1.11.07

THE LANGUAGE OF ARCHITECTURE





שפת האדריכלות
הקשר ההדוק בין אדריכלות ושפה מומחש בסיפור המקראי (בראשית יא, 1-9) על מגדל בבל. בתחילת הסיפור הייתה "כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". השפה האחידה אפשרה את בניית מגדל בבל, ואז אמר ה': "הבה נרדה ונָבֽלָה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות את העיר". עבודת הבנייה תלויה אם כן בתקשורת מילולית, בתכנון ובהסכמה.
מקור המילה "אדריכלות" הוא במילה הארמית "אדריכל" שמשמעותה: רב בנאי או האחראי על הבנייה. המילה הלועזית המקבילה למילה "אדריכלות" היא "ארכיטקטורה" (ארכי, מילולית: רב , מאסטר; טקטורה, מילולית: צורה) אשר מקורה במילה היוונית "ארכיטקטון" שפירושה "בנאי ראשי". את האדריכלות אפשר להשוות לשפה: כפי ששפה משתנה ונוצרת על רקע תרבות של מקום ותקופה, כך גם אדריכלות, אם היא אפקטיבית ובעלת משמעות, משתנה בעקבות השינויים בחברה שבה היא נוצרת, בעודה משקפת תפיסת עולם פילוסופית, דתית ומדעית, ותנאים כלכליים, חברתיים ומדיניים.
ויטרוביוס (Vitruvius), האדריכל הרומי הידוע שחי במאה הראשונה לפנה"ס, מנה בספרו "על אודות האדריכלות בעשרה ספרים" את שלושת יסודות האדריכלות – "חוזק, שימושיוּת ויופי".
יצירת אדריכלות נבדלת מציור ומפיסול בכך שיש לה ערך שימושי מעבר לאיכותה האמנותית. לכן, כאשר אנו מביטים על בניין, עלינו לבחון אותו הן מהיבט אמנותי הן מהיבט מעשי פונקציונלי. לעומת זאת, ציורים ופסלים מאבדים את משמעותם בעולם המעשי. אם נתעלם מאיכותם האמנותית, הם ייהפכו לחומר בלבד. אם נביט על בניין מנקודת מבט אמנותית בלבד, נתייחס אך ורק לחזותו.
עיצוב מוצר קרוב ביותר לאדריכלות בהיותו ארגון אסתטי של מציאות מעשית. ההבדל בין המוצר ובין הבניין הוא שעל מוצר – בדומה לציור או לפסל – אנו מביטים מתוך החלל אשר סביבו, ועל בניין אנו מביטים הן מהחלל המקיף אותו והן מתוך חללו הפנימי.
הבדל נוסף שקיים בין אדריכלות ובין אמנויות אחרות הוא מיקומן הקבוע של יצירות אדריכליות. יצירות בתחום הספרות, המוסיקה והציור הן ניידות ואפשר לשכפלן. לעומת זאת, בניינים קשורים לסביבתם, אשר מהווה את אחד המאפיינים החשובים שלהם. חלק מהרושם שיוצר בניין קשור למיקומו. כל העתק שלו יכיל הקשר אחר מהמקורי, עקב הסביבה השונה. לו היינו מעבירים, למשל, את מקדש דיר אל בחרי (Deir el Bahari) (אמצע האלף השני לפנה"ס) (ראו תמונה 4.29) שבמצרים למקום אחר, היה אובד אופיו הייחודי הנובע מהקשר שלו להרים הנישאים מאחוריו. האדריכל אמור להתחשב בסביבה שבה מוקם הבניין, ואולם בניינים מודרניסטיים רבים (משנות העשרים ועד שנות השישים של המאה העשרים) נבנו ללא התייחסות למיקומם.
אדריכלות שונה מאמנויות אחרות גם באופי תהליך היצירה. האדריכל פיליפ ג'ונסון (Philip Johnson) (1906-2005) אמר שציירים זוכים בכל היתרונות החסרים לאדריכלים. ציירים יכולים לקרוע את עבודתם, חומרי הגלם שלהם אינם כה יקרים, ואין להם תאריכי יעד או תקציבים. כאמן, מסכם ג'ונסון, לאדריכל חיים קשים.
ברנרד טשומי (Bernard Tschumi) (נ' 1944) רואה בבניין מסכה מפתה. לדבריו, אדריכלות מנסה לפתות ללא הרף. תחפושותיה הרבות – חזיתות, ארקדות (שורות עמודים המחוברים ביניהם על-ידי קשתות), כיכרות ואפילו תפיסות אדריכליות – הופכות לאמצעי פיתוי. למסכות תפקיד כפול: הן מסתירות ומגלות, מעמידות פנים ומתנכרות. האדריכלות מסתתרת כמו מאחורי מסכה, מאחורי מילים, תפיסות ומגבלות טכניות.
אם נשווה את הבניין למחזה, תהיה המערכה הראשונה פעולת ההתבוננות על המראה החיצוני של הבניין. התבוננות זו שונה מהתבוננות על ציור, למשל, כיוון שנתייחס גם לסביבתו של הבניין: לשמים, לנוף ולאלמנטים הסמוכים. המראה החיצוני הוא השלב הראשון בחוויית האדריכלות. המערכה השנייה תהיה הכניסה למבנה - מעבר מחלל פתוח לחללים מתוחמים היוצרים משחקי אור וצל ויוצרים אווירה מסוימת בתוך הבניין. המערכה השלישית תהיה החיים בבניין, כי כדי לחוות בניין יש לחיות בו. על תכנון המבנה הפנימי של הבניין להתחשב בנוחיות דייריו ובנוחיות המבקרים בו.
לתכנון פנים של בניין השפעה פסיכולוגית רבה על הנמצאים בתוכו. המדינאי האנגלי וינסטון צ'רצ'יל אמר שאנו מעצבים את הבניינים שלנו, ואז הם מעצבים אותנו. שלא כאמנויות אחרות, אדריכלות היא אמנות החיים עצמם המבוטאת בגודל טבעי. אלמנטים חזותיים, כמו הקומפוזיציה של הבניין, מלבד היותם אלמנטים המושכים תשומת לב, מהווים סביבה שעשויה להכיל בתוכה חיים, עבודה ופעילות אנושית. הם גורמים לאדם לחוש נוחות או אי-נוחות, יציבות או אי-יציבות.
יצירה אדריכלית היא שלם המורכב מפרטים רבים. כל חלק בבניין מקבל את משמעותו על-פי יחסו לחלקים האחרים במבנה, ועל-פי יחסו למבנה כולו. כאשר אנו מסתכלים על בניין, עלינו לבחון תחילה את התמונה הכללית, ורק אחר כך את הפרטים. נתייחס למבנה לפני שנתייחס לגימור, ולחלל לפני הדקורציה.
כאמור, האדריכלות היא שפה. כפי שלכל שפה יש כללי תחביר ודקדוק שנועדו לאפשר תקשורת, כך לאדריכלות כללים ומושגים משלה. מושגים אלה קיבלו משמעויות שונות במשך תולדות האדריכלות, אך התכונות הבסיסיות שעומדות מאחוריהם לא השתנו. חשוב להכירם לפני שנצא למסע לאורך 5000 שנות אדריכלות.
תוכנית אדריכלית
כדי לתאר בניין באופן תמציתי ובאמצעים חזותיים יש צורך בתוכנית אדריכלית. אי-אפשר לתאר מבנה בכללותו בעזרת צילום אחד שלו, שבהכרח יציג רק חלק ממנו. תוכנית קרקע, המשרטטת את גבולות החללים השונים בבניין, וחתך צד, המתאר את המעטפת הפנימית של הבניין, על היחסים שבין חלקיה השונים, מציגים באופן מופשט את חלליו הפנימיים ואת חיצוניותו של הבניין.
היום, בעידן המחשב, כאשר האדריכלות פורצת את גבולות תוכנית הקרקע הסטנדרטית ביוצרה מרחבים בלתי צפויים – גליים, קמורים וקעורים – אפשר להציג תוכנית אדריכלית תלת-ממדית במחשב באמצעות תוכנות, המראות מציאות מדומה.
הגישה לבניין
עיצוב הדרך המובילה אל הכניסה העיקרית לבניין – ישירה, עקיפה, מפוארת, מסבירת פנים, מאיימת או מסתורית – ישפיע על תחושתנו ביחס אליו.
האדריכל פיטר קוק (Peter Cook) (נ' 1936) טוען בספרו Primer, שאדריכלים רבים נוטים להציג לראווה עיצובים מתוחכמים בכניסה לבניין. כדוגמה אופיינית לכך הוא מזכיר את מבנה הפורטיקו (מבנה כניסה עם גג הנתמך על-ידי עמודים).
הגישה לבניין קובעת את נקודות המבט לעברו. כאשר שביל המוביל לבניין מאונך לכניסה אליו, נקודת המבט היא חזיתית, ויוצרת פרספקטיבה עם נקודת מגוז אחת. לעומת זאת, שביל, המוביל אל הכניסה לבניין בקו אלכסוני, יוצר אפקט פרספקטיבי דו-מוקדי, כי נראה את פינתו ונקבל שתי נקודות מגוז. דרך לוליינית, כדוגמת שביל המקיף גבעה שהבניין נמצא בפסגתה, מדגישה את תלת-ממדיות המבנה, באלצה את המתקרב אליו להקיפו כפי שמקיפים פסל.
לעתים קרובות מוביל גרם מדרגות אל הכניסה לבניין. מדרגות שימשו תמיד לייצוג שאיפות אנושיות ורוחניות, ביניהן סמכותיוּת, כוח, יוקרה ומעמד. נמצא אותן בכניסה לארמונות מלכים, למקדשים, למבני ציבור ולמוזיאונים. עלייה במדרגות מאפשרת נקודות מבט שונות על הבניין, ומחזקת כך את תחושת הדינמיות.
בתקופת הרנסנס, נהגו לא להבליט את המדרגות, אשר נועדו בדרך כלל למטרות שימושיות בלבד, כדי להימנע מערעור האיזון שבין הקווים האופקיים והאנכיים שאפיין את סגנון הרנסנס. לעומת זאת, בתקופת הבארוק הודגש מאוד הקו האלכסוני שיוצרות המדרגות, כדי להתאימן לאופי הדינמי והתאטרלי של סגנון הבארוק. בתקופתנו, מדרגות נעות מגבירות עוד יותר את תחושת התנועה שיוצרת הקומפוזיציה האדריכלית ומתאימות לאופי הדינאמי של תקופתנו.
לעתים יש לעלייה במדרגות או למספר המדרגות אופי סמלי. כך היה בתקופת ימי הביניים, שבה לכל איבר אדריכלי בכנסייה הייתה משמעות סמלית. המדרגות המובילות לבית המקהלה בכנסיות ימי הביניים מייצגות את ההר שממנו נשא ישו את דרשתו, או את גוֹלגוֹתא (Golgotha) שבה נצלב. השימוש ב-15 מדרגות בבית המקהלה מסמל את 15 המידות הטובות. שלוש המדרגות המובילות אל המזבח מסמלות אמונה, אהבה ותקווה. המדרגות שבהן עלו עולי הרגל נועדו להובילם, צעד אחר צעד, למטרה אשר תרחיק אותם מהנאות העולם הזה.
האדריכל הרומי ויטרוּביוּס כתב, שעל מספר המדרגות המובילות למקדש להיות אי-זוגי, כך שהעולה במדרגות יתחיל ויסיים את העלייה ברגל ימין. בכתבים רומים (בהם: וירגיליוס Aeneid 8.302 -,הורציוס - Epistles 2.2.37) יש עדויות לאמונה שכניסה לבית או למקדש ברגל ימין היא סימן ללמזל ולכבוד למקום קדוש גם כאשר הוא בית.
מסה וחלל
כל בניין מורכב ממסה ומחלל. יש אדריכלים המודעים יותר לחלל, ויש המודעים יותר למסה, למבנה. אדריכלי רומא העתיקה הרבו בעיצוב חללים גדולים, לעומת היוונים אשר הקדישו תשומת לב רבה יותר למסה (לעמודים, לקורות שבהן הם תומכים וכדומה) ולפרופורציות בין מרכיביה.
החלל הוא האֵין – שלילה טהורה של כל דבר מוצק, ולכן אנו נוטים לא להיות מודעים לקיומו. למרות חוסר המודעות לחלל, הוא משפיע על רגשותינו ועל תובנותינו. קשה לתאר את ההנאה מהחלל במילים. זוהי צורת התנסות ב"נוכחות של היעדרות". החלל הוא היוצר את ההבדלים בין מישור למשטח קעור, בין רחוב לחדר מגורים. אנו חבים לו חלק גדול מהנאתנו מאדריכלות. הארכיטקט מעצב את החלל, כפי שפַּסל מעצב את פסלו.
לפי מחשבת הדַאוֹ (道 מילולית בסינית: דרך) – הפילוסופיה הסינית שנוסדה על-ידי לַאוֹ דְזֶה (Lao Zi) במאה השישית לפנה"ס – החלל, אשר נחשב בדרך כלל כחוסר, הוא למעשה האוצר האמיתי, כי תמיד אפשר למלא אותו במסה.
התנועה שלנו בחלל וההתנסות בו עוזרות לנו להבין, שהאובייקט שאנו רואים גדול מזה שנתפס בעינינו מנקודת מבט מסוימת. הואיל והמרחק מהאובייקט הארכיטקטוני משתנה, אדריכל אינו נהנה מחופש הפעולה של הצייר. הוא נמנע מההנחה שהאור קבוע, ואינו מתבסס בעבודתו על כיוון אור מסוים.
אפשר להגדיר את החלל כדבר שיש בו אין, ואת המסה – כדבר המוקף באין. חלל אינו מתקיים ללא מסה, ומסה אינה קיימת ללא חלל. אשר לחוויית החלל עצמה, עינינו אינן יכולות לראות הכול בו-זמנית מנקודת מבט אחת. חדוּת ראיה של אובייקט ממרחק אחד באה על חשבון אובייקטים אחרים הנראים מטושטשים. החיסרון הזה הוא חלק מהטבע האנושי. האובייקטים שאנו רואים אינם סטטיים כפי שאנו עשויים לחשוב. יש בהם חיים המתבטאים ביחס הקיים ביניהם, בהשפעתם זה על זה ובהשתנותם המתמדת עם השתנות האור.
אופן העיצוב של מסת הבניין משפיע על תחושותינו. לדוגמה, קווים אנכיים במבנה יוצרים תחושה חזקה של גובה, וקווים אופקיים יוצרים תחושת אורך. המודעות שלנו לחלל רבה יותר כאשר אנו עולים במדרגות מאשר כאשר אנו הולכים במישור. הסיבה לכך היא שבזמן עלייה במדרגות אנו נעים גם במישור האופקי וגם במישור האנכי.
באדריכלות הגותית נוסו צורות נועזות ביותר של מבנה, ובתקופת הרנסנס הביאה המודעות הרבה לחלל להוספת גומחות ששינו את מבנה החלל. האדריכל פרנק לויד רייט ((Frank Lloyd Wright (1867-1959) יצר עיצובים חדשניים של חללים. במבנים שלו, כמו במבנים של לֶה קוֹרבּוּזיֶה (Le Corbusier) (1887-1965), מוגדשים הן החלל והן המבנה. עיצובים חדשניים של חללים נראים גם במבנים של אדריכלים עכשוויים כמו פרנק גרי (Frank Gehry) (נ' 1929) וריצ'רד מֶיֶיר (Richard Meier) (נ' 1934).
סטטיות ודינמיות
המשחק הדואלי בסטטיות ובתנועה, בקשיחות ובגמישות, מוסיף לעושר האסוציאטיבי של השפה האדריכלית. רוב האנשים נמשכים לדברים חיים יותר מאשר לדוממים. צורה שבורה מושכת את תשומת לבנו ומציתה את דמיוננו יותר מאשר צורה שלמה שהיא סטטית.
בתקופת הבארוק המאופיינת בתאטרליות אנו מוצאים צורות גליות, שבורות ודינמיות. לעומת זאת, בתקופת הרנסנס המתאפיינת בשאיפה להרמוניה, בהחיותה את העת העתיקה, ניתַן ביטוי חזק ליציבות, לאיזון ולהרמוניה. תוכנית סימטרית תורמת לתחושת יציבות, בעוד תוכנית א-סימטרית מעצימה תחושה של אי-יציבות. בסיס מסיבי של מבנה תורם לתחושת יציבות, בעוד בסיס אוורירי – כמו בבניין על עמודים – מקטין את תחושת היציבות. מעטפת מישורית של בניין, הניצבת לקרקע, מעבירה תחושת יציבות גדולה יותר ממעטפת קעורה או נטויה.
משחקי אור וצל משפיעים אף הם על תחושות של יציבות ודינמיות. ניגוד חזק בין אור לצל יתרום למראה הדינמי של בניין ויחליש את תחושת היציבות. כנגד זה, אור המפוזר באופן שווה בחלל יחזק הרגשה של סטטיות ויגביר את תחושת היציבות.
מידות ופרופורציות
גוף האדם סיפק את יחידות המידה הראשונות: יד (אמה – (cubit, זרת (טפח – span) ורגל (foot). המידות של חלקי הבניין הן כפולות של יחידת מידה אנושית. עד היום נעשה שימוש במידות אלה במדינות שבהן לא מונהגת השיטה העשרונית.
בעת העתיקה ובתקופת הרנסנס שהחייתה אותה, נעשה שימוש נרחב במוֹדוּל – גודל של איבר אדריכלי המהווה יחידת מידה, שכפולותיה משמשות לקביעת גודלם של איברים אדריכליים אחרים בבניין. במקדש היווני שימש בסיס העמוד כמודול. כאשר העמודים היו קטנים או גדולים, היה המקדש קטן או גדול בהתאם.
אדריכלים בתקופות שונות חיפשו את המפתח ליופי ביחסים מתמטיים, ובחנו גם את הפרופורציות בגוף האדם. במאה החמישית לפני הספירה התעניינו היוונים, ששאפו להרמוניה מרבית, בדרך כמעט מיסטית בפרופורציות שיבטאו אותה. היחס, שנתפס על-ידיהם כאסתטי וכהרמוני ביותר, הוא זה אשר זכה במאה ה-19 לכינוי "מספר הזהב", "יחס הזהב" או "חיתוך הזהב".
חיתוך הזהב הוא מושג הנדסי, המתאר חלוקת קטע לשני חלקים בלתי שווים, באופן שיחס החלק הקטן לגדול הוא כיחס החלק הגדול לכל הקטע. על-פי חיתוך הזהב, אם נחלק קטע AC לשני חלקים בלתי שווים, AB ו-BC, כש-AB יהיה הקטן מבין השניים, היחס בין הקטע הקטן AB ובין הקטע הגדול יותר BC יהיה שווה ליחס בין הקטע הגדול יותר BC ובין הקטע כולו AC. יחס זה יהיה שווה ל-1:1.61803.
כדי לחלק קטע AB על-פי חיתוך הזהב, נחלק תחילה את קטע AB לשני קטעים שווים. מנקודה B ניצור קשת העוברת דרך מרכז הקטע AB וחותכת את הישר הניצב ל-AB. נקודת החיתוך תהייה C. נקבל משולש ABC. מנקודה C ניצור קשת שאורך הרדיוס שלה CB שתחתוך את AC בנקודה D. מנקודה A ניצור קשת ברדיוס AD שיחתוך א ת AB לקטעים AE ו-EB אשר היחס ביניהם הוא חיתוך הזהב.
במלבן ABCD שאורכו AB= 2 ורוחבו BC=1 , האלכסון AC יהיה (על-פי משפט פיתגורס
[1]) השורש הריבועי של 5. נחתוך את האלכסון בעזרת קשת שרדיוסה CB. נקודת החיתוך באלכסון תהייה F. נחתוך את קטע AB בעזרת קשת שהרדיוס שלה AF. החיתוך הזה בנקודה G יחלק את קטע AB לשני קטעים AG ו-GB . AG = 1 - (שורש ריבועי של 5 ) = .... 2.23606 -1 = .... 1.23606
GB=[1 - (שורש ריבועי של 5 )] – 2= ...0.76394
AG:GB=...1.6180 שהוא יחס חיתוך הזהב.

תמונה מלבן חיתוך הזהב

בחיתוך הזהב השתמשו כבר בבניית הפירמידות במצרים העתיקה, אך את התיאוריה על חיתוך הזהב מייחסים לתאנו (Theano), אשתו ותמידתו של פיתגורס. מריו ליביו מציין בספרו "חיתוך הזהב" שההגדרה הברורה הראשונה של חיתוך הזהב אשר שרדה הוצגה בסביבות שנת 300 לפנה"ס על-ידי אֶוּקְלידֶס Euclides)) מאלכסנדריה שפיתח את תחום הגאומטריה.
בפנטגרמה (pentagram) – צורה הנוצרת על-ידי אלכסוני מחומש, שהייתה לסמל מיסטי קדוש – נחתך כל אלכסון כזה לשלושה קטעים, והיחס בין כל שני קטעים רצופים ובין הקטע השלישי הוא חיתוך הזהב. מקובל היום לסמן את חיתוך הזהב באות היוונית ф (phi), שהיא האות הראשונה בשמו של הפסל היווני פידיאַס ((Phidias(430-490 לפנה"ס בקירוב) שהרבה ליישם את חיתוך הזהב בפסליו.
תמונה 1.1 חיתוך הזהב בפנטגרמה החסומה במחומש
השימוש בפרופורציות, מלבד היותו מעשי ואסתטי, מבטא את תפיסת העולם של המשתמש בהן. פרופורציות הרמוניות משקפות תפיסת עולם שעל-פיה הקוסמוס מסודר והרמוני. דוגמאות לכך אפשר למצוא בפרופורציות ההרמוניות שבמקדשים ביוון העתיקה, בכנסיות בעולם המערבי ובמקדשים במזרח הרחוק.
לגובה הבניין, ביחס לגובה המבנים שסביבו, יש השפעה על הרושם שהוא יוצר. מבנה גבוה יחסית לבניינים הסובבים אותו מעורר יראת כבוד, מרשים ומקרין סמכות. דוגמה לכך אפשר לראות בכנסיות הגותיות מימי הביניים, אשר היו גבוהות במידה רבה מהבניינים שסביבן, או בגורדי השחקים של ימינו, המקרינים עוצמה כלכלית.
מקצב
מקור ההתייחסות למקצב, כמו מקור ההתייחסות לפרופורציות, הוא גוף האדם. לב כל אחד מאתנו פועם בקצב מסוים. נשימתנו קצבית, כפי שהליכתנו קצבית. יש לנו הערכה אינטואיטיבית לקצב, וכולנו ערים לקצבי זמן כמו יום ולילה, עונות השנה ועוד. ייתכן שבגלל היותו של הקצב חלק ממהות חיינו, יוצרת בנו האדריכלות תגובה רגשית באמצעות רצף, התורם גם ליצירת רושם כללי של עקביות ובהירות.
אנו חשים בקצב כאשר אנו הולכים לאורך שדרת עמודים או כאשר אנו מביטים על שורת חלונות בדגם החוזר על עצמו. בדוגמאות אלה מסה וחלל או אובייקטים אטומים ושקופים מופיעים לסירוגין. לעתים נוצר קצב על-ידי עיטורים אדריכליים המעוצבים בדגמים החוזרים על עצמם. לכן אין זה מפתיע שיש הקושרים אדריכלות עם מוסיקה. האדריכל אריך מנדלסון (Erich Mendelsohn) (1953-1887) אמר ששמיעת מוסיקה הביאה אותו לראות חזיונות אדריכליים.
אור וצל
האדריכלות משתמשת באור כאחד ממרכיביה. כמות האור וההבדל בין האור אשר מחוץ לבניין ובין האור שבתוכו ממלאים תפקיד חשוב בעיצוב. האור הוא חומר הבנייה הקשה ביותר לעבודה בגלל היותו בלתי מוחשי. זהו החומר היחיד המעצב את החלל ישירות בלי לתפוס את מקומו.
באמצעות אור טבעי או אור מלאכותי ניתן ליצור תחושת שטיחות או תחושת עומק. אור חזק מגביר תחושת שטיחות – בעוד ניגודי אור-צל מדגישים עומק. על האדריכל להיות ער לתאורה, ולראות בעיני רוחו אור יום כאשר הוא מתכנן. מראה הבניין בלילה, למשל, הוא אלמנט משני בשלב התכנון, כי אור מלאכותי ניתן לשליטה.
אור משפיע במידה רבה על האווירה בבניין. האפלולית השוררת בכנסייה משרה אווירה מיסטית, המעוררת אצל המאמינים רגשות דתיים. לכל סגנון מאפיין משלו בכל הקשור בטיפול באור. האור בכנסיות הרומנסקיות שונה מהאור בכנסיות הבנויות בסגנון הגותי. בשני הסגנונות מעורר האור תחושה דתית עמוקה, אך בעוד שבכנסיות רומנסקיות מתכנסים המאמינים לאור נרות על רקע האפלולית שמטילים הקמרונות הכבדים, הרי בכנסיות גותיות האור המציף את הכנסייה הוא אור צבעוני החודר דרך הוויטראז'ים. כמות האור אינה קבועה, כי היא תלויה באור הטבעי הבא מבחוץ.
האדריכלים המודרניסטים, אשר דחו את מסורת השימוש בקישוטים, נמשכו לאפשרויות שמציע האור. בעיצוביהם תפס מבנה שלדי את מקומו של המבנה המסיבי, ואור חדר לבניין דרך קירות זכוכית.
בעידן המודרניסטי, מאז שנות החמישים של המאה עשרים, החל, לצד הצפת פנים הבניין באור יום, עיסוק בתאורת לילה, שנועדה לשפר את חזותו החיצונית של הבניין ולהבליט את נוכחותו לאחר שקיעת השמש. בניין סיגראם (Seagram) (1954-1958) בניו-יורק היה מהראשונים שפותחה להם תוכנית תאורת לילה. מערכת תאורה משנית, בעוצמה של עשרים אחוזים מהתאורה שבה נעשה שימוש במשך היום, האירה את הבניין בלילה. היום תאורת לילה בגורדי השחקים בניו-יורק ובערים גדולות אחרות בעולם היא תופעה שכיחה ומקובלת, המשווה לעיר מראה לילי זוהר.
צבע
לכל בניין יש צבע (במילה "צבע" הכוונה גם לסוגים שונים של לבן, אפור ושחור). לעתים מייצג הצבע משמעות סמלית, ולעתים הוא תולדה של שיקולים מעשיים, כמו שיקולי מזג אוויר.
בתקופות קדומות השתמש האדם בצבעים שסיפק לו הטבע. לכל תקופה התייחסות משלה לצבע, המהווה חלק בלתי נפרד מסגנונה. נראה שבמבני הזיקורת (מקדש בצורת קומות-מדרגות) במסופוטמיה נצבעה כל קומה-מדרגה בצבע אחר כדי לייצג אלים שנתפסו כשולטים בשבעת כוכבי הלכת שהיו מוכרים לבני התקופה. בימי הביניים, בתקופת הנצרות המוקדמת, נצבעו קירות פנים כנסיית הגיה סופיה שבקונסטנטינופול בזהב, ויצרו אווירת קדוּשה מיסטית של עולם שהוא מעבר למציאות היומיומית. תקופת הבארוק, שהצטיינה באופי ראוותני ותאטרלי, עשירה בציורי קיר עזי צבעים המעטרים את פנים הכנסיות והארמונות. לעומת זאת, בתקופת הרוקוקו שבאה בעקבותיה, אשר בה באו לידי ביטוי קלילות וחיי תענוגות, שולטים צבעים פסטליים בציורי הקיר שבפנים הארמונות. בתקופה המודרניסטית אפשר לראות כיצד לובן מבטא טוהר, וצבעים משמשים כקישוט.
לצבע השפעה על כמות האור ועל התחושה. צבעים בהירים מגבירים את כמות האור בהחזירם את קרני האור, ולעומתם צבעים כהים מקטינים אותה בבולעם את קרני האור. תקרה כהה ורצפה בהירה ייצרו תחושת חלל שונה לחלוטין מאשר רצפה כהה ותקרה בהירה.
צורה
לצורה משמעות רבה, הן בהיבט הסמלי והן בהיבט של התחושה שמעביר הבניין. ריבוע, למשל, מסמל ארציות וחומריות ומעביר תחושה סטטית וניטרלית, ללא כיוון מועדף. מלבן הוא וריאציה של ריבוע, וכמו ריבוע הוא מתקשר לארציות. צורת האליפסה, הבנויה מחיבור של שני עיגולים המוקפים בקו מתאר, היא דינמית ביסודה, כי העין נעה ללא הרף בין שני מרכזי עיגולים מדומים אלה. כדור הוא צורה המתכנסת אל תוך עצמה, כמו העיגול. מההיבט הסמלי המעגל מתקשר לנצח בהיותו קו אינסופי. הוא מעביר תחושת שלמות, מכיוון שמכל זווית נשמרת צורתו המעוגלת. השלמוּת של צורת העיגול מתקשרת לאלוהות, לשמימיות או לגאולה שמימית. קווים ישרים מעבירים תחושת החלטיות, קשיחות וכוח. קווים גליים מעבירים תחושת היסוס, גמישות או מייצגים ערכים דקורטיביים.
במסורות השונות ברחבי העולם אנו מוצאים צורות אדריכליות דומות. ריבוע כמייצג האדמה ועיגול כמייצג השמים הם, כפי הנראה, ארכיטיפים של התת-מודע הקולקטיבי, מהסוג שאליו התייחס הפסיכולוג קרל גוסטב יוּנג (Carl Gustav Jung) (1875-1961) בכתביו. ארכיטיפים אלה, על-פי יונג, הם התמונות הכלל-אנושיות, הקמאיות, הרדומות בתוך הרובד העמוק ביותר של הלא מודע.
הקווים בבניינים הם בדרך כלל קווים ישרים, והזוויות הנוצרות ביניהם הן בדרך כלל ישרות. במבט לעבר האופק הקו הנוצר בין האדמה לשמים הוא ישר, שטוח ואופקי בצורה מושלמת. ההשפעה הפסיכולוגית של מבט כזה אל האופק היא מרגיעה. כאשר אנו מביטים באופק אנו חשים באופן אינטואיטיבי באופקיות הזו, כי גופנו מאונך לו. כך אנו ערים גם לכוח הכבידה, כי הליכתנו זקופה, ועלינו לשמור על איזון. הבנתנו את העולם קשורה קודם כול לגופנו, אף שאנו מעדיפים לחשוב שתפיסתנו אובייקטיבית. זווית ישרה נעימה לעינינו, כי היא משקפת את היחס בינינו ובין העולם אשר סביבנו. אנו תופסים את העולם מתוך התייחסות למישורים אופקיים ואנכיים.
פרספקטיבה
פרספקטיבה היא שיטת רישום של אובייקטים תלת-ממדיים על משטח דו-ממדי. מקור המילה פרספקטיבה (perspectiva) במילה הלטינית perspecto שפירושה "להביט". הטיפוס המוכר ביותר של פרספקטיבה הוא פרספקטיבה חד-מוקדית, שבה כל הקווים האופקיים או האלכסוניים מתכנסים לנקודה אחת באופק הידועה בשם נקודת מָגוֹז. בעומדנו במרכזו של כביש שמשני צדיו שדרות עמודים מתמשכות, ככל שהעמודים יהיו רחוקים יותר, הם ייראו בעינינו קטנים יותר, ובאופק יידמו בעינינו שתי שדרות העמודים כנפגשות בנקודה אחת. נקודת המפגש הזו היא נקודת המגוז.
בתקופת הרנסנס "התגלתה" הפרספקטיבה המדעית, כלומר הוצגה לראשונה אשליה של מרחב בר מדידה. האדריכלים הסתייעו בפרספקטיבה כדי לצפות מראש את חזות הבניין בזמן התכנון וכדי להדגיש את קווי הפרספקטיבה בפנים הבניין. הפרספקטיבה בכנסייה מובילה את העין לנקודת מגוז, אל המקום הקדוש ביותר בכנסייה – המזבח. דוגמה יפה לפרספקטיבה כנושא מרכזי ברנסנס ניתן למצוא בכנסיית סן לורנצו בפירנצה, שתכנן פיליפו בְּרוּנֶלֶסְקי (Filippo Brunelleschi) (1377-1446). ריבועים מצוירים על הרצפה ומעוצבים על התקרה, כך שקווי הפרספקטיבה מושכים את עיני הנכנס לכנסייה אל המזבח שבקצהָ.
לעתים נותן האדריכל דעתו לעובדה, שחלקי הבניין המרוחקים יותר נראים קטנים יותר, ומנסה ליצור רושם שהחלקים השונים האלה שווים בגודלם. כדי להשיג אפקט כזה יש לעצב את הבניין כנגד חוקי הפרספקטיבה. למשל, כאשר אנו מביטים מנקודת מבט מסוימת על הקרקע לעבר בניין גבוה שקומותיו שוות בגובהן, הקומות ילכו ויקטנו בעינינו ככל שיגביה מבטנו במעלה הבניין. כדי לבטל אשליה זו אפשר להגביה את הקומות ככל שעולים בגובה. דוגמה לעיצוב בניגוד לחוקי הפרספקטיבה נראית בתאטרון ברלין (Schauspielhaus) (1819-1821) בתכנונו של האדריכל פרידריך שינקל ((Friedrich Schinkel (1781-1841), שבחזיתו ממוקמים שני גמלונים בגדלים שונים זה מעל זה. הגמלון הגבוה יותר, שהוא הרחוק יותר מהצופה הניצב על הקרקע, גדול יותר מהגמלון שמתחתיו, כדי שבמבט מנקודה מסוימת, ייראו שניהם שווים בגודלם.

