העיטורים בארכתאום שרוצף בשיש בשחור-לבן. הכותרות הקורינתיות המפוארות, האנטבלטורה המעוטרת והתקרה המהודרת בקסטונים המקושטים ברוזטות (רוזטה – דגם בצורת ורד), אף הם מזכירים את עיטורי הארכתאום.
ג'.ג'. פוליט (Pollitt .J.J.), חוקר התרבות היוונית העתיקה בן זמננו, סבור בניגוד לחוקרים אחרים המציגים את מבני התולוס כמקדשים שהפונקציה של מבני התולוס אינה ברורה. לדעתו, העובדה שבמבנה תולוס שנבנה למען פיליפ מלך מוקדון באולימפיה (שבנייתו החלה ב-339 לפנה"ס והסתיימה בתקופת אלכסנדר הגדול) ניצבו פסלי משפחתו, מעידה אולי שגם מבני התולוס האחרים היוו חלק מפולחן האדרת המת הגיבור. הוא אף מעלה את ההשערה שמבני תולוס אלה מתקשרים למבני התולוס במיקנה.
מקדשים ומונומנטים בתקופה ההלניסטית
אופייה הקוסמופוליטי של האימפריה ההלניסטית השפיע במידה רבה על אופי האדריכלות שלה. כבר לפני תקופת אלכסנדר הגדול, עבר מרכז פעילות הבנייה מאתונה לאסיה הקטנה, שם נבנה מחדש אחד מפלאי העולם העתיק – המקדש באפזוס (שנשרף מאז) בתכנון דֶיינוֹקְרָאטֶס (Deinocrates), האדריכל של אלכסנדר הגדול.
ההשפעות האסיאתיות ועידוד האינדבידואליזם שאפיין את התקופה ההלניסטית הביאו לשבירת המוסכמות של האדריכלות והאמנות היוונית הקלאסית.
עידוד האינדבידואליזם בתקופה ההלניסטית הביא להתעניינות ברגשות ובביטוים האמנותי. בפיסול התבטא הדבר בהצגת רגשות קיצוניים כמו סבל, שמחה ועליצות. באדריכלות ניתן לכך ביטוי במבנים מונומנטליים שלא התבססו בהכרח על פרופורציות אנושיות, בעיצוב נטול כללים מכתבים (כמו מספר עמודים, יחס בין אורך לרוחב, יחס בין בסיס העמוד לגובהו וכדומה) ובמבנים ששולבו בהם פסלים המבטאים רגשות קיצוניים.
האופי הקוסמופוליטי השפיע על האדריכלות ההלניסטית, והיא משלבת בתוכה אלמנטים אדריכליים מתרבויות שונות. אלמנטים מהודרים ומורכבים חדרו אליה בהשפעת תרבויות אסיה.
מונומנטים הנחשבים למייצגי האדריכלות ההלניסטית הם: המונומנט של ליזיקרטס, המאוזוליאום בהליקרנסוס ומקדש זאוס בפרגמון.
המונומנט של לִיזיקרָטֶס (Lysicrates) ביוון העתיקה, עד תקופת המלחמות הפלופונזיות, היה נהוג שאדם עשיר מארגון מקהלה, משלם את שכרה בתקופת החזרות ומממן את הכלים שנועדו להופעותיה. פעילות זו נחשבה כליטורגיה או כשירות למען הציבור. מממן כזה כונה קוֹרֶגוּס (Choregus). כאשר ניצחה המקהלה של הקורגוס בתחרויות הוא בנה לעתים מונומנט בצורת מקדש לזכר הניצחון, ברחוב מסוים שבו נהגו לבנות מונומנטים מסוג זה. אחד המונומנטים האלה נבנה על-ידי הקורגוס ליזיקרטס בשנת 334 לפנה"ס באתונה.
6.20 מונומנט ליזיקרטס
מונומנט זה אשר שרד עד ימינו מוכר בשם מונומנט ליזיקרטס. הוא מציג את השלב האחרון בהתפתחות אדריכלות יוון העתיקה, ערב ניצחון המוקדונים בהנהגת פיליפוס ובנו אלכסנדר הגדול. המבנה נראה כשולחן מנחות עצום מברונזה בצורת גליל הנישא על בסיס הדומה בצורתו לקובייה. גג המבנה עשוי גוש שיש אחד. על קירות הגליל פילאסטרים קורינתים. זו הפעם הראשונה שבה נבנה סדר קורינתי בחלקו החיצוני של מבנה. עד אז היה הנוהג להשתמש בעמודים קורינתים בחלק הפנימי של הבניין בלבד. עם זאת, האלמנטים הארכיטקטוניים המעטרים את המונומנט אינם פונקציונלים אלא דקורטיבים בלבד. מבנה קטן ואלגנטי זה עורר התלהבות רבה במאה ה-18.
המאוזוליאום בהָליקַרנָסוֹס (Halicannassos)
הנטייה למונומנטליות על-אנושית ולאורנמנטיקה שאפיינה את האדריכלות ההלניסטית הגיעה לשיאה במאוזוליאום בהליקרנסוס (335-330 לפנה"ס), שנחשב לאחד משבעת פלאי העולם העתיק. מתכנניו היו סטירוּס(Satyrus) ופּיתיוּס (Pythius). זהו מבנה קבורה שהוקדש למלך מאוּזוֹלוּס Mausolus)) מקאריה, ומאז הפכה המילה מאוזוליאום למילה נרדפת למבנה קבורה. עבודת הפיסול במאוזוליאום הייתה רבה מעבודת האדריכלות. בנייתו החלה כנראה לפני מות מאוזולוס (בשנת 353 לפנה"ס), אך נמשכה לאחר מותו על-ידי אשתו ואחותו אַרתֶמיזיה (Artemisia). למבנה שלושה חלקים שונים או שלוש קומות בגובה של כ-14 מטר כל אחת. קומת הקרקע שימשה כבסיס או כפודיום. מעליה ניצב פריסטייל יווני ומעל הפריסטייל פירמידה. מעל כל אלה, ניצבה קבוצה פיסולית משיש – קוואדְריגָה (Quadriga), מרכבה רתומה לארבעה סוסים, שהכילה דמויות קולוסליות, ובהן כנראה גם מאוזולוס.
6.21 שחזור המאוזוליאום בהליקרנסוס
פליניוס כתב בספרו "היסטוריה נטורליס" שהמאוזוליאום מוקף קולונדה בת 36 עמודים. על-פיו, הגג הפירמידלי שמעל הקולונדה היה מורכב מ-24 מדרגות שהובילו אל הקוואדריגה.
אופיה הקוסמופוליטי של האדריכלות ההליניסטית מתבטא במאוזוליאום זה בשילוב הסגנונות השונים: מקורה של פירמידת המדרגות בזיקורת ששימש כמקדש במסופוטמיה ובמבני קבורה במצרים העתיקה, ואילו הקולונדה היא ממאפייניה המובהקים של אדריכלות יוון.
מהמאה ה-12 החל המאוזוליאום בהליקרנסוס להתפורר, ולבסוף השתמשו בו אבירי יוחנן הקדוש כמחצבה, כדי לבנות את טירתם.
מקדש זאוס בפֶּרגָמוֹן (Pergamon) בנייה מונומנטלית בעלת אופי תאטרלי המשולבת בפיסול אקספרסיבי נראית במקדש זאוס בפרגמון משנת 180 לפנה"ס בקירוב. המקדש נבנה על-ידי בנו וממשיכו של אטאלוס (Attalus) הראשון (מלך בין השנים 241-197 לפנה"ס) על גבעה מעל העיר, לזכר נצחונות אביו. את שחזור המקדש אפשר לראות במוזיאון פרגמון בברלין. זהו מבנה סימטרי מרשים אשר גרם מדרגות מונומנטלי מהווה בו ציר מרכזי.
המקדש נישא על פודיום נמוך שמדרגות אחדות מקיפות אותו מכל צדדיו. בחלק החיצוני של הבניין, לאורך קומת הקרקע, מתמשך אפריז באורך שלכ-130 מטר המציג את מלחמת האלים בענקים. גובה האפריז המפוסל הוא 2.25 מטר. הדמויות הענקיות מגולפות בתבליט גבוה. מלחמת האלים בענקים הייתה נושא מסורתי שנראה כבר בפרתנון ובבית האוצר בסיפנוס. כאן קיבל הנושא משמעות חדשה שביטאה את נצחונות אטאלוס הראשון. מעל הפריז נישאת קולונדה יונית.
