אדריכלות מצרים העתיקה
רקע היסטורי
התרבות המצרית העתיקה צמחה על גדות העמק הפורה של הנילוס. בשנת 3,000 לפנה"ס בקירוב אוחדו שתי הממלכות הנפרדות, מצרים העליונה (האזור בעמק הנילוס, בין אסואן המודרנית ובין קהיר המודרנית, המכונה גם "הארץ האדומה") ומצרים התחתונה (האזור הפורה שבצפון הנילוס, סמוך לדלתא שלו, המכונה גם "הארץ השחורה") תחת מלכותו של המלך מני (Meni ;ביוונית: מֶנֶס Menes]]), מייסד את השושלת הראשונה מתוך למעלה משלושים שושלות של פרעונים (ביחיד: פַּרְעֹה per-aa, מילולית במצרית עתיקה: הבית הגדול). בהשפעת מערב אסיה, מצרים הייתה מוכרת בשם מוּסרי (Musri), ובערבית מודרנית מִיסֽר misr (מילולית: מדינה או מבצר). הכפילות של שתי הממלכות באה לידי ביטוי בשם "מצרים" שבו נוספה לשֵם הסיומת הזוגית "ים".
מקור המילה Egypt במילה היוונית Aigyptus, אשר נובעת מהשם העתיק של העיר ממפיס pta-ka-Hu(t) (מבוטאת Eikupta או Eikopta ומשמעותה בית נשמתו של פְּתַאח [Ptah]). במיתולוגיה המצרית נחשב האל פתאח למוליד האלים, לאדריכל האוניברסלי ולפטרון הבונים באבן. בתקופת הממלכה החדשה (ראו חלוקה לתקופות להלן) נקראה מצרים בשם "קמת" (Kemet או Kmt, מילולית במצרית עתיקה: השחורה), על-שם האדמה השחורה שבעמק הנילוס.
תפיסת המצרים את ארצם הוגדרה על-ידי הנילום. מאחר שהוא זורם מדרום לצפון, האזור הקרוב יותר למקור הנילוס נחשב כעִלי, מכאן – מצרים העליונה, והאזור הקרוב יותר לים אליו הוא זורם, נחשב כתחתי, ומכאן – מצרים התחתונה.
חלוקה נוספת של מצרים, אשר נקשרת לעמק הנילוס הייתה הבחנה בין ארץ החיים ובין ארץ המתים. בגדה המזרחית של הנילוס נבנו יישובים לחיים ובגדה המערבית של הנילוס, באדמה הצחיחה של המדבר, נבנו רוב הקברים. כמו בתרבויות קדומות אחרות, כיוון מזרח, בהיותו כיוון זריחת השמש, התקשר בתודעת המצרים ללידה, בעוד שכיוון מערב, בהיותו כיוון שקיעתה, נקשר למוות.
בקרב האגיפטולוגים יש חילוקי דעות לגבי הכרונולוגיה של מצרים העתיקה. בחלוקה לתקופות ובתארוך השושלות השונות נעזרתי בספרו של מורקוט ( (Morkot משנת 2005 המופיע בביבליוגרפיה.
תקופת השושלות המוקדמות: השושלת הראשונה והשניה
2686-3000 לפנה"ס בקירוב.
בשנת 3000 לפנה"ס בקירוב היו מצרים העליונה ומצרים התחתונה מאוחדות תחת שלטון המלך מני. עד לאחרונה היה מקובל לספר שמני, מלך מצרים העליונה, יצא למלחמה במצרים התחתונה וניצח. כמו כן נכתב שהוא סיפח לארצו את ממלכת הדלתא וגזל מיריבו המובס את הכתר האדום (כתר הנקשר באופן מסורתי למצרים התחתונה, בעוד הכתר הלבן נקשר למצרים העליונה). היום טוענים האגיפטולוגים שאין כל ממצאים ארכאולוגים המעידים על נכונות הסיפור הזה. עם זאת, הם מסכימים שהייתה הומוגניות בתרבות שנוצרה לאורך עמק הנילוס.
הממלכה העתיקה: מהשושלת השלישית עד השמינית (2125-2686 לפנה"ס בקירוב).
תקופת הממלכה העתיקה אופיינה בשלום ובשגשוג, והתרבות המצרית הגיעה להישגים מרשימים. מצרים התעצמה כנראה כתוצאה משלטון ריכוזי, אדמיניסטרציה יעילה ופיתוח קשרי מסחר עם ארצות זרות. באותה תקופה נבנה חלק גדול מהפירמידות הגדולות, שעמן נמנות גם הפירמידות בגיזה. המדינה המצרית הייתה בחזקת מוסד דתי, שבו היה המלך שליט כל-יכול, ושאר המעמדות ניצבו מתחתיו בסדר היררכי מדוקדק, אלוהי ומקודש, הנתון למעט מאוד שינויים.
המלך הראשון בשושלת השלישית היה נטג'ריחט-דז'וסר (Netjerikhet-Djoser , מילולית במצרית עתיקה: גוף האלים) המוכר כדז'וסר, שבנה את פירמידת המדרגות בסאקארה. בתקופה זו שבה הומצאו ההיירוגליפים, החל שימוש נרחב באבן לבנייה, פותחו שיטות מתמטיות והתחזק מעמד האדריכל.
בתקופת השושלת הרביעית, אז נבנו הפירמידות הגדולות בגיזה, הגיע כוחו של המלך לשיאו. מתקופת השושלת החמישית נחלש מעמד המלך ועלה כוחם של פקידי הממשל. פעילותם של אלה האחרונים מחוץ לחצר המלוכה הביאה לשליטתם בקרקעות ולהתעשרותם. הם החלו לבנות את קבריהם בעריהם ולא באתר הקבורה של הפרעה השליט.
עם נפילת השושלת השישית בעקבות סדרת הצפות שגרמו לרעב, והתגברות איומים של אויבים חיצוניים, שלטונו הריכוזי של המלך הגיע לקצו, ומצרים נחלקה למחוזות קטנים שהרבו להתעמת אלה עם אלה. הכוח עבר לידי האצולה, והחל תהליך דמוקרטיזציה בדת ובאמונה. האצולה ראתה עצמה זכאית לחיי נצח, זכות שנשמרה בתקופות קודמות למלך בלבד.
תקופת הביניים הראשונה: מהשושלת התשיעית עד ה-11.
2025-2160 לפנה"ס בקירוב. הייתה זו תקופת ביניים של אי-סדר, מלחמות ותוהו ובוהו חברתי-מדיני. בתקופה זו העדיפו השליטים המקומיים להיקבר בעריהם לצד בני משפחותיהם וחבריהם, ולא בסמוך לקבר המלך, כפי שהיה מקובל בתקופות קודמות.
בחלק הראשון של השושלת ה-11 (2025-2125 לפנה"ס) שלטו שליטים מקומיים בתבאי (במצרית עתיקה: וואסט (Waset) - אינטֶף ((Intef הראשון ואינטף השני. אינטף הראשון שהיה השליט הראשון בתבאי המליך את עצמו למלך, יצא נגד מלכי השושלות התשיעית והעשירית והביס אותם. ביזורו של השלטון, אשר נבע מהצפות הנילוס אשר יצרו איים מבודדים בסוף ימי הממלכה העתיקה, כנראה סייע לו בכך. אינטף הרחיב את הגבול הדרומי עד אלפנטין Elephantine) ; במצרית עתיקה: יֶבּוּ [Yebu]), שם בנה קפלות, והרחיב את הגבול הצפוני עד אבידוס שבה נהדף צבאו. איחוד מצרים תחת שלטון תבאי נעצר.
הממלכה התיכונה: מהחלק השני של השושלת ה-11 (ששלטה במצרים כולה) עד השושלת ה-14. (1650-2025) לפנה"ס בקירוב.
בתקופת השושלת ה-11 (1985-2025 לפנה"ס בקירוב), ממשיכו של אינטף השני, מֶנטג'וּחוֹטֶפּ (Mentjuhotep) השני (שלט בין השנים 2004-2055 לפנה"ס בקירוב), איחד את מצרים העליונה עם מצרים התחתונה, קבע את העיר תבאי כבירה, והחיה את האדמיניסטרציה הריכוזית של השושלת השלישית. בתקופתו ובתקופת מֶנטג'וּחוֹטֶפּ השלישי (1992-2004) נבנו מונומנטים שניכרו בהם חידושים אדריכליים.
בתקופת השושלת ה-12 (1773-1985 לפנה"ס בקירוב) בלטו במפעלי הבנייה שלהם הפרעונים: אמנמהט (Amenemhat) הראשון (שלט בין השנים 1956-1985 לפנה"ס בקירוב), סנוסרט (Senusret) הראשון (שלט בין השנים 1911-1956 לפנה"ס בקירוב), סנוסרט השני (שלט בין השנים 1877 -1870) ואמנמהט השלישי (1831-1786 לפנה"ס בקירוב). סנוסרט השני בנה סכר מסיבי ומפותל שחיבר את באר יוסף (Bahr Yusef), פלג של הנילוס, עם אגם פאיום (Fayum; במצרית עתיקה: שֶה רֶסִי [[She-resy (. מפעל זה ניתב את עודפי מי השטפונות ואפשר את פיתוח חקלאות האזור. בקצה האזור החקלאי הזה נמצאת העיר קאהון (Kahun) שאף אותה בנה סנוסרט השני.
בתקופת הממלכה התיכונה שגשגה מצרים, התפתחו קשרי מסחר עם מדינות זרות, והמצרים הקדישו תשומת לב רבה יותר למצבם הכלכלי. עלה מעמד פקידי הממשל והשליטים המקומיים בערים. אנשים היו מודעים יותר לזכויות הפרט, ועל המלכים היה להתחשב בכך. אמונות הקשורות בקבורה ובטקסים, שנקשרו בעבר למעמד המלוכה בלבד, התפשטו לעבר בני המעמדות הנמוכים יותר שבנו לעצמם קברים מרוהטים ומצוידים היטב. קברים חצובים בסלע היו פופולריים בתקופה זו בקרב בני האצולה. מקדשים, שנהרסו כתוצאה מהזנחה, שוחזרו ושופצו. פולחן האל רֶה (Re) הוחלף בתקופה זו בפולחן האל אוֹזיריס (Osiris) ואלים אחרים.
תקופת הביניים השניה: שושלות 15 עד 17 .
בתקופת השושלת ה-15 (1550-1650 לפנה"ס) שלטו מלכי החיקסוס (גירסה יוונית למונח המצרי העתיק Heqao khashut, מילולית: שליטי ארצות זרות), פולשים שהגיעו מאסיה. קבוצה עיקרית שלהם השתלטה על ממפיס (;Memphis במצרית עתיקה: אינבהדז' [[Inebhedj), עיר הבירה העתיקה של מצרים, ושלטה ברוב שטחי מצרים התחתונה. על-פי טקסט של חַטְשֶפְּסוּת (Hatshepsut) (ראו להלן), אלים ומקדשים נזנחו בתקופת שלטון החיקסוס. עם זאת, תקופתם הייתה תקופת פריחה ושגשוג כלכלי שהתבסס על מסחר עם מערב אסיה. הם אימצו את המנהגים המקומיים ותרמו לתרבות המצרית מתרבותם, בהביאם חידושים כמו שימוש בברונזה ובטכניקות אריגה.
בתקופת השושלות ה-16 וה-17 (1550-1650 לפנה"ס בקירוב), במקביל לשלטון החיקסוס, שלטו הפרעונים מתבאי. ב-1550 לפנה"ס בקירוב גורשו החיקסוס, מצרים אוחדה וקמה הממלכה החדשה.
הממלכה החדשה: מהשושלת ה-18 עד השושלת ה-20 ( 1069-1550 לפנה"ס בקירוב).
מלכי השושלת ה-18 (1295-1550 לפנה"ס בקירוב) הפכו את מצרים למעצמה גדולה וחזקה, שהגיעה בשיאה לנהר הפרת וכללה את סוריה ואת ארץ ישראל. תבאי הייתה לעיר משגשגת לצד הליופוליס (Heliopolis ; במצרית עתיקה: אִיוּנוּ Iunu) וממפיס, הערים הצפוניות שהיו לא פחות גדולות וחשובות ממנה. העושר הרב שנבע ממסעות הכיבושים זירז את התפתחות התרבות, ואִפשר מבצעי בנייה שלא היה להם תקדים מאז בניית הפירמידות הגדולות.
מלכה ייחודית בשושלת ה-18 הייתה המלכה חַטְשֶפְּסוּת (שלטה בין השנים 1479-1458 לפנה"ס), שבתקופתה שגשגה מצרים במשך 21 שנה. אישה מלכה הייתה תופעה יוצאת דופן במצרים העתיקה (היו מלבדה מלכות נוספות אך מעטות מאוד, בהן: ניטוקֶרט [[Nitoqert ששלטה בתקופת הממלכה העתיקה בין השנים 2181-2184 לפנה"ס בקירוב, סוֹבֶּקנוֹרפוּ [Sobeknorfu] ששלטה בשושלת ה-12 בין השנים 1773-1777 לפנה"ס בקירוב, וטַוווֹסרֶט [[Tawosret, האחרונה בשושלת ה-19 ששלטה בין השנים 1186-1188 בקירוב). אף שמעמד האישה במצרים היה נמוך ביותר, המצרים התייחסו אל מלכותיהם כאל פרעה. חטשפסות הותירה אחריה מדינה משגשגת ומאורגנת היטב ועבודות אדריכלות מרהיבות שיזמה.
אחנ'אתון (Akhenaten, מילולית במצרית עתיקה: משַרת האל אתון; akhen-משרת של, aten-שמש הצהריים) (שלט בין השנים 1336-1352 לפנה"ס) היה מלך בולט במיוחד בממלכה החדשה. הוא לא ראה בעין יפה את התחזקות כוחם של כוהני האל אמון, ולכן שבר את מסגרת הדת המסורתית, ויצר דת חדשה המושתתת על אמונה באל אחד, אל השמש אָתוֹן (Aten). התנתקותו משליטה בכל האימפריה המצרית בתקופה שבה איימו החיתים על בטחונה, הביאה לתחילת קִצה. אחרי מותו דעכה האימפריה המצרית באִטיות, אף שרעמסס השני וממשיכיו לחמו כדי להדוף איומי זרים.
רעמסס השני (שלט בין השנים 1213-1279 לפנה"ס), הנמנה עם מלכי השושלת ה-19, היה מלך רב-עוצמה שנחשב לאל. לדעת החוקרים זהו פרעה המוכר לנו מהמקרא. מבנים רבים ששרדו עד ימינו נבנו על-ידיו. רעמסס השני היה מהמלכים החזקים ביותר במצרים העתיקה, ושלטונו נמשך על-פני תקופה ארוכה של 66 שנים.
אדריכלות הממלכה החדשה בלטה בהישגיה, והתאפיינה בעיקר בבניית קברים חצובים בסלע ומקדשים. האלמנטים הבולטים היו שערים מונומנטליים, חצרות מוקפות שדרות עמודים, אובליסקים ואולמות עמודים.
תקופת הביניים השלישית: השושלת ה-21 עד ה-25 (664-1069 לפנה"ס)
השושלת ה-21 (664-1069 לפנה"ס בקירוב). אחרי נפילת השושלת ה-20, מצרים שוב נכנסה לתקופת כאוס פוליטי. אחרי מות רעמסס ה-11, אדם בשם סמנדס (Smendes) מהעיר טאניס ;Tanis) דזַ'ה-נֶט [Dja'net] במצרית עתיקה) שבצפון מזרח הדלתא, תבע לעצמו את השלטון והקים את השושלת ה-21.
בתקופת השושלות ה-22 וה- 23 (הלובית) (710-945 לפנה"ס בקירוב) מלכו במצרים המפולגת פרעונים לובים ששלטו 20 שנה במקביל לתקופת השושלת ה-24 ו-30 שנה במקביל לשושלת ה-25, עד שהנובים שמו קץ לשלטונם.
השושלת ה-24 (710-730 לפנה"ס בקירוב) - פרעונים ששלטו בעיר סַאוּ Sau) או סאיס [Sais], בימינו, סָה אֶל הַגַר[Sa el Hagar] שבמערב הדלתא) והרחיבו את שליטתם עד העיר ממפיס. מלכים אלה כרתו ברית עם האשורים שהורחקו ממצרים על-ידי השושלת ה-25.
השושלת ה-25 (656-740 לפנה"ס בקירוב), הנובית, שלטה בכוש (סודן בימינו) ובמצרים העליונה וביססה את שלטונה בממפיס, אף שהמלכים הלובים המשיכו לשלוט עד שהשושלת הנובית שמה קץ לשלטונם. הנובים הרחיבו את המסחר עם אפריקה וביססו את מצרים כמדינה רבת עוצמה במערב אסיה, המגנה על מדינות האזור מפני תוקפנות אשורית.
תקופת השושלות המאוחרות: מהשושלת ה-26 עד השושלת ה-31 (332-664 לפנה"ס).
השושלת ה-26 הסאיטית, מהעיר סאו)( 525-664 לפנה"ס). המלך פסמטיק ((Psamtik הראשון (שלט בין השנים 610-664 לפנה"ס) הצליח לאחד מחדש את מצרים ולהרחיק את הנובים מתבאי וממצרים העליונה. הוא ניצל את העובדה שהאשורים היו טרודים בבעיות באשור וברחבי האימפריה האשורית. כוחן של שושלות אזור הדלתא נחלש והתחזק כוחה של מצרים העליונה. תקופת השושלת הסאיטית הייתה תקופת התחדשות למצרים. סאו שגשגה ונבנו בה מקדשים רבים ששרידים מעטים נותרו מהם. מונומנטים רבים של העיר הועברו מאוחר יותר לרומא. תקופה הפרסית הראשונה: מהשושלת ה-27 עד-30 404-525 לפנה"ס.
בתקופה זו פעל המלך נאחטנבף (Nakhtnebef, הוא נקטבו [Nectabo] הראשון) (שלט בין השנים 362-380 לפנה"ס) להחיות את העבר המפואר של מצרים. הוא בנה ברחבי מצרים מקדשים חדשים ושחזר ישנים. בתקופתו הקשרים עם שליטי הערים-מדינות ביוון ובקפריסין היו חזקים מתמיד.
התקופה הפרסית השניה: השושלת ה-31 (332-343 לפנה"ס).
התקופה ההלניסטית: תקופה זו כוללת את השושלת המקדונית ואת השושלת התלמית (330 לפנה"ס עד 30 לפנה"ס). השושלת המקדונית (305-332 לפנה"ס) הוקמה במצרים על-ידי אלכסנדר הגדול (שלט בין השנים 323-332 לפנה"ס), לאחר שכבש את פרס, את אסיה הקטנה, את סוריה ואת ארץ ישראל. שושלת זו ביססה את שלטונה במצרים, סגדה לאלים המצריים ושחזרה את מקדשיהם.
פיליפ ארהידאיוס ((Philip Arrhidaios (שלט בין השנים 317-323 לפנה"ס) שירש את שלטון אלכסנדר הגדול, המשיך בבניית המקדשים שהחלה בתקופת השושלת ה-30.
שושלת תלמי (30-305 לפנה"ס) נוסדה על-ידי תלמי, אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול בתקופה שבה הייתה מצרים לחלק מהאימפריה היוונית. בתקופה זו עדיין כובדו האלים המצריים על-ידי הכובשים ההלניסטים, ולכן נבנו ברחבי מצרים מקדשים שהמשיכו את מסורת בניית המקדשים של השושלת ה-18. הכתרתם של מלכים אחדים משושלת תלמי (בהם תלמי החמישי ויתכן שגם תלמי השני) נערכה על-פי כללי הטקס המצריים העתיקים במקדש פתאח בממפיס.
הדת המצרית העתיקה
במצרים העתיקה הייתה לדת השפעה מכרעת על התרבות. למצרים הקדמונים לא הייתה מערכת דתית אחת ברורה, ולא היו טקסטים אחידים שעליהם התבססה דתם. לאורך ההיסטוריה המצרית העתיקה הייתה האמונה מושתתת על אוסף אגדות, המגוללות את עלילותיהם של למעלה מ-2,000 אלים. המילה המקבילה ל"אל" במצרית עתיקה הייתה "נטג'ר" ((netjer. לרבים מהאלים היו מאפיינים דומים ושמות שונים במקומות שונים ברחבי מצרים. לכל עיר היו אל פטרון משלה וחיה קדושה מקומית שנקשרה אליו.
כל היבט בחיים כוסה על-ידי האלים – מסִפרות, מחול ושירה ועד לידה ומוות. כמו לבני התמותה, גם לאלים הייתה משפחה. הם "נישאו" וילדו ילדים. כמו לבני אדם, גם להם היה אורך חיים קצוב. אל הירח תות (Thoth) נתפס כמי שמחשב את אורך חייהם של אלים ושל בני אדם. מעת לעת היו אלים שונים באופנה. בתקופת שלטון המלך אחנ'אתון שרר מונותאיזם למשך פרק זמן קצר.
האמונה נקשרה לחיים הפוליטיים והחברתיים. בזמן הממלכה העתיקה עברה החברה המצרית מחיים בקהילות שבטיות לחיים במערכת חברתית תאוקרטית שבראשה ניצב פרעה – מלך בעל סמכויות בלתי מוגבלות, אֵל עלי אדמות ומתווך בין האלים ובין בני-האדם. בכוח האמונה באלוהותו של המלך הקימו לו בני עמו מגורי נצח – הפירמידות.
למצרים היה קשר קרוב לאליהם. הם לא נהגו להתארגן יחד לצורכי פולחן דתי, כפי שמקובל בימינו. תפקיד כוהני הדת, שכונו "משרתי האל" (hem-netjer), היה לערוך טקסים מאגיים לאל של המקדש. כך הבטיחו את הופעתו על-פני האדמה ושימרו את ההרמוניה ואת הסדר בעולם כפי שנברא.
האל שכן בבידוד בקודש הקודשים של המקדש. כאן הוא גר יום ולילה וכאן גם ביקרו אותו הכוהנים שרחצו אותו (את פסלו), הלבישו אותו, האכילו אותו בבשר ובלחם, והשקו אותו ביין ובבירה. כך ריצו (חוטפ [hotep] במצרית עתיקה) אותו והשביעו את רצונו.
לפני היכנסו לחדר האל נדרש הכוהן, בין השאר, לגלח את כל גופו, להימנע מאכילת מזונות מסוימים, להימנע מפעילות מינית, ללבוש בגדי פשתן טהור, לנעול סנדלים מפפירוס ולהיטהר באגם הקדוש של המקדש פעמים אחדות ביום. אגם זה, שהתקשר כנראה למים הבראשיתיים שקדמו לבריאה, נמצא במתחם של כל מקדש, לעתים ליד אגף המגורים.
עם חלוף הזמן התחזק מעמד הכוהנים, ומעורבותם בשלטון ובכלכלה גברה. בסוף תקופת שלטון השושלת ה-20 אף הצליחו כוהני האל אמון להגיע אל כס המלוכה. כדי לחזק את מעמדם פיתחו תאולוגיות מקומיות. כל עיר הציגה את האל שלה כמרכז הבריאה. חשיבותם של האלים המקומיים עלתה עם התחזקותן הפוליטית של הערים שסגדו להם.
בתקופת הממלכה העתיקה סגדו בממפיס לאל פתאח, שהיה אז האל החשוב ביותר במצרים. פתאח היה האל הפטרון של הבונים והאומנים, אך נתפס גם כאל שמש שמדי יום מת וקם לתחייה. לפי התאולוגיה של ממפיס, ברא פתאח את העולם בעזרת לבו, שנחשב למרכז המחשבה, ובעזרת לשונו – בכוח המילה.
השמש הייתה אחד האלמנטים המרכזיים בדת המצרית וסגדו לה באופנים שונים. בעיר הֶליוֹפּוליס (Heliopolis בפי היוונים; במצרית עתיקה: איוּנוּIunu - מילולית: אומנה, עמוד; שמש helios ; אוֹן במקרא, בראשית מא 45) שליד קהיר, האל הראשון היה אל השמש אָטוּם (Atum). הוא התפתח לשני אלים: האל רֶה אטוּם (Re Atum), אל השמש השוקעת, והאל רֶה הוֹרַכטֶה (Re Horakhte), אל השמש הזורחת. זה האחרון הוצג בדמות אדם עם ראש בז, כיוון שהשמש נתפסה כבז המרקיע לשחקים.
לפי אחת הגרסאות המוקדמות של המיתולוגיה המצרית מתקופת הממלכה העתיקה, ברא האל אטום את עצמו. הוא עלה מתוך המים הכאוטים הקדמוניים ונעמד על גבעה שצצה למענו (לפי גרסאות אחרות: בקע מביצה או מפרח לוטוס). אז הפריד בין אור לחושך ויצר סדר בתוהו ובוהו כדי לברוא את העולם. אטום ברא גם את הפניקס, עוף החול בֶּנוּ (Bennu; מילולית במצרית עתיקה: לנסוק בזוהר), שהיה לציפור הקדושה של הליופוליס ולסמל לידת השמש. בֶּנוּ נחשב ליצור החי הראשון, שהופיע על הגבעה הבראשיתית לאחר שיצא מתוך מי הבריאה – אירוע הקושר אותו להצפות העונתיות של הנילוס, שהתרחשו מדי שנה בין יוני לספטמבר. הגבעה הקדמונית, המכונה בֶּנבֶּן (Benben), שנחשבה למקורהּ של העיר הליופוליס, יוצגה על-ידי אבן, אשר על-פי האגדה עליה זרחו לראשונה קרני השמש, כלומר עליה הואר האל אטום לראשונה. צורת אבן זו, אשר לא שרדה, אך הייתה כנראה מוארכת ומחודדת, שימשה כאבטיפוס לפירמידות, לאובליסקים ולמבני אסטילה (;stela לוח עבה מאבן אשר קצהו העליון מעוגל, המעוטר בתבליטים ובכתובות).
האל אטום ברא מתוכו את האלים שוּ (Shu) וטֶפנוּט (Tefnut), ואלה הולידו את אל האדמה גֶבּ (Geb) ואת אלת השמים נוּט (Nut). ילדיהם של גב ונוט הם האלים איזיס (Isis), אוֹזיריס וסֶת (Seth).
המצרים הקדמונים האמינו שהארץ שטוחה, וכי המתים כלואים בגופו של גֶבּ, אל העולם שמתחת לאדמה. השמש נתפסה בעיניהם כאל שמדי יום עושה את דרכו בשמים, ועובר מדי לילה דרך העולם שמתחת לאדמה.
האלים הראשונים הוצגו בדמות בעלי-חיים. לפני תקופת השושלת הראשונה נוספה להם צורה אנושית, ולראש החיה התווסף גוף אדם. בעל-החיים שייצג את האל ביטא לעתים את תכונותיו. האל העתיק אָנוּבּיס (Anubis), השומר על בתי הקברות, מדריך את רוחות המתים ומגן עליהן, הוצג כתן, כי תנים נהגו להרוס קברים בתקופות קדומות בחפשם מזון בחולות המדבר. לאל השמש רֶה (Re, שמשמעותו כנראה: כוח בורא, שם המתקשר להיותו כל-יכול) היה ראש נץ, כיוון שכמו השמש גם הנץ חוצה את השמים.
אל מרכזי במצרים העתיקה היה אל המתים אוזיריס (Osiris בפי היוונים; במצרית עתיקה: ווזיר Wesir, מילולית: הוא החזק). פולחן האל אוזיריס והאלה איזיס (Isis בפי היוונים; במצרית עתיקה: אסט Aset), הוריו של האל הוֹרוּס (Horus ביוונית; במצרית עתיקה: הֶרוּ Heru), התקיים כבר בתקופת השושלת הראשונה.
לפי המיתולוגיה המצרית היה אוזיריס המלך הנדיב של מצרים, אשר רצח את סֶת, אחיו הרע שקינא בו. בתגובה ביתר סת את גופת אוזיריס ופיזר את חלקיה ברחבי מצרים. אשתו (ואחותו) הנאמנה איזיס אספה את חלקי הגופה וחיברה את החלקים לגוף אחד בעזרת האל התן אנוביס (Anubis). כך יצרה את המומיה הראשונה והפיחה בה חיים באמצעות כוחותיה המגיים. אוזיריס לא היה יכול לחיות כשאר האלים, ולכן שלט בעולם שמתחת לאדמה. יכולתו לנצח את המוות הפכה אותו לשליט עולם המתים, לאל המתים, התחייה והפוריות, ולשופט בעולם התחתי.
לאחר מות אוזיריס שלט סת במצרים, אך כאשר הורוס בגר, הוא נקם את נקמת אביו בדודו בקרב באֶדְפוּ וניצח. הורוס איבד את עינו השמאלית, אך האל תות החזירהּ למקומה. לאחר שהורוס גבר על סת, הוא הפך למלך מצרים. בעקבות אגדה זו נחשבו מלכי מצרים להורוס עלי אדמות. מול אוזיריס – אל המתים, הורוס היה לאל החיים. בתקופת השושלת השנייה האל הורוס התמזג עם אל השמש רה, והיה לאל רה הורכטה.
עם נפילת הממלכה העתיקה נעשה האל אוזיריס מקובל בשל הציעו חיי נצח לאנשים הפשוטים. בעוד שבממלכה העתיקה רק המלך יכול היה לצפות לחיי נצח, בתקופת השושלות ה-11 וה-12 הייתה דמוקרטיזציה של האמונה. פולחן אוזיריס הבטיח חיי נצח לכולם, לא רק לאלה שיכולים היו להרשות לעצמם קברים מפוארים. נראה שתחיית אוזיריס נתפסה על-ידי המצרים כהבטחה לחיי הנצח שלהם – רעיון שהניע אותם להקדיש את רוב משאביהם להגשמת הבטחה זו. חיים של יושר, הקפדה על טקסי הפולחן וסגידה לאל, היו מאז התנאים ההכרחיים היחידים לחיים מבורכים בעולם הבא.
בתקופת השושלת ה-11 שבממלכה התיכונה היה האל המקומי מוֹנטוּ (Montu), אל המלחמה בעל ראש הבז, לאל הראשי של מצרים. בשושלת ה-12 הוחלף מונטו באל אמון שהיה לאל הראשי של תבאי, ומקדשו בקרנאק היה לאחד ממרכזי הפולחן הגדולים ביותר במצרים. בתקופה זו נבנו גם מקדש פתאח בממפיס ומקדש רה-אטום בהליופוליס.
מלבד פולחן של אלים יחידים היה גם פולחן של קבוצות אלים - שילושים קדושים שפולחנם היה מקובל במצרים כבר בתקופת השושלות הראשונות. האלים הקדושים ביותר בממפיס היו: האב פתאח, האם סֶחֶט (Sekhet) והבן אימחוֹטפּ (Imhotep). בתקופת השושלות של תבאי הורכב שילוש האלים החשוב ביותר מהאב אָמוֹן (;Amon מילולית במצרית עתיקה: הנסתר) –אל השמש, האם מוּט (Mut; מילולית במצרית עתיקה: אֵם) והבן חוֹנסוּ (Khonsu) – אל הירח.
האל אמון (מילולית במצרית עתיקה: הנסתר; יש המקשרים את שמו למילה העברית "המון") נתפס כאל הבורא שנקשר לאוויר ולבלתי נראה. על-פי האמונה, הוא יצר עצמו בסתר וברא את כל האלים האחרים. התאולוגיה של הממלכה החדשה ראתה באל הראשי אמוֹן-רֶה (Amon Re) שילוב של האל אמון עם אל השמש רֶה, וממשיכו של האל אטום.
בתקופת השושלת ה-18 טבע אמנחוטפ השלישי (שלט בין השנים 1390-1353 לפנה"ס) שם חדש לאל השמש – אָתוֹן (Aten או Aton, מילולית במצרית עתיקה: שמש הצהריים, מונח עתיק המציין את אנרגיית השמש) שזכה לתשומת לב מיוחדת. היה זה ככל הנראה חלק ממאמציו של המלך להקטין את השפעתם של כוהני האל אמון, אשר בתחילת השושלת ה-18 קיבלו שפע מתנות מהמלכים כהכרת תודה על גירוש החיקסוס. כך צברו הכוהנים כוח פוליטי שאיים על שלטון המלכים.
אַחַנְ'אַתוֹן (אמנחוטפ הרביעי), בנו וממשיכו של אמנחוטפ השלישי, הכריז על אל השמש אתון כעל אל יחיד. צעד נועז זה נועד להגביל עוד את כוחם המתעצם והולך של כוהני האל אמון. לאחר מות אחנ'אתון ננטש פולחן אתון והתחדש פולחן אמון.
מהאמונה הדתית המצרית העתיקה נובעים שני מושגי זמן שהיוו חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם המצרית: זמן נצחי מחזורי – נֶהֶה ((neheh, וזמן נצחי לא מחזורי - דג'ט (djet). נהה הוא התרחשות שקורֵית שוב ושוב ללא סוף מאז הבריאה, ומשמרת את העיקרון האלוהי המתבטא ב"תנועה" המחזורית והנצחית של גרמי השמים ובגיאות הנילוס. סוג זה של זמן מיוצג על-ידי חרפושית ומייצג התהוות. הוא נקשר לאל רה (Re) – אל השמש. דג'ט מייצג תפיסת יציבות שסמליה הם אבן ומומיה. להירגליף של המילה דג'ט יש גם משמעות של "גוף" ומכאן הקשר שלו למומיה שנועדה לשמר את הגוף לנצח. הוא התמידיות הקבועה. האל הנקשר לדג'ט זו הוא אוזיריס - האל השומר על עולם המתים. דג'ט הוא אם כן, זמן שנעצר לעומת נהה - הזמן הנע.
מהטקסטים של פירמידת פרעה פפי (Pepi) השני (שלט בין השנים 2184-2278 לפנה"ס) אפשר ללמוד על הזיקה שבין הפירמידה, מבנה האבן הנצחי, ובין דג'ט. אנו מוצאים בלשון התפילה: "כך שהקא של פפי השני יתקיים בתוכו [בתוך מבנה הפירמידה] בהיותו מגאליתי, לעולם ועד" (במקור: djet djet). שוב ושוב חוזר בטקסטים של הפירמידה הקשר בין המילה דג'ט המציינת נצחיות קבועה, ובין הקא של המלך והפירמידה שבתוכה הוא שוכן.
מאגיה היוותה חלק בלתי נפרד מחייהם של המצרים הקדמונים. הם האמינו שהאלים האצילו עליהם כוחות על-אנושיים וחוכמה. כתובות שנכתבו על פפירוס או שנחקקו על אבן שימשו כקמעות. מעשי כשפים שלטו בכל תחומי החיים: לידה, מוות, אהבה, שנאה, בריאות, מחלה וכדומה. על ציורים ופסלים הואצל כוח מאגי באמצעות לחשים.
הלחשים נועדו להגן מפני כוחות רוע ולשמר את ההרמוניה הקוסמית. ההרמוניה המושלמת של העולם שבה לכל אחד מקום משלו, הוגדרה על-ידי האלה מַאאַט (Maat, מילולית במצרית עתיקה: אמת, צדק) המבטיחה קיומם של ערכי מוסר, חוקים חברתיים וגורמים פיזיים המעניקים לארץ עושר וסדר. מאאט שולטת בעולם באמצעות פרעה האחראי לפולחן ולטקסים המרחיקים את הסכנה שהכאוס יחזור.
הפחד מהיפוכה של מאאט, כלומר, מחזרה לכאוס הקדמוני, אחז במצרִים מדי יום ולילה. שעות החשכה היוו זמן מסוכן ודרמתי לאל השמש הנאבק בכוחות הכאוס במסעו הלילי בשמים. מדי לילה הכניע את הלילה ואת החושך, והמיס את העננים אשר נעלמו לפני קרניו. כל זריחה נחשבה כנצחון על החשכה וכנצחון הטוב על הרע; כל שקיעה נתפסה ככניסה רבת עוצמה לעולם המתים שבו מאיימות סכנות על השמש. כדי לעזור לו במאבקיו, נבנו לאל השמש מקדשים ונִתנו לו מנחות.
האמונה בחיים שלאחר המוות
לאמונה המצרית בחיים שלאחר המוות הייתה השפעה משמעותית ביותר על האדריכלות ועל שאר האמנויות במצרים. המצרים ראו בחיים שלאחר המוות את המשכם הישיר של החיים בעולם הזה. ייתכן שאמונה זו נבעה מהחניטה הטבעית של המתים בתקופה מוקדמת במצרים העתיקה, עת נקברו המתים בבורות שנחפרו בחול. החום והיובש הקיצוניים גרמו לייבוש מהיר של הגופות ולשימורן בצורה מושלמת בחול. כאשר החלו המצרים להניח את הגופות בארונות מתים ולבנות קברים, נדרשה חניטה מלאכותית, מנהג שהחל כבר בתקופת הממלכה הקדומה והגיע לשיאו בתקופת הממלכה החדשה.
המצרים האמינו שבקיומו של כל אדם שבעה מרכיבים חיוניים: רֶן Ren))- שמו שם האדם, סֶקֶם (Sekem)- הכוח והאנרגיה של האדם אחרי מותו, סֶחוּSekhu ) )- שרידיו הפיזיים של המת, שֶאוּט (Sheut) – צִלו אשר שיקף את הכוח האלוהי שבו, בּא (ba) - המרכיב הרוחני שלו, קָא (ka) – כוח החיים שמקורו בבריאה הקדמונית, הנוטש את הגוף בשעת המוות ומאפשר למת להמשיך ולקבל מנחות לאחר המוות, ואָח (akh) – איחוד של הקא והבא לאחר שנתנו למת מנחות והושמעו הלחשים המתאימים.
הסרת שמו של אדם, או שמו המלכותי של מלך מפסל או ממונומנט נחשבו כהרס מוחלט של זכרו וקיומו. כך, היעדרו של כל אחד מהמרכיבים האחרים עלול היה להוות מכשול בדרך לחיי נצח.
הקא, כאנרגיית החיים שנטשה את המת, נזקק למזון ולשתייה אחרי המוות. הבא, שתואר כציפור עם ראש אדם, ייצג את הקשר של המת עם עולם החיים. המצרים האמינו שהבא נשאר עם המומיה בלילה, אך במשך היום הוא יוצא לאור היום. במצרים העתיקה רווחה האמונה שניתן להעביר נשמת אדם או בעל-חיים לפסל בכוח לחשים. כאשר האדם מת עפה נפשו, בָּא (ba), המוצגת כציפור עם פני אדם, מתוך גופו, לאחר שליוותה אותו במשך חייו. הנפש מפיחה חיים בקָא שלו ועוברת לממלכת המתים. בלילות מטיילת נפש האדם, הבָּא, עם אל השמש רֶה על סירתו.
הקא לא יכול להתקיים ללא גוף, ולכן נעשה מאמץ רב לשמר את הגופה. עם הגיעוֹ לעולם המתים נשפט הקא על-ידי האל אוזיריס, שנעזר ב-42 שדים. ספר המתים (שנכתב על קירות הקברים או על פפירוסים שנמצאו בתוכם) הציע כללי התנהגות לפני השופט. בעוד נפש חוטאת נידונה להרס ללא תקנה, נפש טובה הייתה לבת לווייתו של אל הנצח אוזיריס.
הבּא, הנפש שעפה מהגוף, צריכה לשוב אליו, כי ללא הגוף תמות. הקא חודר למת, שחניטתו נועדה לספק לו (לקא) גוף ולאפשר את המשך החיים לאחר המוות. כאשר לא צלחה שמירת גופת המת בחניטה, מצא הקא תחליף לגופה בפסל, בתבליט או בציור שהוצבו בקבר במטרה לספק לו מקום קבוע. ככל שמספר הפסלים והכפילים של המת שהוצבו בקברו היו רבים יותר, נתפסו סיכוייו לתחייה כגבוהים יותר. כדי להבטיח את החיים בעולם הבא נקבר המת עם מזון ומשקה ועם כל רכושו. אלה היו אמורים לשמשו בעולם הבא.
לגבי המצרי במצרים העתיקה, הקבר היה הדבר החשוב ביותר בעולם – העבודה שלמענה חי ובה השקיע את כל משאביו הכספיים ויכולתו האינטלקטואלית. בקבר, אשר הביטוי ששימש לתאר אותו במצרית עתיקה היה "בית נֶצח", הונצחו פעולותיו, ערכו, משמעות חייו וערכיו.
אציל מצרי שתכנן את קברו במשך שנות חייו והותיר רשימות על פעילותו בתיאורו האוטוביוגרפי, כתב: "אני הוא שהכנתי את המקום הזה, שישמש אותי כבית קברות ויממש את ייחולי. כאשר הייתי בין החיים הקדשתי לו את תשומת לבי מכל היבט".
פרעה, שהצטרף במותו אל האלים, נזקק לכל סמלי המעמד שליוו אותו בחייו, כמו זהב, משרתים ועבדים. יש עדות לכך שבתקופות קדומות, כאשר המלך מת, הרגו את בני משפחתו ואת משרתיו וקברו אותם אתו, כדי שילוו אותו לעולם הבא. בהדרגה עברו להצגת פסלים במקומם. עם הזמן הבינו המצרים שלא יוכלו להבטיח אוכל ממשי לנפטר לאורך זמן, וחרטו על מצבת קברו את שמות המאכלים והמשקאות שנדרשו לו, כדי שאלי המתים אוזיריס ואנוביס יוכלו לספק לו את הדרוש. ציורים ופסלים, שתיארו מלאכות, משתאות, שירה, ריקודים ואירועים אחרים מחיי היומיום, שימשו כאמצעים מאגיים, שיצרו המשכיות לחיים לאחר המוות.
מאז סוף תקופת הממלכה העתיקה רווחה האמונה שחיים אחרי המוות תלויים במוסריותו של האדם. המצרים האמינו שעם הגעתו של המת לעולם המתים נערך לו משפט בהשתתפות האלה מאאט – אלת האמת, החוק והסדר האוניברסלי, שתפקידה במשפט היה לוודא שישלוט בו צדק. בעולם התחתי נשקל לב המת כנגד נוצָה אשר סימלה את האלה. כאשר הלב נמצא כבד בשל מעשים מרושעים, הוא שימש כמאכל לאמיט ((Ammit, טורף המתים, אך כאשר משקלו היה כמשקל הנוצה, משמעות הדבר הייתה שהמת היה ישר ומכובד ולכן יתקבל בברכה בארץ המתים על-ידי אוזיריס.