תמונה 1.2 כנסיית סן לורנצו בפירנצה (1421-1469), פיליפו ברונלסקי
תמונה 1.3 התאטרון בברלין (1819-1821), פרידריך שינקל

אפשר גם להפוך את הפרספקטיבה לפרספקטיבה מואצת על-ידי הקטנת המרחקים, שהולכים ומצטמצמים כביכול בעינינו. בהביטנו על שורת עמודים זהים בגובהם, המרוחקים מרחק שווה זה מזה, הם ייראו בעינינו כהולכים ומתקצרים. כדי להגדיל את אפקט הפרספקטיבה נקטין בהדרגה את העמודים (כך שילכו ויתקצרו ככל שיהיו מרוחקים מנקודת המבט שלנו). אם נרצה להגדיל עוד יותר את אפקט הפרספקטיבה, נקצר בהדרגה גם את המרחקים בין העמודים ככל שירחקו מאתנו. פרספקטיבה מואצת מסוג זה נמצאת בפלאצו ספאדה (Palazzo Spada) (1638) ברומא (תמונה 1.4). בעיצובו של פרַנצ'סקו בוֹרוֹמיני (Francesco Borromini) (1599-1667). פרספקטיבה מואצת נמצאת גם בכיכר הקמפּידוֹליוֹ (Piazza del Campidoglio) ברומא (תמונה 1.5). מיכלאנג'לו תכנן אותה בצורת טרפז, הנוצר על-ידי מערך של שלושה ארמונות. הצבת הארמונות זה מול זה במקביל הייתה יוצרת פרספקטיבה רגילה, שבה שני הארמונות שלצדי הציר היו נראים בעינינו כמישורים אלכסוניים המתכנסים אל נקודת מגוז מרוחקת. בהציבו אותם באלכסון קירב מיכלאנג'לו את נקודת המגוז, ויצר אשליה של מרחק הגדול מהמרחק למעשה.
תמונה 1.4 פלאצו ספאדה (1638) ברומא, פרַנצ'סקו בוֹרוֹמיני.
תמונה 1.5 כיכר הקמפּידוֹליוֹ ברומא (1544-1545), מכילאנג'לו.
משקל ומסה
כובד או קלילות של מבנה גורמים לנו לאסוציאציות רגשיות. כפי שאיש גדול ממדים מסוים נראה לנו כבד הליכה, בעוד איש אחר, בעל ממדים דומים, נראה לנו באופן מפתיע קל רגליים – כך גם בהביטנו על בניין אנו חשים במשקלו. הצבת בניין על עמודים, כפי שהציע לה קורבוזיה ("פּילוֹטי" piloti בשפתו), יוצרת תחושת קלילות וריחוף.
אנו מביאים להתנסות באדריכלות סדרה שלמה של תפיסות מוקדמות, שנאגרו בזיכרון שלנו במשך שנים. לפני השטח של המבנה יש השפעה על תחושת המשקל שהוא מעביר. בעזרת רוּסְטיקַציה (טכניקה המדגישה את חיבורי האבנים) אפשר לבטא מסיביות וליצור תחושת כובד, גסות וביצור. לעומת זאת, משטח חלק מעביר תחושה של קלות ועדינות. דוגמאות למעבר מרוסטיקציה בקומות הראשונות לקיר חלק בקומה העליונה אפשר למצוא באחדים מארמונות הרנסנס, ובהם פלאצו מדיצ'י (Palazzo Medici) (1444) בפירנצה (תמונה 1.6) בעיצוב מיכֶּלוֹצוֹ (Michelozzo) (1396-1472). הרוסטיקציה נדרשה כדי לשוות מראה מבוצר לקומה הראשונה, בהיותה פגיעה יותר מהקומות העליונות.
תמונה 1.6 פלאצו מדיצ'י , מיכלוצו.
קומפוזיציה
קומפוזיציה היא החיבור של חלקי הבניין השונים ליצירה אחת. היא מורכבת משילוב של אלמנטים אופקיים ואנכיים, חדים ומעוגלים, ומחיבור בין ריק למלא ובין חלל למסה. הקשר בין חלקיו השונים של הבניין מוגדר גם על-ידי היחסים בין גודליהם השונים – הפרופורציות. באמצעות פרופורציות אפשר לשוות לבניין מראה מונומנטלי גם כאשר מידותיו המוחלטות קטנות יחסית.
בכל קומפוזיציה נמצא מוקד המושך את העין, כמו קודקוד פירמידה או אפסיס (גומחה חצי עגולה) בקצה הכנסייה, שהוא המקום הקדוש ביותר בכנסייה, אשר מייצג לפי המסורת הנוצרית את המקום שממנו יופיע ישו ביום הדין. במבנה סימטרי יהיה המוקד על הציר המרכזי, ובמבנה ריבועי או עגול יהיה המוקד במרכז. מוקד ההתעניינות הזה קובע לעתים את האוריינטציה של הבניין – הכיוון שאליו מובל הנכנס בשעריו.
קומפוזיציה יכולה להיות סימטרית או א-סימטרית. גוף האדם הוא מטבעו סימטרי, ונראה שכדי לחוש ביטחון אנו בונים בניינים סימטריים שבאופן בלתי מודע יזכירו לנו את סימטריוּת הגוף. כאשר אנו מביטים על אובייקטים בסביבתנו, אנו מקשרים אותם באופן תת-הכרתי להתנסויות של גופנו ותרים אחרי קומפוזיציה מאוזנת. זו מושגת באדריכלות בקלות יחסית כאשר תכנון המבנה מתבסס על סימטריה לאורך ציר ועל חלוקה לשלושה חלקים עיקריים, המקבילים לאיברי גוף האדם: ראש, גוף (טורסו) ורגליים. את החלוקה לשלושה חלקים, אם כי לא בפרופורציות אנושיות, אפשר לראות בגורדי שחקים רבים אשר מחולקים לקומת עמודים או חנויות, למספר גדול של קומות זהות, ולקצה עליון השונה בצורתו מצורת הקומות שמתחתיו.
קומפוזיציה המבוססת על פרופורציות אנושיות מעניקה לנו תחושת נוחות גם אם איננו מודעים לסיבתה. בניינים סימטרים מעידים על צורך בביטחון, ולכן משקפים לעתים כמיהה לביטחון. היסטוריון האדריכלות ברונו צבי (Bruno Zevi) (1918-2000) מזהה סימטריה אדריכלית עם סגנון דיקטטורי או ביורוקרטי. לדעתו סימטריה מבטאת חוסר ביטחון, חשש מגמישות וחוסר החלטיות. איטליה בתקופת הרנסנס הייתה נתונה למשברים קשים. הכמיהה לתחושת ביטחון התבטאה בדומיננטיות הקלאסית המאופיינת בסימטריה של חזית, ובשער שנראה חזק ויציב. הבניינים שייצגו את שלטון הפשיזם, את הנאציזם ואת ברית המועצות הסטליניסטית, הם כולם סימטריים. כך גם האדריכלות בתקופת הדיקטטורות בדרום אמריקה.
על קומפוזיציה בעלת זוויות ישרות אומר ברונו צבי שהתנועה בה אינה אורגנית. פינה היוצרת זווית ישרה מאלצת את ההולך סביב המבנה לנוע בחוסר גמישות, כמו מריונטה. צבי מביא כדוגמאות את בתי הכלא ואת בתי החרושת, שהגאומטריה שלהם "קשוחה" ואינה מאפשרת תנועה חופשית, ימינה או שמאלה. באופן דומה, הוא טוען, משורטטים מרקמים אורבניים בשתי וערב. לדעתו, ערים, ובעיקר ערי בירה, הן קורבנות של התערבות גאומטרית מתמדת.
לאופן העיצוב של פינות הבניין השפעה רבה על הקומפוזיציה כולה. באמצעות עיצוב הפינות אפשר להעביר תחושה של עוצמה או חולשה. פינה מסיבית יוצרת תחושת עוצמה ויציבות. דוגמה לחיזוק פינות המעצים את הבניין כולו נראה במבצרים מימי הביניים. לעומת זאת, פינה שבה מרובים הפתחים יוצרת רושם של חולשה או קלילות. דוגמאות רבות לפינות כאלה אפשר למצוא בבניינים מודרניסטיים, שברבים מהם ממוקמים חלונות בפינות.
אפשר ליצור איזון או שיווי משקל בקומפוזיציה גם כאשר הצורות לאורך הציר המרכזי אינן זהות או סימטריות. נדמיין מאזניים שבכל כף נתון אותו משקל. אם גם הצורה זהה, תהיה סימטריה, אך אם הצורות שונות והמשקל שווה, יהיה איזון.
אופי הבניין
אדריכלות יכולה לבטא תכונות כמו אצילות, פשטות, עידון, גסות והומור. כמו כן היא מושפעת מאופי המשטר היוצר אותה. הארגון החופשי של מיקום המבנים באקרופוליס שבאתונה (המאה החמישית לפנה"ס) (תמונה 1.7) מעיד על אופי דמוקרטי, על חופש ועל עצמאות. לעומת זאת, הפורום הרומי של טריאנוס (Forum Trajan) (תחילת המאה השנייה לספירה) (תמונה 1.8), שבו שולטים סדר וסימטריה, הוא דוגמה לתכנון בעל אופי דיקטטורי המעיד על הפגנת כוח. בתקופות של חוסר ביטחון הופכת האדריכלות למופנמת. המבנים מסוגרים והתושבים מספקים את צורכיהם העצמיים. דוגמה לכך היא הטירות הפאודליות מימי הביניים.

תמונה 1.7 האקרופוליס באתונה - תכנית קרקע
תמונה 1.8 הפורום הרומי של טריאנוס –תכנית קרקע

התכנון הפתוח, המוחצן, מאפיין את תוכניות הבנייה העכשוויות. אין צורך בחומות מגינות, ואפשר ליצור תוכניות פתוחות. אשר לבניינים בני זמננו, יש הרואים בהם ביטוי לשוויון. האדריכל לואיס סליבן (Louis Sullivan) (1856-1924) אמר שלגביו אדריכלות אינה אמנות, אלא דת, והדת היא הדמוקרטיה. המבנה המודולרי, לגביו, מסמל שוויון.

מורשת העבר מול חדשנות
אדריכלות נעימה לעינינו כאשר היא מציגה צורות מוכרות, ומפתיעה אותנו כאשר היא חדשנית. ההנאה מאדריכלות נובעת מהקוטביות הקיימת בנו. בקוטב אחד קיימת ההנאה הנובעת מתחושת ביטחון, מהיכרות האדם עם המקום שבו הוא נמצא. בקוטב השני קיימת הנאה מהחופש להטיל ספק, לשבור כללים ולהסתכן. בכל אדם מצויה מידה מסוימת משני הקטבים. בכל תקופה נוטה החברה לקוטביות האחת או לקוטביות השנייה. המתח בין שני קטבים אלה יוצר דינמיקה במבנה.
את הקשר בין המסורתי לחדשני ביטא הפילוסוף לודביג ויטגנשטיין(Ludvig Wittgenstein) (1889-1951) כאשר אמר: "עליך להגביל את עצמך לומר דברים ישנים – ועם זאת להציג דבר-מה חדש". לאורך כל תולדות האדריכלות המערבית קיים שילוב בין חדשנות ובין מורשת העבר. האדריכלות ממשיכה מסורת קיימת ועם זאת מחדשת. השילוב הזה נמצא בבניינים שיש בהם היכולת לרגש אותנו ולהעביר מסר רב-עוצמה, בין אם הוא אמנותי, פוליטי, חברתי או דתי.
הגישה המסורתית באדריכלות מוצאת ביטויה באופן בולט בשפה הקלאסית – שפת אדריכלות יוון ורומא בעת העתיקה. השימוש בה כשפה חיה באדריכלות נמשך מאז שנוצרה ועד ימינו.
לאחרונה אנו עדים לוויכוח בין המצדדים בהיצמדות למסורת ובין המצדדים בשבירת המסורת, או, לחילופין, לוויכוח בין פופוליסטים המעדיפים אדריכלות לעם ובין אליטיסטים המעריכים אוונגרד. הוויכוח נובע מטבע האדריכלות, אשר מצד אחד נועץ שורשיו בעבר, ומצד אחר נמצא בחברה המשתנה במהירות ולה אידאולוגיות, משימות וטכנולוגיות חדשות, העושות שימוש בחומרים חדשים.
חומרי הבנייה
כל בניין בנוי, קודם כול, מחומרים. חלק מהחומרים המשמשים את האדריכלים הם מסורתיים ועתיקים, כמו אדמה, אבן ועץ, וחלקם – בהם ברזל, בטון מזוין וזכוכית – מהווים תוצרים של העולם המודרני.
חומר הבנייה הוא אלמנט טכני המשפיע מאוד על האסתטיקה ועל האקספרסיביות של הבניין. לקיר אבן אופי שונה מזה של קיר לבנים או קיר עץ. השימוש בחומרי בנייה נקבע על-פי איכויותיהם המבניות והאסתטיות ועל-פי עלותם. באיכויות מבניות הכוונה ליכולת ההתנגדות של החומר לקריסה, ובמקרים של עץ וברזל הכוונה גם להתנגדות להתפשטות. עלות הבנייה תלויה בדרך שבה מעובדים החומרים ובתנאי ההובלה שלהם. מחיר ההובלה משתנה בהתאם למרחק, ומגדיר אף הוא עד כמה תהיה הבנייה תלויה בחומרים מקומיים.
עד המאה ה-19 היו אבן ולבנים חומרי הבנייה העיקריים. לאורך תקופה ארוכה זו, לאקלים ולמקורות הטבעיים היה תפקיד חשוב בבחירת החומרים.
אבן
האבן היא חומר עיקרי בבנייה. חומר זה היה ועודנו הנפוץ ביותר באדריכלות מונומנטלית. לאורך תולדות האדריכלות הייתה משמעות מכרעת לתנאים הגאוגרפיים, וכמעט בכל מקום שימשה האבן המקומית כאבן הבנייה. טכניקת העבודה באבן יושמה כבר על-ידי היוונים. לאבנים איכות המשתנה על-פי סוגיהן:
אבן גיר limestone)) – סלע משקע ימי שנוצר מהרבדה של תמיסה גירית הנוצרת בקרקעית הים (בעיקר מהצטברות שרידים אורגניים כקונכיות וצדפות), ונחשף בעקבות נסיגת הים או התרוממות קרקעיתו. אבן זו מורכבת ברובה מסידן פחמתי (calcium carbonate). עם סוג זה של אבן נמנית גם אבן טוּף (tufa) שהיא אבן נקבובית לבנה מסלע רך ופירורי שהתגבש מאפר דק אשר התפרץ מלוע הר געש ושקע סביב מוקד ההתפרצות.
מבחר אבני גיר שימשו לבניית הקתדרלות הגדולות בצרפת. במשך תקופה ארוכה יוצאו אבנים מצרפת לאנגליה, ושימשו לבניית מבנים מונומנטליים רבים ובהם: המבצר של לונדון (Tower of London), קתדרלת וסטמינסטר (Westminster) וקתדרלת קנטרברי (Canterbury). יוקר עלות ההובלה, לרוב בדרך המים, לא הרתיע את יוזמי הבנייה ואת מממניה.
שיש – אבן גיר מלוטשת שהמִרקם שלה נע בין גרגרי לדחוס.
גרניט – סלע געשי קשה בעל טקסטורה גבישית שנוצר בעיקר מקוורץ וממחצב פַּצֶלֶת הַשָּׂדֶה (orthoclase) או ממינרל מסוג מיקרוֹקלין (microcline).
אבן חול (sandstone) – סלע סחף המורכב בדרך כלל מחול קוורץ ומאלמנטים מחברים כמו סיליקה (Silica) וסידן פחמתי.
אבן מרצפת (flagstone) – אבן קשה המורכבת משכבות שטוחות ומתאימה לריצוף.
חשוב לזכור שבכל התקופות חזרה התופעה של שימוש חוזר במונומנטים שנבנו באבן. תופעה זו הייתה רווחת יותר מאשר מקובל לחשוב. מבנים עתיקים שימשו כמחצבות נוחות, מכיוון שאבניהם היו מוכנות לבנייה. אחרי הביזה שערכו הפרסים באתונה, במאה החמישית לפנה"ס, מיהרו האתונאים לבנות חומות ארוכות שיחברו את העיר עם הנמל שלה, ועשו שימוש חוזר באבנים מבניינים שנהרסו על-ידי הפולשים. בימי הביניים ואחריהם הוסרו לוחות אבן גיר מהפירמידה הגדולה בגיזה כדי לבנות את המסגדים בקהיר. מיכלאנג'לו עשה שימוש חוזר באבני הקולוסאום (שנבנה במאה הראשונה לספירה) כדי לבנות את ארמון פַרְנֶזֶה (Palazzo Farnese) (1517-1573) ברומא. דוגמאות אלה הן אחדות מני רבות.
טיח
טיח הוא חומר מלאכותי שנועד בדרך כלל לחבר בין אלמנטים ולכיסוי בנייה, אך לעתים משמש גם כחומר בנייה בפני עצמו. הטיח הבסיסי עשוי אדמה מעורבבת במים, המתקשה כאשר היא מתייבשת. לעתים נוסף קש לתערובת. קיימים סוגים שונים של טיח - טיח צמנטי (תערובת של צמנט [שהוא אבקה מאדמת חרסית וסלעי גיר, המשמשת למלט], חול וסיד לכיסוי פנימי של קירות ותקרות ולכיסוי חיצוני של קירות), טיח גבס, טיח אקרילי ועוד.

לבנים
במקומות כמו מסופוטמיה, שבהם אין מחצבות ואין שכבות גאולוגיות קשות, חומר הבנייה העיקרי היה לבני בוץ שיובשו בשמש ולעתים רחוקות יותר נעשה שימוש בלבנים שרופות מחרס.
סוג אחר של לבנים שהשימוש בהן נפוץ הוא לבני סיליקט. סיליקט הוא סוג מינרל המורכב ממלחים שבהם משולבים קטיונים (אטומים בעלי מטען חשמלי חיובי) מתכתיים ואניונים (אטומים בעלי מטען חשמלי שלילי) פוליאטומיים של צורן וחמצן.
עץ
סוגי העץ העיקריים שהשתמשו בהם לבנייה הם: אלון, ערמון, בוקיצה, אשור, מֵילה ואגוז. עצים שנעשה בהם שימוש לבנייה מפוארת הם ארז וברוש. בדרך כלל נעשה שימוש בעץ מקומי. לעץ חסרונות, כמו נטייה לריקבון, התפשטות תולעים ופטריות, וכן סכנת שרפות, אשר פחתה במידה רבה מאז השימוש בחומרים חסיני אש.
זכוכית
זכוכית נכנסה לראשונה לשימוש ארכיטקטוני בתקופה הרומית כחלונות, שהושמו בתוך מסגרות עץ עגולות. גם בבתי המרחצאות הגדולים היו חלונות זכוכית. בעיר רָוֶונה, בתקופה הביזנטית, היו החלונות עשויים משכבות דקות של בהט (אלבסטר alabaster) שקוף, ושימשו למעשה לעיטור הפנים ולעיצוב הפסיפס שכיסה את הקירות. השימוש בזכוכית לעיצוב קירות פסיפס הלך וגבר מאז המאה הראשונה לספירה. בכנסיות ימי הביניים שימשה זכוכית מאיכות מיוחדת לעיצוב פסיפסים אלה, אשר האור שהשתקף מחלונות הבהט העניק להם עוצמה בלתי רגילה. במאה ה-16 הייתה הזכוכית בשימוש נרחב, אם כי תמיד בפיסות קטנות. רק במאה ה-19 החל שימוש בקירות זכוכית מהסוג המוכר לנו היום.
ברזל ופלדה
ברזל שימש כחומר מחבר בעבודת הבנייה באבן כבר במקדשים עתיקים. חיזוקי ברזל שימשו בעת העתיקה לחיבור גושי אבנים בקירות ובכיפות. במבנים הביזנטיים הגדולים חוברו למבנה כרכובים על-ידי חיזוקים מברזל. בתקופה המודרנית נעשה שימוש רחב בברזל.
תחת הכותרת "ברזל" נמנים: ברזל יצוק, ברזל חשיל ופלדה.
ברזל יצוק הוא תוצאה של התכת עפרות ברזל בכבשנים. זהו נוזל המתקשה בקירור, ולכן ניתן לעצב אותו בצורה הרצויה על-ידי שפיכתו לתוך תבניות. תהליך זה בוצע בהצלחה לראשונה ב-1710 על-ידי האנגלי אברהם דרבי (Abraham Darby). היישום של טכניקה זו בקנה מידה גדול החל ב-1779 בבניית גשר הברזל הראשון שנבנה מעל נהר הסוורן ((Severn באנגליה. רק מאז המצאתו של דרבי היה הברזל לחומר בנייה ממשי, וריבוי אוצרות הברזל היה ליתרון גדול.
ברזל יצוק מגיב ללחץ בשבירה, ולכן מתאים לתומכות אנכיות, כמו עמודים ואומנות, יותר מאשר לגשרים ולמבנים אופקיים. מלבד אי-עמידות בלחץ חזק יש לברזל חסרונות נוספים: הוא אינו חסין אש ומתפשט בחום. כמו כן, יש לצבוע אותו כדי למנוע את החלדתו.
ברזל גולמי מכיל 4%-5% פחמן וכמויות משתנות של גופרית, צורן וזרחן. ממנו מפיקים ברזל יציקה וברזל חשיל. ברזל יציקה מכיל 2%-3.5% פחמן וכמויות קטנות של מנגן. כמו כן הוא מכיל כמויות קטנות של גופרית וזרחן אשר הוסרו ברובם מהברזל הגולמי. ברזל חשיל מכיל פחות מ-0.5% פחמן. זהו ברזל חזק הניתן למתיחה ולחישול. ברזל חשיל משמש לייצור צינורות, סורגים ולעבודות ברזל דקורטיביות.
פלדה היא נתך של ברזל, אחוז אחד או שניים של פחמן, וכמויות קטנות של מנגן, צורן, מגנזיום, גופרית וחמצן. קיימים סוגים שונים של פלדה הנבדלים זה מזה בכמויות המרכיבים השונים שלה. כדי ליצור פלדת אל-חלד מוסיפים לפלדה ניקל בתהליך ההיתוך. יתרונות הפלדה הם בהיותה גמישה וקלה יותר מברזל. יתרון נוסף שלה על הברזל הוא בעובדה שאינה מחלידה. בגלל תכונותיה אלה משתמשים בה לבניית השלד בגורדי שחקים.
בטון ובטון מזוין
בטון הוא חומר בנייה מלאכותי, המורכב מצירוף של חומרים המחוברים ביניהם על-ידי חומר חולי בעל תכונת דביקוּת והתקשות. בין מרכיבי הבטון מצויים חומרים כמו חצץ, שברי לבנים ומים. במשך מאות שנים התנסו בונים בבנייה בגבס ובמלט, אך ברומא העתיקה יצרו לראשונה בטון שהיווה מין סלע סינתטי קשה, כמו רוב הסלעים הטבעיים. את אמנות ייצור הבטון למדו הרומים במאה הרביעית לפני הספירה באזור קַמפַּניה, שם עברו הבונים לראשונה משימוש בחצץ או בשברי אבנים לבניית קיר בעזרת בטון. כדי ליצור בטון הם השתמשו בחול וולקני הנמצא בשפע בסביבת הר הגעש וֶזוּב ובמקומות אחרים באיטליה. חול זה כונה פּוֹצוּלָנָה ((pozzulana על-שם העיר פּוֹצוּאוֹלי (Pozzuoli) שבאיטליה, שבה ניתן להשיגו בכמויות גדולות. הוא מתקשה גם כאשר מערבבים אותו עם מים בלבד. יתרונו, מלבד הִמצאו בשפע, בהיותו ניתן לעיצוב בכל צורה רצויה ובהתקשותו לחומר חזק ביותר. מלט מחול פוצולנה נחשב למלט הטבעי הטוב ביותר בעולם. מלט מעולה זה מסוגל להדביק ריכוזים שונים של תערובת אבן, סלע געשי, לבנים ואף שברים מהריסות של בניינים. אלה הופכים את הבטון, על-פי הכמות היחסית של השימוש בהם, לאוורירי או לכבד. כך יכולים הבונים לשנות כרצונם את צפיפות המבנה.
ויטרוביוס מתאר בכתביו את הפרופורציות שבהן יש לערבב את חול הפוצולנה עם אבן הגיר כדי ליצור את הבטון. על-פיו, יש לערבב גיר וחול וולקני ביחס של 1:3 בהתאמה או חול נהר וחול וולקני ביחס של 2:3 בהתאמה.
השימוש בבטון מזוין החל במחצית השנייה של המאה ה-19, והוא נחשב לחומר הבנייה בעל החשיבות הגדולה ביותר בעידן המודרני. בטון מזוין עשוי ממוטות פלדה בעובי משתנה, הממוקמים בתבניות שלתוכן שופכים נוזל בטון שמתקשה. זהו שילוב מוצלח של שני חומרים המשלימים זה את זה. בעוד שבטון עמיד מאוד בפני כוח דחיסה וחלש יחסית תחת לחץ, פלדה חזקה מאוד תחת לחץ וחלשה בפני כוח דחיסה. שילוב זה מאפשר יצירת חללים גדולים ללא צורך בעמודים תומכים רבים.


מלבד חוזקו הרב, יתרונו של הבטון המזוין בכך, שניתן להכינו בכל מקום ולעצבו כחומר ביד היוצר.
קונסטרוקציה – שיטות בנייה
שיטת הבנייה הבסיסית ביותר והמוקדמת ביותר בתולדות האדריכלות היא בנייה בשיטת עמוד וקורה: שני עמודים אנכיים התומכים בקורה אחת אופקית ולכן ממוקמים משני צדיה. מאוחר יותר השתמשו בעמוד אחד אנכי שתמך בקורה אחת אופקית, ולכן מוקם תחת מרכז הקורה כדי לשמור על איזון.
באמצעות עמודים או קירות הנושאים את משקל הבניין אפשר ליצור חללים. בתקופות קדומות נבנו חללים בדרך כלל באמצעות עמודים או קירות שמעליהם תקרה שטוחה. הבעיה התעוררה כאשר רצו לבנות פתחים או חללים גדולים ללא יער עמודים. הפתרון נמצא בבניית קשת, כיפה או קמרון.
כדי להכיר את הסגנונות השונים באדריכלות עלינו להגדיר תחילה את האיברים האדריכליים השונים הנקשרים לשיטות הבנייה השונות.
קיר
קיר הוא האיבר האדריכלי העוטף את הבניין, מקיף חללים ולעתים (למעשה עד המאה ה-19) גם תומך בתקרה. הדרך הפשוטה ביותר לבניית קיר היא בנייה באבן. קיימות שיטות שונות להנחת אבני הקיר, המאופיינות על-ידי האופן בו הן מונחות ועל-ידי סוגן, צורתן וגודלן.
אופוס קוואדראטוּם (Opus Quadratum), מילולית בלטינית: עבודה מרובעת. קיר זה בנוי מאבנים (או לבנים) מלבניות המונחות בשורות זו על גבי זו, עם או בלי חיבור מלט ביניהן, ומחוזקות על-ידי פינים. האבנים זהות בצורתן ובגודלן, וניתנות להחלפה זו בזו. בשלב קדום מאוד פיתחו השוּמֶרים והאטרוסקים סגנון בנייה שיטתי זה, שקיבל את שמו מאוחר יותר על-ידי הרומים. מהמאה הרביעית לפני הספירה ואילך שימשה טכניקה זו לבניית מקדשים ומבנים שימושיים כמו ביצורים, חומות ערים, דרכים, אקוודוקטים וגשרים.

תמונה 1.9 אופוס קוואדראטוּם

אופוס אינקֶרטוּם ((Opus Incertum, מילולית בלטינית: עבודה אקראית. הנחת אבני הקיר בצורה אי-רגולרית. אבנים בגדלים שונים מונחות ללא סדר מסוים וללא אחידות. קיר כזה היה חזק, אך קשה לבנייה.

תמונה 1.10 אופוס אינקֶרטוּם

אופוס רטיקוּלאטוּם (Opus Reticulatum), מילולית בלטינית: עבודה דמוית רשת. הנחת אבנים בצורת דגם יהלומים. פירמידות אבן קטנות הוצמדו באמצעות בטון, והוכנסו לקיר כך שבסיסיהן יצרו יחד דגם יהלום החוזר על עצמו. צורת בנייה זו, למרות היותה יקרה ופחות חזקה מהאחרות, ואף שהוסתרה לעתים על-ידי ציפוי חיצוני, שרדה באופנה במשך תקופה ארוכה, מהמאה הראשונה לפני הספירה ועד המאה הראשונה אחרי הספירה.

תמונה 1.11 אופוס רטיקוּלאטוּם

אופוס טֶסטאסֶאוּם (Opus Testaceum), מילולית בלטינית: עבודת קליפה. הנחת אבנים מלבניות זו לצד זו וזו על גבי זו, בשורות אופקיות, כך שקצה כל אבן מונח על מרכז האבן אשר תחתיה. שימוש בלבנים במבנה זה היה נפוץ בתקופה האימפריאלית (מהמאה הראשונה ועד למאה הרביעית לספירה) באיטליה ובמקומות אחרים.

תמונה 1.12 אופוס טֶסטאסֶאוּם

אופוס ספּיקאטוּם (Opus Spicatum), מילולית בלטינית: עבודת שלד. הנחת אבנים בדגם עצמות דג הרינג (Herring Bone).

תמונה 1.13 אופוס ספּיקאטוּם

אופוס מיקסטוּם (Opus Mixtum), מילולית בלטינית: עבודה מעורבת. שילוב טכניקות בנייה אחדות באותו קיר.

תמונה 1.14 אופוס מיקסטוּם

בנייה קיקלופית (ראו תמונה 3.1) קרויה על-שמם של הקיקלופים – ענקים אגדיים בעלי עין אחת. זו בניית קיר מאבנים ענקיות, שונות זו מזו בגודל ובצורה, הערוכות זו לצד זו כמעשה פסיפס. בנייה מסוג זה, המאפיינת בין השאר את הפירמידות במצרים, מבטאת את שאיפתו של האדם אל העצום והאדיר ואת רצונו להתחרות בטבע. היוונים בעת העתיקה הם שנתנו לצורת בנייה זו את שמה.
אופוס קמנטיקוּם – (Opus Caementicium) – מילולית: אבן קשה ממחצבה. קיר בטון. ראו למעלה: בטון ובטון מזוין.
קשת
קשת היא מבנה היוצר פתח מסדרת אבנים המסודרות בצורת קטע מעגל או שני קטעי מעגל, המחוברים בקצה אחד שלהם. לאונרדו דה וינצ'י הגדיר קשת כחוזק הנגרם על-ידי שתי חולשות: קשת נוצרת משני חלקי מעגל, אשר כל אחד מהם בפני עצמו הוא חלש ונוטה ליפול. האחד עומד בפני הלחץ של האחר, ושתי החולשות הופכות לחוזק.
מבחינים בכמה סוגי קשתות:
קשת עגולה – קשת בצורת חצי מעגל שבמרכזה אבן ראשה, והאבנים בה חתוכות בצורה הקורנת ממרכז המעגל הדמיוני שהקשת מהווה חלק ממנו.
תמונה 1.15 קשת עגולה
קשת מזויפת / קשת קורבל (Corbelled Arch) המכונה גם קשת אופקית – קשת הבנויה מסדרת אבנים המונחות בשורות אופקיות, ומותירות פתח בצורת קשת.

תמונה 1.16 קשת מזויפת / קשת קורבל

קשת פחוסה – קשת קטנה מחצי מעגל.
תמונה 1.17 קשת פחוסה

קשת מחודדת – קשת הנוצרת על-ידי שתי קשתות שוות (שאינן מהוות חלק מאותו מעגל) המחוברות בקצה העליון שלהן ללא אבן ראשה.

תמונה 1.18 קשת מחודדת

קשת פרסה – קשת שגודלה עולה על גודל חצי מעגל וקצותיה פונים כלפי פנים.
תמונה 1.19 קשת פרסה
קשת שטוחה – סדרת אבנים בצורת האות ח המחוזקת בעזרת אבן ראשה, אשר האבנים לצדדיה חתוכות בצורה קורנת.

תמונה 1.20 קשת שטוחה
תקרה
תקרה היא הגבול העליון של חלל במבנה. צורתה שטוחה או מקומרת. יש סוגי קמרון שונים:
קמרון חבית – רצף קשתות עגולות, זהות בגודלן ובגובהן, הממוקמות בזו אחר זו.

תמונה 1.21 קמרון חבית

קמרון חבית מחודד – חיבור סדרת קשתות מחודדות, זהות בגודלן ובגובהן, בזו אחר זו.
תמונה 1.22 קמרון חבית מחודד
קמרון מצולב – קמרון הנוצר ממפגש שני קמרונות חבית זהים בזווית ישרה.
תמונה 1.23 קמרון מצולב
קמרון מצולע – קמרון שהשלד שלו נוצר ממפגש של קשתות מחודדות זהות החוצות זו את זו. מפגש שתי הקשתות מחלק את הקמרון המצולב לארבעה חלקים, ומכאן כינויו "קוּאדרוֹפּרטיט" (quadropartite). כאשר נוספת עוד קשת למפגש קשתות זה, מתחלק הקמרון לשישה חלקים ומכונה "סֶקספַּרטיט" (sexpartite).
תמונה 1.24 קמרון מצולע
קמרונות מניפה – קמרונות בצורת מניפה שהתפתחו בעיקר באנגליה בתקופה הגותית המאוחרת.
תמונה 1.25 קמרונות מניפה
כיפה
כיפה היא קמרון בעל צורה מרכזנית. באופן טבעי היא מתאימה לבניינים בעלי בסיס עגול. בבניינים בעלי בסיס ריבועי קיימת בעיה לעבור לבסיס עגול, אך אפשר לפתור אותה בשלוש דרכים:
סְקווינְצ'ים – קשתות המונחות מעל פינות הריבוע שעליו נבנית הכיפה. כל אחת מהן תומכת בקיר קעור קטן בפינת הריבוע שבה היא ממוקמת. בתוכנית הקרקע אפשר לראות שריבוע הבסיס הופך למתומן, שעליו מונח בסיסה העגול של הכיפה.
פֶּנְדֶנְטִיבִים המהווים חלק מהכיפה – משולשים קעורים המהווים חלק מקמרון מפרש, שהוא חלק מכיפה בצורת חצי כדור, אשר קוטרה כאורך אלכסון ריבוע הבסיס. קמרון המפרש מוגדר על-ידי חצאי עיגולים דמיוניים אשר בסיס כל אחד מהם מהווה צלע בריבוע, וכל אחד מהם ניצב לאותו ריבוע. בתוכנית הקרקע נראה הריבוע שעליו נבנית הכיפה חסום על-ידי המעגל שעליו בנויה הכיפה.
פנדנטיבים התומכים בכיפה – משולשים קעורים שקודקוד כל אחד מהם מתחבר עם אחד מקודקודי ריבוע הבסיס, ואילו צלעותיהם, הנמצאות מול קודקודים אלה, מהוות חלק מהמעגל (אשר קוטרו כאורך צלע הריבוע) שהוא בסיס הכיפה. בתוכנית הקרקע נראה מעגל בסיס הכיפה חסום על-ידי הריבוע שעליו נבנית הכיפה.

תמונה 1.26 סקווינצ'ים
תמונה 1.27 פנדנטיבים המהווים חלק מכיפה ופנדנטיבים התומכים בכיפה

קמרונות ותקרה אינם מספיקים כדי להגן על הבניין מפגעי מזג האוויר. את התפקיד הזה ממלא הגג, אשר עשוי לעתים מרעפי טרה קוטה המחוברים לשלד עץ משופע, ולעתים מאבן או לבנים הערוכים במשטח אופקי.
גג רעפים מתאים לארצות צפוניות, כי השיפוע שלו מונע הצטברות שלג. הבנייה באזור הים התיכון מאופיינת בדרך כלל בגג שטוח.


טכנולוגיה כמכתיבת סגנון
לכל תקופה המגבלות שלה בתחום הבנייה. ביוון העתיקה בנו בשיטה של עמוד וקורה, אך המצאת השימוש בבטון על-ידי הרומים אפשרה בניית קשת וכיפה.
בימי הביניים אפשרו קשתות מחודדות ותומכות דואות, שקלטו את לחץ משקל הקמרונות, הקמתן של כנסיות גותיות שהתנשאו לגובה עצום. כמו כן, המבנה השלדי, שנוצר באמצעות הקשתות המחודדות והתומכות הדואות, אִפשר יצירת ויטראז'ים, שהם מהמאפיינים העיקריים של הסגנון הגותי.
במאה ה-19 אִפשר השימוש במכונה בנייה מראש של חלקים סדרתיים והבאתם מוכנים לאתר הבנייה. שימוש בחלקים אלה הכתיב בנייה סטנדרטית של צורות פשוטות החוזרות על עצמן, וכך זירז את תהליך הבנייה.
השימוש בבטון מזוין אִפשר בנייה שאינה תלויה בקיר תומך. בניית בניינים בעלי חלונות פס (חלונות ארוכים אשר "רצים" לאורך הבניין), משטחים הבולטים מתוך קירות (מבני קַנְטֶליבֶר), ובניית גורדי שחקים בעלי קירות זכוכית – כל אלה לא היו מתאפשרים ללא המצאת הבטון המזוין.
סמלים באדריכלות
בכל התקופות בתולדות האדריכלות נתפסו מבנים, ובמיוחד אלה שנבנו למטרות דתיות או פוליטיות, כבעלי תפקיד סמלי. לעתים קרובות היה תפקיד זה דומיננטי. מאז תקופת מסופוטמיה ומצרים העתיקה ועד סוף ימי הביניים היוותה הסמליות גורם משמעותי ביותר באדריכלות. מאז תקופת הרנסנס חל אמנם פיחות בסמליות האדריכלית, אך חשיבותה במקומה עומדת.
סמלים הם ביטוי חזותי לערכים מופשטים. הכיפה באדריכלות, לדוגמה, היא יותר מאשר שיטת בנייה. האדם הפשוט, אשר אינו מתעניין בשיטות בנייה, תופס את הכיפה קודם כול כצורה, ובשלב שני כרעיון (במקרה זה ככיפת השמים). נראה שבתקופות רבות בתולדות האדריכלות מהווים מבנים, ובייחוד מקדשים, מודל של הסדר הקוסמי. כמייצגי הקוסמוס הם השרו ביטחון על האוכלוסיות שאותן שימשו.
סמלים מייצגים את השקפת העולם הרווחת בזמן ובמקום שבו הם נוצרים. הפירמידות שנבנו במצרים העתיקה משקפות את אמונת המצרים הקדמונים, לפיה הישארות הגוף מבטיחה חיי נצח.
בימי הביניים הייתה לכל איבר אדריכלי בקתדרלה משמעות סמלית. במאהה-12 הציג סוז'ה (Abbot Suget), אב המנזר סן דני (St. Denis), את ההסבר לכך, כאשר כתב כי דברים שברוח, בהיותם מופשטים, קשים לקליטה, וכדי לקרב אותם לקהל המאמינים יש לייצגם בצורה מוחשית בסמלים. רוחנו העלובה כה רפה, לדבריו, עד כי נדרשת מציאות מוחשית שתישא אותה אל עבר האמיתי.
בכל תקופה מקבלת המציאות המוחשית משמעות על-פי רוח זמנה. לדוגמה, בעוד גובהן הרב של הקתדרלות הגותיות מהמאה ה-13 סימל שאיפות דתיות, גובהם העצום של גורדי השחקים בימינו משקף עוצמה כלכלית.
התנועה המודרניסטית באדריכלות ניסתה להפחית בערך הסמלים, אך בכל זאת נותר בה סמל אחד, כמעט אוניברסלי – סמל המכונה. סמל זה התבטא, בין השאר, בעיצובים ובחלקים סטנדרטיים בבנייה שנראו כתוצרי מכונה. לה קורבוזיה אמר כי המציאות המוחשית, המקבלת משמעות סמלית, מייצגת שלמות אלוהית.
אחד הביטויים המובהקים של סמלים באדריכלות הוא השימוש במספרים ובצורות גאומטריות כמייצגי ערכים דתיים ופילוסופיים. שימוש בסמליות המספרים הופיע כבר במסופוטמיה. הפילוסוף והמתמטיקאי היווני פיתגורס (Pythagoras) (580-500 לפנה"ס בקירוב) האמין שניתן לבטא כל דבר במספרים, כיוון שכל הדברים מצטמצמים בסופו של דבר למספרים. לדעתו, לכל מספר אופי משלו – זכרי או נקבי, מושלם או בלתי מושלם, יפה או מכוער. עשר נחשב למספר הטוב ביותר, כי הוא מכיל בתוכו את ארבעת המספרים הראשונים: 1+2+3+4=10.
סמליות המספרים באדריכלות בלטה במיוחד בתקופת ימי הביניים, אך היא חוזרת ונשנית בתקופות שלאחריה, כפי שהייתה קיימת לפניה. ההוגים במאות ה-11 וה-12 שאלו תפיסות גאומטריות אפלטוניות. לגביהם, משולש שווה צלעות סימל אלוהות והרמוניה. משמעות הצורות אשר להן צלעות אחדות – כמו משולש, ריבוע, מחומש, משושה, מתומן וכדומה – זהה למשמעות המספר המתקשר אליהן. אותו עיקרון נכון לגבי צורות מרחביות, כמו כדור, קובייה או פירמידה, כלומר: משמעות מעגל ועיגול זהה למשמעות כדור, משמעות קובייה זהה למשמעות ריבוע, וכן הלאה.

אפשר לגלות את סמליות המספרים על-ידי בחינת המשמעויות שיוחסו להם. ואלו חלק מהן:

1 – אלוהים, אחדות, איחוד.
דוגמה לשימוש במספר אחד באדריכלות אפשר לראות באפסיס המייצג לפי המסורת הנוצרית, את המקום שממנו יופיע ישו ביום הדין. אפסיס זה הוא יחיד, ומייצג את האל האחד.
2 – חלוקת האחדות, דואליות, קוטביות, ימין ושמאל, שמש וירח, השמש הזורחת והשמש השוקעת, זכר ונקבה, הברית הישנה והברית החדשה, האופי הכפול של ישו – האלוהי והאנושי.
כל בניין סימטרי מייצג דואליות. בכנסיית סנט אפולינרה נואובו ברוונה מוצגים על הקיר הצפוני ועל הקיר הדרומי שני הטבעים של ישו – טבעו האלוהי וטבעו האנושי. על הקיר הצפוני מתואר סיפור חייו הציבוריים של ישו שבו מתבטא טבעו האלוהי, ובקיר הדרומי – סיפור הפסיון, בו מתבטא טבעו האנושי.
רעמסס השני הציב לפני מקדש אָָמוֹן מוֹט חוֹנסוּ בלוקסור שני אובליסקים שהמזרחי שבהם הוקדש לאל אמון כאל השמש הזורחת, והמערבי הוקדש לאל אמון כאל השמש השוקעת.
3 – החיבור של שני המספרים הראשונים 1+2. סמל הנשמה והרוח, השילוש הקדוש. המספר שלוש מופיע לעתים קרובות בברית החדשה: היו שלושה פיתויים של ישו, שלוש הכחשות של פטרוס ושלושה ימים בין מותו לתחייתו של ישו. לפי תפיסתו של פיתגורס שלוש הוא המספר האמיתי הראשון, כי יש לו התחלה, אמצע וסוף. הפילוסוף היווני אריסטו (Aristotle) (384-322 לפנה"ס) כותב שבייצגו התחלה, אמצע וסוף, מספר זה הוא המספר של הכול.
כאמור למעלה (בתת-פרק העוסק בגישה לבניין), בכנסיות בימי הביניים שלוש המדרגות המובילות אל המזבח מסמלות אמונה, אהבה ותקווה. פיוג'ין (Pugin) (1812-1852), האדריכל הנאו-גותי מהמאה ה-19, כתב שהמשולשים החסומים בקשתות בעיצוב חלונות בקתדרלה הגותית מסמלים את השילוש הקדוש. משולש שווה צלעות מתקשר למספר שלוש, ולכן מתקשר לשילוש הקדוש. אפשר לראותו בגמלונים שבחזיתות קתדרלת סיינה, קתדרלת ארֽבֽייֶט ( (Orviettoועוד.
4 – האדמה, חומר ודברים חומריים, העולם, גוף, שלמות. ארבעת כותבי הבשורה, ארבע זרועות הצלב, ארבעת נהרות גן עדן, ארבע רוחות השמים, ארבעת היסודות (מים, אוויר, אדמה ואש) וארבע המידות הקרדינליות (צדק – justice, עוצמה – force, תבונה – prudence, ומתינות – temperance). ארבע מייצג גם עולם של שינויים, כמו ארבעת מצבי הרוח (הטמפרמנטים) של האדם (סנגוויני, מלנכולי, כולרי ופלגמטי) וארבע עונות השנה.
קירות הפירמידות נבנו בדרך כלל כך שקירותיהן פונים לארבע רוחות השמים. כך יצרה האדריכלות קשר בין האדם ובין הקוסמוס (האלים). במסופוטמיה, כדי ליצור קשר בין האדם ובין הקוסמוס נקבעו ארבע פינות הזיקורת על-פי ארבע רוחות השמים. כנסיות המעוצבת בצורת צלב נקשרות בצורתן לארבע זרועות הצלב. כמו כן, בכנסיות רבות מודגשת הסמליות של המספר ארבע בעיצוב הפנדנטיבים שעליהם מופיעים סמלי ארבעת כותבי הבשורה.
5 – המיקרוקוסמוס, מספר האדם. מספר זה הוא המפתח לגאומטריה ומהווה בסיס לחיתוך הזהב. צורת הפנטגרמה, כוכב המחומש, מזכירה צורת אדם עם ראש, ידיים ורגליים. יתכן ששמשה כסמל מסדר הפיתגוריאנים
[2] אשר כונה "בריאות". המספר חמש מסמל את המַקרוקוסמוס, בציינו את ההרמוניה האוניברסלית, את חמשת החושים ואת חמשת הפצעים של ישו הצלוב.
חיתוך הזהב שבו נעשה שימוש לעתים קרובות באדריכלות מבוסס על מחומש – פנטגון. צ'ארלס פיאזי סמית Charles Piazzi Smyth)), (1900-1819) האסטרונום המלכותי של סקוטלנד שפרסם שלושה ספרים עבי כרס על הפירמידה הגדולה בגיזה, החייה את חיבתם של פיתגורס וחסידיו למספר חמש בציינו בניתוח הנומרולוגי שלו לפירמידה, שלפירמידה חמישה קודקודים וחמש פאות (כולל הבסיס).
בכנסיית סנט אפולינרה אין קלאסה (535 -538), משני צדדי האפסיס, לשכות ריבועיות: הפרותזיס (prothasis) והדיאקוניקון (diaconicon), שלכל אחת מהן אפסיס שהוא מחומש בחיצוניותו. ייתכן שבהיותן סמוכות לאפסיס, הן מסמלות את חמשת פצעיו של ישו.
6 – ששת ימי הבריאה, מספר המייצג שלמות בהיותו חיבור של שלושת המספרים הראשונים 3+2+1. הפילוסוף היהודי ההלניסטי פילון אלכסנדרוני (20 לפנה"ס בקירוב – 40 לספיקה בקירוב) אשר שילב ביצירתו פילוסופיה יוונית עם כתבי קודש יהודיים, טען שהעולם נברא בשישה ימים בשל היותו של המספר שש מושלם.
בכיפת מקדש ונוס בבעל בק, ניכרת חלוקה לשישה חלקים שווים. שישה עמודים תומכים בכיפה. כמו כן, במקדש יופיטר בבעל בק חצר משושה. ייתכן שבחירת צורה זו נובעת מתפיסת המספר שש כמספר מושלם, כפי שמעיד וירוביוס בספרו על אודות האדריכלות בעשרה ספרים (ספר שלישי , א, 6). במקדשים היווניים הדוריים גובה העמוד שווה לשש פעמים קוטר העמוד בתוף התחתון (בנקודה בה הוא הארוך ביותר). זאת, משום שכפי שמציין ויטרוביוס (על אודות האדריכלות בעשרה ספרים, ספר שלישי, א, 7), בעת העתיקה שש הוא מספר מושלם מאחר שכף הרגל מהווה שישית מגובה אדם.
7 – שלמות המאחדת נשמה וגוף (3 מסמל נשמה, ו-4 מסמל גוף), קדוּשה (3 המסמל את השילוש הקדוש + 4 המסמל את ארבעת ספרי הבשורה), שבע תקופות חיי האדם, שבע מידות טובות ושבע מידות רעות, שבעת הייסורים (נבואת שמעון, הבריחה למצרים, הליכת ישו לאיבוד לפני מציאתו במקדש, העמידה לרגלי הצלב, הצליבה, ההורדה מהצלב והקבורה של ישו), שבע השמחות של מריה (הבשורה, הביקור, לידת ישו, הערצת חכמי המזרח, מציאת ישו במקדש, תחיית ישו והעלייה של מריה לשמים), שבע הפלנטות השולטות בגורל האנושי, שבעת מדעי הרוח - liberal arts) דקדוק, רתוריקה, לוגיקה, אריתמטיקה, גאומטריה, מוסיקה ואסטרונומיה), שבעת התווים במוסיקה, שבעת ימי השבוע ושבעת הרקיעים.
בכנסיות אנו מוצאים לעתים שבעה מגדלים, הנקשרים לחיבור בין השילוש הקדוש ובין ארבעת ספרי הבשורה. המקדשים במזרח הקדום נבנו בשבע קומות-מדרגות אשר ייצגו את שבעת כוכבי הלכת שנתפסו כאלים.
8 – לידה מחדש, תחייה (ישו קם לתחייה ביום השמיני לכניסתו לירושלים). אגני טבילה בבתי טבילה מעוצבים בדרך כלל בצורת מתומן המסמל תחייה.
9 – 3x3. שלמוּת. במסופוטמיה נחשב מספר זה לקדוש. נינווה הייתה מחולקת לתשעה גושים גדולים, כי המספר תשע נחשב לסמל של קדושה.
10 – על-פי פיתגורס, זהו מספר מושלם, המכיל את כל המספרים ואת כל האפשרויות, עשרת הדיברות, מספר 5 המייצג את המיקרוקוסמוס + מספר 5 המייצג את המַקרוקוסמוס = 10, המספר המושלם של האל. הוא נחשב מושלם גם בהיותו סכום ארבע הספרות הראשונות : 1+2+3+4=10.
המספר עשר נתפס כסמל שלמות על-ידי אדריכלים שכתבו על נושא האדריכלות. ויטרוביוס כתב ספר בשם על אודות האדריכלות בעשרה ספרים (De Architectura Libri Decem), ובעקבותיו, לאון בטיסטה אלברטי כתב ספר באותו שם.
ויטרוביוס כותב (בספר השלישי, פרק א, 5) שהקדמונים קבעו את המספר עשר כמספר מושלם, לפי מספר אצבעות הידיים.
12 – שנים-עשר חודשים, 12 = 4x3. שילוב של חומר ורוח, שנים-עשר הנביאים, שנים-עשר השליחים המפיצים את בשורתו של ישו, שנים-עשר סימני המזלות. ירושלים השמימית, המתוארת בברית החדשה (ההתגלות כא 10 – כב 5), מוקפת חומה שלה שנים-עשר שערים, על השערים שנים-עשר מלאכים, ועליהם שמות שנים-עשר שבטי ישראל. לחומות העיר שנים-עשר יסודות... המספר שתים-עשרה, החוזר שוב ושוב בתיאור העיר השמימית, שימש גם כמספר חוזר באדריכלות הכנסייה, שם נראה לעתים קרובות שימוש בשנים-עשר עמודים, שנים-עשר חלונות וכדומה.
16- המושלם במספרים. ויטרוביוס כותב (ספר שלישי, א, 8) שלאחר שנוכחו לדעת כי גם המספר שש וגם המספר עשר מושלמים, חיברו את שניהם ויצרו מספר מושלם שנחשב בעיניהם למושלם במספרים. ייתכן שזו הסיבה שמספר החריצים ברוב העמודים הדוריים המוקדמים הוא 16.
26 – המספר 26 קשור למילה העברית "יהוה", שסכום אותיותיה הוא עשרים ושש. בקפלה קינגס קולג' בקיימברידג' שבאנגליה 26 חלונות לסמל אלוהות.

המעגל, שהוא צורה ללא התחלה וללא סוף, מסמל את אינסופיות האל ואת הנצח. על-פי המיסטיקן הרמס טריסמֶגיסטוּס (Trismegistus, מילולית ביוונית: גדול פי שלושה), אשר זהותו אפופת מסתורין – מין שילוב של תוֹת, אל הכתב והמאגיה המצרי, עם הרמס שליח האלים היווני), אלוהים הוא עיגול שמרכזו בכל מקום והיקפו בשום מקום.
תוכנית אדריכלית עגולה התקשרה לפולחן האש, לפולחן של גיבורים ושל אלוהות. מקדש וסטה בפורום הרומאי, שבו נשמרה האש התמידית, היה עגול. הכיפות בכנסיות עגולות מימי הביניים ובכנסיות מאוחרות יותר מסמלות את כיפת השמים ואת מקום משכנו של האל.
מעגל וריבוע מסמלים שני היבטים בסיסיים של האל: מעגל מבטא את השמימי, וריבוע את הארצי. ריבוע חסום בתוך מעגל מבטא את התלות של האדמה בשמים.
דוגמה לשימוש בכדור באדריכלות כסמל נצחיות, נמצא במונומנט הקבורה שתכנן אטיין לואי בולה (1728-1799) Étienne-Louis Boullée לזכר ניוטון.
לצורת הקשת הייתה משמעות מיוחדת. הרומים זיהו אותה עם יאנוס (Ianus), "אל השמים" ו"שומר שער השמים", ואף השתמשו בשם "יאנוס" כדי לציין קשת. קשתות בשערי הערים או מבנים עצמאיים של קשתות ציינו לעתים קשר עם אלוהות. מעבר הקיסר מתחת לקשת הניצחון היה מעשה סמלי שנועד לחיזוק מעמדו האלוהי.
ביטוי ישיר לכך אפשר למצוא בשער קונסטנטין, שהוקם אחרי ניצחון הקיסר הרומי קונסטנטין (Constantinus) (306-337 לספירה) על הקיסר מקסנטיוּס (Maxentius) (279-312 לספירה בקירוב), והיה למקור איקונוגרפי לעיצוב כנסיות. צורת קשת הניצחון הופיעה בכנסיות הנצרות המוקדמת, במעבר מהספינה המרכזית (האגף המרכזי של הכנסייה) לבית המקהלה, והיוותה מונומנט שייצג את ניצחון הנצרות על הפגאניזם. הנוצרים אף ראו בכנסייה עצמה את שער השמים ((Porta Coeli.
תפיסת העיר
כתיבת תולדות העיר, כמו כתיבת תולדות האדריכלות, היא ככתיבת תולדות האנושות. ההיסטוריה של האדם משתקפת בקורות התפתחותם של מרכזי אוכלוסייה, עלייתם ונפילתם.
המילה "עיר" מופיעה לראשונה במקרא בספר בראשית (ד, 17), בהקשר של בניית ישוב קבע. קין אשר רצח את אחיו, נע ונד בארץ עד שהתיישב בארץ נוד שבקדמת עדן, ולאחר שנולד לו בן, בנה את העיר חנוך על שם בנו. בונה העיר הראשונה היה אם כן, רוצח.
פירושה המקורי של המילה urban (עירוני) היה civilized (מתורבת), מילה הנרדפת למילה citified שפירושה: אדיב, נדיב, מעודן, אלגנטי ונעים, בניגוד לפראי. גם המילה האנגלית polite, שפירושה אדיב, מקורה במילה "פוליס" (polis, מילולית ביוונית: עיר). בתקופות קדומות הייתה "עיר" מילה נרדפת לתרבות, בניגוד לברבריות ולכאוס. ההיסטוריון היווני Thucydides) ) תוּקידידֶס (471-395 לפנה"ס בקירוב) ראה בחיי העיר ביטוי ליציבות, ביטחון ושגשוג.
העיר היא היצירה הגדולה והמורכבת ביותר בתולדות האנושות. היא בנויה משכבות היסטוריות שהתפתחותן וצורותיהן הפיזיות עוצבו, נארגו ונרקמו על-ידי כוחות חברתיים, התנהגותיים, כלכליים, אקלימיים וסביבתיים. עיר אינה מוצג אמנותי בלבד, כפי שעולה מתכנוני ערים. זוהי ישות דינמית ומלאת חיים. כמו לאורגניזם, יש לה דופק, לב ומערכת הדומה לגוף האנושי. כמו לגוף, יש לה חלקים בריאים וחלקים נגועים. היא נמצאת כל הזמן בתהליך של שינוי - מתפתחת, נופלת, ולעתים אף מתה.
העיר כמערכת מבנית וכסמל אסתטי, המעשיר את הפוטנציאל האנושי, הייתה קיימת כבר בשנת 2500 לפנה"ס. כבר אז הופיעו המאפיינים העיקריים של עיר: חומה מקיפה, גושי בתים, שוק, מתחם מקודש הכולל חצרות פנימיות, מתחם מנהלי ואזור בעלי מלאכה.
לכל עיר היסטוריה המקשרת אותה למורשתה. בארצות-הברית, למשל, מיאמי משמשת זה תקופה ארוכה כמרכז של בילוי ופנאי, פיצבורג היא מרכזייצור פלדה, דטרויט היא מרכז של ייצור מכוניות, וניו-יורק מרכז של תרבות ועסקים.
חזותה של עיר משקפת במידה רבה את רוח תקופתה. לאורך ההיסטוריה של האדריכלות משתנה תוכנית העיר ומתאימה עצמה לאורח החיים ולתנאים אשר על הרקע שלהם היא צומחת. העיר, על בנייניה, נתפסת כתבנית מוקטנת של העולם – מעין מיקרוקוסמוס. הסינים, אשר האמינו שלארץ צורת ריבוע, עיצבו את העיר בצורה זו, כתבנית מוקטנת של העולם. בעולם המערבי חזרה צורת העיר להיות עגולה בכל פעם שהקהילה האמינה במעמד הקוסמי שלה. חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה (Mircea Eliade) כתב שהעיר הופכת לעולם, שהאדם מחקה בבנייתה את יצירת האל - הקוסמוגניה.
אפשר ללמוד על המסרים העיקריים של עיר מתוך המראה שלה. בימי הביניים, העיר הכריזה על עצמה מרחוק באמצעות מגדלים גבוהים של כנסיות שהדגישו את כוחה הרוחני, ואילו בימינו היא עושה זאת באמצעות גורדי שחקים, המכריזים בגאווה על כוחה הכלכלי. עד המאה ה-15 שלטו בנוף העירוני כנסיות, מנזרים ושאר מוסדות דתיים. מהמאה ה-15 הייתה האדריכלות האזרחית לדומיננטית יותר. הנופים העירוניים הועשרו בארמונות, בבנייני עירייה, בבנייני מסחר ובמבני ציבור אזרחיים אחרים.
כדי להצליח ביישום עיצובים עתידיים לעיר יש להבין היטב את ההיסטוריה של תכנון ערים. עיצובה הייחודי של עיר מוכתב על-ידי גורמים כמו טופוגרפיה, כוונות אנושיות והתפתחות היסטורית. ערים חיות הן תמיד יצירות בלתי גמורות, המשמרות "שכבות" של תקופות מהעבר ומשלבות בהן היסטוריה, פוליטיקה וביטוי אורבני. מנהיגים בכל הזמנים השתמשו בבניינים, בתכנון ערים ובמתן שמות חדשים לערים כדי לסמל כוח ולבטא אמירות אידאולוגיות.
אף-על-פי שעיר היא ביטוי של מציאות יומיומית, חלומות על עיר אוטופית עולים שוב ושוב לאורך תולדות האדריכלות. יש אומרים שאוטופיות מטפחות גישות בלתי מציאותיות לבעיות אמיתיות, ויש טוענים שהן מקור של רעננות וגירוי. אחרים מתייחסים אל חזיונות כאל בזבוז זמן, בראותם חלומות אלה מתנפצים. החלום האוטופי על עיר נטולת קשיים מעלה דרישות בלתי הגיוניות, שהרי עיר מושלמת בעיצובה היא בלתי ניתנת להשגה, אך רוח האדם לעולם אינה נרתעת מכישלון. עם זאת, נראה שגם החלומות נולדים על רקע מציאות תקופתם, ובמידה מסוימת משקפים אותה. האדריכל לה קורבוזיה כתב בספרו "עיר המחר" שחזות של עיר גורמת לנו הנאה או ייאוש, תחושה של אצילות, גאווה או התקוממות, שאט נפש, אדישות, אושר או עייפות. הכול תלוי בבחירת הצורות. עיר העתיד, לדעתו, תכלול צורות גאומטריות טהורות. לדבריו, העיר דומה לגוף, והתפתחותה כרוכה בצמיחת תאים ייחודיים (בתים), שכל אחד מהם הוא ישות בפני עצמה.
לא די בכך שכל תא אינדבידואלי בעיר יהיה מוצלח. עליו להשתלב היטב בהקשר שבו הוא מופיע, הקשר שהוא בדרך כלל רחובה של עיר. אליאל סָארינֶן (Eliel Saarinen) (1873-1950) כתב בספרו The City, Its Growth, Its Decay, Its Future (העיר – צמיחתה, שקיעתה, עתידה), שעיר היא יפה לא בזכות בנייניה היפים, אלא בזכות הקשר שקיים ביניהם. הוא שואל באירוניה אם קיבוצם של הבניינים היפים והמפורסמים ביותר בעולם ברחוב אחד יהפוך את הרחוב הזה ליפה ביותר בעולם.
כדי שעיר תהיה יפה היא נדרשת למידה מסוימת של תכנון. כמעט כל התיישבות על קרקע נבנית במובן מסוים על-פי תוכנית, גם אם זו אינה משורטטת לפני התחלת הבנייה. בערים רבות, מערכת דרכים סלולות שהיו קיימות כבר בתקופות קדומות, היוותה שלד של תוכנית העיר. דרכים סלולות שימשו כמסלולים להולכי רגל עוד לפני שהומצא הגלגל. היה להן תפקיד כפול: הן שימשו כמסלולי תחבורה וכדרכי גישה לבנייני מגורים ולמבני ציבור. על צמתים שנוצרו ביניהן החלו לצמוח ערים שרבות מהן מהוות ערים גדולות ומרכזיות בימינו.
יש שני סוגי ערים: סוג אחד הוא ערים שצמיחתן הדרגתית ואטית, ועליהן נאמר לעתים שהן אינן מתוכננות. עם אלה נמנות בין השאר: רומא, פריז, לונדון וברלין. סוג אחר הוא ערים בעלות תוכנית מוגדרת מראש, כמו וושינגטון, ניו-יורק ושיקגו. בין הערים הבלתי מתוכננות היו שהתפתחו סביב מרכז מתוכנן, והיו שהתפתחו מגושי בתים אשר התחברו בהדרגה למכלול אחד. כך היה בגנואה ובוונציה.
קיימים דגמים אחדים של תוכניות ערים. שלושת העיקריים הם:
א. תוכנית רדיאלית, המכוּנה גם "דגם מטרייה". תוכנית זו מורכבת מדרכים רדיאליות, כלומר, דרכים המחברות בין קו היקף העיר ובין מרכזה. ציריך היא דוגמה של עיר רדיאלית.
ב. תוכנית רדיו-צנטרית, המכונה גם "תוכנית קורי עכביש", שבה דרכים בצורת טבעות קונצנטריות מחברות בין הדרכים הרדיאליות. זוהי תוכנית המתאימה לתנאי תחבורה מודרניים, באפשרה תנועה ממקום למקום בעיר ללא מעבר דרך המרכז הסואן. מילנו היא דוגמה של עיר רדיו-צנטרית.
ג. תוכנית אורתוגונלית בצורת רשת (גריד (grid, המתאימה במיוחד לקרקע מישורית. יתרונה בקלות ההתמצאות בה. העיר היוונית העתיקה מילֶטוּס, העיר הרומית העתיקה טימגָד שבצפון אפריקה, לה הַאבֽר ((Le Havre בנורמנדי שבצרפת וניו יורק - הן דוגמאות של ערים אורתוגונליות.
טיפוסי תוכניות אלה היו מוכרים כבר בתקופות קדומות, והם חוזרים ושבים לאורך תולדות בינוי הערים. חוקר הערים לואיס ממפורד (Mumford Lewis)(1895-1990) כותב, שהתחזקות השפעת הגבר בחברה בתקופות הקדומות הביאה להופעת סמליות גברית, שמצאה את ביטויה בקווים ישרים, בתוכניות גאומטריות, במגדלים פאליים ובאובליסקים. את הערים הקדומות יותר, שצורתן עגולה, הוא קושר עם מעמדה החזק של האישה בתקופותיהן.
חוקר הערים שפריירגן (Spreiregen) כתב ב-1965, שתכנון עיר בצורת רשת היא פרי מחשבה של איכר, בעוד עיר בצורת עיגול היא פרי מחשבה של רועה צאן. המעגל הוא הצורה האידאלית לגידור בקר, כיוון שהוא מקיף שטח מרבי באורך גדר מינימלי.
ערים מבוצרות קדומות נבנו על גבעות או על איים, והוקפו חומות הגנה עגולות. מחוץ לחומות, סביב השערים, התפתחו לעתים יישובים קטנים, שצמחו בהדרגה והיו בשלב מסוים גדולים דיים כדי שיקימו סביבם חומה מקיפה שנייה, שלישית ורביעית. תהליך זה חזר על עצמו בערים אחדות, בהן אתונה העתיקה, פירנצה ופריז.
תוכנית אורתוגונלית מזוהה יותר עם עיר של סוחרים, בעוד עיר בעלת צורה הקורנת מן המרכז הייתה חביבה במיוחד על שליטים, מלכים, כוהנים, ובתקופה מאוחרת יותר – גם על אפיפיורים. בעוד שתוכנית לינארית מבטאת שוויוניות, תוכנית קורנת מבטאת שליטה, ולכן אופיהּ מתקשר למונרכיה או לשלטון עריץ.
גם אם יש דמיון בין תכניות ערים מתקופות שונות, הרי משמעותה של אותה תכנית משתנה מתקופה לתקופה. למלבן הייתה משמעות שונה בעיני הכוהן האטרוסקי, בעיני הצבא הרומי אשר בנה את עריו, ובעיני מתכנני העיר ניו-יורקב-1811. בעיני הכוהן האטרוסקי, המלבן סימל חוק קוסמי, הצבא הרומי ראה בו סמל לארגון ולסדר שלטוני, ואילו למתכנני העיר ניו-יורק הוא נראה מתאים, כי אוכלוסייתה בזמנם הייתה מורכבת ברובה מגברים, וקווים ישרים נתפסו בעיניהם כגבריים.
במערך האורבני יש למבני ציבור תפקיד מרכזי. הם קובעים את אופי סביבתם. עם זאת, דווקא הבניינים המרשימים ביותר בעיר – בנייני הציבור, ובהם בנייני עירייה, קתדרלות ומוזיאונים – הם הפחות אופייניים לה. בניגוד לרוב המבנים האחרים, הם עוצבו כדי שירשימו וישרדו תקופה ארוכה. בנייתם, שהייתה לעתים קרובות תולדה של תחרות בין ערים על יצירת סביבה מרשימה, הוסיפה ועדיין מוסיפה ממד מכריע לאופייה התרבותי של עיר.
התקדמות טכנולוגית גרמה לכך, שהשיקולים לגבי בחירת אתר לבניית עיר חדשה בעידן המודרני שונים מאלה שהנחו את מקבלי ההחלטות בעבר. עד העידן המודרני, הישרדותה של עיר הייתה תלויה בצורך בהגנה, בתחבורה יעילה (נהרות, עמקים, מפרצים ותעלות), במקורות מים, באדמה פורייה ובהימצאות חומרי בנייה. הטכנולוגיה המודרנית, לעומת זאת, מאפשרת בניית עיר שקיומה אינו תלוי בתנאי הטבע. המגבלות הישנות אינן קיימות בתקופתנו. היום, יותר מכול, חשוב לתושבים לגור במקום שיאפשר להם ניידות - קרבה לתחנות אוטובוס, לתחנות רכבת, או גישה נוחה לעורקי תחבורה מרכזיים במכונית פרטית.
תאורת לילה היא הישג נוסף שתרמה התקדמות הטכנולוגיה לעיר. הֵעדר אור מלאכותי ראוי נותר אחד הפגמים הטכניים של העיר עד המאה ה-19. בשנת 1823 החלה להופיע תאורת גז ברחובות ניו-יורק ובערים אחרות. תאורת חשמל החלה בשנת 1883. תאורה מלאכותית בערים – בפנים הבניין ומחוצה לו – אפשרה חיי עיר ללא הפסקה. כמות האור הרבה בלילה משנה לחלוטין את תפיסת החלל האורבני. בניין עירוני עשוי לקבל אופי שונה לחלוטין בתאורת יום ובתאורת לילה. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא סביבת טיים סקוויר (Time Square) בניו-יורק, אזור אפור וסואן במשך היום, אך מואר בשלל צבעים בלילה.
חשיבות מראה העיר בלילה עולה ככל שמתרחקים מקו המשווה ומתקרבים לאזורים שבהם מתקצר היום בחורף ומספר שעות החשכה גדל.
הנוף העירוני והנוף הסובב אותו הם נכסים יקרים של עיר. קו הרקיע היה מאז ומעולם לאלמנט דומיננטי בעיצוב עיר. קו הרקיע המרהיב של ניו-יורק, למשל, הופך את הכניסה למנהטן, מכל גשר שהוא, לדרמתית. בימינו אפשר להיכנס לערים דרך כבישים המובילים אליהן, אך לעתים מרשימה לא פחות היא כניסה אליהן דרך תחנות הרכבת התחתית שבמרכזיהן.
לצד תכנון קו הרקיע, על מתכנני עיר לתת דעתם למפגש המבנים עם הקרקע, כלומר, לריצוף מדרכות, לכבישים, לכיכרות, למזרקות ולמדרגות.
השפעת האקלים על תכנון ערים
כמות קרינת השמש קטנה יותר בעיר מאשר במקום פתוח מחוץ לעיר, כי חלק מקרינה זו נקלט בקירות הבניינים. צמחיית העיר הקולטת את הקרינה ישירות, הופכת אותה בתהליך הפוטוסינתזה לאנרגיה כימית, וכך מורידה את מידות החום. בעיר שבה האקלים יבש נקלטת קרינת השמש במשך היום על-ידי הבניינים, ומתפזרת חזרה בערב. במצב של הֵעדר עננים ולחות נמוכה יחסית באוויר, יורדות מידות החום בעיר בצורה משמעותית. אזור בנוי בצפיפות ישחרר את החום שנאגר לאט יותר מאשר אזור פתוח.
תנועת האוויר תהיה סוערת כאשר הרחוב יעוצב באלכסון לקו חוף הים. עיצוב רחובות העיר ישפיע על רמת הנוחיות בה. תהליך התאדות האוויר יהיה איטי יותר ברחובות צרים ומפותלים מאשר ברחובות רחבים וישרים. כיווּן הרחובות משפיע על אורך הצל, על קרינת השמש, על תנועת האור והאוויר, על מידת האוורור בעיר ועל משך הלחות היחסית באוויר.
רחובות המתוכננים בקווים ישרים ומקבילים זה לזה יגבירו את תנועת האוויר אל תוך העיר. הרוח הנושבת באזורים בלתי מרוצפים של העיר, שאין בהם צמחייה, תגרום להצטברות אבק ולהתגברות של חום וקור.
רחובות מפותלים ורחובות בצורת זיגזג מגנים מפני חום ורוחות, קולטים כמות מינימלית של אור שמש, מפחיתים השפעת סערות ויוצרים אזורים מוצלים במשך היום. באקלים חם ולח תורמים רחובות רחבים לאוורור העיר, אך גם בהם קיים צורך בצל. רחובות רחבים יקלטו כמות גדולה של קרינה, ולא יעודדו הולכי רגל להשתמש בהם. הקרינה תהיה חזקה יותר ברחובות הסלולים באספלט, מאשר ברחובות המרוצפים באבן או במלט.
צמחייה במרכז העיר ולאורך רחובותיה קולטת אבק וזיהום אוויר. היא מפחיתה רעש באזורים הצמודים לה, וממזערת את השפעת קרינת השמש באמצעות האזורים המוצלים שהיא יוצרת. חשוב להשתמש בצמחייה מתאימה: לאקלים חם ולח מתאימים עצים היוצרים שטח צל גדול. עצי ברוש מתאימים לעצירת רוחות חזקות ומשמשים כחומה מגנה.
גדעון גולני (Gideon Golany) טוען בספרו Ethics and Urban Design Culture, Form and Environment (אתיקה ועיצוב עירוני, תרבות, צורה וסביבה) שמאז המהפכה התעשייתית ועד ימינו ממשיכים לעצב ערים באקלים חם ויבש באותו דגם אורבני, שבו מעצבים ערים באקלים חם ולח. פרט למקומות ספורדיים אחדים בעולם, לא פותחו נורמות ואמות מידה, אשר על-פיהן מעצבים רחובות, שכונות וחלקים אחרים בעיר.
[1] לפי משפט פיתגורס, במשולש ישר זווית, ריבוע היתר שווה לסכום ריבועי הצלעות הקצרות יותר.
[2] מסדר אחווה שהקימו חסידיו של פיתגורס.

PREHISTORIC ARCHITECTURE





אדריכלות פרה-היסטורית
רקע לאדריכלות פרה-היסטורית
המונח "פרה-היסטוריה" נטבע על-ידי מלומדים צרפתים, ומתייחס לתקופה שקדמה להיסטוריה המתועדת בכתב. זו התקופה הארוכה ביותר בתולדות האדם המודרני (homo sapiens) שנמשכה כ-400,000 שנה. הפרה-היסטוריה אינה משויכת למקום או לזמן מסוים. באזורים מסוימים במזרח הקרוב היא נמשכה עד האלף הרביעי לפני הספירה, בעוד שמרכז אמריקה נמשכה עד שנת 500 לפנה"ס בקירוב. בהוואי היא הסתיימה ב-17 בינואר 1779, היום בו הגיע קפטיין ג'יימס קוק (James Cook) לחופי הוואי. בגלל הֵעדר תיעוד בכתב, מבוסס מחקר הפרה-היסטוריה על שרידים המשמשים כעדות.
היום מקובל לערוך לוחות זמנים פרה היסטוריים על-פי אזורים: אפריקה, דרום אמריקה, מרכז אמריקה, צפון אמריקה, דרום-מערב אסיה, מרכז ומזרח אסיה, אוסטרליה וסביבתה, ואירופה.
לוחות הזמנים המובאים כאן מתייחסים לתקופות פרה-היסטוריות בדרום מערב אסיה ובאירופה, אשר רלוונטיות לדיון באדריכלות המערב. התאריכים מוצגים בקירוב.
בדרום מערב אסיה:
10,000 לפנה"ס- האדם החל לגדל דגנים. התפתחות החקלאות שינתה במידה רבה את חייו. במקום לנדוד ממקום למקום בחפשו אחר מזון, התיישב במקום אחד, ובו עיבד את האדמה וביית בעלי-חיים. חילופי העונות יצרו שיגרה של זריעה וקציר.
6,500 לפנה"ס – התיישבות קבע סיפקה לאדם פנאי לצבוע כלי קיבול שהכין, להכין סלים, להשתמש בנחושת ובאובסידיאן לצרכיו, ולגדל זיתים וגפנים. האדם החל להיות שותף פעיל עם הטבע, ולא להסתפק במוצרים מוגמרים שהטבע זימן לו.
5,000 לפנה"ס - נבנו בתים המחולקים לחדרים, והאדמה נחרשה. 4,000 לפנה"ס - החלו לייצר כדים על גלגל מסתובב.
3,500 לפנה"ס - כפרים חקלאיים הפכו לערים. התגלה שניתן לחזק נחושת על-ידי התכתה עם בְּדִיל (tin), וכך ליצור ברונזה. ברונזה החליפה את האבן כחומר עיקרי לייצור כלים. התפתחה המחרשה, והאדם החל להתמחות בתחום עבודתו. החל עיסוק במסחר ובשיט, לצד התפתחות המתמטיקה והכתב.
באירופה:
10,000 לפנה"ס- האדם השתמש בדגנים, בפירות ובמשאבים ימיים, שמצא אותם בטבע.
6,500 לפנה"ס - כפרים הופיעו בדרום-מזרח אירופה; אז גידל האדם דגנים וביית בעלי חיים.
4500 לפנה"ס - החל שימוש בנחושת.
4000 לפנה"ס - החל עיסוק בחקלאות בצפון-מערב אירופה. הופיעו המגאליתים הראשונים.
3,500 לפנה"ס - החל שימוש במחרשה ובעגלות.
3000 לפנה"ס- החל ייצור צמר וביות סוסים.
2300 לפנה"ס- החל שימוש בכתב על-ידי המינואים (תושבי האי כרתים).
2,000 לפנה"ס- החל שימוש בברונזה.
100 לפנה"ס- החלה התיישבות עירונית בצפון אירופה.

המבנים אשר שרדו מתקופות פרה-היסטוריות ואשר נחשבים כיצירות אדריכליות היו מבני פולחן. בתי מגורים נבנו מחומרים פחות עמידים, כמו לבני בוץ ועץ. מניעים דתיים הביאו להישגים משמעותיים לאורך תולדות האדריכלות ותחילתם בפרה היסטוריה.
מבנים פרה-היסטוריים
3,500 שנה לפנה"ס פיתח האדם צורת אדריכלות המבוססת על מגאליתים (מגאלית-אבן גדולה; מילולית ביוונית: ליתוס-אבן, מגאס-גדול) – מבנים העשויים מגושי אבן עצומים וגסים, שנועדו כנראה לצורכי קבורה ופולחן.
בתקופות פרה-היסטוריות, כמו גם לאורך ההיסטוריה, נקשרו אבנים וסלעים לאלוהות. דוגמות לכך ניתן למצוא בתרבויות שונות: האל הפרסי מִיתְרַס נחשב כמי שנולד מסלע, שהתחתן עם סלע ושאביו היה סלע. משה הכה בסלע כדי להוציא מים. משמעות המילה "פטרה" ביוונית היא אבן, ומכאן שמו של הקדוש הנוצרי פטרוס.
בתקופות פרה-היסטוריות ידועים שלושה סוגים עיקריים של שימוש באבנים מגאליתיות: מֶנְהיר, דוֹלמֶן ואבנים הערוכות בצורת מעגל.
מנהירים (Menhirs)
מנהיר (מילולית בצרפתית בְּרֶטָנִית: אבן ארוכה; men-אבן, hir-ארוך) הוא אבן עצומה הניצבת אנכית בתוך האדמה. אבנים מסוג זה ניצבות בדרך כלל במרכזו של שדה או מסודרות בשורות, ונראה כי הועברו למקום שבו הן נמצאות. פיסת האבן התקועה באדמה מהווה לעתים חמישית עד רבע מגובהה הכולל. גובהן הממוצע של אבנים אלה הוא תשעה מטרים. המנהיר הגבוה ביותר באירופה מתנשא לגובה 20 מטר בחלק הבולט מעל פני הקרקע, ועוד ארבעה מטרים בחלק השקוע בקרקע. למרות משקלו העצום (350 טון) הובל לאורך קילומטרים אחדים למקומו. היום הוא מורכב מארבעה שברים המוטלים במקום הימצאו על הקרקע באזור קַרְנַאק (Carnac), בבְּרֶטָנִי (Bretagne) שבצרפת. החוקרים סבורים שנשבר זמן קצר לאחר שהובא למקומו כדי שחלקיו ישמשו כאבני קורה לדוֹלמֶנים (מבנים שבהם שתי אבנים אנכיות תומכות באבן שלישית), דבר שבסופו של דבר לא צלח. השערה זו מתבססת על דולמנים שנמצאו בסביבה, אשר לאבני הקורה שלהם שימשו אבנים דומות.
מספר המגאליתים באזור ברטני הוא הגדול בעולם. נמצאים בו למעלהמ-3,000 מנהירים, המתוארכים לתקופה שבין השנים 5,000 ל-1,000 לפנה"ס. מקור שם האזור קרנאק הוא כנראה במילים Cairn או Carn – מונח באנגלית ימי ביניימית, שפירושו ערמת אבנים המשמשת כנקודת ציון או כאתר זיכרון.
תמונה 2.1 מאות מנהירים ערוכים בשורות בקרנאק, ברטני, צרפת
בחלק מהמנהירים יש פתח טבעי, שהיווה כנראה סיבה לכך שנבחרו והובלו למקומם. חלקם מעוטרים בדגמים דקורטיביים – הנפוצים ביותר הם דגמי ספירלה, מעגלים קונצנטריים, צורת זיגזג וצורת פרסה. על-פי השערת החוקרים, דגמים אלה נקשרים לשמש ולאלמנטים שמימיים אחרים. יש המוצאים קשר בין דגמי הספירלה והמעגלים הקונצנטריים, לפולחן האלה הגדולה - האם האוניברסלית שסגדו לה באזור הים התיכון כאלה המעניקה חיים. החוקרים מפרשים את צורתם כתיאור מופשט של בטן האישה, שממנה באים חיים, וכסמל לטבור הארץ. השערה זו מקבלת את השראתה ממשמעות הספירלה כסמל לאמא אדמה בקרב האינדיאנים בצפון אמריקה.
מלבד מנהירים שעליהם נחרטו צורות מופשטות, נמצאו מנהירים עם תבליטים נמוכים שעליהם נחרטו דמויות אנושיות. כאלה נמצאו באיטליה, בקורסיקה ובצרפת. באזור לנגדוק העלית ((Haut Languedoc שבצרפת נמצאו מנהירים שהמוטיבים הנפוצים ביותר החרוטים עליהם הם: פנים עם שתי עיניים, שתי ידיים ושתי רגליים. אף, פה ואוזניים נעדרים מרוב התבליטים. גובה אבנים אלה המתוארכות ל-1800-2600 לפנה"ס, נע בין 0.80 מטר ל-4.5 מטרים ומשקלן נע בין מאות קילוגרמים ל-14 טון.
המנהירים האנתרופומורפיים שהשתמרו במצב הטוב ביותר נמצאים במוזיאונים בצרפת, בהם: מוזיאון הטבע בנים ((Nîmes ובמוזיאון האגודה הארכאולוגית במונטפליה (Montpellier). ומוזיאון פֶנַאי Musée Fenaille ברוֹדֶז ((Rodez. החוקרים סבורים שמנהירים אלה מייצגים אלים או אלות שתפקידם להגן על החיים או על המתים.
אחת העובדות המרתקות בכל הקשור למונומנטים המגאליתיים היא האוריינטציה שלהם. שדות המנהירים מסודרים בשורות מקבילות ממזרח למערב ומסתיימות בקְרוֹמְלֶך – מעגל אבנים. המנהירים נראים כאילו סודרו על-פי מפה אסטרונומית. הם ערוכים על הציר המחבר בין נקודת זריחת השמש ובין נקודת שקיעתה ביום הארוך ביותר או ביום הקצר ביותר בשנה. היום הארוך ביותר, היום הקצר ביותר והיום השווה ללילה באביב ובסתיו, מחלקים את השנה לארבע עונות. בכל אחד מימים אלה נערכו חגיגות לציון האירוע. הדגש על האוריינטציה משקף אולי את הדרך שבה עושה האלוהות את דרכה ואת הכיוון ממנו מצפים שתופיע. ליקויי שמש וירח סיפקו הזדמנות בלתי סדירה לטקסים המציינים את חזרת אור השמש או הירח, שביטאו את המוות ואת התחייה בטבע.
תופעת המנהירים אינה ייחודית לאזור קרנאק. ברחבי אירופה קיימים סוגים שונים של שורות אבנים. מספר האבנים וגודלן משתנים ממקום למקום, אך כיוון שרוב האבנים נפגעו בימי הביניים על-ידי בונים אשר עשו בהן שימוש חוזר, קשה להעריך כיצד נראו במקור. רוב שורות האבנים עשויות מנהירים בגובה מטר אחד בקירוב. מספר השורות באתר מסוג זה נע בין שתיים לשש, והן נמשכות לאורך 50 מטר בערך. בקרנאק נע גובה האבנים בשורות המנהירים בין חצי מטר לארבעה מטרים. בכל אחת משורות האבנים ממוקמת האבן הגדולה ביותר בקצה המערבי. כל אחת מהשורות הסתיימה כנראה במעגל אבנים.
גם שורות האבנים וגם מעגלי האבנים שימשו כמקום של התכנסות וטקסים. חוקרים שונים מנסים לפענח את תופעת המנהירים. המראה הפאלי של רובם מביא חלק מהחוקרים למסקנה שמדובר בפולחן פוריות. יש הקושרים אותם לפולחן השמש או לפולחן הירח. אחרים משערים שהמנהירים נועדו לציין אירועים מיוחדים או ששימשו כשעוני שמש. המניע להובלתם היה דתי, כנראה, כי מניע כזה הוא חזק דיו כדי להביא אנשים למאמץ מסוג זה.
דוֹלמֶנים (Dolmen)
הבונים הראשונים השתמשו באבנים שהיו בהישג ידם. הם בנו דולמנים: מעין מבנים בצורת "שולחן", המורכב משתי אבנים ענקיות ניצבות התומכות באבן ענקית אופקית. כל אחת מהאבנים שוקלת טונות אחדות, אך גושי האבן הענקיים האלה מונחים זה על גבי זה ללא מלט. היו גם דולמנים נמוכים שהגיעו לגובה מטר וחצי בלבד. במקור, הדולמנים היו מכוסים באבנים נוספות ובאדמה, אך עם חלוף הזמן, נותרו המבנים המגליתיים בלבד.
הדולמן שימש כנראה כמזבח, כשולחן לאלים שנתפסו כענקים או כקבר. נמצאו גם דולמנים הערוכים ברצף זה אחר זה, בצורה המזכירה פרוזדור. המונומנטים המגאליתיים מטיפוס דולמן פרוזדורי הופיעו במערב צרפת באלף החמישי לפנה"ס. אנו מוצאים דולמנים ברחבי מערב אירופה, מאיטליה ועד צפון-מערב אירלנד, מדרום ספרד ופורטוגל ועד דנמרק ודרום שבדיה. גם ב
ארץ ישראל מספר רב של דולמנים, מהם מאות שמצויים ברמת הגולן. דולמנים רבים מצויים ליד קיבוץ שמיר.

תמונה 2.2 דולמנים בפורטוגל
תמונה 2.3 דולמן פרוזדורי
כאשר הדולמנים ניצבים בשורה ארוכה (כמו אלה שבקרנאק), הם מתקשרים כנראה לפולחן המוות. חלק מהדולמנים הפרוזדוריים שימשו כקברים קולקטיבים, ולכן יש המפרשים אותם כמצבות.
בניגוד למנהירים, שסביבם התכנסו אנשים רבים, קברי הפרוזדורים אפשרו גישה רק למספר מצומצם של אנשים, בהיותם מבנים בעלי שטח מוגבל. ממצאים מהשנים האחרונות מעידים על חפיפה בין זמנם של שורות המנהירים, מעגלי המנהירים ומבני הקברים. שלושת האלמנטים האלה היו כנראה חלק ממערכת דתית אחת.
מלבד הדולמנים הפרוזדוריים הייתה צורת בנייה נוספת – חדר עם קמרון קוֹרְבֶּל, הנוצר מסדרת שורות אבנים אופקיות, שכל אחת מהן בולטת מעל זו שמתחתיה. קיימים גם מבנים המשלבים את שתי צורות הבנייה האלה, כמו קמרון קורבל מעל דולמן פרוזדורי.

תמונה 2.4 דולמן עם מבנה קורבל

שיטת הבנייה הייתה תלויה בסוג האבנים שנמצא בסביבה הקרובה. לעתים קרובות השתמשו בתבליטים שעיטרו את חדרי הקבורה. מוטיבים חוזרים בתבליטים הם: זיגזג, קו מפותל, גרזן ועוד.
מאז ומעולם הציתו המונומנטים המגאליתיים את דמיונו של האדם. הם סיפקו שפע אגדות ואמונות טפלות. צירוף המילים Grotte De Fée (מילולית בצרפתית: מערת אלת הגורל) משמש בצרפת כשם לדולמנים רבים. מקור המילה Fée הוא במילה הלטינית Fata, שפירושה אלת גורל. אחת האמונות שנקשרו לדולמנים הייתה, כי אלות הגורל נשאו על ראשיהן ובסינריהן את האבנים האלה בעודן טוֹווֹת חוטים. אגדות אחרות קישרו את הדולמנים עם ענקים ובהם הענק גַרגַנטוּאָה (Gargantua), גיבור ספרו של רַבּלֶה (Rabelais) מהמאה ה-16, אשר היה מוכר כגיבור אגדי תקופה ארוכה לפני שכתב רבלה את סיפורו. חלק מהדולמנים מתקשרים בשמותיהם לדמותו, ביניהם: "מיטת גרגנטואה", "כיסא גרגנטואה" ו"מיטת הענק".
סטונהנג' (Stonehenge)
בסטונהנג' שבדרום אנגליה נמצא אתר, המורכב מקבוצות אבנים הערוכות במעגלים קונצנטריים. מערך אבנים זה אינו מהווה מבנה אחד, אלא סדרת מבנים שנבנו ונבנו מחדש במשך תקופה של 1,500 שנה בקירוב. ניתן להבחין בשלושה שלבים של בנייה במקום: הראשון הושלם ב-2900 לפנה"ס בקירוב, השני התרחש בין השנים 2500 -2900 לפנה"ס בקירוב, והשלישי – בין השנים 1600-2550 לפנה"ס בקירוב.
זהו האתר ששרד במצב הטוב ביותר מבין אתרי המגאליתים באירופה. הוא כלל מעגל גדול חיצוני של טְרִילִיתִים (בסטונהנג' בלבד מכונה הדולמן "טרילית", Trilith, מילולית ביוונית: שלוש אבנים); שני מעגלים פנימיים הבנויים בצורה דומה; ואבן דמוית מזבח במרכז. היום קשה להבחין במעגלים אלה, כי חלק מהאבנים נעלמו וחלקן נפלו ממקומן. בלב המעגל הפנימי ניצבה קבוצת אבנים שסודרה בצורת פרסה. פתח הפרסה היה מכוון בדיוק לנקודה, בה זורחת השמש ביום הארוך ביותר בשנה. בזריחה מאירות קרני השמש במשך דקות אחדות בדיוק את הציר המרכזי של הפרסה.
הצורות העגולות החוזרות בסטונהנג' הן דוגמה של התייחסות אוניברסלית לאירועים שמימיים באדריכלות פרה-היסטורית. על-פי תורות קוסמולוגיות רבות, בתקופות קדומות, בוקעים השמש והכוכבים מהאדמה וחוזרים אליה מדי יום ביומו. הגופים הנראים בשמים הם עגולים וגם תנועתם מעגלית.
תמונה 2.5 סטונהנג'
לפי השערת הארכאולוגים, סטונהנג' היה מעין מקדש שבו נערכו טקסי פולחן במועדי שיא הקיץ ושיא החורף. היחס בין צורת המבנה ובין "תנועת" השמש בשמים הקל על הכוהנים לזהות את המועדים שבהם ערכו טקסים הקשורים בחילופי העונות. למועדים אלה הייתה משמעות מיוחדת עבור האדם הפרימיטיבי, שעסק בחקלאות והיה תלוי בתנאי האקלים למחייתו.
מערך האבנים בסטונהנג' בישר בצורתו מבנים ארכיטקטוניים מאוחרים יותר של מקדשים וקתדרלות, אשר האוריינטציה שלהם תוכננה על-פי מסלול "תנועת" השמש.

תמונה 2.6 סטונהנג' – מבט-על

כ-80 אבנים מסוגים שונים, המכונות "אבנים כחולות", הובאו לאתר מהרי פְּריזלִי ((Preseli שמדרום-מערב לוולס. השאלה המעסיקה את החוקרים עד היום היא כיצד הובלו האבנים הענקיות למקומן וכיצד הוקמו הטריליתים. משערים שהן הושטו בדוברות לאורך החוף הדרומי של אנגליה, משם הובלו בנהר, ולבסוף נגררו על הקרקע במזחלות.
פרט לאבנים הכחולות היה סוג נוסף של אבנים ענקיות בסטונהנג'. אלה הן אבנים מאבן חול המכונה סַרְסֶן ((sarsen, שהובאו ממרחק 40 ק"מ מצפון לסטונהנג'. אבנים אלה, שהיו גדולות הרבה יותר מהאבנים הכחולות, הוצבו בצורת מעגל שקוטרו כ-33 מטר. היום מכונה מעגל זה "מעגל סרסן". מעל 30 האומנוֹת מאבן זו הונחו לִינְטֶלִים (קורות אבן) שיצרו טבעת מתמשכת מאבן סרסן. אבני הלינטל היו מחוברות זו לזו ולאומנות בחיבורי בליטה ושקע. טבעת אבני הסרסן, בתכנונה ובעיצובה, נחשבת לאחד ההישגים הגדולים ביותר של סטונהנג'. ההנדסה המתוחכמת של המבנה מעידה שבוניו היו מנוסים בבניית מבנים גדולים מעץ.
מתוך 30 אומנות הסרסן המקוריות, ניצבות היום 17 אומנות, ועליהן שישה לינטלים. המבנה דמוי הפרסה נבנה גם הוא מחמישה זוגות של אבני סרסן ענקיות ואבני לינטל מעליהן.
בפברואר 2003 פורסמו תוצאות מחקר, ועל-פיו נראה כי בבניית סטונהנג' היה מעורב אדם מאזור האלפים (שווייץ או גרמניה של ימינו) שקִברו, המתוארךל-2000 לפנה"ס בקירוב, נמצא כחמישה ק"מ מסטונהנג'. בקבר נמצאו פריטים רבים, כולל עגילי זהב, ראשי חץ, סכיני נחושת וכלי קדרות. חפצים יקרים אלה מעידים שהמת היה בן למשפחת מלוכה. בדיקת השלד של האיש, המכונה בפי החוקרים "מלך סטונהנג'", זיהתה אותו כבן אזור האלפים.
בימי הביניים היה מבנה האבנים בסטונהנג' אפוף מסתורין ואגדות. באנגליה ובצרפת כונו אבניו "אבני תלייה" ("Hanging Stones"). יש המייחסים זאת לעובדה שהאבנים נראות כתלויות באוויר. אחרים מניחים כי האבנים שימשו לתליית פושעים. אפשרות נוספת היא שמקור השם הוא הֶנְגִ'יסְט (Hengist), שמו של אחד משני האחים שהנהיגו את פלישת הסקסונים הראשונה לאנגליה במאה החמישית לספירה. אחיו של הנג'יסט נהרג, והנג'יסט ובנו כבשו את כל ממלכת קנט.
באחד מסיפורי המלך ארתור אומר מרלין (Merlin), עוזרו של ארתור, שיש באבנים האלה מסתורין ויכולת ריפוי של מחלות רבות. על-פי אותו סיפור, נשאו ענקים קדומים את האבנים מרחבי אפריקה, הביאו אותן לאירלנד, ומרלין העביר אותן לסטונהנג' בכוח המילה.
סטונהנג' הוא אתר אחד מתוך אתרים פרה-היסטוריים רבים הערוכים בצורת מעגל ומכונים הֶנְגֶ'ס (Henges). ברמת הגולן נמצא אתר בשם רוג'ום אל הירי (מילולית בערבית: תל החתול הפראי), שזכה לכינוי "סטונהנג' הישראלי" ומתוארך לשנים 1500-2000 לפנה"ס. הוא מורכב מקבוצות אבני בזלת: קבוצת אבנים מרכזית וארבעה מעגלים קונצנטריים של אבנים. אתר זה שימש כנראה לתצפיות בירח ובשמש, שעל-פיהן נקבעו תאריכי ראשית האביב (עת הקציר) וראשית הסתיו (עת הזריעה).

MESOPOTAMIAN ARCHITECTURE

אדריכלות מסופוטמיה
רקע היסטורי
במסופוטמיה (מונח שנטבע על-ידי היסטוריונים יווניים בעת העתיקה. מילולית ביוונית: [הארץ ש]בין שני הנהרות; Mesos-אמצע, Potamos-נהר), ששכנה באזור הפורה שבין הפרת והחידקל, עיראק של ימינו, נולדו התרבויות העתיקות בעולם. באזור זה שבו נמצא גן עדן המקראי (בראשית ב, 15-8) התפתחה תרבות עשירה: כבר לפני שנת 3100 לפנה"ס המציאו השוּמרים את כתב היתדות (סימנים דמויי יתדות שנחרטו על לוחות חומר רך), שיטה מעשית של כתב שהביאה למהפכה בתקשורת, ובעקבותיה להתקדמות כלכלית, רוחנית ותרבותית. כתב היתדות היה בתחילה פיקטוגרפי, והתפתח בהדרגה לכתב שסימניו מייצגים הברות – כתב האלף-בית, אשר ממנו נגזרו כל הכתבים האלפביתיים הנהוגים בימינו, ובהם העברי, הערבי, היווני, הלטיני והקירילי.
השוּמרים חוֹקקו חוקים כבסיס למערכת משפטית; הם גם היו הראשונים שהמציאו שיטות לקביעת לוחות שנה ולוחות אסטרונומיים; מערכות שמימיות רבות מופו כבר על-ידיהם. הומצאה מערכת מתמטית המבוססת על 60 יחידות, והיא משמשת בסיס למדידת זמן עד ימינו. נוצרו התפיסות הראשונות של אלגברה וגאומטריה, ונקבעו שיטות מדידת משקל ומידות אחרות ששימשו עד התקופה הרומית. התפתחה תרבות שממנה צמחו שלוש הדתות: יהדות, נצרות ואסלאם.
התנאים הגאוגרפיים במסופוטמיה סייעו להתפתחותה של תרבות עשירה זו. מדי אביב, בחודשים מרס עד יוני, היו נהרות הפרת והחידקל עולים על גדותיהם ומעשירים את הקרקע בסחף שנגרף מההרים. מבנהו השטוח של העמק שבין שני הנהרות גרם לכך, שמי השטפונות הותירו ביצות על-פני הקרקע. אלה נוקזו לתעלות ואפשרו השקיה נוחה בימי הקיץ כאשר מי הנהרות זרמו בהן. הנהרות שימשו גם כעורקי תחבורה נוחים.
סוחרים העבירו את סחורותיהם על ספינות בנהרות, אך גם בשיירות גמלים במדבריות. הם ייצאו תבואה, זיתים, תמרים, אבני חן ושטיחים, וייבאו בעיקר אבן, עצים ומתכות.
לאורך הסהר הפורה, בין נהרות הפרת והחידקל, התפתחו הערים-מדינות הראשונות. הנהרות סיפקו שפע מים לחקלאות והציפו לעתים את הקרקע. האוכלוסייה גדלה, והיבולים לא הספיקו לצרכיה. מצב זה הביא להשתלטות של עמים על אזורים חקלאיים. המבנה המישורי של הקרקע לא סיפק הגנה טבעית, וכתוצאה מכך הייתה ההיסטוריה של מסופוטמיה רצופת פלישות, כיבושים, כיבושים מחדש והרס שנלווה אליהם.
לרוע המזל הממצאים הארכאולוגיים ממסופוטמיה מועטים מאוד יחסית לממצאים מתרבויות אחרות בנות זמנה, כמו מצרים העתיקה.
לאחרונה מקובל לחלק את תולדות מסופוטמיה לתקופות הבאות:
תקופת העוביידים: 3750 -2900 לפנה"ס. באמצע האלף הרביעי לפנה"ס בקירוב החל האקלים בצפון מסופוטמיה להתקרר ולהתייבש בהדרגה. תנאי מזג אוויר אלה לא התאימו לאיכרים שהיו תלויים בגשם למחייתם. כתוצאה מכך, תושבי צפון מסופוטמיה נעו לדרומה, שם מצאו אמת סחף פורייה ומים בשפע. כאן הוקמו הערים הראשונות בדרום מסופוטמיה – אורוק (Uruk), ג'מדאט נאסר (Jemdat Nasr) וערים אחרות. החל השימוש בכתב שהופיע לראשונה באורוק בשנת 3300 לפנה"ס בקירוב.
בתקופה זו הגיעו המתיישבים הראשונים לשוּמר שבמסופוטמיה. היו אלה העוּבֵּיידִים (Ubaid) שמוצאם אינו ידוע. הם נקראו כך על-שם הכפר הקטן תל אל-עובֵּייד (Tel el Ubaid), הסמוך לעיר העתיקה אוּר (Ur), שבו נמצאו שרידיהם לפני כמאה שנה. העוביידים חיו ביישובים כפריים גדולים, בבקתות קני-סוף מטויחות בבוץ. בתקופתם נבנו המקדשים הראשונים, שבתחילה היו צנועים ועם חלוף הזמן גדלו ממדיהם.
השוּמרים, שהגיעו לשוּמר בשנת 3,100 בקירוב לפנה"ס אחרי העובֵּידים, ראויים להיחשב כמפתחי התרבות הראשונים במסופוטמיה. כתב היתדות שלהם, המהווה שיטה מעשית של כתיבה, אומץ על-ידי הבבלים, שאימצו גם את אמונתם הדתית. התרבות השומרית הותירה את רישומה במזרח התיכון כולו והשפעותיה ניכרות עד ימינו.
בתקופת העוביידים, השומרים הקימו ערים והגיעו לעושר ולעוצמה פוליטית חסרי תקדים. הם הקימו את הערים הראשונות בהיסטוריה. עם ערים אלה שהיו למעשה ערים-מדינות, נמנו בין השאר: אֶרֶך (Uruk), אֶרידוּ (Eridu), קיש ((Kish, ואוּר שהייתה הגדולה מכולן.
תקופת ג'מדט נאסר ((Jemdet Nasr: סוף האלף הרביעי לפנה"ס. תקופה זו של התרבות השומרית מאופיינת בגידול באוכלוסייה, התפשטות המסחר, התמקמעות בעלי מלאכה ופיתוח מערכות השקייה. הערים נשלטו על-ידי מקדשים. התפשט השימוש בכתיבה ובחותמות גליל. יצור ברונזה אפשר ייצור כלי נשק חדשים. נבנו חומות סביב ערים.
תקופת השושלות המוקדמות בשוּמר: 2,334-2,900 לפנה"ס בקירוב. השינוי בתנאי האקלים שהחל בצפון מסופוטמיה נע לעבר דרום מסופוטמיה. כתוצאה מכך התייבשו נהרות והיה מחסור באדמות פוריות. התושבים התגברו על בעייה זו בבניית תעלות השקייה. לצורך בניית התעלות נדרש מאמץ משותף ושלטון ריכוזי. הערים-מדינות נלחמו על מקורות המים ושאפו להרחיב את גבולותיהן. אף-על-פי כן, מסופוטמיה התברכה בכמות מספקת של מים ואדמה פוריה. עודפי יבולים חקלאיים ומוצרים שייצרו התושבים, כמו טכסטיל, אפשרו שגשוג כלכלי ורכישת חומרי גלם שלא היו בנמצא. בתנאים אלה התפתחה התרבות המפוארת של השומֶרים.
הערים שפרחו בתקופה זו היו קיש, איסין (Isin), ניפור, שוּרוּפּאק (Shuruppak), לגש, אורוק, לַארסָה (Larsa), אור וארידו. רוב ערים אלה נשלטו על-ידי שושלות מלכים, ומכאן שם התקופה – תקופת השושלות המוקדמת.
השושלת האכדית: 2193-2334 לפנה"ס בקירוב. סרגון (Sharru Kinu, מילולית באכדית: מלך אמיתי) הגדול (שלט בין השנים 2279-2334 לפנה"ס), מלך אכד, השתלט ב-2334 על אוּמה ועל שוּמר. הוא היה השליט הראשון שיצר אחדות דתית ומדינית בין שומר ובין חלקה הצפוני של מסופוטמיה. האימפריה האכדית הגיעה עד לבנון, ושלטונה נמשך כמאתיים שנה. האכדים (הקרויים, כנראה, על-שם העיר אָָגָד [[Agade שבדרום מסופוטמיה, בקרבת העיר קיש), היו שֵמיים במקורם ודיברו בשפה האכדית, השונה לחלוטין מהשומרית; למרות זאת ספגו את התרבות השומרית. שפתם האכדית הייתה לשפה השלטת במסופוטמיה ובמזרח התיכון.
האימפריה האכדית, שנשלטה באמצעות כוח צבאי והורחבה על-ידי ממשיכיו של סרגון עד איראן וארמניה, נפלה כתוצאה מלחץ של החוּרים (Hurrians) (שהגיעו מאזור אנטוליה), החיתים (עַם הינדו-אירופי שהגיע לאנטוליה בתחילת האלף השלישי לפנה"ס בקירוב), הגוטיים (Gutians)(ברברים שהגיעו מהרים ממזרח) ופולשים אחרים. הגוטים הכובשים ששלטו במסופוטמיה במשך כמאה שנים, הטמיעו בקרבם את התרבות המקומית.
תקופת לגש : 2111-2155 לפנה"ס בקירוב. בתקופה זו בלט המלך גוּדֶאה (Gudea)(שלט בשנים 2144 -2121 לפנה"ס בקירוב), שהיה בונה גדול, המוכר מפסלי האבן הרבים המציגים את דיוקנו.
השושלת השלישית של אור: 2112 -2004 לפנה"ס בקירוב. השומרים החזירו לעצמם את השלטון ויצרו מרכזים משגשגים בערים אוּר, לגש, ארך וארידו. העיר אור, שנכנסה לתקופת חושך מאז שנכבשה על-ידי סרגון, חזרה לימי תפארתה כאשר המלך אוּרנָמוּ (Ur-nammu, מילולית באכדית: שמחתה של אור) (שלט בין השנים 2095-2112 לפנה"ס) תפס את השלטון בכוח והקים את השושלת הנאו-שומרית השלישית של אוּר, שאיחדה את שומר ואכד. הוא היה שליט חזק ומוכשר, ונחשב למחוקק הראשון בהיסטוריה. את חוקיו כפה על עמו בחוזק יד. אף שהיה מעוניין בשלטון ריכוזי, חיזק אינטרסים מקומיים של ערים, ובנה בהן מקדשים. בנו שולגי (Shulgi) ונכדו אראם סין ( (Aram Sinהגשימו את שאיפות ההתפשטות שלו.
השושלת השלישית הגיעה לקִצה בשנת 2004 לפנה"ס בקירוב, כאשר העֵילָמים, הנחשבים לעם שמי שמקורו בצאצאי בני נח, הגיעו לאור מדרום-מערב איראן של ימינו והרסו אותה. הייתה אז תקופת בצורת, ואור התכסתה שכבות חול.
תקופת איסין (Isin) ולארסה ((Larsa: 2000- 1800 לפנה"ס בקירוב. עִם ההרס של אוּר, עברה השליטה על מסופוטמיה משומר לשתי הערים איסין ולארסה שבדרום מסופוטמיה, אשר נלחמו זו בזו על השלטון באזור. בתקופה זו, נוסדה בצפון מסופוטמיה השושלת הראשונה של בבל.
האימפריה הבבלית: 1595-1900 לפנה"ס. במאה ה-18 לפנה"ס נודע שמה של בבל בכל העולם הקדום של המזרח הקרוב בזכות חָמוּרָבּי (מילולית באכדית: האל האמורי הגדול; Hammu-האל האמורי, Rabi-גדול) (שלט בשנים 1792 -1750 לפנה"ס בקירוב), השישי בין מלכי השושלת מבני האמורי (Amurru, מילולית באכדית: המערב) – עם שֵמי של נוודים למחצה מהאזור הצפוני של נהר הפרת. חמורבי כבש את ערי שומר ואיחד אותן לממלכת בבל. הוא ליכד תחת שלטונו את הקבוצות האתניות השונות במסופוטמיה שנהנו משלווה ומשגשוג, ומיזג בין תרבויותיהן. שלטונו ושלטון ממשיכיו באימפריה הבבלית התבסס על איחוד באמצעות חוקי חמורבי: מערכת חוקים שפרסם בכל ערי קיסרותו כדי להגן על תושביהן.
ב-1595 לפנה"ס נפלה האימפריה של חמורבי בידי החיתים. אלה חזרו לאנטוליה, שבה היה מרכז הכוח שלהם, והשאירו את בבל בידי הכשדים(Chaldees או Cassites), עם שואף קרבות שהגיע לבבל מההרים שבמזרח. מאז המשיכה בבל להיות מרכז תרבותי במשך למעלה מאלף שנה.
השושלת הכשדית: (1595 -1157 לפנה"ס) בתקופה זו שלטו המלכים הכשדים במסופוטמיה. הם כיבדו את התרבות הבבלית ואת המסורת הדתית שלה, ואימצו אותן. ניצחון העילמים על הכשדים הביא לקצה של שושלת זו.
השושלת השנייה של איסין (1025-1156 לפנה"ס) לאחר שהעילמים נסוגו מבבל, נוסדה שושלת באיסין, המכונה גם השושלת הרביעית של בבל. בתקופה זו שלט נבוכדנצר הראשון (1124 -1103 לפנה"ס).
האימפריה האשורית החדשה: 911 -612 לפנה"ס. האשורים, עם הינדו-אירופי שהגיע מהמזרח ככל הנראה ונקרא על-שם האל אשור (אל המלחמה, האל המרכזי בפנתאון האשורי), השתקעו במסופוטמיה בסביבות 2400 לפנה"ס, ועירם-מדינתם אשור הייתה מדינת חסות של בבל. במאה העשירית לפנה"ס, לאחר שהשתלטו על חלקה הצפוני (היום צפון עיראק) של מסופוטמיה, הופיעו כישות פוליטית עצמאית שהייתה לכוח חשוב. הצבא האשורי, אשר היה הצבא הראשון שצויד בנשק מברזל, פיתח את אמנות המצור, עד שלא היה אתר מבוצר שנותר חסין מפניו. תחום נוסף שבו הצטיין הצבא האשורי היה בניית מערכת דרכים אשר קישרו בין קצווי האימפריה.
שלטון האשורים הגיע לקצו כאשר ב-1500 לפנה"ס בקירוב הביסו אותם החורים (שבטים שהגיעו מאנטוליה למסופוטמיה כבר 2,400 שנים לפנה"ס), והקימו מדינה ריכוזית בשם מיטָני ((Mitanni ששעבדה את האשורים. תושביה עיבדו את האדמה ובנו מחדש מקדשים שנהרסו.
באמצע המאה ה-14 לפנה"ס התקיפו החיתים את המיטנים, ואשור שוב זכתה בעצמאות. תחת שלטונם של סדרת שליטים אשורים הורחבו גבולות אשור, שכללו לא רק את מסופוטמיה עצמה, אלא גם את סביבתה. בשיא עוצמתה, במאה התשיעית לפנה"ס, התפשטה האימפריה אשורית והשתרעה מחצי האי סיני ועד ארמניה. עוצמתם של שליטיה התבטא בשימוש בכוח, בהפחדה וביכולת צבאית. התוצאה הייתה התמרדויות ברחבי האימפריה.
שליטים אשוריים שבלטו במפעלי הבנייה שלהם היו סרגון השני (721 - 705 לפנה"ס) שבנה עיר בירה חדשה - דוּר שארוּכּין, ובנו סנחריב (681-704 לפנה"ס) שייסד בשנת 700 לפנה"ס בקירוב את העיר נינווה (הממוקמת בעיראק של ימינו סמוך לעיר מוסול) כבירה אחות לעיר כָּלהו (Kalhu – נִמְרוּד המקראית).
אימפריית בבל החדשה: 625 - 539 לפנה"ס. בשנת 612 לפנה"ס נחרבה נינווה על-ידי הכשדים (תושבי כשדים שבדרום מסופוטמיה) והמָדִים (תושבי מָדַי) שהכניעו אותה לאחר שלושה חודשי מצור. המלך האשורי סין שָארָאישכּוּן (Sin Sharaishkun) נספה בעיר הבוערת, ובא קִצה של האימפריה האשורית. בבל שבה והייתה לאימפריה השלטת במסופוטמיה.
13 שנה לפני נפילת נינווה, הוקמה בבבל שושלת חדשה על-ידי המלך נַבּוֹפְּלָסַר (Naboplasar) (625 - 605 לפנה"ס) שבזמנו הגיעה תרבות מסופוטמיה לשיא פריחתה. בנו של נבופלסר, נבוכדנצר (מילולית באכדית: נבו שומר הגבול( השני (שלט בשנים 604 -562 לפנה"ס) שצבאו הרס את ירושלים, החריב את בית המקדש והגלה את היהודים לבבל, כבש במסעותיו הצבאיים את אשור כולה.
אף שבבל סבלה מחוסר יציבות כלכלית, הוציאו מלכיה סכומים עצומים על פרויקטים של בנייה ברחבי ממלכתם. נבוכדנצר השקיע רבות בשיקום הריסותיהן של ערי בבל, ובעיקר בשיפוץ העיר בבל אשר הגיעה בזמנו לשיא תפארתה.
האימפריה הפרסית: 539 -331 לפנה"ס. בשנת 539 לפנה"ס נכבשה בבל על-ידי המלך הפרסי כּוֹרֶש (Cyrus) (557 -529 לפנה"ס). השלטון השומרי והשמי במזרח הקרוב, שנמשך למעלה מ-5,500 שנה, הגיע לקִצו. כורש, אחד הכובשים הגדולים ביותר בהיסטוריה, הקים אימפריה שהשתרעה מנהר הינדוס ועד הים התיכון, מקווקז ועד האוקיינוס ההודי. הוא השליט יציבות וסדר באמצעות יחסו הטוב לעמים הכבושים. ליהודים, שהוגלו מארץ ישראל על-ידי נבוכדנצר, התיר לחזור לירושלים. בנו כַּנבּוּזִי (Cambyses) (שלט בין השנים 529 -522 לפנה"ס), שירש ממנו את השלטון, כבש את מצרים והחליט לכבוש את קרתגו. אחרי מותו, לאחר מריבות פנימיות, עלה לשלטון המלך דַרייוֶוש (Darius) (שלט בין השנים 521- 485 לפנה"ס) שחילק את קיסרותו למחוזות, סלל דרכים לאורכה ולרוחבה וייסד מערכת דואר מורכבת. השלטון הפרסי, אשר בניגוד לשלטון האכזר של האשורים התאפיין בסובלנות, בנדיבות ובכיבוד המנהגים המקומיים, נמשך עד שהאזור נכבש על-ידי אלכסנדר הגדול.
האימפריה החיתית
דיון באדריכלות מסופוטמיה אינו שלם ללא אזכור האימפריה החיתית(1200-1500 לפנה"ס בקירוב), שהשתרעה מחצי האי האגאי ועד נהר פרת. עיר הבירה של החיתים, שמרכזם היה באסיה הקטנה, הייתה חָתוּשַש (ליד הכפר בוגאזקוי שבמרכז תורכיה המודרנית). עיר זו, שבה שרדו הריסות של בניינים מונומנטליים ושערים עם תבליטים פיגורטיביים מ-1360 לפנה"ס בקירוב, הייתה מבוצרת. לאחד משערי העיר צורת שער אריות: שני אריות מגולפים משני צדיו. לצדי הכניסה אבנים קיקלופיות (אבנים ענקיות), השונות מאוד מהלבנים המסופוטמיות במרקמן, בגודלן ובעמידותן.
תמונה 3.1 שער האריות בחָתוּשַש (בּוֹגָאזְקוֹי Bogazkoy), שבתורכיה
דת ואמונה במסופוטמיה
דת ואמונה שיחקו תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים והפרטיים של תושבי מסופוטמיה, והשפיעו במידה רבה על כל תחומי החיים – ובהם האדריכלות. מעמדה המרכזי של הדת בחיי התושבים נבע מתחושת התלות המוחלטת שהייתה להם ברצון האלים.
בשומר התפתחה דת פוליתאיסטית, שאומצה מאוחר יותר על-ידי האשורים והבבלים. לכל עיר-מדינה היה אל (או אלים אחדים) משלה, שכובד גם על-ידי הערים השכנות. האלים נתפסו כבני אלמוות וכבעלי צרכים ותאוות של בני-אדם. הם נקראו "נפילים" – כמי שנפלו מהשמים לארץ. החשובים והחזקים שבהם היו האלים אשר זוהו עם גרמי השמים.
הידע של בני מסופוטמיה באסטרונומיה סייע להם בקביעת לוח השנה, בציון מועדי הזריעה והקציר, מועדי הפסטיבלים הדתיים וכדומה. ראש השנה נחגג באביב, עם כניסת השמש למזל טלה ב-21 במרס, יום השוויון האביבי שבו אורך היום שווה לאורך הלילה.
בבבל למדו הכוהנים לעקוב אחר תופעות שמימיות, וייחסו למיקומם של כוכבי הלכת בשמים וליחסים ביניהם השפעה על החיים על-פני האדמה. בני התקופה האמינו שתופעות אסטרונומיות קשורות לענייניהם הפוליטיים, הצבאיים והכלכליים. כך גם ייחסו משמעות נבואית לחלומותיהם. חיזוי העתיד על-ידי הכוהנים היווה חלק בלתי נפרד מהפולחן הדתי של הבבלים.
כינוים של האלים, "אנוּנאנקי" (Anunanki, מילולית בבבלית: אלֶה אשר באו משמים וארץ), מעיד על תפיסתם כנמצאים בכל מקום. ארועים הסטוריים נתפסו כתוצאה של התערבות האלים. לפי טקסט הנקרא "קללת אכד", המלך נראם סין ((Naram Sin, נכדו של סרגון מלך אכד, חי באושר עד אשר הרס את א-קור (E-Kur) המקדש של אנליל בניפור הקדושה לשומרים. בעקבות הרס המקדש (החוקרים סבורים שלמעשה, נראם סין שחזר לא הרס את המקדש אלא בנה אותו מחדש), האלים דרבנו את תושבי ההרים מן המזרח להרוס את אכד וכך נפלה האימפריה האכדית. האמונה הרווחת הייתה שהאלים שולטים בכל תחומי חייו של האדם וגורמים לו אושר, צער, בריאות או חולי.
השמש, הירח והפלנטות זוהו כאלים. הירח הוא האל או האלָה נָנאר Nanar), Nanna או Nannar) בשומר והאל או האלה סין (Sin) בבבל; השמש היא האל אוּטוּ (Utu) השומרי ושאמאש (Shamash) הבבלי; כוכב הלכת צדק (יופיטר) הוא האל מַרדוּך (Marduk, מילולית בכשדית: מלך ההר) שכונה גם בֶּל (Bel) (ובכנענית – בעל Baal, במשמעות אדון); כוכב הלכת נוגה (ונוס) הוא האלה אִינָנָה (Innana) השומרית ואישתר (Ishtar) הבבלית (היא עשתורת הכנענית); כוכב הלכת שבתאי (סטורן) הוא האל נינוטרא (Ninutra) הידוע גם בשם נינגירסו (Ningirsu); כוכב הלכת מאדים (מרס) הוא האל נֶרגאל (Nergal); וכוכב הלכת חמה (מרקורי) הוא האל נבּוּ (Nabu, Nabo או Nebu) המקביל לנינגיזידה (Ningizzida) השומרי.
האל נבו, ששמו מתקשר למילה "נבואה", הוא דובר האלים, כותב את מעשי האדם ושומר אותם כדי שיעידו עליו אחרי מותו. כמו נינגיזידה, הוא המקביל לאל הרמס היווני.
היו אלים שזוהו בו-זמנית עם גרמי שמים אחדים. עם אלה נמנה מרדוך, שמלבד זיהויו עם כוכב צדק זוהה גם עם כוכב חמה, עם כוכב מרס ועם מזל דגים (בכינויו "הדג של אֶיָה").
ספרות בבלית ענפה נכתבה בנושא אותות שמימיים. כיוון שנֶרגאל (מאדים) היה אל המלחמה, נחשב קיץ שבו מאדים נראה היטב בשמים כעיתוי מוצלח לתחילתה של מלחמה. אביב, שבו בלט כוכב נוגה (האלה אישתר) בשמים, נתפס כזמן מתאים לאהבה. כ-600 שנה לפנה"ס הציגו הבבלים את גלגל המזלות.
במיתולוגיה המסופוטמית נתפס האל אנו (אַן An בשומרית, ואנוּ Anu בבבלית) שעמד בראש פנתאון האלים, כאל השמים שחייליו הם הכוכבים. חלק משביל החלב, המכונה "דרך אנו", היה הדרך שלו. הוא חי בשמים וירד לארץ בלוויית אשתו אַנטוּ (Antu המכונה גם קִי Ki), אלת הארץ וההר הקוסמי, בתקופות משבר או כאשר הוזמן לטקסים. עם חלוף הזמן פחתה חשיבותו, ואת מקומו תפס האל אֶנליל (Enlil, מילולית בבבלית: En-אל, אדון ; Lil-אוויר, נשימה. באכד כונה "אליל", מכאן המילים אל ואליל בעברית, ואללה בערבית) – אל הארץ והרוח, בנם של אנוּ וקִי, שכונה גם "אבי האלים", "מלך השמים והארץ", "מלך כל הארצות" ו"מייסד מלכויות".
לאנליל, כמו לאנו, היה מסלול קבוע של טיול בשמים. על-פי המיתולוגיה השומרית הוא אנס את אלת התבואה נִינלִיל (Ninlil), וזו ילדה לו את אל הירח נָנאר (ננה או סין). ננאר היה נשוי לנינגל (Ningal) והוליד את איננה, אלת האהבה, הפריון והמלחמה ובת לווייתו של אַן (אַנו), ואת האל אוטו, אל השמש והצדק, היורד אל העולם שמתחת לאדמה מדי יום ומחליט על גורל המתים. תפיסת אל השמש כבנו של אל הירח מעידה, שהשינויים במראה הירח הרשימו את השומרים יותר מזריחתה של השמש מחדש מדי יום.
איננה, שנחשבה למלכת השמים, נקשרה בעיקר לכוכב הלכת ונוס, אך לעתים גם לירח. היא הייתה לוחמת רבת-עוצמה, שנסעה במרכבה רתומה לאריות. בכתבים היא מתוארת כמאהבת חושנית, כמקור לפוריות, ליצירתיות ולתאווה. כדי לחגוג את מימושם של יחסי החיזור בינה ובין האל תמוז (Damuzi), נערכה להם חתונה קדושה מדי שנה בראש השנה השומרי שחל באביב.
לפי אחד מסיפורי הבריאה השוּמריים, בראשית הייתה נָמוּ (Nammu), אלת הים הקדמון. מהאיחוד בין אל השמים אנו ובין אלת הארץ קי נולדה האלה נינחורסאג (Ninhursag), אם האלים, מלכת פסגת ההר – או מָמוּ (Mammu) בשם החיבה שלה. נינחורסאג ילדה את אֶנליל. לידת אנליל הייתה האירוע, שהפריד בין השמים לארץ ונתן לכל אחד מהם את צורתו וייעודו. על-פי כתבים שומריים נברא האדם על-ידי נינחורסאג על-פי הנחיות של האל אֶנקי (Enki).
לפי גרסה אחרת של סיפור הבריאה (גרסת אֶנוּמה אֶליש Enuma Elish, אפוס הבריאה האכדי), החלה הבריאה באיחוד שבין האל אַפּסוּ (Apsu) והאלה טיאמַט (Tiamat). האל אפסו ייצג את המים המתוקים ואת הנהרות. טיאמט ייצגה את המים המלוחים של האוקיינוס. האל אנו הוא נינם של אפסו וטיאמט. האל אאה (Ea, מילולית בבבלית ובשומרית: זה השוכן במים; בוטא Eya ו-Ya, יה, בפי החיתים, כינוי המעיד אולי על קשר בינו ובין האל העברי המכונה "יה". בשומר הוא כונה אֶנקי Enki – מילולית: אדון הארץ), בנו של אנו, הוא אל המים המתוקים ואל החוכמה, פטרון של הכישוף, האמנויות והמלאכות.
כאשר אימצו הבבלים את אלי שומר, הם הטמיעו את האל אנליל (באכדית: אליל) באל מרדוך אשר כונה "בֶּל", כלומר אדון. בפי הכנענים כונה אל זה "בעל". על-פי המיתולוגיה הבבלית, מרדוך (המזוהה עם כוכב צדק ומקביל לזאוס היווני וליופיטר הרומי) הוא בנם של האל אֶיָה והאלה דוּמְקינה (Dumkina). המיתולוגיה מספרת כי לאחר שאֶיָה הרג את אפסו ואִפשר לטיאמט לשרוד, ניסתה זו לתפוס את השלטון, אך הובסה על-ידי מרדוך, שרוצץ את גולגולתה והשתמש בחִציה כדי ליצור את השמים. הוא היה לאל העליון, וארגן את מערכי הכוכבים בשמים ואת השינויים בצורת הירח. מדי שנה חרץ את גורלותיהם של האנשים.
לכל אזור היה האל החשוב לו על-פי צרכיו. בדרום, באזור הביצות, נקשרים האלים העיקריים לדיג, בעוד באזורים שבצפון ובמזרח, שם עסקו התושבים בחקלאות, האלים העיקריים הם אל הדגן ואל הרוחות.
האלים נתפסו כבלתי צפויים, כמו הטבע, וכקובעי גורלם של בני-האדם. בני מסופוטמיה האמינו שהאדם נברא כדי לשרת את האלים. את העיקרון הזה פירשו באופן מילולי, ובהתאם, בנו להם מקדשים, הקריבו להם קורבנות והתמידו בפולחן. אנשי צוות המקדש טיפלו באל, האכילו (למעשה, האוכל שימש את אנשי צוות המקדש ואת משפחותיהם) אותו והלבישוהו. פסלי אבן הוצבו בתוך המקדשים מול האלים בתנוחת תפילה מתמדת כתחליף לאנשים.
בתקווה שיגמלו להם בחיי שגשוג ורווחה, סברו בני מסופוטמיה שעליהם לשמח את האלים. כמו כן האמינו, שאם יכעיסו את האלים, לא יזכו להגנה ויופקרו לרוחות רעות הגורמות צער וחולי. שפע מים נתפס על-ידם כביטוי לשמחת האלים, והצפות הרסניות נתפסו כביטוי לזעמם.
המקדשים נחשבו למקומות פולחן ציבורים אף שלמעשה רק לכוהני הדת הותרה הכניסה אליהם. לפי טקסטים מבבל העתיקה, היו אנשים פרטיים שתרמו קפלות קטנות למקדש. שליטים היו גאים בתפקידם כבוני מקדשים. על כך מעידים תבליטים שבהם הוצגו כמשתתפים בבנייה. המלך אורנמו הוצג כמי שנושא כלי עבודת בנייה על כתפיו. המלך גודאה מוצג בפסל אשר על ברכיו תכנית מקדש. טקסט שנמצא בלגש מתאר אותו מעצב לבנה ומביט בשביעות רצון מלאה על החותמת שהוטבעה עליה. נבופלסר מתגאה בכתביו על שהפשיל שרווליו וגרר חומר ולבנים למקדש מרדוק.
בכל עיר התרכז הפולחן במקדש שנבנה לכבוד האל המרכזי שלה (לעתים סבב הפולחן סביב כמה אלים). כדי לשרת את האל עוצב המקדש בדומה לארמון המלך – מצויד במטבחים שאליהם הועברו מדי יום כמויות עצומות של אוכל, בחדרי קבלת אורחים, בחדרי שינה ובחדרים נוספים לשימוש משפחת האל ומשרתיו. כמו כן כלל המקדש חצר ואורוות.
לדת היה קשר הדוק לבנייה, גם כאשר היה מדובר בבתים פרטיים. טקסים דתיים נערכו בתחילת הבנייה, במהלכה ולאחר שהושלמה הבנייה. טקסי הקרבת קרבנות לאלים ומעשי כשפים, נועדו לקדש את הבניין החדש, לטהר אותו ולהגן על יושביו ועל רכושם מפני שדים ומחלות. כאשר נבנה מקדש או בית חדש לחלוטין, טוהרו תעלות היסודות באש, ומולאו באדמה טהורה שעורבבה עם אבנים טובות, מתכות ועשב. הלבנה הראשונה הוכנה מבוץ שעורבב עם דבש, יין ובירה. בנקודות שונות ביסודות הוטמנו צלמיות כדי להרחיק רוחות רעות. כל הפעולות האלה היו מבוססות על נוהל טקסי נוקשה.
מאז השושלת הראשונה של איסין, היה אל לבֵנים בשם קוּלָה (Kulla) ואל אדריכלות בשם מושדַאמוּ ((Mushdammu. זה האחרון השגיח על הנחת היסודות, על בניית הבתים ועל טקסי הטיהור.
במסופוטמיה הייתה חשיבות לבחירת תאריך לפעולות שנעשו, ובכללן בנייה. נמצאו כתבים אשר בהם נכתב שאם הונחו היסודות בחודש מסוים, בעל הבית לא יזכה להנאה שלמה. לגבי חודש אחר נכתב שבעל הבית שלו יזכה בכבוד. היו רשימות כאלה לגבי כל אחד מחודשי השנה וגם לגבי כל יום בשנה. היו גם נבואות כאלה לגבי שלבי הבנייה השונים, כמו: הריסת בית ישן, הנחת הלבנה הראשונה, בניית הבית וכדומה.
בהקמת המקדשים, פחד מפני האלים וכוונה לרצותם, הניעו את תושבי מסופוטמיה לבנות מקדשים על יסודות מקדשיהם הבראשיתיים. על-פי תפיסתם, כישלון בביצוע משימה זו עלול לעורר את זעם האל. משום כך התעקשו למצוא את היסודות המקוריים של מקדשים.
בניגוד לדתם של השומרים, הבבלים והאשורים, לדת הפרסית הזורואסטרית(Zoroastrianism), שהתמקדה בהתמסרות לטוב ובמלחמה ברע, לא נדרשו מקדשים לצורכי הפולחן. הפרסים הקריבו קורבנות לאלים על פסגות הרים. זו הסיבה שהאדריכלות הדומיננטית אצלם אינה נקשרת לפולחן דתי, אלא מתבטאת בבניית ארמונות המאדירים את השליטים.
בעוד שבמצרים העתיקה הושם דגש על מבני קבורה, במסופוטמיה תפסה בניית מקדשים וארמונות מקום מרכזי. תושבי מסופוטמיה, כמו המצרים, האמינו אמנם בחיים אחרי המוות, אך לא תפסו את החיים בעולם הבא כתלויים בהישמרות גופת המת.
חומרי הבנייה במסופוטמיה
בדרום מסופוטמיה היו בנמצא מעט מאוד אבן ועץ לבנייה. בעת צורך, יובאו עצים מההרים בצפון ובמזרח, ומלבנון שנודעה ביערות הארזים שלה. במקום עץ השתמשו תושבי מסופוטמיה בצרורות קני סוף שצמחו בנהרות, ובמקום אבן השתמשו בלבני בוץ שיובשו בשמש או שנשרפו, אותם עצבו מטין ההצפות התכופות של הנהרות, אשר נמצא בשפע.
לבני הבוץ העמידים ביותר היו לבני הבוץ אשר נשרפו בכבשנים, אך בשל מחסור בעץ כחומר דליק, נעשה שימוש בדרך כלל בלבנים שיובשו בשמש. אלה האחרונות לא היו עמידות לזמן ארוך כמו לבנים שרופות, במיוחד כאשר היו חשופות לגשמים ולשטפונות. הזמן המתאים ביותר לייצור הלבנים שיובשו בשמש היה בקיץ, כאשר מגיע החום ל-55 מעלות צלסיוס בצל. זו הסיבה שהחודש הראשון של הקיץ כונה "חודש הלבנים".
הבוץ עוצב בצורת לבנים בתבניות עץ במידות ובצורות שונות. לאחר עיצובן, הוסרו התבניות מהלבנים והן הושארו חשופות לחום השמש, או הועברו לתנור אפייה. בחפירות באורוק נמצא באתר מקדש אֶ-אָָנָה אזור אשר בו היו כבשנים ששימשו לשריפת לבני בוץ, ללא בנייני מגורים ביניהם. אזור זה כונה על-ידי הארכאולוגים שגילו אותו "אזור תעשייתי".
לעתים קרובות עורבב קש עם בוץ כדי לשפר את עמידוּת הלבנים. יתרון הלבנים על חומרי בנייה אחרים היה בהיותן זולות ובהישג יד. יתרון נוסף שלהן היה הקלות שבה ניתן היה לייצרן, אשר אפשרה לכל משפחה לבנות את ביתה בכוחות עצמה ללא עזרת בנאים מקצועיים. אלה האחרונים עסקו בבניית מבני ציבור.
בוץ שימש בדרך כלל כמלט, הן ללבני בוץ הן ללבנים שנשרפו בכבשן. כדי להגן על הקירות החיצוניים מפני פגעי מזג האוויר ציפו אותם בלבנים שרופות ומטויחות ובבּיטוּמֶן (bitumen) (הכּוֹפֶר המקראי) שהוא למעשה אספלט עתיק. זהו חומר דמוי נפט, בלתי חדיר למים, הנמצא בעירק לאורך נהרות בבל, שם הוא דולף על פני השטח ויוצר שכבה שחורה ודביקה. הימצאותו של חומר זה על פני השטח קשור קשר הדוק להימצאות נפט מתחת לפני הקרקע.
בהיותו חומר לא חדיר למים, השתמשו בביטומן בעיקר כקרקעית למים זורמים. ביטומן שימש לעתים גם בשלב הבנייה, כאשר עורבב עם חומר ((clay כדי ליצור מלט שיצמיד את הלבנים זו לזו.
באקלים, שבו תנודות מידות החום הן קיצוניות, שימשו לבני הבוץ כחומר מבודד מצוין. כדי להגביר את הבידוד נבנו קירות עבים במיוחד.
גודל הלבנים וצורתן השתנו מתקופה לתקופה – לכל תקופה לבנים האופייניות לה. הלבנים המוקדמות ביותר היו ארוכות וצרות. מאז האלף הרביעי לפנה"ס ועד האלף השלישי לפנה"ס, הם היו בעלות צורה מלבנית אחידה - אורכן היה כפול מרוחבן. בתקופת השושלות המוקדמות הן היו מקומרות בצדדיהן ויצרו כך קירות בעלי פני שטח לא אחידים. בתקופה האכדית, נעשה שימוש בלבנים ריבועיות. השינויים שחלו בעיצוב הלבנים מתקופה לתקופה מסייעים לחוקרים בתיארוך מבנים.
המעוניינים להרחיב את ידיעתם בנושא טכניקת הבנייה בלבני בוץ ימצאו תאורים מפורטים בספר Sauvage, M., La Brique et sa mise en Oeuvre en Mésopotamie Des Origines à L'époque Achéménide,, המופיע ברשימה הביבליוגרפית.
בלבני בוץ נבנו חומות לביצור ערים, מבצרים ומבנים ציבוריים ופרטיים. מבנים מלבני בוץ התאימו לאקלים היבש של מסופוטמיה והיו עמידים לזמן רב יחסית, אך כמובן, לא עמידים כאבן.
אורך חייו של בית שנבנה בלבני בוץ היה תלוי בגורמים אחדים: עובי הקירות (ככל שהקיר עבה יותר הוא עמיד יותר), חוזק החיבור בין הלבנים, הגנה במקומות הרגישים מפני בליה, והחזקה מתמדת.
בניין שנבנה מלבנים בלתי שרופות, ללא גג חזק וללא קירות גבס חיצוניים התכלה בתוך תקופה קצרה והפך לתל עפר. את הבניינים העמידים יותר היה צורך לתקן שוב ושוב בעקבות גשמי החורף. כאשר נדרשו תיקונים רבים מדי, היו הורסים את הבית ובונים חדש על גבי הריסותיו. תהליך זה של בנייה מחדש חזר שוב ושוב במשך מאות שנים, והביא ליצירת תִּלים שהגביהו את הבתים מעל המישור הסובב אותם.
תלים נוצרו גם בעקבות נטישה של תושבים את עירם בעקבות מלחמות, שטפונות ומחלות. המבנים שנותרו נהרסו והפכו לתלים. על חורבות עיר שנהרסה הוקמה עיר חדשה וכך עלה מפלס העיר.
בשל המחסור בחומרים דליקים בדרום מסופוטמיה, רק לבניית הבניינים החשובים ביותר השתמשו בלבנים שרופות בכבשנים. בבבל חוברו לבנים שרופות בכבשן זו לזו על-ידי מלט מביטומן וסיד, שנעשה בהן שימוש בקנה מידה חסר תקדים. לבנים בבליות אלה היו מאיכות מעולה. הן היו גדולות, והוטבעה בהן חותמת רשמית שנועדה למונומנטים ציבוריים.
פרט לעיר ארידו ((Eridu, שבה נחצבה אבן גיר מקומית, נבנו כל הערים השומריות מלבני בוץ. השימוש בחומר מתכלה זה לבנייה הביא לכך שמעט מאוד שרד מהאדריכלות במסופוטמיה מלבד היסודות. לכן הידע שלנו על אדריכלות זו מבוסס על שברי שרידים.
במסופוטמיה השתמשו באבן רק לעתים רחוקות. כאשר התעורר צורך הובאו אבנים ממרחקים – ברוב המקרים הייתה זו אבן וולקנית מבזלת.
אבן גיר ובהט (אלבסטר) נמצאו באשור ונעשה בהן שימוש בפיסול וכחומר משני בבניית מקדשים וארמונות. אבן הבהט שהשתמשו בה באשור מוכרת היום בשם שיש מוֹסוּל. היה קל להשיגה במחצבות מקומיות ואף בבלוקים גדולים. עם זאת, הן בבבל הן באשור לא היה תחליף ללבני הבוץ כחומר עיקרי בבנייה.
חומר בנייה פחות נפוץ היה עץ מיובא. כתבים מלכותיים מעידים על קירוי בעץ שהובא מלבנון או מעֵילם. ארז היה העץ היקר ביותר.
קרמיקה, שאת המצאתה מייחסים לבבלים בני תקופתו של נבוכדנצר השני, שימשה אף היא בעיצוב אדריכלי. הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש בה היא שער אישתר (ראו להלן).
תוכניות קרקע ושיטות בנייה במסופוטמיה
האדריכלים השומרים השתמשו בתוכניות קרקע לשם תכנון הבניינים שבנו. עדות לקיומן של תוכנית קרקע בשומר נראית בפסל הנסיך גוּדֶאה, אשר על ברכיו מונחת תוכנית קרקע. הכתובות בצדי הפסל מציינות שגודאה מחזיק על ברכיו את תוכנית מקדש האל. פסל זה הוגש כמנחה לאל על-ידי גודאה כדי להציל את לגש מאסונות, שנתפסו כביטוי לחוסר שביעות רצונו של האל. תוכניות קרקע מפוארות פחות נמצאו על גבי לוחות חומר. המידות לתכנית צוינו תמיד במספר לבנים מבלי להתייחס לעובי המלט. על התכנית צוין גם סוג הלבנים (שלמות, חצאיות, רבעי לבנים, לבנים בצורת L וכדומה).
תמונה 3.2 פסל גודאה עם תוכנית קרקע על ברכיו, 2150 לפנה"ס בקירוב. הלובר, פריז
תוכניות קרקע של מקדשים, כמו תוכניות של מבני ציבור אחרים, נערכו על-פי יוזמת המלך. המלך זכה לתהילה על התכנון, על המימון ועל הביצוע של המונומנטים, ואילו האדריכלים נותרו אנונימיים. אגדה מקומית סיפרה שהאל נינגירְסוּ, האל הראשי של לגש, הופיע בחלומו של הנסיך גודאה והעביר לו את תוכנית המקדש.
ייתכן שלצורך תכנון המקדש נבנה לו מודל מוקטן. על כך מעידות כנראה לבנים מיניאטוריות שנמצאו באחד המקדשים העתיקים.
מגבלות חומר הבנייה במסופוטמיה השפיעו על תכנית הבנייה. לבנים מיובשות בשמש דורשות קירות עבים ומעט פתחים כדי להבטיח את עמידותן. כתוצאה מכך נבנו חדרים צרים או אולמות עם עמודים-תומכים רבים. ייבוש מלא של לב הקירות העבים אשר נבנו מלבנים מיובשות למחצה, הובטח על-ידי מערכת תעלות שנקדחו בקירות. עדות לתעלות כאלה מצא הארכאולוג לאונרד ווּלי (Leonard Woolley) (1880-1960), בזיקורת שבנה המלך אורנמו באור. וולי התייחס לתעלות אלה כאל תעלות ניקוז. חוקרים מצאו שאותה שיטה שימשה את המצרים כאשר בנו מלבני בוץ שיובשו בשמש. לצורך ניקוז מי גשמים, נבנו מרזבים מלבני בוץ שרופות. אלה נמצאו במבני זיקורת באור, באורוק ובניפור.
לייצור מלט השתמשו באותו חומר שבו השתמשו ליצור לבנים, אשר אותו ערבבו בקש קצוץ. לעתים נוסף ביטומן לתערובת. מלט מסיד ומגבס נמצאו החל מתקופת ממלכת בבל החדשה. עובי שכבת המלט שהשתמשו בה משתנה, אך בדרך כלל עוביה שני סנטימטרים. היו טכניקות שונות להנחת האבנים אשר אפשר להבחין בהן בתמונה 3.3.

תמונה 3.3 טכניקות הנחת לבנים במסופוטמיה.

בניית דלתות ומעברים בבתים במסופוטמיה הציבו אתגר לבונים. הם פתרו זאת בעזרת בנייה בשיטת עמוד וקורה. שני עמודים ניצבים תמכו בקורה אופקית. הפתח המֵרבי היה ארוך כאורך הקורה הארוכה ביותר שהייתה בנמצא. במונחים מעשיים, הכוונה לגזע העץ הגבוה ביותר, או ללוח האבן הגדול ביותר שנחצב. עם זאת, לחץ חזק מדי על הקורה עלול היה להביא להיסדקות הקורה ולקריסתה. מלבד הפתחים הגדולים, היו פתחים קטנים בחלקים העליונים של הקירות אשר נועדו ליצור אוורור בתוך המבנים. פתחי אוורור מסוג זה נמצאו כבר בבתים מתקופת העוביידים ויתכן שאף מוקדם יותר.
כדי לאפשר בניית פתחים וחללים גדולים מאד, נבנו קשתות וקמרונות מסוגים שונים. פותחו שני סוגי קשתות: קשת קורבל (הנוצרת משורות אופקיות של אבנים המונחות זו על גבי זו, ובהן פתח בצורת קשת – ראו תמונה 1.14) וקשת רגילה (שאבניה ערוכות בצורה קורנת עם אבן ראשה, כך שלחץ הדדי גורם להן לתמוך זו בזו). כבר באלף הרביעי לפנה"ס בנו השומרים קשתות קורבל.
השימוש בקמרון אִפשר קירוי שטח גדול ללא צורך בתומכות ביניים שיקלו על כובד התקרה, כיוון שהקירות סיפקו תמיכה בצדדים. קמרונות וקשתות מסיביים נבנו בארמונות, כנראה בחדרי ההכתרה, אם לשפוט על-פי הקירות שהיו עבים דיים כדי לתמוך בקמרונות. הגאוגרף היווני סטראבּוֹ (Strabo) (63 לפנה"ס- 23 לספירה) כתב שבכל הבתים בבבל היו קמרונות. בעיר העתיקה של ניפּוּר (Nippur) נמצאו קשתות עם אבן ראשה הבנויות מלבנים שרופות. גגות הבתים היו שטוחים בדרך כלל והופרדו מהקמרונות באמצעות שכבת לבנים מחומר. כדי לתמוך בקמרונות הכבדים האלה נדרשו קירות עבים במיוחד.
בבניית קירות מחומר, בדרך כלל לא הניחו יסודות. שיטת בנייה זו הייתה מסוכנת כי הקירות היו מועדים לקריסה. היו מבנים שנבנו עם יסודות מלבנים שרופות. כדי להבטיח את חוזק מדרגות מבני הזיקורת שנבנו מלבנים מיובשות בשמש, ציפו אותן בלבנים שרופות. לעתים נבנו המדרגות על גבי קשת.
באשור נבנו הארמונות מלבני בוץ על קונסטרוקציה מאבן. לוחות אבן שעוטרו בתבליטים נמוכים שימשו כקירות.
מאז המאה ה-13 לפנה"ס החלו להשתמש באשור בציפוי אמאיל ללבני הבוץ. על כך מעידים טקסטים מהתקופה. העדויות הארכאולוגיות המוקדמות ביותר שנמצאו לשימוש בלבנים מצופות אמייל הן מהמאות התשיעית והשמינית לפנה"ס. בבבל שלוש הכניסות לחדר ההכתרה בחצר העיקרית המלכותית עוטרו בפנלים מצופים אמייל.
המקדש במסופוטמיה
בכל עיר נבנה מקדש מונומנטלי ששימש כמקום מגוריו של האל הראשי בעיר. המקדש היה המבנה הגבוה ביותר בעיר ובלט למרחוק. בטקסטים שומריים עתיקים מתוארים המקדשים כדומים להרים המקשרים שמים וארץ.
בשומר נבנו בכל עיר מקדשים אחדים שהיוו בסיס לארגון החברתי וחיזקו את גאוותם המקומית של התושבים. האל הראשי היה בעליו של המקדש החשוב ביותר, אך גם לאלים אחרים – שנחשבו לקרוביו או לשותפיו – היו מקדשים. על-פי שרידים ארכאולוגיים אפשר לקבוע כי כל השליטים במסופוטמיה ראו בהגנת בירותיהם ובתחזוקת מקדשי האלים חשיבות עליונה לשימור תהילתם הנצחית.
על-פי התאולוגיה השומרית נחשב כל מקדש לאחוזתו הפרטית של האל שגר בו. האל היה בעל המקדש ובעל הבניינים והרכוש שבתחומו. מקדש האל, מלבד היותו בראש ובראשונה מרכז פעילות דתית, היה גם ארגון חברתי וכלכלי ששלט בתעשיות העיר. המקדש שימש גם כבנק, כאסם תבואה וכמחסן. בבעלות המקדש, מתוקף היות האל בעליו, היו גם קרקעות מחוץ לעיר, חוות בעלי-חיים, כלי עבודה, תבואות, גפנים ועוד. היום מעריכים ששליש המאדמות הפוריות שהקיפו את הערים היו שייכות למקדשים. הכנסות המקדש אם כן, היו משמעותיות.
בתקופות קדומות, המקדש, שנבנה מלבני בוץ, נישא על פלטפורמה שמישור משופע הוביל אליה. הוא כלל דביר – חדר מלבני שהוצב בו מזבח מלבנים או שולחן מנחות לאל אשר לו הוקדש המקדש. לדביר חוברו חדרים אשר נועדו לכוהנים ולכוהנות, שערכו מדי יום טקסים ציבוריים של הקרבת קורבנות והבאת מנחות לאלים. שלא בדומה למרכזי פולחן דתי בימינו, פנים המקדש לא נועד להכיל את קהל המאמינים. הוא נועד לשמש כמשכן לפסל האל או האלה וכמקום מגוריהם של כוהני הדת. באירועים דתיים, קהל המאמינים התאסף בחצר המקדש, אך לא בחללו הפנימי. המקדש העתיק ביותר שנמצא במסופוטמיה עד היום הוא המקדש בדרום העיר ארידו המתוארך לאלף החמישי לפנה"ס. יש בו חדר אחד ששטחו 4x5 מ"ר בקירוב אשר במרכזו ניצב שולחן מנחות. בקיר שלפניו הייתה גומחה עם בסיס לפסל האל. הגישה אל החדר המקודש הייתה דרך פתח פשוט.
באלף הרביעי לפנה"ס נבנו מקדשים גדולים יותר וחללם הפנימי חולק לאולם מרכזי שמכל אחד מצדדיו סדרת חדרים. הקירות החיצוניים נתמכו בתומכות חיצוניות. המקדש נישא על פלטפורמה והגישה אליו הייתה באמצעות גרם מדרגות. היו זמנים שבהם הפלטפורמה הגיעה אף לגובה 13 מטרים ויותר.
מקדשים תוקנו שוב ושוב וחודשו. כאשר נדרשו תיקונים רבים מדי, הם נהרסו ונבנו חדשים על הריסותיהם. כך הם גבהו בהדרגה מעל הקרקע אשר סביבם.
בעיר אחת היו מקדשים אחדים. לעתים היו מחוברים ביניהם על-ידי חצרות ויצרו כך מערך גדול של מקדשים. המקדש הגדול ביותר הוקדש בדרך כלל לאל הפטרון של העיר.
היו ערים שבהן נבנה מקדש מיוחד מחוץ לחומות העיר. מקדשים מסוג זה, שימשו כיעד לתהלוכה הדתית בחגיגת ראש השנה.
פינות המקדש כוּונו לארבע רוחות השמים עם כניסה מצד אחד בלבד שמוקמה בצפון-מזרח או בדרום-מזרח המקדש.
עם חלוף הזמן, עלה מספר הפלטפורמות שמעליהן נבנה חדר האל, והתוצאה הייתה מגדל מדרגות המכונה זיקורת - המבנה האופייני ביותר של פולחן דתי במסופוטמיה, שהיה מההישגים הגדולים של השומרים. המילה "זיקורת" קשורה אטימולוגית לפועל "זאקארוּ" (zaqaru) באכדית, המקביל לשורש זק"ר בעברית. הזיקורת, אם כן, כשמו כן הוא, מזדקר כלפי מעלה.
מגדל הזיקורת נבנה על משטח הגבוה מעל סביבתו, והיה מוקף חצר שסביבה חומה כפולה. הוא עוצב בצורת פירמידת-מדרגות שבסיסה ריבועי (אורך צלע הבסיס היה בדרך כלל 50 מטרים) או מלבני, וכל קומה בה היא מדרגה אשר קירותיה החיצוניים משופעים וללא פתחים. מספר הקומות לא היה קבוע. קוויו האופקיים של הזיקורת התאפיינו בקימור קל. קירותיו החיצוניים צופו אריחי לבני בוץ צבועים ומזוגגים (בציפוי גלזורה).
מבני זיקורת נבנו בין השנים 2150 - 500 לפנה"ס בקירוב, ושרידים של למעלה מ-30 מהם ניצבים עד ימינו. צורתם, המייצגת עלייה סמלית לשמים, מדגימה מאמץ גדול של האדם ליצור אדריכלות הנוגעת בשמים והמקרבת אליהם את בית האל.
הזיקורת, בדומה למקדשים שקדמו לו, כלל מקדש מרכזי או סלה (חדר פנימי במקדש אשר בו הוצב פסל האל) וחדרים לשימוש הכוהנים, שתפקידם היה לספק את כל צורכי האלים. בקצה העליון של הזיקורת נמצא חדר קטן וקדוש, שרק לכוהן ולאנשים מעטים נוספים הותר להיכנס אליו. פסל האל ניצב בגומחה בחדר, שניצבה בו תמיד מיטה וכן נשמר מזון טרי, מוכנים לכבוד האל שהוזמן באופן זה לרדת לקרקע. האמונה הרווחת הייתה שבראש השנה יורד האל לחדרו, לטקס חתונתו הקדושה שנחגגה בפסטיבל לכבודו. יש הסבורים שהחדר שימש גם כמצפה כוכבים.
עיקר הפולחן נערך מחוץ למקדש, בחצרות, לצד מזרקות היטהרות ומזבחות להקרבת קורבנות.
בניית המקדש הייתה פעולה דתית. כל המשתתפים בבנייתו נדרשו להיות אנשים טובים וראויים. במהלך הבנייה, לעתים קרובות הוקדשו לאלים מנחות, וכאשר הושלמה הבנייה נערכה חגיגה גדולה שנמשכה ימים אחדים.
השוּמרים ייפו את מבני הזיקורת בתומכות בולטות ובקירות הנראים כמסגרות הנסוגות אל עומקם. בנוסף לכך הם עשו שימוש גם באומנות עשויות לבני בוץ שהיו צמודות לקירות ובפילאסטרים (עמודים שטוחים הצמודים לקירות) שאותם עיטרו בדגמי זיגזג, באלכסונים ובמשולשים. את הקירות הפנימיים קישטו בציורי פרסקו עם דמויות אדם, בעלי-חיים ומוטיבים גאומטריים.
ייתכן שהזיקורת משקף געגועים לאזור הררי. משערים שאזור כזה היה מקום מוצאם של השוּמרים, אשר ניסו לספק מקום מגורים מתאים לאליהם באמצעות יצירת הרים מלאכותיים. יש הסבורים שמבנה הזיקורת מסמל את הרעיון שפסגות הרים הם מקום מגורי האלים, ומשם הם שולטים בעולם. ייחוס קדושה להרים מופיע בתרבויות שונות בתולדות האנושות. הר סיני, שעליו קיבל משה את לוחות הברית, והר האולימפוס, המשמש כמקום משכנם של האלים על-פי המיתולוגיה היוונית, הם דוגמאות לכך.
חלק מהשמות שניתנו למבני הזיקורת – "בית ההר", "בית הר עולם", "בית הקשר בין השמים לארץ" – מעידים על אדריכלות סמלית קוסמולוגית. בכל המקרים מציין שם הזיקורת את היות המקדש מקשר בין שמים לארץ, ומתחיל במילה אֶ (מילולית בשומרית: בית, מקדש).
בעיר בּוֹרסיפּה (Borsippa), הנמצאת כ-20 ק"מ מדרום-מערב לעיר בבל, נבנה זיקורת ששמו אֶ-אוּר-אימין-אַן-קִי (E-Ur-Imin-An-Ki, מילולית בשומרית: בית שבעת המובילים בשמים ובארץ) – רמז ברור לשבע הספֵרות שבהן נעות שבע הפלנטות שהיו ידועות בתקופה זו לבני מסופוטמיה. כל קומה-מדרגה בזיקורת נצבעה בצבע הנקשר לכוכב לכת שאותו ייצגה ולאל שזוהה עם אותו כוכב לכת:
הקומה הראשונה נצבעה בשחור ונקשרה לכוכב הלכת שבתאי (האל ניניפּ –Ninip, הידוע גם בשם Nirig).
הקומה השנייה נצבעה באדום (יש הטוענים שנצבעה בכחול) ונקשרה לכוכב הלכת מרקורי (האל נבּו), אל הכתיבה והחוכמה.
הקומה השלישית נצבעה בלבן (יש הטוענים שנצבעה בכתום) ונקשרה לכוכב הלכת צדק (האל מרדוך).
הקומה הרביעית נצבעה בכחול (יש הטוענים – צהוב) ונקשרה לכוכב הלכת נוגה (האלה אישתר), אלת הפוריות, האהבה והמלחמה.
הקומה החמישית נצבעה בצהוב (יש הטוענים – אדום) ונקשרה לכוכב הלכת מאדים (האל נֶרגאל), אל המלחמות.
הקומה השישית צופתה בצבע זהב ונקשרה לשמש (האל שאמאש), אל הצדק.
הקומה השביעית נצבעה בכסף או באפור ונקשרה לירח (האל סין).
אין תמימות דעים בקרב החוקרים לגבי הצבע המיוחס לחלק מהפלנטות, אך קיימת ביניהם הסכמה לגבי קיום קשר בין הפלנטות ובין הקומות והצבעים המייצגים אותן. הצגת הקומות והצבעים כמייצגי פלנטות מתקשרת לשימוש שנעשה בזיקורת כמצפה כוכבים. הכוהנים, שהיו גם אסטרולוגים, נהגו לצפות ממנו בכוכבים שהנחו אותם בענייני מדיניות. הקשר בין המקדשים ומבני הזיקורת, ובין מבנה הקוסמוס בא לידי ביטוי גם בקביעת ארבע פינות הזיקורת על-פי כיווני רוחות השמים.
האבטיפוס של הזיקורת נבנה כבר 3,500 שנה לפנה"ס. היה זה המקדש של העיר אֶרידוּ שהוקם לכבוד האל הפטרון שלה, אֶאָה. מקדש זה, שנבנה בלבני בוץ על פלטפורמה מלאכותית, היה חידוש אדריכלי ושימש מודל למקדשים שנבנו אחריו.
הבבלים, אשר סגדו לאֵלי השוּמרים, אימצו גם את מבני הזיקורת שלהם. הם האמינו שיש לרצות את האל ולא להכעיסו, כדי שלא יעבור לגור בארץ זרה. תהלוכות כוהנים היו צועדות בציפייה לאל שיֵרד מהשמים אל משכנו במקדש. זו הייתה הדרך המקובלת להבטיח שגשוג ופוריות לעיר.
קשה ללמוד על מבני הזיקורת משרידיהם, כי אף לא אחד מהם שרד בגובהו המקורי. מהזיקורת של לגש לא נותר שריד, ואפילו מקום הימצאו אינו ברור. לעומת זאת שרדו כהריסות מבני זיקורת בניפּור, באֶרֶך, בלארסה, בארידו ובמארי (Mari). למעשה, אלה הם השרידים העיקריים שהתגלו בערים אלה.
המקורות המסייעים בשחזור מבני הזיקורת הם תבליטים של מבני זיקורת שנמצאו על מונומנטים, תיאורים של מבני זיקורת המופיעים לעתים קרובות בספרות הבבלית, והתייחסויות אליהם בכתבי הרודוטוס (משנת 460 לפנה"ס בקירוב).
בתקופת חמורבי החלו לעסוק גם בפעילות מסחרית ובנקאית בתחומי המקדשים: חתמו על חוזים, הלוו כספים ופדו שבויים מסוחרי עבדים. המקדשים אף הרחיבו את מפעליהם הכלכליים והוסיפו מתקנים לאומנים. כך שולבו במקדש תפילה, שעשועים פעילויותיהם של כוהנים, סופרים, בעלי מלאכה, חיילים, סוחרים, נגנים, עבדים וזונות. כמו כן השתתף המקדש בפעילויות חקלאיות ומסחריות שנדרשו להן מחסנים, אסמי תבואה וסדנאות שנכללו במתחם המקדש. במובנים רבים דמה המקדש לתאגיד מודרני, אשר המנהל הכללי שלו הוא הכוהן הגדול.
האדריכלות השוּמרית
שומר, הנחשבת לערש הציוויליזציה, הייתה הראשונה שפיתחה אדריכלות מפוארת של מקדשים. המלך אוּרנַמוּ, ששלט בממלכת אוּר אשר כללה את שומר ואכד, בנה בין השנים 2025-2125 לפנה"ס את אחד המוקדמים שבמבני הזיקורת. זיקורת זה כונה אֶ-טֶמֶן-ני-גוּר (E-Temen-Ni-Gur, מילולית בשומרית: בית עם יסודות מרשימים), והוקדש לאל הירח נָנאר ולאשתו נינגַל (מילולית בשומרית: הגברת הגדולה; Nin-גברת, Gal-גדולה). לזיקורת זה, שהיה המבנה הקדוש ביותר באור, צורת פירמידת מדרגות. בסיסו מלבני (60x45 מטר) עם פינות הפונות לארבע רוחות השמים כמקובל במקדשים במסופוטמיה, וקומתו הראשונה שנשמרה במצב טוב נישאת לגובה 15 מטרים. קירות הקומות-מדרגות נבנו עם קימור קל. לא ברור אם זה נעשה בכוונה, כדי ליצור רושם של מסיביות, או שזוהי תוצאה של לחץ משקל הקומות העליונות. בקצה העליון של הזיקורת נבנה חדר קטן, ששימש כמקדש לאל הירח.
תמונה 3.4 שחזור זיקורת אל הירח באור. תקופת השושלת השלישית של אור
תמונה 3.5 הזיקורת באור. שלושת גרמי המדרגות
בתחומי הזיקורת נשתלו עצים, כנראה כדי לשוות לו מראה של הר המזדקר לשמים. שלושה גרמי מדרגות – כל אחד מהם בעל מאה מדרגות – מוקמו בזווית ישרה למבנה משלושה כיוונים. על גרם המדרגות המרכזי, בין הקומה הראשונה לשנייה, ניצב שער גדול, שנועד להדגיש את הציר המרכזי של מבנה הזיקורת ואת המבנה הסימטרי שלו. בהמשך הוביל גרם המדרגות המרכזי אל המקדש הקטן של אל הירח.
הזיקורת נבנה מלבנים אשר יוצרו מתערובת בוץ וקני סוף קלועים, שיובשו בשמש. לבנים אלה היו חזקות אך נקבוביות, כך שנדרשו שכבות נוספות של לבני בוץ שרופות, כדי לצפות את את הקירות שנבנו מהלבנים המיובשות. הקירות החיצוניים צופו בביטומן.
זיקורת זה השתמר במצב טוב יחסית, כנראה הודות לעיצוב הקירות החיצוניים המשופעים בצורת תעלות רדודות שלפי דעתם של מומחים אפשרו ללבני הבוץ "לנשום" ולמנוע היסדקות בעונה הרטובה. הקומה היחידה ששרדה שוחזרה לאחרונה.
בדומה למונומנטים העצומים שנבנו במצרים, זיקורת זה, כמו כל שאר מבני הזיקורת בשומר, נבנו על-ידי התושבים המקומיים ולא על-ידי עבדים. איכרים עבדו בבנייה בחודשים שבין עונת הזריעה ובין עונת הקציר.
עבודת הבנייה של אורנמו הושלמה על-ידי בנו שוּלְגִי (Shulgi), שמשל בשומר ובאכד במשך 48 שנה (2046-2094 לפנה"ס) והיה פטרון של אמנויות. המקדש עדיין מרשים, אף שקומותיו העליונות לא שרדו.

האדריכלות האשוּרית
האשורים ישבו בצפון מסופוטמיה בעיר-מדינה אשור הצופה אל נהר החידקל. מקור השם "אשור" בשמו של האל הלאומי ובפולחן שלו. תחת שלטונו של המלך רב-הפעלים שאמאשי-אָדד (Shamashi-Adad) הראשון (1776-1830 לפנה"ס) בוצרה העיר אשור, ומצודותיה עוצבו בצורת חצי עיגול.
כאשר הייתה האימפריה האשורית בשיאה (1000- 612 לפנה"ס), אימצו האשורים את תרבויות הארצות שכבשו במסופוטמיה. הם יצרו תרבות ייחודית, שבה תפסו מלכים במידה מסוימת את מקום האלים. חשיבות המקדשים ירדה, וחשיבותם של ארמונות המלכים עלתה. בשנת 870 לפנה"ס בקירוב, כאשר ירשה העיר כָּלָה ( Calah או כָּלהוּ Calhu) את מקום העיר אשור כעיר הבירה של האימפריה האשורית, נבנה ארמון המלוכה על גבעה שעליה נישאו מקדשי האלים.
האמנות האשורית הייתה דומה באופיהּ לאמנות הבבלית ולאמנות עמי מסופוטמיה האחרים. סגנון אשורי ייחודי התפתח בסביבות שנת 1400 לפנה"ס. בתקופה זו, האשורים עיטרו את בנייניהם בציורי קיר ובלבנים בצבעים עזים. מאוחר יותר, בין השנים 900-600 לפנה"ס, עיטרו את קירות ארמונותיהם בתבליטי אבן, שעליהם הוצגו טקסים דתיים או ניצחונות צבאיים.
האשורים בנו את בנייניהם בדרך כלל מלבני בוץ מיובשות בשמש. חלק מהיסודות ומהעיטורים היו מאבן. לכל הבניינים היו תקרות שטוחות, וגם לגדולים שבהם הייתה קומה אחת בלבד. גובהם של חלק מהחדרים הגיע לתשעה מטרים.
בבניית מבנה הזיקורת אימצו האשורים את המודל השומרי והבבלי, אך הכניסו בו שינוי. בעוד שבבבל הובילו שלושה גרמי מדרגות אל ראש הזיקורת, באשור הוליכה אל הזיקורת רמפה לוליינית, שסבבה את המבנה מבסיסו ועד לראשו.
בבניית ארמונות המלכים יצרו האשורים סגנון משלהם, שהצטיין בממדים עצומים ובפאר חסר תקדים. בכל עיר בירה אשורית נבנו ארמונות אחדים. העברת עיר הבירה האשורית ממקום למקום בשנים 900-610 לפנה"ס הביאה לריבוי ארמונות.
הארמון האשורי – מלבד היותו מקום מגורים, מרכז הממשל ומבצר – היווה בממדיו העצומים ובפאר שלו, ביטוי חזותי לעוצמת האימפריה האשורית. הוא נועד להרשים את תושבי העיר ואת אורחי המלך – שגרירים ובעלי ברית.
בשערי הארמונות והערים הציבו האשורים תבליטים במקום גבוה, כדי שאפשר יהיה להבחין בהם מרחוק. סצינות, שבהן נראה הצבא האשורי המנצח, הוצגו בתבליטים בכל רחבי האימפריה. גם משני צדי הדרך המובילה לשערים הוצבו דמויות של שומרים בתבליט גבוה. תבליטים אלה נחקקו על לוחות אבן אנכיים, שנועדו בדרך כלל לחיזוק חלקם התחתון של קירות בניינים חשובים. את טכניקת חיזוק הקירות, למדו האשורים כנראה מהחיתים. בארמונות שבערי השדה הופיעו ציורים על גבי טיח במקום תבליטים על לוחות אבן.
הארמון בדוּר שָארוּכּין (חורסאבאד Khorsabad) Dur Sharrukin
אחד הארמונות המפוארים שנבנו בממלכת אשור היה הארמון בעיר דור שרוכין (מילולית באשורית: מבצר סרגון) שנבנה בסמוך לכפר המודרני חורסבד, כ-20 ק"מ מצפון-מזרח למוֹסוּל שבעיראק. הוא נבנה על-ידי המלך סרגון השני (שלט בשנים 705-721 לפנה"ס) בצמוד לחומת העיר דור שרוכין. מיקום הארמון בצמוד לחומת העיר אופייני לבנייה האשורית המאוחרת.
צורתו הכללית של מתחם הארמון הייתה מלבנית, ופינותיו כוּוונו לארבע רוחות השמים. מערך המבנים כולו עוצב בצורה מורכבת וסימטרית, והיה מוקף חומת מבצר מיוחדת. הוא נישא על פלטפורמה (שכונתה באכדית טאמלו tamlū) בגובה 16 מטר אשר צופתה בבלוקים באורך של 2.7 מטרים. הארכאולוגים האמריקאים שחפרו במקום גילו ששורות של לוחות אבן הונחו במקום ועליהם עוצבו התבליטים באתר הבנייה לפני שנבנה המבנה העליון בלבנים. פלטפורמה זו נועדה כנראה להגביה את הארמון מעל האזור שהוצף כתוצאה מגאות הנהרות. להינשאות הארמון מעל סביבתו הייתה מטרה נוספת: למקם את מגורי המלך מעל נתיניו ובתווך בינם ובין האלים.
קירות הארמון נבנו בלבני בוץ שעברו ייבוש חלקי לאחר שנוצקו, והונחו בעודן רכות וגמישות. לעתים רחוקות נעשה שימוש במלט. לבנים שרופות שימשו בכמויות גדולות לציפוי ולריצוף. לציפוי השתמשו גם באבן בהט ממחצבות מקומיות. קורות עצי ארז שהובאו מלבנון שימשו לבניית הרצפות והתקרות שהיו שטוחות. קורות אלה כוסו בלבני בוץ שיובשו בשמש. אחד התבליטים בארמון מתאר הובלת קורות עץ ענקיות על-ידי הפניקים משלב כריתת העצים ועד הגעתם לאדמת אשור.
בארמון היו 200 חדרים, ו-30 חצרות פתוחות. את החצרות, שעוצבו בצורה הקרובה לריבוע, הקיפו חדרים, שהיו ברובם קטנים, ארוכים וצרים, עם קירות בעובי ארבעה עד תשעה מטרים. חדרי הארמון אורגנו סביב החצרות הפתוחות. מערכי חדרים וחצרות אלה קובצו סביב החצר הקדמית הגדולה.
תמונה 3.6 ארמון חורסבד - שחזור
תמונה 3.7 ארמון חורסבד – תוכנית קרקע
בדומה למקובל בארמונות אשוריים אחרים, בארמון בדור שרוכין (ראו תמונה ) אפשר להבחין בשני חלקים עיקריים: בבנו ((babanu - החלק הציבורי או האדמיניסטרטיבי של הארמון, וביטנו (bîtanu)- החלק הפרטי של הארמון שבו התגוררה משפחת המלך. חדר ההכתרה מציין את הגבול בין שני חלקים אלה.
חצר קדמית גדולה (חצר (VIII בבבנו הובילה לחדר ההכתרה שהוא גבוה ובעל צורת מלבן צר וארוך. חדר זה הוקף מערכת חדרים ואחריו מוקמה בביטנו החצר האחורית , חצר ריבועית וקטנה, המוקפת בחדרים הפרטיים של הארמון.
בחדר ההכתרה שקירותיו צופו פנלים או אריחים מאבן, ועוטרו בציורי פרסקו, קיבל המלך אורחים ושליחי מדינות זרות. המבקרים היו נכנסים לחצר הגדולה ועוברים דרך הכניסה המרכזית בין פסלי שדים ענקיים בגובה ארבעה מטרים, שנועדו לשמש כשומרים.
חדר ההכתרה היה האולם הגדול ביותר בכל המבנה. בכל אגף מאגפיו הצדדיים היו חדרים אחדים, שנבנו סביב חצרות פנימיות קטנות. לחדר ההכתרה שני מאפיינים עיצוביים עיקריים: גרם מדרגות לולייני אשר הוביל לגג ששימש כמצפה כוכבים ולטקסים, ורצפה עם מסלול אבן לגלגלי התנור הנייד ששימש לחימום המלך בחורף.
במקומות מסוימים נבנו הרצפות מאריחי אבן או בהט (אלבסטר), אך בדרך כלל נעשה שימוש בטין מיובש שעליו נפרסו שטיחים. לבני בוץ וחומר שימשו לבניית קירות הארמון, ואילו אבן מקומית שימשה לפיסול. הקירות החיצוניים עוטרו בפילאסטרים הערוכים בקבוצות ובתבליטים בצורת מדרגות הנסוגות אל תוך הקיר, עיטור מקובל באדריכלות הבבלית. בתבליטים, בציורי קיר וברצועות ברונזה חרוטות תוארו נושאים מחיי המלך אשר נועדו לפאר את שמו.
מתחם הארמון שהיווה מעין עיר בתוך עיר, הוקף חומה מסיבית, ושני השערים שהובילו אליו ממזרח ומדרום, עוטרו בפסלי אבן (המכונים "לָמָסוּ" Lamassu) – זוגות שוורים ענקיים מכונפים בעלי ראש אדם שניצבו זקופים כשומרים. תפקידם היה לשמור על המקום ולהרחיק אויבים נראים ובלתי נראים (לעתים שימשו למטרה זו גם פסלי אריות). בכתובות שנמצאו בארמון, המפרטות את פועליו של סרגון השני, מבוטאת תקוותו של סרגון שהשור המפוסל – שנתפס על-ידו כשומר וכאל המעניק שלמות – ישכון יום ולילה בשער הארמון ולא ימוש ממנו לעולם.
מכלול המקדשים נמצא בפינה הדרומית של הארמון וחובר לארמון באמצעות פתח אחד. ששת האלים אשר להם הוקדשו המקדשים היו: סין, שמש, נינגל, אָדָד, אֶאָה ונינוטרא – ממצא המתאים לכתובות שהותיר אחריו סרגון. משלחת ארכאולוגים משיקגו שחקרה את הפינה הדרומית של מתחם הארמון בין השנים 1935-1931, גילתה במקום סִפּי דלתות מאבן שעליהם כתובות עם שמות אלים אלה. גילוי זה הביא את החוקרים למסקנה שמדובר במערך מקדשים המקובצים סביב חצר ריבועית (חצר XXVII) אשר לה חזיתות מונומנטליות משלושה צדדים. במרכז כל אחת משלוש חזיתות אלה היה מעבר ראשי שמשני עבריו פנלים מלבני בוץ שיובשו בשמש וצופו בגלזורה. ראוי לציין שארכאולוגים שערכו חפירות במקום לפני כן, סברו בטעות שחלק זה של מתחם הארמון שימש כהרמון.
הזיקורת, הממוקם מצפון-מערב למקדשים, ניצב על שטח ריבועי בגודל 43 מ' x 43 מ' בקירוב. מבין שבע קומותיו שרדו ארבע בלבד. גובה כל קומה היה כשישה מטרים. לפיכך היה גובה המבנה שווה לאורך צלע הבסיס, פרט שצוין כבר על-ידי הרודוטוס ועל-ידי סְטרָאבּוֹ. כל אחת מהקומות נצבעה בצבע אמייל אחר (הראשונה בלבן, השנייה בשחור, השלישית באדום-סגול, והרביעית בכחול), והן חוברו על-ידי רמפה לוליינית. בעוד שקודמיהם מיקמו את המקדש במרכז העיר, האשורים מיקמו את המקדש סמוך לארמון המלך. גשר אבן חיבר בין הארמון ובין המקדש, כיוון שהמלך האשורי היה גם הכוהן הגדול של המדינה, והפונקציות הדתיות והציבוריות היו משולבות וקרובות מאוד זו לזו. כך, באמצעות האדריכלות ניתן ביטוי לכפיפות הפעילויות הדתיות לשליט.
בחלק הדרומי של מתחם הארמון, על פלטפורמה נפרדת מזו של הארמון, נישא מקדש האל נַבּוּ, אשר היה מוקף בבתיהם של פקידי ממשל בכירים שסומנו על-ידי חברי המשלחת משיקגו באותיות K, L, J, ו-M. בין אלה זוהה רק בית המגורים L שהוא הגדול ביותר. על ספי דלתות בית מגורים זה נמצאה כתובת מעוטרת ועליה השם סינַאהוּסוּר Sinahusur)), שם אחיו של סרגון שהיה גם שר בכיר.
בית המגורים השני בגודלו בין בתי המגורים הוא בית K שספי דלתותיו, אף הן מאבן, עוטרו אך ללא כתובת. העיטורים הופיעו בשלושה מעברים שהובילו מהחצר לאולם שעל קירותיו היו ציורים בצבעים כחול, אדום ושחור, על רקע סיד לבן שנצבע על שכבת בוץ אפרורית. לאחר שננטש הבית, קרס הקיר הדרום-מערבי של האולם, והריסותיו נפלו על הקירות האחרים. כך נשמר בשלמותו חלק הציור שנמצא מול הכניסה הראשית לאולם.


אדריכלות ממלכת בבל החדשה
מגדל בבל
למרות חוסר היציבות הכלכלית של בבל בשנות שלטונה העצמאי במסופוטמיה (612-539 לפנה"ס), הוציאו מלכי בבל סכומים עצומים על פרויקטים של בנייה ברחבי אדמתם. המפורסם שבהם הוא מגדל בבל המוזכר במקרא. המגדל שאותו מזהים החוקרים עם מגדל בבל, התנשא לגובה 91 מטר בקירוב, והיה הגבוה ביותר מכל מבני הזיקורת.
צורת הזיקורת תוארה על לוחות חומר בכתב יתדות המתוארכים לתקופת המאה הרביעית לפנה"ס על-ידי הפקיד-רשם אנו-בל-שונו (Anu-Bel-Shunu). טקסט זה המהווה העתק של גרסה מוקדמת יותר שנכתבה באלף השני לפנה"ס, שימש כנראה כתכנית בסיסית לבניית הזיקורת המכונה מגדל בבל (E-Temen-Anki). לפי הטקסט, חשובים ביותר הם הקירות הצדדיים של הבסיס שעל אורכם להיות שווה לגובה המגדל: אורך צלע הבסיס הריבועי של המקדש = גובה המקדש= 92 מ' בקירוב.
מגדל בבל המקורי, שעליו מסופר בספר בראשית, נבנה למעלה מאלף שנה לפני שלטון נבוכדנצר, כנראה על-ידי חמורבי. עם חלוף השנים נהרס, נבנה ושוב נהרס. השחזור האחרון שלו נעשה על-ידי נַבּוֹפְּלָסָר (Naboplassar) (שלט בשנים 626 -605 לפנה"ס), אשר הכשדים בראשותו, בעזרת המדים (תושבי מָדַי הנמצאת מדרום-מערב לים הכספי), הנחיתו מכת מוות על האימפריה האשורית והשתלטו על בבל.
שחזור מגדל בבל נמשך במאה השישית לפנה"ס בתקופת שלטון בנו של נַבּוֹפְּלָסר, נבוכדנצר השני, המוכר כמי שהרס את מקדש שלמה וכמי שציווה על אדריכליו להקים מגדל שראשו בשמים. נבוכדנצר הפך את מגדל בבל, זיקורת ששימש כמקדש הגדול לאל מרדוך, לחלק ממתחם ארמונו, כשחיבר אותו לארמון באמצעות דרך תהלוכות.
נַבּוֹנידוס (Nabonidus) (שלט בשנים 555 -539 לפנה"ס), שעלה לשלטון אחרי נבוכדנצר, השלים את בניית הזיקורת של מרדוך, אך במקום שלוש קומות-מדרגות בנה שבע קומות-מדרגות. מבט אל מכלול המקדש יצר אפקט דרמתי מרשים. כמו בזיקורת של אוּר, שלושה גרמי מדרגות הובילו מהקרקע אל המקום המקודש ביותר. גובה הקומות הלך והתקצר ככל שעלו בהן. בראש הזיקורת ניצב מקדש קטן של אל הירח ננאר; בסיסו היה ריבועי ובראשו כיפה מוזהבת. הזיקורת של בבל היה גדול וגבוה יותר מהזיקורת של אוּר. תיאור זה מתאים לכתוב אצל הרודוטוס. על-פי תיאורו, מקדש האל בֶּל (Bel), הוא האל בעל המזוהה עם האל מרדוך, בנוי כמגדל הנישא על מגדל ועליו מגדלים נוספים, ובסך הכול שמונה מגדלים. הרודוטוס ממשיך ומציין שגרם מדרגות לולייני חיצוני סובב את המגדלים, ולקראת אמצע העלייה למגדל נמצא חדר שבו אפשר לשבת ולנוח בדרך לראש המגדל. בראש המגדל האחרון, מספר הרודוטוס, ניצב מקדש גדול שבו מיטה עם כיסוי עשיר בעיטורים לצד שולחן זהב. אין כל פסל בחדר זה. לדבריו, כוהני הדת סיפרו לו שבחדר נמצאת רק אישה אחת מקומית אשר נבחרת על-ידי האל מכל הנשים בארץ, והאל יורד בעצמו לחדר וישן על הספה.
ההיסטוריון דיוֹדוֹרוּס סיקוּלוּס (Diodorus Siculus), בן המאה הראשונה לפנה"ס, כתב שמגדל בבל שימש את הכשדים כמצפה כוכבים, ושגובהו הרב של המגדל אִפשר מעקב מדויק אחר זריחתם ושקיעתם.
יש הסבורים שהזיקורת נועד להבטיח את הגנת מקדש האל מפני נזק מי השטפונות. לפי הסבר אחר, בוני הזיקורת חיקו בבנייתו את הטופוגרפיה של ארץ מוצאם, שם האמינו שאלים שוכנים על פסגות הרים. שמות שנתנו למבני זוקורת , בהם "בית ההר, ו"הר הסערה" תומכים בדעה שהזיקורת נועד לייצג הר מעשה ידי אדם.
תמונה 3.8 שחזור מגדל בבל ותוכנית הקרקע שלו
על אבן שחורה, שנמצאה בבבל ומתוארכת לתקופה שבין השנים 604 -562 לפנה"ס, מופיע תבליט המתאר את מגדל בבל מהצד, ומאפשר להבחין בשבע הקומות-מדרגות שלו. לימין המגדל ניצב נבוכדצר השני, חובש כובע בצורת חרוט.
ייתכן שהזיקורת בבבל היה מגדל רב-צבעי, כפי שהיה מקובל במבני הזיקורת. כל קומה משבע קומותיו הוקדשה לאל שנחשב לשולט בכוכב לכת אחר, על-פי הצבע המיוחס לה. הקומה הראשונה (התחתונה), שנצבעה בשחור, הוקדשה לאל כוכב הלכת שבתאי (ניניפּ). הקומה השנייה, שנצבעה בלבן – צבעו של אל כוכב צדק (מרדוך) – הוקדשה לו. הקומה השלישית, שנצבעה באדום, הוקדשה לאל כוכב חמה (נֶבּוֹ). הרביעית, שנצבעה בכחול, הוקדשה לאלת כוכב הלכת נוגה (אישתר). החמישית, שנצבעה בצהוב, הוקדשה לאל כוכב הלכת מאדים (נרגאל). השישית נצבעה באפור או בכסף, והוקדשה לאל הירח (סין). הקומה הגבוהה ביותר, שנצבעה בזהב, הוקדשה לאל השמש (שאמאש).
שמו השומרי של הזיקורת של בבל היה "בית יסוד השמים והארץ"(E-Temen-An-Ki; מילולית בשומרית: E-בית, Temen-קשר, An-שמים, Ki-ארץ), שם המתאים לתיאור המקראי של מגדל בבל: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" (בראשית יא 4). תיאור הבנייה עצמה ותיאור הכנת הלבנים מתאים אף הוא לתיאור המקראי: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבֵנה לאבן והחֵמר היה להם לחֹמר" (בראשית יא 3).
גם אחרי הרס בבל על-ידי הפרסים המשיך מגדל בבל להצית את הדמיון. אלכסנדר הגדול, אשר כבש את האזור ב-331 לפנה"ס והרס את המגדל עד היסוד, תכנן לבנותו מחדש כמונומנט שיסמל את ניצחונו, אך תוכניתו זו לא יצאה אל הפועל.
אדריכלות פרס
הארמון בפרספוליס
אחד המונומנטים המרשימים ביותר שנבנו במזרח הקדום היה הארמון בפרספוליס. בשנת 518 לפנה"ס החל דרייווש הראשון לבנות את ארמונו בפרספוליס, על מורדות הר הנשקפים לעבר המישור. תוכנית הבנייה עוצבה לפרטיה לפני שהחלה עבודת הבנייה. על כך מעידות מערכת המים ומערכת הניקוז התת-קרקעיות העוברות דרך יסודות המבנה. הארמון בפרספוליס נבנה על-ידי עובדים אשר לנו מחוץ לאתר הבנייה ונהנו מחיים נוחים.
תמונה 3.9 תוכנית הארמון בפרספוליס
הממצאים מהחפירות בפרספוליס מציגים את הפאר והמקוריות של הארמון המלכותי, אשר שימש למטרות טקסיות בלבד. עבודת הבנייה בוצעה ברובה בתקופת שלטון בנו של דרייווש הראשון, אחשוורוש המכונה קְסֶרְקְסֶס (Xerxes, מילולית בפרסית: שליט הגיבורים) הראשון, אשר שלט בין השנים 485 - 465 לפנה"ס. בסביבות שנת 338 לפנה"ס השלים אַרְטַאקְסֶרְקְסֶס (Artaxerxes) השלישי את בניית הארמון.
המקדשים והמונומנטים האחרים במתחם הארמון נישאים על פלטפורמה מלבנית (בגובה הנע בין 8 ל-18 מטר, ועל שטח 450x300 מטר) שנבנתה מאבן מקומית וחוזקה בחיבורי ברזל. המבנים ערוכים על הפלטפורמה בארבעה מפלסים שונים, שכל אחד גבוה מקודמו בשני מטרים. על המפלס הגבוה ביותר ניצב ארמון המלך, ועל הנמוך ביותר מוקמו המחסנים והמשרדים. חומרי הבנייה הובאו מארבעת קצות האימפריה.
הגישה לפלטפורמה הייתה דרך גרם מדרגות טִקסי כפול (מצפון-מערב למתחם הארמון) שבנייתו החלה על-ידי דרייווש והושלמה על-ידי קסרקסס. גרם המדרגות נבנה מגושי אבן ענקיים והוביל לשער המונומנטלי המכונה "שער כל הארצות". שער זה היה למעשה מבנה המורכב משלושה שערים ואולם שבו עמודים התומכים בתקרה הנישאים לגובה 15 מטרים בקירוב (במקור, ככל הנראה נִשאו לגובה 17 מטרים בקירוב). בדומה לשערים המונומנטליים באשור, גם שער זה עוטר בשני תבליטים ענקיים (בגובה חמישה מטרים וחצי), מגולפים באבן, בדמות שני שוורים מכונפים עם פני אדם. אלה מוקמו במעברים במזרח ובמערב מבנה השער.
כל אחד מגרמי המדרגות כלל 110 מדרגות שכל ארבע או חמש מהן נבנו מלוח אבן אחד. כל מדרגה הייתה באורך 6.90 מטרים, ברוחב 37.5 ס"מ ובגובה 10 ס"מ. היה זה שיפוע נמוך שאִפשר עליית סוסים.
דרך שער "כל הארצות" היו המשלחות נכנסות בדרכן לאולם ההכתרה, שבו נועדו עם המלך.
תמונה 3.10 שער כל הארצות בארמון בפרספוליס
במרכז החזית המערבית של מתחם הארמון ניצב הבניין הגדול ביותר שבו - ארמון האָפָּנָדָה (Apanada), אולם-הקהל המלכותי, שהיה המבנה העתיק ביותר בפרספוליס. באולם המרכזי של ארמון זה היה מקום ל-10,000 איש, ונערכו בו פסטיבלים וקבלות פנים רשמיות לנציגי הפרובינציות שהגיעו להיפגש עם המלך. קירותיו, שעוביָם היה כארבעה מטרים וחצי, נבנו מלבנים שיובשו בשמש. התקרה נבנתה מעץ ארז, מעץ הָבְנֶה ומעץ טיק וצופתה זהב, שנהב ואבנים יקרות. היא נתמכה על-ידי 36 עמודי אבן מסיביים בגובה 20 מטר בקירוב, שכותרותיהם עוטרו בדגם פרח הלוטוס. 36 עמודים נוספים ניצבו במרפסות משלושה צדי המבנה (ממערב, מצפון וממזרח, 12 מכל צד). בסך הכול היו 72 עמודים, ומהם שרדו 13. כותרות העמודים, שניצבו לפני הכניסות לאולם זה ממערב ומצפון, עוטרו בראשי שוורים כפולים, וכותרות העמודים במזרח עוטרו בראשי אריות כפולים.
מצפון וממזרח לאפנדה שרדו גרמי מדרגות מונומנטליים. מדרגות אלה היו נמוכות ורחבות דיין, כך שאפשרו עלייתם של עשרה סוסים במקביל. הקירות הניצבים לצדי המדרגות, מעוטרים בתבליטים המתארים סצנות מהפסטיבלים הדו-שנתיים, שבהם נציגי ארצות מרחבי אימפריה, מלווים בחיילים, בשומרים ובסוסים, מביאים מתנות למלך.
בניין אולם-הקהל מחובר ע"י מבנה טריפילון (ראו להלן) לבניין אולם ההכתרה של הארמון המכונה גם "אולם מאה העמודים". בניית אולם זה אשר שרידיו מעידים על פאר שאבד, החלה בתקופת קסרקסס הראשון ונמשכה בתקופת ארטאקסרקסס הראשון. היה זה הבניין השני בגודלו בפרספוליס, ובו קיבל המלך אצילים ואישים חשובים. מאה עמודי עץ שנִשאו על בסיסי אבן (ששרדו) תמכו בתקרה. שמונה דלתות הובילו לאולם הכתרה ריבועי (76x76 מטר) שתקרתו הייתה גבוהה (18 מטר), ועובי קירותיו הגיע לשלושה וחצי מטרים. קירות אלה, שנבנו בלבני בוץ, כללו 44 פתחים לדלתות ולחלונות. תבליטים לצדי הכניסות לאולם הציגו את המלך נלחם בשדים, מוקף באנשי חצרו או מקבל שגרירים זרים.
תמונה 3.11 גרמי המדרגות המובילים לאולם הקהל בארמון בפרספוליס
בחלקו הדרומי של מתחם הארמון, בנה קסרקסס הראשון את ארמונו ואת הרמונו. גרם מדרגות כפול ממזרח לפינה הדרום מזרחית של האפנדה הוביל לטריפילון – מבנה ששימש הן כמעבר הן כאולם קהל ושימש כמקשר בין המבנים הציבוריים ובין המבנים הפרטיים שבמתחם הארמון. שני השערים של הטריפילון מצפון ומדרום היו מוגנים על-ידי מבני אכסדרות ומעוטרים בתבליטים שבהם מתואר המלך ארטאקסרקסס הראשון מלווה בשני משרתים. בין שני השערים, אולם פנימי ובו ארבעה עמודים.
מדרום לאפנדה החל דרייווש לבנות ארמון קטן שבנייתו הושלמה על-ידי קסרקסס. לארמון זה שנבנה אף הוא על פלטפורמה, עוצב מדרום מבנה כניסה בצורת אכסדרה שמשני עבריה מגדלים. חזית משנית עם גרם מדרגות כפול הובילה אליו ממערבו. באולם המרכזי של הארמון 16 עמודים ושני "חדרי מגורים" סימטריים שאליהם צמודים אגפים צדדיים. העיטורים בשערי הארמון מתארים תמונות מהחיים הפרטיים של בית המלוכה – חצרנים נושאים מפיות, בקבוקי בושם וחפצים ביתיים נוספים. ארמונות נוספים, שמעט שרד מהם, נבנו בחלק דרומי זה של הארמון על-ידי ממשיכיו של דרייווש.
בפינה הדרום מזרחית של הארמון בנה דרייווש ארמון ששונה פעמים אחדות והורחב, אך בסופו של דבר עוצב לשמש כבית אוצר. חדריו, שכולם עתירי עמודים, מקיפים חצר פנימית על-פי מסורת בניית בתי המגורים. במקור, החצר היחידה שלו (בדרום), עם ארבעת האכסדרות שלה הובילה לדירות נפרדות ולשתי קבוצות של חדרים גדולים שמסדרון מרכזי מפריד ביניהם. שורה של חדרים צרים אשר הקירות הפנימיים שלהם היו כנראה גבוהים מהחיצוניים, הקיפה את חדרי המבנה ואפשרה בניית חלונות גבוהים. מצפון למערך מבנים זה נבנה כעבור זמן קצר מערך מבנים נוסף, אף הוא עם חצר פנימית המוקפת מבני פורטיקו. שני חדרים שהיו במקום במקור הוחלפו באולם ריבועי גדול שבו 121 עמודים.
תוכנית הארמון בפרספוליס שונה מתכניות הארמונות שהיו מקובלות במסופוטמיה. בפרספוליס נבנו הבניינים זה לצד זה בתוכנית ריבועית, ללא החצרות הפתוחות שאפיינו את בניית הארמונות במסופוטמיה. חידוש נוסף היה בניית אולמות גדולים, שתקרותיהם נתמכות על-ידי עמודים גבוהים. בפרספוליס נוצרו גם החלון המלבני הגדול מאבן ומשקופי הדלתות, שהיו לאלמנטים בסיסיים בבנייה המערבית.
מערך המבנים של הארמון בפרספוליס היה הקומפלקס המפואר ביותר שהוקם בידי אדם, עד שנשרף על-ידי אלכסנדר הגדול בשנת 331 לפנה"ס. רוב הקירות שנבנו בלבני בוץ לא שרדו, ונותרו רק חלק מהעמודים, גרמי המדרגות המעוטרים וסִפי הדלתות של הארמונות.
בתי המגורים במסופוטמיה
לפני צמיחת הערים, השומרים חיו בבקתות עגולות. הם חפרו מעגל של בורות ובכל אחד מהבורות תקעו צרור גבוה של קני סוף. קצותיהם העליונים של קני הסוף נטו לעבר מרכז המעגל וכך נוצר גג הבית. את קני הסוף ציפו בבוץ כדי ליצור קירות ותקרה. באותו אופן בנו בתים מלבניים משתי שורות מקבילות של בורות שבהם תקעו צרורות קני סוף.
בתקופת העוביידים, בתי המגורים אופיינו בחדרים קטנים הערוכים משני צדי חדר גדול בצורת מלבן ארוך או בצורת האות T. היו בתים שהיו בהם מספר יחידות כאלה. עם חלוף הזמן, חדר ריבועי גדול החליף את החדר המרכזי הארוך. בתוך הבית היו חללים שנועדו לבישול, לאחסון, לשינה ולקבלת אורחים. בהיעדר ממצאים ארכיאולוגיים, החוקרים מניחים שהעניים חיו בבקתות רעועות שנבנו מקני סוף או מחומרים מתכלים אחרים. בתיהם מוקמו כנראה בפאתי הערים.
כאשר הוקמו ערים והחלו לשגשג, עברו התושבים לבתים מלבניים שבמרכזם חצר פנימית. קירות בתים אלה היו עבים (בעובי כ-2.5 מטרים) כדי לבודד את חלליהם הפנימיים מתנודות החום הקיצוניות. כחצי משטח הבית נתפס על-ידי הקירות החיצוניים והפנימיים. תקרת החדרים הייתה עשויה מקורות עץ שטוחות, מכפות תמרים או מקנה סוף - שעליהם פוזרה אדמה כדי התגונן מהחום. בהיעדר קורות עץ ארוכות, החדרים היו קטנים ורוב הפעילות של בני הבית התקיימה בחצר הפנימית שאליה פנו הדלתות והחלונות. לעתים קרובות, גרם מדרגות או סולם הוביל לגג ואִפשר שינה של בני הבית על הגג השטוח בלילות הקרירים.
קירותיו החיצוניים של הבית – פרט לדלת הכניסה – היו חלקים, ללא גומחות, בליטות, עיטורים או חלונות (במקרים נדירים היו חלונות שפנו לרחוב). הם סוידו בלבן כדי להחזיר את קרני אור השמש בחום הלוהט של הקיץ. הרצפה הייתה עשויה עפר מהודק אשר כוסה לעתים בשכבת גבס. שכבת גבס מעורב בבוץ שמשה גם לכיסוי הקירות.
מדי קיץ היה צורך לכסות את הגג בשכבה נוספת של חומר כהכנה לגשמי החורף. מדי פעם היה צורך להגביה את הרצפה כדי שלא תהייה נמוכה מגובה הרחוב. הסיבה לכך היא עליית מפלס הרחוב כתוצאה מהאשפה שנהגו התושבים להשליך לרחוב וכך להגביה אותו. בית שרצפתו לא הוגבהה היה צפוי לשאוב לתוכו את האשפה עם רדת הגשמים. ארכאולוגים מצאו לעתים שלוש ואף יותר שכבות של רצפה בבתים.
הבתים שנבנו בלבני בוץ שיובשו בשמש, לא היו עמידים דיים, ולעתים קרובות קרסו. חוקי חמורבי הטילו את האחריות לקריסה על הבנאי. על-פי חוקיו, בנאי שבנה בית שהתמוטט וגרם למות בעל הבית, יומת. אם מת בנו של בעל הבית, יומת בן הבנאי.
תוכניות הבנייה, כמו חומרי הבנייה, התאימו לאקלים. הקירות העבים אפשרו חיים נוחים. בתוך הבתים היה קריר בקיץ וחמים בחורף. הקיץ הלוהט באזור היה הסיבה העיקרית לבניית חצר פנימית, שאליה פנו חדרי הבית ואשר ממנה חדרו לבית אור ואוויר. חצר זו אפשרה לדיירים ישיבה בצל מחוץ לבית במשך כל שעות היום. החלונות הוגפו בתריסים כדי להתגונן מפני השמש וכדי לשמור על חום בחורף.
בית כזה היה מוגן מפורצים יותר מאשר בית שחלונותיו נפתחים אל הרחוב. זו גם הייתה דרכם של מתעשרים להסתיר את עושרם מפני גובי המס.
3.12 חתך של בית פרטי באור בתחילת האלף השני לפנה”ס. בפינה השמאלית העליונה נמצאת הקפלה.

3.13 תוכנית בית עוביידי מתל מדהור ((Tell Madhhur.

בית המתוכנן סביב חלל פתוח או חצר היה מצוי במזרח הקדום כבר בערים הקדומות ביותר. דוגמה לכך היא העיר אוּר בתקופת איסין לארסה ובבל העתיקה. בבית אופייני היו שתי קומות שלקירותיהן החיצוניים לא היו חלונות. דלת אחת בלבד פנתה אל השטח הציבורי. חלונות הבית פנו לעבר החצר פנימית מרוצפת, שאפשרה חדירת אור עמום לחדרים, ונחשבה לתחום המוגן של הבית. הקירות היו מצופים גבס ומסוידים. חלקם העליון היה עשוי לבני בוץ וחלקם התחתון נבנה בלבנים שרופות שחוברו ביניהן במלט מחומר. קומת הקרקע נועדה למשרתים ולאורחים , ובקומה השניה גרו בעל הבית ומשפחתו. בחצר הפנימית היו מדרגות שהובילו לגג ששימש בקיץ כשטח מגורים נוסף. הדלתות, שהיו עשוית מעץ, הותקנו בתוך מסגרת עץ שנצבעה באדום כדי להפחיד רוחות רעות.
מאחורי הבית הייתה קפלה ביתית – חצר צרה וארוכה, מקורה בחלקה. בחלקה המקורה ניצב מזבח לבנים ואומנה שעליה ניצבו פסלונים של אלי הבית (אלים אישיים – אל אישי לכל אחד מבני המשפחה, המגן ומקשר את בן המשפחה עם האלים הגדולים). בחלק הבלתי מקורה של החצר תחת ריצפת לבנים, היה קבר מקורה בקמרון, שבו נקברו כל בני המשפחה פרט לילדים קטנים, שנקברו בכדים בתוך הקפלה הביתית או מחוצה לה. כך, פולחן האל הפטרון ופולחן אבות המשפחה התקיימו במתחם הבית. המתים לא עוד נקברו בבתי קברות רחוקים כפי שהיה מקובל בתקופות מוקדמות יותר, אלא המשיכו להשתתף בחיי המשפחה.
גודלו ופארו של בית המגורים שיקף את המעמד החברתי של בעליו. החברה השומרית הייתה חברה מטריארכלית, שבה זכו הנשים למעמד מכובד. מערכת המעמדות החברתיים התבססה על מעמד כלכלי ומקצועי, ולא על קרבה משפחתית. במעמד הגבוה היו אצילים, כוהנים, פקידי ממשל ולוחמים; במעמד הבינוני, שהיווה את רובה של האוכלוסייה, היו חקלאים, סוחרים ובעלי מלאכה; עם בני המעמד הנמוך נמנו עבדים ופועלים שעסקו בעבודת כפיים.
היה הבדל משמעותי בין בתי התושבים העשירים ובין בתי העניים. ממדי הבתים נעו בין 100 מ"ר ל-600 מ"ר. המשפחות העשירות חיו בבתים מלבני בוץ שכללו בין קומה לשלוש קומות. הם נבנו סביב חצר פנימית שהעניקה לדיירים פרטיות וצל. הקירות היו עבים והגגות שטוחים. בקומת הקרקע היו חדר קבלת אורחים, מטבח, חדר רחצה, מגורי משרתים, ולעתים גם קפלה פרטית. בקומות העליונות היו חדרי המגורים של בני המשפחה. מתחת לבית נבנה לעתים קרובות מאוזוליאום משפחתי שבו נקברו בני המשפחה, אף שהיו בתי קברות מחוץ לערים.
באשור גרו פקידי השלטון העשירים בבתים פרטיים גדולים, שכללו חדר קבלת אורחים שממנו הייתה גישה לחדרים פרטיים שמוקמו מאחוריו. קברים מחופים בקמרונות נבנו מתחת לבתים אלה.
בתי העניים נבנו באיכות ירודה מבוץ ומקני-סוף, ומוקמו ליד הקירות החיצוניים של חומות העיר.
באור, בתקופת השושלת השלישית של אור, אפשר היה להבחין באזור מגורים של פקידי ממשל בכירים שגרו בבתים גדולים שתוכננו על-ידי אדריכלים. תכניות הבתים דומות בצורתן לדגמי בתים הנפוצים בימינו במזרח התיכון: דלת כניסה אחת מובילה לחצר פנימית גדולה המוקפת בחדרים ובמחסנים. חדרים פרטיים מאורגנים מאחורי חדר קבלה או לצדדיו. בבתים הגדולים הייתה הפרדה בין החלל הפרטי לחלל הציבורי שהושגה באמצעות בניית חצרות נוספות.
תכניות בתי המגורים השתנו בהתמדה. חדרים יחידים נקנו ונמכרו לעתים קרובות. בתים נחלקו אחרי מות אבי המשפחה. בתנאי הצפיפות בערים, לעתים קרובות נוצלו חללים פתוחים לבניית חדרים נוספים.
בסביבות שנת 2,000 לפנה"ס, עם השתלטות העיר איסין (Isin) או העיר לארסה (Larsa) על ניפור, חולקו יחידות מגורים גדולות ליחידות קטנות, דבר המעיד על הזמנים הקשים שפקדו את התושבים.
העיר במסופוטמיה
הערים המוקדמות ביותר בעולם התפתחו באמצע האלף הרביעי לפני הספירה בקירוב בשומר שבדרום מסופוטמיה ובסביבות עילם שבדרום-מערב פרס. בתהליך ארוך שנמשך בין השנים 3,500-5500 לפנה"ס הפכו קהילות חקלאיות לעירוניות. הקדומות ביותר היו בין השאר: אורוק, אוּר, אֶרידוּ, לארסה (Larsa), לָגָש וניפּוּר. המעבר מכפר לעיר היה מלווה בהופעת סמכות פוליטית וסמכות דתית והיווצרות היררכיה שהתבטאה בסוגים שונים של מבנים: מקדשים, ארמונות ובתי מגורים.
יש הסבורים שהערים הראשונות תפקדו כמרכזים טקסיים שהיה להם הקשר דתי ומסיקים מכך שדת הביאה להיווצרותן. לעומתם, יש המייחסים את היווצרות הערים למסחר עם מקומות מרוחקים שנדרש כדי להשיג מוצרים שנמצאו בכמות קטנה במסופוטמיה, כמו עץ ואבן. עודפי המוצרים שנסחרו עם מקומות מרוחקים הוחזקו במקדש שהיה מוסד מרכזי בעיר.
לפי התאוריה המקובלת ביותר בקרב החוקרים, היווצרות הערים נבעה מהתפתחות החקלאות שגרמה למגורי קבע ולגידול בתוצרת החקלאית. התוצאה הייתה יציבות חברתית ועודפי מזון. התמקצעות בייצור מזון וצורך במתווכים בין החקלאים לקונים, הביאו להיווצרות קבוצות מעמדיות שתפסו את מקומן של קבוצות שהתבססו על קשרי משפחה. המעמד הגבוה ששלט באדמיניסטרציה ובכלכלה היה מעמד הכוהנים שגם תיווך בין תושבי העיר ובין האלים.
בני מסופוטמיה התייחסו לעריהם כאל המשך מסורת העבר שיש לכבדה. ערים ייצגו לגביהם תרבות עתיקה שנתפסה כיצירת האל. כמו כן, ראו בעיר את מקור התרבות. על כך מעידים כתבי ברוסוס, הכוהן הבבלי שהיה להיסטוריון הלניסטי, אשר תאר את לידתן של הערים הראשונות. בתארו את לידת העיר בבל, סיפר שעמים זרים התיישבו על אדמת הכשדים וחיו חיים ללא תרבות, כחיי בהמות וחיות. בשנה הראשונה יצאה מן הים האדום מפלצת מפחידה והופיעה על אדמת בבל. שמה היה אואנס (Oannes בלשון ברוסוס, או אוּ אן - U-an מילולית באכדית: בן השמים; או אדאפה Adapa מילולית בבבלית: האדם החכם, הוא אדם הבבלי המקביל לאדם המקראי) מפלצת זו אשר לא אכלה דבר, חיה בין האנשים ולימדה אותם כתיבה, מדע, טכנולוגיה, ייסוד ערים, בניית מקדשים, משפט וגיאומטריה.
התרבות השומרית, אף שהייתה אורבנית בעיקרה, התבססה על חקלאות יותר מאשר על תעשייה. על אדמת שומר היו 13 ערים-מדינות שכל אחת מהן הוקפה חומה שמעבר לה השתרעו כפרים. כל עיר היוותה עולם נפרד, שנשלט על-ידי מלך. בין ערים-מדינות אלה היה מאבק מתמיד על השליטה במסופוטמיה.
הערים הגדולות במסופוטמיה, בהיותן למעשה הרחבה של כפרים פרה-היסטוריים, לא נהנו מיתרונו של תכנון אורבני. עיר טיפוסית הוקפה חומות מגן, אך שטחה פלש אל מחוץ לתחומי החומות. אפשר היה להבחין באזורים אחדים בעיר: עיר פנימית מוקפת חומה, אזור מסחר, פרברים, ושדות ומטעים הצמודים לפרברים.
בעיר הפנימית, רוב הרחובות היו סמטאות צרות ומפותלות. כך סיפקו לתושבים הגנה מפני השמש ומאבק רוחות המדבר. פה ושם היו חנויות קטנות מקובצות בין הבתים. רק לעתים נדירות רחובות חצו את העיר לכל אורכה משער בקצה אחד שלה לשער בקצה אחר. רחובות כאלה היו אופייניים יותר לערים מתוכננות מאשר לערים שצמחו באופן אורגני.
חומות מקיפות היו המאפיין הבולט ביותר של עיר. הן נועדו לא רק להגן על העיר, אלא היוו גם הצהרה חזותית על עוצמה. מלכים הרשימו באמצעותן את תושבי עריהם והתגאו בבנייתן ובשיפוצן. עיר טיפוסית הייתה מורכבת מטבעות של חומות ביצורים עם מגדלים רבים המתנשאים במרחקים שווים זה מזה. סביב חומות העיר היו תעלות מים. היו אנשים שהתיישבו מחוץ לחומות העיר, דבר שאפשר להם מרחבים בלתי מוגבלים. בעת התקפות אויב, יכולים היו למצוא מקלט בתוך העיר המוקפת חומה.
לפי האמונה המשותפת לשומרים, לבבלים ולאשורים, המוצאת את ביטויה בספרות המסופוטמית, רווחת התושבים הייתה תלויה בחסד האלים; כאשר יחסי העיר עם האל שלה הרמוניים, התושביה מצליחים ומאושרים, אך כאשר יחסי המלך עם האל אינם הרמוניים, האלים ינקמו בתושבי העיר ויאמללו אותם.
לכל עיר היה אל פטרון. האל הפטרון של לגש היה נינגירסו, האל של אומה ((Umma היה שארה (Shara), והאל של אור היה אל הירח ננה. ננאר (סין הבבלי), אל הירח, היה האל הפטרון של אור, ואישתר, אלת האהבה, הפוריות והמלחמה, הייתה האלה הפטרונית של העיר ארך (אורוק), שאכסנה בתחומיה גם את האל אנוּ, אל השמים. אלים פטרונים אלה היו אמורים להגן על האינטרסים של עירם בוועידת האלים, שבה התקבלו החלטות גורליות לאנושות.
בניית עיר ובניית מקדש לאל הפטרון שלה היו כרוכות זו בזו. עדות לכך אנו מוצאים גם בספר בראשית: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים..."וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" (המילה "מגדל" מייצגת מקדש – זיקורת).
לגבי בני מסופוטמיה, עיר ייצגה סדר בעוד שהרים ומדבר ייצגו כאוס. כדי שישוב ייחשב בעיני בני מסופוטמיה כעיר, היו אמורים להיות בו מקדש וארמון. בכל עיר-מדינה היה אזור שיועד למקדשים ואזור שבו מוקם ארמון השליט. אזור המקדשים היה קבוע ממניעים דתיים. כאמור, פחד מפני האל הניע את תושבי מסופוטמיה לבנות מקדשים לאלים על יסודות המקדשים הבראשיתיים שלהם. הזיקורת מוקם בסמוך למקדש הראשי או במרחק מה ממנו, עם סדרת חצרות המקשרות ביניהם. הוא בלט בקו הרקיע של העיר ובתכנית הקרקע שלה. ארמונות מוקמו לעתים קרובות בתחומי העיר, צמודים לחומה המקיפה אותה.
הארמון היה המבנה המונומנטלי השני בחשיבותו בעיר אחרי המקדש. היה זה מבנה מבוצר. בערים האשוריות, הארמון עלה בחשיבותו על המקדש. גודלו הגיע לממדים עצומים והושקעו משאבים רבים בבנייתו ובעיטורו. מראהו המבוצר ופארו סימלו את עוצמת המלך.
יש חוקרים הסבורים שבערי מסופוטמיה הייתה חלוקה לרובעים שונים על-פי תחומי העיסוק של התושבים. בניפור היה רובע של פקידים-רַשָּׁמים ((scribes. בטוּטוּבּ (Tutub, היום חפאג'ה [[Khafaje הנמצאת ממזרח לבגדד), סמוך למקדש האובאלי, היה אזור מוקף חומה שאכלס כנראה את צוות העובדים במקדש, ובישוב (ששמו העתיק אינו ידוע) בו נמצא היום הכפר אַבּו סַלַבּיח (Abu Salabikh; 12 קילומטרים מצפון- מערב העיר ניפור), הייתה קבוצת בתים דו-קומתיים מפוארים עם תנורים, שבהם כנראה התגוררו אופים.
החלוקה לאזורים לא הייתה נוקשה. חפירות באוּר גילו חנויות קטנות, קפלות ובית ספר בין בתים שבהם בתים מרווחים מאוד של סוחרים לצד בתים קטנים. טקסטים שנמצאו על לוחות חומר מעידים על קיומם של רבעי צורפים, נפחים, מעבדי עורות וכדומה. עם זאת, אין הוכחה שלכל אחת מהמלאכות היה רובע משלה. האזורים התעשייתיים מוקמו בהתאם לתנאי הסביבה. בלארסה, לדוגמה, כבשנים מוקמו בחלק הדרום-מזרחי של העיר כי רוחות נשבו מכיוון צפון-מערב.
וולי, שחקר באור את אזור המגורים שנמצא מדרום-מזרח למתחם המקדש המרכזי בעיר, מצא רחובות צרים עם בתים צנועים משני צדי הרחובות. סימטאות צרות הובילו לרחובות רחבים. בצמתים שבהם נפגשו סמטאות אחדות, נמצאו לעתים מקדשים קטנים.
רחובות הערים לא היו מרוצפים עד תקופת האשורים באלף הראשון לפנה"ס. הם היו בוציים בחורף ומאובקים בקיץ. אשפה שהושלכה מהבתים לרחוב נערמה ומעולם לא נאספה. בעלי חיים, בהם חזירים, הוחזקו בתחומי העיר. ייתכן שהיו גם גנים בתחומי הערים. הרחובות היו שקטים והתנועה בהם הייתה מועטה. הם היו צרים מלאפשר תנועת עגלות. בשעות הערב, היו מתקהלים אנשים בצמתי הרחובות לשמוע סיפורים מפיהם של מספרי סיפורים.
בתי העיר היו בדרך כלל צמודים זה לזה. עם חלוף הזמן, חלקם הורחבו. אותם סוגי בניינים הוקמו שוב ושוב באותם אתרים במשך דורות. לעתים קרובות הקירות הישנים שימשו כבסיס לבתים החדשים.
המלך האשורי סנחריב (שלט בשנים 681-705 לפנה"ס) הקדיש תשומת לב מיוחדת לחזות העיר ולאוורורה. הוא הרחיב את הכיכרות בנינווה, והרס בניינים כדי לאפשר חדירת אור ואוויר לסמטאות ולרחובות הצרים. כמו כן, הרחיב ויישר רחובות אחדים כדי ליצור שדרה טקסית ראשית. את דרך התהלוכות שבנה ריצף בבלוקים מאבן גיר.
סנחריב תיאר בכתב את הרחבת הרחובות בנינווה, אותם כינה "רחובות שוק" וציין שהם רחבים דיים כדי לשמש כדרכים מלכותיות. כדי להבטיח שהרחובות שהרחיב יישמרו רחבים, כתב אזהרה שעל-פיה, אם תושב מתושבי העיר יהרוס אי פעם את ביתו הישן ויבנה בית חדש אשר יסודותיו יפלשו לתחום הדרך המלכותית, הוא ייתלה על מוט מעל ביתו.
מדברי סנחריב אפשר להסיק שלכל תושב הייתה רשות לבנות את ביתו בכל מקום שרצה ובכל תכנית, כל עוד לא פלש לתחום הדרך המלכותית. תוואי הרחובות הראשיים בתוך העיר ומחוצה לה הקביל לתעלות ולנהרות. לרחובות אלה התחברו רחובות קטנים יותר המאונכים להם.
את הערים שבצפון מסופוטמיה אפיינה התפתחות שונה מזו שבערים בדרומה. בעוד שבדרום מסופוטמיה התפתחו הערים באופן אורגני מכפרים לערים, בצפון מסופוטמיה כפרים התפשטו בפתאומיות והיו לערים, כנראה בהשפעת ערי דרום. עיר צפונית התאפיינה בהתפתחות שני אזורים נפרדים – עיר עליונה ועיר תחתונה. העיר העליונה שהוקפה בחומה בתחומי חומות העיר, הייתה מוגבהת ובה נבנו הבניינים המונומנטליים – המקדשים והארמון.
הערים האשוריות היו מרווחות יותר מהבבליות מכיוון שהיו בהן חלקים מתוכננים. בצפון מסופוטמיה שפע המים שהיה בכל מקום, אפשר התיישבות בכל מקום, ללא צורך ביצירת תעלות מלאכותיות. הערים לא היו מקובצות לאורך הנהרות כפי שהיה בדרום. בעוד שבבבל נשמר מעמדו המרכזי של המקדש, באשור הארמון היה למבנה הדומיננטי.
במאות השביעית והשישית לפנה"ס מלכי בבל עיצבו מחדש ערים אחדות. ערים משוחזרות אלה נבנו על-פי הדגם של הערים בבל ובורסיפה (Borsippa). בעבודת התכנון עסקו אדריכלי המלך נבופלסר והאדריכלים של בנו נבוכדנצר, שנעזרו כנראה בתכניות מוקדמות יותר של ערים אשוריות. העיר הייתה מוקפת בחומה ובתעלת מים. היא חולקה לאזורים ריבועיים ומלבניים שנקראו בשמות שערי העיר. בתחומי אזורים אלה מרקם העיר היה פחות מסודר. בלב העיר היה רובע דתי שבלט בו הזיקורת. רובע זה לא היה מוגבה מעל סביבתו , אך הופרד משאר חלקי העיר על-ידי חומה מסיבית. הארמון, לעומת זאת, מוקם בקצה העיר והתפשט אל האזור הכפרי שמחוצה לה. כאן, שלא כפי שהיה בערים האשוריות, חומת העיר לא הקיפה את הארמון מכל צדדיו.
בבחירת מיקום העיר ניצבו תושבי מסופוטמיה בפני ברירה: לבנות עיר בעמק, בקרבת מקור מים – או על גבעה, שיהיה אפשר להגן עליה ביתר קלות. בדרך כלל בחרו לבנות ערים על גדות נהרות. אלה הבטיחו מי שתייה ושימשו כאמצעי תחבורה. כאשר החשש מפני התקפות אויבים מבחוץ היה גדול, העדיפו לבנות את העיר על גבעה. כדי להתגבר על בעיה של אספקת מים בעת מצור, הוזרמו מים בתעלות תת-קרקעיות שנבנו מתחת לביצורים.
אקוודוקטים תת-קרקעיים נבנו כבר על-ידי סרגון השני, אביו של סנחריב, אשר למד את מלאכת בניית האקוודוקט התת-קרקעי מכּוֹרִים באוּרַארטוּ (Urartu, שמה העתיק של ארמניה) שאותה כבש. הוא הרס את האקוודוקטים באורארטו ולאחר שחזר לאשור כמנצח, בנה אקוודוטקטים תת-קרקעיים משלו. מאוחר יותר, הפרסים למדו את סוד בניית האקוודוקטים ומאוחר יותר הגיע הידע הזה למזרח הקרוב.
אמצעי נוסף לאספקת מים היה מערכת מים שכללה אקוודוקט מאבן, כמו זו שבנה סנחריב ליד העיר המודרנית גֶ'רְוָואן (Jerwan). המים זרמו לאורך 9.6 ק"מ, חצו את נהר גוֹמל (Gomel) בדרכם מבּביאן (Bavian) לנינווה. האקוודוקט מאבן נבנה בצורת קשתות קורבל, כתשעה מטרים מעל הנהר, ונמשך לאורך 270 מ'. לבניית האקוודוקט נעשה שימוש בלמעלה משני מיליון אבנים שכל אחת מהן שקלה רבע טון. המים זרמו על רצפת האקוודוקט שנבנתה מעפר מהודק שצופה בביטומן (כדי להופכו לבלתי חדיר למים) ובגימור מאבן. בניית האקוודוקט כולו נמשכה שנה ורבע. היה זה מבצע הנדסי מבריק שאותו חיקו הרומים מאוחר יותר.
כבר בשומר הגיעו מתכנני מערכות אספקת המים להישגים מרשימים. השוּמרים פיתחו מערכות ביוב מורכבות ובתי שימוש עם מים זורמים. עם זאת היו במסופוטמיה גם ערים ללא ביוב עירוני וללא מערכת לסילוק אשפה – במקומות אלה הושלכה האשפה לרחובות.
כמקום מגורים מסודר ומבוצר, העיר נתפסה במסופוטמיה כסמל של סדר אלוהי. נינווה הייתה מחולקת לתשעה גושים גדולים, כי המספר תשע נחשב לסמל של קדוּשה. תכנון שדרות ראשיות של ערים על צירים צפון-דרום ומזרח- מערב, והנוהג לקבוע את פינות הערים על-פי כיווני רוחות השמים, מעידים על הדומיננטיות של גרמי השמים בתרבות מסופוטמיה.
אל הגישה הקוסמולוגית נלוו אמונות מיסטיות. על האשורים, למשל, נאסר להזכיר את השמות המיסטיים של עריהם, תופעה הקיימת עד היום בקרב תושבי קווקז. אלה שומרים את השמות המיסטיים של עיירותיהם בסוד בשל אמונות טפלות, אשר ייתכן שמקורן דומה.
אמונה וכלכלה חברו זו לזו מאז אמצע האלף השני לפנה"ס, אז מקדשים שימשו כמרכזי פעילות כלכלית, מלבד היותם מרכזי פולחן דתי. במקדשים מסוג זה היו מחסנים, מטבחים וסדנאות אומנים. פולחן דתי, פעילות חברתית ומסחר התקיימו בסביבת המקדש שמיקומו היה במרכז העיר. זאת, כפי שהיה מאוחר יותר באירופה, בתקופת ימי הביניים, כאשר כיכר השוק, בערים רבות, הייתה צמודה לקתדרלה. האידאוגרמה של המילה "שוק" בשומרית הייתה בצורת האות Y, המציינת כנראה את הרעיון שהשוק נמצא בצומת דרכים.
פעילות עסקית התקיימה גם ליד שער העיר, בהיותו נגיש לסוחרים, לאיכרים ולזרים. במרחב הסמוך לשער העיר, מחוץ לתחומי העיר, מוקמו בזארים, חנויות ובתי מלאכה. תושבי הכפרים בסביבה נהגו למכור שם את מרכולתם ללא חובת תשלום מסים לעיר. סביב השער נערכו גם מפגשים חברתיים ויושבו סכסוכים בין תושבים. חנויות נוספות היו מפוזרות בין בתי התושבים.
ערים אחדות במסופוטמיה היו מרהיבות, ובהן מבני ציבור גדולים, פארקים ורחובות הערוכים בצורת רשת. העיר אכד, שנבנתה על-ידי סרגון הגדול (שלט בשנים2334-2279 ) במאה ה-24 לפנה"ס, נחשבה לעיר מקסימה. בתיאור מתוך הטקסט "קללת אכד" אשר על-פיו שגשוג העיר תלוי בקשר של המלך עם האלים, היו הבתים באכד מלאים זהב. בתיה, שזהרו בלובנם, היו מלאים כסף; במחסנים נצברו נחושת, בדיל וגושים של לפיס לזולי.
שגשוגה של עיר היה תלוי בדרך כלל בנצחונותיו הצבאיים של מלכהּ. השלל אתו חזר ממסעותיו הצבאיים ומתנות שקיבל מערים שכנות ומאוימות, העשירו את העיר והעלו את רמת החיים בה. מקדשים התעשרו וקושטו בפאר רב.
בזמני מצוקה כמו בעת מלחמה, שרפה, מגפה, רעידת אדמה, הצפות או שינוי בנתיב הנהר, ערים ננטשו בחלקן או בשלמותן. הבתים שלא תוחזקו קרסו והפכו לתִלים. תושבים חדשים שהגיעו לעיר הנטושה בנו את בתיהם על הריסות הבתים הנטושים. היו ערים שבהן תהליך זה חזר פעמים אחדות. כך עלה בהדרגה מפלס העיר מעל סביבתה.
העיר אֶרֶך (Uruk)
העיר המקראית ארך (בראשית י 10; אוּרוּק בפי השומרים, ווַרקָה [Warka] בעיראק המודרנית) נמצאת 250 ק"מ מדרום לבגדד. מקור שמה של עירק המודנית הוא כנראה בשמה. היא הייתה עיר מרכזית כבר 3,300 שנה בקירוב לפנה"ס ואחת הערים הגדולות הראשונות בשומר. יש המייחסים לה את התואר "העיר הראשונה במסופוטמיה ובעולם כולו".
היום סבורים שהגיבור האגדי גילגמש היה מלך אמיתי, ששלט בעיר ארך בתקופת השושלת הראשונה שלה. הוא בנה את חומותיה ואת מקדש האל אַן(אנו הבבלי), אל השמים. ארך, שהחלה כשני יישובים נפרדים, קוּלאָבּ(Kullab) ואֶ-אָנה (E-Anna), הייתה עיר מרשימה ביותר מבחינה ארכיטקטונית.
העיר המאוחדת, שבנייתה מיוחסת לגילגמש, הייתה מוקפת חומה באורך תשעה קילומטרים וחצי. מספר תושביה, שרובם עסקו בחקלאות ובגידול בקר, הגיע בשיאו (בסביבות שנת 2700 לפנה"ס) ל-50,000 נפש בקירוב.
לפי טקסט שומרי עתיק שבו מופיעה רשימת המלכים השומרים, העיר נוסדה על-ידי אנמרקאר ((Enmerkar שהיה לפני כן שליט אאנה. לפי ספר בראשית (י, 9-10), ארך הייתה העיר השנייה שייסד נמרוד.
במרכז העיר היו שני מקדשי זיקורת: מקדש האל אנו, שהיה שייך במקור לעיר קולאב, ומקדש האלה אִינָנה, שהיה שייך במקור לעיר א-אנה. מקדשהּ, שכונה "אֶ-אנה" (E-anna מילולית: בית השמים), נבנה על גבעה מלאכותית,כ-13 מטר מעל פני הקרקע, והגישה אליו הייתה באמצעות מדרגות. הזיקורת של אנו נישא על מקדש לבן, שנבנה כנראה לפני שנת 3000 לפנה"ס.
הרושם הכללי שמתקבל מהמונומנטים בארך הוא של חללים ציבוריים המתוכננים היטב. מונומנטים אלה עוצבו כך שהנגישות אליהם תהיה מירבית.

העיר נִיפּוּר (Nippur)
העיר ניפור – כַּלְנֵה המקראית (בראשית י 10) ונוּפָר (Nuffar) המודרנית (הממוקמת כ-150 ק"מ מדרום-מזרח לבגדד) – היא אחת הערים העתיקות בעולם. ההתיישבות בעיר החלה בתקופה פרה-היסטורית, סביב 4000 לפנה"ס, בזמן שבו חי במקום העם העוביידי.
חשיבותה של ניפור נובעת ממבנהּ הטופוגרפי. היא נישאת על גבעה גבוהה הממוקמת בין בגדד לבצרה שבדרום עיראק. נהר הפרת זרם לעבר העיר מכיוון צפון ונע לאורך צדה המערבי. תעלה גדולה, שהוסטה מהנהר, זרמה מצפון לדרום וחצתה את העיר. הנהר היה חיוני לקיום העיר לא רק בשל היותו נתיב תחבורה, אלא גם כיוון ששימש כמקור מים עיקרי לחקלאות.
על לוח מניפור, שהתגלה במסופוטמיה ומתוארך ל-1300 לפנה"ס בקירוב, אפשר לראות תוכנית קרטוגרפית של העיר ולזהות את תעלותיה, את נהר הפרת, את חומותיה ושעריה, ואת המקדש שלה אֶ-דוּר-אַן-קִי (E-Dur-An-Ki; מילולית: בית הקשר בין השמים לארץ). הלוח מתאר את עבודת האנשים בעיר: המבנה הגדול, המתואר בחלק העליון, הוא כנראה ארמון השליט; בחלק התחתון מתוארים אנשים יושבים באוהלים או בבקתות ועוסקים בסוגים שונים של מלאכות.
ניפור הגיעה לשיא ממדיה בתקופת השושלת השלישית של אור. נבנו בה מקדשים גדולים רבים, ורובעי המגורים שלה התפשטו לכיוון דרום. חומת העיר חוזקה בשנים 2004-2026 לפנה"ס. בין השנים 1700-2000 לפנה"ס ממדי העיר קטנו; כל החלק הדרומי שלה ננטש, אך חצייה המזרחי נותר מיושב. אסון גדול פקד את ניפור במאה ה-18 לפנה"ס כנראה כתוצאה מסטיית נהר הפרת ממסלולו, שהותירה את העיר ללא אספקת מים. העיר ננטשה לחלוטין ב-1720 לפנה"ס בקירוב והתכסתה בחול.
במאות ה-14 וה-13 לפנה"ס, בעקבות חזרת הנהר שזרם במערב העיר כפי שנראה במפות עתיקות, ניפור חזרה לחיים. נבנו מקדשים לאנליל ולאיננה ונבנו גם בנייני מנהלה. שוב פרחה העיר אך לא חזרה לממדיה הקודמים.
בין השנים 1155- 800 לפנה"ס, תקופה הנחשבת לתקופת חושך בבבל, נותרו רק ישובים כפריים על הגבעה שבה נמצא המקדש הישן. העיר שוב התאוששה במאה השמינית לפנה"ס וצמחה במאה השביעית. המקדשים העיקריים נבנו מחדש וכך גם אזורי המגורים. לא ברור היכן זרם נהר הפרת בתקופה זו; יתכן שבמרכז העיר.
ניפור המשיכה להתקיים כעיר עד שנת 800 לספירה בקירוב, עת הייתה תחת כיבוש המוסלמים. אחרי כן ננטשה ומאוחר יותר את מקום העיר תפסו יישובים כפריים מפוזרים שקיימים באזור עד ימינו.
תמונה 3.14 תוכנית העיר ניפור על לוח ממסופוטמיה מ-1300 לפנה"ס בקירוב. פרט מהלוח השמאלי בתמונה התחתונה.
תמונה 3.15 תכנית העיר ניפור על לוח ממסופוטמיה.
את הישרדותה של ניפור לאורך תקופה כה ארוכה מייחסים לאמונה באל אנליל. על-פי אמונת השומרים הייתה ניפור המקום שבו אֶנלִיל, האל הראשי בפנתאון האלים השומרי, ברא את האנושות. ייחודה היה בהיותה עיר קדושה, ולא בירה פוליטית. כמוקד של עלייה לרגל, שימשה כמין מֶכה של השומרים והבבלים. כמו כן הייתה מרכז בנייה לתריסר מלכים, ובהם חמורבי הבבלי ואשורבּניפל האשורי. למרות ההיסטוריה רצופת המלחמות באזור, ניצלה ניפור מהתקפות צבאיות הרסניות שפקדו ערים אחרות במסופוטמיה, כמו אוּר, נינווה ובבל. בזכות אופיהּ הדתי נמשך בה רצף החיים (עם ההפסקות שנבעו מפגעי הטבע) עד שנת 800 לספירה.
חשיבותה הדתית של ניפור העניקה לה גם חשיבות מדינית. מלכים, שעלו לשלטון בערים כמו קיש, אור ואיסיס (Isis), נזקקו להכרה מהאל אנליל, כיוון שללא הכרתו נחשב שלטונם לבלתי חוקי. בתמורה ללגיטימציה שקיבלו מהאל – אשר מקדשו, אֶ-קוּר (E-Kur; מילולית בשומרית: בית ההר), היה בניפור – העניקו לו המלכים קרקעות, מתכות, אבנים יקרות וסחורות אחרות, שהועברו לעיר. לאחר שנצחו במלחמות היו מביאים את שללם ואת שבוייהם כמנחה לאנליל, שהמשיך להיות פופולרי גם כאשר הפך מרדוך לאל הראשי של הבבלים (אחרי שנת 1800 לפנה"ס). המלכים המשיכו לבקש לגיטימציה לשלטונם במקדשו של אנליל בניפור, והעיר המשיכה לקבל מנחות ולהתעשר.
העיר בבל (Babylon)
מקור המילה "בבל" במילים "בּאבּ אילוּ" (Bab-ilu; מילולית באכדית: שער האלים). בבל הייתה לאחת הערים החשובות ביותר במזרח התיכון, כאשר חמורבי הפך אותה לבירת ממלכת בבל בה שלט. קשה לשער כיצד נראתה אז, כי בשנת 689 לפנה"ס נהרסה כליל, על חומותיה, ארמונותיה ומקדשיה, על-ידי המלך האשורי סנחריב.
תיאורי העיר בבל על-ידי הרודוטוס (מהמאה החמישית לפנה"ס) אינם מבוססים על מראה עיניים, כיוון שביקר במקום אחרי שנהרסה. לדבריו הייתה לה צורת ריבוע מדויק. תעלה עמוקה שבה זרמו מי נהר הפרת, הקיפה את העיר. החומה שסבבה אותה כללה 100 שערים, 25 שערים בכל צד, שננעלו מדי ערב. חומה זו הייתה החומה החיצונית, ששימשה כאמצעי ההגנה העיקרי לעיר. הייתה גם חומה פנימית עבה פחות, אך לא פחות עמידה. ארמון המלך והמקדש של האל מרדוך, אל העיר בבל, היו אף הם מוקפים חומות. הרחובות היו ערוכים בצורת רשת אורתוגונלית, והובילו משערים בקצה האחד של העיר לשערים בקצה אחר. חציָם נקטעו על-ידי נהר, שהיה צורך לחצותו בסירה. כמו כן מספר הרודוטוס שלבתים היו שלוש או ארבע קומות, עדות שעל-פיה אפשר להסיק שהיו בבבל בתים משותפים. מסקנה זו מתחזקת בעקבות דבריו של הגאוגרף היווני סטראבּוֹ, אשר כתב (במאה הראשונה לפנה"ס) שהבבלים בנו בניינים גבוהים כדי לפתור את בעיות הגידול באוכלוסייה.
אריסטו כתב בספרו "פוליטיקה" שהיקף העיר בבל היה דומה יותר להיקף של מדינה יותר מאשר להיקף של עיר כי סופר שכאשר בבל נכבשה, תושבי חלק משמעותי של העיר היו מודעים לכך רק כעבור שלושה ימים. למעשה, לא כל חלקי העיר היו מיושבים. ממדיה הגדולים נועדו להרשים ולסמל עוצמה.

תמונה 3.16 תוכנית העיר בבל

ממלכת בבל החדשה, אשר נבנתה על-ידי נבוכדנצר על הריסות בבל הישנה, היא זו שאת הריסותיה אנו מכירים. בבל הייתה לעיר כנראה אחרי נפילת השושלת השלישית של אור. השליט האמורי סאמו-אבום (Samu-Abum) (1881-1894), אשר ייסד שושלת ששלטה בבבל במשך 300 שנה, בנה את חומותיה ואת מבצריה והפך אותה למרכז פעילותו. מחקרים שנערכו לאחרונה מעידים על נפילת בבל בשנת 1499 לפנה"ס, כאשר המלך החיתי מורשילי (Murshili) הראשון הרס את העיר והביא לקצה של השושלת הבבלית הראשונה.
תחת שלטון נבוכדנצר הראשון (1105-1126 לפנה"ס), חזרה בבל להיות עיר בירה, אך מאמציו להרחיב את גבולות בבל גרמו לתגובה של האשורים שהביאה להרס ערים מסופוטמיות אחדות ובהן בבל. בבל איבדה את עצמאותה וכל ניסיון התמרדות מצד תושביה נתקל בתגובה חריפה של הכובשים, ששיאה היה הביזה בבבל בשנת 689 לפנה"ס בהנהגת המלך האשורי סנחריב. המלכים האשורים תרמו ליופיה של העיר ובמיוחד ייפו את מקדש מרדוק - אסאגילה (Esagila, מילולית: הבית שמרים את ראשו). כמו כן, ציפו רחובות בגבס ותקנו ביצורים. עם זאת, הבבלים מעולם לא הכירו בשלטון האשורים בבבל.
אחרי מות קנדאנאלו (Kandanalu), המלך האשורי האחרון ששלט בבבל, הקים נבּוֹפּלָסר את השושלת הבבלית החדשה בשנת 626 לפנה"ס, ובחר בבבל לבירת הממלכה ושלט מהארמון שהיה ממוקם ליד שער אישתר. הבחירה נעשתה על בסיס מסורת ארוכה, שעל-פיה נחשבה העיר בבל למרכז העולם.
אחרי ניצחונו על האשורים, נקרא נבּוֹפּלָסר על-ידי האלים (כך הוא מספר) לשחזר מקדש ששהוזנח תקופה ארוכה. ממדי המבנה חושבו על-פי מסרים שקיבל מהאלים. ראשו היה אמור להיות שווה לגובה השמים, כלומר בגובה השווה לבסיס, בדומה למאפייני הקוסמוס.
נבופלסר החל בעבודת הבנייה בארמון הדרומי ששימש לו כבית מגורים, בנה מקדש לאל נינוטרה והחל בבניית הזיקורת המכונה במקרא מגדל בבל. בעוד שמבני הזיקורת האשורים היו צנועים בגודלם, מבני הזיקורת הבבליים היו עצומים וסימלו את ניצחונה של בבל על אויביה.
בתקופת שלטון נבוכדנצר השני הייתה בבל לעיר הגדולה ביותר בעולם. רחובותיה רוצפו, נבנתה לה חומה, ומקדשיה נבנו מחדש. מאחר שנהר הפרת היה אמצעי תחבורה חשוב, כל הרחובות הראשיים הובילו אליו. אפשר היה לחצות את הנהר במספר גשרים שקישרו בין שני חלקי העיר, כולל אחד שנבנה באבן. זה האחרון באורך כ-115 מטרים, נתמך על-ידי שבע אומנות (באורך כ-20 מטרים וברוחב כ-8.5 מטרים בקירוב) שנבנו מאבן, מלבנים ומעץ. למעלה מ-600 שנה לאחר בנייתו, בתקופת ההיסטוריון דיודורוס, הגשר ניצב עדיין על תלו. על-פי דיודורוס, רוחב מבנה-העל של הגשר היה כתשעה מטרים, ורצפתו עוצבה מקורות עצי תמר, עצי ברוש וארזים.
במרכז העיר היה מתחם דתי, חצר גדולה של הזיקורת א-טמנ-אנקי עם א-סאגילה- מקדש מרדוק שמדרומו. המקדש תפקד כארמון מגורים לאל, ובהתאם, היו בו אזור המיועד לקבלת אלים מבקרים, מטבחים, מחסנים וחדרי מנהלה. לעומת זאת, לזיקורת א-טמנ-אנקי שבו הוצגו פסלי האל ונערכו טקסים מיוחדים, היה תפקיד סמלי.
כמו בבבל, ב-12 ערים אחרות ברחבי מסופוטמיה נבנו מקדשים מחדש. במקרים אחדים שימש נבוכדנצר גם כארכאולוג, כפי שהעיד על עצמו כאשר תיאר את שחזור המקדשים. הוא כתב שוב ושוב, בהתייחסו לבניית מקדשים, שחיפש את היסודות העתיקים שלהם.
בתקופת נבוכדנצר חומת העיר בבל נמשכה לאורך למעלה משמונה קילומטרים. המבנים בעיר צופו בצבעים אחדים, והחומות החיצוניות נצבעו בצהוב. השערים היו כחולים, הארמונות נצבעו בצהוב ובאדום, והמקדשים היו לבנים עם כיפות מוזהבות. תבליטים של שוורים, דרקונים ואריות עיטרו את החומות ואת השערים.
נבוכדנצר קישט ופיאר את העיר במקדשים, בגנים פורחים וברחוב התהלוכות המפורסם, שהוביל דרך שער אישתר אל המקדש ואל הזיקורת שמקשרים אותו עם מגדל בבל, אשר התנשא לגובה 91 מטר.

תמונה 3.17 שחזור שער אישתר, בבל

הבנייה של נבוכדנצר השני בבבל מעידה עליו שהיה אינדבידואליסט וחדשן. לעומתו נבונידוס (539-555)(Nabonidus לפנה"ס (ששלט אחריו, כיבד את המסורת והיה גאה בשימור הבנייה העתיקה בדיוק על-פי התוכנית המקורית.
חומות העיר בבל, שנבנו במשך שנים על-ידי מלכים שונים, היוו את אמצעי ההגנה הטוב ביותר נגד סכנת התקפות מבחוץ. עובי חומותיה הכפולות הגיע ל-26 מטר. על-פי הרודוטוס, היה חלקן העליון של החומות כה רחב, עד שהיה די מקום למרכבה רתומה לארבעה סוסים להסתובב. החומה המערבית נבנתה בתוך נהר הפרת, הן כדי לספק הגנה נגד צבאות פולשים והן כדי ליצור מחסום מים קולוסלי שיגן על העיר מפני הצפה. מעל החומה היה אפשר להבחין במגדל בבל.
חפירות שבוצעו בעיר בבל גילו שרידים של לא פחות מחמש חומות. שלוש הרכיבו את הטבעת החיצונית, ושתיים הרכיבו את הטבעת הפנימית. הן נבנו בדרגות שונות של עובי מלבנים מיובשות בשמש ומלבנים שרופות. במרחק שווה זה מזה ניצבו מגדלים. החלל שבין החומות מולא חצץ, וכך נוצר בסיס לדרך רחבת הממדים שתיאר הרודוטוס.
שמונה שערים מבוצרים היו בחומה הכפולה של בבל. כולם נקראו על שמות אלים. השער הראשי של העיר היה השער הצפוני, שער אישתר (570 לפנה"ס), היא ונוס הבבלית, שנחשבה לאלוהות שולטת וכל-יכולה. שער טקסי זה הוא אחד המבנים המרשימים ביותר בבבל והמבנה הגדול ביותר מסוגו שנבנה אי-פעם.
בדומה לחומה, גם השער הענק הזה כפול. הוא מורכב משתי קשתות ענקיות הניצבות זו לאחר זו. בצדי הקשתות מגדלים ריבועיים בגובה 23 מטר בקירוב. לבנים שרופות בתנור שהודבקו בזפת שימשו לבנייתו. העובדה שהשער שרד גם לאחר הרס העיר על-ידי הפרסים, במאה השישית לפנה"ס, מעידה על חוזק המבנה שלו.
בשער אישתר אפשר להבחין בחוש אמיתי לדקורציה אורבנית. זו הפעם הראשונה שכניסה לעיר היא כה דקורטיבית. הקיר החיצוני של השער מעוטר בתבליט נמוך על אריחי קרמיקה שנצבעו כל אחד בנפרד. 575 התבליטים מציגים אריות (סמל האלה אישתר), דרקונים (סמל האל מרדוך) ושוורים (סמל האל אדאד Adad, אל האור). בעלי-החיים נמצאים במרחקים אחידים זה מזה ויוצרים רושם של סימטריה קשוחה.
מהזיקורת אל שער אישתר הובילה שדרה רחבה, מרוצפת ומרשימה, שממזרחה ניצב מקדש אישתר וממערבה ניצב מקדש נבו. דרך זו שהובילה לבית הפסטיבלים שמחוץ לחומות שימשה לתהלוכות. אלה נערכו מדי שנה באביב, בראש השנה הבבלי (ראש חודש ניסן, במולד הירח ביום השוויון האביבי, אשר בו שווה היום באורכו ללילה), שנחגג לכבוד האל מרדוך. את פסלי האלים היו מביאים מכל הערים החשובות. כאשר הגיעו אל הנהר, היו מעבירים את הפסלים בסירות, ובמשך 11 יום נערכו טקסי פולחן כגון היטהרות, הקרבת קורבנות ותהלוכות ססגוניות. בפסטיבל ראש השנה נערך טקס "חתונת האלים" ובשיאו נחגגה חתונת האל מרדוך ואשתו סַרפַּניטוּם (Sarpanitum) בחדר הקדוש ביותר שהכתיר את הזיקורת.
דרך התהלוכות הייתה מרוצפת אריחי אבן גיר קשה ושיש אדמדם. רוחבה היה כ-25 מטר, ומשני עבריה ניצבו חומות גבוהות בעובי שבעה מטרים, שמעליהן התנשאו מגדלים ריבועיים. חומות אלה היו מקושטות בתבליטי אריות בגודל טבעי מקרמיקה על רקע כחול כהה. צבעם המקורי היה כנראה לבן או צהוב ורעמתם אדומה. היום צבעם ירוק. האריות סימלו, כאמור, את האלה אישתר, אך נועדו גם להרחיק כוחות על-טבעיים עוינים.
מלבד אופי דתי הייתה לדרך התהלוכות גם תכלית אסטרטגית: היא שימשה כמלכודת לחיילי האויב: בהסתערם על שער אישתר נתקלו בחצים שהומטרו עליהם מהחומות שמסביב.
חומות גבוהות הקיפו את העיר בבל לאורך 8.4 קילומטרים, והמגדלים שבשעריה התנוססו מעל גובה החומות. את שני חלקי העיר בבל חיבר גשר, אחד מגשרי האבן העתיקים ביותר, באורך של כ-130 מטר, שנישא מעל נהר הפרת ואשר נחשב לאחד מפלאי המזרח. הגנים והחוות הקטנות הושקו על-ידי תעלות שוויסתו את זרימת נהר הפרת. סכר גדול נבנה כדי לשמור את עודפי המים בעתות הצפה ולהגביר את אספקת המים כאשר מפלס המים בנהרות היה נמוך.
ארכאולוגים חשפו בבבל כבישים הערוכים בקווים ישרים שחתכו זה את זה בזווית ישרה, חידוש המעיד על עיר מתוכננת ועל שלטון ריכוזי חזק. התברר כי היו בבבל 24 רחובות מקבילים או מאונכים לנהר. רחובות אלה היו צרים ולא אחידים ברוחבם; הם נבנו מאדמה גולמית ולא היו מרוצפים. יוצאי דופן היו הרחובות הראשיים שרוצפו.
רחובות בבל גבהו כתוצאה מהצטברות אשפה שהשליכו התושבים וכוסו בשכבות של חומר. כתוצאה מכך נבנו הבתים על קרקע מוגבהת.
הארמונות, המבצרים, הרציפים, הרחובות, השערים והגשרים קושטו בחומרים יקרים ביותר – זהב, כסף, לפיס לזולי ועץ קשה. בנייתם העידה על תשומת לב מיוחדת לעמידות המבנים. לא היה תקדים לבניית כמות כה רבה של מבנים בלבנים שרופות ולשימוש בכמויות כה גדולות של מלט גיר וביטומן.
מלבד המבנים המפוארים שלה, היו לבבל גנים מרהיבים, גניה התלויים (שאותם מייחסים לתקופת שלטון נבוכדנצר) שבזכותם נחשבה לאחת היפות שבערי העולם העתיק. תקופת פּאֵרהּ לא נמשכה זמן רב. פחות ממאה שנה חלפו עד אשר נפלה העיר בידי פרס, יוון ורומא, ששלטו בה בזו אחר זו.
הגנים התלויים בבבל
בתקופה ההלניסטית הייתה בבל מפורסמת כמקום הימצאו של אחד משבעת פלאי העולם העתיק – הגנים התלויים שלה, שעד היום לא נמצאה הוכחה לקיומם. יש הטוענים שהם היו ממוקמים על הגדה המזרחית של נהר הפרת (כ-50 ק"מ מדרום לבגדד). על-פיהם, טראסות אבן גדולות, שנתמכו על קשתות, נישאו כגרם מדרגות ענק שהגיע לגובה של כ-100 מטרים. כל המבנה נתמך על-ידי חומה מקיפה, שעוביָהּ היה כשבעה מטרים. הגנים הושקו במי נהר פרת באמצעות מערכת השקיה מתוחכמת.
החוקרים עדיין מתווכחים על מיקום הגנים בתוך שרידי העיר בבל, תיארוכם, שיטת השקייתם וצורתם. בלוחות שהתגלו מתקופת נבוכדנצר אין הגנים התלויים מוזכרים, אף שמופיעים בהם תיאורים של הארמון, של העיר בבל ושל חומותיה. גם ההיסטוריונים היוונים, המתארים את הגנים התלויים, מעולם לא ראו אותם. חיילי אלכסנדר הגדול, שחזרו מבבל מלאי התפעלות, סיפרו על הגנים המדהימים שלה, על עצי הדקל של מסופוטמיה, על ארמון נבוכדנצר ועל מבני הזיקורת.
יש המזהים את הגנים התלויים עם גנים, אשר נשתלו על גגות בתי התענוגות, ששכבות ביטומן ועופרת הפכו אותם לבלתי חדירים למים. אחרים סבורים שבתארם את הגנים התלויים, היוונים תיארו למעשה את הגנים בנינווה (בימינו העיר מוסול שבעירק) אשר הושקו באמצעות אקוודוקטים. השערה אחרת מייחסת את בניית הגנים לסנחריב שהקדים את נבוכדנצר ב-100 שנים בקירוב. לאחרונה נמצאה עדות חדשה, ועל-פיה נקשרים הגנים לארמון הצפוני של נבוכדנצר.
הרודוטוס וההיסטוריונים הרומים ייחסו את הגנים התלויים לסֶמירָמיס (Semiramis), המלכה האשורית האגדית, אשר עליה סופר כי כבשה את המזרח התיכון כולו ופלשה לכוש ולהודו. ייתכן שהכוונה הייתה למלכה סמוּראמאט (Sammuramat), בת המאה התשיעית לפנה"ס, אשר שימשה כעוצרת בנה, אך לא עשתה דבר מהדברים שיוחסו לסמירמיס.
בּרוֹסוּס (Berossus), כוהן בבלי שהיה להסטוריון הלניסטי (חי בתקופת אלכסנדר הגדול) כתב בשנת 280 לפנה"ס בקירוב את ספרו "בּבּילוניקה" Babylonica)), ובו הוא מייחס לנבוכדנצר את בניית הגנים התלויים על-ידי יצירת טראסות שנראו כהרים, אשר עליהן גדלו עצים מסוגים שונים. כמו כן מציין ברוסוס שנבוכדנצר נטע את הגנים כי אשתו, אשר שנות ילדותה עברו עליה במָדַי, התגעגעה לסביבה הררית. ההיסטוריון היווני דיוֹדוֹרוּס סיקוּלוּס (Diodorus Siculus), בן המאה הראשונה לפנה"ס, מספק תיאור מפורט של הגנים התלויים ומייחס אותם ל"מלך סורי". על-פיו נבנו הגנים על-ידי מלך זה כדי להנעים את הזמן לאחת מפילגשיו, פרסייה שהתגעגעה להרים וביקשה מהמלך לחקות בדרך מלאכותית את נוף ארץ הולדתה.
העיר דור שרוכין (Dur Sharrukin) / חוֹרְסַבַּד (Khorsabad)
העיר האשורית דור שרוכין (ליד הכפר המודרני חורסאבאד), כ-20 ק"מ מצפון-מזרח למוֹסוּל שבעיראק, נבנתה בשנים 706-717 לפנה"ס על-ידי סרגון השני כעיר בירה חדשה שהחליפה את כלהו. אחרי מותו של סרגון, העביר בנו סנחריב את הבירה לנינווה.
בכתובות שהותיר אחריו סרגון השני, הוא מספר שבנה את העיר דור שרוכין בעבודתם של אנשי הארצות שכבש. כמו כן הוא מזכיר את האלים אֵאָ, סין, נינגל, שַמאָש ואחרים אשר קבעו את מושבם במקדשים המרהיבים אשר בדור שרוכין. סרגון השני היה המלך היחיד שהודה שבנה עיר חדשה, והשווה עצמו לאדאפה, אחד משבעת החכמים הקדמונים אשר ייחסו להם באופן מסורתי את בניית חומת העיר ארך. כך הציג עצמו כמי שמשלים הישג בראשיתי. סרגון בחר באדאפה כי, כפי שכבר הזכרתי, נחשב כמי שהביא חיי תרבות לבבל והיה הראשון שלימד את בני האדם לבנות ערים.
העיר נבנתה על קרקע שלא הייתה מיושבת לפני כן, דבר המאפשר לנו ללמוד על גישתם של האשורים בתכנון ערים. שטח העיר היה 1750 מ'x 1685 מ' בקירוב, שטח עצום במושגי התקופה, והיא הוקפה חומה מלבני בוץ מיובשות שעוביָהּ היה 28 מטרים. החומה, שהייתה בנויה לבני בוץ, צופתה בסוג של אבן בהט עד לגובה 1.1 מטרים. במקומות שבהם היו לוחות אבן משני צדי החומה, החלל שביניהם מולא חצץ. פינות העיר, שתוכננה בצורה הקרובה לריבוע, כוונו לארבע רוחות השמים, ובכל צד היו שני שערים בחומה. בשערים נמצאו עקבות של קמרונות חבית.

תמונה 3.18 תוכנית העיר דור שרוכין

עיר זו היא תוצר של השלטון האשורי הכוחני: הזיקורת איבד מחשיבותו לטובת ביצורי הארמון, והוא אינו ממוקם במרכז העיר, אלא במתחם הארמון שבשוליה. מתחמי הארמונות פולשים מעט אל מחוץ לצורה הכמעט ריבועית של העיר.
כמו בערים אשוריות אחרות מתקופה זו, המקדש והארמונות נבנו על תִלים מבוצרים שהוקפו בחומה שהפרידה בין המתחם שלהם ובין שאר העיר שאף היא הייתה מוקפת חומה. עיר פנימית מטיפוס זה אפשר למצוא בקרמלין במוסקווה וב"עיר האסורה" בבייג'ין. המונח קירהו (kirhu) שימש לתאר דגם זה של עיר פנימית.
שלא בדומה לערים אחרות במסופוטמיה, שבהן המתחם המבוצר היה במרכז, בעיר דור שרוכין, כמו בערי הבירה האשוריות האחרות שנבנו על-ידי המלכים האשורים, מתחם הארמון והמקדשים היה צמוד לחומה המקיפה את העיר. הכניסה למתחם הארמון והמקדשים מוקמה בעיר התחתית, כך שהמלך נאלץ לעבור דרך העיר בכל פעם שיצא מהארמון.
דור שרוכין ננטשה ונהרסה עם נפילת האימפריה האשורית בשנת 612 לפנה"ס.

העיר פֶּרסֶפּוֹליס (Persepolis)
העיר פרספוליס הייתה אחת משלוש ערי הבירה של פרס. השתיים האחרות, שמהן התנהל השלטון עצמו, היו שׂוּשָׂן (Susa) וחַמְדַן, הקרויה גם אֶקבָּטָנה (Ecbatana).
חורבות פרספוליס שהבונה העיקרי שלה היה דרייווש הראשון (550 -485 לפנה"ס; שלט בין השנים 521 -485 לפנה"ס) התגלו כ-58 ק"מ משירַז (Shiraz). יש סימנים המעידים שהיה במקום ממשל של כורש ושל בנו כַּנְבוּזִי, אך אין ממצאים ארכאולוגים שיאמתו זאת. שם העיר בפי הפרסים היה פרסה (Pârsa). השם "פרספוליס" (מילולית ביוונית: עיר פרסית) ניתן לה על-ידי היוונים. מיקומה על גדות נהר, מוקפת בטבעת הרים, הגן עליה במשך 150 עד שנכבשה על-ידי אלכסנדר הגדול בשנת 330 לפנה"ס.
לא ידוע מה היה מספר תושבי פרספוליס, אך סבורים שהגיע לאלפים או לעשרות אלפים. תנאי החיים בעיר היו נוחים. כמו בעיר מודרנית בת זמננו, היו מים זורמים בבתים, מערכת ניקוז, שירות דואר ודרכים שקישרו בינה ובין ערים אחרות באימפריה.
מיקומה של פרספוליס באזור הררי, המרוחק מהמרכזים העירוניים האחרים, לא היה נוח כמקום מגורים וכמרכז שלטוני. המלכים הפרסים גרו בארמון בפרספוליס בעיקר בעונת האביב, עת נערכו טקסים וחגיגות לכבוד ראש השנה שחל ביום השוויון האביבי.
בשנת 330 לפנה"ס עלתה העיר בלהבות כאשר כבש אותה אלכסנדר מוקדון ובזז את אוצרותיה, אותם נשא אתו, כך מספר פלוטרכוס, על גבי 20,000 פרדות ו-5,000 גמלים.