6.22 שחזור מקדש זיאוס בפרגמון ותוכנית הקרקע שלו
שלא כמו בפרתנון, למקדש זה יש שדרת עמודים מרכזית ארוכה ושדרות עמודים קצרות המאונכות לה בקצותיה, וחובקות את הנכנס למבנה. ההבדל בין מבנה זה, המזמין את המבקר להיכנס אליו, ובין הפרתנון, שבו מהווה הקולונדה חיץ בין המקדש ובין האדם המתקרב אליו החוסמת את הגישה אליו, בולט. הניסיון ליצור קרבה בין המאמינים לבין מקדש זאוס בפרגמון באה לידי ביטוי גם בפסלים הממוקמים קרוב לקרקע, ויוצרים קשר ישיר בין המאמינים ובין האלים המוצגים בהם.
מבני ציבור
בהקדישם תשומת לב רבה לחללים העירוניים שילבו בהם האדריכלים ביוון העתיקה מבני ציבור כגון גימנסיום, פָּלַסְטְרָה (Palaestra), סטאדיום (Stadium), מזרקה ותאטרון.
הגימנסיום היה איצטדיון ספורט. שטחים מיוחדים הוקצו לנערים ולגברים צעירים, שם היו יכולים לרוץ, לרכוב, להתאגרף, להיאבק, לזרוק דיסקוס ולשחק במשחקי כדור. זה היה מרכז חיי החברה, בדומה לאָגוֹרָה (כיכר השוק) ולסטווים (שדרות עמודים מקורות). סביב שטחי הגימנסיום נבנו מרחצאות, חדרי הלבשה, חדרי אחסון, חדרי לימודים וכדומה. לכל עיר יוונית היה גימנסיום משלה; בלעדיו לא הייתה העיר שלמה. בערים הגדולות היו שני גימנסיה (Gymnasia היא רבים של Gymnasium) או יותר. הקשר של הגימנסיום לדת התבטא בחיבורו למקדש של אל מסוים או לגיבור מקומי. היו אלה הרמס והרקלס שנקשרו במיוחד לגימנסיה. לעתים קרובות השאילו האל או הגיבור המקומי את שמם לגימנסיום. המיקום המועדף להקמת מבנה מסוג זה היה קצה העיר או הפרברים שבהם היו מרחבים פתוחים, אך היו גם גימנסיה שמוקמו במבנים סגורים בלב העיר, כמו בערים סִיקְיוֹן (Sicion) ואֶלִיס (Elis). בתקופות מאוחרות יותר הייתה תופעה זו שכיחה יותר.
הפלסטרה (בית הספר לאגרוף) היוותה לעתים חלק מהגימנסיום ולעתים שכנה במקום נפרד. במקום למדו הצעירים היאבקות בהדרכת מורה. היה מספר רב של בתי ספר מסוג זה באתונה.
הפלסטרה נבנתה בדרך כלל על-פי תוכנית סטנדרטית. היא הכילה חצר מלבנית המוקפת קולונדות שהיוו חלק ממבני פורטיקו עם חדרים צמודים ששימשו לרחצה, למשחקי כדור, לאחסון הבגדים ולמפגשים חברתיים. מבני הפורטיקו בצִדה הצפוני של הפלסטרה היו עמוקים פי שניים ממבני הפורטיקו האחרים, כדי להגן מפני פגעי מזג האוויר. החדרים בצד זה של הפלסטרה שימשו לפעילויות של צעירים ונחלקו לחדרי אימונים ולחדרים שבהם התרחצו והתמרחו בפודרה ובשמנים. לאורך צדי הפלסטרה האחרים היו אולמות גדולים ששימשו למפגשים אינטלקטואליים.
הגימנסיה היו בדרך כלל קרובים מאוד לסטאדיום – מסלול לתחרויות ריצה באורך 600 רגל (יחידת האורך היוונית העתיקה. 600 רגל הם 182 מטר לערך). זכייה בתחרות ריצה נחשבה לכבוד גדול. בסטאדיום שעוצב לצורך התחרות סומן מסלול ישר וצר, וצופים ישבו משני צדדיו. בקצה אחד של המסלול היה בדרך כלל שטח בצורת חצי עיגול שנועד להיאבקות ולמקום מושבם של שופטי התחרות. בפיאצה נבונה שברומא נותרה עד היום צורת הסטאדיום שהוקם על-ידי הקיסר הרומי דומיטיאנוס (שלט בין השנים 81-96 לספירה).
מזרקות
מבנה ציבורי נוסף שהיה חיוני בערי יוון העתיקה הוא מבנה המזרקה. הגאוגרף היווני פאוזניאס, שחי במאה השנייה לספירה, גילה עניין מיוחד במבנים אלה. סיקרנו אותו צורתם האדריכלית, איכות המים וכמותם. כבר בתקופה הארכאית נבנו בתי מזרקה מפוארים. מזרקה ציבורית גדולה כונתה נִימְפֶּאוּם (Nymphaeum). השליטים במאות השביעית והשישית לפנה"ס אהבו מזרקות במיוחד. ציורי כדים, רובם מהמאה השישית לפנה"ס, מציגים לעתים בתי מזרקות. סילוני מים שזרמו מחזית המבנה אפשרו לאנשים למלא את כדיהם. הצורה השכיחה ביותר שעיטרה את פתחי סילוני המים הייתה ראש אריה עשוי אבן או – לעתים רחוקות יותר – ברונזה. בחלק מהמזרקות מופיע גוף אריה מלא. צורות אחרות היו נדירות. לצד מזרקות מעוטרות אלה היו גם מזרקות פשוטות בצורת צינורות. המבנה שבו נמצאה המזרקה עוצב בסגנון פשוט ומאופק לנוחיות המשתמשים. בערים הגרקו-רומיות, כמו פומפיי והרקולנאום, אנו מוצאים מזרקות קטנות פרטיות המבשרות בעיצובן את מזרקות הגנים.
6.23 מזרקה על כד מהמאה השישית לפנה"ס, המוזיאון הבריטי, לונדון
הנדסת המים היוונית הייתה מתוחכמת דיה כדי להבטיח הספקת מים וניקוזם, דבר שהביא לפריחתה של העיר. בניגוד לדעה הרווחת הכירו היוונים את טכניקת הזרמת המים באקוודוקטים. לשם כך השתמשו בצינורות טרה קוטה תת-קרקעיים, שהעבירו מים לעיר ומילאו את מכלי המים שניצבו מעל פני הקרקע. מהמכלים הועברו המים למזרקות קטנות שנמצאו במקומות מרכזיים בעיר. מערכת המים המפותחת ביותר בתקופה שקדמה לתקופה הרומית הייתה בעיר פרגמון שבאסיה הקטנה.
התאטרון היווני
הדרמה היוונית הייתה קרובה מאוד בראשיתה לפולחן דתי כיוון שהיוותה חלק מטקס דתי לכבוד אל היין דיוניסוס. טקס זה כלל שירה וריקוד לכבוד האל ונערך סביב מזבחו. המקום שבו נערכו ההופעות נקרא תאטרון (theatron, מילולית ביוונית: מקום לראות).
התאטרון היווני היה מבנה בלתי מקורה, גדול מעט מחצי עיגול. מצדו האחד נמצאו מקומות ישיבה אשר נבנו בדרך כלל על שיפוע גבעה, ומצדו השני אורקסטרה (orchestra, מילולית ביוונית: מקום לריקוד) – המקום בו שרה ורקדה המקהלה שהיוותה אלמנט מרכזי בדרמה הקלאסית. עם השנים הוצגו מחזות בהשתתפות שחקנים, שינוי שדרש הקמת מבנה שממנו נכנסו השחקנים לבמה ובו החליפו את תלבושותיהם. מבנה זה כונה ביוונית "סִקִינִי" (scaeni) וממנו נגזרה המילה "סצינה" בשפתנו. המקהלה נשארה בתחום האורקסטרה, והשחקנים עברו אל השטח שלפני הסקיני. קיר הסקיני שימש להם כתפאורה.