פולחן המתים חדר כמעט לכל תחומי החיים, והביא להישמרותם של רוב שרידי התרבות המצרית עד ימינו. בעוד שאת בתיהם ראו המצרים כזמניים ובנו אותם בהתאם מחומרים מתכלים, הרי שאת קבריהם, שנתפסו בעיניהם כמגורי קבע, בנו מחומרים העמידים מול פגעי הזמן. השילוב בין עושרה של מצרים באבן ובין הרצון להפוך את הקברים לנצחיים סייע להתפתחות האדריכלות.
סמלים באדריכלות המצרית העתיקה
כדי להבין את אדריכלות מצרים העתיקה יש להיות מודעים לחשיבות שיוחסה לסמלים בתקופה זו. מבנה הפירמידה נתפס כמיקרוקוסמוס, כממלכת האל. כפי שבמסופוטמיה שיקף הזיקורת (מקדש הבנוי בצורת קומות-מדרגות) תפיסה קוסמולוגית, כך גם הפירמידה במצרים; אך בעוד שבמסופוטמיה כוונו פינות הזיקורת לארבע רוחות השמים, סודרו הפירמידות, באופן שבו קירותיהן פנו לארבע רוחות השמים. כך יצרה האדריכלות קשר בין האדם ובין הקוסמוס (האלים).
במצרים העתיקה נתפסה הפירמידה כמייצגת הגבעה הבראשיתית, שממנה החלו החיים. על-פי המיתולוגיה המצרית, נוצר בקרקע בתקופה קדמונית רִיק שהתמלא במים. ממים אלה צמחה גבעה, שממנה החלה הבריאה והחלו החיים. על גבעה זו צמח פרח הלוטוס שמתוכו בקעה השמש (לפי גרסאות אחרות, עלתה השמש מתוך הגבעה, או בקעה מבֵּיצה). בטקסטים שנחקקו על קירות הפירמידות חקוקה הגבעה הבראשיתית באבן כמדרון פשוט של גבעה, צורה המתקשרת לצורת פירמידה.
הופעתו של האל פתאח (Ptah), אשר נתפס כ-P-Ta-Tenen (מילולית במצרית עתיקה: אדמה המתגלה) מתקשרת אף היא לגבעה בצורת פירמידה. אל זה נחשב לאדריכל העולם, מעין בורא יש מאין, שלפניו לא היה קיים דבר.
צורת הפירמידה שאבה את השראתה מצורת קרני השמש. בטקסטים של הפירמידות (לחשים מאגיים שנחקקו בטורים אנכיים על קירות של פירמידות) נכתב שהמלך המת נעזר בקרני השמש כדי לעלות לשמים. קודקוד הפירמידה, אשר צופה זהב, שימש על-פי אמונת המצרים כבסיס לסולם, שעליו עלתה וירדה נפש פרעה על קרני השמש. כך נועדה הפירמידה לקשר בין המלך המת ובין האל החי באפשרה לו לעלות על גביה לשמים ולשוט בסירת האל רה החוצה את השמים מדי יום.
אלמנטים מיסטיים היוו חלק בלתי נפרד מקביעת מידות הפירמידה. אין ספק שהמתמטיקה לא שימשה כאמצעי הנדסי בלבד בבנייתה. מידות המחושבות במספרים מאגיים אף היוו חלק מכללי הבנייה של מונומנטים. העובדה שפתאח, האל הפטרון של הבנייה במצרים העתיקה, הוא מתמטיקאי, מחזקת גישה זו.
בהיותה גוף הנדסי, המעורר תחושה של יציבות יותר מכל גוף הנדסי אחר, מנציחה הפירמידה את חיי המלך המת ואת עוצמתו. הסטטיות והנצחיות שהקרינה הפירמידה באו לידי ביטוי גם במראה הסטטי של הפסלים, התבליטים והציורים שעיטרו אותה. העוצמה שיוחסה לה מבוטאת בפתגם הערבי הידוע: "כל הדברים פוחדים מהזמן, אך הזמן פוחד מהפירמידות."
כמו הפירמידות סימלו המקדשים במצרים העתיקה את הגבעה הבראשיתית שממנה החלה הבריאה. בטקסטים מצריים עתיקים מאז הממלכה החדשה, הוצג המקדש שמייצג הגבעה הבראשיתית. המקדש הראשון על גבעה זו היה בעל צורת חומה, שנועדה להפריד בין האל ובין סביבתו. כך, על הבסיס של אחד האובליסקים שבנתה חטשפסות בין הפילונים הרביעי והחמישי בקרנאק, נכתב שהוא היה "האופק על האדמה, הגבעה האצילית של האירוע הראשון". מאז השושלת ה-18 כונה המקדש הקטן במדינט הבו (Medinet Habu) "המקום המדויק (או הקדוש) של האירוע הראשון". על-פי טקסט שנמצא במקדש הוֹרוּס באֶדפוּ (Edfu, במצרית עתיקה: דֽבּוֹט [Dbot]) נבנה המקדש הראשון על-ידי האלים עצמם.
עם הזמן הפרידו חצרות, שמוקמו לפני חזית המקדש, בין אלה המורשים להיכנס למקדש ובין האחרים. כדי לעודד את האל לשהות במקדש ניסו המצרים ליצור העתק למקדש בראשיתי, ובנו בו עמודים אשר ייצגו את העצים שצמחו באדמה הביצתית שהקיפה את הגבעה הבראשיתית. את האולמות הגדולים במקדשים, על עמודיהם דמויי הפפירוס, אפשר לראות כסמל לִבִיצת הדלתא, שבה שטה סירת האל. דרך אולמות אלה צעדה התהלוכה, שבה נישא האל (פסלו) מקודש הקודשים אל מחוץ למקדש.
הארכאולוג הצרפתי גַסטוֹן מַספֶּרוֹ (Gaston Maspero) (1846-1916), שחקר את מצרים העתיקה, ציין שבוני המקדשים ראו במבנה המקדש צורה סמלית של העולם. הארץ הייתה לגביהם מעין לוח שטוח שצורתו מלבנית, ולכן את הארץ ייצגה רצפת המקדש, ואילו השמים יוצגו על-ידי תקרה או קמרון הנתמך על-ידי ארבע אומנות, שבעצמן סימלו את ארבעת קצות העולם.
באולם העמודים של המקדש הומחשה תפיסה זו. התקרה נצבעה בכחול אשר על הרקע שלו פזורים כוכבים צהובים. לעתים עוטרה התקרה במפות כוכבים של גלגל המזלות. מהקרקע נישאים צמחים – יער עמודים אשר כותרותיהם מעוצבות כפרחי לוטוס, כפפירוסים וכעצי תמר המייצגים את פוריות האדמה.
החומה שהקיפה את המקדש והגנה עליו נבנתה לעתים בצורה גלית עם קטעים שקועים וקטעים בולטים לסרוגין. כך כנראה ייצגה את נון (Nun), מי הכאוס הבראשיתיים שהמשיכו להתקיים בעולם שנבע מהם.
המקדש הוא אם כן מיקרוקוסמוס המוטען בכוחות מאגיים. האלים השוכנים בו והמלך הבונה אותו למענם, תורמים לאיזון בעולם ולשלומם של בני האדם.
חומרים ושיטות בנייה
תנאי היובש במצרים הכתיבו את השימוש בחומרים לבנייה. עץ, אשר נוטה להִסדק ולהרקב בתנאי היובש של מצרים, לא התאים לבנייה. החומרים שהתאימו יותר היו אבן ולבני בוץ. בתקופה שקדמה לתקופת הממלכה הקדומה השתמשו המצרים בלבנים מבוץ הנילוס שיובש בשמש. בוץ זה עורבב בקש ואִפשר יצירת לבנים חזקות במיוחד. מאה שנה לאחר עלייתו של פרעה הראשון לשלטון בממלכה הקדומה עברו המצרים משימוש בלבנים מיובשות בשמש למבנים מתוחכמים מאבן, והגיעו להישגיהם הגדולים ביותר בבנייה.
למצרים הקדמונים היה מבחר גדול של סוגי אבנים לבנייה ובכמויות גדולות. אבן גיר, שכונתה "אבן לבנה", נמצאת בשפע במצרים והייתה בשימוש יותר מאשר כל חומר אחר בבניית הפירמידות ובבניית מקדשי הפירמידות (מקדשי פולחן המלך המת שנבנו בצמידות לפירמידות). אבן גיר גסה היא רכה יחסית וקלה לחציבה. לרכותה הייתה חשיבות מיוחדת בהתחשב בעובדה, שאת גושי האבן חצבו המצרים במעדרי נחושת, באזמלים, בפטישים מגרניט ומבזלת גולמית ובכלים אחרים שהיו עשויים מאבן קשה. רק בתקופת הממלכה החדשה החל השימוש בברזל, אם כי שימוש נרחב בו החל רק מאות שנים מאוחר יותר. אבן גיר נחצבה בעיקר בטורה (Tura), באבידוס ( (Abydos, בבני חסאן (Beni Hassan) ובאל עמרנה ((El Amarna.
אבן חול, שבה נבנו הפירמידות הנוביות ורוב המקדשים, נמצאה מעבר לאסואן באזור שמקַלַבּֽשָה (Kalabsha) ועד וַאדי חַאלֽפָה ((Wadi halfa. מחצבות אבן החול העיקריות נמצאו בסילסילָה (Silsila), כ-65 קילומטרים מצפון לאסואן, בין אֶדפוּ (Edfu) לקוֹם-אוֹמבוֹ (Com-Ombo; במצרית עתיקה: אומבוס [[Ombos). אף שמצרים עשירה באבן חול, שימוש באבן זו לא היה משמעותי עד תקופת הממלכה החדשה.
אבן בהט, ששימשה בעיקר כחומר בנייה משני, בדרך כלל לציפוי קירות ולריצוף, נחצבה בעיקר בהֶט-נוּבּ (Het-nub) , כ-15 קילומטרים מדרום-מזרח לאל עמרנה.
אבן בזלת, ששימשה לריצוף, נמצאה בכמויות גדולות בצפון פאיום, באסואן ומצפון-מערב לפירמידות בגיזה.
גרניט ורודה שימשה לציפוי קירות פנימיים ולעתים לבניית אומנות ולבניית אובליסקים. אבן גרניט, לבנה או שחורה, מהאבנים החזקות ביותר, שימשה לציפוי הקירות החיצוניים של חלק מהפירמידות ולציפוי חדרי הקבורה שבתוכן. רבים מהאובליסקים, שמשקלם מאות טונות, גולפו ממנה. גרניט נמצאה בכמויות גדולות באסואן ובואדי הַמַאמַאט (Wadi Hammamat).
אבן קווארציט (quartzite) שימשה בדרך כלל לפיסול, אך לעתים גם לבנייה. חטשפסות בנתה באבן זו קפלה אדומה במקדש בקרנאק. קווארציט נמצאה בצבעים שונים (לבן-צהוב, וגוונים שונים של אדום) ובמרקמים שונים. היא נחצבה בעיקר באל גַ'בֶּל אֶל אַחֽמַר El-Gebel el-Ahmar)) שליד קהיר המודרנית, בין קהיר לסואץ, בואדי נַטרוּן (Natrun) שבסיני, באדפו ובאסואן.
גושי האבן ששימשו כאמור בעיקר בבניית פירמידות ומקדשים, הועברו באמצעות סירות שהושטו על הנילוס לאתרי הבנייה. את בתיהם, את ארמונותיהם וכנראה גם את מבניהם הציבוריים המשיכו המצרים לבנות בלבני בוץ. הלבנים האיכותיות ביותר היו לבני בוץ שנשרפו בתנורים. מטבע הדברים רוב המבנים שנבנו בלבני בוץ לא שרדו.
אפשר להבחין במעבר מבנייה בלבני בוץ לבנייה באבן. האבן אימצה את אוצר המילים הארכיטקטוני של בנייה בלבני בוץ, בעץ, בקני-סוף ובחומרים מתכלים אחרים, שנעשה בהם שימוש במצרים לפני תקופת השושלת השלישית.
בממלכה העתיקה, לב הפירמידה נבנה באבן גיר גסה, ואילו קירותיה החיצוניים והפנימיים צופו באבן גיר עדינה. לעתים קרובות נחצבה אבן הגיר הגסה במקום קרוב מאוד לאתר הבנייה. מחצבות אבן גיר כאלה נמצאו בגיזה, בדַחשוּר ובסָקָרָה (Saqqara).
אבן גיר עדינה לבנה הייתה קשה לחציבה ומרוחקת מאתרי הבנייה. המקור העיקרי לאבן זו היה גבעות מוּקָטָן (Muqattan) שעל הגדה המערבית של הנילוס, סמוך לטוּרה המודרנית. היה צורך לחפור תעלות כדי להגיע למחצבה שהייתה קבורה עמוק באדמה (לעתים בעומק של 50 מטרים). גושים גדולים נחצבו ממנה ונחתכו ללוחות.
האדריכלים בנו בזהירות רבה ונדרשו להתאים את האבנים זו לזו בצורה מדויקת, כיוון שעבודת הבנייה נעשתה בדרך כלל ללא מלט. כאשר עובי הקירות היה בינוני, סותתו האבנים היטב מכל צד; אך כאשר היה הקיר עבה, מילאו את חלקו הפנימי שבין שני קירות האבן בחצץ, במלט ובשברי אבנים. אבנים אלה סותתו היטב מכל צדדיהן, פרט לצד האחורי שבו חוזקו עם דוקרנים.
בניית פירמידה מאפשרת חיסכון בחומר בנייה. ככל ששיפוע הפירמידה תלול יותר נדרש פחות חומר בנייה לכל מטר שנוסף לגובהה. בבניית הפירמידות היה ניסיון להגיע לנקודה הגבוהה ביותר. לאורך ההיסטוריה של מצרים העתיקה, לפירמידות הקטנות היה שיפוע תלול יותר מזה של הגדולות, פרט לפירמידות לוויין שנבנו בשיפוע זהה לזה של הפירמידה העיקרית. הפירמידות הגדולות והבינוניות מגיעות לשיפוע של 56 מעלות, בעוד שהפירמידות הקטנות מגיעות לשיפוע של 63 מעלות כבר בממלכה העתיקה. השיפוע הממוצע של הפירמידות הקטנות שנבנו מלבני בוץ בממלכה החדשה מגיע ל-70 מעלות.
בבניית מקדשים השתמשו המצרים בטכניקה המבוססת על עמוד וקורה (עמודים התומכים במשטח מישורי), שהיא שיטת הבנייה הפשוטה ביותר. הקו האופקי השולט בשיטת בנייה זו מבטא את היציבות שאליה שאפה האמנות המצרית. אף שהמצרים הכירו את מבנה הקשת, הם המעיטו להשתמש בו. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה באופי הדינמי של הקשת. המצרים, אשר בנו מבנים שיהיו עמידים לנצח, בחרו בצורות שביטאו יציבות וקיפאון.
שימוש בעמודי אבן הופיע לראשונה בתקופת המלך דז'וסר מהשושלת השלישית. בעזרת אומנות היה אפשר לתמוך במשטחים קטנים של גושי אבן. כדי לקָרוֹת שטחים גדולים נאלצו הבונים למלא אולמות באומנות רבות. אבני הבנייה סותתו היטב, ולעתים חוברו זו לזו באמצעות בליטה ושקע שאִפשרו את הצמדתן. כך הועלמו החיבורים ונוצר רושם של גושים מונוליתיים.
התנאים הגאוגרפיים במצרים אילצו את האדריכלים לבנות על טראסות, מעל מפלסי השטפונות השנתיים שהציפו אזורים רחבים כתוצאה מגאות הנילוס.
לימוד של תעודות ממצרים העתיקה מעיד על תכנון דקדקני של עבודת הבנייה. האדריכלים השתמשו בשילוב של רישומים, מודלים ותיאורים כתובים כדי לתאר את בנייניהם. אלה כללו תוכניות קרקע וחתכי צד של המבנים, אשר שורטטו על משטח המכוסה בדגם רשת. מרבית תוכניות הקרקע שנמצאו נרשמו על לוחות אבן גיר. שרדה גם תוכנית קרקע שנרשמה על פפירוס, המתארת את קבר רעמסס הרביעי (מהמאה ה-12 לפנה"ס), אשר אפשר להשוותה לקבר שנבנה למעשה. ההשוואה מוכיחה שהביצוע בפועל אינו סימטרי כמו התכנון. החדרים הצדדיים שבקצה הקבר מפרים את הסימטריה. מספרו, בהסבירו את הגורם להבדלים אלה, כותב שתוכנית הקרקע של המתכנן נתפסה כסקיצה בלבד, אשר עתידה להשתנות במקרה הצורך. לא הייתה כוונה שתבוצע באופן קפדני ללא שינויים.
תמונה 4.1 תוכנית מפפירוס טורינו ששוחזרה, בהשוואה לתוכנית הקרקע של קבר רעמסס הרביעי בתבאי, מהמאה ה-12 לפנה"ס.
תוכניות הקרקע במצרים העתיקה שולבו לעתים עם חתכי צד, אך אלה נדירים יותר מתוכניות קרקע. אפשר לראותם בעיקר בתוכניות של מקדשים מצריים קטנים.
תמונה 4.2 חתך צד של כותרת חַטְחוֹר מגַ'בֶּל אָבּוּ פֶדָה (Gebel Abu Feda)
מודלים ארכיטקטוניים לא היו זרים למצרים הקדמונים. כזה הוא מודל (כנראה מהשושלת ה-12) של חדרים ופרוזדורים תת-קרקעיים בפירמידה, שנמצא קבור במקדש העמק של פרעה אַמֶנֶמֽהֶט (Amenemhet) השלישי בדחשור. במודל העשוי מאבן גיר ערוכים החדרים בקבוצות ומוצגים בצורה בהירה אך סכמטית. החוקרים סבורים שהמודל שימש לבניית פירמידה שעדיין לא נחשפה. חלק מהאגיפטולוגים מקשרים את המודל עם הפירמידה של אמנמהט השלישי בחווארה, אף שהמודל אינו תואם בדיוק את מערך החדרים והפרוזדורים בפירמידה.
מודלים אדריכליים אחדים נמצאו גם מתקופת שושלת תלמי. מידותיהם נעות בין סנטימטרים אחדים למטר אחד בקירוב.
בעבודות הבנייה שלהם נעזרו המצרים במישורי חול משופעים, שאותם פירקו לאחר סיום העבודה. בבניית המקדש בקרנאק (ראו להלן) הוביל מישור חול משופע לקצה העליון של קיר המקדש. רמפות מסוג זה שימשו להובלת אבנים לקצה העליון של המבנה, ואפשרו את הגעת האומנים לחלקים העליונים של הקירות ושל העמודים לשם ביצוע עבודתם. כאשר הושלמה עבודת הבנייה, הוסרו המישורים המשופעים ונחשף הבניין.
מבני קבורה
האמונה בחיים שלאחר המוות הניעה את המצרים, איש-איש לפי יכולתו, לחפש דרך שבאמצעותה יישמר גופם לנצח. המאמץ הרב להבטיח את המשך החיים לאחר המוות החל בחניטת הגופה והסתיים בבניית הקבר. בתקופה שקדמה לתקופת השושלות היה הקבר בור פשוט ועמוק דיו להכיל את הגופה, שנשמרה בחול באופן טבעי הודות לאקלים היבש במצרים. באופן זה נוצרו החנוטים הראשונים. בתקופות קדומות נקברו כך גם המלך ובני משפחתו. בורות מסוג זה המשיכו לשמש את האנשים הפשוטים, שקברו את מתיהם תחת רצפת הבית במשך כל תקופת מצרים העתיקה.
לאחר איחודה של מצרים על-ידי המלך מני התפתחו בתי קברות נפרדים. קברים רבים נמצאו סמוך לקברים גדולים של מלכים ובני משפחותיהם. עם עלייתה של היררכיה פוליטית באלף השלישי לפנה"ס הופיעה דרך חדשה ומתוחכמת של קבורה. ההיררכיה הביאה להבחנה בין קבורת אנשים פשוטים ובין קבורת בני המעמד הגבוה. השליטים הראשונים והאצילים בני תקופתם נקברו בקברים המכונים "מַסטָבָּה" (mastaba). מאוחר יותר נקברו מלכים בפירמידות, ובתקופת הממלכה החדשה – בקברים חצובים בסלע.
ברגע שבו ניתן שם לפרעה החלה בניית קברו, והיא נמשכה עד יום מותו. כתוצאה מכך חלק מקברי המלכים הם גדולים מאוד ועשירים בתבליטים ובציורים, בעוד אחרים (כמו קבר תות אנח'אמון שמלך תקופה קצרה) קטנים. הציורים והתבליטים שנמצאו בקברים מהווים מקור מידע משמעותי ביותר על חיי היומיום במצרים העתיקה.
המַסטָבָּה
עם התפתחות האמונה בחיים שלאחר המוות נקברו הפרעונים עם החפצים שנועדו ללוותם בחיים אלה. כיוון ששוד קברים היה נפוץ, וכיוון שהתעורר צורך בקבורת חפצים רבים לצד המלך המת, התפתח בור הקבורה למבנה קבורה. מעל אתר הקבורה נבנה בלבני בוץ מבנה מלבני שחוזק על-ידי פינות מעץ. זהו מבנה קבר בצורת גבעה הידוע בשם "מַסטָבָּה".
"מסטבה" היא מילה ערבית מודרנית, שפירושה המילולי ספסל קטן (מבני המסטבה מכונים כך מאז 1882, כי דמו בצורתם לספסלים שניצבו בכפרים המצריים, כאשר נטבע מונח זה). לקברים אלה צורת מלבן, קירות חיצוניים חלקים למדי, המשופעים כלפי פנים באופן סימטרי, וגג שטוח. המצרים גילו שקברים אלה, הנבנים מלבני בוץ שיובש בשמש וקירותיהם משופעים כלפי פנים, אינם ממהרים לקרוס. כאשר בנו את מבני המסטבה באבן, עיצבו אותם באותה צורה, עם קירות משופעים כלפי פנים, אף שהדבר לא היה נחוץ עוד.
תמונה 4.3 מבני מסטבה
גם לאחר שהחלה הקבורה במבני מסטבה המשיכו לקבור את הגופה מתחת לפני הקרקע. בור צר בתוך המסטבה הוביל לחדר קטן חצוב בסלע, שבו נח המת בסרקופג או בארון עץ שהונח בתוך הסרקופג. לאחר שנאטם חדר הקבורה והבור מולא חצץ, שימשה המסטבה כמוקד מפגש לחברי המת ולקרוביו, שהביאו מנחות לקא שלו והשמיעו לחשים מאגיים.
מבני המסטבה נבנו בגדלים שונים, אך הגובה של רובם לא עלה על שלושה מטרים, והאורך היה בדרך כלל קטן מחמישה מטרים. מידות המסטבה הלכו וגדלו במשך השנים. ממדיו הממוצעים של מבנה המסטבה הגיעו בשיאו ל-40-50 מטר אורך, 20-27 מטר רוחב, ו-10-13 מטר גובה. ככל שמעמדו החברתי של המת היה גבוה יותר, נבנתה לו מסטבה גדולה יותר. פרעה שֶפְּסֶסְקַף (Shepseskaf)(שלט בין השנים 2498-2503 לפנה"ס), בנו ויורש שלטונו של המלך מֶנקַאוּרַע ((Menkaura, הקים לעצמו מסטבה ענקית בדרום סָקרָה, ששטח בסיסה 78 מ' x 104.6 מ' וגובהה 20.95 מטרים. מסטבה זו מכונה "מסטבה פָרָעוּן" (מילולית בערבית מצרית: הספסל של פרעה).
בדרך כלל על-פי התכנון היו אמורים ארבעת הקירות החיצוניים של המסטבה לפנות לארבע רוחות השמים, בעוד שני קירותיה הארוכים פונים לצפון ולדרום, אך לא תמיד היה הביצוע מדויק.
מבנה המסטבה היה מורכב משני חלקים: חלק תת-קרקעי, שבו מוקם הסרקופג; וקפלת מנחות, שניצבה מעל פני השטח ושימשה להקרבת קורבנות ולטקסים. בחלק התת-קרקעי, מלבד חדר הקבורה, היו חדרים לחפצים שהיו אמורים לשמש את המת בעולם הבא.
עם חלוף הזמן הפכו מבני המסטבה למפוארים ומרווחים יותר ויותר, כדי שיוכלו להכיל את כל חפצי המת. פורטרטים של עבדים צוירו על הקירות הפנימיים, כדי שישרתו את המת בעולם הבא. צורתם של מבני קבורה אלה נועדה לבלבל את שודדי הקברים. הכניסה אליהם עוצבה כך שתיראה כחלק מהקיר, והמעבר התת-קרקעי לחדר הקבורה כוסה בחצץ ובמחיצות אבן.
בתקופת השושלת השנייה חלו שינויים בעיצוב המסטבה. בקיר המזרחי שלה נבנו שתי גומחות. הדרומית שבהן עוטרה בפנל צר, ארוך ושקוע, שייצג דלת אמיתית, המכונה "דלת מדומה". דלת זו נועדה לאפשר לקא ולבא מעבר מחדר הקבורה לחדר המנחות.
בתקופת השושלת השלישית התפתחה הגומחה הדרומית שבקיר המזרחי למערכת חדרים בתוך מבנה-העל של המסטבה. מזמן השושלת הרביעית הצטמצמו החדרים התת-קרקעיים לחדר קבורה אחד, והמבנה שעל פני השטח נעשה מורכב יותר. על קירות החדרים שמעל פני האדמה צוירו סצינות, הכוללות פעילויות יומיומיות, כגון עבודות חקלאיות, אמנים ואומנים בעבודתם, ציד ודיג.
הדלת המדומה הייתה החלק החשוב ביותר במסטבה. היא נועדה גם לאפשר לנפש המת לצאת אל העולם שמחוץ לקבר. הגישה לקפלה שבה נמצאה הייתה מותרת לכוהן ולבני משפחת המת בלבד. בתחילה כאמור, מוקמה הדלת בקיר המזרחי (כך שהבאים לקבר פנו למערב, לארץ המתים), אך מאוחר יותר, בקיר המערבי. בדרך כלל צוירה על הדלת דמות המת ישובה לפני שולחן המנחות, מלווה בכתובות הכוללות פרטים עליו ועל חייו (תוארו, פרטי רכושו, עבדיו ופקידיו) ולחשים טקסיים שנקשרו לפולחן המת. כתובות אלה גולפו באבן או בעץ או פשוט נרשמו על הקיר.
לעתים ניצב לפני הדלת המדומה מזבח ששימש להקרבת קורבנות ולתפילה. לצד הקפלה עם הדלת המדומה היה סֶרדַאבּ (Serdab) – חדר קטן שבו ניצב פסל המת. קא המת, אנרגיית החיים שלו, נתפס כמחייה את פסל המת אשר הופך למשכנה של נשמת המת. כך הובטחה הישארות נפש המת כאשר גופת הנפטר נפגמה מסיבה כלשהי. ליתר ביטחון נחרט שמו של המת, שאותו ייצג הפסל, על בסיס הפסל מתוך חשש שייהרס. חריץ צר בקיר הסרדאב נועד לאפשר לבָּא (הנפש) גישה לעולם שמחוץ לקבר, ולאפשר לפסל, הנראה מביט דרך החריץ שבקיר, "להשתתף בטקסים".
הדלת המדומה הייתה נפוצה מאוד במבני המסטבה בתקופת הממלכה העתיקה ובתקופה המוקדמת של הממלכה התיכונה, אך מאוחר יותר הפך השימוש בה לנדיר.
למרות כל אמצעי הזהירות שננקטו בבניית מבני הקבר כדי למנוע מעשי שוד, נשדדו הקברים לעתים קרובות. הדמיון הרב בעיצוב מבני המסטבה הקל על השודדים.
עם סיומה של תקופת שלטון המלך דז'וסר, המלך הראשון בשושלת השלישית, החליפה אבן את לבני הבוץ בבניית המסטבה, ונוספו שתי דלתות מדומות לצד מזרח, שנועדו לשמש את הבָּא של המת.
מתקופת השושלת הרביעית נבנו מבני מסטבה של אנשי ממשל ושל בני משפחת המלוכה בקרבת הפירמידות כדי להבטיח להם חיי נצח. אתר הפירמידות בגיזה היה מלא קברים מסוג זה. כך היה גם באבּידוֹס, בסקרה, באבּוּסיר (Abusir) ובדחשוּר (Dahshur). בגיזה סודרו קברי המסטבה במערך סימטרי. בסקרה, באבוסיר ובדחשור, לעומת זאת, הם פוזרו ללא סדר. מיקום המסטבה וגודלה העידו על היררכיה חברתית ודתית, שנמשכה גם לאחר המוות.
בתקופת השושלת החמישית, אז נחלש כוח המלך ועלה כוחם של פקידי הממשל, עלה מספר קברי בני האצולה וגדלו ממדיהם. בני המעמד הגבוה זנחו את הנטייה לבנות קברים סמוך לקברי המלכים. מערכי קבריהם היו מורכבים יותר מבעבר והם הכילו יותר חדרים. ציורי קיר בקפלת המנחות ובחדרים אחרים בקבר תיארו את חיי היום יום של המת.
הפירמידות
הפירמידות הן התרומה הגדולה ביותר של המצרים הקדמונים לאדריכלות העולם. מקור המילה "פירמידה", על-פי השערת החוקרים, במילה המצרית "פֶּרֶמוּס" (peremus), שמשמעותה כנראה בניין בעל צד משופע. המצרים כינו את הפירמידות מֶר (mer, מילולית: מקום העלייה לשמים). הפירמידה אם כן נתפסה כאמצעי לעליית המלך לשמים. הגובה האנכי של הפירמידה (להבדיל מגובה הקיר שלה) נקרא בפי המצרים פּיט-אֶמ-אוּס (pit-em-us), ומכאן המילה פּירָמיס (pyramis). יש הסבורים שמקור המילה "פירמידה" במילה היוונית "פִּירָמיס" (ברבים פִּירָמידֶס, pyramides) – עוגה מקמח חיטה ומדבש אשר לה צורת פירמידה.
הפירמידה שאלה את צורתה מהפירמידיון (הפירמידה הקטנה) שבקצה האובליסק שהיה בעיר איונו או (Iunu, מילולית במצרית עתיקה: עיר העמוד) שכונתה בפי היוונים "הליופוליס" (מילולית ביוונית: עיר אל השמש הליוס) על-פי המיתולוגיה המצרית ביקרה רוח אל השמש במקדש השמש מעת לעת בדמות עוף החול בֶּנוּ (Bennu) ונחתה על אבן הבֶּן (Ben) בבית של בֶּנוּ.
הפירמידה מסמלת את הגבעה הבראשיתית, שבקעה מהמים הקדמוניים בזמן בריאת העולם, ועליה הופיע אל השמש רֶה לראשונה. הכוונה בבניית הפירמידה הייתה לקבור את המלך קרוב לאל רֶה. המצרים האמינו שנפש המלך ממשיכה לטפל בענייני הממלכה גם לאחר מותו, וכדי להבטיח שימשיכו לזכות בברכת האלים חנטו את גופתו ובנו פירמידה שתגן עליה. חדר הקבורה, שאליו הוביל מסדרון אחד לפחות, היה קטן מאוד יחסית למסה העצומה של אבני הפירמידה. מול חדר הקבורה היה חדר ששימש כנראה לאחסון ולטקסי תפילה. בחדר נחצבו גומחות, ומולן ניצבה דלת מדומה, שפנתה לצד המזרחי של הפירמידה, ונועדה לאפשר לבָּא (הנפש) של המלך המת לצאת אל העולם שמחוץ לקבר ולתקשר עם החיים.
לאורך ההיסטוריה של אדריכלות מצרים העתיקה נבנו פירמידות בממדים שונים, בצורות שונות, מחומרים שונים ולשימושים שונים. ביסודה הייתה הפירמידה סמל מלכותי. היא נבנתה לא כמבנה בודד, אלא כחלק ממערך מבנים מוקף חומה מסיבית, שנועד להנציח את חיי המלך.
מערך אופייני של פירמידה כלל: פירמידה למלך, פירמידות קטנות יותר שנבנו עבור המלכוֹת (אלה מוקמו לעתים במקום אחר מסיבות טופוגרפיות), מקדש עִלי (המכונה גם מקדש פולחן המלך המת) וקפלות ומקדש תחתי (המכונה גם מקדש העמק בשל מיקומו בעמק, סמוך לנילוס).
במקדש פולחן המלך המת נערך הפולחן שנועד להפוך את המלך בן-התמותה לבן-אלמוות, כלומר לאל. הוצבו בו פסלי הקא של המלך למקרה שהמומייה שלו תינזק. שביל מוגבה שהיה למעשה מסדרון ארוך ומקורה, קישר בין המקדש העלי שבמתחם הפירמידה המוקף חומה ובין מקדש העמק. השביל המוגבה היה מסוגר כדי לשמר אחדות רוחנית ופולחנית וכדי להבטיח שרוע לא יחדור למקום הקדוש ביותר. במקדש העמק בוצעו כנראה החניטה, הטיהור וטקס "פתיחת הפה" – טקס סמלי שבו פתחו הכוהנים את פי המומיה, כדי לאפשר למת לאכול, לנשום, לראות, לשמוע, ולהנות ממנחות בעולם הבא. לעתים נבנתה לצד הפירמידה הגדולה פירמידה קטנה, שנועדה כנראה לקא של המלך.
במקרים רבים היווה מתחם הפירמידה חלק מאתר קברים גדול או מ"עיר מתים" – נקרופוליס ((necropolis. כיום אפשר עדיין לראות את הריסותיהן של פירמידות גדולות רבות לאורך הגדה המערבית של נהר הנילוס.
ייתכן שהיו גם פירמידות שנבנו כדי לציין נוכחות מלכותית ברחבי מצרים, ולא כדי לשמש כמבני קבורה. פירמידות מסוג זה שימשו כנראה כמרכזים של כבוד והוקרה למלך המת. כאלה הן שבע פירמידות-מדרגות קטנות המפוזרות לאורך הנילוס, בין אַתֽרִיבִּיס (Athribis) שבאזור הדלתא ובין אֶלֶפַנְטִין שבגבולה הדרומי של מצרים. שש מהן נבנו כנראה על-ידי המלך הוּני (Huni) מהשושלת השלישית. הפירמידות זהות בגודלן. הן בעלות בסיס ריבועי (עם צלע בסיס באורך 18 מטרים). פיזורן ליד מבנים אדמיניסטרטיביים מעיד אולי שהייתה להן משמעות פונקציונלית במשך תקופת שלטון המלך. ייתכן שהיו מוקדים של אדמיניסטרציה ושל פולחן המלוכה. יש הרואים בהן סמל לעוצמת המלך. ייעודן של פירמידות אלה, שלא נמצאה בתוכן כל עדות להיותן מבני קבורה, הוא עדיין בגדר השערה.
בניית הפירמידות הייתה נפוצה מתקופת השושלת הרביעית ועד תקופת השושלת השישית. במשך אלף השנים לאחר מכן נמשכה בניית הפירמידות, אך הן היו קטנות יותר. עשרות מהן נחשפו בחפירות ארכאולוגיות, ושרידיהן של רבות אחרות קבורים עדיין כנראה תחת חולות המדבר. אדריכלות הפירמידות הגיעה לשיאה בתקופת השושלת הרביעית. בתקופת השושלת החמישית קטנו ממדי הפירמידות, כנראה כתוצאה מהחלשות מעמד המלך ובשל המצב הכלכלי שלא אִפשר מפעלי בנייה כבירים (כדוגמת הפירמידות בגיזה בתקופת השושלת הרביעית).
בפירמידה של פרעה אונס ((Unas, האחרון בשושלת החמישית, החלה מסורת של חיבור השפה עם האדריכלות. על קירות חדרי הקבורה של הפירמידה הופיעו טקסטים המכונים "הטקסטים של הפירמידות" – אוסף של כ-800 לחשים מאגיים החקוקים באבן בטורים אנכיים של הירוגליפים על קירות חדרי מבואה של פירמידות ולעתים על הקברים שבתוכן. לחשים מאגיים אלה היו אמורים להפיח חיים בעולמו של המלך המת, להדריך אותו ולהגן עליו במסעו לעבר העולם הבא. כמו כן נועדו להבטיח למלך חיי שפע בעולם הבא. מאוחר יותר היו הטקסטים של הפירמידות לטקסטים של ספר המתים שנכתב על קברים, על סרקופגים ועל פפירוסים.
היו מלכים שבנו לעצמם יותר מפירמידה אחת. כאלה היו סנפרו ((Sneferu, מייסד השושלת הרביעית שבו אדון בהמשך, ואָמֶנֶמְהֶט (Amenemhet, מילולית במצרית עתיקה: אָמוֹן הוא בראש) השלישי (שלט בין השנים 1786-1831 לפנה"ס), אחרון בוני הפירמידות הגדולות, שבנה שתי פירמידות: אחת בדחשור והשנייה בחַאווארָה (Hawara) (1817 לפנה"ס בקירוב) בכניסה לפַאיוּם. הפירמידה של אמנמהט בדחשור נבנתה על קרקע קשה ולא על יסודות, במקום נמוך שבו מי מעיינות תת-קרקעיים גרמו נזק למבנה. זמן קצר אחרי שהושלמה בנייתה הופיעו סדקים במסדרונות הפירמידה ובחדריה. חדר הקבורה שלה מעולם לא שימש לקבורה, אף שנמצא בה סרקופג של המלך מאבן חלמיש. מבנה קבר זה היה כנראה סֶנוֹטַף (cenotaph; מילולית ביוונית: קבר ריק), קבר סמלי מדומה שמעולם לא התכוונו לקבור בו את גופת המלך. הסנוטף שימש כקבר לכל דבר וכאתר נוסף לפולחן המלך המת. חדר הקבורה של המלך בפירמידה זו, כמו בפירמידה שבנה במקומה, הוא מונוליתי (בנוי מגוש אבן גדול אחד), ובו גומחות לסרקופגים ולכדים הקַאנוֹפִּיים (כדים שבהם הושמו איבריו הפנימיים של המת לפני חניטתו).
הפירמידות בתקופת הממלכה העתיקה
רוב הפירמידות שנבנו בתקופת הממלכה העתיקה ניצבות ממערב לנילוס של שטח המשתרע לאורך כ-40 קילומטרים, וכולל את אזורי ממפיס, גיזה, אבוסיר, סקרה, מיידום, אבו רואש וזאוייט אל אריין (Zawyet el Aryen). בניית הפירמידות הגיעה לשיא הישגיה בתקופת השושלת הרביעית, אז נבנו הפירמידות הגדולות בגיזה. מזמן בניית מבני המסטבה ועד בניית הפירמידות בגיזה נעשו נסיונות לבניית פירמידה הנדסית אמיתית.
פירמידת המדרגות בסקרה
במאה ה-27 לפנה"ס נבנתה באתר הקברים בסקרה, על הגדה המערבית של הנילוס, פירמידת מדרגות, ששימשה לקבורת פרעה דז'וסר, הראשון בשושלת השלישית. מלך זה היה שליט רב-עוצמה, שהקים ממשל ריכוזי בממפיס, איחד את מצרים והצליח כנראה להרחיב את שלטונו דרומה עד אסואן. את השגשוג בתקופת שלטונו מייחסים לשקט ששרר בזמנו.
מערך המבנים של פירמידת המדרגות הוא אחד ממערכי המבנים המונומנטליים הראשונים שנבנו באבן. הייתה זו דרכו של המלך להפגין את עוצמתו. האדריכל אימחוֹטפּ (Imhotep; מילולית במצרית עתיקה: זה אשר בא בשלום) לא תכנן את הפירמידה מלכתחילה כפירמידת מדרגות. מבנה קבורה זה נבנה בשלבים אחדים עד שקיבל את צורתו הסופית, שהייתה לראשונה מסוגה. עד שנבנתה פירמידת המדרגות ייצגו קברי המסטבה את הצורה האדריכלית העיקרית של מבני קבורה.
לפרעה דז'וסר, שרצה לשלב את קברו עם מבנה גדול, נבנתה בשלב ראשון מסטבה מוקפת חומה. כיוון שהחומה הסתירה את המסטבה, נבנו על המסטבה המקורית מבני מסטבה שווים בגובהם, אך הולכים וקטנים בשטחם. הפתרון לא היה מיידי. הקבר נבנה בשישה שלבים, ובכל אחד מהם צופו אבני המחצב באבן גיר מעודנת, אשר הגיעה מטוּרה, לפני שהוחלט על המשך הבנייה. היה צורך לחצוב למעלה ממיליון טון סלעים ולהעבירם לאתר הפירמידה. בשלב הראשון נבנה חדר קבורה תת-קרקעי, יוצא דופן בהיותו ריבועי ( 63 מ'x 63 מ'). בשלב מאוחר יותר הורחבה הפירמידה, ובסופו של דבר התקבלה צורת פירמידה בעלת בסיס מלבני ( 107מ' x 123.5 מ') עם שש מדרגות ענקיות בגובה כולל של 63.7 מטר מעל פני הקרקע, כך שהיה אפשר להבחין בה היטב גם מעבר לחומה.
גושי האבן ששימשו לבניית הפירמידה הם קטנים מאוד. רוב ציפוי הפירמידה, שהיה עשוי אבן גיר לבנה, הוסר מאוחר יותר. במקומות מסוימים נעלם גם חלק מלב המבנה. אבני ציפוי אחדות, ששרדו בצִדה הצפוני של הפירמידה, מעידות שאבני הציפוי הוצבו בשיפוע כדי לשאת את עומס השכבות שמעליהן.
כמו בפירמידות שנבנו בעקבותיה, גם לפירמידת המדרגות חדרים ופרוזדורים במפלסים שונים, וכן חדר קבורה של המלך. החדר המלכותי, אשר בור אנכי מוביל אליו, נמצא 28 מטר מתחת לפני הקרקע. היה אפשר להגיע אליו דרך פרוזדור משופע, שהכניסה אליו נחצבה בצדה הצפוני של הפירמידה בגובה המדרגה הראשונה. חדר הקבורה עצמו צופה בלוחות גרניט שנחצבו באסואן, למעלה מ-950 קילומטרים מדרום למיקום הפירמידה. פסל המלך דז'וסר, שנחשף בחדר הקבורה, נמצא היום במוזיאון קהיר. אל חדר הקבורה אפשר היה להיכנס דרך פתח בתקרתו שנחסמה בלוח גרניט בגודל 1 מ' x 2 מ'. לא נמצאה גופה וגם לא ארון קבורה בחדר הקבורה. החוקרים מניחים שהקבר נשדד כבר בזמנים קדומים.
מתחם פירמידת דז'וסר היה מלבני, על ציר צפון-דרום. הוא הוקף חומה מסיבית באורך 1,645 מטרים ובגובה 10.5 מטרים. מבנים מדומים במתחם נועדו לשרת את המלך המת בעולם הבא. 13 דלתות מדומות ודלת אחת אמיתית, שנפתחה אל מערך המבנים, נקבעו בחומה. עם הבניינים במתחם נמנים: חצרות פתוחות, קפלות אחדות, מחסנים ומקדש פולחן המלך המת. הקפלות במתחם הפירמידה היו מבנים נפרדים, לעומת קפלות בפירמידות מאוחרות יותר שהיוו חלק ממבנה אחד מסיבי.
לצד הפינה הצפון-מזרחית של פירמידת המדרגות, נמצאת חצר הסרדאב – מבנה קטן שבו פסל אבן גיר בדמות פרעה דז'וסר (הנמצא היום במוזיאון קהיר) הביט למזרח דרך שני חורי הצצה. כך יכול היה המלך המת להביט בזריחת השמש. הסרדאב אפשר לקא של המלך לצאת מחדרו, ושימש להעברת מנחות למלך.
בדרום-מזרח מתחם הפירמידה נמצאה חצר פסטיבל היובל - הֶבּ-סֶד (Heb-Sed) - פסטיבל שנהגו מלכי מצרים לחגוג במלאת שלושים שנים לשלטונם, ומדי שלוש שנים לאחר מכן. בפסטיבל ניתן תוקף מחודש לשלטון המלך, כמלך מצרים העליונה ומצרים התחתונה. במהלך הטקס, היה המלך נושא את הסמלים המסורתיים ונדרש לרוץ ארבע פעמים סביב הזירה כדי להוכיח את יכולתו לשלוט. כך חודשו כוחותיו המגיים והפיזיים.
מצפון לחצר הב-סד, במרכז החלק המזרחי של מתחם הפירמידה נמצאו שני מקדשים נפרדים המכונים היום "בית הדרום" ו"בית הצפון" – שלכל אחד מהם גג מקומר וחצר פתוחה מוקפת חומה. מקור הכינויים שניתנו להם הוא במיקומם ובכותרות העמודים שעיטרו את חצרותיהם הפתוחות. ליד הפינה המזרחית בכל אחד ממבנים אלה חלק מקיר החומה המקיפה את החצר הפתוחה נסוג ומעוטר בשלושה פילאסטרים (חצאי עמודים הבולטים מעט מהקיר שאליו הם צמודים). בבית הצפון עוטרו חצאי העמודים בכותרות פפירוס המסמלות את מצרים התחתונה, ובבית הדרום עוטרו הפילאסטרים בכותרות לוטוס המסמלות את מצרים העליונה.
בית הדרום עוצב כמקדש של האלה נחבט (Nekhbet), בעלת ראש הנשר בהִייֶרָאקוֹפוֹלִיס Hierakonpolis)), מהתקופה שקדמה לשושלות, ובכך מייצג מקדש ממצרים העליונה. בית הצפון עוצב בדומה למקדש אלת הנחש אוטו ((Uto שבמצרים העליונה. נראה שפרעה דז'וסר התכוון לבטא כך את איחודה של מצרים.
לאחרונה גילו החוקרים שבית הדרום ובית הצפון, לצד מבנים אחרים במתחם פירמידת המדרגות, נקברו בחלקם באדמה, מיד לאחר שהושלמה בנייתם. יתכן שהכוונה הייתה להעביר כך את הבניינים לעולם המתים שבו ישכון המלך לאחר מותו.
העמודים המעטרים את בית הדרום ואת בית הצפון היוו חידוש אדריכלי. אלה הם עמודים הצמודים לקיר, שהשימוש בהם נעשה פופולרי מאז תקופת השושלת החמישית. גם עיצוב החריצים בחלק מהעמודים, מהווה חידוש ותקדים לעיצוב עמודים בתקופות מאוחרות יותר.
בדרום מתחם הפירמידה נמצא קבר המכונה היום "הקבר הדרומי" אשר יעודו אינו ידוע.
פירמידת המדרגות של דז'וסר היא הפירמידה הראשונה שנבנתה באבן. עד לאחרונה נחשבה פירמידה זו כמונומנט האדריכלי הגדול הראשון שנבנה באבן. בשנות התשעים של המאה העשרים, נמצאה בסקרה מדרום-מערב לפירמידת המדרגות, חומת אבן המכונה היום "ג'יסר אל מודיר" ((Gisr el-Mudir שבנייתה קדמה לבניית פירמידת המדרגות בסקארה. חומה זו המורכבת למעשה משתי חומות שהרווח ביניהן (כ-15 מטרים) מולא חצץ וחול. היא הקיפה שטח 650 מ' 350 x מ' בקירוב, והיתה גדולה כמעט פי שניים מהחומה שהקיפה את פירמידת המדרגות של פרעה דז'וסר. מייחסים אותה לתקופת שלטונו של חַסֶחֶמֽוִוי (Khasekhemwy), המלך האחרון בשושלת השניה. סביר להניח שהיא שימשה כמקור השראה לפרעה דז'וסר בבנותו את החומה שהקיפה את מערך פירמידת המדרגות שבנה.
התקדים הקרוב ביותר לפירמידת המדרגות בסקרה הוא מבנה המסטבה 3038 ששימש כמבנה הקבורה של נֶבִּיטֽקָה (Nebitka), כנראה ראש ממשלתו של המלך אַנֶדֽגִ'יבּ (Anedjib)( מהשושלת הראשונה). מסטבה זו נבנתה מלבני בוץ וכללה שמונה מדרגות נמוכות.
חשיבות פירמידת המדרגות לתולדות האדריכלות היא בהיותה הפירמידה הראשונה - סוג חדש זה של מבנה שהרשים מאוד את המצרים, והיה לסמל שלטון המלך בעולם הזה ולחיי הנצח שלו בעולם הבא. זו הדוגמא הראשונה לתפיסת קבר כמקום של עלייה לשמים המיוצגת בסימליות גיאומטרית. ממדיה העצומים של פירמידה זו לעומת מבני הקבורה שקדמו לה מתקשרים לעובדה, שהמלך דז'וסר היה הראשון שנחשב למלך-אל. מדרגות הפירמידה נועדו לשמש את הקא שלו כגרם מדרגות, שבעלותו עליו יגיע לכוכבים בשמים.
תמונה 4.4 פירמידת המדרגות של פרעה דז'וֹסֶר בסקרה
תמונה 4.5 מערך פירמידת המדרגות של פרעה דז'וֹסֶר בסקרה-תוכנית קרקע
אימחוֹטפּ, האדריכל שתכנן את פירמידת המדרגות, הוא האדריכל הראשון בהיסטוריה ששמו ידוע לנו. כמו כן נחשב לרופא הראשון, היה הכוהן הגדול בהליופוליס, שר ראשי למלך, פַּסל ואסטרולוג. תוכניות ההשקיה שלו ותוכניותיו לשימור מזון שמו קץ לשבע שנות רעב במצרים. מאה שנים לאחר מותו ראו בו חצי אל שנולד לאל פתאח, האל הפטרון של האדריכלים. אימחוטפ, שזכה לכבוד ולפרסום כרופא יותר מאשר כאדריכל, היה למצרים מה שהיה אַסְקְלֶפּיוּס (Aesclepius), אל הרפואה ופטרון הרופאים, ליוונים. הוא חי שנים רבות ומת כנראה בתקופת שלטון המלך הוּני, האחרון בשושלת השלישית.
אימחוטפ היה אחראי כנראה גם לבניית פירמידת המדרגות הלא גמורה של פרעה סֶחֶמֽחֶט Sekhemhet)) (מהשושלת השלישית; ששלט אחרי פרעה דז'וסר) בסקרה. על כך מעידה כתובת בצדה הצפוני של החומה המקיפה את הפירמידה.
פירמידת מדרגות נוספת שאף היא לא הושלמה, המכונה "פירמידת השכבות", נבנתה ממערב לכפר זוויאת אל אריאן Zawiyet el Arian)) (שבעה ק"מ מצפון לסקרה) על-ידי פרעה חַבָּה (Khaba) שירש את השלטון מסחמחט בשושלת השלישית.
הפירמידות של סְנֶפרוּ
למלך סְנֶפרוּ (Snefru) (שלט בין השנים 2613-2589 לפנה"ס), מייסד השושלת הרביעית, מייחסים בניית שלוש פירמידות לעצמו, אחת במֵיידוּם (Meidum) ושתיים בדָחשוּר. יש הסבורים שבנה גם את הפירמידה בסֵיילָה (Seila), שהתגלתה בחפירות בשנות השמונים של המאה העשרים. השגשוג במצרים בתקופת השושלת הרביעית (2494-2613 לפנה"ס) אִפשר בניית פירמידות אלה.
הפירמידה במיידום
פרעה סנפרו בנה במיידום, כ-48 ק"מ מממפיס, מבנה קבורה בצורת פירמידה מושלמת (אורך כל אחת מצלעותיה כמאה מטרים, וגובהה במקור: כ-60 מטרים). יש הסבורים שהמשיך את עבודת הבנייה שהתחיל בה קודמו, המלך הוּני, (Huni) אבי-אשתו, שהיה השליט האחרון בשושלת השלישית.
שלא כפירמידת המדרגות בסקרה, תוכננה הפירמידה במיידום מלכתחילה כפירמידת מדרגות. לפירמידה, שנבנתה באבן גיר, היו שבע מדרגות, שהורחבו מאוחר יותר לשמונה מדרגות. בתקופת שלטונו של המלך סנפרו מולא החלל שבין המדרגות באבן שצופתה באבן גיר עדינה, כדי ליצור צורת פירמידה הנדסית אמיתית. שיפוע הפירמידה הוא 75 מעלות. לא ברור כמה זמן נראתה הפירמידה כפירמידה אמיתית עד שקרסו חלקים ממנה. יתכן שהאדריכלים היו ערים לאיכות הירודה של מבנה הפירמידה. היום אפשר להבחין בשלוש מדרגות בלבד בפירמידת מיידום. יש הסבורים שחלקים מהפירמידה קרסו לפני שהסתיימה בנייתה, אולי עקב רעידת אדמה. ייתכן גם שנעשה בחלקים ממנה שימוש חוזר לבנייה. היום היא נראית כמגדל קטום יותר מאשר כפירמידה.
תמונה 4.6 הפירמידה במיידום
תמונה 4.7 הפירמידה במיידום – חתך צד
לפירמידה כניסה צפונית בגובה 18.5 מטר מעל פני הקרקע, שהובילה דרך פרוזדור (באורך 57 מטר ובשיפוע של 28 מעלות) שהמשכו אופקי, לחדר קבורה תת-קרקעי שלא נמצאו בו עקבות לסרקופג של מלך או לשרידי גופתו. ייתכן שהוא מעולם לא נקבר במקום.
לחדר הקבורה תקרת קורבל (הבנויה מסדרת שורות אבנים אופקיות, שכל אחת מהן בולטת מעל קודמתה) מאבן גיר. זו הפירמידה הראשונה שהשתמשו לבנייתה בשיטת קורבל, כדי להקטין את לחץ האבנים על הפתח שבתוך הפירמידה.
בשנת 1998 התגלה בפירמידה פרוזדור קטן על ציר צפון-דרום, בדיוק מעל המסדרון הנזכר למעלה. אורכו 2.80 מטרים, רוחבו בבסיסו 0.75 מטר וגובהו 1.44 מטר. רצפתו ממוקמת 3.40 מטרים מעל תקרת המסדרון אשר תחתיו. מסדרון קטן זה בנוי משלוש שכבות אבנים שיוצרות קמרון קורבל. בהמשך המסדרון גילו הארכאולוגים שני חדרים הממוקמים מעל גומחות במסדרון המוביל לחדר הקבורה. לדעתם, המסדרון הקטן והחדרים שגילו נועדו להקל את עומס המשקל שמעל המסדרון שמתחתיהם.
תקדים נוסף בפירמידה זו, מלבד השימוש בקמרון קורבל, הוא השימוש בגושי אבן גדולים (במשקל ממוצע של טון וחצי), המעיד על התקדמות בטכניקת חציבת האבן.
אלמנט חסר תקדים נוסף הוא הפירמידה הנלווית לפירמידת מיידום, ששרידיה נמצאו מדרומה. אף שפירמידות מסוג זה הפכו לדבר מקובל במערכי הפירמידות, מטרתן עדיין לוטה בערפל.
לפירמידת מיידום מקדש עמק שבו מופיעים כבר המאפיינים של מקדשי עמק מאוחרים יותר מהשושלת הרביעית. הוא מלבני בצורתו וחיצוניותו נטולת קישוטים.
במעבר מפירמידת המדרגות של פרעה דז'וסר לפירמידה במיידום חל שינוי שינוי באוריינטציה של מערך המבנים. בעוד שמתחם פירמידת המדרגות היה ערוך על ציר צפון-דרום, מתחם הפירמידה במיידום נבנה על ציר מזרח-מערב. על ציר זה היו ערוכים ממזרח למערב: מקדש העמק, שביל מוגבה עולה (לכיוון הפירמידה), והפירמידה, שאליה צמוד מקדש פולחן המלך המת. מתחם הפירמידה הוקף בחומות גבוהות מאבן גיר.
פירמידת מיידום אשר ננטשה לפני שהושלמה בנייתה, מייצגת את המעבר מפירמידת מדרגות לפירמידה הנדסית אמיתית.
הפירמידה הנטויה בדחשור
ליד דחשור, בלב המדבר, קילומטרים אחדים מדרום לסקרה, הוקם קבר נוסף לסנפרו. זוהי פירמידה הנדסית "אמיתית" – הראשונה על אדמת מצרים שבנייתה הושלמה. בפירמידה זו המכונה "הפירמידה הנטויה", השיפוע אינו אחיד ומורכב למעשה משני שיפועים שהתחתון שבהם חד מהעליון. שמו של האדריכל, אשר ראוי היה שייזכר, אינו ידוע.
תמונה 4.8 הפירמידה הנטויה של סנפרו בדחשור
שלוש פעמים שונתה תוכנית הפירמידה. במקור הייתה הכוונה לבנותה בזווית של °60 בקירוב. המבנה החל לקרוס, והזווית שונתה בשלב מסויםל-´27°54. בעקבות שינוי זה נדרשה הגדלת אורך צלע הבסיס הריבועי של הפירמידה ל-183.5 מטר. כאשר הגיע גובה הפירמידה (שגובהה הכולל 104.71 מטר) ל-45 מטרים בקירוב, הוקטן המשך השיפוע ל-´22°43, כנראה כדי לחזק את יציבות המבנה. מהנקודה שבה מתחיל שיפוע זה סדוקים חלק מהמעברים בתוך הפירמידה בשל העומס שבו הם תומכים. הקטנת השיפוע נועדה להקטין את המשקל שהם נושאים. כיום יש חוקרים החושבים שהבונים הקטינו את זווית שיפוע הפירמידה כיוון שיסודותיה לא היו יציבים. אחרים מייחסים את אי-יציבותה לפני השטח הבלתי יציבים של המדבר.
בעת הנחת הקונסטרוקציה של הפירמידה סידרו הבונים אבנים בשורות אופקיות, ולא אבנים הנוטות בשיפוע פנימה, כי הבינו שבנייה בשיפוע מגבירה את הלחצים בתוך המבנה. הרווחים בין שורות האבנים מולאו כדי לשוות למבנה מראה הקרוב לצורת פירמידה "אמיתית", ונעשה שימוש במלט ובחומר (clay) כדי לחבר בין האבנים שלא הונחו כראוי. האבנים בלב הפירמידה, כמו גם אבני הציפוי שלה, היו גדולות מאלה שבהן נבנו הפירמידות בתקופת השושלת השלישית.
בפירמידה הנטויה יש שתי כניסות לשני חדרי קבורה שונים – תופעה חסרת תקדים. הכניסה הצפונית מובילה לפרוזדור יורד המוביל לחדר תת-קרקעי עם קמרון קורבל מלוחות גדולים של אבן גיר. גרם מדרגות תלול מוביל לחדר קבורה המקורה אף הוא בקמרון קורבל. מכאן, מעבר קצר מוביל לפיר אנכי שהיום הרוס בחלקו. פיר זה נמצא בדיוק על הציר האנכי של הפירמידה.
הכניסה המערבית גבוהה מהצפונית. כמו הכניסה הצפונית, היא מובילה לפרוזדור יורד, אך כאן אנו מוצאים שני מחסומים מסורגים ומשוכללים. הפרוזדור מסתיים בחדר קבורה הגבוה מהחדר שאליו מובילה הכניסה הצפונית. בחדר זה, המקורה בקמרון קורבל מלוחות אבן גיר גסים, נמצאו שרידי קורות ארזים שנועדו כנראה ליצור גימור לקמרון הקורבל.
שני חדרי הקבורה מחוברים ביניהם על-ידי מעבר צר שנחצב באופן גס אל לב הפירמידה ונבנה כנראה לאחר שהושלמה בניית שני החדרים.
מערך הפירמידה הנטויה דומה במרכיביו למערכי פירמידות שקדמו לו: שביל מוגבה מקשר בין הפירמידה ובין מקדש העמק. קירות השביל המוגבה בנויים מאבן גיר. במקדש העמק חצר פנימית ושש גומחות שבהן כנראה נצבו פסלי פרעה סנפרו. יש עדויות לכך שהיה שביל מוגבה נוסף שהוביל ממקדש זה אל הנילוס.
בצדה הדרומי של הפירמידה על ציר צפון-דרום של הפירמידה הנטויה נבנתה פירמידת פולחן. גובהה המקורי היה 26 מטר, אך גובהה הנוכחי 20 מטר בלבד. כניסה בצדה הצפוני מובילה לפרוזדור אשר תחילה יורד, ובהמשכו עולה עד חדר קטן המקורה בקמרון קורבל. חוקרים רבים רואים בפרוזדור זה מודל לגלריה הגדולה בפירמידה הגדולה של פרעה חופו בגיזה.
ממזרח לפירמידה הייתה קפלת מנחות קטנה עם מזבח מאבן בהט ושני לוחות מונוליתיים גבוהים אשר משני עבריהם הופיעו שם המלך ותאריו.
הפירמידה האדומה בדחשור
הפירמידה האמיתית הראשונה ששרדה – כלומר, הפירמידה ההנדסית הראשונה – היא הפירמידה האדומה בדחשור, השוכנת ארבעה ק"מ מצפון לפירמידה הנטויה. פירמידה זו נבנתה בסביבות שנת השלושים למלכותו של סנפרו, לאחר שסיים לבנות את הפירמידה הנטויה בדחשור, והושלמה זמן קצר לאחר מותו. מקור שם הפירמידה בתהליך חמצון אבן הגיר מטורה שציפה אותה, ושינה את צבעה לאדמדם.
בבניית הפירמידה האדומה למדו אדריכלי המלך משגיאותיהם: הם הציבו את יסודות הפירמידה על בסיס אבן גיר לבנה; הם למדו שיש להניח את האבנים בשורות אופקיות, ולא בשיפוע; ובנוסף הקטינו את זווית השיפוע של הפירמידה כדי להגביר את יציבותה.
פירמידה זו, שהיא הרביעית בגובהה שנבנתה אי-פעם (אחרי שלוש הפירמידות הגדולות בגיזה), התנשאה במקור לגובה 104 מטרים. בסיסה ריבועי - 220 מ' x220 מ', וזווית השיפוע שלה - ´22°43, זהה לזווית השיפוע בחלקה העליון של הפירמידה הנטויה שבנה סנפרו בדחשור. הפירמידה בנויה על ציר מזרח-מערב, בעקבות מסלול השמש בשמים.
החוקרים סבורים שבפירמידה זו נקבר סנפרו, אף שגופתו לא נמצאה מעולם. את בניית מקדש פולחן המלך המת הצמודה לפירמידה, סיים כנראה בנו, חנוּם חוּפוּ Knum Khufu)) המוכר יותר בשם חוּפוּ. הכניסה לפירמידה בצדה הצפוני, 28 מטר מעל פני הקרקע, מובילה דרך פרוזדור באורך 62.6 מטר אל לב הפירמידה, שבו שלושה חדרים עם קמרונות בגובה שבין 12 ל-16 מטר. הימצאות הכניסה לצדה הצפוני של פירמידה זו ושל פירמידות מאוחרות יותר, נקשרת כנראה לתפיסה הדתית שעל-פיה המלך המת התמזג עם כוכב הצפון שלעולם אינו נגוז מתחת לאופק ולכן "חי" לנצח.
תמונה 4.9 הפירמידה האדומה בדחשור
הפירמידות בגיזה
כמאה שנה לאחר בניית פירמידת המדרגות בסקארה נבנו הפירמידות הגדולות בגיזה. בתקופת השושלת הרביעית נחשבו הפרעונים לאלים, וכוח שלטונם הבלתי מוגבל אפשר להם הקמת פירמידות ענקיות, שלבנייתן נדרשו ארגון, סדר, כמויות עצומות של אבן, כוח עבודה בלתי מוגבל ואחדות דעים של העם המצרי לגבי חשיבות המשימה. הידע הרב שהיה למצרים בתחומי האסטרונומיה, המתמטיקה והגאומטריה, אפשר אף הוא את בניית הפירמידות.
הפירמידות הגדולות בגיזה, שנחשבות לאחד משבעת פלאי עולם, נבנו במישור מדברי על הגדה המערבית של הנילוס, קרוב לעיר קהיר המודרניתו-17 ק"מ מדרום לסקרה. הן ערוכות על ציר צפון-דרום. בצפון ניצבת פירמידת חוּפוּ, במרכז – פירמידת חַפרַע (Khafre), ובדרום – פירמידת מֶנקָאוּרע (Menkaure). קירותיהן החיצוניים של הפירמידות היו חלקים וצופו גרניט (יש הטוענים שצופו אבן גיר מעודנת וזהב), ששיוותה להן מראה זוהר.
קירות הפירמידות פונים לארבעת רוחות השמים. זאת, כי המצרים קישרו את ארבע נקודות המצפן עם השמיים, עם מסלול השמש ועם הקונסטלציות. בכך התבטא הצורך להגשים את הנצחיות – את מושג הזמן הנצחי המחזורי נֶהֶה המתבטא ב"תנועת" גרמי השמים ומאפשר את קיומו הנצחי של דגֵ'ט, הזמן הנצחי הקבוע.
לבניית הפירמידות בגיזה נעשה שימוש באבנים מקומיות גדולות ממישור גיזה. הפירמידות צופו באבן גיר שהובאה מטורה. לבניית חלק מחדרי הפירמידות השתמשו באבן גרניט מאזור אסואן. כמעט כל האבן המעודנת ששימשה לציפוי הפירמידות הוסרה מהן על-ידי השליטים המוסלמים, ששלטו במצרים בימי הביניים, כדי לבנות גשרים ובתים בקהיר. כמו כן, גושי אבן רבים שהוסרו מהפירמידות של חופו ושל חפרע שימשו בבניית הפירמידה של אמנהמהט (Amenemhet) הראשון (שלט בין השנים 1985 -1956 לפנה"ס) בלישטLisht) , לט טוווי [Lt-towy] במצרית עתיקה).
הפירמידות בגיזה שימשו כמודל לפירמידות שנבנו אחריהן. הן מציגות התקדמות עצומה מכל ההיבטים הטכניים. האבנים הקטנות יחסית, שהשתמשו בהן לבניית הפירמידות הקודמות, הוחלפו באבנים ענקיות שחוברו זו לזו בצורה מושלמת. גושי האבן הענקיים הובלו בסירות דרך הנילוס והועברו לאזור הבנייה, כ-30 מטר מעל מפלס הנהר. עד היום אין איש יודע בוודאות כיצד הובאו האבנים הענקיות האלה לאתר הבנייה וכיצד נבנו הפירמידות. הסברה הרווחת היא שסביב הפירמידה נבנו רמפות היקפיות, אשר צמחו עם התקדמות הבנייה והוסרו עם השלמתה.
אתר הפירמידות נבנה כמערך, שבו פירמידות קטנות ממוקמות לצד הגדולות. פירמידות אלה מכונות "פירמידות המלָכוֹת", אך אין כל עדות שהמלָכוֹת אכן קבורות בהן.
הישגי המצרים בתחומי המתמטיקה וההנדסה שבאו לידי ביטוי בבניית הפירמידות בגיזה, נמשכו אמנם גם בתקופות הבאות, אך כוחם הפוליטי של הפרעונים נחלש, ולא הייתה להם האפשרות לבנות מבנים מרשימים כאלה. כאשר דעכה הממלכה העתיקה, קטנו מידותיהן של הפירמידות.
תמונה 4.10 תוכנית הקרקע של מתחם הפירמידות בגיזה
הפירמידה של פרעה חוּפוּ
פרעה חֽנום חוּפוּ (מילולית: האל חנום מגן עלינו; המכונה בדרך כלל חוּפוּ (Khufu), או כפי שכונה על-ידי היוונים חאופס [Cheops]) (שלט בין השנים 2566-2589 לפנה"ס), בנו של סנפרו, העביר את המגורים המלכותיים לקצה הצפוני של ממפיס, לגיזה, שם בנה את קברו – הפירמידה הגדולה שהייתה למרכז של אתר קבורה גדול עם פירמידות נלוות ומבני מסטבה של בני המעמד הגבוה. האדריכל שבנה את הפירמידה היה כנראה הֶמיוּנוּ ((Hemiunu - אחיינו של המלך ונכדו של פרעה סנפרו.
הפירמידה נבנתה על גבעה סלעית אשר קשה להעריך את גודלה, כיוון שכולה כוסתה על-ידי הפירמידה. אבן גיר שהובאה ממחצבה מקומית שימשה כחומר בנייתה העיקרי. היא כונתה "אַחֶט" ((akhet של חופו. אחט הוא האופק – הקו המקשר בין שמים וארץ, המקום ממנו זורחת השמש. השורש האטימטלוגי של מילה זו הוא "זורח, לוהט". להירוגליף של מילה זו צורת שמש הזורחת בין שני הרים. כפי שאל השמש עולה מהעולם התחתי לאחט וממנו לשמים, כך המלך הנמצא בפירמידה עולה לשמים דרך אחט - סף האור שלו.
מעריכים שפירמידת חופו נבנתה מ-2,300,000 גושי אבן גיר בקירוב, שמשקלם נע בין שני טון וחצי ל-15 טון - אבנים בנפח כולל של כ-2,600,000 מ"ק. אין ספק שפירמידה זו היא המבנה המסיבי ביותר שנבנה אי-פעם – נתון מדהים לגבי מונומנט, שנבנה לפני למעלה מ-4,500 שנה.
כמו לשתי הפירמידות הגדולות האחרות בגיזה, גם לבסיס פירמידת חופו צורת ריבוע. אורך צלע הריבוע 230.3 מטר, גובהה המקורי היה 146.6 מטר (היום 137 מטר), ושיפוע קירותיה ¨35´50°51. הפירמידה צופתה באבן גיר מטורה, שהוסרה על-ידי שליט מוסלמי ב-1356 לשם בניית מסגדים ומבצרים ליד קהיר. אמנמהט הראשון אף הוא עשה שימוש באבניה בבנותו את הפירמידה שלו בלישט.
תמונה 4.11 הפירמידות בגיזה: מנקאורע, חפרע וחופו
הכניסה לפירמידה נמצאת במרכז הקיר הצפוני שלה, בגובה שורת האבניםה-19 (בספירה מכיוון הבסיס) מתוך 100 שורות אופקיות שאינן שוות בגודלן. לחדר הכניסה תקרה מחודדת, הנוצרת מלוחות מסיביים של אבן מקומית. מכאן, לאחר ירידה קצרה, שבהמשכה מסדרון ארוך המסתיים בחדר תת-קרקעי לא גמור, עולה מסדרון ארוך ותלול המתפצל לשתי זרועות. הזרוע האחת מהווה המשך שלו ומובילה דרך גלריה עם תקרת קורבל למעבר אופקי צר וקצר שבהמשכו חדר קבר המלך הנמצא בלב הפירמידה. בקצה המערבי של החדר אשר צופה גרניט ורודה שהובאה מאסואן, מונח סרקופג גרניט של המלך חנום חופו. הזרוע השנייה שהיא אופקית, מובילה לחדר המכונה "חדר המלכה" שנותר לא גמור. בקיר הצפוני ובקיר הדרומי של חדר זה יש תעלות שמתייחסים אליהן כאל פתחי אוויר, הערוכות בדיוק על-פי מערכי הכוכבים אוֹריוֹן וסיריוּס. תעלות אלה משמשות כמנחות לנשמה בדרכה לסיריוס שזוהה עם איזיס ולאוריון שזוהה עם אוזיריס.
לאחרונה נתגלה בפירמידה חדר מסתורי הנמצא בקצה מעבר צר ברוחב 25 ס"מ ובאורך 65 מ' העולה מחדר המלכה באלכסון לכיוון דרום. ב-17 בספטמבר 2002 נעשה ניסיון לחשוף את החדר הזה בעזרת רובוט מיניאטורי שקדח בדלת (בגודל 20 ס"מ x 20 ס"מ) מאבן גיר מבריקה, הנמצאת בקצה המעבר הצר הזה, ומצא תא קטן וריק שבקצהו דלת נוספת. לא ברור עדיין למה שימש תא זה.
במערך הפירמידה נמצאו חמישה בורות (שניים מדרום לפירמידה ושלושה ממזרחה) שנועדו לסירות המלך אשר בהן, לפי אמונת המצרים, הוא שט בשמים מדי יום. בורות אלה, חדר קבורת המלך, הנמצא בלב הפירמידה, והשם שניתן לפירמידה, "האופק של חופו" - מעידים שהמלך חנום חופו זוהה עם אל השמש רה העולה מעל האופק.
במאה החמישית לפנה"ס כתב ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שכאשר ביקר במצרים סיפרו לו מדריכיו המצרים, שבניית הפירמידה הגדולה בגיזה נמשכה 20 שנה, וש-100,000 איש הועסקו בבנייתה במשך שלושה חודשים בשנה, כל שנה.
ממצאים שהתגלו לאחרונה סותרים נתונים אלה. סמוך לאתר הפירמידה הגדולה גילה הארכאולוג האמריקאי מארק לֶהנֶר (Mark Lehner) עיר עובדים שגרו בה כ-18,000 איש אשר כנראה בנו את הפירמידות. אגיפטולוגים סבורים שהבונים היו איכרים שעבדו ברוטציה. ב-1999 נחשף באתר מערך מבנים שכלל מאפיות אחדות ומתקנים לעבודה בנחושת. התגלו גם אולם עמודים, שלושה רחובות, ואף פינת בניין שמאמינים שהיווה חלק מארמון או מבית מגורים של דמות סמכותית. עצמות בעלי חיים שנמצאו במקום מעידות שהעובדים הרבו לאכול בשר ודגים. בדיקת שרידי עצמות עובדים מעידה שהם זכו לטיפול רפואי מקצועי מאוד כאשר נשברו עצמותיהם. מלבד העובדים שגרו במקום היו כנראה גם כאלה שחזרו לבתיהם מדי יום עם סיום יום העבודה. העבודה בתקופה זו הייתה אמנם חובה אך בניגוד לכתוב במקרא ובניגוד לכתבי יוספוס פלאביוס, היא לא בוצעה על-ידי עבדים.
לאחרונה התגלה גם שבוני פירמידת חופו בנו את קבריהם בצורת פירמידה, דבר אשר מעיד שצורת הפירמידה התאימה לכל אחד. בעוד שהמלכים בנו את הפירמידות שלהם באבן, העובדים בנו אותן בלבני בוץ.
תמונה 4.12 פירמידת חופו – חתך צד
המבנה של פירמידת חופו היה ייחודי ושימש מודל לפירמידות רבות שנבנו אחריה. בניגוד לקודמותיה, לא נבנה חדר הקבורה שלה מתחת למבנה, אלא בלב הפירמידה, אף שהכוונה המקורית הייתה כנראה לקבור את המלך בחדר קבורה תת-קרקעי.
שביל מוגבה הוביל ממקדש העמק אל מקדש פולחן המלך המת, הצמוד לפירמידת
תמונה 4.13 מקדש פולחן המלך המת במתחם פירמידת חופו – תוכנית קרקע
חופו ממזרחה. מהמעט ששרד ממקדש פולחן המלך המת הזה נראה שהוא גדול (52.5 מ' x 40 מ') ממקדשים מסוג זה שבנה סנפרו בצמידות לפירמידות שלו במיידום ובדחשור. קירותיו נבנו באבן גיר ושרידי רצפתו עשויים בזלת. הייתה בו חצר פתוחה מוקפת עמודים מגרניט אדומה - עיצוב השונה ממקדשים קודמים מסוגו. אולם עמודים שלקירותיו צורת מדרגות הוביל לדביר בחלקו האחורי של המקדש - חדר מלבני, ארוך וצר שבו הוצבו חמישה פסלים. שילוב של חצר מוקפת עמודים המובילה דרך אולם עמודים לקודש הקודשים שבו מוצבים פסלים, חוזר שוב ושוב באדריכלות מקדשי פולחן מותם של המלכים במצרים העתיקה, עד התקופה המאוחרת.
ממזרח לפירמידת חופו נבנו שלוש פירמידות קטנות יותר, שנועדו כנראה לקבורת הנשים ממשפחת המלך. מדרום-מזרח לפירמידה הייתה פירמידה נלווית, שהתגלתה ב-1991. כאמור, מטרתן של פירמידות מסוג זה עדיין לוטה בערפל. במקרה זה יש הסבורים שהפירמידה הנלווית שימשה לקבורת פסל המלך.
פירמידת חופו מוקפת ממזרחה, מדרומה וממערבה בקברי מסטבה. אתר הקבורה שממזרח לפירמידה שימש את בני משפחת המלך חופו, ובהם בניו. ממערב לפירמידה נקברו כוהנים ופקידי ממשל. עד תקופת השושלת השישית נקברו שם כוהנים, שעסקו בפולחן מותו של המלך חופו.
יחסים מתמטיים בין איברי הפירמידה הגדולה בגיזה
מהפרופורציות, שעל-פיהן נבנתה הפירמידה, אפשר ללמוד שהמצרים הכירו את חיתוך הזהב (ראו תמונה 4.14 ). היחס בין גובה הפאה בפירמידה של חופו ובין חצי אורך צלע הבסיס שווה לחיתוך הזהב. כאשר גובה הפאה הוא SH = 356 אמות מצריות מלכותיות בקירוב, ואורך חצי צלע הבסיס של הפירמידה S/2 = 220 אמות מצריות מלכותיות, מתקיים:
1.618 = 220 : 356 = SH:S
תמונה 4.14 הפרופורציות בין חלקי הפירמידה השונים.
החישובים מבוססים על מידות הפירמידה, אך אלה אינן ברורות דיין, כיוון שחלק מציפוי הפירמידה הוסר במשך השנים. ההנחה היא שאורך כל צלע של הפירמידה היה במקור 440 אמה מצרית מלכותית (1 אמה מצרית מלכותית =52.396 ס"מ), וגובה הפירמידה היה 280 אמה מצרית מלכותית.
קשה לדעת אם מתכנני הפירמידה קבעו את מידותיה על-פי חיתוך הזהב במתכוון. הרודוטוס מספר ב"היסטוריות", שכוהני דת מצריים סיפרו לו, שהפירמידה עוצבה כך ששטח כל פאה משולשת שלה שווה בשטחו לריבוע גובהה של הפירמידה. משמעות דבריו של הרודוטוס היא שהפירמידה נבנתה על-פי חיתוך הזהב.
כאשר גובה הפירמידה 280 אמות מצריות מלכותיות, אורך צלע הבסיס 440 אמות מצריות מלכותיות, וגובה פאה שלה 356 אמות מצריות מלכותיות, מתקיים:
78,400 = 280x280 (גובה הפירמידה בריבוע).
78,320 = 440:2x356 (שטח כל פאה).
אי ההתאמה נובעת כנראה מאי הדיוק בגובה הפאה המשולשת של הפירמידה. עם זאת, יש הטוענים שתרגומים של הרודוטוס ייחסו לו דברים שלא אליהם התכוון.
יישום מתמטי נוסף שיש המייחסים אותו לפירמידה הוא ניסיון לרבע את המעגל. הטענה היא שהיחס בין היקף בסיס הפירמידה ובין גובהה הוא שני פַּי p2
כלומר: גובה הפירמידה x x p2 = 3.14 x2 x280 =1758.4
אורך צלע הפירמידהx 4 =440 x 4=1760
חוקרים רבים מטילים ספק במודעות המצרים הקדמונים לערך הp-, כפי שהם מטילים ספק במודעותם לחיתוך הזהב.
הפירמידה של חַפרַע
הפירמידה השנייה בגודלה מבין שלוש הפירמידות בגיזה היא זו שנבנתה על-ידי בנו של חופו, חַפרַע (Khafre, המוכר גם בשם היווני Chefren) (שלט בין השנים 2532-2558 לפנה"ס) ושמה המקורי היה "חפרע הוא גדול". פירמידת חפרע קטנה מעט במידותיה מהפירמידה של חופו: אורך צלע ריבוע בסיסה הוא 215.5 מטר, וגובהה המקורי היה 143.5 מטר (היום 136 מטר). זווית השיפוע של הפירמידה ¨48´07°53 מעלות, אך היא נראית גבוהה מהפירמידה הגדולה, כי פני השטח שעליהם היא ניצבת גבוהים יותר. שלא כמו בפירמידה הגדולה שבה מבנה פרוזדורים מורכב, כאן יש מעברים אחדים המובילים לחדר תת-קרקעי.
בדומה לשאר הפירמידות הגדולות בגיזה, פירמידת חפרע צופתה באבן גיר מעודנת מטורה, שרק שרידים מעטים נותרו ממנה. שלא בדומה לפירמידת חופו, פירמידת חפרע אינה מאופיינת בדיוק בעיצוב. זווית השיפוע שלה חדה יותר וקודקוד הפירמידה סוטה מעט מהמרכז.
תמונה 4.15 מערך פירמידת חפרע –תכנית קרקע
תמונה 4.16 מקדש פולחן המלך המת, מקדש הספינקס ומקדש העמק במערך פירמידת חפרע - תכניות קרקע
תמונה 4.17 פירמידת חפרע- חתך צד
בפנים פירמידת חפרע אפשר להבחין בשני חדרי קבורה. שתי כניסות מצד צפון הנמצאות האחת מעל השניה מובילות לחדרי קבורה אלה. העליונה שבהן, כ-15 מטרים מעל פני הקרקע, מובילה דרך מסדרון צר המצופה גרניט ורודה, בשיפוע יורד לנקודת מפגש עם המסדרון התחתון שממנה מוביל מעבר צר אופקי אל חדר הקבורה הממוקם על הציר האנכי של הפירמידה. המסדרון התחתון מוביל תחילה לחדר נוסף שבהמשכו מסדרון הנפגש עם המסדרון העליון. בחדר זה נמצאו רשימותיו של בֶּלזוֹנִי (Belzoni) המעידות על פתיחתו את הכניסה לפירמידה ב-1818.
לחדר הקבורה צורת מלבן הערוך על ציר מזרח-מערב ומאונך למערכת הפרוזדורים. הוא חצוב ברובו בסלע, ותקרתו שקמרונה מחודד בנויה מאבן גיר. ליד הקיר המערבי של חדר הקבורה, כמעט ישירות מתחת לציר האנכי של הפירמידה, ניצב בתוך גומחה סרקופג המלך העשוי מאבן גרניט שחורה, ואשר במקור היה לו מכסה. המכסה נמצא בשני חלקים, סמוך לסרקופג. שרידים של מומיית המלך נמצאו בתוך הפירמידה.
סמוך לפירמידה ומדרומהּ נמצאת פירמידה קטנה המכונה "פירמידת פולחן" או פירמידת לוויין. ייתכן שפירמידה זו שימשה להצבת הפסלים שייצגו את הקא של המלך. יש הסבורים שהיא הייתה שייכת למלכה. ממערב לפירמידה זו נמצא סרדב שנועד כנראה לפסל הקא של המלך. ליד בסיס הפירמידה נמצאו עדויות לקיומה של פלטפורמה שעליה נצבו כנראה אסטילה ואלתר.
את הפירמידה הקיפה חומת אבן גיר מטורה (Tura), שהמרחק בינה ובין הפירמידה היה כעשרה מטרים. כך נוצרה חצר שהייתה קטנה יחסית, אשר רוצפה באבן גיר.
כבר בתקופת מצרים העתיקה נחשפה הפירמידה לגזילות מהפנים ומהחוץ. בתקופת הביניים הראשונה כנראה פרצו גנבים לקבר של חפרע. חלק מהציפוי של הפירמידה הוסר על-פי צו של רעמסס השני כדי לעשות בו שימוש לבניית מקדש בהליופוליס. על כך מעידים מקורות כתובים. חלק גדול מציפוי הפירמידה הוסר בשנים 1362-1356 לספירה לבניית מסגד בקהיר.
מלבד הפירמידה של חפרע ופירמידת הפולחן כולל מערך המבנים של הפירמידה אלמנטים נוספים: מקדש עלי הצמוד לפירמידה שנועד לפולחן המלך המת ומקדש תחתי, מקדש העמק אשר סמוך לו, על אותו מפלס, נמצאים פסל הספינקס ומקדש הספינקס. שביל מוגבה באורך 494 מטרים וברוחב חמישה מטרים קישר בין המקדש העלי ובין המקדש התחתי.
המקדש העלי של פירמידת חפרע שרד במצב טוב יותר מכל מקדש אחר בתקופת הממלכה העתיקה. שלא בדומה למקדשים עליים במערכי פירמידות קודמות שנבנו, שמוקמו בצמוד לפירמידת המלך, כאן המקדש העלי נפרד מעט מהקיר המזרחי של הפירמידה על-ידי חצר הפירמידה. הוא נבנה באבן גיר מקומית שצופתה בגרניט ועוצב בצורת מלבן על ציר מזרח-מערב. הכניסה למקדש מהשביל המוגבה מכיוון מזרח מובילה לחדר מקדים שבו שתי אומנות העשויות מונוליתים מגרניט ורודה. פרוזדור הנמשך משני צדי חדר זה, מוביל לשני חדרים מגרניט משמאל לכניסה, ולארבעה חדרים המצופים אבן בהט מימין לכניסה. סבורים שחדרים אלה שימשו כמחסנים או לפסלי הקא של המלך למקרה שהמומייה שלו תינזק.
החדר המקדים הוביל לאולם מבואה שבו 12 אומנות הזהות לאומנות שבחדר המקדים. לאולם זה תכנית קרקע מיוחדת הקרובה בצורתה למשולש שווה שוקיים ששוקיו מעוצבים בצורת מדרגות. כל אחד משני קצות בסיס משולש זה הוביל לחדר ארוך וצר שבו, כך סבורים החוקרים, הוצבו פסלי המלך. אולם זה מוביל דרך פרוזדור קצר לאולם מלבני שבו עשר אומנות. בהמשך נמצאת חצר מלבנית פתוחה, מרוצפת באבן בהט, מוקפת אומנות גרניט רחבות התומכות בקירוי שטוח לטיילת המקיפה את החצר. קירוי זה נבנה מאבן גיר ועוטר בתבליטים צבועים בצבעים בוהקים שמעט מהם שרדו. בחצר ניצב כנראה פסל בדמות המלך יושב, עם כתובות המציינות את התארים שלו.
ממערב לחצר נמצאו חמש קפלות מוארכות שהיו למעשה גומחות שבמקור הוצבו בהן פסלים. הפינה הדרום-מערבית של החצר הפתוחה הובילה דרך מעבר צר לדביר בקצה המערבי של המקדש. אולם זה ערוך על ציר צפון-דרום עם דלת מדומה על הקיר המערבי, בדיוק על הציר המחבר את הציר המרכזי של המקדש עם מרכז הפירמידה.
המקדש כולל אלמנטים שהיו לסטנדרטיים במקדשי קבורה מאוחרים יותר: אולם כניסה, חצר עמודים רחבה, חצר פנימית פתוחה, גומחות לפסלי המלך, מחסנים ודביר פנימי. סביב המקדש העלי נמצאו בורות לחמש סירות – שניים מצפונו ושלושה מדרומו.
המקדש התחתי, מקדש העמק של פירמידת חפרע הוא מהמקדשים שנשתמרו במצב הטוב ביותר בין מקדשי השושלת הרביעית. הוא ממוקם על גדת הנילוס לצד מקדש הספינקס. היו לפניו רציף ענק ופלטפורמה שאפשרו מעגן סירות לפני המבנה. במקדש זה נשמר בשלמותו פסלו המפורסם של חפרע שבז נראה מאחורי ראשו וכך מציג אותו הופך לאל הורוס. למקדש צורה כללית ריבועית והוא בנוי מבלוקים מגאליתיים ענקיים שחלקם שקלו למעלה מ- 150 טון. לוחות אבן גרניט ורודה ציפו אותו. הוא נטה מעט פנימה ועוגל בחלקו העליון. כך כל המבנה קיבל צורה הדומה למסטבה.
למקדש העמק שתי כניסות: בצפונית נכתב "חפרע האהוב על בַּסֽטֶט ("(Bastet, ובדרומית נכתב "חפרע האהוב על חַטֽחוֹר (Hathor)". הוא רוצף באבן בהט. דלת הובילה לאולם בצורת T שהיווה את רוב שטח המקדש. 16 אומנות גרניט ורודה תמכו בתקרה. לאורך קירות האולם 23 גומחות שבכל אחת הוצב פסל של המלך. מכיוון צפון נפתח המקדש אל השביל המוגבה המקשר אותו עם המקדש העלי.
סמוך למקדש העמק נמצא מקדש הספינקס של חפרע ולפניו הספינקס עצמו. למקדש הספינקס היו כנראה שתי כניסות, מצפון ומדרום. במזרח ובמערב המקדש הקירות נסוגים באופן מדורג ובמרכז ביניהם חצר פתוחה הנקשרת לפולחן השמש. החוקרים סבורים שבמזרח המקדש התקיים פולחן לשמש הזורחת ואילו במערבו התקיים פולחן לשמש השוקעת. 24 העמודים המקיפים את אולם המקדש הערוך סביב החצר המרכזית – שישה בכל אחד מארבעת צדדיו, מסמלים כנראה את 24 שעות היממה - את 12 שעות היום ואת 12 שעות הלילה. שתי האומנות לפני הדביר המזרחי ושתי האומנות לפני הדביר המערבי מייצגות בהתאמה את ידיה ואת רגליה של אלת השמים נוט.
את הספינקס (shesepankh; מילולית במצרית עתיקה: פסל חי), פסל עצום (70 מטרים אורכו ו-20 מטרים גובהו) של אריה בעל פני אדם, שהיה צבוע בצבעים עזים מייחסים לתקופת שלטונו של חפרע. פני הפסל הציגו כנראה את פני המלך עצמו, וכך בוטאה אלוהותו. בתקופת השושלת ה-18, תותומוזס הרביעי הסיר את החול שהצטבר על הספינקס. אז התגלה שציפוי האבן נשמט מהספינקס והוא הוחזר למקומו. שחזורים נוספים לספינקס בוצעו כנראה גם בתקופת שושלת סייט ( (Saite ובתקופה הרומית, אז צופה רוב הפסל באבנים קטנות.
בתקופת הממלכה החדשה, הספינקס המסמל חוכמה ועוצמה, כונה האל הוֹרֶמָכֶט (Horemachet, ביוונית Harmachis, מילולית במצרית עתיקה: אל השמש [Hor] על האופק) – אל השמש שזריחת השמש מדי יום קושרת אותו לתחייה.
מלבד הספינקס הענק, מערך המבנים של פירמידת חפרע הכיל כ-58 פסלים, כולל ארבעה ספינקסים קולוסליים שאורך כל אחד מהם עולה על 8.5 מטרים שהיו שרועים בזוגות משני עברי כל אחת מדלתות מקדש העמק.
הפירמידה של מֶנקָאוּרַע
הקטנה שבין שלוש הפירמידות הגדולות בגיזה נבנתה על-ידי בנו של חפרע, מֶנקָאוּרַע (ביוונית: Mycerinus) (שלט בין השנים 2503-2532 לפנה"ס). שמה המקורי היה "מנקאורע האלוהי". בסיס הפרמידה היה ריבועי – ( 104.6 מ' x 104.6 מ') והיא נישאה לגובה 66.45 מטרים (היום גובהה 62.2 מטרים) וזווית שיפועהּ ¨25´20°51. הפירמידה לא הושלמה עד מותו של מנקאורע, ובניו המשיכו בבנייתה. מציפוי הגרניט שלה אשר לא הושלם מעולם, נותר שריד בחלקה התחתון.
הקבר של מנקאורע, בניגוד לקברים של חופו וחפרע, שכן בחדר הנמוך ביותר בפירמידה. ארגון החדרים והמעברים מורכב יותר מזה שבפירמידה של חפרע. במקור, הפירמידה תוכננה כנראה להיות קטנה במידה רבה מהנוכחית. פרוזדור באורך 31.75 מטר יורד מכניסה בגובה כארבעה מטרים בצדה הצפוני של הפירמידה ומוביל לפרוזדור אופקי באורך 12.6 מטר, המסתיים בחדר מקדים - אולם מלבני גדול הערוך על ציר מזרח-מערב, אשר נראה שעבר שינויים אחדים לפני שהושלמה בנייתו. חדר זה נועד כנראה להיות חדר הקבורה המקורי. בחדר זה נמצא ארון עץ שנשא עליו את שם מנקאורע ובו שרידי גופה. הוכח שמדובר בארון ובגופה מאוחרים יותר. לחדר זה הוביל פרוזדור יורד נוסף המכונה "הפרוזדור העלי" אשר ממוקם מעל הפרוזדור הנ"ל. הוא נפתח מנקודה גבוהה יותר בקיר הצפוני של הפירמידה שהייתה כנראה הכניסה המקורית של הפירמידה, אך הוא מגיע למבוי סתום. כאשר הונמכה רצפת החדר המקדים (חדר הקבורה המקורי), הפרוזדור נחסם. המשכו של פרוזדור זה יורד מרצפת החדר המקדים לחדר המוביל באמצעות מדרגות לחדר נוסף שבו שש גומחות עמוקות (ארבע במזרחו ושתיים בצפונו), ששימשו כנראה להחזקת חפצי קבורה או כדים קנופיים של המלך. המשך הפרוזדור מוביל לחדר הקבורה שבו ניצב סרקופג מבזלת. למרבה הצער, הסרקופג אבד, לאחר שהאונייה שבה הובל טבעה בים התיכון בשנת 1838 בדרכה למוזיאון הבריטי בלונדון.
לאורך הקיר הדרומי של פירמידת מנקאורע נבנו שלוש פירמידות קטנות עבור נשות בית המלוכה. הן ממוקמות מחוץ לחומה המקיפה את הפירמידה ובסמוך לה וערוכות על ציר מזרח-מערב. המזרחית שבהן נבנתה עם גימור של אבן גיר וציפוי גרניט. המבנה שלה דומה למבנה פירמידת לוויין שנועד לקא. בתוכה נמצא סרקופג גרניט ובצמוד לה נמצא מקדש פולחן המת, דבר המעיד שנועדה לקבורת המלכה. שתי הפירמידות האחרות נותרו בלתי גמורות, או נבנו בכוונה כפירמידות מדרגות.
תמונה 4.18 פירמידת מנקאורע – חתך צד.
תמונה 4.19 מקדש פולחן המלך המת במערך פירמידת מנקאורע בעת מות המלך ולאחר מותו –
תכניות קרקע.
ממזרח לפירמידת מנקאורע נמצאו שרידי מקדש עלי (מקדש פולחן המלך המת) ששביל מוגבה הוביל אליו ממקדש העמק. מקדש פולחן המלך המת נותר בלתי גמור כנראה בשל מותו הפתאומי של מנקאורע והושלם על-ידי בנו שֶפּֽסֶסֽקַאף (Shepseskaf) (מלך בין השנים 2498-2503 לפנה"ס). ניתן לשחזר את המקדש באופן חלקי בלבד. פרוזדור מבואה הוביל כנראה מכיוון מזרח לחצר פנימית שהייתה כוונה לעטרה באומנות. הקיר הפנימי של חצר זו צופה בלבני בוץ שסוידו ועוטרו כנראה אחרי מות פרעה מנקאורע. בחלקו המערבי של המקדש, אכסדרה עם שתי שורות של אומנות הובילה לאולם מנחות ארוך. בתוך המבנה נמצא פסל גדול של מנקאורע אשר ניצב כנראה במקור על הציר המרכזי של המקדש כך שיוכל להביט דרך אולם הכניסה על השביל המוגבה המוביל לארץ החיים. החלק הדרום-מערבי של מקדש פולחן המלך המת נותר לא גמור.
בניית מקדש העמק אף היא החלה בתקופת שלטון מנקאורע והושלמה על-ידי שפססקאף. הכניסה אליו הובילה לחדר מבואה שבו ארבעה עמודים. בסיסי עמודים אלה (בסיסים אשר שרדו) נבנו באבן בהט והוצבו על רצפת חומר ((clay. בכל אחד מעברי חדר המבואה נמצאו ארבעה חדרי אחסון. על הציר המרכזי של המקדש ערוכים בזה אחר זה ממזרח למערב: חדר המבואה, חצר מלבנית גדולה ופתוחה שקירותיה הפנימיים מעוטרים בגומחות, שביל מרוצף באבן גיר, גרם מדרגות נמוך, אכסדרה שבה שתי שורות עמודי עץ ואולם מנחות הארוך שבו כנראה ניצב מזבח. מצפון לאולם המנחות היו 12 חדרי אחסון, ומדרום לו, חמישה חדרי אחסון נוספים. כאן נמצאו פסלי המלך עם פסל האלה חטחור ועם פסלי אלות מקומיות שונות. יש אגיפטולוגים הסבורים שהמקדש נבנה מחדש על-ידי פרעה פפי ( (Pepiהשני כבר בתקופת השושלת השישית לאחר שניזוק בעיקר ממי גשמים.
פירמידות בתקופת השושלת החמישית
בתקופת השושלת החמישית, נחלש כוח המלך והושם דגש חזק יותר על פולחן אל השמש רה. בני משפחת המלך לא עוד תפסו עמדות מפתח בשלטון, ופקידי הממשל לא עוד ביטאו נאמנות מוחלטת למלך. אלה האחרונים היו פחות תלויים בחסדיו. בעקבות השינויים האלה, קטנו ממדי פירמידות המלכים. ממדי מבני הקבורה של פקידי הממשל הבכירים גדלו ואף מספרם גדל. כמו הפירמידות בגיזה, פירמידת פרעה אוּסֶרֽקַאף (Userkaf) פירמידת סַאהוּרֶה (Sahure)(ראו תכנית קרקע של מתחם הפירמידה, תמונה 4.20) בסקרה, פירמידת נֶפֶרִירֽקַארָה ; Neferirkara Nefer-ir-ka-re מילולית: יפה היא נשמת רֶה) באבוסיר, ופירמידת נֽיוּסֶרֶה (Niuserre) בסקרה, מתקופה זו, היוו חלק ממערך מבנים ובו מקדש עלי, מקדש תחתי ושביל מוגבה המקשר ביניהם. פירמידות אלה צנועות יותר במידותיהן מהפירמידות בגיזה אך ממדי המקדשים העליים שלהן גדולים יותר מהמקדשים מסוגם בגיזה. במקדש כזה נמצאו מחסנים רבים, חדרים וחפצי פולחן.
תמונה 4.20 מערך פירמידת פרעה סהורה – תכנית קרקע
שינוי נוסף שחל בתקופה זו היה האוריינטציה של מתחם הפירמידה. בעוד שבשושלת הרביעית המתחם היה ערוך על ציר צפון – דרום, בתקופת השושלת החמישית מערך מתחם הפירמידה היה ערוך על ציר מזרח-מערב.
פירמידות בתקופת הממלכה התיכונה
בתקופת הביניים הראשונה, אז שלטו אי סדר ותוהו ובוהו מדיני, פסקה בניית הפירמידות, אך בנייתן החלה מחדש בתקופת שלטון פרעה אמנמהט הראשון (שלט בין השנים 1956-1985 לפנה"ס), המלך הראשון בשושלת ה-12 שבממלכה התיכונה. פירמידות אלה הממוקמות ליד הכניסה לפאיום, מדרום לפירמידות מהממלכה העתיקה, לא היו מונומנטליות כקודמותיהן. לב הפירמידה נבנה בדרך כלל בלבני בוץ וצופה באבן גיר. כאשר הושלמה בניית הפירמידה, ציפוייה דמה לציפוי של פירמידה מתקופת הממלכה העתיקה. היום, ללא הציפוי, אבדה צורתן המקורית של הפירמידות מהשושלת ה-12 והן נראות כגבעות פזורות בטבע יותר מאשר כפירמידות מעשה ידי אדם. עם פירמידות אלה נמנות, בין השאר, פירמידת סנוסרט השני בלאהון והפירמידות של אמנמהט השלישי בדחשור ובחווארה.
הפירמידה של אמנמהט הראשון שנבנתה באל לישט (El-Lisht) דמתה יותר לפירמידות מתקופת הממלכה העתיקה, אך מידותיה קטנות יותר. שלא כפי שהיה מקובל בתקופת הממלכה התיכונה, לב הפירמידה נבנה מגושי אבן גיר שהוסרו ממונומנטים עתיקים בגיזה ובאבוסיר וציפויה עשוי אבן גיר מטורה.
בוני הפירמידות בתקופה זו שכחו כנראה את טכניקת הבנייה של קודמיהם והתקשו לעתים למקם את חדר הקבורה תחת הציר האנכי של הפירמידה. במקום לבנות לנשותיהם קברים נפרדים בפירמידות קטנות יותר, כפי שהיה מקובל מאז הממלכה העתיקה, הקצו חלק מהמלכים לנשותיהם חדרי קבורה בתוך הפירמידות הגדולות שלהם.
פרעוני הממלכה התיכונה למדו מניסיון העבר. בהבינם שהגודל העצום של הפירמידות הגדולות לא הגן על הקברים מפני שודדים, בנו פירמידות קטנות יותר. כדי למנוע שוד קברים, עיצבו בתוך מבנה הפירמידה מערכת מורכבת של חדרים ופרוזדורים כדי לבלבל את שודדי הקברים. מלכודות לשודדים הוצבו לאורך הפרוזדורים. על יעילותן של מלכודות אלה מעידים שרידי שודדים שנמצאו לכודים בהן.
כמו בתקופת הממלכה העתיקה, מערך של פירמידה בתקופת הממלכה התיכונה כלל מלבד הפירמידה עצמה, מקדש לפולחן המלך המת ומקדש עמק ששביל מוגבה מקשר ביניהם. למרבה הצער, מעט מאוד שרד ממבנים אלה.
מבנה ייחודי אשר תועד על-ידי סופרים מהתקופה הקלאסית הוא מקדש פולחן המלך המת שנבנה סמוך לפירמידת אמנמהט השלישי בחווארה וכונה "לבירינת". הרודוטוס תיאר אותו כמבנה דו-קומתי עם 3,000 חדרים שחלקם תת-קרקעיים. הוא סיפר שהמצרים לא הרשו לו להיכנס לחדרים התת-קרקעיים, ואמרו לו ששם נמצאים קברי המלכים שבנו את הלבירינת, וקברי תנינים קדושים. התקרות והקירות, על-פי תיאורו, היו עשויים אבן. הקירות כוסו בתבליטים המתארים דמויות וכל חצר נבנתה משיש לבן והוקפה בשורות עמודים. המעבר מחצר לחדרים, מחדרים לפרוזדורים מרובי עמודים, מפרוזדורים אלה שוב לחדרים אחרים ומהחדרים לחצרות, נראו להרודוטוס במורכבותם כפלא אינסופי.
לפי כתבי פליניוס ((Plinius (79-23 לספירה), דדלוס ((Daedalus השתמש בלבירינת זה כמודל ללבירינת שבנה למלך מינוס (Minos) בקנוסוס ((Knossos שבכרתים.
היום, יש חילוקי דעות באשר למטרת המבנה הזה. יש הסבורים שאין מדובר במקדש פולחן המלך המת אלא בבניין ששימש לאדמיניסטרציה השלטונית.
פירמידות בתקופת הממלכה החדשה
בתקופת הממלכה החדשה פסקה בניית פירמידות מלכותיות מאחר שרוב הפרעונים נקברו בקברים נסתרים החצובים בסלע, והחלה בניית פירמידות שנבנו מלבני בוץ על-ידי אנשים פרטיים. לפירמידות אלה שהיו קטנות בממדיהן היה מראה גבוה וחד.
בתחילה היו קברים אלה אישיים, אך עם חלוף הזמן הם שימשו לקבורת בני משפחה נוספים. מראה הקברים היה אחיד במידה רבה. לכל קבר הייתה כניסה דרך פילון Pylon), ביוונית: שער; שער המורכב משני מבנים מונומנטליים וסימטריים, שלכל אחד מהם צורת מסטבה או פירמידה קטומה המוכתרת בכרכוב) קטן המוביל לחצר אחת פתוחה או שתיים. בקצה החצר המרוחקת יותר מהכניסה, הייתה קפלה קטנה עם כניסה, שמעליה פירמידה קטנה שבה חדרים אחדים. בקיר האחורי של הקפלה הייתה גומחה שבה הוצב פסל המת ומצבה. המת נקבר עם חפציו בחדרים תת-קרקעיים שניתן היה לרדת אליהם באמצעות מדרגות בפיר שהיה ממוקם בחצר או באחד מחדרי הקפלה.
תקרות חדרי הקבורה עוצבו בצורת קמרונות שעוטרו לעתים בתיאורי בני משפחת המת בחיי היום יום שלהם או בתמונות המתארות טקסים הקשורים לפולחן המת, כמו "טקס פתיחת הפה". כתובות מספר המתים, אף הן עיטרו את הקירות.
אומנים מדֵיר אֶל מֶדִינָה Deir el-Medina)) שעסקו בבניית קברים בעמק המלכים, בנו לעצמם בנקרופוליס של דיר אל מדינה (על הגדה המערבית של הנילוס בלוקסור), במרחק עשרות אחדות של מטרים מבתי מגוריהם, פירמידות מלבני בוץ שחלקן ניצבות עדיין על תלן. הן נבנו על גבעה שהשקיפה על הכפר בו גרו. פירמידות אלה אותן בנו העובדים בזמנם החופשי, שולבו עם חדרי קבורה תת-קרקעיים שעוטרו בציורים מרהיבים ובכתובות. לעתים קרובות כללו הפירמידות גומחה שעוצבה לשכן בה מצבה או פסל.
הקברים שנחשפו בנקרופוליס של דיר אל מדינה הם קברי אומנים שעבדו בבניית קברי הפרעונים משושלת רעמסס. משרידי הקברים ניכר שהוקדשה תשומת לב רבה בעיצובם וכן בארגון אתר הקבורה בכללותו. שלא בדומה לקברים הפרטיים של פקידי הממשל הבכירים שבהם מוצגות על קירות מבני הקבורה בעיקר תמונות מחיי היום יום, בקברי האומנים בדיר אל מדינה רוב הציורים מתארים נושאים דתיים. הכתובת המופיעה בקברים לתאר את המת היא "משרת במקום האמת" – תואר משותף לאומנים שבנו ועיטרו את הקברים המלכותיים בעמק המלכים.
סֶנֶדֽגֶ'ם ((Sennedjem(קבר TT 1 ; TT - Theban Tomb, מילולית: קבר בתבאי), אחד האומנים האלה, חלק את קברו עם אשתו, עם ילדיהם ועם נכדיהם. על קירות קברו מוצגים בציורים מרהיבים בין השאר תיאור האל אנוביס מוביל את סנדג'ם לאל אוזיריס, ותיאור מסעו של סנדג'ם בעולם התחתי.
מנהל עבודה בשם אִינֶרֽחַאוֹ Inherkhau)) בנה לעצמו שני קברים. קבר 299 TT וקבר TT 359. בקבר TT 359, פיר אנכי בעומק 4.5 מטרים מוביל לפרוזדור קצר המקורה בקמרון שבהמשכו חדרים. על הקירות נמצאו ציורים באיכות מצוינת וטקסטים ספרותיים ודתיים. בציורי הקיר אפשר להבחין בין השאר בטקס פתיחת הפה ובתאור של המת ואשתו המקבלים מנחות מבניהם.
עם הקברים הרבים בנקרופוליס של דיר אל מדינה נמנים גם: קבר הבנאי פַשֶדוּ Pashedu))(קבר (TT 3, קבר נחטאמן Nakhtamen)) (קבר TT 218), קבר הפַּסל אִיפּוּי Ipuy)) (TT 217) וקבר נֶבֶּנֽמַאאַט (Nebenmaat)(קבר TT 219).
הפירמידות מתקופת הממלכה החדשה שנבנו כקברים פרטיים, מפוזרות ברחבי מצרים, מסקרה ועד דיר אל מדינה (Deir el Medina), בסולב (Soleb), באניבה
(Aniba) ובנוביה.
הפירמידות הנוביות
לאחר שבא קצה של שושלת רעמסס, מצרים נחלשה בהדרגה ועלה כוחה של נוביה (היום בסודן) שהייתה לפרובינציה הדרומית של מצרים בתקופת הממלכה החדשה. הנובים נעו צפונה והשתלטו על מצרים. מלכיהם אשר היו עשירים ורבי עוצמה, שלטו במצרים בתקופת השושלת ה- 25. הם כיבדו את התרבות המצרית, חגגו את הפסטיבלים הדתיים שהיו נהוגים במצרים ואמצו את מנהגי הקבורה שלה. מקדשים עתיקים שוחזרו ונבנו חדשים. הנובים האמינו שהם מייצגי האל מהקוטב הדרומי, שנבחרו לאחד את האימפריה העתיקה ולהחזיר את מאאט – אמת סדר ויושר, לרחבי מצרים.
פירמידות מלכותיות רבות מאבן נבנו בנוביה כ-800 שנים לאחר שפסקה בניית פירמידות במצרים עצמה. אתרי הקבורה שלהן שנמצאו על גדות הנילוס בדרום נוביה היו: אֶל קוּרוּ El-Kurru)), נוּרִי (Nuri) ומֶרוֹ (Meroe). הראשונות שבהן נבנו באתר הקבורה באל קורו. כאן נמצאו כל קברי המלכים והמלכות מהשושלת ה-25, פרט לקבר המלך טהרקה (שלט בשנים 664-690 לפנה"ס) שבנה את הפירמידה שלו באתר חדש, בנורי (Nuri) .
תמונה 4.21 פירמידת לבני בוץ מדיר אל מדינה
תמונה 4.22 פירמידה אופיינית מלבני בוץ מתקופת הממלכה החדשה
הפירמידות הנוביות המוקדמות ביותר נבנו באל קורו על-ידי מלכים ששלטו מממפיס וחזרו לנוביה רק כדי להיקבר בה. פרעה פייה (Piye או פּיאַנֽחִי [Piankhi]), השני בשושלת ה-25 (שלט בין השנים 710-735 לפנה"ס), בנה לעצמו באל קורו פירמידה צנועה (שטחה 8 מ' x 8 מ') ששיפועה 68 מעלות. 19 מדרגות שפנו למזרח הובילו לחדר קבורה תת-קרקעי, אשר לו קמרון קורבל מאבן. פייה בנה קברים גם לנשותיו וגם לארבעה מסוסיו, אותם קבר בעמידה עם פניהם למזרח. הפירמידות של הפרעונים ששלטו אחרי פרעה פייה דמו לפירמידה שלו. גם הנוהג לקבור סוסים בקברים נפרדים נמשכה באל קורו על-ידי הפרעונים ששלטו אחריו.
מלבד פירמידות למלכים, נבנו באל קורו גם פירמידות ל-14 מלכות. בעוד ששטח פירמידה של מלך נע בין שמונה ל-11 מ"ר, שטח של פירמידת מלכה נע בין שישה לשבעה מ"ר.
טהרקה, גדול הפרעונים הנובים, בנה בנורי את הפירמידה הנובית הגדולה ביותר (שטחה 51.75 מ' x 51.75 מ', גובהה המקורי 79 מטרים ושיפועה 69 מעלות) והמפוארת ביותר בין עשרות הפירמידות הנוביות של מלכים ומלכות.
אחרי טהרקה נקברו בנורי תחת פירמידות מאבן גיר אדומה 21 מלכים ו-53 מלכות ונסיכות. הפירמידות בנורי היו גדולות (גובהן נע בין 20 ל-39.5 מטרים בקירוב) ביחס לקודמותיהן באל קורו, אך נמוכות במידה רבה מפירמידת טהרקה. מאוחר יותר הגיע שטחן של חלק מפירמידות המלכות ל-17 מ"ר , דבר המעיד על עליית חשיבותן של נשים אלה.
את הפירמידות בנורי מאפיין מראה גבוה ושיפוע תלול בהשראת קברי האומנים מתקופת הממלכה החדשה בדיר אל מדינה (Deir el-Medina). קפלה קטנה ששימשה למנחות, למזון ולשתייה, ופנתה לכיוון זריחת השמש, נבנתה למען המת ממזרח לפירמידה. המלך הנובי האחרון שנקבר בנורי מת בשנת 308 לפנה"ס.
האתר הגדול ביותר של פירמידות נוביות נמצא במרו (Meroe) , כמאה קילומטרים מצפון לחרטום. היה זה אתר קבורה מלכותי במשך כ-600 שנים (בין השנים 308 לפנה"ס עד 350 לספירה). שם נבנו הפירמידות מאבן חול אדומה והשתמרו במצב טוב יחסית. למעלה מארבעים מלכים ומלכות נקברו במקום. הפירמידות נבנו משכבות אופקיות ומדורגות של גושי אבנים. גובהן נע בין שישה ל-30 מטרים. כמו הפירמידות באל קורו ובנורי, לפירמידות במרו מבנה צר עם שיפוע הקרוב ל-70 מעלות. לפירמידות אלה הוצמד מקדש מנחות.
הפירמידות הנוביות נשדדו בתקופות קדומות, אך התבליטים שנשמרו על קירות הקברים שבהן מעידים שהמתים המלכותיים נחנטו וכוסו בתכשיטים. ארכאולוגים שחשפו את הקברים במאות ה-19 וה-20 מצאו בהן חִצי קשתים, רתמות סוסים, קופסאות עץ, רהיטים, כדים, זכוכית צבועה, כלי מתכת וחפצים אחרים.
עם נפילת הממלכה הנובית הגיעה ההסטוריה של הפירמידות במצרים לקצה.
קברים חצובים בסלע
במובן זה או אחר, רוב הקברים במצרים העתיקה היו למעשה חצובים בסלע. בפירמידות ובמבני מסטבה היו מבנים תת-קרקעיים שנחצבו בסלע. חלקם בורות פשוטים וחלקם מבנים מורכבים.
עם דעיכתה של הממלכה הקדומה ובעקבות השינוי במבנה החברתי, חל שינוי בעיצוב הקברים. בתקופת השושלת החמישית, היחלשות מעמד המלך ועליית מעמד פקידי הממשל הביאו לזניחת הנטייה לבנות קברים ליד קבר המלך. פקידי הממשל בנו בקרבת מחוזותיהם, בקצה המדבר, קברים חצובים בסלע שהיו למודל לקברים החצובים בסלע שנבנו בתקופת הביניים הראשונה ובתקופת הממלכה התיכונה. קברים אלה הכילו חצר פתוחה החצובה אל תוך גבעה, שדרות עמודים, קפלה ובור קבורה.
הקבר של אַנֽחֽטִיפִי ((Ankhtify שליט העיר הֶפַאט ((Hefat באֶל מוּאַלֽלָה (El Moalla, כ-30 קילומטרים מדרום ללוקסור) בתקופת השושלת התשיעית, התגלה כמרשים ביותר בין הקברים מסוג זה החצובים בסלע. הקבר, שנבנה ב-2100 בקירוב לפנה"ס, מהווה קבר מרכזי באתר קבורה ענק הכולל קברים גדולים אחרים החצובים לצדו אל תוך ההר. אנחטיפי היה אחד האנשים החזקים בדרום מצרים כאשר מצרים הייתה מחולקת בין שליטים לוחמים. היה לו צבא והוא לחם בשליט תבאי. לפני קברו היו חדר מבואה גדול, שביל מוגבה ויתכן שגם מקדש עמק בקצה השביל המוגבה. בתוך הקבר היו שורות עמודים שעליהם צוירו ציורים ונחקקו הירוגליפים שהציגו את האוטוביוגרפיה של אנחטיפי.
בקבר אנחטיפי, כמו בקברים אחרים מאותה תקופה באסואן, השתמשו האמנים בצבעים בוהקים ובסגנון ייחודי. התפתחות משמעותית בתקופה זו, אשר הגיעה לשיאה בתקופת הממלכה התיכונה, הייתה במנהגי הקבורה שהיוו חלק מפולחן האל אוזיריס ((Osiris. ארונות קבורה כללו פסלי סירות מעץ ופסלים בדמות נושאי מנחות.
בתקופת השושלות ה-11 וה-12, עם היחלשות מעמד המלכים, נטשו אצילים רבי-עוצמה את החצר בממפיס וחזרו לערי הולדתם. אחת מערים אלה הייתה עיר חשובה במרכז מצרים שנמצאה במקום שבו נמצא היום הכפר בֶּנִי חָסַאן (Beni Hasan), הנקרא על שם שבט ערבי אשר חי ביישובים הסמוכים (הנטושים כיום) על הגדה המזרחית של הנילוס. כאן מוקמו הקברים על הגדה המזרחית של הנילוס, בניגוד לנוהג המקובל לקבור את המתים ממערב לו. חדרי קבורה נחצבו בסלע ללא מבני –על, ואומנים מקומיים הועסקו בקישוטם.
בבני חסאן ערוכים קברים בגדלים שונים במקביל לגדה המזרחית של הנילוס. רבים מהם לא גמורים. חזיתות של קברים אחדים עוצבו כעמודים החצובים בסלע. קבר אופייני מכיל חדר אחד או שני חדרים חצובים אל תוך הסלע ובקצה הפנימי שלו גומחה קטנה. בחלק מהקברים נחצבו עמודים בתוך החדרים. חדרי הקבורה הגדולים ביותר מגיעים לממדים של 9 מ' x3 מ'. ברצועות הנמשכות לאורך קירות הקברים צוירו ציורי פרסקו בהם תוארו ארועים מחייהם הצבאיים והפוליטים של הקבורים. בקבר חנומחוטפ Khnumhotep)) בבני חסאן אפשר להבחין בשפע ציורי פרסקו חלקם מחיי היום יום (כמו תיאור של דייג) ואחרים המבטאים את עוצמתו כשליט מקומי (כגון ציורים שבהם מוצגים זרים, בהם אסיאתיים, המביאים מנחות לחנומחוטפ). בגומחה שבקצה הקבר נמצאו חלקי פסל בדמותו.
תמונה 4.23 קבר חְנוּמהוֹטֶפּ מהשושלת ה-12 בבני חסאן
בתקופת הממלכה החדשה נהגו לחצוב קברים נסתרים אל תוך סלעי אבן הגיר בעיר הקברים של תבאי אשר בגדה המערבית של הנילוס. כאן נקברו פקידי ממשל בכירים, מלכים ומלכות. אתרי הקבורה בהם נקברו המלכים היו: עמק המלכים, עמק הקופים, עמק המלכות ודֽרָא אַבּוּ אֶל נַאגָה Dra Abu el-Naga)). קברי פקידי הממשל מקובצים ברובם באתרי הקבורה: שֵיח עַבּֽד אֶל קוּרֽנָה ((Sheikh Abd El-Qurna, מֶדִינֶט הַבּוּ (Medinet Habu), קוּרֽנֶט מוּרַאי (Qurnet Murrai), דֵיר אֶל מֶדִינָה (Deir El-Medina), אֶל אַסָאסִיף ( El-Asasif), ואֶל חוֹחָה El-Khokha)).
המרחבים במערב תבאי נבחרו כנראה מסיבות אחדות: אבן הגיר הקלה לחציבה שבאזור, ההר הקדוש אֶל קוּרֽן (El Qurn) החולש על הסביבה ונתפס כמשכנה של האלה מֶרֽטֶסֽגֶר (Mertesger, מילולית במצרית עתיקה: זו האוהבת שקט) המגֵנה על קברים. צורת הר קורן המזכירה צורת פירמידה, קושרת אותו בכך גם לפולחן אל השמש.
המבנה ההררי של הקרקע סיפק מקומות נסתרים רבים שנחצבו אל תוך הסלעים. הצורך בהסתרת הקברים נבע מהחשש משודדי הקברים אשר הפירמידות הגלויות לא היו מוגנות מפניהם. הקברים הנסתרים נחצבו אל תוך סלעים, ללא מבנה-על גלוי לעין.
בעקבות הצורך להסתיר את קברי המלכים יזם אינני (Ineni), האדריכל שבנה את קבר תותמוזס הראשון, שיטה חדשה לבניית קברים: חציבת קברי המלכים אל תוך סלע ובניית מקדש לפולחן המלך המת שלו במקום אחר. למעשה, אינני המשיך את מסורת הפירמידות, אך הפעם לא הייתה זו פירמידה מעשה ידי אדם, אלא פירמידה טבעית – גבעה בצורת פירמידה.
על הצורך בהסתרת הקברים מעידה כתובת שנמצאה על קברו של אינני בהתייחסו לבניית קבר תותמוזס הראשון: "נכחתי בחפירה של קבר הסלע של הוד מלכותו לבדי, איש לא שמע, איש לא ראה." ברוב הקברים שנחשפו יש כניסות מדומות או חדרי קבורה מדומים, אשר נועדו להטעות את שודדי הקברים.
הקברים החצובים בסלע, שבהם נקברו מלכים, מלכות ואצילים, עוטרו בציורי קיר ובתבליטים, שהציגו את חיי היומיום של המתים ואת חיי האלים. הקברים מולאו באוצרות רבים, בהם רהיטים, פסלים, סירות ותכשיטים יקרי ערך, שהיו אמורים ללוות את המתים בחייהם בעולם הבא. על קירות הקברים הופיעו טקסטים המלווים את המת בדרכו בעולם התחתי, בהם: אמדואט [Amduat – מילולית במצרית עתיקה: זה אשר נמצא בעולם התחתי] – סיפור מסעו של אל השמש רה מאז שקיעת השמש במערב ועד זריחתה במזרח, מסע שאליו מצטרף פרעה ונעשה בן אלמוות, "ספר השערים" המתאר את המסע הלילי כמעבר דרך 12 שערים המייצגים מכשולים שעובר המלך המת ב-12 שעות המסע הזה, ו"ספר הפרה השמימית"- בו מופיעה מעין גירסה מצרית לסיפור המבול המקראי, שעל-פיה בני אנוש התמרדו באל רה אשר בתגובה העניש אותם בשולחו אליהם את האלה חטחור בדמות עין (עינו של רה המיוצגת על-ידי נחש קוברה) השורפת אותם באש. בסופו של דבר חלקם ניצלו על-ידי רה.
תכנית הקרקע של קבר חצוב בסלע כללה פרוזדורים, חדר מבואה וחדר קבורה, שבו נמצא סרקופג במפלס נמוך יותר. עם זאת, המראה הכללי האופייני לתוכניות הקרקע של הקברים השתנה מתקופה לתקופה.
לתכניות הקרקע של קברי המלכים והמלכות מהתקופה המוקדמת של השושלת ה-18 אשר נחשפו, הייתה בדרך כלל צורת L , עם חדר קבורה בצורת קרטוש (מסגרת אשר לה צורה שבין מלבן לאובל המסמלת המשכיות, שבה נרשם שמו של פרעה או שם אל) בקצה אחת מזרועות ה-L . עם אלה נמנים הקברים של תותמוזס השני (קבר 42 Kings' Valley = KV ; KV, מילולית: עמק המלכים, המוכר באנגלית בשם: Valley of the Kings), תותמוזס השלישי (קבר 34 (KV, אמנופיס השני (קבר 35 (KV ותותמוזס הרביעי (קבר 43 (KV – כולם בעמק המלכים.
תוכניות קרקע של קברים פרטיים מתקופה זו שנחשפו, עוצבו בדרך כלל בצורת T. עם אלה נמנים שני קברים בשיח עבד אל קורנה: קבר סֶנֶנֽמוּט (Senenmut), אדריכלה ומאהבה של חטשפסות (קבר 71 TT), וקבר רֶחֽמִירֶה (Rekhmire קבר 100 TT) שהיה שר תחת שלטון המלכים תותמוזס השלישי ואמנחוטפ השני.
בתקופת השושלות ה-19 וה-20 התאפיינו קברי המלכים במראה צר וארוך. מערכת ארוכה של חדרים ופרוזדורים הובילה לחדר הקבורה. עם קברים אלה נמנים קבר המלך סֶתִי (Sethi) הראשון (קבר 17 KV), קבר המלך מֶרֶנֽפּֽתַאח (Merenptah) (קבר 8 KV) מהשושלת ה-19 וקבר המלך רעמסס השלישי (קבר 11KV ) מהשושלת ה-20. קבר גדול במיוחד (פרוזדורים באורך 60 מטרים), אחד הגדולים ביותר שנמצאו בעמק המלכים נבנה לבניו של רעמסס השני (קבר 5 KV). הוא מורכב בצורתו ובנוי על מפלסים אחדים. נמצאו בו עיטורים וטקסטים המתייחסים לשישה מבני משפחת המלוכה.
בסוף שנת 2005 התגלה קבר 63 KV, הקבר הראשון שהתגלה בעמק המלכים לאחר גילוי קבר תות אנח'אמון. זהו קבר קטן שהתגלה במרחק 14.5 מטרים מקבר תות אנח'אמון. נמצאו בו ארונות קבורה רבים, אך הגילוי המשמעותי ביותר בקבר זה היה ארון קבורה קטן מצופה עלי זהב.
עבודת בנייה של קבר החצוב בסלע נמשכה בדרך כלל שש שנים מרגע עלייתו של מלך חדש לשלטון. בעמק המלכים נמצאים מאות קברים שעדיין לא נחשפו. קברים רבים נותרו לא גמורים וכך אפשר להבחין בתהליך העבודה וללמוד את הטכניקות שבהן נעשה שימוש.
כפי שכבר ציינתי, העובדים אשר בנו ועיצבו את קברי המלכים, בנו לעצמם פירמידות קטנות בעיר קברים הסמוכה לכפרם. בקבריהם נמצאו עיטורים מרהיבים, משום שביניהם היו גם מעצבי הקברים של המלכים.
תכניות קרקע, צילומים וסרטי וידאו מלווים בהסברים מרהיבים שצולמו באתרי קבורת המלכים, מומלץ לראות באתר האינטרנט: http://www.thebanmappingproject.com.
קבר תוּת-אַנְח'אָמוֹן
המפורסם בקברים שבעמק המלכים הוא קברו של המלך תות-אנח'אמון (מילולית במצרית עתיקה: דימוי חי של אמון)(קבר 62 KV), היחיד שהתגלה כמעט בשלמותו על כל תכולתו. הקבר התגלה ב-1922 על-ידי הארכאולוג האנגלי הווארד קרטר(Howard Carter) אחרי שנים של חפירות. קבר זה, שסיפק את האוצרות הרבים ביותר בהיסטוריה של מצרים, אִפשר הצצה אל עושרם של המלכים במצרים העתיקה.
תות אנח'אמון (שלט בין השנים 1327-1336 לפנה"ס) עלה לשלטון בגיל 10, כנראה לאחר מות אחנ'אתון, ומת בגיל 19 בקירוב. החוקרים סבורים שהיה בנו של אחנ'אתון או של אחיו (כלומר, בנו של אמנחוטפ השלישי). הנחה מקובלת הייתה כי נרצח, אך ממצאים, שהעלו בדיקות סי-טי אחרונות שנעשו במומיה שלו, הביאו את החוקרים לשלול הנחה זו, אם כי עדיין לא ידוע בוודאות מה גרם למותו. חלק מחברי הצוות החוקר, אשר פרסמו את ממצאיהם במרס 2005, סבורים שמת כתוצאה משבר חמור ברגלו. כ-130 מקלות הליכה, שנמצאו בין האוצרות בקברו, תומכים בהשערה זו.
תות-אנח'אמון אשר התחתן עם בתו של אחנ'אתון, שינה את שמו מתות-אנח'אתון (מילולית: דימוי חי של אתון). בכך ביטא את חזרתו לאמונה באל אמון ואת נטישתו את האמונה באל אתון, האל היחיד שבו האמין אחנ'אתון. אף שביטל את הרפורמות הדתיות של אחנ'אתון, לא רדף את מאמיני אתון. בזמן המלחמה עם החיתים מת באופן פתאומי בלי להשאיר אחריו יורש, ונקבר בעמק המלכים.
מותו המפתיע של המלך לאחר תקופת שלטון קצרה מאוד בא לידי ביטוי במידות קברו – שהוא הקטן ביותר בין הקברים בעמק המלכים – ובציורי הקיר שצוירו בחיפזון בחדר הקבורה בלבד. יש הסבורים שקבר תות-אנח'אמון לא נחצב למען המלך אלא למען פקיד ממשל, אך בגלל מותו הלא צפוי של המלך בגיל צעיר שונה ייעודו.
גרם מדרגות ובו 18 מדרגות מוביל ממזרח למערב, למסדרון יורד באורך שמונה מטרים, שבהמשכו חדר המבואה של הקבר שגודלו 8 מ' x3.5 מ'. מימין לחדר המבואה נמצא חדר הקבורה על שטח 6.5 מ' x 4 מ' ובגובה ארבעה מטרים. חדר זה נפתח מכיוון מזרח, אל חדר נוסף המכונה חדר האוצרות. חדר הקבורה הוא החדר היחיד שנמצאו עיטורים על קירותיו.
תמונה 4.24 קבר תות-אנח'אמון - תוכנית קרקע
בחדר המבואה לחדר הקבורה נמצאו, בין השאר, מרכבות, מכלי מזון, רהיטים מרהיבים (שלעיצובם השתמשו בעץ הובנה, בזהב, בלאפיס לזולי, באבן טורקיז ובשנהב) ושתי דמויות שומרים, שניצבו בכניסה לחדר הקבורה. בכניסה לחדר האוצרות ניצב פסל שחור של האל אנוביס, ובתוך החדר נמצאו סירות, דמויות מצופות זהב ואוצרות רבים אחרים. בחדר הקטן הצמוד לחדר המבואה נמצאו חפצים יקרי ערך רבים, מוטלים באי-סדר. לא ברור אם אלה נמצאו בקבר במקור או הועברו לשם על-ידי שודדי הקברים שפרצו אליו.
בחדר הקבורה נמצאו שלושה ארונות קבורה של המלך, זה בתוך זה. הארון הפנימי עשוי זהב מלא. בתוכו נמצאה גופתו החנוטה של המלך, ועל פניו מסכת זהב. מלבד ארונות הקבורה נמצאו בחדר הקבורה: 415 פסלים של עבדים ושל משגיחיהם, שאמורים היו לשרת את המלך בעולם הבא, מיטות מצופות עלי זהב ורהיטים מרהיבים אחרים.
המקדשים במצרים העתיקה
במצרית עתיקה, המילה המציינת מקדש הייתה "הוט נטז'ר" (hut-netjer, מילולית: בית האל). מקור המילה האנגלית temple שמשמעותה "מקדש" הוא במילה הלטינית templum שהשורש שלה tem (מילולית: חצר פתוחה). כמו בתרבויות קדומות אחרות, המבנה הבסיסי של המקדש המצרי העתיק כלל חצר פתוחה ומבנה סגור, שמוקם בחלק הפנימי ביותר של המקדש. בחדר הקדוש ביותר שבמבנה סגור זה הוצבה דמות האל. חדר זה מוקם מחוץ לטווח ראייתו של הקהל, והגישה אליו הייתה מותרת למלך ולכוהנים בלבד.
המקדש, כמשכנו של האל, נתפס כמקום קדוש אשר מחוץ לתחומו נמצא עולם חילוני, וכמיקרוקוסמוס - ביטוי לסדר העולם בזעיר אנפין. תפקידו היה לאפשר קשר עם האל, קשר אשר בלעדיו ההרמוניה הקיימת על פני האדמה ובקוסמוס לא הייתה מובנת מאליה. המצרים הקדמונים היו אחוזי אימה מחזרתו של העולם למצב התוהו ובוהו אשר קדם לבריאה. כדי למנוע את האסון הזה, היה צורך לרצות את האל. עבודת הפולחן היומיומית, המזמורים המפארים ומהללים את האל והמנחות שנִתנו לו נתפסו כאמצעים להבטחת המשך ההרמוניה.
היו מקדשים ששימשו כבית האל, והיו מקדשים שבהם סגדו לפרעה המת שנחשב כאל. מקדשי האלים נועדו בדרך כלל לאלים מקומיים. הקדומים שבהם נבנו ממחצלות שנארגו מקני-סוף וחוברו למסגרות עץ. מקדשים קדומים אלה נעלמו עם חלוף הזמן, אך אפשר ללמוד על קיומם מהיירוגליפים שנחקקו על לוחות הובנה ושנהב. מאוחר יותר נבנו מקדשי עץ, שבחזיתם הייתה חצר פתוחה ומגודרת אשר הפרידה בין העולם הדתי לעולם החילוני. המלך, שהיה המתווך בין עמו ובין האל, ערך את טקסי הפולחן.
מאז השושלת הראשונה ועד שושלת תלמי מקובל היה במצרים העתיקה לערוך טקס לכבוד הנחת יסודות המקדש, שבו שולבו פעולות סמליות עם פעולות מעשיות. בטקסט מתקופת שושלת תלמי מפורטים שלבי הטקס בהשתתפות המלך, ובהם: השמעת לחשים, קביעת האוריינטציה של המקדש על-פי רוחות השמים, חפירת בורות ליסודות על-ידי המלך, עיצוב ארבע לבנים בארבע פינות המקדש, הנחת אבנים אחדות בארבע פינות המקדש. מקדש מיניאטורי שייצג את המקדש המוגמר טוהר על-ידי זריית נֶתֶר (פחמת הנתרן) סביבו והוצג לאל.
מלבד המשמעות הקוסמולוגית הנקשרת לקביעת האוריינטציה של המקדש על-פי רוחות השמים, אפשר ללמוד משלבי הטקס שעוצב מודל של המקדש לפני שהוא נבנה.
עד כה (בפרק הדן בפירמידות) הבחנו בשני טיפוסים עיקריים של מקדשים שהיוו חלק מהמערך הכולל של פירמידה :מקדש פולחן המלך המת אשר בו נערך הפולחן שנועד להפוך את המלך לאל, ומקדש העמק שבו בוצעו כנראה חניטת המת, טיהורו, וטקס פתיחת הפה.
בתקופת השושלת החמישית, אז נשברה מסורת בניית הפירמידות הגדולות, סגדו ברחבי מצרים לאל השמש רֶה, אדון הבריאה ושָליטהּ. נבנו מקדשים מסוג חדש - מקדשי שמש שהחיו את מסורת מקדשי השמש שהיו בעיר איונו, היא הליופוליס, ומעולם לא התגלו. במקדשים אלה הייתה חצר פתוחה שאפשרה לקרני השמש לחדור לתוכה.
במקדשי השמש מהשושלת החמישית, אובליסק קצר ועבה במראהו הניצב על פודיום מלבני גבוה, נבנה לאל השמש רֶה לפני המזבח בתוך החצר הפתוחה. הפודיום ייצג כנראה את הגבעה הבראשיתית שבה החלה הבריאה, והאובליסק נועד לשמש כהעתק של אבן הבֶּנֽבֶּן, אלמנט מרכזי במקדש השמש בעיר הליופוליס מתקופת השושלות המוקדמות. מערך המקדש כלל מחסנים לאחסון המנחות, ובורות שבהם אוחסנה סירת העץ שבה אמור היה אל השמש לשוט בשמים. מישור מוגבה קישר בין מתחם המקדש ובין מקדש עמק.
רוב מלכי השושלת החמישית בנו מקדשי שמש עם אובליסק מטיפוס זה, באַבּוּסִיר (Abusir) הנמצאת מצפון לסקרה, ובאַבּוּ גוּרוֹב (Abu Ghurob), לא הרחק מאבוסיר. מערך של מקדש שמש (המקדש העלי), כלל מלבד חצר פתוחה שבה אובליסק יחיד ומזבח, מקדש תחתי (מקדש עמק) שהיה למעשה מין שער מונומנטלי שהוביל למקדש, ושביל מוגבה המקשר בין מקדש השמש ומקדש העמק. מערך כזה אפשר לראות בשחזור מקדש שבנה פרעה ניוסרה (Niuserre) באבו גורוב (תמונה ). במקדש של ניוסרה נמצאה מלבד המרכיבים הנזכרים למעלה, סירה בנויה מחומר (clay) אשר נבנתה למען אל השמש החוצה את השמים בסירתו כפי שהמצרים נעו בסירות במי הנילוס. כשם שראינו בפירמידות, סירות נמצאו בקברים מלכותיים והיוו חלק מהציוד שנועד לשמש את המלך בעולם הבא.
בניית מקדשי שמש הכוללים בתוכם אובליסק פסקה בסוף תקופת השושלת החמישית.
את האובליסק, שהיה אלמנט מרכזי במקדשי השמש בתקופת השושלת החמישית, אפשר לראות כמייצג פולחן האבן האנכית, שהיה מקובל בבְּרֶטָני ובמקומות אחרים באירופה ובמזרח התיכון בתקופות פרה-היסטוריות. האבן המגאליתית, הדומה למנהיר בברטני, מקבלת צורה הנדסית ברורה כשהיא מעוצבת באופן מופשט כאובליסק. מקור המילה "אובליסק" (obelisk) במילה אובליסקוס (obeliskos) ("אוֹבֶּלוֹס" [[obelos עם אותיות סופיות המציינות הקטנה(, שפירושה ביוונית מחט. האובליסק נודע במצרים העתיקה גם בשם בֶּן (Ben) או בֶּן-בֶּן (Ben Ben). מקור המילה בנבן הוא במילה בנו (benu) – עוף החול האגדי, או בפועל "וובן" (weben, מילולית במצרית עתיקה: לזרוח). בקצה העליון של האובליסק ניצבת פירמידה קטנה - פירמידיון, היוצרת רושם של תנועה כלפי מעלה, לעבר השמש שאותה היא מסמלת. הפירמידיון קולט את קרני השמש ומטעין את האובליסק באנרגיית השמש. הוא נתפס כנקודה המקשרת בין שמים וארץ.
יש עדויות לכך שהפירמידֽיָה (pyramidia - רבים של פירמידיון) צופו בזהב טהור (כאלה היו האובליסקים של חטשפסות בקרנק), באלקטרום (electrum - סגסוגת צהובה של זהב וכסף; כאלה היו האובליסקים של תותמוזס הראשון בקרנק) ובנחושת, כדי שקרני האור הזוהרות ממנה יאירו את מצרים. זהו החלק הקדוש ביותר באובליסק, המסמל את הגבעה הבראשיתית, שעליה זרחו קרני השמש הראשונות, ועליה הופיע לראשונה אל השמש רֶה.
תמונה 4.25 אובליסק המלכה חטשפסות במקדש אמון בקרנאק
האובליסק והמקדש שהוקדש לאל השמש וכונה "מקום האובליסק", נחשבו למבנים הקדושים ביותר לאל השמש. המצרים האמינו שבאירועים מיוחדים הוחדרה רוחו של אל השמש על-ידי הכוהנים אל תוך האבן, ונכחה בה כאשר הובאו מנחות לאל, וכאשר הוקרבו לו קורבנות אדם (בדרך כלל שבויי מלחמה).
המקדשים תפסו את מקום פולחן המלך המת. היה זה ניסיון להגשים את נצחיות האל בשילוב פולחן המתים עם פולחן האלים.
בצורתם המעודנת, דקים וגבוהים, הוצבו אובליסקים בזוגות בתקופת הממלכה החדשה לפני חזית המבנה העיקרי של המקדש, בדרך כלל לפני השער הראשי. לעתים הם עוצבו מחומרים יקרים ביותר. על ארבעת צדיו של כל אובליסק נחרטו היירוגליפים המציינים את מטרת המבנה שלפניו הוצב, פרטי בנייתו, ייעודו ושמות האלים שלהם הוקדש. כמו כן הוצגו עליו שמות מקימיו.
אובליסקים הוקמו לעתים לזכר אירוע חשוב כמו ניצחון בקרב, וכמתנה לאל השמש. המלומד הרומי פליניוס (Plinius) האב (79-23 לספירה) כותב ב"היסטוריה נטורליס" ((Historia Naturalis משנת 77 לספירה, שמונוליתים מגרניט הוקמו על-ידי מלכי מצרים העתיקה גם כביטוי לתחרות ביניהם. הם כינו מונוליתים אלה בשם "אובליסקים" והקדישו אותם לאל השמש. האובליסק, על-פי פליניוס, הוא המייצג הסמלי של קרן אור השמש. המילה המצרית לאובליסק היא "טֶחֶן" (Tekhen) ופירושה, אכן, גם קרן אור וגם אובליסק.
חשיבותם של מערכי המקדשים, ובהם האובליסקים, גברה מאז הממלכה התיכונה, תקופה שבה החלה קבורת מלכים בעמק המלכים. המלכים, שמעמדם נחלש, שאבו לגיטימציה לשלטונם מהמקדשים, אשר נעשו יותר ויותר עשירים ורבי-עוצמה. הפרעונים הציגו עצמם במקדשים כאלים או כבני אלים. בתוך המקדשים הופיע לעתים תיאור לידת המלך לאל. כך היה במקדש אמון בלוקסור, שבו תוארה הולדת חטשפסות לאל אמון במקדש שבנתה המלכה בדיר אל בחרי (Deir el Bahari); וכך היה גם במקדש אמון-מוט-חונסו בלוקסור שבו תוארה לידת אמנחוטפ השלישי לאותו אל. זיהוי המלך עם אל מסוים התבטא גם בהצגת פסלו בדמות האל.
השגשוג של מצרים בשושלת ה-18 אפשר בניית מקדשים לאלים שונים ברחבי מצרים. אלה נבנו באבן ולא בלבני בוץ, כדי שיישמרו לנצח. בערים גדולות כמו תבאי וממפיס נבנו מקדשי אבן מסיביים.
שלא כמקובל בתקופות שבהן נבנו מקדשי פולחן המלך המת בצמידות לפירמידות שבהן נקברו המלכים, מאז תקופת שלטון אמנחוטפ הראשון (שלט בין השנים (1504-1492 לפנה"ס) היה מקובל ליצור הפרדה במרחק ניכר בין חדר הקבורה של המלך ובין מקדש פולחן המלך המת. לא היה רצוי למקם את מקדש פולחן המלך המת בצמידות לקבר המלך באזור ההררי של עמק המלכים בשל הצורך להסתיר את הקברים מפני גנבים שנמשכו אל האוצרות שנקברו עם המלך המת. ההפרדה לכן הייתה הכרחית.
בניין מקדש פולחן המלך המת, שהיה למעשה מקדש לאל אמון, אפשר למלך האלוהי להתחבר לאחר מותו עם האלים, ובמיוחד אוזיריס ורֶה, אשר הבטיחו לו חיי נצח בעולם המתים. המלך היה יכול לבחור בין חיי נצח של מחזוריות (דֽגֶ'ט), כלומר שיט מדי יום בסירת אל השמש רה בשמים, ובין מנוחה נצחית עם אוזיריס (נֶהֶה) בשדות קני הסוף. החלק המואר של המקדש, כלומר, החצר הפתוחה תחת כיפת השמים, ייצג את פולחן אל השמש בעוד שחלקו הסגור והאפלולי ייצג את פולחן אוזיריס.
רוב המקדשים נבנו ליד נהר הנילוס, ששימש כנתיב תחבורה עיקרי, או ליד תעלה שהתחברה לנילוס. הם מוקמו בדרך כלל על ציר מזרח-מערב, במאונך לנהר הזורם מדרום לצפון. מאז תקופות קדומות סומנה הדרך מרציפי הנהר אל המקדש. חלק מדרכים (שבילים מוגבהים) אלה היו סלולות ואף מְקוֹרוֹת, ולעתים הוצבו פסלי המלך לאורכן. בתקופת הממלכה התיכונה סומנה הדרך למקדש על-ידי פסלי ספינקסים שנועדו להגן על הגישה למקדש. פסלים אלה עוצבו לעתים עם ראשים בדמות המלך או אוחזים בפסל המלך בין טלפיהם. שדרות פסלים כאלה הובילו לעתים ממקדש למקדש, כמו למשל הדרך שהובילה ממקדש אמון בקרנאק למקדש אמוֹן-מוּט חוֹנסוּ בלוקסור.
מתחם המקדש היה מוקף חומות מלבני בוץ, שנועדו להגן עליו וגם ליצור את גבולות מתחם האל. החומות היו עבות (עוביָן הגיע עד עשרה מטרים) ולחלקן היו שערים מבוצרים. לעתים קרובות נבנו חומות המקדש בקו גלי, ויש הסבורים כי הדבר נועד לסמל את המים הבראשיתיים של הבריאה. בחלק מהמקרים נבנה רק חלקה העליון של החומה בצורה גלית. את הסברה שעל-פיה קיים קשר בין המראה הגלי של החומה ובין המים הבראשיתיים, מחזקת העובדה שבכל עיר טענו הכוהנים המקומיים, שמקדשם ממוקם על הגבעה הקדמונית שצמחה מתוך המים הבראשיתיים. כל אחד מהמקדשים נתפס כשער המוביל מהעולם הזה לעולם הבא ומהאנושי לאלוהי.
המקדשים, שנבנו ברובם באבן חול, היו בעלי מבנה מסיבי. הם היו מוגנים היטב, כיוון ששימשו לאחסון המתנות היקרות שקיבל המלך. למראה המבוצר תרמו הקירות החיצוניים של המקדש שהיו חסרי חלונות.
בדרך כלל הייתה למקדש תוכנית כללית קבועה, לפיה ככל שהמבנים פנימיים יותר (כלומר רחוקים מהכניסה), כך הם מקודשים יותר. התוכנית הכללית התאפיינה בציר מרכזי שהוביל אל המקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים. ציר זה עבר דרך שדרת ספינקסים, זוג אובליסקים, פילון, חצר פתוחה מוקפת עמודים, ואולם עמודים (היפּוֹסטַייל hypostyle). הציר הסתיים בתחום המקודש של האל, שבו נשמר פסלו בתוך חדר אשר סביבו חדרי אוצר קטנים ולשכות כלי קודש. לעתים נועדה תוכנית זו, שהתבססה על ציר מרכזי, לאפשר חדירת קרן אור משדרת הספינקסים אל קודש הקודשים.
הפילון היה המאפיין הבולט ביותר של המקדש. הייתה לו משמעות סמלית, בייצגו את ההר שעליו זורחת ושוקעת השמש. הוא הוביל למתחם הפתוח לציבור הרחב. חצר המקדש הייתה בדרך כלל מלבנית (ברוחב אולם העמודים שאותו הקדימה). היא הייתה מרוצפת, ובתוכה מוקם מזבח למנחות. חצרות אלה, שהכניסה אליהן הותרה לקהל הרחב בחגים ובפסטיבלים, נתנו לאנשים הפשוטים תחושה של שייכות למקדש.
החצר הפתוחה הובילה לאולם עמודים אשר לא היה המקום המקודש ביותר במקדש, אך היה המרשים ביותר. היו מקדשים שבהם מספר אולמות עמודים, שקדושתם גברה ככל שהיו קרובים לקודש הקודשים אשר בחלק הפנימי ביותר של המקדש. אולם העמודים הגדול שימש מעין היכל מלכות לאל, ובו הוצג פסלו בפני ההמונים בימי חג. לאורך הציר המרכזי של האולם היה רווח בין העמודים ודרכו עברו תהלוכות. בחלק מרכזי זה של האולם, שבו היו העמודים גבוהים מהעמודים באגפים הצדדיים, הייתה קומת תאורה – חלונות גבוהים שמוקמו מעל גובה העמודים של האגפים הצדדיים, ודרכם חדר אור לאולמות העמודים.
תמונה 4.26 חתך צד אופייני של מקדש מתקופת הממלכה החדשה
עמודי אולם העמודים עוצבו בהשראת עולם הצומח. באגף המרכזי היו בדרך כלל עמודים עם כותרות המכונות "כותרות לוטוס פתוחות" (למעשה הייתה להם צורת שושנת מים), בעוד שבאגפים הצדדיים היו עמודים עם כותרות פפירוס – כותרות ניצנים סגורים. כותרות הלוטוס והפפירוס מתקשרות לבִּיצה הקדמונית, שממנה צמחה הגבעה הבראשיתית, ולאיחוד של מצרים העליונה, שסִמלהּ שושנת מים, עם מצרים התחתונה, שסִמלהּ פפירוס.
כאשר תיאר אמנחוטפ השלישי את המקדש בקרנאק, הוא ציין שעמודיו מגיעים לשמים, כמו ארבעת עמודי השמים. העמודים נתפסו בעיניו כמבנים קוסמיים. היו שסברו כי יער העמודים נועד להסתיר את הנעשה במקדש הפנימי ולשמש מסך בפני העומדים בכיכר הציבורית.
אולם העמודים במקדש המצרי מבשר את צורת הבזיליקה הרומית (ששימשה כבית משפט וכמרכז מפגש ומסחר), אשר האגף המרכזי שלה גבוה מאגפיה הצדדיים, וחלונותיו הגבוהים מאפשרים חדירת אור לאולם המרכזי.
החלק הפנימי ביותר של המקדש, שנחשב למקום הקדוש ביותר וללב המקדש, נתפס כביתו הפנימי של האל. חדר זה נתפס כהרחבה של השמים. זהו אולם צר וארוך הנמשך לעומק המקדש. לעתים הוא נישא על פודיום והגישה אליו היא באמצעות מדרגות. בתוכו ניצב פסל האל אשר בו טיפלו הכוהנים. הם רחצו אותו, משחו אותו בשמן, הלבישו אותו, האכילו אותו והנעימו את זמנו.
בחלק מהמקדשים, מאחורי החדר הקדוש ביותר שבקצה הפנימי של המקדש, הייתה קפלה אחת או קפלות אחדות של "האוזן השומעת". כאן יכולים היו המאמינים בני העם הפשוט ליצור קשר עם האל. לעתים עוצבה קפלה זו בצורת גומחה אחת בלבד שבה מוקם פסל האל. לעתים ניצב בה רק תבליט של אוזניים, שאליהן פנו אנשים בתפילה כדי לקבל את ברכת האל לבריאות ולהצלחה בתחומים שונים. אוזניים אלה כונו "החורים של הכוהן", כיוון שכוהן נהג לשבת בחדר זה, לשמוע את התפילות ולהשיב עליהן בשם האל. דוגמאות למקדשים עם קפלות מסוג זה נמצאו רק מאז תקופת הממלכה החדשה ואילך.
ככל שהתקדם הנכנס למקדש על צירו המרכזי לעבר החדר הקדוש ביותר, הרצפה עלתה בהדרגה ואילו התקרה נעשתה נמוכה יותר בהדרגה. כך חללי המקדש קטנו עם ההתקדמות לאורך הציר המרכזי. לאורך ציר המקדש קטנה גם כמות האור שחדר לחללים אלה ככל שהתקרבו לקודש הקודשים. הנכנס למקדש עבר מאור השמש המלא שבחצר המקדש, לאולם העמודים המואר חלקית על-ידי קומת תאורה, דרך אולם מבואה אפלולי שהואר על-ידי חריצים צרים, לעבר קודש הקודשים האפל שהואר מעט באור טבעי רק כאשר נפתחה דלתו. כאן נזקקו הכוהנים לנרות כדי לבצע את עבודת הפולחן.
החצרות בתחום הפילונים היו נגישות לכוהנים, ולעתים, בעיקר באירועים מיוחדים – לכלל האוכלוסייה. לאולמות הפנימיים הותרה כניסה לכוהנים מטוהרים בלבד, ואילו לקודש הקודשים הותרה הכניסה למלך ולכוהנים רמי המעלה בלבד.
בימי חג נהגו הכוהנים לצעוד עם פסל האל במתחם המקדש, וקהל המאמינים היה מגיש לו מנחות במקומות שיועדו לכך. מהתרומות ומהמנחות שקיבלו התעשרו המקדשים וצברו הון רב. בתבאי, בשיא פריחתה, היו במקדשיה למעלה מ-80,000 עובדים, 433 גנים, 83 סירות ו-46 בניינים.
המקדש לאמון היה גדול, אך היווה חלק ממערך מבנים גדול יותר, המוקף חומה גבוהה מלבני בוץ, שכלל אזורי מגורים, סדנאות רבות, אגם קדוש שבו נהגו הכוהנים להיטהר, אגפים ששימשו כמרכזים אדמיניסטרטיביים שלטוניים, מחסנים, בתי ספר שבהם למדו הילדים (בעיקר בנים) קרוא וכתוב, ספריות ועוד.
בהיותו בעל נכסים רבים, כמו מחסנים, בית אוצרות, בתי מגורים לכוהנים, סירות, צאן ובקר, המקדש היה מרכז של פעילות כלכלית ענפה, והועסקו בו עובדים רבים. הוא כלל מבני תעשיה, בהם: בתי מטבחיים, מאפיות, מטבחים וסדנאות אומנים.
מלבד פעילות כלכלית התקיימו במקדש גם פעילות לימודית ופעילות רפואית. לימודים התקיימו בחלק המקדש שכונה "פֶּר אַנֽח" (Per Ankh, מילולית במצרית עתיקה: בית החיים). כאן נכתבו, הועתקו, קובצו ונגנזו טקסטים מאגיים קדושים שנקשרו לפולחן האלים. כוהנים וסופרים-רַשָמים ((scribes למדו נושאים כמו: כתיבה, אמנות, דת, הסטוריה, טקסים, מאגיה, אסטרונומיה, משפט, מתמטיקה ורפואה. למעשה היה זה תקדים לאוניברסיטה בת ימינו. בפר אנח הייתה גם ספריה שבה נאספו על דפי פפירוס אוצרות ידע בתחומי מתמטיקה, רפואה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה, משפט, פירוש חלומות ועוד. יתכן ששימשה מודל לספריה הגדולה באלכסנדריה.
פעילות רפואית התקיימה בחלק המקדש ששימש כמרכז ריפוי ומאגיה אשר אליו יכולים היו לִפֽנות חולים או פצועים שביקשו את עזרת האל ואת עצת הכוהנים החכמים והמלומדים שבמקדש. מעט מבנים מסוג זה שרדו. במקדש חטחור בדֶנֽדֶרָה (Dendera) מתקופת שושלת תלמי נמצאו חדרים שבהם שהו חולים בעודם מחכים לחלומות שיביאו מרשם אלוהי לריפוים. במרכז בית החולים הזה הייתה חצר מרכזית שבה כוהנים מזגו מים על פסלים שנכתבו עליהם טקסטים מאגיים אשר אפשרו למאגיה לעבור למים. מים אלה ניתנו לחולים לשתייה ולרחצה.
במצרים העתיקה, במתחמי המקדשים המאוחרים מהתקופה הגרקו-רומית, נוסף אלמנט שלא מצאנו אותו במקדשים מתקופות קודמות - מקדש קטן אשר נקרא "בית הלידה - מָמיסי (Mammisi) בקופטית ופֶּר מֶסוּט (Per Mesout) במצרית עתיקה. מקדש זה, שמוקם לפני חזית המקדש העיקרי, היה בניין פשוט, שסימל את מקום לידתו של האל אשר לו הוקדש המקדש העיקרי. אם הייתה זו אלה, נחשב מקדש זה כמקום שבו ילדה את ילדיה, ועל קירותיו תוארו הלידות. הממיסי שימש לטקסים דתיים, שנועדו להבטיח את קדושתו האלוהית של פרעה. כמו כן נהגו לבקר בו נשים הרות כדי לבקש את עזרת האל.
מלבד טיפוס המקדש הערוך על ציר (בדרך כלל ציר מזרח-מערב), היה גם טיפוס של מקדש קטן יותר, שהיה מורכב מסֶלָה (cella, החדר שבו הוצב פסל האל) ריבועי מוקף עמודים, שבכל אחד מקצותיו הייתה דלת. המכלול נישא על פודיום בגובה מחצית גובה קירות המקדש. מקדש מסוג זה, שנשמר במצב טוב יותר מהאחרים, נבנה על-ידי אמנחוטפ (מילולית: אמון מרוצה) השלישי באי אֶלֶפַנְטִין. חברי משלחת צרפתית במאה ה-18 תיארו אותו ברישומיהם לפני שנהרס על-ידי השלטון התורכי ב-1822. המקדש נבנה באבן חול. גובהו היה כ-4.5 מטרים, אורכו כ-13 מטר, ורוחבו כ-10 מטרים. היה לו פודיום בגובה שלושה מטרים בקירוב, שמעליו אולם אחד מוקף קוֹלוֹנָדָה (שדרת עמודים) שהייתה ערוכה כך שבכל צד של המקדש היו שבע אומנות. בצדו המזרחי היה גרם מדרגות, שנחצב בין שני קירות באותו הגובה והוביל לסלה. מאוחר יותר, בתקופה הרומית, שונה המקדש. הרווחים בין העמודים שבחלק הפנימי של המקדש מולאו, וכך נוצר חדר נוסף.
תמונה 4.27 מקדש אמנחוטפ השלישי באלפנטין
תוכנית מקדש פריפטרלי (מוקף עמודים) הייתה חביבה במיוחד על הפרעונים מהשושלת ה-18. עדות לכך אנו מוצאים במקדשים מסוג זה שנבנו בקרנאק ובמֶדינֶט האבּוּ (Medinet Habu). מקדש דומה למקדש של אמנחוטפ השלישי באלפנטין נבנה על-ידי תוּתְמוֹזֶס (Thuthmoses, מילולית במצרית עתיקה: נולד לאל תות) השני (1479-1492 לפנה"ס) והמלכה חַטְשֶפְּסוּת.
מקדשים מסוג זה מזכירים את המקדשים היווניים בתקופה הקלאסית. אין ספק שבצורתם ובפרופורציות ההרמוניות שלהם הם השפיעו על אדריכלות המקדשים ביוון.
עמודי המקדשים
בגלל הימנעותה של האדריכלות המצרית הדתית משימוש בקשת, המאפשרת יצירת חללים גדולים ללא עמודים תומכים, נעשה שימוש בבנייה בשיטת עמוד וקורה (כלומר, עמודים היוצרים זווית ישרה עם המשטח שבו הם תומכים). היה צורך לבנות עמודים רבים וצפופים כדי לתמוך בתקרת אבן.
העמודים הראשונים שבנו המצרים באבן היו אולי חיקוי של מבנים מוקדמים יותר, אשר נבנו מהצמחייה שלאורך הנילוס. גזעי העמודים חיקו גזעים של עצי תמר וצרורות קני-סוף.
על-פי הממצאים הארכאולוגיים הקיימים בידינו היום, העמודים הראשונים שנבנו אי-פעם באבן, היו העמודים המחורצים במתחם פירמידת המדרגות בסקרה. החריצים על גזעי העמודים ייצגו צרורות גבעולים. בתקופה מאוחרת יותר קיבל העמוד מראה רב-צלעי או עגול. עמודי המקדשים היו צבועים, ולעתים קרובות – כאשר גזע העמוד היה עבה מאוד – עוטרו בתבליטים ובהיירוגליפים.
בכל עמוד היה אפשר להבחין בדרך כלל בשלושה חלקים: בסיס, גזע העמוד וכותרת. מעל הכותרת היה אבקוס (abacus), חלק העמוד התומך בתקרה. לשם בניית גזע העמוד הונחו גושי אבן זה על גבי זה, הוחלקו, נצבעו ונחרטו, כך שלא היה אפשר להבחין שהעמוד מורכב מחלקים שונים. בתקופות מוקדמות ביותר בתולדות מצרים הוצבו לעתים עמודים מונוליתיים, כלומר נבנו מגוש אבן אחד.
תמונה 4.28 טיפוסי עמודים באדריכלות המקדשים המצרית. מימין לשמאל: כותרת פפירוס פתוחה
בצורת פעמון, כותרת לוטוס וכותרת כפות תמר
מוטיבים צמחיים, כמו כפות תמרים, פרחי לוטוס (למעשה, שושנות מים) ופפירוסים, שימשו מקור השראה לעיצוב כותרות העמודים.
במתחם פירמידת המדרגות של פרעה דז'וסר היו עמודים בדגמים שונים, ובהם עמודים עם כותרת בדגם עלי עצי מחט. עמודים בצורת עץ תמר נמצאו במקדש פולחן המלך המת של פרעה אוּנַס (בפי המצרים: Unas, Wenas או Unis) (האחרון בשושלת החמישית; שלט בין השנים 2362-2392 לפנה"ס) בסקרה ובמקדשים אחרים מהתקופה. אחרי תקופת השושלת החמישית היה השימוש בעמוד מסוג זה נדיר.
כותרות ניצני לוטוס היו נפוצות במקדשים בתקופת הממלכה הקדומה ובתקופת הממלכה התיכונה. נטייה זו פסקה בהדרגה בתקופת הממלכה החדשה, אך חזרה לאופנה בתקופה הגרקו-רומית, אז עיצבו את כותרות העמודים במגוון נושאים. לעמוד מטיפוס זה היה בדרך כלל גזע עמוד רב-צלעי, שייצג צרור גבעולי לוטוס, אשר בקצותיהם כותרת עם פרח פתוח או סגור.
לעמודי פפירוס יש כמה טיפוסים. לחלקם גזע עמוד עגול המייצג גבעול אחד, ולחלקם גזע עמוד רב-צלעי המייצג צרור גבעולים. הכותרות היו כותרות ניצנים (סגורות) או כותרות פעמון (פתוחות). העמודים המוקדמים ביותר עם גזע עמוד עגול נמצאו כבר במתחם פירמידת המדרגות של פרעה דז'וסר, אך אלה לא היו עמודים חופשיים, אלא חלק מקיר.
טיפוס העמוד הוכתב בדרך כלל על-פי מיקומו במקדש, לכן בכל מקדש היה בדרך כלל יותר מסוג אחד של עמודים. בחצרות המקדשים ובריחוק מהציר המרכזי מוקמו בדרך כלל עמודים עם כותרות סגורות – "כותרות ניצנים". עמודים עם כותרות פתוחות מוקמו בחלקים מרכזיים יותר.
עמודים השואבים השראתם מדמות האדם הופיעו מאוחר יותר. עמוד עם כותרת בצורת ראש האלה-פרה חַטְחוֹר (Hathor), המוצג כראש אישה, הופיע רק בתקופת הממלכה התיכונה. לעמודים מטיפוס זה יש בדרך כלל גזע עמוד פשוט. אפשר למצוא עמודים מסוג זה במקדש נֶפרֶטארי (Nefretari) באַבּוּ סימבֶּל (Abu Simbel) ובאולם העמודים של המקדש מתקופת שושלת תלמי בדֶנדֶרָה (Dendera).
עמודים בדמות האל אוזיריס מופיעים כשהם צמודים לקיר או לאיבר אדריכלי אחר. גם הם, כמו עמודי חטחור, הופיעו כנראה לראשונה בתקופת הממלכה התיכונה. שלא כמו עמודי חטחור, כאן מוצגת דמות האל כפסל או כתבליט המשמש כעמוד. את עמודי אוזיריס אפשר לזהות בדרך כלל על-פי כפות ידיו המוצלבות של האל.
מקדש פולחן המלכה המתה חטשפסות בדיר אל בחרי (Deir el Bahari)
המקדש בעל הסגנון הייחודי ביותר במצרים העתיקה, אשר לא שימש מודל לבאים אחריו, היה מקדש פולחן המלכה המתה חטשפסות בדֵיר אֶל בַּחֽרִי. מקדש זה נבנה על הגדה המערבית של הנילוס, בעמק המלָכוֹת, ליד הכניסה לעמק המלכים בנוף הסלעי של תבאי. המקדש שהוקף חומת אבן גיר, מוקם כמעט בדיוק מול מערך המבנים של מקדש אמון בקרנאק שבגדה המזרחית של הנילוס.
בנייתו החלה כבר בתקופת שלטון תוּתְמוֹזֶס השני, אך עבודת הבנייה ברובה בוצעה בתקופת שלטון אלמנתו, המלכה חטשפסות. השם "דיר אל בחרי" (מילולית בערבית: מנזר הצפון) אינו מתקשר לתקופת מצרים העתיקה, אלא למנזר קופטי שנבנה באתר המקדש מלבני בוץ במאה החמישית לספירה. שמו של האתר העתיק היה זוֹסֶרֶט (Zoseret), שמשמעותו הקדוש. המלכה חטשפסות נתנה לו את השם זוֹסֶר זוֹסֶרוּ Zoser Zoseru)), שפירושו "קודש הקודשים" (יש המתרגמים: המופלא שבמופלאים או הנשגב שבנשגבים).
חטשפסות (שלטה בין השנים 1458-1473 לפנה"ס), שעלתה לשלטון לאחר מות המלך תותמוזס השני שהיה בעלה (וגם אחיה), הייתה תופעה ייחודית בממלכה החדשה ובהיסטוריה של מצרים בכלל. בתחילה שימשה כעוצרת: אחיינה (ובנה החורג) תותמוזס השלישי, אשר יועד למלכות, היה בן שלוש בלבד בזמן פטירת בעלה. כאשר התחזק כוחה הכריזה על עצמה כפרעה, והייתה לשליטה החמישית בשושלת ה-18. בתקופת שלטונה, שנמשכה 21 שנה, היה שלום במצרים, הכלכלה שגשגה, והאדריכלות הגיעה להישגים מרשימים.
מלכה רבת-עוצמה כחטשפסות הייתה תופעה יוצאת דופן (אף שהיו עוד מלכות אחדות ששלטו במצרים העתיקה) בתקופה, שבה מעמד הנשים היה נמוך ביותר. על מעמדן של הנשים (כולל נשות המלכים) במצרים העתיקה אפשר ללמוד מפסלי הנשים, המופיעות לצד בני זוגן. לעתים הן נראות כה קטנות כשהן ניצבות לצד בעליהן, עד שקשה להבחין בהן. על התופעה היוצאת דופן של חטשפסות כמלכה מעידים גם חלק מהתמונות, מהפסלים ומהספינקסים, שם מופיעה חטשפסות לא בבגדי אישה, אלא בלבוש מסורתי של מלך – חצאית גברית – ולעתים גם עם זקָן המאפיין מלכים. כל זאת – אף שבכתובים היא מוצגת כאישה (מעניין אף לציין, כי בשפה המצרית העתיקה לא יוחדה מילה ל"מלכה". במקום זאת השתמשו בכינוי "אשת המלך").
אתר הקבורה שבחרה לעצמה חטשפסות (קבר KV 20) נמצא מרחק כ-1600 מטרים ממערב לאתר מקדש פולחן המוות שלה בדיר אל בחרי. נראה שקבר זה יועד לאביה תותמוזס הראשון, אך היא הוסיפה לו מרחב משלה שבו שלושה חדרי אחסון ושלושה עמודים. את מקדש פולחן הקבורה שלה בדיר אל בחרי תכנן מאהבהּ, האדריכל סֶננמוּט Senenmut)). הכתובת על פסלו, הנמצא במקדש מוּט בקרנאק, מתארת אותו כאדריכל של כל עבודות המלכה בלוקסור ובמקומות אחרים. המונומנט שהקים לתפארת מלכתו בדיר אל בחרי הוא יצירת מופת אדריכלית המצטיינת באלגנטיות ובהרמוניה.
מקדש חטשפסות בדיר אל בחרי נמצא סמוך למקור ההשראה לבנייתו – מקדש פולחן מות המלך, שבנה לעצמו מנטג'וּחוֹטֶפּ השני (שלט בין השנים 2004-2055 לפנה"ס בקירוב), בן השושלת ה-11. במקום לבנות לעצמו קבר נסתר בדומה לקודמיו, בנה מנטג'וחוטפ לעצמו קבר תת-קרקעי מרשים ליד הצוקים של דיר אל בחרי המשתרע מתחת לשטח מקדש פולחן המוות שלו ומתחת לשטח שמאחוריו. שביל הוביל דרך שדרת עצים לשתי טראסות הערוכות בזו אחר זו, שרמפה קישרה ביניהן. על הגבוהה שבין הטראסות האלה נבנה מקדש מלבני בוץ. המקדש הוקף חומה שבכניסה אליה ניצבו פילונים. יש הסבורים שמעליו ניצבה פירמידה. היום נותר מעט מאוד ממקדש זה אשר אותו הרסה חטשפסות כדי לאפשר לה את הרחבת המקדש שלה.
בניית טראסות הייתה תופעה רווחת במצרים למודת השטפונות. למקדש שבנתה חטשפסות בדיר אל בחרי הייתה במקור טראסה אחת שנבנתה בתקופת שלטון בעלה, תותמוזס השני. לזו נוספו שתי טראסות נמוכות יותר, כך שנוצר מערך של שלוש טראסות הערוכות בזו אחר זו, ושתי רמפות המקשרות ביניהן.
בתקופת שלטון חטשפסות בוצעה בניית המקדש בשני שלבים. בתחילה הוארך מבנה המקדש מזרחה על-ידי תוספת טראסות, ובשלב שני עוצבה מחדש הטראסה העליונה.
הקיר המערבי של המקדש הוקם בתקופת תותמוזס השני כחומה אשר במרכזה ניצב שער הכניסה למקדש העיקרי. 18 גומחות פולחן – תשע מכל צד (גבוהות ונמוכות לסירוגין, חמש גבוהות וארבע נמוכות) – נוספו משני עברי המקדש המקורי שנחצב בסלע. היה זה המוקד של מתחם המקדש המורחב.
האלמנטים האדריכליים החוזרים במקדש הם אכסדרות, אולמות עמודים וחדרים פרטיים. הנכנס למקדש מובל לאורכו דרך ציר מרכזי, חוצה רמפות מתוחמות בקירות מצופים אבן גיר, עולה מטראסה לטראסה דרך אכסדרות שעמודיהן החצובים בסלע משולבים עם פסלים, מגיע לחצר גדולה מוקפת עמודים, וממנה לקודש הקודשים – חדר קטן החצוב בסלע.
מבנה המקדש מהווה שילוב נפלא של אדריכלות ונוף טבעי. הקוֹלוֹנדוֹת (שדרות העמודים) משמשות הד לסלעים אשר ברקע. נוצר ניגוד בין הקווים האופקיים של הטראסות ובין עמודי המקדש והקווים האנכיים שבמרקם אשר יוצרים הסלעים ברקע.
תמונה 4.29 המקדש בדיר אל בחרי
תמונה 4.30 תוכנית הקרקע של המקדש בדיר אל בחרי
הגישה למקדש מכיוון נהר הנילוס הייתה במקור דרך שביל מוגבה עם שדרה כפולה של ספינקסים לאורך למעלה מקילומטר, תחומה משני צדדיה בעצי שיטה, אשר חיברו את המקדש עם העמק. דרך זו הובילה אל פילון מלכותי ששימש כשער החומה שהקיפה את מתחם המקדש. שביל אשר לצדדיו שבעה זוגות ספינקסים הוביל משער זה אל הנמוכה שבין שלוש הטראסות. על כל אחת מהטראסות נשתלה צמחייה עשירה. חפירות שבוצעו לפני השער המלכותי גילו שתי בריכות בצורת T שבהן נשתלו שני עצים ושתילי גומא באדמה פורייה אשר הובאה מהנילוס.
בטראסה התחתונה, כל אחד מקצות זוג שדרות העמודים שהוצבו לצדי החזית עוטר בפסל המלכה בדמות אוזיריס. הצפוני שבהם שרד במקומו.
מאחר שבניית המקדש נמשכה כעשרים שנה, היו קירות המקדש כדפים ריקים של ספר, שמולאו עם התקדמות תקופת שלטונה של חטשפסות. חלקה הצפוני של האכסדרה בטראסה התחתונה עוטר בתבליטים שבהם תוארה חטשפסות עסוקה בדיג, בציד עופות בביצות מצרים התחתונה ובהגשת מנחות לאלים. בחלקה הדרומי של האכסדרה תוארה בתבליטים חציבת שני אובליסקים באסואן והובלתם בדוברה למקדש אמון בקרנק. על טראסה זו נשתלו עצים ושיחים אקזוטיים שהובאו מפּוּנט (Punt), מקום שיש המקשרים אותו עם צפון אתיופיה או אריתריאה שבימינו, ויש הסבורים שמיקומה היה בחוף המזרחי של ים סוף.
מהאכסדרה הראשונה הובילה רמפה לאכסדרה השניה. על רמפה זו הוצבו שישה ספינקסים אשר לא שרדו. באכסדרה של הטראסה השנייה הוצגו בתבליטים מסעות המסחר של חטשפסות לפונט. בצדה הצפוני של האכסדרה, הוצגה סצינה, שבה תואר בתבליטים ובמילים עיבורה של אחמוזס (Ahmoses), אמה של חטשפסות על-ידי האל אמון, ולידתה של חטשפסות. מתואר ביקורו של האל אמון בחדר השינה של האם המאמינה שהוא בעלה. האל והאם נראים יושבים על מיטת האם פנים אל פנים. האל מבשר לאחמוזס שהיא תלד בת ששמה יהיה "חמת אמון חטשפסות" (Khemet Amen Hatchepsut), מילולית: זו שתתאחד עם אמון, האישה הראשונה במעלה). בת זו, כך אמר לה האל, מיועדת להיות השליטה העתידית של מצרים. אז, הוא מעביר לאחמוזס את האַנֽחֽ ( (ankh, סמל החיים והיא מחייכת אליו. בהמשך מופיע תיאור ארוטי מילולי של עיבור המלכה האם על-ידי האל. חטשפסות מוצגת בישיבה בזרועות האל אמון (יש הסבורים שבזרועות אמה), מוקפת באלים. המלכה העתידית מוצגת בעירום כבן, כמי שעתידה לשמש כפרעה. מוצגת גם הכתרתה לפני האלים על-ידי אביה הארצי תותמוזס הראשון.
באכסדרה של הטראסה העליונה מציגה המלכה תיאור של בניית הגן במילים ובתמונות כאחד ממפעליה. היא מספרת, למשל, כיצד הביא אותה האל אמון לידי בניית גן בביתו. לפי תיאורה הביאה אִתה 32 עצים ריחניים ממסעה בפונט, ארץ האלים, כיוון שהאל ציווה עליה ליצור את פונט בביתו. אזור פונט סיפק שנהב, עץ הָבְנֶה, נוצות וביצי יענים, עור צ'יטה וחפצי מותרות אחרים שהיו מבוקשים במסחר הבינלאומי של התקופה.
בקצה הדרומי של האכסדרה השנייה נמצאת קפלה (שהייתה לה במקור כניסה משלה), אשר הוקדשה לאלה-פרה השמימית חטחור (פטרונית אתר הקבורה בתבאי), ולזיקה של חטשפסות אליה. לקפלה אולם מבואה עם אומנות, שכותרותיהן מציגות את ראש האלה. על קירות בקפלה מוצגים תותמוזס השלישי וחטשפסות מגישים מנחות, אך דמותה של חטשפסות הוסרה כשני עשורים לאחר מותה. בחדרים הפנימיים מופיעים בתבליטים תיאורים של חטשפסות וחטחור, ובהם תיאור האלה-פרה המיניקה את חטשפסות. שרדו רוב התבליטים, המציגים את חטשפסות כגבר.
בקצה הצפוני של האכסדרה השנייה נמצאת קפלה קטנה מזו של חטחור, שהוקדשה לאל אנוביס, אל המתים – השומר של אתר הקבורה. כאן הופיעו על הקירות: תותמוזס הראשון ואחמוזס, הוריה של חטשפסות, וסבתהּ סנוסנב (Senusenb). הדביר עצמו, אפל וצר, עוצב לאחסן את פסל האל אמון ואת סירתו. חטשפסות, בתה, תותמוזס הראשון, והאחות של חטשפסות אשר נפטרה בצעירותה – כולם מופיעים על הקירות לפני הסירה. על קירות מקדש אנוביס מופיעים גם תבליטים המתארים את חטשפסות ותותמוזס השלישי מגישים מנחות לאלים.
האכסדרה העליונה של המקדש הייתה מורכבת מפסלי חטשפסות בדמות אוזיריס, שרובם נהרסו. אכסדרה זו נפתחה לחצר עם עמודים. מדרום לה ניצבה קפלת פולחן המוות של חטשפסות – חדר מלבני מקורה בקמרון, עם דלת מדומה ענקית בצורת אסטילה מגרניט ורודה שממדיה קרובים לממדי הקיר המערבי כולו. פסל חטשפסות ניצב כנראה לפני אסטילה זו. מצפון לחדר זה היה חדר קטן יותר – קפלת פולחן הקבורה של תותמוזס הראשון. הקיר המערבי של חדר זה נהרס והדלת המדומה שלו בצורת אסטילה נמצאת במוזיאון הלובר בפריס. ייתכן שהייתה קפלה נוספת שהוקדשה לפולחן מותו של תותמוזס השני, אך לא נותרו ממנה שרידים.
בקצהו הצפוני של האכסדרה העליונה היה מקדש תחת כיפת השמים, לאל השמש רה הורכטה, עם מזבח מוגבה מאבן גיר לבנה.
בקצה הציר המרכזי של המקדש נמצא קודש הקודשים שהוקדש לאל אמון מעוטר בסצנות של הגשת מנחות לאל.
מלבד היותו מקום מקודש לאלים שימש המקדש בדיר אל בחרי כאמצעי תעמולה למלכה. כאמור, תבליטים במקדש מציגים את חטשפסות כבתו של האל אמון, האל הפטרון של תבאי, ושל האימפריה המתרחבת, אשר לו הוקדש המקדש. מחוץ למקדש נמצאו אובליסקים וספינקסים גדולים עם ראשים בדמותה.
חטשפסות סולקה מכס המלוכה אחרי 21 שנות שלטון, כאשר תותמוזס השלישי (שלט בין השנים 1425-1479 לפנה"ס, בהן 21 השנים בהן הייתה חטשפסות שותפה לו בשלטון כעוצרת) תבע לעצמו את כס המלכות. עשרים שנה אחרי מותה, אשר סיבתו נותרה מסתורית, נמחקו שמה ודמותה מתבליטים, תקופת שלטונה הושמטה מרשימת מלכי מצרים, ופסליה נותצו והושלכו. הארכאולוג הרברט יוסטיס וינלוק (Herbert Eustis Winlock) גילה את הפסלים בחפירות שהחלו ב-1923, וחיבר את שברי דיוקנאותיה. כיום אפשר לראותם במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק.
כאשר עלה אחנ'אתון לשלטון, הרסו אנשיו את דמות האל אמון ואת כל הקשור אליו במקדש. רעמסס השני שִחזר את התבליטים שנהרסו, אך בעבודה מיומנת פחות מהעבודה המקורית.
בתקופת שלטון שושלת תלמי, למעלה מאלף שנה לאחר בניית מקדש אמון, נוספה בקצה הציר המרכזי של המקדש, מעבר לקודש הקודשים, קפלת פולחן שהוקדשה לאדריכלים שנחשבו כאלים: אמנחוטפ בן הַאפּוּ, שעיצב מבנים למען פרעה אמנחוטפ השלישי, ואימחוטפ, שתכנן את פירמידת המדרגות של פרעה דז'וסר בסקרה. במאה השביעית הפך המקדש למנזר קופטי בשם דיר אל בחרי.
כאשר התגלה המקדש בדיר אל בחרי ב-1891, הוא היה הרוס ברובו, אך שוחזר בהצלחה רבה. הפילונים המקוריים לא שרדו
.
מקדש אמון בקרנאק
אחד המקדשים המפוארים במצרים העתיקה היה מקדש אמון בקרנאק (שנקרא על-שם הכפר הסמוך, אל קרנאק), בקרבת העיר תבאי (Thebes ביוונית, Waset במצרית עתיקה; תבאי היא נוֹ המקראית). העיר הייתה מרכז פולחן לאל המקומי אמון, שזיהויו עם אל השמש הפך אותו ל"מלך האלים". המקדש כונה בפי המצרים הקדמונים "איפט - איסוּט" (Ipet-Issut), שמשמעותו "המובחר שבמקומות".
תמונה 4.31 מקדש אמון בקרנאק
תמונה 4.32 מקדש אמון בקרנאק – תוכנית הקרקע
האל אמון, אשר לו הוקדש המקדש, היה אל מקומי לא משמעותי עד תקופת השושלת ה-12. מעמדו התחזק כאשר הפכה תבאי לבירה החדשה של מצרים (בשנת 1991 לפנה"ס), ומאוחר יותר בתקופת הממלכה החדשה, כאשר הגיעה העיר לשיא פריחתה. מאז תחילת הממלכה התיכונה הכירו כוהני תבאי במלך כבנו האהוב של האל אמון השולט בשמו על הארץ. כך חיזקו את מעמדו, והוא, בבנותו מקדשים, חיזק את מעמדם. מלכי השושלת ה-17 בממלכה התיכונה בתבאי, שייחסו לאל אמון את נצחונם על החיקסוס ואת איחודה של מצרים, שאבו את הלגיטימציה לשלטונם מהמונומנטים המרשימים שהקימו למענו.
מקדש האל אמון בקרנאק ציין את מרכז העולם, ואילו אמון נתפס כבורא העולם, שברא תחילה את עצמו ואחר כך את כל היצורים החיים. סגידה לו נתפסה כמסייעת בשמירת ההרמוניה הקוסמית. מלבד היותו מרכז פולחן שימש מקדש אמון גם כמרכז אדמיניסטרטיבי, והיו בבעלותו קרקעות חקלאיות. החומות המקיפות אותו סיפקו הגנה למחסני הדגן מפני ההצפות השנתיות של הנילוס ומפני גניבות. גם הכתרת המלך וחגיגות היובל שהעניקו תוקף מחודש לשלטונו נערכו במקדש.
מתחם המקדש מורכב למעשה משלושה מקדשים עיקריים, מכמה מקדשים קטנים וממקדשים סמוכים אחדים. שלושת המקדשים העיקריים הם מקדש אמון – שהוא הגדול ביותר וממוקם במרכז מערך המבנים; מקדש מוּט (אשת אמון) הממוקם מדרומו; ומקדש מוֹנתוּ (Monthu), אל המלחמה, הממוקם מצפון לו (ממקדש זה נותרו רק יסודותיו).
מתחם מקדש אמון כלל עשרה פילונים, חצרות ומבנים רבים אחרים. רוב מבני המקדש נבנו באבן גיר, אשר הובאה ממחצבה הנמצאת ליד קהיר המודרנית, זו אשר סיפקה את האבן לפירמידות העתיקות. סדרת מבנים מלבניים על ציר צפון-דרום – המקביל לנהר הנילוס, יצרה זווית ישרה לציר מזרח-מערב. ציר צפון-דרום הוא הציר המלכותי המחבר את מצרים העליונה עם מצרים התחתונה, ואילו ציר מזרח-מערב שהוא הציר העיקרי, מסמל את השלטון האבסולוטי של האלים ושל פרעה, המתקשר לאל השמש, אשר לו הוקדש המקדש, בהימצאו על מסלול השמש בשמים.
מערך מקדש אמון נחשב לדוקומנט ההיסטורי הגדול ביותר באבן, בשקפו את תהפוכות האימפריה המצרית העתיקה במשך אלפיים שנה. הראשון שבנה מקדש באתר המקדש היה פרעה סֶנוּסֶרְט (Senusert, הקרוי גם Sostris) הראשון (שלט בין השנים 1911-1956 לפנה"ס), בן השושלת ה-12. המקדש הצנוע שבנה עבר מאז שינויים רבים. כל שליט מהשליטים ששלטו במצרים אחריו שאף לעלות על קודמו בהישגיו האדריכליים. עד תקופת שושלת תלמי המשיכו הפרעונים להוסיף פילונים, מקדשים ופסלים למערך הכולל של המקדש. המבנים ערוכים ברובם מהכניסה והלאה בסדר כרונולוגי הפוך, מהמאוחר למוקדם.
בתקופת הממלכה החדשה נוספו למקדש מבנים, ששימשו לצורכי פולחן המתים של הפרעונים. כל מלך חדש בממלכה החדשה הפגין את מסירותו לאל אמון ועשה מאמץ לעלות על קודמיו בייפוי מערך המבנים של מקדשו. ממדי המקדש גדלו והוא היה למרכז של עוצמה כלכלית. בתקופת רעמסס השלישי (שלט בין השנים 1153-1184 לפנה"ס) עבדו במקום למעלה מ-80,000 איש.
אמנחוטפ הראשון הרס מבנים במקדש המקורי שבנה סנוסרט והקים במקומם חדשים, אך גם אלה לא שרדו תקופה ארוכה. הם היו הרוסים כבר בימי תותמוזס השלישי (שלט בין השנים 1425-1479 לפנה"ס) שהקים את המבנים שלו ממזרח לשטח המקדש הישן.
כל אחד מהמקדשים קודם על-ידי פילון. על ציר מזרח-מערב נבנו שישה פילונים, וחלקם נישאו במקור לגובה העולה על 30 מטרים.
אל הפילון הראשון של המקדש בקרנאק מובילה שדרת ספינקסים מתקופת רעמסס השני, הנמשכת לאורך גן מרהיב שאורכו כשלושה ק"מ ומקשרת בין מקדש אמון בקרנאק למקדש אמון-מוט-חונסו בלוקסור. הספינקסים – ראשם ראש טלה, גופם גוף אריה, ודמותו החנוטה של פרעה רעמסס השני שבידיו סמל החיים (אַַנֽחֽ), אחוזה בין טלפיהם. פסלים אלה מייצגים את האל אמון (שטלה הוא בעל החיים הקדוש לו) אשר לכבודו נבנו שני המקדשים.
בפסטיבל השנתי הייתה עוברת בשדרת הספינקסים תהלוכה, שבה נישא פסל אמון למקדשו בלוקסור כדי לפגוש את אשתו מוט, ולבלות במחיצתה לפני שהוחזר למקדשו. הייתה זו הזדמנות לחגיגות לכל העם.
הפילון הראשון (שגובהו 43 מטר) הניצב בכניסה למקדש הוא הגדול מבין פילוני המקדש. פילון זה הוא האחרון שנבנה, כנראה בתקופת השושלת ה-30, על-ידי נֶקטאנֶבּוֹ (Nectanebo, הקרוי גם Nekhtnebef) הראשון (שלט בין השנים 362-380 לפנה"ס). כאמור, כל שליט שאף לבנות מבנה מרשים מזה שבנה קודמו, ולכן האחרון שנבנה הוא הגדול ביותר. במקום שבו ניצב פילון זה, אשר בנייתו לא הושלמה, היה כנראה פילון מוקדם יותר מתקופת שלטון המלך הנובי טָהַארקָה (Taharqa) (שלט בין השנים 690-664 לפנה"ס), בן השושלת ה-25. הפילון המוקדם נוסף לאחר שנבנה הפילון השני, שאליו הובילה במקור שדרת ספינקסים עם ראשי טלאים (כי טלה היה בעל חיים מקודש לאל אמון). כאן, להבדיל מהספינקס בגיזה המייצג את דמות המלך השומר על אתרי הקבורה, הספינקס הוא התגלמות האל השומר על ביתו. המתחם המקדים את הכניסה למקדש שוחזר כנראה בתקופת השושלת ה-25.
מעבר לפילון הראשון נמצאת חצר מלבנית פתוחה שנבנתה בתקופת השושלת ה-22 (945-715 לפנה"ס). לעמודים שלשמאלה ולימינה כותרות פפירוס סגורות (ניצנים). במרכז החצר היו עשרה עמודים שרק אחד מהם שרד. אלה היוו חלק מה"קיוסק" (מקדש פתוח ומקורה הנתמך על-ידי קבוצת עמודים) שבנה המלך טהארקה. בין העמודים הייתה עוברת תהלוכת הסירות הקדושות בפסטיבל השנתי. במאונך לקיר הדרומי של החצר נמצא מקדש רעמסס השלישי. סֶטי (Seti) השני (שלט בין השנים 1200/1203 -1194 לפנה"ס) בנה מקדש קטן בפינה הצפון-מערבית של החצר, ובה קפלות לאמון, למוט ולחונסו – השילוש הקדוש של תבאי.
את הפילון השני החל לבנות חוֹרֶמְחֶבּ (Horemheb) (שלט בין השנים1295-1323 לפנה"ס בקירוב), שעשה שימוש חוזר בגושי אבן שנלקחו ממבנים מוקדמים יותר. בניית פילון זה הושלמה על-ידי רעמסס השני (שלט בין השנים 1213-1279 לפנה"ס בקירוב), שהציב שני פסלים קולוסליים בדמותו לפני הפילון. פילון זה הוביל לאולם עמודים (היפּוֹסטַייל) ענק (גובהו 25 מטר ושטחו 51.82 מ' x99.4 מ'), שבנייתו החלה בימי אמנחוטפ השלישי, נמשכה בימי רעמסס הראשון (שלט בין השנים 1294-1295 לפנה"ס בקירוב) ובימי בנו סֶטי הראשון (שלט בין השנים 1279-1294 לפנה"ס), והושלמה בימי בנו של סטי הראשון, רעמסס השני.
אחת הנקודות החשובות ביותר באולם העמודים היא נקודת המפגש בין ציר מזרח-מערב ובין ציר צפון-דרום. ציר מזרח-מערב, הציר האלוהי, הותווה כך שהשמש השוקעת ביום היפוך הקיץ (היום הארוך ביותר) תחדור דרך הכניסה הראשית של המקדש ממערב למזרח אל חדריו הפנימיים. המקדש הקטן שבנה תותמוזס השלישי על ציר זה מאחורי הקיר המזרחי של המקדש, עוצב כך שחזיתו פונה לכיוון זריחת השמש ביום היפוך החורף (כלומר, ביום הקצר ביותר). כך נקשר העיצוב האדריכלי לתפיסת המצרים את אל השמש כעולה באופק. בהתאם לתפיסה זו, ההירוגליף אַחֶת (Akhet) שמשמעותו "אופק" נרשם בצורת שני הרים שביניהם זורחת השמש והפילונים של המקדש נקשרים אסוציאטיבית לשני הרים אלה.
ציר צפון-דרום הוא הציר המלכותי אשר נועד להדגיש את עוצמת המלך לצד עוצמת האל. על ציר זה נבנו הפילונים המובילים אל המקדש מדרום לצפון.
אולם העמודים מפריד בין החצר הפתוחה של המקדש, אשר בה נערכו טקסים ופסטיבלים שבהם השתתף קהל המאמינים, ובין קודש הקודשים, שאליו הותרה כניסה למלכים ולכוהנים בלבד.
תמונה 4.33 אולם העמודים במקדש אמון בקרנאק
אולם העמודים, הנראה כיער עצים מאבן, נחשב לאחת מיצירות המופת הגדולות ביותר בתולדות האדריכלות. 134 אומנות עגולות ומסיביות ערוכות ב-16 שורות על ציר מזרח-מערב. על כולן מגולפים תיאורים של המלך סוגד לאמון. על חלקן נותרו שרידי צבע בקצה העליון. אפשר להבחין בציר צפון-דרום הנוצר על-ידי הרווח בין העמודים ובציר מזרח-מערב המותווה על-ידי 12 אומנות ענקיות הערוכות בשתי שורות במרכז האולם. כל אחת מאומנות אלה אשר להן כותרות פפירוס פתוחות נישאת לגובה 21 מטרים והיקפה עשרה מטרים. 122 האומנות שבאגפים הצדדיים מתנשאות לגובה 13 מטרים, והיקף כל אחת מהן ארבעה מטרים. לכותרותיהן צורת ניצני פפירוס סגורים. יער העמודים היה מקורה בלוחות אבן.
הפער בין גובה האומנות שבמרכז האולם ובין גובה האומנות שבאגפים הצדדיים אִפשר יצירת קומת תאורה, אשר דרכה חדר אור יום לאולם. חלונות קומת התאורה עוצבו בצורת רצועות אבן אנכיות. עם זאת שררה במָקום אפלולית, שיצרה אווירה דרמתית ומסתורית.
12 העמודים באגף המרכזי של האולם נבנו כנראה על-ידי אמנחוטפ השלישי (שלט בין השנים 1352-1390 לפנה"ס בקירוב), אך לא יאוחר מתקופת שלטון חוֹרֶמְחֶבּ. העמודים באגפים הצדדיים הם תוספת מאוחרת יותר מתקופת סטי הראשון.
בחפירות ארכאולוגיות נמצא יסוד של קיר מתחת לשורת העמודים הראשונה, התוחמת מכל צד את העמודים המרכזיים שבאולם העמודים. חוקרים סבורים כי ממצא זה מעיד שבעבר, לפני שהורחב האולם, ניצבה שדרת העמודים המרכזית בין קירות פרוזדור, שחיבר בין הפילון השני לשלישי.
הקירות החיצוניים הצפוניים והדרומיים של אולם העמודים מעוטרים בתבליטים ששימשו כאמצעי תעמולה לפרעונים. אלה שבקיר החיצוני הצפוני הם מתקופת סטי ראשון ומציגים את נצחונותיו בסוריה, בארץ ישראל ובלוב. אלה שבקיר היצוני הדרומי הם מתקופת רעמסס השני ומציגים את "ניצחונו" בקרב קדש שנערך ב- 1274 לפנה"ס (היום נמצאת קָדֵש בצפון סוריה. לאמיתו של דבר הובסו המצרים על-ידי החיתים בקרב זה) .
בעוד שבתקופת סטי ראשון נחרט (נגרע מהקיר) רקע הנושא (וכך בלט הנושא עצמו), בתקופת רעמסס השני, כמו בתקופת השליטים המאוחרים האחרים, נחרט הנושא עצמו, וכך הובלט הרקע. התבליטים מימי רעמסס השני עמוקים יותר, ולכן משַווים לנושאים המתוארים אופי דרמתי יותר. התבליטים היו צבועים במקור, אך עם חלוף הזמן נעלם הצבע. פנים האולם הוקדש לאל. על קירותיו הפנימיים ועל העמודים הוצגו סצנות דתיות.
השטח שמעבר לאולם העמודים שוּנָה לחלוטין פעמים מספר במשך תקופת השושלת ה-18. בפילון השלישי, שנבנה על-ידי אמנחוטפ השלישי, נמצאו גושי אבן משומשים אחדים שמקורם במבנים מוקדמים יותר. פילון זה מוביל לחצר צרה, שנבנתה אף היא על-ידי אמנחוטפ השלישי, אשר בה הוצבו בתקופת תותמוזס הראשון (שלט בין השנים 1492-1504 לפנה"ס) ארבעה אובליסקים, המסמלים את אל השמש רֶה (האל אמון והאל רה התמזגו והיו לאל אָמוֹן-רֶה). אובליסק אחד שרד מהארבעה. הוא עוצב על-ידי האדריכל הראשי אִינֶני (Ineni). גובהו 21.7 מטר, שטח בסיסו 1.8 מ"ר, ומשקלו 143 טון. על כל אחת מפאותיו נרשמו כתובות הקדשה למלך.
מימין (מצד דרום) לפילון השלישי סדרת פילונים (השביעי עד העשירי) וחצרות, על הציר המלכותי הנפגש עם הציר האלוהי (שהמשכו מותווה על-ידי הפילונים הרביעי עד השישי) המוביל לקודש הקודשים.
המבנים בשטח המשתרע מהפילון הרביעי ועד "אולם הפסטיבלים" ((Akh menu של תותמוזס השלישי (אולם שנבנה על-ידיו כדי לחגוג בו את חגיגות היובל ואת נצחונותיו בצפון), נהרסו ברובם. הפילון הרביעי והפילון החמישי שביניהם אולם עמודים צר, נבנו על-ידי אינני בתקופת תותמוזס הראשון. כמה מגומחות הפילון הרביעי התגלו ב-1999, ונמצאו בהם ארבעה פסלים של אוזיריס יושב, המיוחסים לתקופת תותמוזס הראשון. באולם העמודים הצר הזה חגג המלך את חגיגות היובל לשלטונו וקיבל אישור לתקפות שלטונו מידי הכוהנים בשם האל אמון. יש לזכור שזה היה המקדש בזמנו, וכל המבנים שלפניו עדיין לא היו קיימים מלבד האובליסקים שהוצבו לפני הפילון הרביעי.
חטשפ-סות ארגנה מחדש את מערך המקדש שבנה אביה תותמוזס הראשון והשלימה את בניית "חדרי חטשפסות" אותם החל לבנות בעלה המלך תותומוזס השני. היא הקימה את הקפלה האדומה (שקירותיה נבנו מאבן קווארציט אדומה שנחצבה בגָ'בֶּל אַחְמַר – ההר האדום), אשר שימשה לאחסון סירת האל אמון, ומוקמה לפני החדרים המכונים "חדרי חטשפסות". חדרי חטשפסות והקפלה האדומה השתרעו על החלק המרכזי של המקדש הישן. על קירות הקפלה האדומה הוצגו בתבליטים סצנות המתארות את הכתרת חטשפסות. בין הפילון הרביעי לחמישי הציבה המלכה זוג אובליסקים שאחד מהם שרד. גובהו 29 מטר ומשקלו כ-320 טון.
תותמוזס השלישי, אחיינה ובנה החורג של חטשפסות, הרס את הקפלה האדומה (ששרידיה מוצגים במוזיאון הפתוח בקרנאק) ואת חדרי חטשפסות, והוסיף בין הפילון החמישי ובין מקדש הסירות (קפלה, שבה אוחסנו הסירות הקדושות; בסירות אלה הועברו פסלי האלים בתהלוכה, שעברה לעיני המוני העם דרך אולמות המקדש וחצרותיו, ולעתים אף מהנהר למקדש אמון בלוקסור) החדש, שהקים בִּמקום "חדרי חטשפסות", שער קטן נוסף – הפילון השישי. אבני מקדש הסירות נגזלו על-ידי שודדי אבן גיר, ולכן נותר שטח זה ריק כמעט לחלוטין.
הפילון החמישי, שנבנה על-ידי האדריכל אינני ביוזמת תותמוזס הראשון, מוביל לאולם מעבר קטן נוסף, שמאחוריו נמצא הפילון השישי. פילון קטן זה הוביל לאולם מבואה, שעל קירותיו נכתבו וצוירו מפעליו וזכרונותיו של תותמוזס השלישי. מעט מאוד שרד מכתבים ומציורים אלה. באולם היו שבעה עמודים מכל צד של המעבר הראשי, אך כיום נותרו בו רק שתי אומנות גרניט – האחת עם כותרת פרח לוטוס, המסמל את מצרים העליונה, והשנייה עם כותרת בצורת צרור פפירוסים, המסמל את מצרים התחתונה – שרידים אלגנטיים לחשיבות איחודה של מצרים. שרידים מעודנים ויפים אלה מעידים על הפאר שאבד. שני אובליסקים של תותמוזס השלישי שניצבו במקום נלקחו על-ידי האשורים במאה השביעית לפנה"ס.
תמונה 4.34 שתי האומנות הנושאות את סמל מצרים העליונה – לוטוס, וסמל מצרים התחתונה – פפירוס
מעבר לאולם המבואה שבנה תותמוזס השלישי נמצא קודש הקודשים. במקור היה כאן המבנה העתיק ביותר במערך הכולל של מבני המקדש. במקום קדוש זה שמרו הכוהנים על מזבח נייד, ששימש כמושבו של פסל האל בתהלוכות. קודש הקודשים נבנה מחדש מאבן גרניט ורודה בסביבות 330 לפנה"ס ביוזמת אחיו של אלכסנדר הגדול, פיליפוס אַרהִידַאיוּס (Philipos Arrhidaios) מלך מוקדון. מקדש הסירות שבנה בין השנים 317-323 לפנה"ס שרד במקום, ובו חדר יוצא דופן המכונה "גן בוטני". התבליטים שעל קירותיו מציגים בעדינות ובדיוק פרחים, פירות, ציפורים ובעלי-חיים אחרים, שתותמוזס השלישי הביא מסוריה באחד ממסעותיו.
את אולם הפסטיבלים, אולם העמודים הפנימי הקרוב יותר לקודש הקודשים, בנה תותמוזס השלישי, כאמור, כדי לחגוג את חג היובל לשלטונו ואת נצחונותיו בצפון. על השטח שבין אולם הפסטיבלים ובין מקדש הסירות ניצב המקדש הראשון שבנה סֶנוּסֶרְט, אשר לא שרד. בחלקים ממנו נעשה שימוש חוזר לבניית הפילון השלישי של המקדש. לפני מקדש זה בנה אמנחוטפ הראשון קפלת בהט (בנויה מאבן בהט) לסירת האל אמון – קפלת הסירות הראשונה בקרנאק. בתקופת בנייתה היא נצבה בחצר סגורה שבצדה המערבי היה שער מונומנטלי. בצדי החצר, במזרחה ובמערבה הייתה סדרת קפלות – שבע מכל צד, ובכל אחת מהן ניצב פסל המלך המקבל מגוון מנחות. בפינה הדרום מזרחית של המקדש, מימין לאולם הפסטיבלים, נמצאו מחסנים שבהם אוחסן הציוד שהיה דרוש לחגיגות היובל. חדרי אחסון אלה נבנו כנראה מעל שרידים של חדרי אחסון עתיקים יותר.
בשנת 2002 נמצאו בין הפילון החמישי ובין אולם הפסטיבלים של תותמוזס השלישי קירות לבני בוץ מתקופת הממלכה התיכונה, מצפון ומדרום לשטח שבו הייתה חצר המקדש בתקופה זו. ממצאים ארכאולוגים מעידים שמידות מערך המקדש מהממלכה התיכונה עלו על 65 מ'x 100 מ', והוא כלל בתוכו טראסה, מחסנים, שלושה קירות פנימיים ופרוזדורים בין קירות עבים מקיפים. המקדש היה בשימוש במשך כל תקופת הממלכה התיכונה ונהרס כנראה בתקופת שלטון אמנחוטפ הראשון.
קיר לבני הבוץ מהממלכה התיכונה הוחלף בקיר מאבן גיר. אמנחוטפ הראשון בנה העתק מדויק של הקפלה הלבנה שבנה סנוסרט הראשון בפינה שמדרום-מערב לקפלה הלבנה של אמנחוטפ הראשון. כאמור בנה אמנחוטפ הראשון גם קפלה המכונה קפלת בהט. זו הוקמה מחדש וניצבת היום במוזיאון תחת כיפת השמים בקרנאק. הבניינים של אמנחוטפ הראשון לא שרדו לתקופה ארוכה. נעשה בהם שימוש חוזר בתקופת שלטון תותמוזס השלישי ומאוחר יותר בתקופת אמנחוטפ השלישי.
הפילונים שתוארו עד כה ערוכים על ציר מזרח-מערב — הציר האלוהי. את הציר הזה משלים כאמור, מקדש קטן שנבנה על-ידי תותמוזס השלישי לאמון מאחורי הקיר המזרחי של מערך מקדש אמון. מקדש זה המכונה "מקדש אמון המקשיב לתפילות האנשים" היה ייחודי באופיו במצרים העתיקה. האנשים הפשוטים יכולים היו להיכנס אליו, להשמיע את תפילותיהם ולהביא את מנחותיהם לאל. לפני מקדש זה הוצב אובליסק יחיד שהוקם על-ידי תותמוזס השלישי ונישא על פדסטל בתקופת נכדו תותמוזס הרביעי. אובליסק זה שגובהו 33 מטרים הועבר לרומא בפקודת הקיסר הרומי קונסטנס (Constance) בשנת 357 לספירה והוצב בקירקוס מקסימוס (Circus (Maximus ברומא. היום הוא נמצא בכיכר סן ג'ובאני לטראן (San Giovanni Lateran) ברומא.
המקדש הקטן שנבנה על-יד תותמוזס השלישי שונה מאוחר יותר על-ידי רעמסס השני שהוסיף לו שתי כניסות צדדיות.
ארבעה הפילונים והחצרות שביניהם אשר נוספו לאורך ציר צפון-דרום במאונך לציר מזרח-מערב, שעליו נבנה מקדש, קישרו את מקדש אמון עם מקדש מוּט, המוקף אגם בצורת חצי סהר משלושת עבריו.
הפילון השביעי (הראשון בציר הנע מצפון לדרום) נבנה על-ידי תותמוזס השלישי מאבן חול עם שער מגרניט ורודה. בחזיתו הדרומית מוצג המלך ההורג את אויביו - נובים בחלק המזרחי של הפילון, ואסיאתים בחלקו המערבי.
הפילון השמיני נבנה על-ידי חטשפסוט (ייתכן שבנייתו החלה על-ידי בעלה תותמוזס השני אשר שני פסלים קולוסליים בדמותו הוצבו בחזית הדרומית של הפילון השמיני). לאחר מות המלכה, תותמוזס השלישי הציב ששה פסלים קולוסליים מקווארציט ורודה ומאבן גיר בדמותו, במקום פסלי תותמוזס השני.
הפילונים התשיעי והעשירי מיוחסים לחוֹרמחבּ. בחצר שמצפון לפילון השביעי נקברו אלפי פסלים שנצבו במקור במקדש.
תמונה 4.35 שדרת הספינקסים בעלי ראש טלה וגוף אריה שבין המקדש בקרנאק למקדש בלוקסור
מדרום לאולם הפסטיבלים נמצא אגם קדוש, שמימיו מגיעים מהנילוס בערוצים תת-קרקעיים. האגם נבנה בימי שלטון אמנחוטפ השלישי ושוחזר במאה השביעית לפנה"ס בימי מוֹנְטוּאֶמְהַאט (Montuemhat) – שליטהּ המקומי של תבאי ומצרים התחתונה בתקופת שלטון המלך טָהַארְקָה 25. באגם זה, שנחשב למגביר אנרגיה בדומה למים הבראשיתיים שמהם הופיעה הגבעה הקדמונית, נהגו הכוהנים לטהר את עצמם.
במשך שנות קיומו הותקף מקדש אמון פעמיים ונגרמו לו נזקים ניכרים: פעם על-ידי המלך אחנ'אתון, ופעם על-ידי הנוצרים המוקדמים.
מקדש אמון-מוט-חונסו בלוקסור
אדריכלות המקדשים הגיעה לשיאה במקדש אמון-מוט-חונסו, שהוקדש לשילוש הקדוש של תבאי: האל אמון, אשתו מוּט ובנם חוֹנסוּ. מתחם המקדש הממוקם ליד לוקסור המודרנית, נקרא איפט רסיט (Ipt rsyt ; מילולית במצרית עתיקה: מקדש הדרום) . המילה "לוקסור" היא שיבוש המילה הערבית "אל-אוּקסוֹר" (El Uqsor), שפירושה "הביצורים", והיא מתייחסת לביצורים שבנו הרומים סביב המקדש במאה השלישית לספירה.
תמונה 4.36 מקדש אמון-מוט-חונסו בלוקסור
המקדש נבנה ברובו על-ידי המלך אמנחוטפ ((Amenhotep השלישי שהחל לבנות באתר המקדש במאה ה-14 לפנה"ס, עת הגיעה מלאכת המחשבת המצרית להישגים גבוהים ביותר. האתר עליו נבנה המקדש לא היה חדש. ניצב עליו מקדש מהשושלת ה-12, אותו הרס אמנחוטפ השלישי כליל ועשה בו שימוש חוזר כחומר בנייה למקדשו החדש. האדריכל היה כנראה אָמֶנופיס בן חוֹטֶפּ (of HotepAmenophis son), הידוע גם בשם אמנחוטפ בן האפּוּ (Hapu). לאחר מות אמנחוטפ השלישי הופסקה בניית המקדש במשך כחמישים שנה עד שהורחב על-ידי רעמסס השני.
תמונה 4.37 חזית מקדש אמון-מוט-חונסו בלוקסור
תמונה 4.38 תוכנית קרקע של מקדש אמון-מוט-חונסו בלוקסור
מערך המקדש, שאורכו כ-260 מטר, אופייני למקדשים מהשושלת ה-18. הוא מורכב מפילון, מחצרות ומאולמות מלבניים (או הקרובים בצורתם לצורת מלבן) הערוכים על ציר ישר. מכלול מבנים זה היה מוקף חומות גבוהות, שהפרידו את המקדש מהעולם החיצוני.
כאן, שלא כמו במקדשים אחרים, המקדש ערוך על הציר המלכותי, כלומר מקביל לגדת הנילוס, על ציר צפון-דרום, ולא על הציר האלוהי המקובל במקדשים – ציר מזרח-מערב.
במקדש זה הושם הדגש הן על החזית המונומנטלית הן על הפנים. העיצוב הרמוני יותר מזה אשר במקדש אמון בקרנאק, כיוון שהוא משקף ברובו את טעמם של שני אנשים: אמנחוטפ השלישי, שבנה את הקולונדה ואת החצר בלב המקדש; ורעמסס השני, שהוסיף למבנים שבנה אמנחוטפ השלישי את זוג האובליסקים , את הפילון שבכניסה ואת החצר הראשונה. כמו כן עיצב את מבנה המקדש ואת מקדש הסירות של אמון-מוט-חונסו.
על קירותיו החיצוניים של הפילון שבחזית המקדש מופיעים תיאורי קרבות רעמסס השני, ועל קירותיו הפנימיים תיאורי פסטיבלים וכן תיאורי "נצחונותיו" בקרב קָדֵש. לפני פילון זה הציב רעמסס השני שני אובליסקים מאבן גרניט ורודה. המזרחי שבהם הוקדש לאל אמון כשמש הזורחת, והמערבי, הוקדש לאל אמון כשמש השוקעת. כך יצר ציר מזרח-מערב – ציר אלוהי בנוסף לציר המלכותי הדומיננטי במבנה המקדש. האובליסק המערבי נמצא מאז 1836 ועד היום בכיכר הקונקורד בפריז. שישה פסלים בדמות המלך, אף הם מגרניט ורודה, ניצבו לצדי האובליסקים: שניים בישיבה וארבעה בעמידה (כל אחד בגובה 13 מטר בקירוב). רק שלושה מהם שרדו.
מעבר לפילון הראשון של רעמסס השני (הממוקם בתחום שבו הייתה פעם החצר המקדימה של המקדש שבנה אמנחוטפ השלישי) ממוקמת חצר מוקפת עמודי פפירוס עם כותרות ניצנים, הערוכים בשורות כפולות. בין העמודים אפשר להבחין ב-16 פסלי פרעה. בניגוד למקובל במקדשים, החצר מעוינת ולא מלבנית. בצדה המזרחי נמצאת כנסייה ביזנטית, שנבנתה במאה השישית לספירה, ומעליה נבנה במאה ה-19 מסגד (שנמצא עדיין בשימוש כיום) על-שם אבו אל חג'אג' (Abu-el-Hagag), שיח' סופי בן המאה ה-13. בפינה הצפון-מערבית של החצר נמצאת קפלת סירות שבנה תותמוזס השלישי.
חצר זו מובילה למסדרון, שבו קולונדה כפולה ומרשימה שבה שבעה זוגות עמודי פפירוס (גובה כל אחד מהם 18 מטר, והיקפו 10 מטרים) אשר בנה אמנחוטפ השלישי. עיצוב המסדרון בוצע בימי תות אנח'אמון ונמשך בימי שלטון פרעה סטי הראשון. על הקירות הצדדיים (המזרחיים והמערביים) של מסדרון זה מוצגים תבליטים המתארים את תהלוכת אוֹפֶּט (Opet; מילולית במצרית עתיקה: חדר סודי) – הפסטיבל השנתי שנערך ביום ה-19 בחודש השני בעונת גאות הנילוס (במחצית הראשונה של חודש אוקטובר), שבמהלכו ביקרו האלים אמון, מוט וחונסו בחדר הפנימי ביותר שבחדרי מקדש אמנחוטפ השלישי במערך מקדש אמון בלוקסור. בתבליטים מתוארות הסירות הקדושות, שבהן הועברו פסלי אמון, מוט וחונסו בדרכן ממקדש קרנאק למקדש בלוקסור. הקיר המערבי מתאר את התהלוכה בדרכה מקרנאק ללוקסור, והקיר המזרחי מתאר את דרכה חזרה. חדרים אלה ניצבו על גבעה קטנה, שנחשבה לגבעה הקדמונית הראשונה שצמחה מהמים הבראשיתיים.
פסטיבל אופט היווה חגיגה של פוריות הקרקע שהועשרה באדמת סחף, לצד חגיגת פוריות האל. נחוגה גם הולדתו של הקא המלכותי בטקסים מיוחדים, שבהם הומלך המלך מחדש וחודשה זכותו לשלוט. בזמן הפסטיבל נישאו פסלי אמון, מוט וחונסו בתהלוכה על כתפי הכוהנים, והועברו בסירותיהם הקדושות ממקדש אמון בקרנאק למקדשו בלוקסור, דרך אולמות המקדש וחצרותיו. היה זה אירוע בו השתתפו רבים: כוהנים, חיילים, זמרים, רקדנים, אקרובטים, מתופפים, מוזיקאים וכרכרות שבתוכן ישבה פמליית המלך. לאורך המסלול שהוביל מהנהר למקדש הונחו אוכל ומשקאות כמנחות. אנשים יכולים היו להביע את משאלותיהם בפני האלים שנישאו בסירות. פסטיבל שנתי זה היה גם מעין ירח דבש, שבו בילה האל אמון עם אשתו מוט במשך שבוע במקדש שלה, לפני שחזר למקדשו בקרנאק. זו הייתה ההזדמנות היחידה של קהל המאמינים לראות את דמותו של האל.
הקולונדה הכפולה, שעל קירות המסדרון בו היא ניצבת תואר הפסטיבל, מובילה לחצר גדולה ואלגנטית שבנה אמנחוטפ השלישי. כמו החצר המעוינת שבקדמת המקדש, גם חצר זו מוקפת בקולונדה כפולה. בזמן עבודות שחזור שנערכו במקום נמצאו בחצר פסלים רבים (המצויים היום במוזיאון לוקסור) קבורים בצדה המזרחי.
מעבר לחצר זו נמצא אולם עמודים, שבו 32 עמודים הערוכים בארבע שורות. הנכנס לאולם היה יכול להתפעל מיער העמודים, המטילים צללים היפים לא פחות מהעמודים עצמם. האפקט מרשים אך גס, כיוון שהאדריכל הציב עמודים כבדים במידה רבה מהנדרש, ויצר כך תחושה של כובד רב.
התבליטים משני צדי הקיר הדרומי של אולם העמודים, אשר תיארו את הכתרת אמנחוטפ השלישי על-ידי האלים, סוידו בתקופת השלטון הרומי במאות השלישית והרביעית לספירה, וצוירו עליהם נושאים נוצריים. מזבח רומי שהוקדש לקיסר קונסטנטין הוצב משמאל לאגף המרכזי של אולם העמודים.
במרכז הקצה הדרומי של מתחם המקדש נמצא קודש הקודשים שבו נותרו עדיין שרידי הפֶּדֶסטַל, בסיס הפסל שעליו ניצב פסל האל. חדר זה מוקף חדרים שונים, בהם קפלת מוט, קפלת חונסו ו"חדר הלידה", שעל הקיר המערבי שלו מתוארת בתבליטים ובמילים לידת אמנחוטפ השלישי לאל אמון. בכתובות שעל הקירות מתואר כיצד עיבר האל אמון בדמות תותמוזס הרביעי, את מוטמווייה (Mutemwiya), אמו של אמנחוטפ השלישי. תיאור לידת מלך לאל נועד לחזק את הלגיטימיות של שלטונו ואת זכותו האלוהית לשלוט.
כמו במקדש אמון בקרנאק, במקדש אמון בלוקסור נעשה שימוש בחומרים יקרים: עץ ארז, נחושת ובמיוחד זהב, שציפה דלתות ואלמנטים רבים במבנה.
שדרת ספינקסים שראשיהם עוצבו בדמות אדם נבנתה לאורך 200 מטרים בדרך המקשרת בין קרנאק ללוקסור על-ידי נֶקַטנֶבּוֹ (Necatnebo) הראשון (שלט בין השנים 380-363 לפנה"ס), בן השושלת ה-30, כאשר בנה חומה סביב מבני המקדש. שדרת ספינקסים זו החליפה את שדרת הספינקסים עם ראשי הטלאים מתקופת שלטון אמנחוטפ השלישי, אשר נהרסה.
בסביבות שנת 300 לספירה הוקדש החלק הדרומי ביותר של המקדש לפולחן הקיסר הרומי דיוֹקלטיאנוס (Diocletian), והמקדש עצמו היה למבצר צבאי רומי שבו חיו 1,500 איש.
מקדש פולחן הקבורה של אמנחוטפ השלישי בקום אל חטאן
מקדש חשוב שלא שרד היה מקדש פולחן הקבורה של אמנחוטפ השלישי במקום שנקרא היום קוֹם אֶל חֶטַאן(Kom el-Hetan) בקרבת תבאי, על הגדה המערבית של הנילוס. אמנחוטפ השלישי יזם מפעלי בנייה עצומים שמקדש פולחן המוות שלו היה אחד מהם. תקופת השקט והשגשוג שבה זכתה מצרים בתקופתו והעושר הרב שנבע משליטתה במכרות הזהב הנוביים אפשרו את מימושם של מפעלי בנייה אלה.
אמנחוטפ השלישי בנה מחדש מקדשים רבים, אך מקדש פולחן הקבורה שלו היה הגדול ביותר במצרים. במקור, שטח המקדש היה דומה בממדיו למקדשים שבנו קודמיו, אך לכבוד פסטיבל היובל לשלטונו, הורחב המקדש ושטחו הגיע לממדים עצומים– 700 מ' x 550 מ'. מאות פסלים מאבן רכה ומאבן קשה, ויתכן שאלפים מהם, מילאו את המקדש.
אמנחוטפ בן הַאפּוּ, האדריכל שתכנן את המקדש, שהיה גם "שר התרבות" והאחראי על המכרות, זכה בהאלהה כמו האדריכל אימחוטפ שבנה את פירמידת המדרגות של פרעה דז'וסר. בדומה לאימחוטפ היה אמנחוטפ בן הַאפּו איש רב-השפעה ומרפא גאון. הוא נטש את עבודת האדריכלות לטובת סגנון חיים דתי. יוחסו לו ספרי מאגיה ונקשרו בו סיפורי נסים ונפלאות.
לרוע המזל התפורר המקדש מהר מאוד, וכבר בתקופת השושלת ה-19 נעשה באבן הגיר שלו שימוש חוזר לבנייה. המקדש, שהוקם קרוב מאוד לנילוס, נבנה בכוונה על מפלס נמוך, כדי לאפשר את הצפת חצרותיו ואולמותיו על-ידי הנילוס, וכדי להשאיר את המקדש הפנימי, גבוה מעל המישור המועד לשטפונות. נסיגת המים לאחר ההצפה נועדה לסמל את הופעת העולם מתוך המים הבראשיתיים בזמן הבריאה. תכנון זה התאים לאמונה המצרית שעל-פיה הפך פרעה לאחר מותו לאוזיריס, והיה אחראי להצפה השנתית של הנילוס מהמקדש שנועד לשמש לו כבית.
כתובת על אסטילה שהתגלתה באתר המקדש מספרת שהמקדש כולו צוּפה זהב. רצפותיו עוטרו בכסף וכל הכניסות שבו קושטו באלקטרום. היו בו פסלים רבים מגרניט, מקוורציט ומאבנים יקרות.
השרידים היחידים שנותרו מהמקדש הם פסלי הקוורציט הקולוסליים (בגובה כ-19 מטרים) של אמנחוטפ השלישי המביט אל השמש, אשר במקור ניצבו בכניסה למקדש. בשנת 27 לפנה"ס, רעידת אדמה פגעה בצפוני שבהם ובעקבות סדק שנפער בו בקע ממנו צליל הרמוני עם עלות השחר. הצליל נוצר כתוצאה מלחות הלילה ומעליית מידות החום בבוקר. מאז כינו אותו המשוררים היוונים בשם "מֶמנוֹן" (Memnon) על-שם אחד הגיבורים מהמיתולוגיה היוונית – גיבור אתיופי לוחם, שהפגין אומץ לב בזמן המצור שהטילו היוונים על טרויה. כיוון שהיה אמור לגור במצרים, כינו היוונים את הפסל הקולוסלי הזה על שמו. לפי האגדה, מדי בוקר קם ממנון לתחייה בראותו את אמו, אלת השחר אֶאוֹס (Eos) והשמיע לה את ברכתו בצליל הרמוני. הקיסר אדריאנוס ביקר במקום בשנת 130 לספירה. בשנת 202 לספירה בקירוב, בתקופת שלטון הקיסר ספטימוס סוורוס (Septimus Severus) שוחזר הפסל ומאז נדם קולו.
מהשרידים שנותרו במקום מסיקים החוקרים שמאחורי הפסלים הקולוסליים נמצא מערך מבנים מוקף בחומת לבני בוץ. בתוך המתחם הזה היה מקדש עצום לפולחן מות המלך, שהוקדש לאל אמון-רה, האל הראשי של מצרים בתקופת הממלכה החדשה. מצפון לו נבנה מקדש קטן לאל פתאח-סקר –אוזיריס (ראו בהמשך פרק זה).
המקדש עצמו היה ערוך על ציר מרכזי. שלושה פילונים הערוכים בזה אחר זה, הובילו לשדרת פסלי תנים שכובים אשר בהמשכם חצר מרכזית מוקפת עמודים ופסלים. מהחצר הייתה כניסה אל מקדש פנימי שמוקם בקצה המקדש.
שרידי פסלי התנים שימשו בבניית קבר מֶרֶנֽפּֽתַאח (Merenptah), המלך הרביעי בשושלת ה-19 (שלט בין השנים 1203-1213 לפנה"ס). החצר שאליה הובילה שדרת התנים נועדה לפולחן אל השמש. היא הוקפה עמודי פפירוס מאבן חול ובפסלים של אמנחוטפ השלישי בדמות אוזיריס אשר על בסיסיהם הופיעו רשימות שבויים מארצות זרות.
בצדה הדרומי של הכניסה לחצר נמצאה אסטילה, אחת משתיים ששרדה, והוצבה מחדש במקום. כתובת שנמצאה עליה מתארת את המקדש (כאמור למעלה) מלבד הכתובת מופיע על האסטילה תיאור של האל פּֽתַאח-סֶקֶר-אוזיריס (Ptah-Seker-Osiris) עם המלך שלצדו המלכה טיי Tiye)).
פתח-סקר-אוזיריס היה אל אחד שבו התמזגו שלושת האלים פתאח - בורא העולם, פטרון האומנים ופטרון העיר ממפיס, סקר - אל בעלי המלאכה, אל המתים וההלוויות שעל שמו נקראת עיר המתים סקארה, ואוזיריס- אל המתים והעולם הבא.
פסלים רבים פוסלו לכבוד חגיגות היובל ונקברו לאחר סיום הטקסים. אחרים פוסלו מאוחר יותר. היום סבורים החוקרים שפסלים רבים שנמצאו בסביבות תבאי, ואשר נגזלו על-ידי פרעונים מאוחרים יותר – מקורם במקדש פולחן הקבורה של אמנחוטפ השלישי.
מדרום למקדש פולחן המוות של אמנחוטפ השלישי היה ארמון גדול שנבנה בעיקר מלבני בוץ - מעין עיר בפני עצמה, עם בנייני אדמיניסטרציה, קפלות, בתי מגורים, אולמות קהל, וילות של פקידי ממשל, מטבחים ואגפי משרתים.
מקדשי רעמסס השני באבּוּ סימבל (Abu Simbel)
בין השנים 1270-1256 לפנה"ס החל רעמסס השני בבניית שני מקדשים על הגדה המערבית של הנילוס, בארץ נוביה, מקום המוכר כיום בשם אבּוּ סִימבֶּל, ליד גבול סודן של ימינו. כוונת רעמסס השני בבניית מקדשים אלה הייתה להרשים את הנובים, להפגין את עוצמת שלטונו באזור זה שבו נחשב כאל פטרון, ולהקל עליו לספח את נוביה לממלכת מצרים.
רעמסס השני היה מלך לוחם, שיזם מסעות כיבושים באסיה והתמכר לחגיגות. היו לו בנות רבות, שאת חלקן נשא לנשים, ובמותו עלה מספר ילדיו על מאה. מלבד תאווה לנשים הייתה לו תאוות בנייה שלא ידעה שובע. עבודות הבנייה שיזם היו עצומות ומסיביות.
שני המקדשים שבנה באבו סימבל נחצבו בסלע אבן החול המקומית ולפניהם נחצבה טראסה. מקדש אחד הוקדש למלך עצמו, שנחשב לאל, ולשלושת האלים המרכזיים בתקופת הממלכה החדשה: האל פתאח ואלי השמש אָמוֹן רֶה (Amon Re) ורֶה הוֹרַכְטֶה. המקדש השני הוקדש לנֶפֶרְטַארִי, אשת המלך, ולאלה חטחור. על הטראסה שלפני המקדשים היו שתי ברֵכות היטהרות ושני מקדשים – מקדש שמש בצפונה וקפלה לאל תוֹת בדרומה.
בין השנים 1964-1968, לאחר שהתעורר חשש להצפת המקדשים באבו סימבל מאגם נאצר, נחתכו המקדשים לגושים ריבועיים, ואוחדו מחדש כ-60 מטר מעל המפלס שעליו ניצבו במקור.
מקדש רעמסס השני באבו סימבל
מקדש רעמסס השני באבו סימבל נקרא במקור "הוט רעמסס מֶרי'אָמון" (HutRamesses Meryamon, מילולית במצרית עתיקה: מקדש רעמסס האהוב על אמון). מבנה המקדש ערוך על ציר מזרח-מערב. פנים המקדש מורכב מסדרת אולמות וחדרים החצובים בסלע לעומקו. בניית המקדש אל תוך סלע אבן החול לא אפשרה לכלול בו חצר פתוחה, שהייתה מקובלת במקדשים מאותה תקופה. במקדש זה, מיד אחרי הכניסה, נמצא אולם עמודים, המוביל לשני חדרים שאחריהם החדר הפנימי ביותר – קודש הקודשים.
תמונה 4.39 מקדש רעמסס השני באבו סימבל
חזית המקדש מעוצבת בצורת פילון (אורכו 38 מטר וגובהו 31 מטר). הקיר המשופע שלו נסוג בין קירותיו הצדדיים, ולפניו ניצבים ארבעה פסלים קולוסליים בדמות רעמסס השני יושב הנישאים לגובה 20 מטרים. רעידת אדמה עתיקה פגעה בפסלים, ואחד מהם נהרס ממותניו ומעלה. פסלים נוספים, הניצבים בין רגלי פסלים ענקיים אלה, מציגים את בני משפחת המלוכה, כולל נפרטארי ואמו של המלך. על בסיסי הכיסאות ולצדיהם מוצגים שבויים כבולים.
מעל הכרכוב המכתיר את הפילון שבחזית ניצבת שורת פסלי בבונים מחייכים, הנושאים ידיהם כלפי מעלה כדי לבטא הערצה לשמש הזורחת מולם, שאותה מייצג האל רה הורַכטה, אחד האלים אשר לו הוקדש המקדש. המצרים האמינו שהבבונים עזרו לאל השמש רֶה להכניע את חשכת הלילה.
באולם העמודים שתי שורות פסלים-עמודים בגובה של כעשרה מטרים, שבכל אחת מהן ארבעה פסלים-עמודים, התומכים בתקרה ומציגים את רעמסס השני בדמות אוזיריס (אל המתים). אלה הממוקמים בחלק הצפוני של האולם נושאים את כתר מלך מצרים העליונה, ואלה שבחלקו הדרומי נושאים את כתר מלך מצרים התחתונה. הצגת שני הכתרים מסמלת את האיחוד של מצרים העליונה עם מצרים התחתונה. הציורים על קירות האולם מציגים את עוצמתו של המלך ומנציחים את גבורתו. בציורים אחדים הוא מוצג הורג את אויביו. על הקיר הימני מוצגות סצנות ניצחון מקרב קדש.
תמונה 4.40 מקדש רעמסס השני באבו סימבל - תוכנית קרקע
בין אולם העמודים ובין קודש הקודשים נמצא אולם קטן יותר שבו ארבע אומנות ריבועיות. על קירותיו מוצגים רעמסס השני ואשתו נפרטארי מגישים מנחות לאלים, כאשר ברקע נראות סירותיהם הקדושות. שלוש דלתות מובילות לחדר מבואה המקדים את קודש הקודשים.
הקשר בין תכנון המקדש ובין פולחן אלי השמש בא כאן לידי ביטוי באופן מוחשי ביותר. פעמיים בשנה, ב-22 בפברואר וב-22 באוקטובר, חודרות קרני האור הראשונות בזריחה דרך פתח המקדש ומאירות אותו לכל אורכו עד הגומחה שבחדר הפנימי הקדוש ביותר, שם ניצבים ארבעת פסלי האלים אשר להם הוקדש המקדש (כולל רעמסס השני עצמו שנחשב כאל). פתאח, אל החושך, אינו מואר. התאריכים שבהם מתרחש אירוע זה נקשרים ליום הולדתו של רעמסס השני, ב-21 בפברואר, וליום הכתרתו, ב-21 באוקטובר.
תמונה 4.41 מבט מהכניסה אל פנים מקדש רעמסס השני באבו סימבל
מקדש נֶפֶרְטַארִי (Nefertary) באבו סימבל
בניית מקדש נפרטארי, שהוקדש למלכה נפרטארי ולאלה חטחור, הושלמה כנראה לפני שהושלמה בניית מקדש רעמסס השני. האזור שבו נבנה היה קדוש לאלה חטחור זמן רב לפני תקופת שלטונו של רעמסס השני. נראה שבניית המקדש לאלה זו במקום זה נועדה לחזק אמונות קיימות.
נפרטארי, היפה מבין נשותיו של רעמסס השני, הייתה אשתו המועדפת וגם בתו. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה המצרית, שבה מוקדש מקדש לבת זוג מלכותית. כמו חזית מקדש רעמסס השני הסמוך לו, מעוצבת גם חזית מקדש נפרטארי בצורת קיר משופע הנסוג בין קירותיו הצדדיים המזכיר במראהו פילון שחלקו האחורי שקוע בתוך הסלע. שישה פסלים קולוסליים (בגובה עשרה מטרים) מעטרים חזית זו. מכל צד של הכניסה מתנשאים שני פסלים של רעמסס השני, שביניהם פסל נפרטארי המוצגת בדמות האלה חטחור. סביב רגלי פסלים אלה אפשר להבחין בפסלים קטנים יותר של בני משפחת המלוכה.
גובה פסלי המלכה זהה לגובה פסלי המלך – עיצוב יוצא דופן המעיד על החשיבות שייחס המלך לבת זוגו המלכה.
תמונה 4.42 מקדש נפרטארי באבו סימבל
תמונה 4.43 מקדש נפרטארי - תוכנית הקרקע
הכניסה למקדש נפרטארי מובילה לאולם, שבו שש אומנות עם כותרות בדמות האלה חטחור. על הקיר המזרחי מתוארת בכתב חרטומים מלחמתו של רעמסס השני באויב. הציורים שעל הקיר מציגים את נצחונות רעמסס השני בלוב, בסוריה, בנוביה ובקרב קדש. בהמשך נמצא אולם נוסף, מלבני, המקדים את קודש הקודשים ובו מתוארים רעמסס השני ונפרטארי עם הסירות הקדושות של אמון ורה הורכטה. בקודש הקודשים, שנמצא בחלק הפנימי ביותר של המקדש, נמצא פסל האלה חטחור.
תמונה 4.44 עמודי חטחור במקדש נפרטארי באבו סימבל
מקדש הורוס באֶדפוּ (Edfu)
אחרי תקופת הבנייה של רעמסס השני, נמשכה בניית מקדשים על-פי מודל המקדשים מהשושלת ה-18. בעיר אֶדפוּ המודרנית, הנמצאת על הגדה המערבית של הנילוס, 103 ק"מ מדרום ללוקסור, נמצא מקדש הורוס, אשר נבנה על-ידי בני שושלת תלמי במקום שבו נבנו מקדשים רבים לפניו.
המצרים האמינו שהמקדש נבנה במקום שבו נערך הקרב הגדול בין הורוס ובין אחיו סֶת. בניית המקדש בוצעה בשלושה שלבים ונמשכה 180 שנה (237-57 לפנה"ס). בתחילה נבנה המבנה העיקרי של המקדש (קודש הקודשים, הקפלות שסביבו ואולם העמודים הקטן), מאוחר יותר נבנה אולם העמודים החיצוני, ובשלב האחרון נבנה הפילון.
מקדש זה, שנשמר במצב מושלם כמעט, הוא השני בגודלו במצרים אחרי מקדש אמון בקרנאק. הישמרותו נזקפת לזכות העובדה, שהיה מכוסה כמעט כולו בחולות המדבר עד אשר התגלה ב-1860.
תמונה 4.45 מקדש הורוס באדפו
למקדש תוכנית סימטרית שצורתה הכללית מלבנית. פילון מסיבי מוביל אל חצר מרוצפת מוקפת עמודים, שבהמשכה שני אולמות עמודים הממוקמים זה אחר זה, ובכל אחד מהם 12 עמודים. בקצהו של מערך המקדש נמצא קודש הקודשים מוקף קפלות.
אולם העמודים הראשון מרשים מאוד הן בשל מידותיו הן בזכות מצב השתמרותו. על קירותיו מתואר המפגש בין הורוס ובין אשתו חטחור, שעל-פי המיתולוגיה המצרית מכונה "חגיגת המפגש היפה". מדי שנה בחודש השלישי של הקיץ, ביום מולד הירח אחר-הצהריים, הציבו כוהני דֶנדֶרָה את פסל חטחור על סירתה הטקסית הקדושה והביאו אותו למקדש באדפו, שבו התייחד זוג האלים. מדי ערב פרשו האלה והאל לחדר הלידה (המָמיסי). החגיגה נמשכה עד סיום הפסטיבל בליל ירח מלא. תוצאת המפגש בין חטחור והורוס הייתה לידת אִיהִי (Ihy) או הוֹרוּס סֶמְטַאוִוי (Horus Semtawy).
תמונה 4.46 תוכנית קרקע של מקדש הורוס באדפו
אולם העמודים השני קטן יותר ומוביל לחדר שבו באר היטהרות. בצדו המערבי של חדר זה נמצא חדרון, שעל קירותיו חקוקים מרשמים לרקיחת משחות ובשמים ששימשו לשימון פסל הורוס מדי יום. חדר נוסף שימש לשמירת מנחות ואוצרות.
מֵעבר לחדר המנחות נמצא חדר מבואה, המוביל לקודש הקודשים הכולל נָאוֹס (חדר במקדש, שבו ניצב פסל האל), אשר הוקדש על-ידי נקטנבו השני (שלט בין השנים 343-362 לפנה"ס). זהו השריד העתיק ביותר של המקדש. מעבר המקיף את קודש הקודשים מאפשר גישה ל-13 קפלות וחדרים קטנים, ובהם קפלת האל מִין (Min), חדר הפשתן שבו נשמרו בגדי הורוס, חדר כיסאות ההכתרה של האלים, חדר אוזיריס, קבר אוזיריס וחדר המנצח (הורוס). כל החדרים הפנימיים היו חשוכים לחלוטין, כיוון שלא היו בהם חלונות.
פני שטח קירות המקדש מכוסים כמעט כולם תבליטים או היירוגליפים, שחלקם מספרים את קורות בנייתו. תבליטים על קירות הפילון מציגים את המלך מכה באויביו לפני הורוס. בתקופת הנצרות המוקדמת נמחקו התבליטים, כי נתפסו כפגאנים.
מקדשים נוספים, שנבנו מאז תקופת שושלת תלמי וראויים לציון, הם המקדש לאיזיס באי פילה (;Philae במצרית עתיקה: פּי-לַק [Pi-lak [), שבנייתו החלה בתקופת תלמי השני והושלמה על-ידי הקיסרים הרומים עד שנת 300 לספירה בקירוב; המקדש בקוֹם-אוֹמְבּוֹ, שנבנה משנת 119 לפנה"ס (תקופת תלמי השישי) ועד תקופת שלטון הקיסר הרומי אוגוסטוס); ומקדש חטחור בדנדרה (54-20 לפנה"ס). מקדשים אלה, שבנייתם החלה בתקופת השלטון ההלניסטי והסתיימה בתקופת השלטון הרומי, מכונים "גרקו-רומיים".
בתי מגורים
בעוד שאת קבריהם ראו המצרים הקדמונים כמקום מגורים קבוע ובנו אותם מהחומרים העמידים ביותר, בבתי המגורים שלהם ראו מקום מגורים זמני, ובהתאם בנו אותם מחומרים מתכלים, כמו קני-סוף ולבנים גסות שיוצרו מבוץ הנילוס. לבוץ יתרון על האבן, בהיותו מתאים יותר לשימוש בבתי מגורים בחום הלוהט של מצרים. ערבוב הבוץ בקש אִפשר יצירת לבנים, שלאחר ייבושן בשמש היו חזקות במיוחד. במקום האומנות, ששימשו כתומכות במבני האבן, נעשה שימוש בעמודים תומכים מעץ, ובמקום גגות אבן נבנו גגות מגזע עץ תמר.
עדות למראיהם של בתי מגורים במצרים העתיקה, נמצאת בציורים שתיארו אותם, בהם אפשר להבחין במראה הכללי, בחלוקת החלל ובפרטי בנייה. המצרים בציירם אובייקט, הציגו אותו מהזווית שקל ביותר לזהותו, ולא באמצעות פרספקטיבה. האובייקטים החשובים יותר הוגדלו. גישתם זו מאפשרת לנו להבחין בפרטים שהיו נעלמים מעינינו לו ציירו את בתיהם על-פי כללי הפרספקטיבה.
על בתי המגורים המצריים העתיקים ניתן ללמוד גם ממודלים המייצגים בניינים, שאף הם אינם נדירים במצרים העתיקה. רובם מהווים חפצים מקודשים או קישוטיים. המודלים האלה הם ריאליסטיים למדי במונחי פרופורציות. נשמרות הפרופורציות בין אנשים, בתים וכדומה. קבוצת המודלים המפורסמת ביותר נמצאה בקבר מֶהֶנֽקווֶטֽרֶה (Mehenkwetre) או מֶקֶטֽרֶה ( Meketre) שהיה יועץ המלך בתקופת השושלת ה-12, והיא כוללת ייצוג של בית, אפיית לחם וייצור בירה, טווייה, סדנת אריגה, סדנת נגרות, נושאי מנחות ומספר סירות.
בית המגורים ניצב בדרך כלל על פלטפורמה ואל הכניסה אליו הוביל גרם מדרגות, כנראה כדי למנוע הצפות בעת גאות הנילוס. תוכנית הקרקע של בית המגורים הייתה בתחילה מעגלית או אובלית, ומאוחר יותר מרובעת. על חלק גדול ממתחם הבית השתרעה חצר מוקפת חומה. רוב הבתים היו חד-קומתיים, ורק בבתים מעטים היו שתיים או שלוש קומות. הקירות היו עבים, ולעתים קרובות מחורצים בצדם החיצוני לצורכי קישוט בלבד. החלונות היו קטנים ומוקמו קרוב לתקרה כדי לאפשר אוורור. כך הוסתרו חיי הבית מעיני זרים, אך גם לא ניתן היה לצפות מתוך הבית במתרחש בחוץ.
משקופי דלתות, שנבנו באבן, נקבעו בתוך סף מאבן שעליו נחקקו שם בעל הבית ותוארו. השימוש באבן נעשה כדי להקשות על גנבים ושודדים לפרוץ לבתים. אמצעי הגנה נוסף מפני פורצים היה חומת לבני בוץ שהקיפה את רוב הבתים.
תמונה 4.47 חלק מבית עם גן בתבאי. על-פי ציור על קבר מתקופת השושלת ה-18
בבתים רבים בתבאי היו שני חדרים, שאחד מהם נפתח אל חצר פנימית. עמודי הכניסה בלטו מעט מהקיר. בבתי העשירים היו חדרים, שהוארו באמצעות פתח ריבועי במרכז התקרה אשר נתמכה על-ידי עמודי עץ. בעיר קאהון ניצבו עמודי עץ כאלה על בסיס מאבן. אבן שימשה גם לייצור מכלי מים שנמצאו ברוב הבתים, פרט לבתי העניים. בעיר אחת'אתון (אל עמרנה המודרנית) נמצאה בביתו של פקיד גבוה מהשושלת ה-18 אמבטיה מהודרת עם מים זורמים, דבר המעיד על רמת סניטציה גבוהה.
לבתי המגורים באחת'אתון. היו אלמנטים משותפים: הם היו חד קומתיים ושטחם נע בין 90 מ"ר ל-185 מ"ר. היחידה העיקרית של הבית הכילה אכסדרה וחדר מגורים ריבועי שסביבו קובצו חדרים קטנים יותר. תכנית זו אפשרה בידוד מהחום ביום ומהקור בלילה. מים סופקו מבארות שהיו בדרך כלל משותפות לבתים אחדים, או מבארות שמוקמו בכיכר הציבורית.
באחת'אתון נמצאו גם בתים שהריצוף בתוכם חודש לעתים קרובות. באחד הארמונות בעיר נמצאה רצפה שחודשה כ-16 פעמים במשך מעט למעלה מעשר שנים. היו רצפות שנצבעו בפאר רב. הקירות כנראה נותרו לבנים, עם עיטור מופשט שהיה מורכב בדרך כלל מדגמים החוזרים על עצמם כמו סמל החיים (אנח ankh) על אפריז צבעוני מתחת לתקרה.
במרכז הבית מוקם בדרך כלל החדר העיקרי שהיה גבוה מהחדרים הסמוכים לו והואר על-ידי קומת תאורה. בחדרים הגדולים שבבית, ארבע אומנות עץ או אבן תמכו בתקרה. אם נבנו בעץ, בסיסן היה עשוי אבן. כותרות האומנות היו בדרך כלל מעוטרות בדגמי פרחים. בתוך הבית היה גם חדר מקודש שנבנה בסמוך לחדר עיקרי. תקרות עוטרו בדגמים גיאומטריים. עם אמבלמות המסמלות הגנה.
בבתי העניים הייתה המשפחה מתכנסת במשך החורף בשני חדרים. בקיץ נהגו לישון על הגג תחת רשתות, ששימשו כמגן מיתושים. הגג היה גם המקום שבו היו הנשים מבשלות.
בבתים בעלי שתי קומות הייתה תוכנית הקרקע של הקומה השנייה זהה לזו של קומת הקרקע. קומת הקרקע כללה חדרי אחסון, אסמי תבואה ואורוות. הרצפות נבנו מלבנים או נסללו. לעתים שימשה אדמה במקום רצפה. התקרה הייתה שטוחה. בעיר קאהון היא הכילה קורות עץ. הקירות סוידו בדרך כלל וקושטו בצבעים כמו אדום וצהוב. לעתים צוירו עליהם סצנות ביתיות. גישה לקומה השנייה הייתה באמצעות גרם מדרגות חיצוני, תלול וצר. בבתים, שבהם היו חלונות שפנו לרחוב, מוקמו החלונות קרוב לתקרה והיו ערוכים בצורה לא אחידה, הן מבחינת צורתם הן מבחינת המרחקים ביניהם. סורגים ותריסים מעץ אפשרו את הגפתם. על הגג היו בדרך כלל חדר רחצה וחדר שינה קטן לשומרים או לעבדים.
בקבר בתבאי מתקופת השושלת ה-18 נמצא ציור המתאר בית. למתחם הבית ולבית עצמו צורת מלבן. חומה מפרידה בינו ובין הרחוב, ושני פילונים (שערים מונומנטליים) מובילים אליו. צמד שערים קטנים ניצב משני צדי השער הראשי.
הבית והחומה המקיפה את החצר ערוכים באופן סימטרי משני צדי הציר המרכזי, המחבר בין שני השערים הראשיים שבחומה. חדרי הבית נפתחים אל שלוש חצרות פנימיות, הממוקמות בזו אחר זו לאורך הציר המרכזי. את הקירות החיצוניים של הבית מעטרים עמודים הערוכים במקביל להם.
4.48 מבט פרספקטיבי על בית מתבאי. על-פי ציור על קבר מתקופת השושלת ה-18
בגיזה נמצאו דירות מתקופת השושלת הרביעית, שבהן שני חדרים וחצי שכללו חדר מבואה קטן, חדר עיקרי וגומחה או חדר פנימי ששימש כחדר שינה. הכניסה לבית הייתה בירידה מהרחוב דרך מדרגות אחדות ברוחב שלושה מטרים.
היו בתים שבתכנונם נשקלו תנאי מזג האוויר. דוגמה לכך אפשר למצוא בעיר אחת'אתון, שם פנו הבתים לכיוון צפון או מערב, כדי ליהנות מהרוח הקרירה.
אחוזות וארמונות
בניגוד למקדשים המצריים, שהיו סימטריים, היו הארמונות המצריים מצרף של יחידות פונקציונליות ללא מראה אחיד. במערך ארמון היו לעתים קרובות מחסנים גדולים גדושים בתוצרת חקלאית. הוא היה מוקף חומה, מבודד מסביבתו והגישה אליו הייתה מבוקרת.
אהבת הטבע הותירה את רישומה בארמונות ובסביבתם וגם באחוזות העשירים, שהשתרעו על-פני שטחים נרחבים. את הגנים נהגו לחלק באופן סימטרי על-ידי קירות אבן נמוכים. ארמון אופייני היה מלבני וניצב בדרך כלל במרכז מערך מבנים בגן. היו מקרים שבהם חדרי המגורים מוקמו בקצה האחוזה, בעוד האורוות, האסמים והמשרדים היו מפוזרים בשטח.
הקיר הפונה לרחוב היה חלק, והקירות החיצוניים האחרים של הארמון היו מחורצים. הכניסה הראשית פנתה לרחוב שגבל בעצי גן הארמון, ואל דלת הכניסה הובילו שתיים או שלוש מדרגות. בחלק מהארמונות הייתה בכניסה אכסדרה שקושטה בפסלים, ולעתים עוצב השער בצורת פילון, כפי שהיה מקובל במקדשים. בכניסה לארמון היה בדרך כלל אולם קבלה עם קולונדה בצדו הדרומי. תוכנית פנים הארמון דמתה לתוכנית עיר קטנה המחולקת לרבעים.
הארמון המלכותי הרשמי היה נפרד מהארמון שבו גרה משפחת המלך. פרעה ומשפחתו חיו במתחם שהופרד משאר חלקי עיר הבירה. בארמונו של אחנ'אתון, מגורי משפחת המלוכה הופרדו מהארמון הרשמי על-ידי שדרה ראשית, אך היו מחוברים ביניהם באמצעות גשר.
השרידים שנותרו מבית אחנ'אתון בעיר אַָחֶת'אָתוֹן ((Akhetaten במערך המבנים בארמונו באחת'אתון מעידים שהיה מוקף חומה כפולה מלבני בוץ. מתחם הבית היה מלבני עם חצרות ומחסנים המאורגנים סביב גן מרכזי שבו נמצאה באר. במערב נמשכה החומה לאורך הרחוב הראשי. גשר מעל דרך המכונה "דרך המלך" קישר בין הבית הפרטי ממזרח לרחוב ובין המתחם הציבורי של הארמון ממערבו. בחלק הדרומי של מתחם הארמון היה אולם גדול שהכיל עמודים מלבני בוץ. מאולם זה הייתה גישה לאולמות קטנים יותר, שבהם נצבעו האומנות בלבן, והתקרה עוטרה בדגמי שריגי גפן ואשכולות ענבים על רקע צהוב. בחלק המערבי של הבית נמצא אגף המשרתים ובחלקו המזרחי מוקמו מחסנים.
באחת'אתון נמצאה גם האחוזה של נאחט ( Nakht), שר בכיר בחצרו של אחנ'אתון. האחוזה הייתה מוקפת חומה שחזיתה פונה אל הרחוב הראשי. בבית היה אולם מבואה באורך תשעה מטרים וקומת קרקע ובה 30 חדרים. באולם המרכזי הייתה אח והתקרה הגבוהה אפשרה חדירת אור מקומת תאורה. בחלק האחורי של האחוזה היו חדרי רחצה וחדרי שינה. לפני חזית האחוזה היו גן וקפלה פרטית תחת כיפת השמים. מאחור מוקמו אגף המשרתים, מטבחים, אורוות, סדנאות, מחסנים ומשרדים. הם מוקמו במזרח כדי למנוע הגעת ריחות עם הרוח לאגף המגורים של בעל הבית. ממערב לבית היו מבני סִילוֹ גבוהים שאורגנו בזוגות עם גרם מדרגות שהוביל לחלקם העליון.
על הארמון של המלך אַי ((Ay (שלט בין השנים 1323-1327 לפנה"ס בקירוב), אביה של נֶפֶרטיטי (Nefertiti), אשתו היפה של אחנ'אתון, ואח של טיי (Tie) שהייתה אשת אמנחוטפ השלישי - אפשר ללמוד מציור המתאר אותו, שנמצא בקבר של אחנ'אתון. ארמון זה, המוקף חומה, נראה כמבצר יותר מאשר כבית מגורים. הכניסות אליו היו מוגנות בפילונים. לאורך החומות החיצוניות היו מחסנים. במרכז מתחם הבית היו חדרי מגורים שדלתותיהם נפתחו לחצר. היה אפשר להגיע לחדרים אלה דרך זוג פילונים. במתחם הבית היו גם בריכות אווזים ואסם גדול שנתמך בארבע שורות עמודים.
תמונה 4.49 חלק מהארמון של אַי, על-פי ציור קבר מתקופת השושלת ה-18
מורשת האדריכלות המצרית
למרות אלפי השנים המפרידות בין מצרים העתיקה ובינינו, ממשיכה האדריכלות שלה להקסים אותנו גם היום. אדריכלים בני זמננו שואבים השראתם ממבני הפירמידות, ודוגמה לכך היא האדריכל פֶּאי (Pei), שבנה את הכניסה למוזיאון הלובר בצורת פירמידה (תמונה 4.39 ).
כבר בעת העתיקה ביטאו היוונים את הערכתם הרבה לפירמידות בכך שראו בהן את אחד משבעת פלאי העולם. בעיצוב העמוד הדורי ובעיצוב תוכנית המקדש שאבו היוונים השראה מהמקדשים המצריים העתיקים. רעיון הפסל בדמות אדם, המשמש כעמוד, כפי שנראה במקדש רעמסס השני באבו סימבל, מוצא את ביטויו ביוון העתיקה בצורת אטלנטים (פסלים בדמויות גברים המשמשים כעמודים תומכים) וקריאטידוֹת (פסלים בדמויות נשים המשמשים כעמודים תומכים).
הרומים גילו עניין רב באדריכלות המצרית. כאשר הייתה מצרים לחלק מהאימפריה הרומית, חיקו הרומים את מבני הקבורה המצריים. הפירמידות הועתקו והיו לקברים רומיים מקובלים. דוגמא בולטת היא קבר קאיוס קסטיוס (Caius Cestius) ברומא שנבנה בצורת פירמידה, הצנועה מאוד בגודלה ודומה בצורתה לפירמידות הקטנות שנבנו בתקופת השושלות המאוחרות במצרים העתיקה, יותר מאשר לפירמידות הגדולות בגיזה.
בתקופת האימפריה הרומית הועברו אובליסקים ממקומם במקדשים המצריים כדי לקשט בהם את רומא וערים אחרות ברחבי האימפריה. בתחומי העיר רומא ניצבים עדיין 13 אובליסקים. חלקם הובאו מאלכסנדריה (שאליה הובאו מערים אחרות במצרים), מסאו ומהליופוליס. היו גם אובליסקים שהוזמנו ונחקקו למען הקיסרים הרומיים והוקמו מחדש בתקופת הרנסנס. כזה היה האובליסק שנחצב למען הקיסר דומיטיאנוס, הוצב מחוץ למקדש סראפיס (Serapis) בקמפוס מרטיוס (Campus Martius) שברומא, והוצב מחדש על-ידי האפיפיור אינוסנט (Inocent) העשירי בפיאצה (כיכר) נבונה (Piazza Navona) (אף היא ברומא).
האפיפיור סיקסטוס החמישי (כהן בין השנים 1590-1585) הקים מחדש אובליסקים. ראויים לציון במיוחד הם האובליסקים שהוצבו ברומא: לפני בזיליקה ג'ון לטראן, לפני חזית כנסיית סנט פטרוס ולפני חזית הארמון הקווירנאלי (Quirnal). גילוי מחדש של אובליסקים והצבתם ברומא נמשכו גם במאה ה-17.
הרומים, בעצבם את מקדשיהם, אימצו את הפודיום הגבוה כדוגמת הפודיום במקדש אמנחוטפ השלישי באי אלפנטין Elephantine) בפי היוונים; במצרית עתיקה: יֶבּוּ (Yebu, מילולית : פיל או שנהב), ואימצו אף את התוכנית, שעל-פיה הכניסה למקדש נעשית מצד אחד שלו בלבד.
קומת התאורה, האופיינית למקדשים המצריים העתיקים, שימשה תקדים למבנה הבזיליקה הרומית, שבה גובה הספינה המרכזית (האגף המרכזי) עולה על גובה הספינות הצדדיות (האגפים הצדדיים) ויוצר כך קומת תאורה.
בתקופת הרנסנס באירופה התבטאה ההערכה לאמנות המצרית העתיקה בהצבת אובליסקים שהובאו ממצרים בכיכרות העיר, כדי שישמשו כמוקדים בעיצוב הסביבתי.
החוכמה הנסתרת המכונה פירמידולוגיה הייתה אחד הנושאים המרכזיים בפולחן צלב הורד – מסדר שנוסד ב-1459 על-ידי כריסטיאן רוזנקרויץ (Christian Rosen Kruez) – אשר חבריו ראו עצמם בקיאים בסודות הטבע ובכישוף. רעיונות תנועת הבונים החופשיים מבוססים בחלקם על אחת הסיעות בכת הצלב הוורד.
במאות ה-18 וה-19, כאשר רוח רומנטית פשטה באירופה ומשלחות נסעו למצרים לחקור את התרבות המצרית העתיקה, הועבר אובליסק (הניצב היום בכיכר הקונקורד) לפריז, ונבנו בניינים נאו-מצריים לצד בניינים נאו-גותיים ונאו-קלאסיים.
מאז תחילת המאה ה-19 נבנו קברים רבים בצורת פירמידות, במיוחד בבית הקברות פֶּר לָשֶז ((Père Lachaise בפריז. ב-1823 נבנה מאוזולאום בצורת פירמידה לנסיך קארל וילהלם בעיר קַארֽלֽסֽרוּהֶה (Karlsruhe) שבגרמניה, אשר אותה ייסד, בעיצוב האדריכל פרידריך וַויינֽבּֽרֶנֶר (Friedrich Weinbrenner). השפעת התרבות המצרית חדרה במאה ה-19 גם למבנים ללא קשר לפונקציה שלהם: גני חיות, גשרים תלויים וחנויות נבנו בהשראת מקדשים מצריים.
תמונה 4.50 סמל הפירמידה על גב דולר אמריקני
בארצות הברית אומץ מבנה האובליסק כסמל הנצחה במאה ה-19. תשעה מתוך שישה-עשר נשיאיה הראשונים של ארצות-הברית הונצחו באמצעות אובליסקים שנבנו במקומות לידתם או במקומות קבורתם. המפורסם שבהם הוא עמוד הזיכרון לוושינגטון (Washington Memorial) (1848-1885) שנבנה בצורת אובליסק בפרופורציות מצריות סטנדרטיות. באופן דומה, מבני אובליסק רבים משמשים כמצבות בבתי קברות בארצות-הברית.
בבנייני בתי המשפט בארצות-הברית אפשר להבחין בעמודים דוריים, שמקורם במקדשים המצריים העתיקים, אשר נבנו לפחות 2,000 שנה לפני העמודים הדוריים היווניים.
בשנים האחרונות נבנו פירמידות רבות בארצות הברית. בממפיס, טנסי, נבנתה (בשנים 1990-1991) פירמידה בגודל שישים אחוז מגודל פירמידת חופו בגיזה, ובה משרדים ומוזיאון. בלאס וגאס נבנה (בשנים 1992-1993) בית מלון בצורת פירמידה שלפני חזיתה הוצבו אובליסק וספינקס מונומנטלי.
המשמעות הסמלית של המבנים באדריכלות המצרית נשמרה עד ימינו. מדי יום אוחזים מיליוני אמריקנים בידיהם את סמל הפירמידה. על גב הדולר האמריקני מצוירת פירמידה כסמל השמש עם עין בקצהָ העליון (סמל הבונים החופשיים), העין, המייצגת את השמש, מסמלת תבונה וצדק, כי היא "נעה" בשמים, רואה הכול ולא נסתר ממנה דבר.
מחקר מקיף על אדריכלות מצרית כמקור השראה לאדריכלות מאז העת העתיקה ועד ימינו, ניתן למצוא בספר של של ז'אן מרסל אומבר (Humbert) המופיע ברשימה הביבליוגרפית.
העיר המצרית הקדומה
בתקופת הממלכה החדשה נעשתה לראשונה הבחנה בין יישובים בגדלים שונים. היו שלושה סוגי יישוב בסיסיים: נַיוְוט ( niwt) – עיר, דְמִי (dmi) – עיר קטנה, כפר whyt יישוב. היו ערים שתוכננו מראש, והיו ערים שקמו ללא תכנון והתפתחו במשך הזמן באופן ספונטני על-פי הצרכים המיידיים של התושבים. בערים כאלה היה מעט שטח פתוח. הערים המתוכננות היו מטבע הדברים מסודרות יותר.
מצרים העתיקה היא דוגמה טובה להשפעת הסביבה על התפתחות העיר. השיקול העיקרי בבניית עיר היה קרבתה למקור מים וגובהה מעל מפלס השטפונות התדירים. הנילוס, הזורם במצרים מדרום לצפון, היה מקור חיים, שלאורכו נבנו הערים והכפרים. הערים נבנו ממזרח לנילוס, ובתי הקברות מוקמו מערבית לו. הסיבה לכך היא שהמזרח מתקשר במצרים עם לידה, עם התגלות ועם דברים נראים ואנושיים – בעוד המערב מתקשר למוות, להיעלמות ולבלתי נראה. תפיסה זו, הקיימת גם בתרבויות קדומות אחרות, מקורה ב"תנועת" השמש בשמים, הקושרת את זריחת השמש במזרח עם לידה ואת שקיעתה במערב עם מוות. נראה שהתפיסה הקוסמולוגית באה לידי ביטוי בתוכנית הבנייה של העיר, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבחירת מיקומה.
שיקולים נוספים בבחירת מיקום עיר חדשה היו: שיקולים ביטחוניים שמעורבים לעתים בשיקולים כלכליים כפי שהיה בעיר בּוּהֶן (Buhen) שבדרום מצרים (שנבנתה כדי להבטיח את הגבול עם נוביה וכדי להפיק רווח ממכרות הזהב במקום), שיקולי פולחן ואדמיניסטרציה כפי שהיה בעיר אִיל לַהוּן (שנוסדה לשמש עיר עובדים למקימי פירמידת סנוסרט השני), ושיקולים פוליטיים כפי שהיה בעיר אחת'אתון (שנוסדה כעיר בירה חדשה הרחק מתבאי כדי להקטין את השפעת כוהני אמון).
במשך רוב ההיסטוריה שלהן היו ערי מצרים מוקפות ביצורים. גם כפרים היו לעתים מוקפים חומות. עוד בתקופות שקדמו לשושלות, כאשר נכבשו ערים, הרס חומותיה של עיר נחשב כנצחון. מלחמות נגד שכנים וגם נגד זרים היו תדירות עד לאיחוד מצרים שהביא עמו שלום. אף שעד תקופת הממלכה התיכונה לא נשקפה סכנה משמעותית מאויבים חיצוניים, היו די סכנות שאילצו את המצרים לבנות חומות. לדוגמה, כוחות המשטרה התקשו להתמודד עם חבורות נוודים, שנמשכו ליישובים העשירים בעמק הנילוס.
חומות לבני הבוץ שהקיפו את הערים צופו לעתים קרובות בגבס. כך היה בעיר הייֶרְקוֹפּוֹלִיס (Hierakopolis) ובעיר ממפיס. שמה של ממפיס – אינבהדג' (Inebhedj; מילולית במצרית עתיקה: החומות הלבנות) בפי המצרים הקדמונים, מעיד על כך. חומות הערים לא היו עמידות בפני אויב נחוש ומצויד היטב, אך ניתן היה למנוע באמצעותן חדירת נוודים ופלישות שכנים. בתקופת הממלכה החדשה למדו המצרים מהכנענים לצפות את חומות עריהם באבן.
על תוכנית העיר, שהייתה מקובלת כבר בתקופות קדומות, אפשר ללמוד מההירוגליף המציין את המילה "עיר": צורתו מעגל (או אליפסה) והוא חוסם בתוכו צורת צלב. צורה זו מייצגת צומת רחובות המכוונים לארבע רוחות השמים ומחלקים את העיר לארבעה רבעים.
תמונה 4.51 ההירוגליף "עיר"
הצומת המיוצג על-ידי צורה זו, משמש בסיס מרכזי לתנועת אנשים, סחורות ורעיונות. המעגל בהירוגליף מייצג תעלת מים או חומה המקיפה את העיר. העובדה, שהירוגליף זה היה בשימוש מאז שהחל השימוש בכתב, מעידה על מקורה הקדום של צורת עיר זו. ההירוגליף המציין עיר מעיד גם על תשומת הלב שהקדישו המצרים לתכנון ערים. הם לא התמקדו במבנים אינדבידואליים בלבד. מודעותם לתכנון אתר באה לידי ביטוי גם בארגון מערכי המבנים של המקדשים ובשדרות הספינקסים שהובילו אליהם.
פרט לציון שטחים פנויים, שנועדו לדרכי גישה חשובות, לא היו הערים המצריות מתוכננות. השדרות שהובילו דרך העיר למתחם המקדש היו רחבות והתאימו לתהלוכות. במקור היו המקדשים מוקפים שטחים פתוחים, אך עם חלוף הזמן נבנו בתים בסמוך לקירות המקדש. כאשר בתי מגורים, שלא היו עמידים במגע ממושך עם מים, התפוררו, נבנו חדשים על הריסותיהם. כך עלה מפלס אזור המגורים, והמקדשים הבנויים באבן נותרו במפלס נמוך יותר. כיוון שהבתים נהרסו במהירות, הידע על עיצוב הערים המצריות הקדומות מועט. עם זאת ידוע לנו, שהמקדש היה מקום מרכזי בעיר. הוא נבנה קרוב לגדת הנהר, וסביבו נבנו בנייני מגורים ומסחר. בעת סכנה, כאשר הותקפה העיר, מתחם המקדש המוקף חומה שימש כמחסה לכל תושבי העיר.
בעיר תבאי היה מחסור בקרקע לבנייה והמצב החמיר כאשר הורחבו המקדשים לוקסור וקרנאק. לא הייתה מדיניות של תכנון. הבתים היו צפופים וחסמו את האוויר. החיים לא היו נעימים בתבאי בקיץ החם. בעלי חיים הוחזקו בבתים – מצב שהביא לצפיפות ולתנאי תברואה קשים. עם זאת, מצרים הייתה כפרית ברובה, וחיים בכפר נחשבו אידיאליים.
היו ערים מתוכננות, שחומותיהן הקיפו את שטחן הריבועי שתוכנן מראש, והיו ערים שחומותיהן הותאמו לפני השטח. צורה ריבועית התאימה לעיר באזורים מישוריים, אך לא תמיד אומצה באזורים שבהם היה מבנה הררי. בעיר נוּבּֽט ([[Nubt, אוֹמבּוֹס [Ombos] בפי היוונים), היא קוֹם-אוֹמְבּוֹ, נבנתה חומת העיר על המדרונות כשהיא עוקבת אחר המבנה הטופוגרפי.
בערי מצרים העתיקה לא היו מבנים שיועדו לשמש כשווקים או כמקום מפגש כדוגמת האגורה ביוון או הפורום ברומא. גם תאטראות ובתי מרחצאות לא היו. בכל עיר היו חללים פתוחים בצל עצי שקמה או עצי שיטה, שאליהם הגיעו בימי השוק איכרים מהכפרים הסמוכים עם מרכולתם פעמיים או שלוש בחודש. את האשפה נהגו לרכז במקומות מסוימים, והיא שימשה כמאכל לציפורים ולכלבים.
הרודוטוס, אשר ביקר במצרים במאה החמישית לפנה"ס, כתב שכאשר הנילוס היה עולה על גדותיו (אירוע המתרחש מדי שנה בעונת הקיץ), הייתה העיר כולה הופכת לים, והערים אשר נותרו מעל המים נראו כמו האיים האגאיים. בזמנים כאלה שימשו סירות כאמצעי תחבורה.
כמו במסופוטמיה עלה מפלס העיר עם חלוף השנים כתוצאה מהיווצרות תִלים. מאחר שבתי המגורים נבנו מלבני בוץ שיובשו בשמש, הם חודשו ונבנו מחדש בקלות יחסית. בתים נבנו על הריסות קודמיהם וכך נוצרו התלים. התוצאה הייתה שבתים סמוכים נצבו על מפלסים שונים. כאשר עלה מפלס הבית, החדרים הנמוכים יותר שימשו לצבירת אשפה, וקומות חדשות נוספו מעליהם.
בעוד שמפלס בתי המגורים עלה, המקדשים שנבנו באבן נותרו בעינם, ואם נבנו מחדש, הם נבנו באותו מפלס. כתוצאה מכך, בערים רבות היה שטח המגורים מורם מעל גבוה מתחם המקדש.
האמונה הרווחת במצרים העתיקה הייתה שהאלים יצרו את הערים והשגיחו עליהן. עדות לכך נמצאה בכתובת מהמאה השביעית לפנה"ס, שעל-פיה האל פתאח יצר את האלים ואת הערים והציב את האלים במקדשיהם.
הפרעונים הקימו ערים כדי ליצור מיקרוקוסמוס בשליטתם. כל פרעה חי בעיר, אשר בסמוך לה בנה במשך חייו את הפירמידה שנועדה לשמש לו כמבנה הקבורה. לאחר מותו המשיכו הכוהנים את עבודת הפולחן במקדש ובפירמידה. הפּרעה ששלט אחריו עבר לגור במקום אחר, שבו בנה את הפירמידה שלו ומיקם את ממשלו בעיר הסמוכה לאתר הבנייה. עובדה זו גרמה לכך שלא הייתה למצרים בירה קבועה.
העיר נחבּ
העיר המבוצרת העתיקה נחבּ (Nekheb, בערבית: אל קַאבּ [[El Kab, אלייטיופוליס [ [Eleithyiaspolisבפי היוונים (, נבנתה על הגדה המזרחית של הנילוס כ-80 קילומטרים מדרום ללוקסור, סמוך לכפר המודרני אל הילאל (El Hillal). היא שימשה כמקום משכנה של האלה נחבט (Nekhbet), בעלת ראש הנשר, אשר יחד עם אלת הקוברה וודג'ט (Wadjet), הייתה האלה הפטרונית של מלכי מצרים.
העיר שיחקה תפקיד חשוב בתקופות קדומות בהיסטוריה של מצרים ובתקופות מאוחרות יותר במצרים העתיקה. תחילתה של העיר נחב מתוארכת לתקופה שקדמה לשושלות. היא נבנתה על שטח ריבועי מוקף חומה, ונחלקה לשני אזורים: מתחם מוקף חומה במרכז העיר, והמרחב שבין חומה זו ובין חומת העיר. במתחם הקטן יותר במרכז העיר, על שטח ריבועי של 25,000 מ"ר, רוכזו המקדשים. אחד מהם היה מקדש האלה נחבט, שבנייתו החלה ב-2700 לפנה"ס בקירוב, והוא הורחב על-ידי פרעונים מהשושלת ה-18 ועד השושלת ה-30. צלעות מתחם הריבוע הפנימי שבמרכז העיר הקבילו לצלעות הריבוע החיצוני שהקיף את העיר עצמה. ביצורי המקדש נועדו לשמש את הצבא במקרה של התקפת אויבים.
בתקופת הממלכה החדשה, קרבת העיר נחב לעיר נחן (Nekhen , ביוונית: הייראקופוליס Hierakonpolis) שעל הגדה המערבית של הנילוס, הפכה אותה למרכז פוליטי, צבאי ודתי, ומאז תחילת השושלת ה-18 ואילך החליפה את נחן כבירת מצרים העליונה.
לאורך ההיסטוריה של מצרים העתיקה, זכתה העיר לתשומת לב מיוחדת מצד מלכי מצרים שבנו בה מקדשים, בהם: תותמוזס השלישי, אמנחוטפ השני, אמנחוטפ השלישי ופסמטיק (Psamtik) הראשון. במדבר, סמוך לעיר, נבנו מקדשים לאלים: שחמט ((Sekhmet - אלת המלחמה והנקמה של מצרים העליונה (בעלת ראש אריה) , רה הורכטה, חטחור ואמון. אלה נמצאו במקום לצד בית קברות מהתקופה שקדמה לשושלות ולצד קברים חצובים בסלע מהמחצית הראשונה של תקופת השושלת ה-18.
הקברים החצובים בסלע כוללים את אלה של אַחֽמוֹז ( (Ahmoseבן אִיבָּנָה ((Ibana (קבר 5 (EK, מפקד צבאי שנלחם בשליטי החיקסוס (1550 לפנה"ס בקירוב) ושל סטאו ((Setau(קבר 4 EK), כוהן מתקופת רעמסס השלישי.
חומות מסיביות מלבני בוץ, שנבנו לעיר בתקופה המאוחרת (332-747 לפנה"ס), הקיפו שטח של 250,000 מ"ר בקירוב ונשמרו ברובן.
העיר שגשגה גם בתקופת שושלת תלמי ובתקופת שלטון הרומים.
ממפיס (Memphis)
ממפיס, הממוקמת באזור הדלתא, על צומת דרכים בין מצרים העליונה ומצרים התחתונה, הייתה עיר הבירה הראשונה במצרים העתיקה לאחר איחוד מצרים העליונה ומצרים התחתונה על-ידי המלך מֶנִי (מֶנֶס) (בסביבות 3100 לפנה"ס). ממפיס הוא השם שניתן לעיר על-ידי היוונים. העיר נקראה גם אָנֶבּ-אוּ (Aneb U, מילולית במצרית עתיקה: עיר החומה/העיר של החומות) ואינֶבּהֶדְג' Inebhedj), מילולית במצרית עתיקה: החומות הלבנות), על-שם החומה הלבנה שבה הקיף המלך מני את העיר. חומה זו נבנתה כנראה בתחילה מלבני בוץ מיובשות בשמש בציפוי גבס. מאוחר יותר תפסה את מקומה חומת אבן. העיר נקראה גם מֶן נפֶר (Men Nefer, מילולית: המקום הטוב). בתחילה התייחס שם זה לפירמידה של המלך פֶּפִּי (Pepi) הראשון, בן השושלת השישית, אך מאוחר יותר היה לשמה של העיר. כאמור, מקור השם Egypt בשם העתיק של המערך הדתי בעיר ממפיס, Eikopta, שמשמעותו "מקדש נשמתו של פתאח". במקרא נזכרת העיר בשם מֹף (Mof ; הושע ט 6) או נֹף (;Nof ירמיהו, מד,1).
בתקופת השושלות הראשונות שימשה ממפיס כמרכז פוליטי. היישוב צמח במהירות, והיה כנראה לעיר ענקית במונחי התקופה. על כך מעידים ממדי ערי הקבורה שהוקמו בקרבתה ומשתרעות כשלושים קילומטרים לאורך הגדה המערבית של הנילוס. עם ערי קבורה אלה נמנות: גיזה, סקארה, אבו רוואש ( (Abu Rawash, אבוסיר ( (Abusir ודחשור.
בעיר עצמה שהייתה בעלת צורת גריד היה מקבץ של אזורי מגורים, אשר מוקמו סביב גבעה מלאכותית שעל פסגתה מצודה לבנה ובה ארמון מבוצר, גנים רבים, מקדשים רבים ומאחזים צבאיים.
מעט מאוד שרד מהעיר. רובה אבד או קבור מתחת לשדות המעובדים. היום אפשר למצוא בה הריסות פזורות. מקור המידע שיש בידינו על העיר הוא בערי הקברים שלה, בטקסטים מרחבי מצרים ובכתבי הרודוטוס שביקר בעיר. לא ברור בדיוק היכן הייתה העיר ממפיס המקורית. ייתכן שמיקומה היה בצפון העיר קרוב לעמק אבוסיר המאפשר גישה לעיר דרך מישור סקרה שבו נקברו רבים מפקידי הממשל הבכירים מהשושלות השניה והשלישית.
מעמד העיר התחזק מאז השושלת השלישית והגיע לשיאו בתקופת השושלת השישית כמרכז פולחן האל פתאח. אף שחשיבותה פחתה עם הפיכתה של תבאי לבירת מצרים בתקופת הממלכה החדשה, נשמר מעמדה של ממפיס כמרכז דתי ופוליטי והיא המשיכה לשגשג.
בתקופת השושלות ה-19 וה-20 העיר הייתה מחולקת לרבעים רבים. במרכז היה רובע פתאח, ובו מקדש לאל, המוגן מצדו הצפוני על-ידי ביצורים שנקשרו לחומה המקורית של העיר אשר על שמה נקראה אינבהדג'. מדרום למקדש זה אשר שרד בחלקו, היה מקדש רעמסס השני. במזרח העיר, מצפון לדרום, נצבו ארמונות ומקדשים, שמהם התגלו שרידיהם של מבנים אחדים: ארמון תותמוזס הראשון, מקדש של סטי הראשון ומקדש של רעמסס השני, ואחריהם מערך מבנים מתקופת פרעה מֶרֶנֽפּֽתַח (Merenptah), בנו של רעמסס השני, שכלל מקדש וארמון המוקף בחומה ריבועית.
בתקופת השושלות ה-19 וה-20 ממפיס התרחבה לכיוון הנילוס והייתה לעיר הגדולה ביותר במצרים. בתחומה היו מגורי מלכים, מרכז אדמיניסטרציה וסמוך לה נמצאו קברי המלכים ומרכז פולחן של האל רה. ברובע הצפוני שלה הושלמה בניית מקדש האלה נֶיית ( (Neithאשר בתקופת הממלכה החדשה נתפסה כאמו של האל רה. ממערב לרובע פתאח, לכיוון בית הקברות, השתרע רובע אַנֽחֽטוֹ (Ankhto) שפטרוניתו הייתה האלה בּאסֽט (Bast) בעלת ראש החתול, אשת האל פתאח שחשיבותה גברה בתקופת השושלת ה-22. רובע זה נרקם סביב מקדשהּ - מקדש בובסטיס Bubastis) , מילולית: בית באסט).
במרכז הרובע הדרומי של ממפיס ניצב מקדש לאלה חטחור, שהיה מקושר למקדש פתאח באמצעות תעלה ששימשה לתהלוכות שייט, ולפריקת סחורות מכלי שיט. כתוצאה מכך היה הרובע הדרומי סואן. כאן היו בתי מלאכה של אומנים: צורפים, נפחים, מעבדי עורות וקדרים. כאן היו גם בעלי מלאכה שעסקו בבניית כלי שיט. ריחות שנפלטו מתעשיות אלה נעו דרומה עם הרוחות הצפוניות. זרים רבים, בהם חיתים, אסייתים וחורים, גרו ברובע זה והקימו בו את מקדשיהם.
השרידים שהתגלו בעיר הם: החומה שהקיפה את מקדש פתאח, ספינקס מאבן בהט, מקדש שוורי אפיס שבו היו מבצעים חניטות, מקדש תותמוזס הרביעי, ומקדשים נוספים של חטחור ושל פתאח. כמו כן נמצאו קברים מתקופת הביניים הראשונה ומהתקופות השושלות המאוחרות. הנקרופוליס של ממפיס כלל את דחשור, סקרה, אבוסיר, זוויאת אל אריאן, גיזה ואבו רואש.
כאשר הגיעו היוונים למצרים, הם העבירו את בירת מצרים לאלכסנדריה. ממפיס ירדה מגדולתה. היא ננטשה ברובה ושימשה כמקור של חומרי בנייה בשימוש חוזר.
חוֹטֶפּ-סֶנוּסֶרְט Hotep Senusert)) / קאהוּן (Kahun) / אִיל לָהוּן (Illahun)
למעלה מ-1000 שנים אחרי ממפיס נבנתה ליד פאיוּם (Faiyum) העיר חוֹטֶפּ סֶנוּסֶרְט (מילולית: סנוסרט מרוצה) או סֶחֶם סנוסרט (Sekhem, מילולית במצרים עתיקה: סנוסרט הוא רב-עוצמה). שמה היה גם רוֹ הֶנֽט Ro-hent), מילולית במצרית עתיקה: "פי התעלה" שתורגם לקופטית: איל להון (Illahun). העיר מוכרת גם בשמות: אל קאהון (Kahun), קאהון ואילאהון.
העיר נבנתה במאה ה-19 לפנה"ס ונועדה לשמש למגוריהם של 10,000 הפועלים, שבנו את הפירמידה של המלך סנוסרט השני (שלט בשנים 1870-1877 לפנה"ס). שרידיה מלמדים כי הייתה מלבנית בצורתה (350 מ' x 400 מ') וכי רחובותיה הקבילו לחומות שהקיפו אותה. רחובות ארוכים מקבילים נחצו על-ידי שדרות קצרות בזווית ישרה. תוכנית גאומטרית מסוג זה התאימה לבניית עיר עובדים, שהיה צורך לבנותה במהירות.
חלקה המערבי של העיר, אשר יועד למגורי העובדים, הופרד מחלקה האחר על-ידי חומה פנימית ארוכה. חלקה הצפוני של העיר היה גבוה מחלקה הדרומי, שהיה קרוב לנילוס ונהרס עקב הצפותיו. כך נהרסה גם החומה בחלק זה של העיר. באזור זה היו 200 בתים, שכל אחד מהם כלל שלושה חדרים לכל היותר: חדר קבלה, חדר שינה אחד או שני חדרי שינה ומטבח. לכל רחוב ארוך באזור היה ניקוז מרכזי, וחלק מפני השטח שלו היו מרוצפים.
בתי העובדים היו חד-קומתיים, והמערך הכולל שלהם נראה כבסיס צבאי. בתחומי החומה הפנימית השתרעו שני שלישים משטח העיר, ובהם אקרופוליס (שטח המוגבה מעל סביבתו) קטן עם בניינים ציבוריים ומקדש, מגורי השליט ומגורי אירוח רשמיים. חלוקת אזורי המגורים על-פי המעמד החברתי הייתה ברורה. בתים גדולים שימשו את פקידי הממשל ואת אנשי החצר, בתים בגודל בינוני נועדו לכוהנים ולסופרים, ובבתים הקטנים גרו העובדים.
תמונה 4.52 תוכנית העיר חוֹטֶפּ סנוסרט / אל קאהוּן / אילאהוּן
חלק העיר ששרד נחשף לראשונה על-ידי הארכאולוג האנגלי לינדרס פֶּטרי (Linders Petrie) (1853-1942). פטרי כתב שלכל הרחובות הייתה צורה אחידה. לא היו גנים, אך לכל בית הייתה חצר פתוחה, גם אם היה הבית קטן מאוד. לפועל פשוט היו לפחות שלושה חדרים מלבד החצר. לבתים האחרים, בהתאם למעמד בעליהם, היו ארבעה, חמישה ואף שישה חדרים. בחלק מהבתים היו שתי קומות. באזור המגורים העשיר ביותר בעיר היו כ-11 ארמונות עם 70 חדרים, אשר היו גדולים פי 60 מבתי המגורים של עניי העיר. תכניות הארמונות האלה היו כמעט זהות. הן כללו אסמים, מחסנים וחדרי מגורים. בחלק זה של העיר נמצא רחוב רחב שהוביל לארמון. הרחוב הראשי היה ברוחב תשעה מטרים, אך הסמטאות היו לעתים ברוחב מטר וחצי בלבד. לאורך הרחובות הראשיים נחצבו תעלות רדודות מאבן שנועדו לניקוז.
בתי האצילים היו מאווררים היטב, והחדרים אורגנו סביב חצר פתוחה מוקפת עמודים. אל המטבחים הייתה כניסה מהרחוב. אגף המגורים של הבית כלל חדרי שינה, שהיה אפשר להלין בהם 50 איש. לחלק מהבתים היו בתי שימוש ומערכות ניקוז.
למרות חיבתם של המצרים לגנים סגורים, לא נותר שטח לגנים בתחומי חומות העיר. כל השטח כוסה רחובות ובתי מגורים מלבני בוץ.
העיר אל-קאהון התקיימה במשך כ-150 שנים, עד שננטשה כאשר הסתיימה בניית הפירמידה, ולא נמצא כל בסיס כלכלי אחר שיצדיק מגורים בסביבתה. כעיר, שנבנתה כדי למלא פונקציה מסוימת אחת, לא הייתה אל-קאהון שונה מערים, אשר הוקמו באירופה כדי לשרת מוסדות דתיים ומנזרים בימי הביניים.
אחת'אתון (Akheteten), אל עמרנה
ב-1350 לפנה"ס בקירוב החליט המלך אחנ'אתון (אמנחוטפ [מילולית במצרית עתיקה: אמון מרוצה] הרביעי, אשר שינה את שמו לאחנ'אתון [מילולית במצרית עתיקה: רוחו המהוללת של אתון), להקים עיר למען אביו, האל אתון, על הגדה המזרחית של הנילוס – היא העיר אָחֶת'אָתוֹן (Akhetaten, מילולית במצרית עתיקה: האופק של אתון) במקום הנקרא היום אל עמרנה.
אחנ'אתון הביא לשינוי קיצוני בדת המצרית וקבע שקיים אל אחד בלבד – האל אתון, אל השמש. הוא סגר את כל מקדשי אמון ברחבי מצרים והעביר את הכנסותיהם לעירו החדשה אחת'אתון. המלך ונתיניו האמינו שהאל נמצא בעיר החדשה בלבד. בשנה השישית למלכותו של אחנ'אתון נוסדה העיר שאכלסה בין 20,000 ל-50,000 תושבים. נטישת תבאי לטובת עיר, שתיבנה על קרקע חדשה וטהורה, נתפסה על-ידי אחנ'אתון כהתרחקות מהשפעות טמאות.
בניגוד למקובל בבניית ערים במצרים, כמו בבניית העיר טַאנִיס, ומאוחר יותר בבניית אלכסנדריה, שבהן נטו לייבא מונומנטים משמעותיים כדי ליצור זיקה לעבר, אין עדות להעברת מונומנטים לאחת'אתון. ייתכן שבכך התכוון אחנ'אתון להתנתק ממסורת העבר וליצור מסורת חדשה.
בבנותו עיר חדשה, החליש אחנ'אתון את כוחם של כוהני האל אמון אשר לא נחשב עוד כאל המלכותי. גבולות העיר החדשה, שנתפסה כתבנית מוקטנת של העולם, סומנו בארבע אבני גבול: בצפון, במזרח, בדרום ובמערב. אחת'אתון נתפסה כמקדש קולוסלי של אתון וכאתר הולדתו המתמדת של האל אתון, המשמרת את הקוסמוס.
אחת'אתון אשר נועדה להחליף את תבאי כמרכז דתי ואדמיניסטרטיבי, נבנתה באינטנסיביות במשך למעלה מעשר שנים. אורכה הכולל היה שבעה קילומטרים, ורוחבה נע בין 800 ל-1,500 מטר. לבניית רוב בנייניה ואף הרשמיים שבהם, נעשה שימוש בלבני בוץ שיובשו בשמש.
אדריכלות העיר שיקפה את האמונה הדתית באחנ'אתון. הארמונות והמקדשים היו ערוכים על ציר מזרח-מערב, הציר עליו "נע" אל השמש מדי יום. כמו כן, המקדשים שהוקדשו לו היו למעשה חצרות פתוחות שנועדו לאפשר את חדירת קרני (אל) השמש אליהן. כך נוצר קשר ישיר בין המאמין ובין האל.
פני השטח הגדירו את מערך העיר וקבעו בו שלושה רחובות ראשיים שהתמשכו מצפון לדרום במקביל לנילוס, דרך העיר כולה. המערבי שבין השלושה היה רחוב ברוחב כ-40 מטרים שחיבר בין הארמון ובין המקדש ובו נהגה שיירת המלך לעבור מדי יום. רחוב זה מוכר היום בשם דרך המלך או סִיחֶט אֶס סוּלֽתַן (Sikhet es Sultan). האמצעי שבין שלושת הרחובות הראשיים היה רחוב קטן יותר המכונה היום רחוב A. המזרחי שבין הרחובות הראשיים היה רחוב מרהיב ברוחב כ-50 מטרים בשם "רחוב הכוהן הגדול", שם שניתן לו על-ידי ארכאולוגים גרמנים, אשר גילו אותו בתחילת המאה העשרים. הוא כונה כך כיוון שבתחומו נמצא בית הכוהן הגדול של האל אתון. בפי ארכאולוגים אנגלים הוא נקרא East Road South. רחוב הכוהן הגדול שימש כנראה כרחוב התהלוכות הראשי שהיה לו תפקיד ציבורי ודתי. הרחובות הראשיים היו רחבים ולא מוצלים – תכנון שלא התאים למזג האוויר, אך נראה שהתאים לדת הייחודית של אחנ'אתון. החשיפה לשמש נועדה ליצור קשר ישיר ותמידי עם הדימוי החזותי של האל – השמש.
על החשיפה לשמש מעיד מכתב ממכתבי אל עמרנה (לוחות חומר שעליהם רשומים באכדית מכתבים שנשלחו משליטי מסופוטמיה והמזרח הקרוב לאמנחוטפ השלישי, לאחנ'אתון ולתות אנח'אמון) ששלח המלך האשורי אַשוּרוּבָּאלִיט (Assurubalit) לאחנ'אתון ובו התלונן על ששגריריו נאלצו לחכות תחת השמש הלוהטת עד שפרעה הקשיב להם. הוא קָבל על שהניח להם למות מחום.
אחנ'אתון בנה תחילה את מרכז העיר. שני המקדשים העיקריים נצבו ממזרח לדרך המלך. אחד מצפון לארמון המלך ושני מדרומו. בארמון הייתה מרפסת שדרכה גמל אחנ'אתון לפקידי ממשל נאמנים על שירותם בשרשרות זהב שהשליך אליהם מחלונו.
ממזרח לארמון אחנ'אתון מוקמו בניינים רשמיים: משטרה, צבא, ומשרד החוץ שבו נשמרו מכתבי אל עמרנה. גשר שנישא מעל דרך המלך קישר בין ארמון המלך ובין מערך הבניינים שבצדו המערבי של הרחוב. רוב הבניינים במערך הזה נבנו באבן עם רצפות צבעוניות וקירות המעוטרים בתבליטים ובחרסינה. היום סבורים החוקרים שהשימוש באבן לבניית מערך זה מעיד ששימש למטרות דתיות – לפסטיבל היובל (הב-סד) אותו חגג ארבע שנים בלבד לאחר עלייתו לשלטון (כאמור, מקובל היה לחגוג את היובל בשנה השלושים לשלטון המלך), ולקבלות פנים בטקסים דתיים. בעבר זוהה מערך המבנים שבצדו המערבי של הרחוב, כארמון הגדול.
בצפון העיר ובדרומה, מצפון ומדרום למרכז השלטוני היו שכונות ובהן אחוזות, מראה שלא היה אופייני לערים המצריות העתיקות. באחוזות אלה אפשר היה למצוא אורוות, מחסנים, סדנאות, וקפלה פרטית לפולחן אל השמש. ברבות מהן היו גנים, ברֵכות מוקפות עצים, מטבחים וחדרי רחצה פרטיים. כמו כן, בבתים רבים היו חדרי אמבטיה ושרותים ולעתים גם מזרקות. כאן גרו אנשי ההנהגה הדתית והפוליטית. בתי פקידי הממשל היו ערוכים לאורך הגדה המזרחית של הנילוס אשר שימש להם הן כעורק תחבורה הן כמקור מים. השטחים החקלאיים של אחוזות פקידי הממשל נמצאו בגדה המערבית של הנילוס. הם היוו הרחבה של מרחב הבית ומקור הכנסה לבעלי הבתים שקיבלו חלק מהיבולים.
בתי פקידי הממשל שיקפו את מעמדם. מתחם של כל בית היה מוקף חומה עם גישה מכיוון אחד. הבית ניצב במרכז המתחם, מוקף אסמים, אורוות, מחסנים, אגף משרתים וגן. הכניסה מהשער הראשי לבית לא הייתה בקו ישר. היו פניות אחדות בדרך. חדרי המגורים מוקמו סביב אולם קהל שמוקם במרכז. חלק מהבתים היו דו-קומתיים והחדר המרכזי שבהם הואר על-ידי קומת תיאורה.
מעובי הקירות אפשר היה ללמוד על מעמד בעל בית. ככל שהקירות היו עבים יותר הם העידו על מעמד גבוה יותר. הקירות העבים הגנו על בני הבית מפני תנודות החום והקור הקיצוניות. הוספת חדרים סביב חדרי המגורים שמוקמו במרכז הבית, תרמו אף הם לבידוד פנים הבית ממזג האוויר שמחוצה לו.
במרכז העיר, ניצבו הארמון, המקדש, ובנייני הממשל שכללו: משרדי ממשלה מחסנים וארכיונים. בחלק זה של העיר עברה דרך המלך שהקבילה לנהר וחילקה את הארמון המלכותי לשניים. מממזרח לה היו מגורי המלך וממערב לה, הדירות הרשמיות, שכללו אולמות וחצרות פתוחות גדולות עם פסלים קולוסליים של המלך והמלכה. גשר עלי אִפשר למלך לעבור בין שני מתחמים אלה (הפרטי והציבורי) מבלי לרדת לרחוב. על גשר זה הייתה מרפסת, שעליה נהגה המשפחה המלכותית להופיע בציבור לעתים קרובות.
4.53 הגשר באחת'אתון מעל הרחוב המלכותי
מדרום לדירות הפרטיות שבארמון היה מקדש קטן של האל אתון, שנועד כנראה לשימוש המלך. בצפון הפרידה סדרת מחסנים בין הארמון ובין המקדש הגדול של העיר. בחצר הגדולה של המקדש היו אבני מזבח, ומדי יום כל אחד יכול היה להביא מזון ומשקאות כמנחה לאל. בקצה המזרחי של החצר נבנה מקדש קטן, כנראה לשימוש בלעדי של אחנ'אתון והכוהן הגדול. המקדשים לא היו מקורים כדי לאפשר קשר ישיר עם האל.
בצפון העיר היה ארמון המכונה "הארמון הצפוני", מתחם מלבני עם חצרות ומחסנים, מאורגן סביב גן מרכזי ובריכה. בארמון זה גרה כנראה קייה (Kiya) אשת אחנ'אתון. בעבר סברו שגרה בו אשתו המועדפת נפרטיטי. בארמון זה גר כנראה תות אנח'אמון עם בתו של אחנ'אתון בשנת נישואיהם הראשונה. מאוחר יותר עברו לממפיס.
מצפון לארמון הצפוני היה פרבר שתוכנן במקור לשמש כמגורים מלכותיים. הוא הוקף וילות של בני המעמד הבינוני. כאשר גדלה העיר נוספו בתים קטנים בין הוילות הגדולות. לעניים ביותר בפרבר הצפוני היו בתים שדמו לבתי הבונים והאומנים שבנו את קבר אחנ'אתון ואת קברי אנשי חצרו.
במזרח אחת'אתון חיו העובדים שבנו את העיר אחת'אתון. תכנית אזור מגוריהם דמתה לזו של עיר העובדים דיר אל מדינה שתושביה בנו את הקברים בעמק המלכים, ולזו של העיר איל להון שעובדיה בנו את קבר פרעה סנוסרט השני. כמו בערים אלה, עיר העובדים הייתה מוקפת חומה, צורתה גיאומטרית, ומערך הבניינים בה צפוף. היו בעיר למעלה מ-60 בתים מלבני בוץ (עם שימוש מועט בעץ ובאבן). חלקם חד-קומתיים (בשטח 60 מ"ר) וחלקם דו-קומתיים (בשטח 100 מ"ר). חמישה רחובות נעו מצפון לדרום, ושני רחובות נעו ממזרח למערב. הרחובות, שלא נסללו ואף לא רוצפו, היו ישרים וצרים (רוחבם כשני מטרים). לא הייתה מערכת ביוב ולא מערכת לאיסוף אשפה. התושבים גידלו חזירים ששימשו כמסלקי הפסולת וגם כמקור הכנסה נוסף לעובדים.
כמו העיר עצמה, עיר העובדים אובטחה על-ידי משטרה מבסיסים שלה, אחד שהיה בצפון אחת'אתון ואחר שהיה בדרומה. הכניסה לעיר העובדים הייתה דרך החומה מדרום.
תמונה 4.54 תוכנית העיר אחת'אתון
לא היה באחת'אתון אזור של בני מעמד נמוך ביותר כמו עבדים או משרתים. אלה גרו בבתי אדוניהם ולא היו להם בתים משלהם. כך לא היו בעיר שכונות עוני. כמו כן, לא היו בעיר רובעי סדנאות כי אלה היוו חלק מהבתים הפרטיים. לא נותרו בעיר שרידי מבנים של חנויות ובתי ספר. אלה האחרונים נמצאו כנראה בתחום המקדשים.
מצפון לואדי רחב שחצה את מרכז העיר, היה רובע פַּסלים, שם נמצא הסטודיו של הפַּסָל האמן תוּתֽמוֹז (Thuthmose), פסל החצר של אחנ'אתון.
בניגוד לערים אחרות, אחת'אתון לא הייתה מוקפת חומה. גבולותיה סומנו בטקס שבו הוקדשה לאל אתון על-ידי שלוש אַסטִילות שנחצבו בסלע בקצה הצפוני ובקצה הדרומי של העיר. על האסטילות נמצאות תבליטים וכתובות שניזוקו. שנה לאחר טקס ייסוד העיר נחצבו שמונה אסטילות נוספות שציינו את גבולה המזרחי של העיר. שלוש אסטילות נוספות סימנו את גבולות העיר ממערב לנילוס. בכל האסטילות האלה תוארו אחנ'אתון, נפרטיטי ובנותיהם, סוגדים לאל אתון.
עד לאחרונה סברו החוקרים שבכתובת שנמצאה על אחת האסטילות שסימנה את גבולות העיר נשבע אחנ'אתון שלעולם לא יֵצא את גבולות העיר החדשה. למעשה, כך סבורים היום החוקרים, התכוון שלא ירחיב את גבולות העיר מעבר לגבולות שקבע לו האל אתון. לפי גרסה אחרת, השאיר הוראות למקרה שיעזוב את העיר. עם זאת, אין ספק שהעדיף להישאר בעירו.
כדי להגן על העיר נעזר אחנ'אתון בשכירי חרב מקומיים וזרים ששמרו על אזור העירייה. אחנאתון הרגיש כנראה צורך להתגונן מפני התמרדות. כאשר נסעו בני משפחת המלוכה במרכבותיהם, ליוו אותם אנשי צבא שהציבו מחסומים בעיר. כל האזור הכפרי סביב העיר נחצה על-ידי שבילי פטרולים, שמהם היה אפשר להבחין בכל המתקרב לאזור. דרך המלך שימשה מדי יום לתנועת המלך ופמלייתו מארמונו בצפון לבנייני הפולחן במרכז העיר – מסע שנמשך לאורך קילומטרים אחדים. אחנ'אתון היה הפרעה הראשון שגילה את השימוש במרכבה רתומה לשני סוסים כאמצעי תחבורה נוח וגם כמייצג של מלוכה.
חגורת אדמה פורייה שהשתרעה על שטח גדול בגדה המערבית של הנהר נכללה בתחום העיר. התוספת של אזור גדול זה סייעה בסיפוק הצרכים הכלכליים של הבירה. הבתים הכפריים שנבנו באזור תפקדו כחוות שסיפקו את צורכיהן העצמיים. כאמור, כאן היו גם שטחים חקלאיים שהיו שייכים לאחוזות פקידי הממשל.
אף שהעיר הייתה מתוכננת, נמצאו בה שטחים שבהם בתים, חצרות וסמטאות היו ערוכים בערבוביה. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לתכנון מתחם המקדשים, שהיה מוקף חומות וסימטרי בבסיסו.
לאחר שעבר לגור בעיר שייסד, הקים אחנ'אתון אתר קבורה מלכותי חדש. על אחת האסטילות המוקדמות שסימנו את גבולות העיר אחת'אתון, הוא הביע את משאלתו שייבנה לו קבר בהר המזרחי של אחת'אתון, שבו ייקברו הוא עצמו, אשתו המלכה נפרטיטי ובתו הנסיכה מֶרִיאַטאַָתוֹן (Merietaten). קברו (קבר מס. 26 באל עמרנה) נחצב אל תוך הצוקים המזרחיים שמאחורי עיר הבירה, במקום שנקרא היום וַאדִי אַבּוּ הִיסָה אֶל בַּחֽרִי (Wadi Abu Hisah el Bahri).
העיר אחת'אתון ננטשה על-ידי בוניה זמן קצר אחרי מות אחנ'אתון ב-1336 לפנה"ס, ומאז לא שימשה למגורים. בשלב מאוחר יותר נעשה שימוש חוזר באבניה לבנייה.
אפשר למצוא בהיסטוריה דוגמאות רבות של ערים כדוגמת אחת'אתון, אשר נועדו לבשר על עידן חדש. עם ערים אלה נמנות, בין השאר, דוּר שָרוּכּין (חוֹרֽסָבָּד) שהקים סרגון השני, ורסאי בתקופת לואי ה-14, ברזיליה שבברזיל, ושנדיגר שבהודו במאה העשרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה