1.11.07

ROCOCO






אדריכלות הרוקוקו
רקע היסטורי
במאה ה-18 שלטו באירופה  שלושה סגנונות אדריכליים: רוקוקו, פלאדיאניזם שהחיה את עבודת פלאדיו, וניאוקלסיציזם. היתה זו מצד אחד תקופה של חברה אריסטוקרטית נהנתנית המתמסרת לתענוגות, ומצד שני, המשכו של עידן התבונה שהתבטא בעליונות ההיגיון על ההנאה. ההתמסרות להנאות החיים באה לידי ביטוי בסגנון הרוקוקו שבו אדון בפרק זה. בעידן התבונה ובדרך שבה השפיע על האדריכלות, אדון בפרק הבא. 
סגנון הרוקוקו היה הסגנון הדומיננטי במחצית הראשונה של המאה ה-18. "רוקוקו" היא המילה שבה כינו האיטלקים במאה ה-18 לגנאי את סגנון הבארוק האיטלקי, אשר נראה בעיניהם אקסטרווגנטי ומוגזם. מקור המילה "רוקוקו" במילה הצרפתית ,rocaille  שפירושה "צדף", או "קונכייה". צדפים וקונכיות היו מקור ההשראה העיקרי למוטיבים הקישוטיים של סגנון הרוקוקו שיש הרואים בו שלב מאוחר של סגנון הבארוק. בחרתי להציגו כסגנון נפרד, כדי להדגיש את המאפיינים הייחודיים לו, אשר רבים מהם מנוגדים למאפייני סגנון הבארוק.  
במאה ה-18 אשר על הרקע שלה צמח סגנון הרוקוקו, נחלשה הכנסיה, וירד כוחה של המונרכיה. אושר והנאה נתפסו כמטרה ראויה של האנושות בעיני ההוגים של עידן התבונה, וביטוי לכך נמצא בסגנון הרוקוקו שהתמקד בהנאה ללא כוונה להעביר מסרים רעיוניים. 
סגנון הרוקוקו שכונה גם "סגנון לואי ה-15" ו"סגנון פומפדור", התפתח לראשונה בצרפת. בתחילת המאה ה-18, לואי ה-14 היה זקן (ב-1700 היה בן 64). הוא חש בירידת כושרו ליהנות מתענוגות חושניים, ופיתח מתינות והתעניינות רבה יותר בדת. החיים בוורסיי שהיו למשעממים ביותר, הבריחו את האצילים לפריס אשר בה יצרו להם חברה תוססת משלהם.
תקופת שלטונו הארוכה של לואי ה-14, הגיעה לסיומה ב-1715, ועם מותו, נעלם חלק מהזוהר של עבודת חייו. הכתר עבר לנינו, לואי ה-15 שהיה אז בן חמש, אך השלטון, למעשה, הופקד בידי עוצר, אחיינו של לואי ה-14, פיליפ מאורליאן (Philippe d'Orleans), אדם נאור שתרם להיחלשות כוחה של המלוכה. הוא החזיר לפרלמנט חלק מהסמכויות שנשללו ממנו בתקופת שלטון לואי ה-14, עודד יוזמה פרטית בתחום הכלכלה, והנהיג סגנון חיים נהנתני לבני המעמד הגבוה.
לאחר תקופת העוצרות, החלה תקופת שלטונו של לואי ה-15 שנמשכה למעשה, בין השנים  1743-1758. היה זה איש חושני, אנוכי, קר ואדיש לרווחת העם. בגיל 15 נשא לאישה את מריה לסצ'ינסקה (Maria Lescynska), בתו של מלך פולין, סטניסלס לסצ'ינסקי  (Stanislas Lescynski). סולם העדיפויות של לואי ה-15 היה שונה מזה של קודמו. צייד, נשים ותענוגות החצר, עניינו אותו יותר מענייני המדינה.
מדאם פומפדור (Pompadour), שהיתה פילגשו של המלך, ונשארה לצדו כידידה וכיועצת נאמנה במשך שנים רבות, תרמה לקידום התרבות בצרפת. היא היתה אישה חכמה,.אמנית מוכשרת ופטרונית נאורה של אמנויות. הקשר שהיה לה עם האינטלקטואלים המובילים, סייע בהחדרת רעיונות חדשים אל חצר המלך.בתחום האמנות והספרות
לצד מדאם פומפאדור, נשים השפיעו במידה רבה על התרבות ועל חיי החברה בצרפת במחצית שראשונה של המאה ה-18. בפריס, שהיתה לעיר הבירה החברתית של אירופה, נשות חברה עשירות, שאפתניות וחכמות, נהגו לכנס בסלונים שלהן את האנשים המפורסמים והשנונים ביותר. היה זה עידן ה"סלונים" שבו השיחה הגיעה לדרגת אמנות יפה.
כמו בצרפת, בארצות אירופה האחרות, בני המעמד הגבוה נהנו מחיי מותרות תחת שלטונם של עריצים שהתיימרו לשפר את תנאי נתיניהם, אך סירבו להעניק לפשוטי העם זכויות כלשהן. היו אלה שליטים המכונים "עריצים נאורים", שעליהם נמנים הקיסרית יקתרינה (שלטה 1762-1796) ברוסיה, והקיסרים האוסטריים והפרוסיים.   
גרמניה היתה בתקופה זו אוסף של נסיכויות עצמאיות אשר נשלטו על-ידי שליטים אבסולוטיים שהכתיבו את דת נתיניהם. היתה אמנם קיסרות גרמנית, ונסיכי בית הבסבורג שגרו בוינה, נבחרו לקיסרים, אך בכל הקשור לשליטה פוליטית או כלכלית, הקיסרות היתה בדיונית. "קיסר האימפריה הרומית הקדושה" שגר בוינה, היה בו-זמנית מלך אוסטריה (שהיתה למעשה מורכבת מדוכסויות המאוחדות תחת שלטון הכתר), מלך בוהמיה, מלך שלזיה ומלך הונגריה. תרבות דרום-גרמניה, בוהמיה והונגריה, התאחדו עם ארצות כמו איטליה, צרפת וספרד.
בגרמניה, מלבד חלוקה לנסיכויות, היה גם פיצול דתי. האזורים הקתוליים הגדולים היו בדרום, בבווריה ובאוסטריה. צפון-גרמניה היה ברובו לותרני. מסיבות דתיות ומסיבות גיאוגרפיות, הדרום נטה לעבר איטליה, והצפון נטה לעבר הולנד וסקנדינביה. במשך המאה ה-18, שני האזורים כאחד הוקסמו מהאמנות הצרפתית.
שליטי הנסיכויות הגרמניות שהיו חסרות הגנה ללא הקיסרים שדאגו לביטחונן, ניסו לחקות את פאר החצרות של וורסיי ווינה כביטוי לריבונותם. הם הפגינו את מעמדם ואת זכותם האלוהית לשלוט, בטקסים רבי-רושם שערכו בחצרותיהם. כמו כן הרחיקו את אנשי החצר מהאנשים הפשוטים.
לאחר ההרס הרב שהותירה אחריה מלחמת שלושים השנים, הנסיך האלקטור הגדול, פרידריך וילהלם מברנדנבורג (1688-1640) שקבע את בירתו בברלין, פעל רבות לחזק את נסיכותו. ב-1701 הכיר קיסר האימפריה הרומית הקדושה בבנו של פרידריך וילהלם מברנדנבורג, פרידריך הראשון כמלך פרוסיה (שלט 1688-1713) שנטל את תוארו ואת שם ממלכתו מדוכסות פרוסיה.
בנו של פרידריך הראשון שהיה לפרידריך וילהלם הראשון (שלט 1713-1740),  חימש את הצבא, פיתח את המסחר, את התעשייה ואת החקלאות, והפך את פרוסיה למדינה החזקה ביותר באירופה. בנו פרידריך השני (1712-1786, שלט 1740-1786) המכונה "הגדול", אהב אמנות, ונטה למוסיקה, לספרות ולתרבות הצרפתית  נטייתו לאמנות לא גרעה משאיפותיו להרחיב את גבולות ארצו. הזדמנות כזו היתה לו, ב-1740 עם מות קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך אוסטריה, שלא השאיר אחריו בן יורש, אלא בת - מריה תרזה (Maria Theresia) (1717-1770) שאמורה היתה לרשת את השטחים שבהם שלט אביה.
קרל השישי עשה מאמצים להבטיח את שלטונה של בתו על השטחים ההבסבורגיים. אחרי מות בעלה פרנץ הראשון, הכירה מריה תרזה בבנה יוסף השני (1740-1790) כשליט שותף לה, אך את כל הסמכויות הותירה בידיה. 
בגלל שלא הוכרה כקיסרית האימפריה הרומית הקדושה, נאלצה מריה תרזה להילחם על מעמדה ועל האדמות ההבסבורגיות בשנים 1740- 1748. פרידריך השני פלש עם צבאו לשלזיה ללא הכרזת מלחמה. ארצות אירופה האחרות הצטרפו כדי לזכות בחלק מהשטחים כשלל. אנגליה תמכה באוסטריה. בשנת 1748, כאשר נחתם הסכם שלום, שלזיה עברה לידי פרידריך השני, אך שאר השטחים שכבש הוחזרו לבעליהם הקודמים.
שמונה שנים לאחר ההסכם, החליפו המדינות האירופאיות את עמדותיהן באופן קיצוני. החשש מפני פרוסיה גרם להיווצרותה של ברית בין צרפת, אוסטריה, רוסיה שבדיה וסכסוניה. אנגליה הצטרפה הפעם לפרידריך השני. ב-1756 פרצה מלחמת שבע השנים (1756-1763) שבה נלחמו שתי בריתות אלה זו בזו. המלחמה החלה כתוצאה מרצונה של פרוסיה בהנהגת פרידריך השני להחזיר לעצמה את השטחים שנכבשו ממנה בשנים 1740-1748. פרידריך פלש ללא הודעה מוקדמת לסכסוניה ועורר את תגובת הנגד של צרפת ובנות בריתה שהתאחדו נגדו. במלחמה זו היו מעורבים גם מאבקים בין אנגליה וצרפת על השליטה בקולוניות בצפון-אמריקה ובהודו. אנגליה ניצחה במושבות שלה שמעבר לים,  ופרוסיה ניצחה באירופה.
תשע שנים לאחר מלחמת שבע השנים, הגיע פרידריך השני להסכם עם יקתרינה, קיסרית רוסיה, ועם מריה תרזה, קיסרית אוסטריה, שעל-פיו חולקה פולין ביניהם (1772). מאז חולקה ופולין שוב פעמיים  (ב-1793 וב-1795) בין שלוש מדינות אלה. כך איבדה פולין בתקופה זו את עצמאותה. למעשה, היא הפסיקה להיות מדינה ריבונית כבר ב-1718 כאשר רוסיה כפתה עליה "חסות"  (protectorate).
במלחמה הצפונית שנמשכה בשנים 1700-1721, השתלט מלך שבדיה על פולין, וגרש ב-1704 את מלך פולין אוגוסטוס הראשון ((1670-1733) המכונה "החזק" (שלט 1710-1733, 1697-1706), ובמקומו נבחר אציל פולני שהיה למלך פולין סטניסלס לשצינסקי (Stanislas Leszynski) (1677-1766) (שלט  1704-1709, 1733-1735). .           ב-1710 הדיח פטר הגדול מרוסיה את סטניסלס לשצינסקי מכס המלוכה, והחזיר לשלטון את פרידריך אוגוסטוס הראשון. ב-1733, כאשר מת פרידריך אוגוסטוס הראשון שקיווה להבטיח את העברת השלטון לבנו, האלקטורים בחרו פה אחד בסטניסלס לשצ'ינסקי שנתמך על-ידי צרפת, אך הרוסים כפו את בחירת פרידריך אוגוסטוס השני מסכסוניה (מלך בפולין בשנים 1733-1763). סטניסלס קיבל תמיכה מצרפת, בעוד שיריבו נתמך על-ידי קרל השישי, קיסר האימפריה רומית הקדושה. סטניסלס שהיה אדם נאור ומשכיל, שמר על התואר "מלך", אך למעשה ויתר על המלוכה. כתמורה, קיבל לרשותו את חבל לורן שבצרפת שבו תרם רבות לייפוי העיר ננסי.
אנגליה במאה ה-18, השתתפה במלחמות רבות שהיו מעורבות בהן גם צרפת, פריסיה ואוסטריה. בעוד שפרוסיה ואוסטריה נלחמו על טריטוריה ועל כוח צבאי במרכז אירופה, אנגליה וצרפת נלחמו ביניהן על קולוניות, על מסחר ועל שליטה ימית. ב-1763 הושג הסכם שעל-פיו צרפת ויתרה על שטחיה בצפון-אמריקה. ב-1776, במקביל לאירועים אלה, היתה מלחמת העצמאות האמריקאית שבה אנגליה איבדה חלק ממושבותיה. צרפת שעזרה לאמריקה, פשטה את הרגל.
חופש המחשבה שאפיין את אנגליה במאה ה-18, היה תופעה יוצאת דופן ברחבי אירופה שבה שליטי התקופה התאפיינו ב"עריצות נאורה". לאחר מות המלכה אן (Anne) (שלטה 1702-1714), הובא המלך ג'ורג' מגרמניה למלוך על אנגליה, אך הוא לא ידע אנגלית. שהותו רוב הזמן בגרמניה, חיזקה את כוחו של הפרלמנט. עם מלך זה החלה שושלת מלכים בשם ג'ורג' (ג'ורג' הראשון (1714-1727), השני (1727- 1760), השלישי (1760-1820) והרביעי (1820-1830)), שעל שמה נקראת התקופה המכונה ג'ורג'יאנית, שנמשכה עד פרוץ המהפכה הצרפתית.
האנגלים האריסטוקרטים היו קבוצת אצילים שהיה להם כוח כמעט פיאודלי, אך . גורלם היה שונה מגורל חבריהם הצרפתים, כי נשארו קרוב לשורשיהם הכפריים. לגביהם, לונדון היתה מקום שראוי לבקר בו, ומקום מושבו של הפרלמנט, אך לא מקום ראוי לגור בו. עשירים אלה לא חיו חיי בטלה. חלקם הובילו שיפורים בחקלאות, בתעשייה ובתחבורה. הם היו בדרך כלל מלומדים, פטרוני אמנות, ופעילים פוליטיים שמטרתם העיקרית היתה להגן על האינטרסים של משפחותיהם.
במאה ה-18 אנגליה היתה מעורבת במלחמה מתמדת בהודו, באירופה ובצפון- אמריקה. הקולוניזציה במאה ה-18 התרחבה. אנגלים וצרפתים חצו את האוקיינוס השקט והחלו ליישב את היבשת החדשה שהתגלתה - אוסטרליה. התגלו גם ניו זילנד, ואיים רבים באוקיינוס השקט. הכלכלה האירופאית היתה לגלובלית, בהתרחבה מעבר ליבשת, ובהגיעה לכל מקום חוץ מאשר לאנטרקטיקה.
ההתרחבות הכלכלית הניעה את המהפכה התעשייתית והחקלאית שהניחה את היסודות לעוצמתה של אנגליה ולעושרה במאה ה-19. 

תפיסת אדריכלות הרוקוקו
סגנון הרוקוקו התפתח כהשתקפות של האווירה החברתית במחצית הראשונה של המאה ה-18. הביטוי הראשון למעבר של בני האצולה מוורסי לפריס בסוף תקופת שלטונו של לואי ה-14, היה דחיית הרשמיות הכבדה של סגנון לואי ה-14, לטובת קלילות אלגנטית ועליזות שניכרו בעיצוב הפנים, ובעיצוב מחדש של הדקורציה בבתי העיר פריס.
אי התערבותו של העוצר פיליפ מאורליאן בתחום האמנות, עודדה יצירה אמנותית בעלת אופי אינדיבידואלי, שהתפתחה ברובה הרחק מחצר המלך. היתה זו הזדמנות לאמנים להשתחרר מהקלסיציזם הכבד של וורסיי ומהסגנון האקדמי.
היחלשות כוח המלוכה והתחזקות אופייה החילוני של החברה, הביאו לשינוי ייעודה של האמנות. לעומת סגנון הבארוק ששימש בעיקר כאמצעי לקידום רעיונות דתיים או כתעמולה לשליט, הרוקוקו פיתח את רעיון האמנות לשם אמנות (l'art pour l'art). כסגנון שהתאים מאוד לאליטה השלטת באירופה, אשר אורח חייה התמקד בהנאות וביופי, הרוקוקו נועד לעורר רגשות נעימים, לבדר וללטף את העין בצורות ובצבעים רכים.
אדריכלות הרוקוקו, שכמו אדריכלות הבארוק, משלבת בתוכה גם ציור ופיסול, עידנה את אדריכלות הבארוק ושיוותה לה מראה יותר אלגנטי..לעומת סגנון הבארוק המתאפיין בכבדות, בהידור ובצבעים עזים, סגנון הרוקוקו מאופיין בקלילות של צבע ומשקל ובפרופורציות עדינות. זהו סגנון טבעי, מלא חיים, מפתה, עליז, ותמיד חינני.    
הדקורציה של סגנון הרוקוקו מבוטאת בצורות מפותלות אסימטריות, בצורות גליות ומעוגלות, דמויות S ו-C. מוטיבים אופייניים הם: צדפות וקונכיות, פרחים נטורליסטיים, ענפים, עצים, נושאים סיניים ומוזרויות.
בעוד שבאדריכלות הבארוק, הקירות, האומנות ועמודים הם מסיביים ומחלקים את החלל, תוך יצירת אפקטים דרמטיים של אור וצל, מבני הרוקוקו הם בעלי מראה אוורירי ומאופק. דרך חלונות גדולים חודר אור יום המציף את חלליהם ונמצא בשפע בכל מקום.
תכנית הקרקע של בנייני הרוקוקו מבוססת לעתים קרובות על חדרים אובאליים, עגולים או מתומנים. את האולמות הגדולים בארמונות הבארוק, שהתאפיינו בפאר ובהגזמה, מחליפות דירות קטנות ואינטימיות עם חדרים קטנים המקושטים בדגמים רעננים, קלילים ועליזים. הכול בהיר, נעים, ויותר מכל, נוח. נעלמת הזווית הישרה שבין הקיר לתקרה, והחיבור ביניהם מוסווה על-ידי תבליטים דקורטיביים. הקירות צבועים בצבעים פסטליים: ורוד מועדף על אדום, תכלת מחליף כחול כהה, ובמקום צהוב בוהק נעשה שימוש בצהוב לימון. לאלה נוסף שימוש בכסף ובזהב. עיצוב הפנים מתאפיין גם בחלוקת הקיר לפנלים ולמראות עם מסגרות בצורת עלים המסוגננים בתנועה ריתמית. ציורי קיר קלילים ושובבניים עם מוטיבים צמחיים ומוטיבים סיניים, מעטרים את משטחי הקיר שמעל הדלתות.
לעומת האופי הגברי ורשמי של סגנון הבארוק, סגנון הרוקוקו הוא נשי ואינטימי באופיו. נשים, ובהן מדאם פומפדור, תפסו מקום חשוב בחברה והשפעתן ניכרה בכל מקום. ב-1607 קתרין דה רמבוייה (Rambouillet Catherine de) פתחה סלון בביתה שבו כינסה לשיחה ולבידור את חבריה העשירים והאצילים, משוררים וסופרים, ובהם וולטר שנחשב ל"מלך הסלונים"..
אופיו האינטימי של הרוקוקו התבטא בהעדפת בתים קטנים על ארמונות גדולים. האצילים שחזרו לפריס בסוף תקופת שלטון לואי ה-14, החלו לבנות לעצמם בתים פרטיים בעיר. אחרי הארמונות (Chateaux) מהמאות ה-16 וה-17, התפתח ההוטל פרטיקולייר (Hôtel Particulier). ההוטל (בית גדול בעיר), כסוג מבנה, היה בניין הפונה לרחוב, שבו בדרך כלל שלוש קומות. חצר סגורה הפרידה בין הבית לרחוב, והיוותה מסך לעוברים ושבים. מאחורי ההוטל היה גן או פארק. המצאת סוג זה של בניין מיוחסת לקתרין דה רמבוייה שהיתה מהראשונים שהשתמשו בכל חדר למטרה שיועדה לו. עד זמנה, מיטות היו ריהוט קבוע בכל חדר. כך, את מקום חצר וורסיי של לואי ה-14 כמכתיבת הטעם, תפסו הבורגנות העשירה והאצולה 
האופי האינטימי חדר גם לארמונות של לואי ה-14. לסגנון חייו של  לואי ה-15 שהתרחק מפרסום ומטקסים, והעדיף חיים מבודדים וחברה מצומצמת של ידידים, לא התאימו הארמונות הגדולים. הרשמיות וההרואיזם של הבארוק, הוחלפו באינטימיות ובהדוניזם של הרוקוקו. למרות שארמונות לואי ה-14 נשמו עדיין את אווירת מלך השמש, בעיצוב מחדש של הפנים הועדפה הנוחיות. בוורסיי ובארמונות אחרים, אולמות גדולים חולקו לחדרים קטנים ולדירות קטנות.
ביטוי לשאיפה לאינטימיות ולנוחיות נמצא גם בריהוט שהוקדשה לו תשומת-לב מיוחדת בסגנון הרוקוקו. הכיסא הגבוה שקדם לתקופת לואי ה-15, הוחלף בכיסא עם גב נמוך יותר, כדי לתמוך בצורה טובה יותר בגב. מסעד הכיסא נעשה קעור יותר, וזרועותיו נפתחו לצדדיו. בפעם הראשונה, ב-1720 בקירוב, נעשה שימוש בריפוד בגב הכורסא ובמושב. נוצרו רהיטים נוספים מסוג חדש, שלא היו מוכרים לפני כן, ובהם שולחן התייפות לנשים, שולחן הטואלט המשמש נשים גם היום.
לאדריכלות הרוקוקו ולעיצוב הפנים חדרה השפעת תרבות המזרח הרחוק. יבוא רהיטים וכלי החרסינה מסין במשך המאה ה-17 ובמאה ה-18, הביא להיוודעותה של אירופה למזרח הרחוק. סיפורי מיסיונרים ישועים, רקמות סיניות ועבודות לכה וחרסינה, שיובאו על-ידי סוחרים הולנדים, הגבירו את הלהיטות לחפצי אמנות מסין, שכונו "שינואזרי" Chinoiseries)).  
הרוקוקו, כסגנון אדריכלות, היה תוך תקופה קצרה לסגנון בינלאומי. הטעם האלגנטי והמעודן שהתפתח בצרפת, התפשט ממנה לשאר ארצות אירופה. הוא הגיע לגרמניה, לאוסטריה ולאיטליה, והתאים מאוד לחצרות המלכים ולאצולה. בארצות שבהן לא אומצה אף פעם האמנות הקלאסית, כמו ספרד, הולנד ואוסטריה, סגנון הרוקוקו אומץ בהתלהבות.
באנגליה שהיתה יוצאת דופן ביחסה לאדריכלות הרוקוקו, סגנון הרוקוקו התבטא בעיקר בעיצוב הריהוט ובאפליקציות סטוקו על קירות ותקרות. השימוש במוטיבים סיניים והודיים, היו אף הם ביטוי של סגנון הרוקוקו.
בשנות השישים של המאה ה-18, סגנון הרוקוקו החל לרדת, והמבקרים גינו אותו כחסר טעם, כרדוד וכסמל של חברה מושחתת, בעיקר בגלל כוונתו להנעים ולענג את החושים. בעיני מחוללי המהפכה הצרפתית  הוא נתפס כמנוון וכביטוי לחוסר אחריות לנוכח מציאות החיים בצרפת. וולטר, בספרו "מקדש הטעם" (Temple de Goût), רואה בסגנון הרוקוקו ביטוי לברבריות מוחלטת אחרי תור הזהב של לואי ה-14.
 
הרוקוקו בצרפת
במאה ה-18, תשומת-הלב של אירופה הופנתה לפריס שהיתה למוקד חדש של אמנות. בעוד שבמאות ה-16 וה-17 היתה רומא העתיקה והמודרנית (של המאות ה-16 וה-17), למוקד האדריכלות האירופאית, בתקופת הרוקוקו, הטעם הצרפתי שלט באדריכלות. 
בפריס, בני האצולה שנטשו את וורסיי, החלו להתחרות זה בזה על אלגנטיות בתיהם. כפי שכבר הזכרתי, הם בנו לעצמם בתים בעיר מסוג ההוטל פרטיקולייר, אך .    כל אחד מהם רצה גם שיהיה לו "פולי" ("Folie”, בצרפתית, מילולית: "שיגעון") -  בית קטן בכפר אשר לעתים קרובות שימש מקום לפגישות נימוסים עם נשים, ולשיחות סלון. הרעיון הכללי של וילה, במובן של מגורים כפריים, נמצא כבר ברומא העתיקה, אך                            מ-1720 בקירוב, נעשה בו שימוש במובן המודרני יותר, כך שניתן לומר ליתר דיוק ששורשיו המודרניים של הבית הכפרי המודרני נמצאים בתקופת הרוקוקו.
הוטל בירון          
אחד הבתים היפים ביותר מסוג ההוטל הפריסאי במחצית הראשונה של המאה           ה-18, הוא הוטל בירון  (Hôtel Biron) ( 1728) (היום מוזיאון רודן (Musée Rodin)), שתוכנן על ידי ז'אק ו. גבריאל (Jaques V. Gabriel ) (1742-1667). חזית המבנה משלבת תחושת איפוק קלאסית, והרמוניה של פרופורציות, עם אלגנטיות. בהירות ארגון המבנה, מודגשת באמצעות פני שטח פשוטים של קיר, המאפיינים את ההוטל מהמאה ה-18, שבחזיתו מופיעה רוסטיקציה. מסגרת החלון פשוטה, וכמעט שאינה מקושטת. נראה כאן  גיוון בעיצוב החלונות, ברוחבם ובצורתם. בעיצוב הפנים, הדקורציה עשירה יותר מאשר בעיצוב החיצוני שבו ניכרת השפעה קלאסית.
הוטל סוביז
עיצוב פנים של בניין בסגנון הרוקוקו הגיע לשיאו בהוטל סוביז (Soubise ) בפריס (1735) (היום בית הארכיונים הלאומיים) שתוכנן על-ידי ז'רמאן בופראן(Germain Boffrand)  (1667-1754). בסלון הנסיכה שבהוטל סוביז. פנלים עם קשתות עגולות, מופיעים לסירוגין עם מראות גדולות התורמות לתחושת מרחב ומשקפות דקורציה עדינה. בחיבור שבין הקיר והתקרה, נראים ציורים המתארים את הסיפור המיתולוגי של אהבת ארוס (Eros) ופסיכה (Psyche), בתוך מסגרות המעוטרות בתבליטי סטוקו, מעשה ידיו של האמן שארל ז'וזף נאטואר (Charles Joseph Natoire). לאווירה השלווה שבסלון הנסיכה, תורמים הצבעים השולטים בחדר: לבן, אפור-ירוק בהיר וטורקיז. אם אנו משווים חדר זה לגלריית המראות בוורסיי, נראה מיד את ההבדל. הקווים הארכיטקטוניים רבי-העוצמה מתקופת הבארוק, מרוככים בסלון הנסיכה לקווים גליים וגמישים. פני השטח, אף הם, מעוגלים וגמישים, כך שהקירות פולשים אל תוך התקרה ללא הזווית הישרה שהפרידה בינם ובין התקרה בסגנון הבארוק. הציורים מהווים חלק מהדקורציה, והמראות משתפות פעולה עם החלונות, בהצפת פנים המבנה באור.
הטריאנון הקטן
אחת מיצירות המופת של אדריכלות הרוקוקו ושל האדריכלות הצרפתית, היא הטריאנון הקטן Petit Trianon))  (1768-1762)בוורסיי שתוכנן על-ידי ז'אק אנז' גבריאל Jaques Ange Gabriel)) (1698-1782). לואי ה-15 בנה אותו למען מדאם פומפדור שלא הספיקה ליהנות ממנו, כי מתה לפני שנסתיימו בו עבודות הדקורציה.   הבניין יועד אז לשמש את פילגש המלך, מדאם די בארי (Madame du Barry), כבית לסופי שבוע. בניגוד למדאם פומפאדור, מדאם די בארי היתה בעלת טעם גס ולא השפיעה על התפתחות סגנון הרוקוקו.  .
ז'אק אנז' גבריאל היה הדמות המרכזית באדריכלות, במחצית השנייה של תקופת שלטון לואי ה-15. במשפחתו היו אדריכלים חשובים, ובהם קרובו מנסאר, ואביו ז'אק ו. גבריאל שהיה ב-1742 לאדריכל הראשי של המלך.
הטריאנון הקטן שנחשב ליצירת המופת של ז'אק אנז' גבריאל, היה מקום מגורים אינטימי ומבודד בתוך פארק וורסיי. הוא קטן יחסית במידותיו, ואינו בולט בפאר חיצוני. האינטימיות האלגנטית של הפנים התאימה מאוד לסגנון חייו של לואי ה-15, ולחיי החברה של התקופה.
לתכנית הקרקע של הטריאנון הקטן, צורה הקרובה לצורת ריבוע. הקומפוזיציה של החזית המערבית שלו נערצת במשך דורות. המראה המושלם שלה, מושג באמצעות הפרטים הקלאסיים הרבים. זוהי יחידה מלבנית סימטרית, אשר החלוקה לקומות, מודגשת בה על-ידי הקורניזים שמעל חלונות קומת הקרקע. לצדי החלונות, פילסטרים מטיפוס האורדר הענק.  החללים בחזית הבניין, ובליטת החלק המרכזי, יוצרים קצב הרמוני לאורך החזית. בחלקו העליון של המבנה, אנטבלטורה, ומעליה בלוסטרדה. הסלון וחדר האוכל נפתחו למרפסות נפרדות, כדי להבטיח שלא תופרע הפרטיות. המרפסות אפשרו ירידה נוחה במדרגות לגנים. היופי והקסם בבניין מושג באמצעות הפרופורציות, עידון הפרטים, והטקסטורה של האבן.
גבריאל הגיע להישגים משמעותיים גם בתכנון היחס בין הארמון לגן. הגן מורכב מ"שטיח ירוק" הגובל בערוגות פרחים, ומוקף בגושי עצים שמסתיימים בציר מרכזי, המוביל אל בריכה עגולה.
מרי אנטואנט (Marie Antoinette) שקיבלה ב-1776 את הטריאנון הקטן כמתנה מלואי  ה-16, לרגל הכתרתו למלך, ביקשה לעצב את הגן לפי טעמה, בסגנון אנגלי-סיני. לשם כך הזמינה את  ריצ'ארד מיק (Mique Richard) (1728-1794) אשר ביצע את עיצוב הגן בשנים 1776-1779, חפר אגם פיקטורסקי, ושתל עצים יחידים, או בקבוצות, מעל מרחבי דשא המעוצבים בצורה גלית. שבילים ונחלים קטנים עוצבו בצורת מאנדר. בגן זה, ניתן ייצוג לכל המדינות, מסין ועד פרו, ולכל התקופות, מהפירמידות ועד הרוקוקו. בגן נמצא גם ביתן מוזיקה מתומן בעיצוב ז'אק ו. גבריאל, מקדש אהבה, וביתן אלגנטי השולט באגם. כל המערך הזה מוקם מאחורי הטריאנון הקטן.
הטריאנון הקטן שבו אומצו מוטיבים מהעת העתיקה, מסמן את סוף תקופת הרוקוקו באדריכלות, ואת המעבר מסגנון הרוקוקו לסגנון הניאו קלאסי של תקופת לואי                         ה-16  .
אדריכלות הרוקוקו בגרמניה ובאוסטריה
הנסיכים הגרמניים אימצו את סגנון הרוקוקו, והעסיקו לעתים קרובות אדריכלים ומעצבים צרפתים. היו ביניהם שליטים שבאמצעות הבנייה ביטאו עוצמה פוליטית בנייה,  והיו שבנו ארמונות בעלי אופי אינטימי להנאתם האישית. 
אשר לכנסיות, הכנסיות בגרמניה אימצו את סגנון הרוקוקו באופן בולט יותר משאימצו אותו כנסיות בכל מקום אחר באירופה. מאפיין אותן בדרך כלל מראה חיצוני פשוט, ופנים זוהר באור יום בתוך חללים זורמים.   

הצווינגר בדרזדן
אתר שנועד לבטא עוצמה פוליטית של מלך שאפתני, היה הצווינגר (Zwinger) בדרזדן, מין תיאטרון בין מבנים עתירי תבליטים ופסלים, תחת כיפת השמים. את עבודת התכנון החל מרקוס קונראד דיטצה (Marcus Conrad Dietze) שהוזמן על-ידי פרידריך אוגוסטוס (Friedrich Augustus) (אוגוסטוס השני מאז הכתרתו למלך פולין) המכונה אוגוסטוס החזק, לתכנן את מקום מושבו החדש. לאוגוסטוס החזק שהיה מ-1694, האלקטור של סכסוניה (שבירתה היא דרזדן) ומלך פולין בשנים  1710-1733 ובשנים 1697-1706, היתה תקוות שווא, שלאחר מות הקיסר יוסף השני (שאירע  ב-1711), יוכל לתפוס את מקומו.
תכניות הבנייה של הצווינגר הוכנו זמן קצר אחרי שהיה אוגוסטוס החזק לאלקטור של סקסוניה. דיטצה בנה בניין בצורת פרסה, שהיה אלמנט הראשון בתשלובת מבנים.              ב-1704 היתה לדיטצה תאונה קטלנית, ומתיאוס דניאל פפלמן (Matthäus Daniel Pöpelmann) (1662-(1736 הוזמן להמשיך את העבודה.
ב-1709, לרגל ביקור ממלכתי, נבנה אמפיתיאטרון זמני מעץ אשר הוחלט מאוחר יותר להחליפו במבנה אבן - הצווינגר. האדריכל פפלמן והפסל בלתזר פרמוזר (Permoser Balthasar) (1650-1732) עסקו בתכנון ובעיצוב. פפלמן נשלח לסיור בפראג, בוינה, בוונציה, וברומא, כדי להתוודע אל דרך בניית הארמונות, ואל עיצוב הגנים בתקופתו. הוא למד בין השאר את עבודותיהם של הילדבראנדט וקרלו פונטנה, ובשנים 1710-1715 ביקר בפריס.
הצווינגר שנבנה בין השנים 1711-1728, הוא מקורי ביותר בתפיסתו הכללית. זוהי יצירת מופת מדהימה. שטח גדול זה שעוצב בצורת פרסה נועד לקבלות-פנים ולחגיגות החצר, מוקף במבני גלריה חד-קומתיים, המחברים ביתנים דו-קומתיים עם שערים מלאי חיים. רק חלק מהתכנית נבנה.מבנה האבן  מבנה האבן קטן ממבנה העץ המקורי אשר אותו הוא החליף. הביתנים מכוּונים לעבר רוחות השמיים, תופעה  שיש לה משמעות קוסמולוגית. השער הראשי מוכתר בכיפת בצל ענקית.  פפלמן הרס את קיר הביתן, והשאיר את האומנות עצמן. מראה שלדי זה הוא אחד המאפיינים המובהקים של הרוקוקו. מערך המבנים הוא  בו-זמנית הבמה לפנטזיה והפנטזיה עצמה. המבנה והבוסתנים שלו, נועדו לשמש כחצר לפני הארמון המלכותי של אוגוסטוס החזק.  
קיים בביתנים אלה שילוב מרהיב בין פיסול דקורטיבי ובין אדריכלות, בין אלמנטים מנייריסטיים ובין אלמנטים בארוקיים. באמצעות הפיסול ובאמצעות מיקום הביתנים בכיווני רוחות השמים, הפגין אוגוסטוס החזק את בטחונו העצמי. בקבוצה פיסולית, הוא הוצג כזוכה בכבוד אלים באולימפוס, ובחברת המוזות בפרנסוס. האלגוריה בפיסול האדריכלי מגיעה לשיאה בדמות המלך "הרקולס סקסוניקוס" (Hercules Saxonicus) הניצב מעל הקבוצה הפיסולית בביתן, ומחזיק את כדור העולם. על כיפת הבצל של השער המכונה "מגדל הכתר" מוצגים ארבעה נשרים פולנים הנושאים את כתר פולין.  
ב-1944, בזמן מלחמת העולם השנייה, הצווינגר ניזוק מההפצצות, אך נבנה מחדש.

אמליאנבורג
בניין ששימש נסיכים בחייהם הפרטיים היה האמליאנבורג (Amalienburg)  1739-1734)), בית שנבנה על-ידי ז'אן פרנסוא דה קורווייה                         Curvilliés)  de Jean François) (1695-1768) בפארק נימפנבורג Nymphenburg)) שליד מינכן. זהו בניין קטן בפארק ענק, חזית הבניין אשר לו קומה אחת, משלבת קווים ישרים עם קווים מעוגלים. לעומת הצניעות המעודנת של המראה החיצוני, פנים המבנה מפואר ועשיר בדקורציה. באולם מרכזי עגול, בין קירות בצבע כחול בהיר, מעוצבים חלונות, דלתות, ומראות עם עיטורים מברונזה מוכספת. את אלה מקשטים תבליטי סטוקו במבחר אורנמנטים. הצורות צומחות ומתפתלות, מלאות חיים ואנרגיה. קווים גליים מקבילים מסמנים את המעבר מהקירות הנמשכים לעבר התקרה ללא זווית ישרה ביניהם. כמות הצבעים המוגבלת (כסף, צהוב ותכלת) מוסיפה לתחכום. אלגנטיות קלה ועדינות, הופכות את היצירה הזו לאחד המונומנטים החילוניים המרהיבים ביותר של הרוקוקו. 
כנסיית ארבעה-עשר הקדושים
אחד המבנים החדשניים ביותר בסגנון הרוקוקו בגרמניה, הוא כנסיית ארבעה-עשר הקדושים ((Vierzenheiligen בפרנקוניה, הנישאת ליד העיר במברג                   (Bamberg ) מעל נהר מיין, מול מנזר באנץ (Banz). זוהי כנסיית עולי-רגל ציסטרסיאנית הממוקמת במקום שבו הופיעו, על-פי המסורת הנוצרית הגרמנית, ישו וארבעה-עשר קדושים לפני רועים ב-1445 או ב-1446. מאז הפך המקום למרכז עלייה- Balthasar  Neumann)  1753-1687)) כנסיה במקום. נוימן שהחל את הקריירה שלו כמהנדס ביצורים, הציג את תמצית עבודתו האדריכלית בכנסיה זו.
לתכנית שהציג נוימן לכנסיה, צורת צלב לטיני, ללא כיפה מעל אזור התצלובת.האלתר לארבעה-עשר הקדושים, אמור היה להיות ממוקם באזור התצלובת, כדוגמת מיקום הבלדקינו בסן פייטרו. התכנית של נוימן התקבלה, אך הביצוע הועבר לידי אדריכל אחר שיצר קונסטרוקציה שבה לא ניתן היה להציב את האלתר באזור התצלובת. נוימן חזר לעבודת הבנייה בכנסיה, ועיצב מחדש את הפנים. הוא יצר קמרונות, והציב את האלתר במרכז הקומפוזיציה. האלתר שבו מוצגים פסלי ארבעה-עשר הקדושים, ציין את הנקודה שבה הופיעו ישו וארבעה-עשר הקדושים לפני הרועים. נוימן הקטין בכישרון רב את חשיבות אזור התצלובת, ובמקומו העביר את מוקד ההתעניינות לאלתר שמתחת לקמרון המרכזי.
במורכבות החלל שלה, מייצגת כנסיית פירצנהייליגן סינתזה מלאה בין פלסטיות הבארוק, ובין קלילות הרוקוקו. הפנים שלה בנוי ממעגלים ומאליפסות היוצרים קונטרסט לקווים הישרים של הקירות החיצוניים. בכנסיות מעין אלה, באזור התצלובת מופיעה, בדרך כלל, כיפה. כאן, במקום כיפה, נמצא מפגש של כיפות עגולות ואליפטיות. כאן גם נפגש בית-המקהלה עם הטרנספט הקצר. הספינה המרכזית של הכנסיה מעוצבת בצורת אליפסה מוארכת שאליה צמודות אליפסות קטנות יותר, המהוות מצד אחד את הכניסה, ומצד שני, את בית- המקהלה. החללים נראים כזורמים  זה בזה. אין חלל המופרד מהחללים האחרים.
בניגוד לכנסיות הבארוק אשר בהן מצאנו צללים דרמטיים, כנסיה זו מוצפת באור. לפני הופעת סגנון הרוקוקו, לא היה סגנון בנייה שבו חדר האור בצורה כה זוהרת אל תוך הבניין. זכוכית פשוטה, ללא דקורציה, מאפשרת חדירת אור ללא הפרעה דרך החלונות הגדולים. נעשה שימוש באור טבעי, בהיר וזוהר. בתוך הכנסיה קיימת תחושה של אור מסנוור. הרוח העליזה, הרציונאלית והאריסטוקרטית של המאה ה-18, עולה מתוך כנסיה זו, כפי שהיא עולה מתוך כנסיות הרוקוקו האחרות.
על-פי המראה החיצוני של הכנסיה  אשר נבנתה באבן, אי אפשר לנחש את המבנה הפנימי שלה, הממשיך בצורה נאמנה את הבארוק האיטלקי המאוחר. לחיצוניותה, מראה מסורתי של כנסיית בזיליקה מוצלבת עם ספינות צדדיות ואפסיס. חזיתה שבה שני מגדלים בסגנון מגדלי הכנסיות בצפון-אירופה, מחולקת לארבעה חלקים אופקיים, עם פני שטח גליים ופינות מעוגלות. בקומה התחתונה טקסטורה בולטת, ובקומה העליונה הקיר חלק. פילסטרים המעשירים את הדקורציה, מדגישים את חלוקת החזית גם לשלושה חלקים אנכיים. לא נמצא בכנסיה זו את הפלסטיות האינטנסיבית של בורומיני.
נוימן שגדל בחלק הגרמני של בוהמיה, ראה כנסיות איטלקיות בסגנון הבארוק. ושאב רעיונות כאשר טייל בצרפת. בספרייתו נמצא ספר של גואריני על אדריכלות אזרחית מ-1737, המעיד כיצד רעיונותיו של גואריני עשו דרכם לצפון, ומצאו ביטויים בעבודות של נוימן.
תהילתו של נוימן נובעת מהאופי המקורי של זרימת החללים, מיכולתו לבטל את המסיביות של המבנה, ומיכולתו ליישם רעיונות אדריכליים רבים מרחבי מערב-אירופה וממרכזה. בעיצוב הכנסיה, נוימן יצר איזון נפלא בין אדריכלות, פיסול וציור. הוא לא זכה לראות את המבנה המוגמר של כנסיית ארבעה עשר הקדושים, כי נפטר לפני שהושלמו הקמרונות.
ארמון וירצבורג
העבודה הגדולה ביותר של בלתזר נוימן, היתה ארמון וירצבורגWürzburg) ) (1719-1750) בניין המגורים המפואר ביותר בגרמניה, שאותו תכנן לכבוד הנסיך הבישוף של וירצבורג, פרידריך קארל פון שנבורן (Friedrich Karl von Schönborn)) (שלט בשנים 1729-1746) שהיה סמכות דתית וחילונית של האזור.
עבודה זו של נוימן כוללת את המדרגות המפוארות באולם הכניסה, ואולם אובאלי שעוצב בסולם הצבעים המועדף על הרוקוקו: לבן, זהב וגוונים פסטליים. איברי המבנה, כמו עמודים, פילסטרים, ארכיטרבים, חלונות וקמרונות, ממוסגרים בפסים. פני השטח מעוטרים בעיצובים מסולסלים דמויי תחרה, האופייניים לרוקוקו.
ארמון וירצבורג מתחרה בארמון ורסיי באדריכלות שלו, אך לא בגודלו. תקרת אולם הכניסה היא יצירת מופת של הצייר טייפולו  (Tiepolo ) מהשנים 1750-1753.

כנסיית ויס
כנסיה אשר בדומה לכנסיית ארבעה עשר הקדושים, פשוטה בחיצוניותה ומהממת בעושר הפנים שלה, היא כנסיית עולי הרגל ויס (Wies ) (1745-1757) שתכנן האדריכל דומיניקוס צימרמן Zimmermann) (Dominukus (1685-1766). שמה של הכנסיה, הנמצאת במרחק לא רב ממינכן, היה "אין דר וויס" ("In Der Wies" מילולית: "באחו"), על שם מיקומה בין יערות ושדות מרעה המאפיינים את מורדות האלפים.
כנסיית ויס בנויה באבן והגג שלה עשוי עץ, כך שאין צורך בקירות ובעמודים מסיביים שיתמכו בו. הקירות צבועים בלבן ובזהב, ומקושטים בדמויות בצבעי פסטל. המראה הזוהר של הכנסיה מושג על-ידי האור החודר דרך החלונות הגבוהים, אל הספינה המרכזית האובאלית, ועל- ידי הצבעים הבהירים בבית-המקהלה.
הציורים על הקמרונות, עבודתו של יוהן בפטיסט צימרמן (Johann  Baptist Zimmermann), אחיו של דומיניקוס צימרמן, הם מהיפים מסוגם. מתוארים בהם מלאכים המציגים את כלי העינוי שבהם עונה ישו. הלוג'ה העליונה של האמבולטוריום הדו-קומתי בבית-המקהלה, סגורה על-ידי עמודים משיש בצבעים כחול ולבן. השיש הכחול יוצר קונטרסט עם השיש הורוד של האלתר הגבוה יותר, שמעליו נראה הבלדקינו. לעמודים שגוניהם פסטליים, כותרות מצופות זהב. זוגות עמודים התומכים בתקרה משווים לחלל אופי מורכב וזורם. בחלק התחתון של האלתר, נראית דמות ישו. סטוקו שיחק תפקיד מרכזי בדקורציה. הטובים ביותר שבין פסלי הסטוקו בגרמניה יצרו את הדקורציה, המצטיינת בשילובה ההרמוני במבנה.
צימרמן שלא רצה להיפרד מיצירתו, גר בעשר השנים האחרונות לחייו בבית קטן ליד הכנסיה.  

ארמון בלוודרה בוינה
באוסטריה בלט האדריכל הגרמני יוהן לוקאס הילדבראנדט Hildebrandt Johann Luckas) (1668-1745) , ממייצגי סגנון הרוקוקו האוסטרי, שתכנן את ארמונות הבלוודרהBelvedere) ) בוינה בהזמנת הנסיך אז'ן (Eugene) מסבוי 1663-1736). השם בלוודרה, המתקשר למראה המרהיב הנשקף מהארמון לעבר וינה, נטבע בתקופת שלטון מריה תרזה. 
הילדברנדט למד ברומא אצל פונטנה. הוא הגיע לוינה ב-1696, וב-1700 היה למהנדס של חצר הקיסרות. בעבודתו שילב אלמנטים איטלקיים וצרפתים, ולעתים רחוקות השתמש באורדרים המקובלים. הוא שילב באדריכלות שלו אורנמנטים בארוקיים ומנריסטיים שאותם ראה בגנואה ובטורינו. בהיותו אדריכל ודקורטור, ידע לטפל גם בקומפוזיציה של חללים גדולים וגם בפרטים הקטנים.
תחילה בנה הילדברנדט את הבלוודרה התחתי (Unteres Belvedere)(1714-1716) שבו גר הנסיך אז'ן. זהו בניין ארוך עם אגף המרכזי, שני אגפים צדדיים ושני אגפים פינתיים. בביתן המרכזי שבו שלושה חלונות, נמצא אולם שיש.
בין ארמון הבלוודרה התחתי ובין ארמון הבלוודרה העילי מפריד גן שמתכננו היה ז'יראר (Girard) ואשר נשמר היום בקווים הבסיסיים שלו בלבד. 
 הבלוודרה העילי שנועד לשמש כארמון קיץ, נבנה בשנים 1721-1723, בזמן המלחמה בתורכים, אך הנסיך אז'ן אף פעם לא גר בו. ארמון זה, שהוא מפואר יותר מהבלוודרה התחתי, שימש לקבלות פנים ולפסטיבלים
חזית ארמון הבלוודרה העילי מזכירה את חזית ארמון וירצבורג. היא ברובה, מישור שטוח אשר חלונות, מסגרות, גמלונים ופילסטרים, מעשירים אותה. ניתן להבחין בחזית בשלושה אגפים עיקריים :אגף מרכזי גבוה, שבמרכזו ארקדה המורכבת משלוש קשתות, ושני אגפים צדדיים שבקצותיהם מבנים מתומנים המקורים בכיפות עגולות. הכניסה לארמון היא בגובה חצי קומת-הקרקע הנמוכה. זוג גרמי מדרגות מוביל אל הארקדה שבמרכז החזית, אשר ממנה נכנסים לאולם מתומן, הזוהר באור, ומקושט בעושר. באולם הכניסה, דמויות של אטלנטים גרוטסקיים תומכות בקמרונות, ומציגות אלמנטים פנטסטיים שהופיעו שוב ושוב בבארוק הגרמני.
אחרי מות הנסיך אז'ן מסבוי, הארמון עבר ליורשתו היחידה ויקטוריה (Victoria), דוכסית סכסוניה. מריה תרזה מאוסטריה קנתה אותו ב-1752. הבלוודרה היה למקום מגוריהם של שליטי אוסטריה. בנה של מריה תרזה מאוסטריה הפך אותו למוזיאון כאשר העביר אליו את אוספי האמנות האימפריאליים, ופתח אותו לציבור ב-1781.
הארמון העילי נשרף ושוחזר על-פי התכנית המקורית.
ארמון סנסוסי
סגנון הרוקוקו בלט במיוחד בארמון סנסוסי ("Sanssouci " – מילולית: ללא דאגות)( (1745-1747  בעיר פוטסדם שבה בחר פרידריך השני לגור, ושהיתה מאז.1740 למרכז צבאי ואינטלקטואלי. ארמון סנסוסי שבו נפש הקיסר מדי קיץ במשך 40 שנה, הוא אחת היצירות המרהיבות ביותר של אדריכלות הרוקוקו. סופר שחדשים אחדים לפני בניית הארמון, פרידריך השני הזמין מאוזוליאום שייבנה כדי שיחיה ללא דאגות, ומכאן כנראה השם. בצוואתו הורה לקבור אותו ליד הארמון, אך צוואתו לא מומשה במשך 200 שנה.
הארמון הממוקם על פסגת גבעה, עוצב על-ידי האדריכל קנובלסדורף (Knobelsdorff) (1699-1753), על-פי רישומים של פרידריך השני ששרדו. כאן יכול היה פרידריך השני לתת ביטוי להתעניינותו באמנות שהעסיקה אותו תמיד, למרות התנגדות אביו.
התוצאה היתה בניין חד-קומתי (באורך 97 מ' ובגובה 12 מ') עם כיפה ירוקה מעל אולם אובאלי משיש. מכל צד של האולם הזה היו ארבעה חדרים בלבד. לפני החזית  הצפונית של הארמון עוצבה קולונדה בצורת חצי-מעגל. החזית הדרומית עוטרה ב-36 פסלי אבן גיר בין החלונות הגבוהים של קומת הקרקע. על הכיפה נכתב באותיות זהב   "Sanssouci". בתוך הארמון, הקירות, התקרות והדלתות של כל החדרים עוטרו בסגנון הרוקוקו.
הסביבה שבה מוקם הארמון תרמה ליופיו ולקסמו המיוחד. המדרון הדרומי של הארמון, המכונה ווינברג (weinberg), עוצב בצורת שש טראסות. במישור שלרגלי הגבעה משתרע גן בסגנון הבארוק, עם ברכה עגולה (מאוחר יותר מזרקה) במרכזו. שיחים וערוגות פרחים עוצבו בצורה אמנותית ועוטרו בפסלים משיש לבן.
לארמון סנסוסי נוספו בניינים ציוריים ביותר, כמו בית תה סיני, גלריית ציורים, מבני הריסות (ברוח הריסות העת העתיקה). מאוחר יותר הורחב הפארק ונוסף בו ארמון חדש ומרשים.
בניית בית התה הסיני בשטח הגן היא אחד הביטויים לשיגעון השינואזרי. בית התה הסיני מוקף בפסלי דמויות סיניות נינוחות תחת עצי תמר, דבר המעיד שהאמנים לא ידעו כלל אילו עצים צמחו בסין.
אדריכלות המאה ה-18 באנגליה
באנגליה, במחצית הראשונה של המאה ה-18, לא היתה התלהבות מאדריכלות הרוקוקו כפי שניכרה בארצות אירופה האחרות. כאן שלטה אדריכלות ששאבה השראתה מהעת העתיקה ומפלאדיו. עם זאת, נקלטו השפעות סיניות המזוהות עם סגנון הרוקוקו.       ויליאם קנט (Kent William) (1748-1685) שהיה הרוח החיה באדריכלות ובעיצוב בתקופה זו, הנהיג באנגליה ב-1720 בקירוב, את סגנון הגן האנגלי-הסיני, גן שמבנהו בלתי סדיר, הדרכים בו מפותלות, ונמצאים בו, פה ושם, ביתנים בסגנונות: פלאדיאני, גותי או סיני.
הפגודה בקיו גרדנס
אדריכל שזוהה יותר מכל אדריכל אחר בתקופה זו עם בנייה בסגנון סיני היה ויליאם צ'מברס  (William Chambers) (1723-1796) אשר נולד בשבדיה כבן לסוחר סקוטי. בצעירותו הפליג לסין בשירות "חברת הודו המערבית" השבדית, וכך התוודע אל האדריכלות הסינית.  ב-1757 כתב ספר על אדריכלות סינית (Design of Chinese Buildings) שיצא לאור בלונדון וזכה לפופולאריות רבה. בעקבות הצלחת ספרו, הוזמן על-ידי הנסיכה אוגוסטה (Augusta), שהיתה הנסיכה מוולס ואמו של המלך ג'ורג' השלישי, לתכנן גנים בוטניים, את גני קיו (Kew Gardens) בלונדון על הגדה הדרומית של התימזה בין הפרברים המערביים של לונדון, ריצ'מונד (Richmond) וקיו (Kew).
צ'מברס בנה בגני קיו למעלה מ-24 מבנים שונים שנועדו ליצור מצבי רוח שונים על רקע נופים המעוררים רגשות שונים כמו שמחה ופחד. הרעיון היה ליצור אנלוגיה לעיקרון האסתטיקה של היפה והנשגב שבוטא על-ידי אדמונד בורקה (Edmund Burke), חברו של צ'מברס, בספרו מ-1757 שבו עשה הבחנה בין היפה (העגול והרך), ובין הנשגב (האינסופי, הקולוסאלי והמפחיד). 
 בין הבניינים שנבנו בקיו גרדנס ניתן היה למצוא בניינים קלאסיים ובניינים אקזוטיים כגון: מסגד, אלהמברה, קתדרלה גותית, בית קונפוציאני, ופגודה שהיא המפורסמת ביצירותיו, אשר שרדה.
לפגודה (1761-1762) אשר היתה החיקוי המדויק ביותר למבנה סיני באירופה (שהיה מדויק יותר לו נבנה במספר קומות אי-זוגי), מבנה מתומן שבו עשר קומות וגובהו 50 מ'. לכל קומות הבניין, חוץ מאשר לקומה העליונה, יש נסיגות מעוגלות.
גגות בניין הפגודה שנבנתה בלבנים אפורות, צופו במקור בלוחות ברזל, ודרקון מברזל מוקם בכל אחת מפינות הגג של כל קומה. כל אחד מ-80 הדרקונים היה מצופה בזכוכית צבעונית, ובפיו  היה פעמון. הארבעה העליונים שבהם היו מצופים זהב. כך נצנץ הבניין בשמש, והשמיע קולות פעמונים כאשר נשבה רוח. לוחות הברזל והדרקונים נמכרו על-ידי ג'ורג' הרביעי כדי לשלם את חובותיו. מאוחר יותר, לוחות הברזל הוחלפו באבן צפחה.
בזמן מלחמת העולם השנייה פצצות פגעו בבניין וחוררו את כל קומותיו.   
פגודות נבנו גם לפני הגרסה של צ'מברס. לואי ה-14 הקים ביתן סיני בוורסיי                          ב-1670, הנקרא טריאנון החרסינה (Trianon de porcelain), והאלקטור מקס עמנואל (Max Emanuel) בנה את הפגודנברג (Pagodenberg) בנימפנברג (Nymphenberg) (1715-1718), אך הפגודה שבנה צ'מברס היא הקרובה ביותר לסגנון בנייה סיני מקורי. .
החיאת אדריכלות פלאדיו-פלאדיאניזם
בין השנים 1750-1780, התפשט סגנון ששאב השראה מפלאדיו (Palladio) (1508-1580), האדריכל האיטלקי שניסה במאה ה-16 להחיות את האדריכלות הרומית העתיקה ואת הפרופורציות שלה.
הפלאדיאניזם, תפיסת העיצוב המבוססת על כתבי פלאדיו, הופיעה לראשונה באנגליה, אשר בניגוד לשאר ארצות אירופה, לא נקלטו בה סגנונות הבארוק והרוקוקו כפי שנקלטו בארצות אירופה האחרות. כך נבנו בניינים פלאדיאנים ברחבי אנגליה, על-פי מערכת חמורה של פרופורציות, עם שפע קישוטים בחיצוניותם. בחזיתות נראו מבני פורטיקו גדולים, בצורת המקדשים העתיקים.
השפעת פלאדיו מצאה את ביטויה בעיקר בווילה, שהיתה אחד מטיפוסי הבניין הבולטים במאה ה-18 באנגליה. האנגלים, שהפנו עורף לבארוק, אימצו את הטוהר ואת הבהירות של הרנסנס שבאו לידי ביטוי בעבודת פלאדיו. אדריכלות פלאדיאנית ניתן היה לראות גם בצפון-איטליה ובצפון-אמריקה  
הספרים שנכתבו על הפלאדיאניזם, כמו ספרו של קולן קמפבל (Colen Campbell) (1676- 1729), "ויטרוביוס הבריטי" ("Vitruvius Britanicus"), וספרו של וויליאם קנט (William Kent) (William Kent) (1685-1748), "עיצובי איניגו ג'ונס" (Designs of Inigo Jones), פרסמו את התיאוריות של פלאדיו באנגליה. היו אלה ספרים עתירי איורים,            מין "ספרי הדרכה" לאדריכלים שעיצבו בסגנון פלאדיו.      
אנשי החברה הגבוהה באנגליה, ובהם המתעשרים החדשים שהיו סוחרים ותעשיינים, רצו בבית ראוותני בכפר, ובבית בעיר. במשך תקופת החורף גרו בעיר, ובחודשי הקיץ בילו בווילה כפרית מוקפת בגן-תענוגות. הסגנון המועדף לעיצובן של וילות אלה היה סגנון פלאדיו, למרות  שהתאים יותר לאיטליה שטופת השמש, מאשר לשמיה האפרוריים של אנגליה. 
בפלאדיאניזם ניתן לראות תנועה המבשרת את הניאו-קלאסיציזם, שהיה לפופולארי במחצית השנייה של המאה ה-18. תיאוריות אדריכליות שנקשרו לאדריכלות של וילות בישרו את תשומת-הלב לבניית וילות שאפיינה את העידן המודרני. אין זה מקרה שהאדריכלים החלוצים בעלי ההשפעה הרבה ביותר במאה העשרים, כמו פרנק לויד רייט, גרופיוס, מיז ון דר רוה ולה קורבוזייה, ביטאו, בתחילת דרכם, את תפיסת האדריכלות שלהם בוילות לשוחרי אמנות עשירים. 
מאנגליה התפשט הפלאדיאניזם לגרמניה ולרוסיה. בשנות השישים של המאה ה-18, הגיע לארצות- הברית ובה כונה "סגנון ג'ורג'יאני" ((Georgian (על שם מלכי אנגליה בתקופה זו)
איניגו ג'ונס
האדריכל ש"גילה" לאנגליה את סגנון פלאדיו היה איניגו גו'נס (1573-1652), בן של חייט, אשר קיבל הכשרה כאמן, ועבד בתחילת דרכו בחצר כריסטיאן הרביעי מדנמרק כמעצב תלבושות וכמעצב במה.  מ-1605 עבד למען ג'יימס הראשון, אשר הזמינו להיות אדריכל החצר, למרות שלא קיבל הכשרה רשמית באדריכלות, ולמרות חוסר הניסיון שלו.            
 ג'ונס ביקר בצרפת ובאיטליה, ולמד במשך שנים רבות את בנייני הרנסנס האיטלקי. הוא הוקסם מההרמוניה של הבניינים שקיבלו השראתם מהעת העתיקה, והתמקד במיוחד בוויצ'נצה, שבה למד את עבודות פלאדיו. נלהב מאדריכלות זו, חזר לאנגליה, ובנה בסגנון הרנסנס. ספרו של פלאדיו "ארבעה הספרים" (Quatro Libri), שימש אותו כספר תנ"ך.
למרות שהעבודה של ג'ונס אינה מצטיינת במקוריות, הוא נחשב לדמות חשובה בתולדות האדריכלות כי היה הראשון שהחדיר את סגנון הרנסנס האיטלקי לאנגליה הגותית. 
ארמון המלכה בגריניג'
כאשר איניגו ג'ונס חזר לאנגליה, אחרי ביקורו השני באיטליה, הוא הציג את הסגנון המונומנטאלי של פלאדיו בארמון המלכה בגריניג', שבנה בין השנים 1617-1635 במקום שבו היה ארמון ששימש לציד מאז המאה ה-14. הבית פונה לפארק מצדו האחד, ונשקף אל נהר התיימס, מצדו השני. המיקום אסטרטגי בהימצאו על הדרך היבשתית ללונדון ועל נתיב הנהר המוביל אליה.
כאשר המלכה אן מדנמרק (1574-1619) שהיתה אשתו של ג'יימס הראשון, באה לארמון הישן בגריניג', ששימש את הנרי השמיני ואת אליזבת הראשונה, היא הזמינה את איניגו ג'ונס לבנות לה באתר בית-נופש, ולהשלים את עיצוב הגנים בסגנון הגן האיטלקי. כמו כן, העסיקה את ג'ונס בעיצוב תלבושות ותפאורה לנשפי מסכות שנערכו בחצר, ולנשף מסכות שנערך בווייטהול. לרוע מזלה, כאשר מתה, הושלמה רק הקומה הראשונה. הבנייה שנפסקה לאחר מותה, החלה שוב רק עשר שנים מאוחר יותר, והושלמה למען המלכה הנרייטה מריה (Henrietta Maria ), אשתו של המלך צ'רלס הראשון ששהתה בו זמן קצר עד פרוץ מלחמת האזרחים                 ב-1642. בזמן מלחמת האזרחים, השתלטו על הבניין מצדדי הפרלמנט שמכרו את אוסף הציורים של צ'רלס הראשון.
בית המלכה היווה גשר מעל הדרך לדפטפורד (Deptford) שחילקה את הפארק לשניים. ג'ונס מיקם שני גושי אבן משני צדי הדרך וחיבר אותם בקומה הראשונה באמצעות גשר. תכנית זו בצורת H שאבה את השראתה מווילה מדיצי' בקיאנו (Caiano) שעוצבה בסוף המאה ה-15 על-ידי ג'וליאנו דה סנגאלו. בסופו של דבר שונה העיצוב, והארמון עוצב בצורת מלבן.
הארמון שעוצב על-פי מודל של ארמון רנסנס איטלקי, הוא צנוע ונעדר קישוטים, יחסית לאחוזות מפוארות מתקופות קודמות. העיטורים שבכל זאת נמצא במעטפת החיצונית שלו הם: בלוסטרדות, גמלונים מעל החלונות, ופילסטרים מהסוג שבו השתמשו הרומים למקדשים שלהם. הבניין שנראה פשוט לעין המודרנית, עורר בזמנו התרגשות רבה.
  משני עברי הציר המרכזי של הארמון ממוקמים חדרים. בדומה לבניינים של פלאדיו, החזיתות מחולקות לשלושה חלקים עם חלק מרכזי בולט החוצה. גרם מדרגות כפול בצורת קשתות מוביל אל הארמון שקירות קומת הקרקע שלו מעוצבים עם רוסטיקציה, וקירות קומתו השנייה חלקים. הפיאנו נובילה (piano nobile) בקומה השנייה והלוג'ה המופיעה במבנה, הם רעיונות איטלקיים טהורים.
מאז שנבנה, בוצעו בארמון שינויים אחדים. ב- 1662 הוא הורחב. במאה  ה-18 הוארכו החלונות בקומה הראשונה, שהיו במקור קטנים באופן ניכר מאלה שבקומה השנייה. במאה ה-19 נוספו לארמון קולונדות ארוכות משני עבריו, כאשר שוכן בו בית הספר הימי המלכותי. מאז 1934 נמצא בו המוזיאון הימי הלאומי.
בשנות השמונים של המאה העשרים בוצעה עבודת שחזור בפנים הבניין.  
בית הנשפים בוויטהול                                 
ב-1619 הוזמן  איניגו ג'ונס על-ידי המלך ג'יימס ((James הראשון לבנות את בית הנשפים (Banqueting House) בארמון וויטהול (Whitehall) שהיה מקום מגוריהם המועדף של מלכי אנגליה עד תקופת שלטון ויליאם השלישי. הבניין נבנה במקום בית הנשפים שנהרס בשרפה. ארמון ווייטהול שחודש במאה ה-17 על-ידי איניגו ג'ונס למען המלך ג'יימס, היה בזמנו הארמון הגדול ביותר באירופה. לרוע המזל, בנייני הארמון אבדו בשריפה ב-1698, ובית הנשפים הוא הבניין היחיד ששרד בשלמותו.
כאשר הושלמה בניית בית הנשפים, לא היה בניין דומה לו באנגליה. תכנית הקרקע שלו מעוררת אסוציאציות של העת העתיקה. ג'ונס בחר בצורת הבזיליקה הקלאסית עם גומחה ענקית מאחורי הכס שבקצה. הוא חילק את תקרת אולם הנשפים לתאים גדולים, כדי לאפשר ציורים גדולים בתוכם, ועשה שימוש באורדרים הקלאסיים בפנים הבניין ובחיצוניותו. בתקופת שלטון צ'ארלס הראשון צוירה תקרת בית הנשפים על-ידי פיטר פאול רובנס (Peter Paul Rubens). אולם הנשפים שימש לנשפי מסכות ולקבלות-פנים של החצר.  
בבניית בית הנשפים, ג'ונס יצר פרשנות לרנסנס האיטלקי, ובמיוחד למודלים של פלאדיו. בחיצוניות הבניין ניתן להבחין בשלוש קומות: בסיס עם רוסטיקציה בולטת, קומה ראשונה עם סדרת חלונות המוכתרים לסירוגין בקשתות עגולות ובגמלונים משולשים על בסיס, המופרדים באמצעות עמודים יוניים הצמודים לקיר. בקצות הבניין הוצבו פילסטרים כפולים.
בבית הנשפים הוצא המלך צ'רלס הראשון להורג ב-1649. לאחר מכן, אוליבר קורומוול הפך את הארמון למקום מגוריו הרשמי.
.הראשון שעשה פופולריזציה לאדריכלות פלאדיו היה איניגו ג'ונס.   

בית צ'יזוויק  (Chiswick)
האיש שקידם יותר מכל אחד אחר את אופנת בניית הוילות בסגנון פלאדיו  באנגליה היה ריצ'ארד בויל (Richard Boyle), הלורד ברלינגטון (Burlington) (1694-1753), פטרון אמנות ואדריכל חובב שנסע לאיטליה פעמים אחדות כדי ללמוד את הווילות של פלאדיו.
בין השנים 1723- 1729, בנה ברלינגטון את בית צ'יזוויק, המכונה גם בית ברלינגטון, ליד האחוזה שלו (שנהרסה מאז) במידלסקס (Middlesex) שממערב ללונדון. המתכנן היה הלורד עצמו שנעזר במעצבים מקצועיים. האדריכל קולן קמפבל תכנן את הבית, וויליאם קנט תכנן את פנים הבית ואת הגנים סביבו. את הגנים עיצב בהתבססו על הגן הרומי כפי שסבר שהיה נראה.
בית צ'יזוויק נישא על פלטפורמה גבוהה ומוביל אליו גרם-מדרגות כפול המקשר בינו  ובין הגן. בקומה הראשונה, פורטיקו עם קולונדה וגמלון שניכרת בהם השפעת אדריכלות העת העתיקה: מקור השראתם של שישה העמודים הקורינתיים אשר בפורטיקו, הוא במקדש יופיטר סטאטור (Jupiter Stator) ברומא.
בית צ'יזוויק הוא סימטרי כמעט לחלוטין, וניתן לראות בו ביטוי של פלדיאניזם אנגלי. לתכנית הקרקע צורת ריבוע שבמרכזו מתומן. שתי סדרות חדרים ערוכות לשני צידי סלון המקורה בכיפה מתומנת. לחדרים מגוון צורות ובהן: ריבוע, עיגול, מתומן ומלבן המסתיים בכל אחד מצדדיו באפסיס. על תקרת הגלריה הנמצאת בחלק הפנימי ביותר של הבית ציורי פרסקו בלבן ובזהב.
תכנית הקרקע של הווילה, בצורתה הריבועית, ובצורת המתומן במרכזה, מזכירה את  וילה רוקה פיזאני Rocca Pisani) ) של סקאמוצי מלוניגו (Lonigo) שבאיטליה מ-1576, שגם בה כמו בבית ברלינגטון, תכנית ריבועית, כיפה מתומנת וחלונות ונציאנים. לונטות חצי-עגולות כמו אלה שנמצאות בתוף הכיפה של הבית, נמצאו גם באדריכלות הרומית. 
 בית תומאס ג'פרסון במונטיצ'לו.
האדריכל הבולט ביותר בארצות הברית , אשר שאב השראתו מאדריכלות פלאדיו היה   תומס ג'פרסון (Thomas Jefferson) (1743-1826) נשיאה השלישי של ארצות הברית, ואדריכל אוטודידקט בעל כשרון יוצא דופן. ג'פרסון היה הראשון שנתן פרשנות לקלאסיציזם באמריקה. עבודתו הראשונה כאדריכל, היתה ביתו הנמצא על גבעה בשרלוטסוויל (Charlottesville) שבוירג'יניה שאותה כינה ג'פרסון בשם מונטיצ'לו (Monticello  , באיטלקית עתיקה: "הר קטן").
הבית במונטיצ'לו משתלב בנוף, ומהווה חלק בלתי נפרד מסביבתו הטבעית. הוא נראה כמין וילה רוטונדה של המאה ה-18. במקור, נבנה הבית בשנים 1769-1775, ומאוחר יותר, עוצב מחדש ב-1808. למעשה, ג'פרסון עיצב, ועיצב מחדש, בנה והרס, ובנה מחדש את מונטיצ'לו, כמעט עד יום מותו. על כך הוא עצמו אמר שאדריכלות היא הנאתו, ובנייה והריסה הם משעשועיו המועדפים. את עבודת האדריכלות שלו במונטיצ'לו כינה "מאמר על אדריכלות" (Essay on Architecture).
לבית תכנית צלב, אך שלא כמו וילה רוטונדה של פלאדיו, היא נמשכת לאורך ויוצרת קו אופקי. כיפה על תוף רב-צלעי  נישאת באזור התצלובת, ומבני פורטיקו משני צידיה. מעברים תת-קרקעיים הובילו, מכל צד של הווילה, לאגפים ארוכים הקבורים באדמה, אשר בהם התגוררו המשרתים. אגפים אלה כללו, בין השאר: מטבח, אורוות ומשרד.
בבית במונטיצ'לו בא לידי ביטוי כישרונו של ג'פרסון כאיש רב-המצאות..חידושים טכניים רבים שלו יושמו בו, ובהם דלת הגשה מסתובבת ומיטות מתקפלות.
בעיצוב ביתו של ג'פרסון ניתן למצוא מאפיין ייחודי לבית אמריקאי – שילובו עם העבדות. ג'פרסון הקדיש מחשבה רבה בעיצוב, כדי להבטיח שההתמקדות בבית תהיה בו, והמשרתים אותו יסתתרו מאחורי דלתות ומעברים תת-קרקעיים. המשרתים היו מביאים את המגשים עם האוכל ושמים אותם על מדפי הדלת המסתובבת, כך שהאורחים לא ראו אותם. אותו עקרון יושם לגבי היחס לנוף שנשקף ממונטיצ'לו. ג'פרסון יצר טראסה על פסגת הגבעה כדי שהנוף מביתו יכלול את יופי הטבע ויסתיר את שטחי העבודה במטעים שלרגלי הגבעה. בניית הבית על אתר גהבוה ומבודדג תרמה לדימוי שרצה להקרין.
הבית נמכר לאחר מות ג'פרסון, כדי להחזיר את חובותיו. הווילה במונטיצ'לו היתה לערש הסגנון הפדראלי, שמו של סגנון 13 המדינות העצמאיות החדשות בצפון-אמריקה.




תנועת הפיקטורסק
במאה ה-18 קמה תנועת הפיקטורסק ( picturesque) שהביטה על אדריכלות לא כעל אמנות עצמאית לשמה, אלא כעל חלק מציור (Picture), ומכאן שמה. עוצב נוף מסוג חדש אשר יש בו אפקטים נטורליסטיים יותר מאשר דימוי של טבע הנשלט על-ידי אדם, שאפיין את גני הבארוק. הכוונה היתה ליצור קשר עם הטבע דרך אי-סדירות ונטורליזם.
באנגליה, רעיונות הפיקטורסק בתחום התכנון הסביבתי, נבעו מאהבת האנגלים לטבע, וגם מחיבתם לנוף כפי שתואר בכתבי וירגיליוס (Virgilius ) (70- 19 לפנה"ס), וכפי שהוצג בציורי ניקולא פוסן (Niccola Poussin)  (1594-1665) ובציורי קלוד לורן  (Claude Lorrain) (1600-1682). מעצבי הנוף ראו באדריכלות חלק מתמונת נוף, והביטו בטבע, כעל נוף מלאכותי שעוצב על-ידי צייר. נופים, בניינים ואובייקטים בנוף, נותחו כציורים.
התיאוריות האסתטיות החדשות הובילו לגישה שעל-פיה בניינים לא עוד נחשבו כיחידות עצמאיות שאינן תלויות בסביבתן, אלא כחלק מהנוף. הרושם שיצרה אדריכלות זו על הצופה, והאסוציאציות והרגשות שעוררה בו, היוו נקודת מוקד. סיר יובדייל פרייס  Uvedale Price )) (1747-1829), תיאורטיקן של תכנון נוף, דרש שחלונות הבניין ימוקמו במקום שבו ישתקף מהם נוף יפה במיוחד.     
הפיקטורסק הוביל לתכנון מערכי גנים גמישים שהיוו מין תגובה לנוסחת תכנון הגנים במאה ה-17, אשר התבססה ברוח הבארוק, על מסורת של גיאומטריה זוויתית, או על גנים מהסוג של לה נוטר, עם שדרות עצים קורנות בין קרקעות ושדות מרעה, ולא דרך יער עבות. אידיאל הסימטריה נזנח על-ידי הפיקטורסק לטובת אסימטריה מעניינת יותר, ולטובת אי-סדירות שאפשרה גישה אינדיבידואלית יותר בעיצוב. במראהו הטבעי והגמיש, הפיקטורסק מתקשר לסגנון הרוקוקו.
הגן הפיקטורסקי שהתפתח באנגליה, היה לפופולארי ברחבי אירופה. קסם הטבע השופע, הועדף על העידון המלאכותי של הגן הצרפתי. בפולחן הפיקטורסק הודגשו המוזרויות בטבע, והחלה הסלידה מקווים ישרים כבר ב-1685, עם הפנייה לגן הסיני, כמקור השראה, הופנתה תשומת-הלב העממית ליתרונות של חוסר הפורמאליות ולהנאה מחידושים ומהפתעות.
העיר בסגנון הרוקוקו
               במאה ה-18 חלה עלייה ניכרת באוכלוסיית הערים באנגליה, בהולנד ובאיטליה.  בצרפת, לעומתן, רק שישית מהאוכלוסייה חיה באותה עת בערים. העיר הגדולה ביותר באירופה במאה ה-18 היתה לונדון שבה חיו כמיליון תושבים, בזמן שבפריס חיו בין 550,000 ל-600.000 תושבים בקירוב. למרות שאוכלוסיית הערים היתה קטנה מהאוכלוסייה הכפרית, השפעתה על התפתחות התרבות היתה רבת חשיבות.
              בתקופה זו, נבנו ערים חדשות, והוכנסו שינויים בערים קיימות, שחלקם נחשבים ליצירות מופת בתולדות האדריכלות. בתקופה זו ניכרה גם השפעת עידן התבונה שבה אדון בפרק המוקדש לתפיסת העיר בעידן התבונה.
             השימוש בחלל העירוני במאה ה-18 השתנה באופן דרמטי. הרחובות היו לרחבים וישרים. בניינים מרשימים כמו אולמי קונצרטים, היו לנקודות מוקד בעיר. מספר מבני הציבור עלה באופן דרמטי במאה ה-18. בשנות ה-80 של המאה ה-18 הוקמה ספריית השאלה בעיר לידס (Leeds), דבר שאפשר מגע בין בני מעמד האצולה ובין בני המעמד הבינוני. מבני הציבור נתפסו כסמלים של שגשוג, וקידמו את הדמוקרטיה, בהיותם מיועדים לכלל האוכלוסייה.
למרות ההתקדמות בבנייה לרווחת הכלל, כמעט כל הבנייה במשך המאה ה-18 היתה למען עשירים. בין תכניות הבנייה הראוותניות שעוצבו היו גם כאלה ששימשו יותר לראווה מאשר לשימוש מעשי. לצד הרבעים המפוארים שנועדו לבני המעמד החברתי הגבוה, הידרדרו הרבעים שבהם גרו המוני העם בתנאים מחפירים של צפיפות ומגפות, והשלימו עם מצבם. בעיני השלטון הם נתפסו כ"פרולטריון נכנע".
אם מדובר בוורסיי, בסן פטרבורג, בננסי, במדריד או בפראג, השליט הוא שהכתיב את תכנית העיר, וערי-הבירה צמחו ביחס ישיר לכוחו.

         ערים מבוצרות
מאז תחילת המאה ה-16 עד אמצע המאה ה-18, ואף מאוחר יותר, ניסה השלטון האבסולוטי להבטיח את גבולותיו, ואת האזורים שכבש לא מכבר, ושהיו נתונים לאיומים.             בעלי קרקעות הגנו על עצמם באמצעות טירות. מטבע הדברים, הוקדשה תשומת-לב מיוחדת לביצורים.    
האדריכל הבולט ביותר בתחום האדריכלות הצבאית היה וובאן (Vauban) (1633-1707) שהציג תכניות גרנדיוזיות. עבודתו האחרונה, תכנון העיר נף-בריסאש Neuf-Brisach))(1697-1708) (שבה דנתי בהרחבה בפרק העיר בתקופת הבארוק), היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לעיר מבוצרת, ששרדה. רוב תכניות הערים מסוג זה, החלו בצורת עיגול כבסיס, עם חומה מבוצרת בצורת כוכב, ותעלות מגן המקיפות אותה. צורה זו של עיר היתה לתמצית של עיר אידיאלית, כפי שהיו פיליפוויל (Philippeville) בהולנד הספרדית (שנוסדה על-ידי קרל החמישי למען בנו פיליפ השני, ובוצרה במאה               ה-17 על-ידי וובאן), פלמה נובה ליד ונציה, וספורצינדה, העיר האידיאלית שתכנן פילרטה באמצע המאה ה- 15. לכל הערים האלה היתה כיכר מרכזית עם תכנית גריד, או תכנית הקורנת לעבר המאחזים הצבאיים, כדי להקל על תנועת גדודי החיילים ואמצעי הלחימה, ועל תנועה של חיילים פצועים אל תוך העיר. תכנית מסוג זה הוכיחה את יעילותה גם בערי מסחר משגשגות, כמו ברמן (Bremen), המבורג ולובק (Lübeck) שהיו עשירות דיין במאות ה-17 וה-18, כדי להקיף עצמן במבצרים ובתעלות.

וירצבורג
העיר וירצבורג עוצבה מחדש במאה ה-18 על-ידי בלתזר נוימן (1687-1753)   שחשב במונחים של חללים עירוניים, חללים פנימיים, גרמי מדרגות, רחובות, גנים, חצרות, טירות ומבצרים. היתה זו  עיר ימי-ביניימית שעוצבה מחדש כמכלול, ולא כתכנון של עיר חדשה. נוימן היה עסוק בתפיסה חדשה של אורגניזם אורבאני. הוא היה האדריכל הראשון בגרמניה שהציע להסיר את חומות ימי-הביניים, ולבטל את תעלות המגן כדי לפנות מקום לטיילת. כמו כן, רצה להרוס את הבתים על הגדה הימנית של המיין, כדי ליצור נוף טקסי בסגנון הבארוק. מאוחר יותר, כדי להבטיח שתכניותיו יבוצעו, עיצב, מדי שנה, ללא תשלום, שלושים או ארבעים חזיתות לבתי-מגורים של התושבים. את אלה מימן מהכנסות בית-החרושת לזכוכית שהיה בבעלותו. רחובות שלמים בוירצבורג תוכננו על-ידו, ובהם תיאטרשטראסה (Theaterstrasse ). בשיא הקריירה שלו, לא נבנה בניין בוירצבורג, ללא אישורו.
.  
קארלסרוהה
בגרמניה ובאוסטריה, התפתחה בניית ערים חדשות כבירות של נסיכים. אחת המפורסמות שבהן היתה העיר קארלסרוהה שנבנתה ביוזמת  קארל וילהלם Karl Wilhelm))(1679-1738) מאז שנת 1709.
קארל וילהלם מבאדן (Baden) שחזר ממלחמה לאחר ניצחון שהביא לו פרסום, החליט להקדיש את זמנו לרווחת נתיניו ולעושרם. הוא הציע בתחילה ליפות ולהרחיב את עירו דורלאך (Durlach), אך התושבים צרי האופק הערימו עליו קשיים, כך שלא יכול היה לבצע את תכניתו.   
אחת מאגדות הריין מספרות שקארל יצא עם פמלייתו לצייד, ובשלב מסוים נפרד מבני לווייתו. אחרי שטייל מסביב, ישב לנוח תחת עץ אלון וחלם שעל ראשו כתר מעוטר באבנים טובות, וסביבו עיר יפה עם מגדלים וצריחים, וטירת השליט. כאשר התעורר, מוקף  בבני לווייתו, הוא סיפר להם על חלומו, ואמר שבמקום הזה יבנה את ארמונו, וכאן, מתחת לעץ האלון יוטמן אפרו. 
ההיסטוריה מספרת שוילהלם רצה לבנות עיר במקום שקט ואידילי, שתשמש לו כמקום נופש עתידי, ושיוכל לנהל בה חיים אקסטרווגנטיים של בילויים והנאות, רחוק מאשתו שגרה בדורלך. האתר שנמצא מתאים לצרכיו אלה, נמצא בדרום-מערב גרמניה, קרוב מאוד ליער השחור, והשם שניתן לעיר שבנה היה "קארלסרוהה" (Karlsruhe), שמקורו בצירוף המילים "Carlos - Ruhe" (בגרמנית, מילולית:"מנוחתו של קארל").
קארל הניח את היסודות למגדל מתומן שממנו התפתחה העיר "קארלסרוהה" לצורת מניפה, כמו קרני שמש סביב ארמון אריסטוקראטי. צורת קרני השמש מסמלת את מלך השמש הזורח בעולם. כמו בוורסיי, הארמון המרהיב של השליט הוא האלמנט הדומיננטי. היה זה גם מקום מגורים, וגם מקום מושב הפרלמנט. רק תשעה מתוך הצירים הקורנים מהמרכז, ומהווים את הרבע הדרומי של עיגול העיר, שימשו כרחובות. עשרים ושלושה הצירים הנותרים, עברו בתוך יערות וגנים המשלימים את צורת המניפה לעיגול שלם. אלה נועדו לטיולים ברגל ולרכיבה. כך שולבו בעיר שני אלמנטים סותרים  - גיאומטריה וטבע
התכנית של קארלסרוהה נועדה לשרת את השליט, והקדישה מעט מאוד תשומת- לב לאזרח הרגיל, ולחיי היום-יום שלו. צורתה משקפת את האידיאולוגיה של הבארוק ואת השאיפה לריכוזיות פוליטית. הכיכר הגדולה שלפני הארמון, שימשה למצעדים, וסביבה נבנו מבני ציבור. בשמות הרחובות המקיפים את הטירה מופיעה המילה "מעגל" (Zirkel).              במעגל הפנימי מוקמו בבניינים דו-קומתיים שבהם גרו בני מעמד האצולה, ובמעגל החיצוני נבנו בתים חד-קומתיים.
העיר קארלסרוהה הועלתה למעמד של בירת הנסיכות הקטנה באדן, שנתיים בלבד אחרי שהוקמה. הבירה החדשה נוסדה ב-1715, ומשכה אליה מתיישבים מכל רחבי גרמניה. תושביה היו ברובם פרוסים, פולנים, סכסונים, בוורים ואלזאסים.
           קרלסרוהה התאימה לשמש כדגם לערים חדשות שמתאפשרת התפשטותן לעבר הכפרים. כמו כן, שימשה דוגמא של עיר שבה הגן הציבורי מהווה חלק בלתי נפרד מהעיר,          ורחובותיה קורנים בערים, כפי שהם קורנים בפארקים..  

הכיכרות בננסי
באמצע המאה ה-18 התפתחה יצירה של קבוצת כיכרות, שהגיעה להישג משמעותי באדריכלות תכנון הערים בצרפת. מפורסמת ביותר בהקשר זה היא קבוצת הכיכרות בעיר ננסי (Nancy)( 1752-1760), שנבנתה ביוזמת סטניסלס לשצ'ינסקי (Leszynski Stanislas) (1677-1766), מלך פולין שאיבד את כתרו, ודוכס לורן.
לשצ'ינסקי, מלך ללא נתינים וללא סמכויות, היה שוחר אמנות ופילוסוף באופיו.  כוונתו היתה ליצור בננסי תכנית אורבאנית חדשה שתחבר את העיר החדשה (שנוסדה                       ב-1587).עם העיר העתיקה. הקומפלקס המוקף בפארק גדול, כולל מגורים מלכותיים המתחברים עם שלוש הכיכרות שתכנן האדריכל והאורבאניסט עמנואל ארה (Emanuel Héré) (1705-1763): פלאס דה לה הקרייר (Carrière Place de la, מילולית: כיכר הזירה), פלאס רויאל (Place Royale , מילולית "כיכר מלכותית")(היום כיכר סטניסלס), וכיכר סטאניסלאס (Stanislas)(היום פלאס ד'אליאנס).  
כיכר הקרייר שמקור שמה הוא בתחרויות הדו-קרב ובתחרויות הפרשים שנערכו בה, נבנתה כבר במאה ה-16, אך כל חזיתות הבניינים שבה עוצבו מחדש, והכיכר הפכה לשדרה שבה שורה כפולה של עצי טיליה. בצדה הצפוני של הכיכר נמצא בניין הפלה דה ל'אנטנדאנס Palais de l' Intendance) , מילולית: ארמון ניהול המשק, האספקה)(היום ארמון הממשל), ובצדה הדרומי, קולונדה בצורת חצי מעגל. דרומה מהכיכר נמצא שער ניצחון הממוקם במקום שבו היה לפני כן מעבר דרך חומות העיר העתיקה שנהרסו. שער הניצחון נבנה לתפארת לואי  ה-15, ומזכיר את שערי הניצחון הרומיים שהוקמו לכבוד ניצחונותיהם של הקיסרים הרומיים.   
בכיכר המלכותית הוצב פסל לואי ה-15, לבוש כקיסר רומי, מעשה ידיהם של הפסלים ברתלמי גוויבל ((Barthélemy Guibel ולואי סיפלה (Louis Syfflé). הפסל הוסר ממקומו בזמן המהפכה הצרפתית, וב-1831 הוצב בכיכר פסל המציג את סטניסלס מצביע לעבר כיוון מזרח, יש אומרים לכיוון פולין. עם הצבת הפסל הוסב שם הכיכר ל"כיכר סטניסלס" (La Place Stanislas). סביב הכיכר בנה עמנואל ארה בניינים בסגנון קלאסי, תוך שימוש באורדר הענק. בצדה הדרומי של הכיכר נמצא בניין העירייה (Hôtel de Ville).
הכיכר השלישית, הכיכר שנקראה במקור כיכר סטניסלס (היום פלאס ד'אליאנס),  מוקפת בבנייני מגורים פרטיים היוצרים צורת מלבן סביב מזרקה בסגנון הרוקוקו, עבודת הפסל סיפלה, שתוכננה במקור לכיכר הקרייר.
הבניינים החדשים שהקיפו את הכיכרות מציגים איזון של צורות, הרמוניה של ממדים, וקשר הדדי. לאלה נוספו השערים שעיצב של ז'אן לאמור (Lamour Jean) (1698-1771) בברזל מחושל מוזהב, אשר תרמו רבות לייפוי העיר. בצורתם ובדקורציה שלהם, מחברים השערים את הבניינים זה לזה.
לאמור יצר בטכניקה מושלמת אלמנטים דקורטיביים בסגנון הרוקוקו. הוא שילב בעבודתו מוטיבים של עלי אקנתוס וצדפות והוסיף להם את המונוגרמה של המלך סטניסלס לשצ'ינסקי. מלבד השערים המרהיבים, עיצב גם את הבלוסטרדה בבניין העירייה בננסי ואת גרם המדרגות הכפול שבתוכו. יצירתו היתה למודל לעבודות מסוגה בתקופתו, ומאוחר יותר בתחילת המאה  ה-20 שימשה כמקור השראה לאמני האר-נובו.  
הכיכרות בננסי נחשבות לאחת העבודות החשובות ביותר בתחום האורבניזם בתקופת הרוקוקו. כמו הבניינים סביב הצווינגר, הארמונות סביב כיכר סטניסלס אופיינו בחוסר מטרה. בנייני הממשל ובניין העירייה שימשו פקידים מעטים. היו אלה ארמונות ללא תושבים. בעוד שהארמונות בוורסיי ובפוטסדם היו מלאים עד אפס מקום, בננסי היתה אקסטרווגנטיות לשמה. סטניסלס בנה בניינים שונים: ארמון קיץ ששימש גם כבית-תה, גן לחיות נדירות ועוד בניינים רבים ושונים. גיוון הבניינים אמור היה לסמל את הקוסמוס. בניינים אלה לא שרדו כי שרי לואי ה-15 הרסו אותם. את הארמונות הפכו לבסיסים צבאיים.
מאחורי מפעל הבנייה של של לשצ'ינסקי בננסי ניצבה שאפתנותו של האיש שאף פעם לא ויתר על כתר המלכות הפולני, ואשר הצליח לבטא את תביעתו למלכות באמצעות בנייה. כדי להבין את כיכר סטניסלס בננסי, עלינו להיות מודעים לרקע ההיסטורי אשר הביא לבנייתה. המצב הפוליטי של המלך סטניסלס היה מאוד יוצא דופן בהיסטוריה. הוא רכש את דוכסות לורן, בתנאי שלאחר מותו, היא תתנתק מהפדרציה הקיסרית, ותאוחד עם צרפת. כך, יכול היה לבנות, ולהנציח את המלכות שאיבד.   

כיכר לואי ה-15 בפריס
בפריס, במאה ה-18 נמשכה מסורת בניית הכיכרות שהחלה בתקופת הבארוק. הכיכרות נועדו לפאר את המונרכיה, ושימשו לעתים קרובות כאתרים שבהם הוצבו פסלי המלכים. לכיכרות, כיכר דופין (Place Dauphine), פלאס דה ווז' (Place de Vosges) (לשעבר Place Royale), פלאס דה ויקטואר ופלאס וונדום, שבנו אנרי הרביעי ולואי ה-14, נוספה כיכר לואי ה-15 (1754-1763) בעיצוב ז'אק אנז' גבריאל, ששמה היום כיכר הקונקורד. זו היתה כיכר מלבנית שעזרה להתפשטות העיר לכיוון מערב. גבריאל שחשב במונחים של צירים וחזיתות בלבד, הציב את פסל לואי ה-15, כפרש בלבוש קיסר רומי (עבודת הפסל בושרדון (Bouchardon) שהוזמנה על-ידי עיריית פריס), במפגש הצירים צפון-דרום ומזרח-מערב. צדה המזרחי של הכיכר נפתח אל שדרת אליזה (Champs Elisée). נבנו חזיתות של שני בניינים לצד הרי רויאל (Rue Royal - הרחוב המלכותי), אך הבניינים הנמצאים מאחורי חזיתות אלה, הושלמו שנים רבות מאוחר יותר.
הכיכר שנועדה לשמש כטיילת ולכינוסים חגיגיים, נתפסה לא רק כחלל במרחב העירוני, אלא גם כנוף המאורגן לפי תכנון הגן הצרפתי. במקור היו סביב הכיכר תעלות גדולות שאינן קיימות היום. בניגוד לכיכרות מוקדמות יותר, שהיו סגורות, כיכר הקונקורד היתה פתוחה מאוד, ושימשה כצומת, מלבד הוותה דקורציה לעיר. 
בעקבות המהפכה הצרפתית, שם הכיכר הוסב ל"כיכר המהפכה" והוצב בו פסל החירות. את פסל לואי ה-15 החליפה גיליוטינה, שבה הוצאו להורג לואי ה-16, מרי אנטואנט, דנטון Danton)), ועוד 2800 אחרים בין השנים 1793-1795. אחרי המהפכה הוכנסו בכיכר שינויים נוספים, ובהם שינויים בשמות: כיכר הקונקורד (Concorde , מילולית: הרמוניה)(1795), כיכר לואי ה-15 (1814) שוב, כיכר לואי ה-16 (1823), פלאס דה לה שארט Place dela Charte ) , מילולית: כיכר החוקה) (1830) לתקופה קצרה, ושנית, כיכר הקונקורד (1830) לסמל קצה של תקופה רבת תהפוכות ותקווה לעתיד טוב יותר. 
לואי-פיליפ (שלט 1830-1848), מלך צרפת שעלה לשלטון בצרפת בעקבות ההתקוממות נגד המלך שארל העשירי  ב-1830, קישט את הכיכר בפסלים, במזרקות ובאובליסק. האדריכל שארגן את הכיכר מחדש (1835) היה היטוף (Hittoff).


פסל לואי ה-15 הוחלף באובליסק שהובא מלוקסור שבמצרים. האובליסק הוצב במקום ב-1836 בין שתי מזרקות שמוקמו בשני המרכזים של האובל שבתוכו היה ממוקם הפסל. בתקופה זו גם מוקם בכל אחת מפינות המתומן שהקיף את הפסל המרכזי שבכיכר,  פסל המייצג עיר גדולה בצרפת. הוצגו פסלים המייצגים את: ליל (Lille), סטרסבורג (Strasbourg), ליון (Lyon) , מרסיי (Marseille), בורדו (Bordeaux), ננט (Nantes), ברסט (Brest), ורואן. 

כיכר המדרגות הספרדיות ברומא
שיא של אפקט במה בתכנון עיר בתקופת הרוקוקו, אנו מוצאים בכיכר המדרגות הספרדיות (Piazza  di Spagna)(1721-1725) שתוכננה על-ידי אלסנדרו ספקי ((Alessandro  Specchi  ועל-ידי פרנצ'סקו דה סנקטיס Francesco de Sanctis)) שהשלים את עיצוב המדרגות. היה זה חלק מהפרויקט לייפוי העיר רומא. את בניית הכיכר מימן שגריר צרפת ברומא אטיין גואפייר (Étienne Gueffier).
הכיכר נקראת פיאצה די ספניה, בגלל הימצאותה של שגרירות  הכמורה הספרדית  במקום. בעבר רק החלק הדרומי של הכיכר נקרא כך, והחלק הצפוני נקרא פיאצה די פראנצ'יה (Piazza di Francia), על שום הימצאותה של השגרירות הצרפתית במקום.
רעיון בניית המדרגות הועלה כבר על-ידי הקרדינל מזרין (1602-1661) אשר כאשר עבד בשרות לואי ה-14. הוא הציע לבנות גרם מדרגות מונומנטאלי שיוביל אל כנסיית סנטה טריניטה די מונטי Trinita dei Monti ) .St) (1502-1587) אשר הוקמה על-ידי המלך הצרפתי שארל השמיני, ואל פסל פרש של מלך צרפת שיוצג לפני חזיתה. התכנית לא הלהיבה את האפיפיורות, והונחה במגרה עד שבסופו של דבר בוצעה מאה שנה לאחר מכן, אך ללא פסל המלך.
המדרגות הספרדיות הן סדרה של שלושה גרמי מדרגות המובילים אל כנסיית סנטה טריניטה די מונטי  אשר לה שני מגדלים, ואשר לפניה ניצב אובליסק. לרגלי המדרגות הספרדיות נמצאת המזרקה (1627-1629) שבנה ברניני בצורת סירה קטנה.
כיכר זו אשר מומנה על-ידי השגריר הצרפתי, הופכת למוקד חזותי ומרחבי ומזכירה את המדרגות בספריית הלורנציאנה שתוכננו על-ידי מיכלאנג'לו. עיצובה מעיד שעקרונות התנועה המפותלת של הבארוק, ניתנים ליישום בתכנון ערים, כפי שיושמו באדריכלות.

הערים באנגליה
במאה ה-18 היה גידול מואץ באוכלוסיית הערים באנגליה. מ-1700 עד 1801, אוכלוסיית לונדון גדלה מ-575,000  נפש בקירוב ל-948,000 בקירוב. רבות מהערים החדשות באנגליה היו ערים תעשייתיות שצמיחתן הכלכלית ניכרה בתנופת בנייה של בניינים, רחובות, חנויות ופונדקים, ובנהירת תושבים אליהן מהכפרים. תכנון עיר במאה           ה-18 באנגליה היה מאופיין בדרך כלל בשורות של בתים אחידים המאורגנים ברחובות ובכיכרות
 באת'
 באנגליה, העיר הקטנה באת' (Bath, מילולית::רחצה) מספקת דוגמא טובה לסינתזה בין כפר לעיר במאה ה-18. שמה של עיר זו, שהיתה קיימת עוד לפני פלישת הרומים בשנת 43 לספירה, מתקשר למרחצאות הרומיים שהיו בה.
המעיינות החמים בבאת' שהם היחידים מסוגם באנגליה, שימשו את הקלטים תקופה ארוכה לפני שהגיעו הרומים למקום. הפופולאריות המודרנית של העיר הזו החלה ב-1702, שנת הכתרתה של המלכה אן אשר הפכה את המקום לאופנתי כאשר הגיעה אליו כדי להירפא מצרעת. בעקבות ביקור המלכה, "גילתה" האצולה את באת'. בעוד שבימי-הביניים עולי-רגל נהגו לבקר במקומות קדושים כדי לבקש להם מרפא, במאה ה-18 ביקרו רבים במרחצאות כדי לשפר את בריאותם. כאן נמצאו התענוגות האופייניים של התקופה: הימורים, לבוש מהודר, אהבות אסורות, ריקודים, מוסיקה, ולעתים גם תיאטרון.
עבודת האדריכלות שהטביעה את חותמה בעיר באת' היא בניית הכיכרות שתכננו האדריכלים ג'ון ווד האב (John Wood) (1704-1754) וג'ון ווד הבן (1675-1767). חלום על פאר רומי דחף את  ג'ון ווד האב שאהב מאוד את האדריכלות הרומית, לעצב מונומנטים בהשראה רומית. רעיון זה נראה מתאים לבאת' שהיתה עיר רומית.
ג'ון ווד האב סיפר שהציע לבנות כיכר גדולה של כנסים, ולכנותה - פורום מלכותי. כמו כן, הציע לבנות מבנה לא פחות מפואר, לאירועי ספורט, ולכנותו הסירקוס (Circus) הגדול. כך, הציע גם לבנות מבנה לתרגילי התעמלות, ולכנותו "גימנזיום של קיסרי העיר". רעיון הגימנזיום לא בוצע, הפורום המלכותי היה לכיכר המלכה, והסירקוס נבנה, אך לא נועד לאירועים ספורטיביים, אלא עוצב כמעגל של בתים עירוניים.
 בסופו של דבר, בעיר באת' נבנו שלוש כיכרות מונומנטאליות: כיכר המלכה, הסירקוס והרויאל קרסנט (Royal  Crescent, מילולית: חצי- הסהר המלכותי).                   כיכר המלכה (1729) שצורתה מלבנית, היתה הפרויקט הראשון של ווד האב, שנקרא כך לכבוד המלכה קרוליין (Caroline) (1683 - 1737), אשת המלך ג'ורג' השני שהיהת פופולארית מאוד. ווד יצר מראה חיצוני אחיד לבנייני הכיכר, אך בעיצוב התכנית הפנימית, אפשר חופש פעולה לבונים, כדי שיתאימו אותה לדיירים
יצירת המופת של ווד האב, היתה הסירקוס המונומנטאלי בצורת מעגל, שבנייתו החלה בשנת מותו 1754, והושלמה על-ידי בנו, ג'ון ווד הבן, שהיה לא פחות מוכשר ממנו. מעגל הסירקוס מורכב משלוש קבוצות שוות של 11 בניינים עירוניים, עם שלושה רחובות הנכנסים לכיכר, שאחד מהם מוביל לרויאל קרסנט. את ההשראה לצורת העיגול של הסירקוס שאב ווד ישירות מסקירה שכתב איניגו ג'ונס על סטונהנג' ועל הפרופורציות הגיאומטריות של מערך האבנים שבו. מקור השראה נוסף הוא הקולוסאום ברומא. כך חיבר ווד פרה-היסטוריה עם הדר רומי.  
כמו בקולוסאום, בכל קומה של בנייני הסירקוס נעשה שימוש באורדר אחר. בקומה הראשונה, אורדר דורי עם טריגליפים ומטופות, בקומה השנייה, אורדר יוני, ובשלישית – אורדר קורינתי. שלא כמו בקולוסאום, בסירקוס אין קשתות, והעמודים כפולים בהשראת אדריכלות המאה ה-16.
תקדים לכיכר עגולה מסוג הסירקוס נמצא בכיכר הוויקטואר בפריס שבה דנתי בפרק העוסק בעיר בתקופת הבארוק, אך בהיסטוריה של עיצוב ערים באנגליה, היה זה עיצוב ראשון מסוגו. את בנייני הסירקוס מעטרים סמלים המייצגים את המקצועות השונים של דיירי הכיכר. כמו כן, ניתן להבחין באצטרובלים המעוצבים באבן, סמל המלך הקלטי בלאדוד (Bladud), שעל-פי המסורת המקומית ייסד את העיר באת', ונרפא מצרעת כאשר שתה ממי מעיינותיה החמים.
בבנייני הכיכר, קומת הקרקע שימשה לקבלת מבקרים. בקומה הראשונה גרה המשפחה, בקומה השנייה היו חדרי בני המשפחה, בקומה השלישית גרו עובדי הבית החשובים כמו מנהלי משק הבית, ובעליית הגג גרו המשרתים האחרים.    .
החלל המרכזי של הכיכר היה מרוצף כולו, כפי שהתכוון ווד שייעד אותו להופעות ספורט. במאה ה-19 מוקמו במרכז הכיכר חמישה עצים שמסתירים את הבתים והורסים את פשטות העיצוב.
תפיסת הקירקוס אומצה מאוחר יותר בערי נופש על שפת הים, כמו אדינבורג (Edinburgh), והווסט-אנד (West-End) של לונדון.
הרויאל קרסנט (1767-1775), מערך בניינים אחידים המעוצב בצורת חצי-אליפסה נמצא באזור גבוה מעל עמק אבון (Avon). מתכננו ג'ון ווד הבן הגיע בעבודתו זו לשיא הישגיו. זהו מין חצי קולוסאום, 30 בניינים בעלי חזית אחידה לאורך 153 מ', שמרפסותיהם נשקפות אל פארק שהוביל אל העיר התחתית. חזיתות הבניינים מעוטרות בעמודים יוניים מסוג האורדר הענק הניצב על בסיס גבוה. לפני חזית הבניינים נבנתה חומה קטנה שנועדה להרחיק מממנה את שטחי המרעה. 
באמצעות תכנית גיאומטרית הצליח ווד הבן ליצור תחושה של קשר הדוק עם הנוף ועם הטופוגרפיה שלו. הקשר הזה בין טבע ובין תכנון העירוני, הוא ייחודי, ושיקף ניסיון מודע לספק במידה מסוימת את דרישות המעמד הבינוני.
.  הרויאל קרסנט היה הרחוב הראשון והמפורסם ביותר בסדרת רחובות שנבנו בבאת' בצורת קשת. על אלה נמנים קמדן קרסט (Camden Crescent), ווינדקומב קרסנט (Wincombe Crescent), קוונדיש קרסנט (Cavendish Crescent) ועוד. 
שלושה החללים העירוניים, הקירקוס, חצי הסהר המלכותי וכיכר המלכה, היוצרים יחד קומפוזיציה של צורות שונות בחלל האורבאני, נחשבו לתרומה הגדולה ביותר של אנגליה לתחום העיצוב העירוני. כיכרות ורחובות חוברו כדי ליצור מרחב עירוני גדול. ווד האב וווד הבן הצליחו להראות ששורת בתים עירוניים בעלי חזיתות אחידות, יכולה להיראות כמו ארמון. כוונתם היתה לבנות חלל אורבאני מרשים, יותר מאשר ליצור תנאי מגורים נוחים לתושבים.

תגובה 1:

kanmani אמר/ה...

Great thoughts you got there, believe I may possibly try just some of it throughout my daily life


משי שטיחים בהודו