בתחילה הייתה לסקיני במה נמוכה. בתאטראות מאוחרים יותר, היה מבנה במה מסיבי וגבוה יותר, אך התפיסה המקורית נשמרה: פשטות, אלגנטיות ואקוסטיקה מצוינת.
כמו למקדש היווני גם לתאטרון מראה מרשים, בזכותו הוא נחשב לאחד החידושים החשובים בתולדות האדריכלות. מבנה התאטרון היווני היה יוצא דופן באדריכלות היוונית שהיא בעיקרה אדריכלות מעטפת ולא אדריכלות של חלל. התאטרון מציע חלל פנימי ללא מעטפת חיצונית בנויה. האודיטוריום הוא חלק מהנוף המשתלב בו ויוצר אפקט אסתטי.
בניגוד לזיקורת במסופוטמיה ולפירמידת המדרגות במצרים שבהן המבט מכוון כלפי מעלה אל המקום המקודש, בתאטרון הכיוון הפוך – המבט מכוון למטה, אל הסצנות הדתיות המוצגות על הבמה.
בתאטראות הראשונים הוצגו המחזות לפני סקיני מעץ, והקהל ישב על מדרגות עץ, על אבנים או על עפר מהודק. תאטראות מפוארים שבהם נבנו המושבים והסקיני משיש החלו להופיע מהמאה החמישית לפנה"ס.
מתאטרון דיוניסוס שנבנה במאה החמישית לפנה"ס לא נותר זכר. צורתו הייתה כנראה פשוטה: שורות אחדות של מושבים מעץ ומאבן. בשנת 330 לפנה"ס נבנה התאטרון מחדש על-ידי ליקוּרגוֹס (Lycurgos) ונבנה שוב אחרי שנהרס במאה הראשונה. תאטרון דיוניסוס מהמאה הרביעית לפנה"ס שימש כאבטיפוס לתאטראות היווניים. תאטרון זה נועד לקהל של 30,000 איש. הבמה הייתה צרה, אך הספיקה למספרם המוגבל של השחקנים. לפני הבמה הייתה אורקסטרה שעליה ניצבה המקהלה. המושבים הקדמיים היו כיסאות מרהיבים משיש ששימשו את הכוהנים.
בבוקר הוצגו טרגדיות, ואילו אחר-הצהריים הוצגו קומדיות. כותבי המחזות לא חששו לשבץ בהצגות את דמויות גדולי הדור. הם לא פסחו על פריקלס, על פילוסופים כסוקרטס ועל סופרים כאוריפידס. שופטים חילקו פרסים למחברי הקומדיות והטרגדיות.
היה תאטרון אֶפִידָאוּרוּס (Epidaurus), שנבנה במחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס על-ידי פוליקלייטוס הצעיר, הוא תאטרון מפואר משיש שנשמר היטב. בבחינה עכשווית הוא מתגלה כמושלם מבחינה אקוסטית. כבר במאה הרביעית לפנה"ס, וייתכן שאף מוקדם יותר, הייתה התייחסות לנושא האקוסטיקה, ונעשה שימוש במכשירים שונים להגברת הקול. תאטרון מסוגו של תאטרון אפידאורוס שימש מודל לחיקוי, במיוחד באסיה הקטנה, במשך התקופה ההלניסטית.
6.24א תאטרון אפידאורוס
6.24ב תוכנית הקרקע של תאטרון אפידאורוס.
בתי המגורים
בית המגורים היווני, בניגוד למקדש היווני, פנה פנימה: רוב חדריו נפתחו אל חצר פנימית שבתוכה גן. כל בית התכנס בתוך עצמו. הכניסה לבית לא הובלטה והחלונות מוקמו גבוה בדרך כלל. דלת הכניסה מוקמה לעתים באותו מישור של חזית הבית ולעתים במישור נסוג מעט. לפני הדלת נמצא לעתים קרובות מזבח שהוקדש לאפולו, אשר היה בין השאר גם אל הרחובות.
בתוך הבית, משני צדי חדר הכניסה, היו חדר השוער וחדרים אחרים שנועדו לענייני עבודה. חדר הכניסה הוביל אל החצר הפתוחה שהייתה מוקפת עמודים משלושת עבריה ומקורה בגג שנבנה בשיפוע כדי להקל על איסוף מי גשם. בחצר עמד מכל מים שנועד לרחיצת ידיים, פנים וכלים. במרכז חצר זו היה מזבח שהוקדש לזאוס הֶרְקֶיוס, האל הפטרון של חיי הבית. לצד החצר, מול הכניסה, עמדו זוג פילאסטרים שניצבו במרחק-מה זה מזה וציינו את הכניסה לחדר האוכל. כאן נפגשה המשפחה לארוחות משותפות ולהקרבת קורבנות. כאן גם ניצב כנראה האח שהיה גם המקום המקודש לאלה הסטיה. מצדו האחד של חדר האוכל היה חדר השינה של בעל הבית ואשתו, ומצדו השני היה כנראה חדר השינה של הבנות, שהיווה חלק מהגִינֶקוֹנִיטִיס (Gynaeconitis), החלק הפנימי של הבית שהיה מוקד פעילותן של הנשים, ומוקם בקומה העליונה אם הייתה כזו. חדרים אחרים שמוקמו סביב החצר היו חדרי אוכל וחדרי שינה, חדרי אחסון ותאים לעבדים, ששוכנו לעתים בקומה העליונה. אור ואוויר חדרו לחדרים דרך החצר. גג הבית היה בדרך כלל שטוח.
בבתי העשירים היו שתי חצרות פנימיות הערוכות בזו אחר זו וביניהן חדר האוכל. החצר הסמוכה לכניסה והחדרים סביבה היוו את מתחם האנדרוניטיס ואילו החצר הפנימית והחדרים סביבה היוו את מתחם הגינקוניטיס. החלוקה הזו למתחמים נפרדים לגברים ולנשים, נועדה לשמור על צניעותה ועל נאמנותה של האישה. באנדרוניטיס היה בעל הבית מקבל אורחים. כאן עבדו המשרתים והמשרתות, אך אלה האחרונות נדרשו לצאת מתחום זה של הבית ברגע שנכנס אורח ממין זכר. כיוון שנאסר על נשים לקחת חלק בפעילות ציבורית היה הגינקוניטיס מתחם השמור להן בלבד, שלגברים נאסרה הכניסה אליו, אלא אם היו בני משפחה קרובים. כניסה של גבר זר למתחם, אף אם היה חבר קרוב של בני המשפחה, נחשבה לעברה שעונש צפוי עליה.
הבית היווני לא היה נוח למגורים. לא הייתה בו ארובת עשן, לכן עשן המטבח היה מתפשט במטבח ויוצא מהדלת. בחורף סבלו הדיירים מרוחות פרצים כיוון שהיו פתחים רבים ללא דלתות. בבתים רבים לא היו צינורות ביוב או תנאים סניטריים. מים הובאו מבאר סמוכה. הרצפות נבנו מחומר פשוט ששובץ אבנים קטנות, והסיוד נעשה בצבעי מים. מי הגשם היו שוטפים את הטיח וחושפים את לבני החומר. פשטות הבנייה עמדה בניגוד בולט לריהוט שעוצב בידי אמנים מוכשרים.
הקמתה מחדש של אתונה אחרי ההרס שזרעו הפרסים לא הביאה לבניית בתים מרווחים יותר. אפילו בתי העשירים היו פשוטים ונבנו מקירות חלקים מלבנים מיובשות בשמש; רק לעתים רחוקות נבנו משברי אבנים. היה נדיר למצוא חלונות בבתים, שלא כללו פתחים מלבד הדלת. בבתים דו-קומתיים היו לעתים חלונות בקומה העליונה.
בתקופה ההלניסטית היו הבתים הפרטיים גדולים ומקושטים יותר. הקירות הפנימיים קושטו בפסיפסים ובציורי קיר, והחל שימוש בחלונות מחומרים שונים: בד משומן, עור כבשים, מיקה, קרן, גבס דק וזכוכית. עם זאת, אוצר המילים האדריכלי של בתים אלה נותר זהה במהותו לזה של הבתים מהמאה החמישית לפנה"ס.
היו אזורים שבהם היו בבתים מתקני מטבח ורחצה. לעתים יועדו להם חדרים נפרדים. בחלק מהבתים היה חדר אמבטיה נפרד עם אמבטיה בנויה. היו מקומות, כמו אוֹלינתוֹס (Olynthos) שבמקדוניה, שבהם היו כבר במאה הרביעית לפנה"ס בתי שימוש עם אסלות שנראו כמו האסלות בזמננו. ברוב הבתים באי דלוס, אשר שגשג במאות השלישית והשנייה לפנה"ס, היו בתי שימוש נפרדים שמוקמו בבית בצמוד לקיר הקרוב ביותר לרחוב, כדי לאפשר את הזרמת השפכים אל הביוב.
לא כל בתי המגורים ביוון היו בתים פרטיים. היו גם בתי דירות שנקראו סִינוֹאֶקיָה (synoecia). היו אלה בתים ארוכים שפנו לרחוב ונועדו למגורי משפחות אחדות. בעיצובם בא לידי ביטוי אופי דמוקרטי, שהתבטא בארגון דירות בגודל זהה, אשר סודרו בשתי שורות מקבילות שפנו לרחוב.
6.25 תוכנית בית מגורים יווני טיפוסי עם חצר פנימית
ספרים על אדריכלות מהמאות החמישית והרביעית לפנה"ס מספרים על הבית יותר מאשר על תפיסות הבנייה. ספרו של ההיסטוריון היווני קסֶנוֹפוֹן (Xenophon) (431-352 לפנה"ס), "אֶקוֹנוֹמיקוּס" Economicus)), העוסק בניהול הבית, מביא את עצותיו בדבר ארגון החיים בבית. קסנופון כותב שלבעל הבית ולאשתו יהיו חדרים נפרדים. לכל חדר תהיה דלת נפרדת ודלת משותפת לשני החדרים. החדרים הנפרדים לבעל הבית ולאשתו נועדו, לדבריו, להבטיח שהבעל לא יופרע על-ידי אשתו כאשר היא עומדת ללדת או כאשר היא חולה. האורחים ישוכנו בחלק הבית הצמוד לאולם הכניסה, דבר שימנע הפרעות לבני המשפחה.
מורשת אדריכלות יוון העתיקה
היוונים ניסו להגיע לכללים נצחיים של פרופורציות והצליחו בכך. עדות להצלחתם היא העובדה שבמשך 2,500 שנה שימשו הבניינים שתכננו מקור לחיקוי. אף שבניינים אלה ניזוקו קשות במשך השנים, אפשר להבחין בהשפעתם גם היום.
המילה "קלאסי" מתייחסת כיום לתקופה שאותה אנו מכנים "העת העתיקה", וכוללת את תרבותן המפוארת של יוון ורומא העתיקות. המילה "קלאסי" בשפתנו היא גם שם תואר לדבר שנמצא תמיד באופנה. במקורה הלטיני התקשרה המילה למעמדות החברה הרומית שהיו קבועים במבנה הייררכי. לפני סוף המאה השנייה לספירה, התייחס המושג "קלאסי" לדברים או לאנשים אצילים. הסופרים ההומניסטים של הרנסנס השתמשו במילה "קלאסי" כדי לבטא ערכים קבועים או התייחסות לתרבות יוון העתיקה. מורשת העת העתיקה לא נעלמה מעולם, והמשמעות הנצחית שייחסו ההומניסטים למושג "קלאסי" נשמרה עד ימינו.
אדריכלות יוון מוכרת לנו מחיי היומיום שלנו. מבני ציבור רבים באירופה ובארצות-הברית מזכירים לנו מקדשים יוונים כפי שהמטבעות בכיסינו מזכירים לנו את המטבעות מהעת העתיקה. ההשפעה הקלאסית על התרבות המערבית התמידה לאורך ההיסטוריה. המקדשים היוונים העתיקים ממשיכים לשמש מקור השראה לאדריכלות גם בימינו, אך בהקשרים אחרים ובמסגרת תפיסת חלל שונה מזו שהייתה מקובלת בעת העתיקה.
השפעת האדריכלות היוונית ניכרת כמעט בכל התקופות שבאו בעקבותיה, בצורת המקדש היווני ובשימוש בסדרים הדורי, היוני והקורינתי. השפעתה בולטת בעיקר בתקופת הרנסנס, המנריזם, הבארוק, הרוקוקו, הנאו-קלאסיקה והפוסט-מודרניזם.
אדריכלות הרנסנס, אשר מחיה את העת העתיקה, כפי שמעיד עליה שמה – Rinascimento dell'antiquita - ראתה באדריכלות העת העתיקה מקור השראה עיקרי.
העיר ביוון העתיקה
הערים בתקופה הארכאית והקלאסית
אחרי פלישת הדורים לחצי האי האגאי התאגדו קבוצות של כפרים לגרעין של שבט והחלו להתפשט עד שהפכו לעיר. רכסי הרים ולשונות ים שפילגו את יוון לרצועות קרקע מישורית פורייה, ניתקו את הערים אלה מאלה והביאו להיווצרות צורת התיישבות המכונה עיר-מדינה (פּוֹליס). בכל עיר-מדינה כזו חיה קהילה נפרדת, עצמאית ובלתי תלויה שהיו לה חוקים ואלים משלה. ביוון-גופא וגם על חופיו ואייו של הים האגאי נמצאו מאות ערים-מדינות כאלה.
התפתחות העיר היוונית לא קרתה בחלל ריק. הקשר עם המזרח הקרוב קידם את המיומנות הטכנית בתחומים כמו גאומטריה, בנייה באבן ואדריכלות מונומנטלית. קשר בין עמי המזרח הקרוב ובין היוונים התקיים כבר בתקופות פרה-היסטוריות, אך הוא נותק לתקופה מסוימת והתחדש במאה השמינית לפנה"ס. יש הרואים ביציאתה של יוון מתקופת החושך את השפעת המזרח הקרוב. המצאת טכנולוגיות של עבודה בברזל, התחדשות השימוש בברונזה וחזרת הכתב – כל אלה מקורם בהשפעת המזרח הקרוב. קיימים קווים משותפים בין הערים הפניקיות ובין הערים היווניות העתיקות. הערים הפניקיות, כמו ערי יוון, היו ערים-מדינות. הפניקים, כמו היוונים, בנו קולוניות, אך אלה היו שונות מהיווניות בהיותן קטנות וצפופות יותר. השפעה גדולה יותר על הערים היווניות הגיעה ממיקנה, שבה התקבצו אזורי המגורים סביב ארמונות מונומנטלים ומבני ציבור אחרים. העיר שימשה בעיקר כמרכז פוליטי ודתי, ופחות כמוקד קהילתי חברתי.
למהפכה הכלכלית שאירעה במאה השמינית לפנה"ס הייתה השפעה מכרעת על התפתחות הערים. החלה קולוניזציה שהייתה כרוכה בבניית ערים חדשות. חלקן שאלו את המערך שלהן מערים קדומות יותר שנבנו באותו מקום. כזו הייתה העיר מילֶטוּס (Miletus) שעל חופה המערבי של אסיה הקטנה. חלקים ממילטוס הארכאית, שבנייתה החלה כבר בסביבות שנת 700 לפנה"ס, היו ערוכים בצורה סדירה אף שהרחובות באזורים השונים לא היו ערוכים על אותם צירים.
הטירנים סייעו במידה רבה בתהליך העיור. התחרות ביניהם הביאה להאצת מפעלי בנייה. כיוון שרצו לספק את צורכי האוכלוסייה, העדיפו לבנות מקדשים ומערכות הספקת מים. הגדיל לעשות תֶרוֹן ((Theron (שלט משנת 488 לפנה"ס), טירן העיר אַקְרָגַס (Akragas) שבסיציליה, אשר בנה מערכת ביוב תת-קרקעית.
בחצי האי אָטיקָה נבלעו ערים-מדינות קטנות בהדרגה באימפריה האתונאית שחלשה עם הזמן על כל חצי האי האגאי. באיטליה נוצרו מושבות יווניות שכונו מאוחר יותר בשם מַגנָה גֶרקיָה (יוון הגדולה).
עבור היוונים הייתה הפוליס במהותה קיבוץ של תושבים בעלי מסורות פוליטיות, דתיות וחברתיות משותפות. הגרעין של ערים עתיקות רבות היה האקרופוליס, גבעה גבוהה דיה שיהיה אפשר להגן עליה, אך שהגישה אליה אינה בעייתית מדי. בשלב מוקדם, בתקופה שבה שלטו מלכים בקהילות היווניות, הייתה הבחנה בין "פוליס" ובין "אקרופוליס" ("העיר הגבוהה"). האקרופוליס היה מאחז אשר חלש על העיר, מקום מקלט ומקום מושבו של המלך.
באקרופוליס היו הבניינים המקודשים העיקריים, גם כיוון שהיה זה המקום המכובד ביותר וגם משיקולי ביטחון. החומה שהקיפה את האקרופוליס, על שעריה המבוצרים, היוותה את מאחז ההתנגדות האחרון בעיר. גם הבניינים היו מוקפים חומה, שצורתה הייתה לעתים בלתי סדירה. בערים רבות – ובהן אתונה, אֶפִידָאוּרוּס, אֶלֶאוּזִיס (Eleusis), ופְּרִיאֶנֶה (Priene) – ציינו פרופיליאה או שערים את דרך הגישה אל האתר המקודש.
האקרופוליס באתונה הוא אבטיפוס של המתחם המקודש בערי יוון. הגמלון הנישא על רקע השמים אוזן על-ידי גמלונים אחרים, כסדרת הרים. הושם דגש על יופיים החיצוני של המבנים, בעוד לפנים הייתה משמעות טקסית בלבד. הקומפוזיציה של מכלול המבנים באקרופוליס באתונה מציגה איזון א-סימטרי, היוצר תחושת יציבות חזותית לאלמנטים שבסדר אחר היו מהווים אוסף כאוטי.
בדרך כלל התפתחה העיר סביב מדרונות האקרופוליס. על-פי ההיסטוריון היווני תוּקידידֶס (471-395 לפנה"ס בקירוב) שכנה בתחילה העיר התחתית של אתונה בצדו הדרומי של האקרופוליס. בתקופה הקלאסית היא התפשטה סביבו, ויצרה צורת טבעת שהאקרופוליס במרכזה.
אתר בניית המקדשים ומבני הציבור נבחר על-ידי היוונים בקפידה רבה. פסגת גבעה הייתה מקום מועדף לבניית מקדשים, בעוד מבני סטיו נבנו לרגליה. שדרות העמודים פנו לכיוון מזרח כדי לאפשר חדירת אור שמש. בשל העובדה שרוב הקרקעות ביוון אינן מישוריות מטבען, יושרו אתרי הבנייה לעתים קרובות באופן מלאכותי. בית מועצת ה-500 (Bouletarion), בית הנבחרים באתונה, נבנה על אתר שטוח שנוצר באופן מלאכותי על-ידי חציבה בבסיס גבעה.
במרכז העיר התחתית הייתה האָגוֹרָה – כיכר השוק. משמעות המילה "אגורה"(agora) ביוונית היא: "מקום התכנסות אנשים יחד", אך משמעותה הראשונית היא "אסֵפה". מקום המפגש בעיר היוונית לא היה בבניין ולא ברחוב, אלא באגורה שהייתה מעין "חדר מגורים" של הקהילה אשר אפשר פעילות של אזרחים תחת כיפת השמים במשך רוב ימות השנה. במשך הזמן הפכה האגורה לאזור השוק ולמקום שבו נערכו אספות. באגורה התכנסו היוונים למטרות פוליטיות, דתיות, מסחריות, מנהליות, משפטיות וחברתיות. היא הייתה הלב החי של העיר. המאפיין הבולט ביותר שלה היה מבני סתיו שהתוו את קצות חללה הפתוח. הסטיו היה מבנה מלבני (או קרוב בצורתו למלבן) נפרד, צר וארוך, שלאורך צדו האחד (צלעו הארוכה של המלבן) קיר, ולאורך צדו השני קולונדה פתוחה. מבנה זה היווה מין פשרה בין חלל פתוח ובין בניין סגור בספקו הגנה מסוימת משמש הקיץ הלוהטת ומגשמים ורוחות בחורף.
באגורה האתונאית, שהיוותה גם מרכז רוחני, שוחחו פריקלס ואפלטון, אריסטו וסוקרטס, וערכו דיונים פילוסופיים. כאן הייתה הזדמנות להשתתף באוניברסיטה הפתוחה הראשונה. הסטיו בצדה הצפוני של האגורה האתונאית היה מקום המפגש המועדף על הפילוסוף זנו, ומכאן שם האסכולה שייסד המכונה סטואית.
מקומה הטבעי של האגורה בשלביה הראשונים היה ליד האקרופוליס, לא הרחק מהכניסה הראשית. אתר כזה היה נוח ובטוח. כך יצרו האגורה והאקרופוליס מעין גרעין כפול. עם חלוף הזמן השתנה היחס בין השניים. האגורה עלתה בחשיבותה על האקרופוליס והייתה לאלמנט החיוני ביותר בעיר. כאשר הפך השלטון משלטון מלוכני לשלטון דמוקרטי, תהליך שעבר על ערים רבות, איבד האקרופוליס את מעמדו במרכז הכרחי. עם זאת, הוא עדיין שימש כמבצר. האגורה המשיכה להיות מוקד החיים באתונה לאורך כל התקופות.
באתונה הייתה הגישה מהאקרופוליס לאגורה, הנמצאת צפונית-מערבית לו, קלה ומהירה. האגורה התפתחה לרגלי האקרופוליס, לאורך הדרך שהובילה לנמל, ונבנתה במשך תקופה ארוכה. המבנים המוקדמים שנבנו בה היו קטנים, וניכרה אחידות בצורותיהם, בפרטיהם ובממדיהם. הבניינים המאוחרים היו ארוכים יותר ובעלי צורה סדירה יותר. כולם התקבצו סביב חלל מרכזי פתוח. בהיותם אופקיים בצורתם, יצרו תחושה של רוגע ויציבות.
בעוד שבערים המרוחקות מחוף הים מוקמה האגורה לרגלי האקרופוליס, הרי שבערי חוף היא מוקמה על שפת הים. יותר מכול הייתה האגורה חלל אורבני. הבניינים בה שונו בהתמדה, ושינו את אופי החלל. עיטרו אותה מקדשים, פסלים ומבני ציבור ונשתלו בה עצים, בעיקר עצי דולב. אין ספק שלאקלים הים תיכוני הייתה השפעה רבה על עיצוב חללים פתוחים מסוג זה בעיר. רווחים קטנים בין הבניינים הובילו לחללים פריפריאלים ולדרכים שהובילו אל חלקי העיר השונים. מערכת הרחובות באתונה מעידה שהאגורה לא שימשה כמרכזה של עיר זו בלבד, אלא כמרכזה של אטיקה כולה.
המאפיין המובהק ביותר של הערים-מדינות ביוון העתיקה היה המעמד החשוב ויוצא הדופן שייחסו למבני הציבור, אשר היו מקור גאוותן ותהילתן. תשומת לב רבה הושקעה בהקמת בניינים מרהיבים לשימוש הקהילה. בתי המגורים, לעומת זאת, היו פשוטים וחסרי יומרות. ניגוד זה היה המאפיין הבולט ביותר בנוף העירוני. החשיבות שיוחסה למבני ציבור משקפת את הדרך שבה הבינו היוונים את הדמוקרטיה, ואף מאפיינת את העיר היוונית הקלאסית שבה היו ענייני הבית משניים בחשיבותם לעומת עניינים פוליטיים, חברתיים ודתיים.
אתונה בתקופה הקלאסית ובתקופה ההלניסטית הייתה תערובת של מבני ציבור, בתים פרטיים ומתחמים מקודשים. את חשיבות שיפור איכות החיים על-ידי שימת דגש על נוחיות התושבים וייפוי העיר הבינו המדינאים בתקופה הקלאסית, כפי שהבינו הטירנים בתקופה הארכאית. על-פי פלוטרכוס קישט קימוֹן (Cimon) (מת ב-449 לפנה"ס), מצביא ומדינאי אתונאי, את העיר אתונה באתרי מרגוע מרווחים ואלגנטים. מפעליו הציבוריים כללו שתילת עצים וארגון דרכים לאגורה. הוא אף דאג להספקת מים ולטיפול בניקוז ובסניטציה. רחובות הערים-מדינות היו צרים ועקבו אחר המבנה הטופוגרפי. לא היו רחובות באזורים הנמוכים ביותר מחשש להצפות. רחובות קטנים וסמטאות הצטמצמו לגרמי מדרגות צרים שהובילו לבתים. ככל שהתרחקו הרחובות ממרכז העיר, הם נעשו מרווחים יותר, אך עדיין היו צרים ומפותלים.
למרות חשיבותם של הרחובות כעורקי תקשורת היו הדרכים בערי יוון דרכי עפר או חצץ, שרוצפו לעתים בצדפים או בחרס. בעיר היוונית העתיקה היה לפחות רחוב ראשי אחד שממנו התפצלו רחובות צרים וסמטאות. פסולת הבית הושלכה לרחוב ומי שופכין נזרקו מהחלון לרחוב.
ההזדמנות לבנות את אתונה מחדש בצורה סדירה אחרי ההרס שזרעו הפרסים לא נוצלה. אתונה נבנתה על-פי תוכניתה המקורית כי איום הפרסים לא הוסר והיה צורך לבנותה במהירות. אתונה משקפת במידה רבה את התפתחותן של ערים רבות אחרות. תכנון כולל של עיר לא העסיק את האתונאים וגם לא את היוונים ביוון-גופא. העיר התפתחה באופן ספונטני. התכנון שלה היה מעשי בעיקרו והוכתב על-ידי הגאוגרפיה, הטופוגרפיה והמצב הכלכלי. מיקום העיר נבחר בעיקר משיקולי ביטחון, הספקת מים, ניקוז ונוף טבעי שנועד להדגיש את יופיה של העיר.
היוונים הבחינו בין ערים "עתיקות" שנבנו באופן ספונטני ובין ערים "חדשות" מתוכננות. הערים העתיקות נתפסו כמשקפות את החופש שאפיין את אורח החיים היווני. רק בתקופה ההלניסטית, ככל הנראה בהשפעת המזרח, אורגנו הרחובות הראשיים בהתאם לצורכי החגיגות הציבוריות. שיקול נוסף לארגון מערך הרחובות היה לעתים תברואתי. היפּוקרָטֶס Hippocrates)) (460-377 לפנה"ס בקירוב), הרופא היווני המפורסם, כתב שכיווּן מזרח הוא הכיוון הבריא ביותר של העיר. אריסטו, בהתייחסו לעיר האידאלית, ציין שבבחירת מיקום העיר יש לשקול גורמים הקשורים לבריאות. על-פיו, מציאותו של מקור מים קרוב היא גורם הכרחי בבחירת אתר העיר. ערים הממוקמות על מדרון הפונה למזרח וחשופות עקב כך לרוחות נתפסו על-ידו כבריאות ביותר. בעדיפות שנייה יש לבחור, לדעתו, בכיוון דרום. אריסטו מציין שיש לשקול גם את טובת התושבים מבחינה צבאית ופוליטית.
ויטרוביוס המליץ להימנע מכיווני רחובות הפונים לעבר רוחות השמים, כיוון שברחובות כאלה נושבות רוחות חזקות ובלתי בריאות ביותר. למעשה, לא היו כללים או עקרונות קבועים בכל הקשור לכיוונים מועדפים. על מדרונות הרים או רכסים נעו הרחובות הראשיים בקווים מעוגלים עד כמה שאפשר. לרחובות שחצו אותם היה מסלול ישר ותלול יותר.
מערך רובעי המגורים בעיר היוונית העתיקה לא היה שאפתני. רוב בתי המגורים בתקופה הקלאסית לא היו יומרניים, לפחות בחיצוניותם, כיוון שבוניהם לא התכוונו שבניינים אלה יתרמו ליופייה האדריכלי של העיר. בבית היווני העירוני היה מקום צר לגן ביתי. החצר היוותה חלק קטן מתחומו. הרחובות היו צרים, הבתים צפופים ורמת התברואה הייתה נמוכה. באתונה היו תנאי התברואה גרועים ביותר.
פארקים היוו כבר בתקופות קדומות חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני. באתונה גבלו הגנים בגדה הצפון-מערבית של נהר האיליסוֹס (Illissos). תבאי הייתה מפורסמת בגניה היפים. ממדיהן הקטנים של הערים אפשרו לכל תושב להגיע בקלות לנוף הפתוח. נראה שבתקופה ההלניסטית הקיפה "חגורה ירוקה" ענקית את הערים הגדולות.
ליוונים בעת העתיקה הייתה גישה שנבעה מתחושת סוֹפיות, מהרעיון שלדברים ממדים מוגדרים. גם ממדי העיר נתפסו כממדים מוגדרים. היוונים ראו בעיר שטח בעל ממדים מוגבלים ובנו סדרת תאים מלבניים שחוברו לעיר שלמה. העיר הייתה בנויה לעתים קרובות על פני שטח בלתי אחידים. כאשר התרחבה העיר לממדיה המרביים, אשר הוגדרו על-ידי הקרקע החקלאית שנועדה לספק את צורכי האוכלוסייה בעיר, הגיעה צמיחתה לשיאה. עיר חדשה החלה נבנית באתר חדש, בדרך כלל לא הרחק מהעיר המקורית. העיר החדשה כונתה "נֶאוֹפּוֹליס" (Neopolis, מילולית ביוונית: עיר חדשה). כאשר גם זו הגיעה לממדיה המרביים, החלו בבניית אחרת. העיר מילטוס הולידה כך כשבעים ערים נוספות.
היפּוֹדמוּס (Hippodamus) ממילטוס, בונה הערים, התיאורטיקן המדיני, המתמטיקאי והפילוסוף בן המאה החמישית לפנה"ס, נתן ביטוי בולט ביותר לנטייה להשליט בעיר צורה גאומטרית מושלמת. היפודמוס נחשב לממציא העיר האורתוגונלית (עיר בתוכנית רשת בעלת רחובות ישרים). הצורך במידה מסוימת של תכנון ערים התעורר למעשה זמן רב לפני התקופה ההלניסטית, כאשר החלו היוונים להקים ערים קולוניאליות בסיציליה ובדרום איטליה. כדי לשלוט בקרקעות הערים החדשות ואולי גם כדי לתת לכל מתיישב חלק אדמה שווה, חולקה זו לגושים מלבניים בדגם סדיר של רחובות.
6.26 תוכנית העיר מילטוס
בתוכניותיו התייחס היפודמוס לא רק לעיר רציונלית, אלא גם לסדר חברתי מושלם שבא לידי ביטוי בערים המחולקות לריבועים או למלבנים שווים על-ידי רחובות החוצים זה את זה בזווית ישרה. רעיון זה חוזר ומופיע במרוצת הדורות.
בכתבי אריסטו מופיעה תוכנית אורתוגונלית לעיר הנשלטת על-ידי רפובליקה. אריסטו כותב בספרו "פוליטיקה" כי היפודמוס תכנן עיר אידאלית כזו ל-10,000 תושבים. עיר המונה למעלה מעשרים אלף תושבים, נחשבה בעיניו גדולה מדי. היפודמוס חילק את העיר לשלושה מעמדות: חיילים, פועלים מיומנים וחקלאים. את קרקע העיר חילק לשלושה חלקים: קרקע קדושה המוקדשת לאלים, קרקע ציבורית המוקדשת למדינה וקרקע המוקדשת לפרט. החלוקה לשלושה חלקים מתקשרת לאמונתו של היפודמוס במדע המספרים (נומרולוגיה). לגביו, המספר שלוש היה קדוש וכך גם המשולש. ניכר שהושפע מפיתגורס. גם את החוקים חילק היפודמוס לשלושה סוגים: עלבון, פציעה ורצח. הוא היה הראשון שחשב שעל תוכנית העיר לבטא סדר חברתי. רעיון ארגון האזורים הציבוריים, תכנון גודלם והיחס ביניהם היו תרומתו העיקרית. אפשר לראות בהיפודמוס את אחד הסוציולוגים הראשונים, כיוון שהבין שהתחום החברתי קרוב לתכנון ערים.
היפודמוס היה תושב העיר מילטוס שבה חיו 50,000 תושבים. בתחילת המאה החמישית לפנה"ס נהרסה העיר, ותושביה נלקחו כעבדים. בשנת 470 לפנה"ס הוא התמנה לבנותה מחדש על-פי תוכנית אורתוגונלית. כאמור, חלק מהעיר כבר היה בנוי בתוכנית אורתוגונלית, עוד לפני בנייתה מחדש.
העיר היחידה המיוחסת בכתבים ישירות להיפודמוס היא פיראוס, עיר הנמל של אתונה שנוסדה על-ידי תמיסטוקלס (Themistocles) ב-470 לפנה"ס. אריסטו מזכיר בצורה מפורשת שהיפודמוס תכנן אותה. מייחסים להיפודמוס גם את תכנון עיר המסחר רודוס, אורתוגונלית אף היא.
במקום לאמץ את צורת הגלגל, האטריבוט של האלה טִיכֶה (Tyche), אלת המזל היוונית שהיא האלה הפטרונית של העיר (ששימשה כפרסוניפיקציה לעיר: צורת הגלגל התקשרה להיבט הסגור והמגן של העיר-מדינה), אומצה צורת הרשת כתוכנית של ערי מסחר. אריסטו כתב שתוכנית העשויה בקווים ישרים מוסיפה ליופיו של המקום, אך אינה פרקטית מנקודת ראות בטחונית. במאה החמישית לפנה"ס, גם קסנופון הציג את הדברים בצורה דומה. אריסטו אשר ייחס להיפודמוס את בניית העיר האידאלית, הביא להתעניינות בתאוריות של היפודמוס בקרב התאורטיקנים שעסקו באורבניזם בתקופת הרנסנס.
הערים בתקופה ההלניסטית
אלכסנדר הגדול הבין את פוטנציאל העיר כאמצעי תעמולה והאדרה עצמית. הערים ההלניסטיות נוסדו כדי לתמוך במדיניותו ובמדיניות ממשיכיו. לעתים נבנו ערים לכבוד ניצחון בקרב. דוגמה לכך הייתה ניקוֹפּוֹליס (Nicopolis מילולית ביוונית: עיר ניצחון), שאותה בנה אלכסנדר הגדול בצפון-מערב יוון לאחר קרב איסוּס (Issus). עיר זו, שהייתה לסמל של עוצמה ויוקרה, בישרה את תפיסת "עיר הניצחון" שאומצה על-ידי הקיסרים הרומים.
הערים ההלניסטיות מוקמו בדרך כלל באתרים גאופוליטים חשובים שנועדו לשמש כמאחזים אסטרטגים, והפכו למרכזי הפצת התרבות היוונית בחלק גדול של העולם העתיק. אופי הערים ההלניסטיות לא היה יווני בלבד, אלא ספוג בהשפעות אסיאתיות.
בניגוד לאדריכלים בתקופה הקלאסית, אשר חשבו במושגים של בניינים יחידים, תכננו האדריכלים ההלניסטים יחידות גדולות יותר כמו האגורה או אפילו העיר. הם הרבו לעסוק בחלל ובאיזון בינו ובין המסה של המבנה, ופיתחו רעיונות שאומצו מאוחר יותר על-ידי הרומים. למרות עניינם בחלל, הם לא התעניינו בחלל פנימי מרשים. לגביהם החלל החשוב היה בחוץ.
בעוד שבאתונה ובשאר ערי יוון לא חלו שינויים בתקופה ההלניסטית, הערים ההלניסטיות החדשות התרחבו, פרחו ושגשגו. מחוץ ליוון-גופא נבנו ערים חדשות, והערים הישנות השתנו.
דוּרָה אֶרוֹפּוּס
(Dura Europus)
בשנת 300 לפנה"ס בקירוב, הקים ניקנור (Nicanor), מצביא בצבא סלווקוס (Seleucus), קולוניה צבאית מבוצרת במדבר הסורי, וקרא לה דורה ארופוס (Dura – מילולית ביוונית: מבצר או עיר מבוצרת; Europus – שם עיר הולדתו של ניקנור במקדוניה). באתר זה הייתה התיישבות כבר בתקופה הבבלית, ותוכנית העיר ההלניסטית עקבה אחר תוכנית העיר המוקדמת שהייתה בנויה על-פי דגם אורתוגונלי. העיר הבבלית הקדומה שנבנתה במקום חולקה למלבנים בגודל זהה (35X70 מ"ר), שהופרדו זה מזה על-ידי רחובות באורכים שונים כתוצאה מהטופוגרפיה הגלית של האתר.
6.27 תוכנית העיר דורה ארופוס
העיר, שנועדה להגן על הדרך הישירה בין ערי הבירה אנטיוכיה וסלווקיה, אוכלסה על-ידי ניקנור בחיילים שהיו לבעלי קרקעות עשירים. היא הייתה מוקפת חומה עם מגדלים, ומוגנת מצפון-מזרח על-ידי צוק שניצב על גדת נהר הפרת. בתקופה ההלניסטית היו הבניינים החשובים בדורה ארופוס הארמונות במצודה והמקדשים של ארטמיס, אפולו וזאוס. קרוב למרכז העיר שכנה האגורה. הרחוב הראשי היה ברוחב 13 מטר בקירוב ושאר הרחובות היו ברוחב של שישה מטרים בערך.
הקהילות השונות שבעיר חיו בהרמוניה יחסית, כל אחת ברובע המגורים שלה שבו מקדשים, מרחצאות, מזרקות ומבני ציבור.
פְּרִיאֶנֶה (Priene) את התוכנית האידאלית לעיר, ברוח היפודמוס, מייצגת פריאנה שבאסיה הקטנה, אשר נבנתה ב-330 לפנה"ס בקירוב, קילומטרים אחדים מצפון למילטוס. העיר נבנתה על גבעה, ו-400 בתיה סודרו בטראסות לאורך רחובות שנעו ממזרח למערב. הרחובות החוצים אותם הם לעתים קרובות גרמי מדרגות. האקרופוליס בפריאנה היה אתר מוגן מאוד שחומות בצורת שיני מסור הקיפו אותו. מבנה הקרקע נוצל לשיפור ההגנה על העיר שבמרכזה מוקמו האגורה ומקדש זאוס האולימפי. באזור הנמוך יותר נמצאו הסטדיום והגימנזיום. שבעה רחובות נסללו על ציר מזרח-מערב, וחמישה-עשר גרמי מדרגות על ציר צפון-דרום. קווי הרחובות תוכננו במדויק על-פי כיווני רוחות השמים. הרחובות הראשיים המעטים היו ברוחב 7.36 מטרים, והאחרים ברוחב 4.4 מטרים. עיר זו לא שגשגה עד התקופה הרומית.
6.28 העיר פריאנה, שחזור.
פרגמון
את המושג הברור ביותר על העיר ההלניסטית מספקת העיר פרגמון שבצפון-מערב אסיה הקטנה, הבנויה על גבעה הנישאת לגובה 275 מטר מעל המישור הסובב אותה במאה השלישית לפנה"ס. הייתה פרגמון הבירה של ממלכה קטנה ועשירה. מתוארך למחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס. התכנון שלה היה בלתי סדיר והוגדר בחלקו על-ידי פני השטח. מבקר המתקרב אל העיר ממערב, דרך הים, יבחין תחילה בעיר כולה ובטראסה הנישאת אל מקדש אתנה. אז יעבור דרך מערכת המבנים הציבוריים עד שיגיע לארמון בפסגה. אדריכלות דומיננטית מסוג זה השפיעה על האדריכלים הרומים במאה הראשונה לספירה.
6.29 תוכנית העיר פרגמון
אלכסנדריה
עיר חשובה ומרכזית בתקופה ההלניסטית היא אלכסנדריה, אשר נוסדה ב-331 לפנה"ס על-ידי אלכסנדר הגדול והושלמה על-ידי שושלת תלמי. אלכסנדריה נמצאת מצפון-מערב לדלתא של הנילוס ומשתרעת בין חופי הים התיכון ובין אגם מַריוֹט ((Mariot. לעיר תוכנית בדגם אורתוגונלי עם שדרה מרכזית אחת שרוחבה עלה על 30 מטר. רק רחובות מעטים במקומות אחרים היו יכולים להתחרות עם רוחב זה. שדרה עיקרית רחבה הייתה גם מאפיין של ערים הלניסטיות אחדות אחרות. העיר שנועדה להנציח ולפאר את שמו של אלכסנדר הגדול הפכה תוך תקופה קצרה למרכז תרבותי, אינטלקטואלי, פוליטי וכלכלי. היה בה מגדלור שנחשב לאחד משבעת פלאי תבל, ונמצאה בה הספרייה הגדולה בעולם העתיק. מתכנן העיר היה האדריכל דינוֹקראטֶס (Dinocrates) מרודוס, אדריכל בעל רעיונות נועזים. אחד מרעיונותיו היה לעצב את הר אָתוֹס(Athos) בדמות אדם האוחז עיר בידו השמאלית וגביע ענק שאליו ייאספו מי הנהרות וממנו לים בידו הימנית. רעיון זה לא יצא לפועל.
6.30 תוכנית העיר אלכסנדריה
פֶּלָה (Pella)
פלה בירת מקדוניה הוזכרה בכתבי הרודוטוס ותוקידידס כבר במאה החמישית לפנה"ס, אך הייתה לגדולה מבין ערי יוון רק בתקופה ההלניסטית. בתקופת קסנדר (Cassander), מלך מקדוניה (שלט בין השנים 302-297 לפנה"ס), הורחבה העיר ונבנתה מחדש בצורת רשת עם רחובות על ציר צפון-דרום ברוחב שישה מטרים, ורחובות על ציר מזרח-מערב ברוחב תשעה מטרים, כולם עם מערכות ניקוז. מעט מאוד ידוע על העיר שקדמה לתקופת שלטון קסנדר כיוון שכל מבני המגורים בעיר העתיקה ואף בית הקברות נהרסו כדי לבנות את העיר החדשה. במרכז העיר הייתה אגורה שאליה הובילה דרך ראשית רחבה. על אקרופוליס נמוך שהתנשא מעל העיר, ניצב ארמון המלכים (שנהרס מאז), אשר בו גרו אלכסנדר הגדול ואביו פיליפוס. בתי המגורים היו פשוטים בחיצוניותם ומפוארים בתוכם. החדרים בבתים הפרטיים היו מרוצפים פסיפס עם דגמים גאומטריים ותמונות גדולות. בחצרות היו עמודים מאבן. הקירות שלא שרדו היו מצופים סטוקו וצבועים.
ביצורי הערים
חומות העיר היו האמצעי להגדרת גבולותיה. בתחילה מיקדו היוונים את ההגנה שלהם במרכז העיר או באקרופוליס. רק מאוחר יותר החלו לבצר את כל העיר. הביצורים ושערי העיר היו מונומנטים ציבוריים חשובים. מעבר להגנה הייתה לחומות גם משמעות כלכלית. לעתים מוקמה האגורה קרוב לשער, וחנויות נבנו לאורך הרחובות שהובילו מהשערים.
היוונים היוֹנים (בתורכיה של ימינו) היו הראשונים שאימצו את טכנולוגיית הביצורים, בהיותם נתונים ללחצים מתמידים של הלִידִים (Lydians) (תושבי לִידְיָה שבמערב אסיה הקטנה, היום מערב תורכיה) ושל הפרסים. ביוון-גופא נקלטו חידושים אלה באִטיות. רק אחרי המלחמות בין הפרסים ובין האתונאים, נבנתה חומה ארוכה עם מגדלים דו-קומתיים מאתונה לפיראוס, שנועדה להגן על הדרך למפרץ. האקרופוליס כפי שכבר ציינתי, היה מוקף חומה קיקלופית כבר בתקופה המיקנית.
בבניית הביצורים לא שאפו היוונים להגיע להיקף הקטן ביותר וגם לא ניסו ליצור תיאום בין הביצורים ובין מערכת הרחובות. גם כאשר נבנתה העיר על-פי תוכנית רשת, נותרה תוכנית בניית החומות בלתי תלויה בתוכנית העיר. ביצורים בערים כמו קְנִידוֹס (Knidos), פריאנה, דורה ארופוס וערים יווניות רבות אחרות, נבנו ללא תיאום עם תוכנית העיר, אלא עקבו אחר המבנה הטופוגרפי של הקרקע.
אפלטון טען שמסיבות בריאותיות ומסיבות מוסריות אין לבנות חומות לעיר. הוא סבר שעדיף כי האזרחים לא יבטחו בחומות יותר מדי. תפיסה זו מזכירה את ספרטה אשר התגאתה בכך שאנשיה הם חומותיה. על-פי הצעת אפלטון, על הבתים להיבנות כך שיהיו כחומה לעיר. הם יאורגנו בסדר קבוע, ויפנו לרחוב. אריסטו לא הסכים עם אפלטון, וסבר שחומות מועילות בעת מלחמה ובעת שלום.
עיר אידאלית על-פי הפילוסופים היוונים
אף שתוכנית העיר הייתה בעיקרה פונקציונלית, האווירה האינטלקטואלית במאה החמישית לפנה"ס הולידה מחשבות על עיר אידאלית, שמעולם לא הוגשמו.
אריסטו העריץ את תוכנית העיר האורתוגונלית של היפודמוס, אך הציע שלא כל העיר תיבנה בקווים ישרים, אלא רק רבעים ואזורים אחדים בה. כך, לדעתו, ישולבו בעיר ביטחון ויופי.
אפלטון התנגד לעיר ספונטנית ונטורליסטית, אשר אתונה מהווה לה הדוגמה הטובה ביותר. העיר האוטופית שעליה חלם היא אנטי-אתונאית. היא מהווה ייצוג גאומטרי של הקוסמוס. בהשפעת פיתגורס, שלדעתו העיגול הוא הצורה המישורית היפה ביותר, יש לעיר האידאלית של אפלטון צורת עיגול. את העיגול הזה חילק אפלטון ל-12 חלקים הממוקמים סביב מרכז דתי. כל אחד מחלקים אלה מחולק בחלוקת משנה כדי לאפשר שוויון באיכות הקרקע. כל אזרח היה אמור לקבל את חלקו בחלק המרכזי ולאנשים ממעמד נמוך יותר נועד חלק בפריפריה. 5,000 בתי אב היו אמורים למַנות יורשים. אם לא היה בן, או במקרה שהבן כבר לא היה בין החיים היה בעלה של הבת מתמנה ליורש. עודף ילדים היה מועַד לפיזור, על-ידי מסירה לאימוץ או הגירה. כל זאת, כדי להבטיח גודל אוכלוסייה קבוע. אפלטון, ששאף לעיר שכל אזרחיה שווים, ואין בה עשירים ועניים, חשב שכדי להשיג שוויון מוחלט על כל הרחובות להיות זהים וישרים, ועל כל הבתים להיות זהים.
[1] similiter vero sacrarum aedium membra ad universam totius magnitudinis summam ex partibus singulis convenientissimum debent habere commensus responsum. item corporis centrum medium naturaliter est umbilicus. inamque si homo conlocatus fuerit supinus manibus et pedibus pansis circinique conlocatum centrum in umbilico eius, circumagendo rotundationem utrarumque manuum et pedum digiti linea tangentur. non minus quemadmodum schema rotundationis in corpore efficitur, item quadrata designatio in eo invenietur. nam si a pedibus imis ad summum caput mensum erit eaque mensura relata fuerit ad manus pansas, invenietur eadem latitudo uti altitudo, quemadmodum areae quae ad normam sunt quadratae.



[2] (תיאור בעייתי משום שעל-פיו ייווצרו ארבעה מעגלים. ויטרוביוס היה מודע לכך שזו הערכה המקורבת לאידיאל. הוא מבטא זאת בהוסיפו "בהתאם לסכמה המעגלית שייצור הגוף" quemadmodum schema rotundationis in corpore efficitur).

אין תגובות: